אור ברסלב
כרם יהושע (וולרשטיין) דרוש ה לשבת הגדול

כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין

דרוש ה לשבת הגדול

דרוש ד לשבת הגדול

בעזה"י. מענין התפל' קודם הפלפול שנת תרמ"ט לפ"ק. בבהכ"נ הישנה דפה"ק רישא יע"א:

איתא במס' ברכות דף ח' אמרי לי' לר"י איכא סבי בבבל. תמה ואמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב. אבל בחו"ל לא. כיון דאמרי לי' דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו. כדאמר ר"י ב"ל לבניו קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא כי היכי דתוריכו חיי. א"ר אחאי מה קרא. אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום וכו'. וכתיב בתרי'. כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מד'. עכ"ל הש"ס. ותמהו המפורשים דעדיין הקושיא במקומה עומדת. שהרי בקרא סתמא כתיב בלי שום חלוקה. ומנ"ל שפסוק זה מדבר דבזמן שהולכין לבהכ"נ הוי על האדמה. וליישב זה נקדים עוד מאמר המדרש רבה בפ' דברים. ד' אלקיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב. זש"ה אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך ע"כ. וקשה דמאי שייכות הך קרא דמייתי להכא. וגם יש להבין דמהו הלשון ביראתך דהול"ל ביראה:

והנראה ליישב זה. דהנה נודע דהעבודה היא אחת מהשלשה עמודים שהעולם עומד עליהם. וכמאמרם ז"ל בהמשנה דאבות על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל ג"ח. ובזמן שהי' בהמ"ק קיים הי' העבודה בהקרבנות ועכשיו בעוה"ר לא נשאר לנו שום עבודה כי אם עבודה בלב. והיא התפלה. והבהכ"נ הוא מקדש מעט והתפל' צריכה להיות דוגמת העבודה. וכמו בהקרבנות שנפסלו במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו. כמו כן בהתפלה במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו היינו שרעיוניו משוטטות למקום פלוני אני הולך לעשות מסחר וקנין תפלתו פסולה. והנה נחזי מעלת התפלה ובפרט מעלת התפלה בציבור. אשר דרשו רז"ל. הן אל כביר לא ימאס דאין הקב"ה מואס בתפלתן של ציבור. ומצינו דוד המלך אמר (תהלים ס"ו) לכו שמעו ואספרה כל יראי אלקים אשר עשה לנפשי אליו פי קראתי ורומם תחת לשוני. און אם ראיתי בלבי לא ישמע ד' אכן שמע אלקים הקשיב בקול תפלתי. ברוך אלקים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי. ודקדק הב"ל בדרוש עת הזמיר דרוש ס"ג באמרו. אליו פי קראתי. דהול"ל אליו בפי קראתי שהוא הקורא בכלי הפה. כמו דכתיב במו פי אתחנן לו. או הי' לו לומר. אליו פי קרא. וכן מה שסיים ברוך אשר לא הסיר תפלתי. ופי' הב"ל. דהנה לפעמים יתפלל האדם ויבקש מהש"י דבר שהוא לרעתו. או שיבקש דבר שהוא אין ישועתו. וכמו דכתיב רחוק מישועתי דברי שאגתי. ור"ל לפעמים יהי' דברי שאגתי רחוק מישועתי דזה אין ישועתי כלל. ועי"ז יגרום שלא תהי' תפלתו מקובלת. וזהו שאמר דוד לכו שמעו ואספרה כל יראי אלקים. הטובה והחסד אשר עשה אלקים לנפשי וזהו שאמר אליו פי קראתי. כלומר בכל עת אשר חשבתי לעמוד ולהתפלל לפני הש"י. אמרתי שהקב"ה יהי' הפה שלי. וקראתי לו פי. שהוא יהי' לי לפה ולמליץ בעבורי ואני אשתוק ולא אומר כלום. כי הוא יודע את אשר לי לבקש מה שהוא לי לישועה. ורומם תחת לשוני. ר"ל ואפי' להתחיל בשבחו של מקום אכחידנה תחת לשוני ולא אומר כלום. והטעם משום. און אם ראיתי בלבי לא ישמע ד'. ר"ל אם אתעלל דבר שיהי' תאות לבי וחפצי הנה זה בלי ספק יגרום שלא ישמע ד' ולא תקובל תפלתי ולפיכך אמרתי שיהי' הוא י"ת הפה שלי והוא יסדר תפלתי למעני. לעצמו וע"ז סיים ואמר. אספרה הטובות אשר עשה לנפשי. וזהו שאמר אכן שמע אלקים הקשיב בקול תפלתי. לפי שהקב"ה באמת מתאוה לתפלתן של צדיקים יהי' לו עזר אלקי שיהי' תפלתו נאותה ורצויה. ולכן ברוך אלקים וכו' שרצה הקב"ה שהחסד יהי' מאתי ולא שיהי' הוא ית' העושה מעצמו. והנה נודע מאמר רז"ל בפ' בני העיר עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל. שיקבעו בא"י. וא"כ האדמה שבכל בתי כנסיו' ודאי הוא אדמת קודש וחלק מאדמת א"י. ועפי"ז פירשו המפורשים דזהו כוונת הגמרא הנ"ל דאמרו לי' לר"י איכא סבי בבבל חמה. ואמר למען ירבו ימיכם וכו' על האדמ' כתיב אבל בחו"ל לא. וכיון דאמרי לי' דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו ור"ל כיון דהולכין ערב ובוקר להתפלל בבהכ"נ דזה הוי ממש כמו העומד בא"י. א"כ היינו דכתיב על האדמה ומשם האריכו ימים בבבל והבן:

ומעתה רבותי נשימה נא על לבנו כמה יגיעות הי' יגע אדם שיזכה לעלות לאה"ק ולחונן עפרה. וכל איש יוכל בנקל פעמיים בכל יום לדרוך על אדמת קודש. ולהתפלל התפלו' בציבור כאשר יסדו לנו אבות העולם. אברהם אבינו תיקן תפלת שחרית. יצחק תיקן תפלת מנחה. ויעקב תפלת מעריב. ועתה אהה נוכל לקרות הפ' דרכי ציון אבילו' מבלי באי מועד. כל שערי' שוממין, והבתי כנסיות והב"מ שוממין. ובדוחק נמצא המנין ערב ובוקר. ראו גודל השכר בזה שהולכין להתפלל בציבור שבני בבל זכו בשביל זה לאריכות ימים. דהוי כמו העומד בא"י. ועפי"ז פירשו הקדמונים המדרש הנ"ל ד' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב. זש"ה אשתחוה אל היכל וכו'. דהנה רש"י פירש שם וכי ככוכבי השמים היו באותו היום והלא לא הי' אלא ששים רבוא אלא מאי והנכם היום. הנכם משולים כיום שקיימים לעולם כחמה ולבנה וככוכבים. א"כ הפי' הוא ד' אלהיכם הרבה אתכם. באריכות ימים. והי' קשה לבעל המדרש תינח בזמן שישראל יושבין על אדמתן בא"י א"כ הברכה הוא למען ירבו ימיכם על האדמה אבל בגלותינו מא"ל. לז"א אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך. ר"ל שיהי' מקדימין ומחשיכין לבי כנישתא ואדמת קודש מבי כנישתא הוא אדמת א"י. אם כן שפיר יקוים הברכה שיאריכו ימים על האדמ':

אמנם להבין הלשון ביראתך. דהיל"ל ביראה. והנראה לפרש עפ"י מה דאיתא במדרש שוחר טוב על הפסוק. אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' כל ימי חיי לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו. אמר לו הקב"ה בתחיל' אתה אומר אחת שאלתי מאת ד' שבתי בבית ד' וחזרת ואמרת לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו אמר לפניו רבש"ע לא יהא עבד שוה לרבו בתחיל' לא באת עלי אלא באחת שנאמר ועתה ישראל מה ד' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ד' אלקיך ואח"כ פתחת עלינו במצות הרבה שנאמר ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו. דיו לעבד שיהי' כרבו עכ"ל המדרש ודקדק הב"ל היכן רמיזא בהך פסוק הויכוח הלזה שהי' בין הקב"ה לדוד. ופי' הב"ל בדרוש ס"ג דהכוונ' הוא דלמה הכניס מאת ד' בין הדבקים דהול"ל אחת שאלתי ואבקש מאת ד' והי' מרויח מלת אותה. וגם קשה דבתחלה אמר שאלתי לשון עבר ואח"כ אבקש לשון עתיד. גם מלת מאת מיותרת דהול"ל מד' אבקש. ועוד אמרו לחזות בנועם ד' דהול"ל ולחזות בנועם ד'. בוא"ו העטוף כמש"נ ולבקר בהיכלו. לכן אמר המדרש שהי' כ"ז המצאה להשיג מד' שאלות רבות והענין הוא כי המבקש מהמלך דברים רבים לא ישיג מאומה. אבל הדרך הנכון הוא לשאול תחלה דבר אחד בלבד ואחר כך לבקש שאלות אחרות וכן עשה דוד המלך ע"ה ששאל מתחל' רק לשבת בבית ד'. ודעתו הי' לשאול מחדש לחזות בנועם ד'. ומש"ה כתיב לחזות בלא וא"ו. כי עתה שאל מחדש שאלה אחרת אבל לא הכל בפעם אחת. ואמר כי למד כן. מאת ד'. כי גם הוא ית' עשה כן בתחלה שאל ליראה את ד' ואח"כ פתח פתיחה חדשה ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו. גם אני למדתי ממך ודי לעבד שיהי' כרבו. וזהו הפירוש בהפסוק הנ"ל אשתחוה אל היכל קדשיך ביראתיך. ר"ל אבוא בתחלה רק להשתחוות בהיכל קדשיך ואח"כ אלך ממדרג' למדרגה ואבקש בכל פעם יותר וז"ש ביראתך. ר"ל כמו יראתך ששאלת ממני בתחל' ואח"כ אמרת ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו. כמו כן אעשה כן גם אני ודי לעבד שיהי' כרבו והבן:

מענינא דיומא

הנה עיקר גאולת מצרים מה שנגאלו קודם זמנם הי' ע"י התפל' וכדכתיב ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם. ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים. ויש לדקדק (א) תיבת ועתה היא משולל הבנה כי זה יורה על דבר התחדשות ידיע' אליו ית' ח"ו. (ב) מ"ש הנה צעקת בנ"י באה אלי דהול"ל הנה שמעתי צעקת בנ"י. (ג) מ"ש ועתה לכה ואשלחך אל פרעה תיבת ועתה הוא מיותר. והנרא' לפרש כ"ז עפ"י מאמר הירושלמי מס' סוכה וז"ל עד שלא נגאלו ישראל ממצרים היו הלבנים נתונים ברקיע שנאמר ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. אבל משנגאלו לא נראתה עוד ברקיע שנאמר וכעצם השמים לטוהר ע"כ. ולהבין מאמר הנ"ל נקדים הכתובים מה דכתיב גבי יוסף כשפתר את החלומות דכתיב ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים וכו' והי' האוכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב ולא תכרת הארץ ברעב. ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו. אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך, ואתה תהי' על ביתי ועל פיך ישק כל עמי רק הכסא אגדל ממך. והנה כבר תמהו בזה כל המפורשים וכי נקרא יוסף ליועץ לפרעה וראיתי להמפורשים שפירשו עפ"י מה דאיתא כי בר"ה יצא יוסף מבית האסורין. ועוד איתא בגמרא דבפסח נידונים על התבואה. וכיון שחלום פרעה הי' על התבוא' הי' לו לחלום ענין זה בפסח. וא"כ למה חלם זאת בר"ה. אמנם באמת ניחא כיון שעי"ז נצמח מלכות יוסף והצלחת אדם. ובתשרי כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון. וגם בתשרי ר"ה למלכים מש"ה הי' זה בר"ה. וז"ש יוסף ועתה ירא פרעה איש וכו' וישיתיהו על ארץ מצרים. ר"ל אחרי שפתר לו החלום הגיד לו הטעם מה שחלם לו בר"ה ולא בפסח. משום דעתה ירא פרעה איש נבון וכו' ויצמח מזה גדולה לאדם. ולכן חלם לו עתה אמנם להבין הענין מה שאמר פרעה הנמצא כזה איש וכו' ותמוה דמה ראה בהפתרון תיכף שנמצא בו רוח אלקים. ונבאר בדרך נכון כי דרך איש פרטי אם רוצה לצוות לאחד שיעשה דבר צריך תחיל' להודיע לאיש זה תכלית הענין וצורכו ואחרי שמקבל דבריו בתכלית הענין מייעצו בסדר והסיב'. דרך משל אם רוצה להגיד לחבירו שיבנה לו בית צריך תחיל' להבינו התכלית וצורך הבית שיהי' לו ארמון לשבת בו, ואם חבירו מקבל ממנו התכלית אז יגיד לו סדר וסיבת הענין שיקנה אבנים ולבנים ולשכור הפועלים למלאכ'. ואין הדרך להגיד הסיבה תחיל' בטרם שידע תכלית הענין. אכן בדבר די או בצוואת המלך מחויב כל איש פרטי לקבל באימה את כל דברי פקודתו ובאחרונ' יראה ויבין תכלית הדבר. ועל דרך זה מצינו מה דכתיב הבה נתחכמה לו פן ירבה, וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם. ויבן ערי מסכנות לפרעה והיינו אף טרם שידעו סיבת ותכלית הדבר ולא הודיעם התכלית. וישימו עליו שרי מסים וכו' ואחר כך ויבן וכו' וזהו דרך המלך והיוצר ב"ה שמצוה לעשותו ואחר כך נודע התכלית כי צריכין בע"כ לשמוע דבריו והנה אם הי' איש פרטי מגיד לפרעה דברי יוסף בדרך עצה הי' ההכרח מתחל' שיגיד לו התכלית שיהי' רעב ותכרת הארץ ברעב ואם יקבל פרעה דבריו אז ייעצו הסדר ופרטי הדברים ועתה ירא פרעה איש נבון וכו'. וא"כ הי' ההכרח שיוסף יגיד התכלית תחלה ואח"כ הסיב' אכן אחרי שחלום זה הי' דבר ד'. ויוסף הגיד לו את אשר אלהים עושה הגיד כסדר דבר ד' וכדרך מושל ומגיד הסיב' תחיל'. וזהו שהתחיל ועתה ירא פרעה וכו' שזהו הסיב' והתכלית בסופו והי' האוכל לפקדון ולא תכרת הארץ ברעב. ועל סידור הגדה זו כדרך דבר ד' ומושל אמר פרעה עליו הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו, ר"ל דמסדר דבריו נרא' שיש בו רוח אלקים ומלתו על לשונו והבן:

והנה כל הענין גבי יוסף כשבאו אל יוסף ואמרו הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך כשבאו אל פרעה אמר להם למה לא שמרתם את התבוא' א"ל שמרנו והרקיבה. מכאן שהצלחת התבוא' הי' תלוי' בזכותו של יוסף ובזכותו ניזונו כולם. וענין זה לקיום התבוא' הי' למעל' מן הטבע, וכן מבואר טעם כללו של עולם. הקב"ה מתנהג עפ"י הטבע. ופעם השרידים אשר ד' קורא ועם בחיריו הוא מתנהג למעל' מן הטבע. וגבי יוסף איתא בגמ' במס' סוטה דיוסף שקידש ש"ש בסתר הוסיף לו הקב"ה אות אחת משמו שנאמר עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים. והנה נודע כי שתים הנה הנהגות העולם אם ע"י צבא השמים ומערכתם אשר לא ישנו את תפקידם. או ע"י שדוד המערכ'. ותיכף בשעת בריאת שמים וארץ איתא במדרש שהתנה הקב"ה עם כל מעשי בראשית שישנו את תפקידם להשרידים אשר ד' קורא עליהם כמו הים למשה רבינו. והירדן ליהושע. והשמש שתעמוד בגבעון. ונהר גינאי לר"פ בן יאיר. כי האבות הם מרכבה להשכינ' והם נקראו מערכות אלקים חיים. ומשטרי השמים נקראו מערכת השמים. והנהג' זו מסורה רק לישראל אבל לא להאומות. ובזה פירש העקיד' בפ' משפטים דמש"ה נקראו מרכב' לשכינ' שבכחם לעשות נוראות לשדד כוחות המרכב' ראשונ' וזהו שהתחיל בעשרת הדברות אנכי ד' אלהיך כמו שהוא נקרא אלקי השמים ואלקי הארץ. ובעת קבלת התור' הודיע כי הוא נקרא אלהי ישראל. וכמו שמנהיג העולם ע"י השמים וכוכביהם. כמו כן הצדיקים והשרידים הן הם המרכב' לשדד המערכ' וזהו שאמר אשר הוצאתיך מא"מ. ובזה פירש הפסוק ויעל אהרן נדב ואביהו ושבעים וכו' ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר. ואל אצילי בנ"י לא שלח ידו וכו' ויאכלו וישתו. ופי' דהכוונ' הוא כי השלמים ההם אשר בחר ד' בהם שיעלו לאות' מדרג'. ראו והשיגו בסוד המציאות ותוכן הנהג' כי הוא יתעלה אשר חידש העולם ברצונו עם שכבר ינהיגו עפ"י השגחה לפי מה שיתחייב מפעולות האנשים עד שיראו את אלקי ישראל והכירו כי ישראל הם תחת רגליו והוא רוכב עליהם להנהיג העולם ע"י בענין המרכב' הראשונ' שהגלגל הראשון שבה הוא כלבנת הספיר. והוא הגלגל החלק שאין בו שום כוכב וכעצם השמים וזה יהיו לטוהר ר"ל הנמצא בחסידיהם ובהשלמים שבהם וכו'. ואל אצילי בנ"י לא שלח ידו, כלומר אל שאר זקני העם הנאצלים ונפרשים מאלו הנזכרים כאן עם היות שהם נכבדים ואצילים אצל העם. לא שלח נביאתו שישיגו במראות הנבוא' זה הענין הפרטי אשר עליו נאמר ויראו את אלקי ישראל. אבל ויחזו אלקים סתם והוא השג' כללות באמיתת מציאותו וגם לא במרא' ולא במחזה ויש הבדל בהשגות. ומה שנאמר ויאכלו וישתו חוזר אל ענין הראשון שזכר מקודם ויזבחו זבחים שלמים לד' פרים ע"ש:

ועפי"ז עולה יפה מאמר הירושלמי הנ"ל. עד שלא נגאלו היו הלבנים נתונים ברקיע. כלומר בתחיל' הי' ההנהג' סדור' עפ"י כח הלבנים הנתונים בבנין המה הי' ולוים ברקיע ומשטרי השמים והכוכבים המה היו ממנהיגים כללות העולם. אבל משנגאלו עוד לא נראתה ברקיע שנאמר נעצם השמים לטוהר. כלומר עוד לא נרא' הנהגות העולם רקיע רק עפ"י מעש' הצדיקים. ואימתי הית' זאת לטוהר כנ"ל. וזהו שסיים הירושלמי כד אינון נקיין מעננא. כלומר ד האנשים זכאין מחומר ועב הענן והבן. ואימתי יוכל האיש כך א"ע רק שיתפלל תמיד על נפשו ולא על צורכי הגוף האדם הוא מורכב מגוף ונפש. והעיקר צריכין להתפלל צורכי הנפש וצורך הגוף יהא טפל להנפש. ולבסוף מושל הגוף על הענינים הנוגעים לנפש. וזהו שאמר דוד המלך עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי יומם. ר"ל עד אנה יהי' כזאת שהגוף ישית עצות לנפשי איך להתנהג. יגון בלבבי. כלומר ע"ז יש לי יגונים בלבבי. יומם וליל'. למה יהי' כזאת. וזהו שאמר נמי מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי ר"ל למה תשתוחחי נפשי על צורך גופי. הוחילי לאלקים כי עוד אודני ישועות פניו, ר"ל טוב ויחיל ודומם לישועת ד' ולא לטרוח ולהתיש כח הנפשות עבור צורכי הגוף:

והנה נודע חקירת העקרים מ"ד פי"ח דאיך מועיל התפל' הכי בתפל' יוכל להתהפך מחשבות הש"י להיטיב עם האדם. וחקירתו הוא שעיקר התפל' שיכין האדם א"ע שיהי' ראוי לקבל ההשפע' מאלקי. אבל ח"ו אין שום שינוי אצלו ית'. וא"כ דעיקר הוא שיהי' מוכן לקבל הטוב' א"כ בודאי ראוי שיהי' עיקר התפל' לצורך הנפש ולכבוד השי"ת ועי"ז יפתחו לו צינורות והשפעות, וזהו שפירש בירושלמי מס' ב"מ ר"י שביק סנדלא בחוץ ואח"כ אזיל לבי כנישתא והיא רמז להחומר דלא התפלל על החומר רק על הרוחניות, וזהו נמי הרמז בגמרא אל יכנוס לבהכ"נ באבק שע"ג רגליו ר"ל שלא יהא נדבק בו שום גשמיות. וזהו נמי הכוונ' בפסוקי תהלים (י"ח) בצר לי אקרא ד'. ר"ל אנכי אקרא רק מה שנוגע לכבוד השי"ת. ואל אלקי אשוע ישמע מהיכלו קולי ושועתי לפניו תבוא באזניו ר"ל כל שועתי הוא לפניו. וזהו שאמר נמי כי הטה אזנו לי ובימי אקרא אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני וכו'. דבאמת צריך להבין מהו הלשון צרה ויגון אמצא. לשון עתיד ולפי האמור ניחא וד"ל. אם בקשתי הוא בעת שהט' השי"ת אזנו לשמוע דברי אז ובימי אקרא ר"ל שאתפלל רק הנוגע לדבר יומי לצורכי גופי אם זאת לבד אקרא. וזהו שמפרש אח"כ למה צורכי גופי הוי דבר היומי. אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני וא"כ כשאבקש על הגוף לא הוי רק ליומא. צרה ויגון אמצא גם בעתיד ח"ו ובשם ד' אקרא אם מה שנוגע לכבוד הש"י קראתי אנה ד' מלטה נפשי. מה שהנוגע להנפש. חנון ד' וצדיק ואלקינו מרחם. ר"ל אז מועיל תפלתי ומרחם עלי. והיוצא לנו מזה דאם מתפלל לצורך דבר הרוחני שיתקדש ש"ש ולצורך הנפש אזי נתקבל' התפל'. וידוע שגאולת מצרים הי' על ב' בחינות שהי' להם צרות בגוף, וגם השכינ' הי' עמהם בגלות. ובכ"מ שגלו ישראל גלתה שכינ' עמהם שנאמר אנכי ארד עמך מצרימ'. ונמצא הי' להם לישראל צער השכינ' נוסף על צרתם מה ששיעבדו עמהם. וזהו פי' הכתוב הנ"ל מה שהצבתי בהפתיח'. ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי. ר"ל אלי דוקא שכל עיקר צעקתם הי' מה שנוגע אלי ועל גלות השכינ' המה מצטערים. וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם. מלת וגם רמז על ריבוי וגודל צערם ואעפ"כ הם אינם צועקים על צרתם רק בשבילי המה צועקים. ולכן שאינם מבקשים על הגופניות ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים ולשדד המערכ' עבורם אעפ"י שהוא חוץ לטבע והבן:

דבר הלכה

ב סוגיא דאין ביעור חמץ אלא שריפה

פסחים דף כ"ז ע"ב פיסקא. ר"י אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. תניא אמר ר"י אב"ח וכו'. והדין נותן מה נותר שאינו בב"י ובל ימצא טעון שריפה חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא לכ"ש שטעון שריפה. אמרו לו כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם וכו' שם עד סוף כל הסוגיא. וז"ל הרא"ש. ורש"י פסק כר"י משום דסתם לן תנא כוותי' בפ' בתרא דתמורה דחשיב חמץ בכלל כל הנשרפין וכו' והגאונים פסקו כחכמים וכו'. ואי משום סתמא דתמורה קיי"ל בתרי מסכתא אין סדר למשנה וא"כ הלכה כרבים וכו'. לכך ראוי להחמיר ולשרפו. ושריפה חמורה. כדאיתא בשלהי תמורה אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין רשאי. ולפירש ר"ת ז"ל דמפרש פ"ק דף י"ב בשעת ביעורו השבתתו בכ"ד היינו בשעה ששית דאז רגילין העולם לבערו. אין נפקותא בפסק זה כולי האי דאין אדם משהה חמצו עד אחר חצות ואף לפירוש רש"י בשעה חמישית מודה שמבערו בכ"ד עכ"ל הרא"ש. והנה דברי הרא"ש תמוהין מאד חדא מה שהקשה הקרבן נתנאל דמה ראי' מייתי הרא"ש מתמור' דשריפה חמור'. הלא זה הוא דברי ר"י שם. וחכמים פליגי התם על ר"י. ואמרו לו אינו מותר לשנות מטעם דאעפ"י שמחמיר בשריפתן מיקל הוא באפרן שהנשרפין אפרן מותר והנקברין עפרן אסור. ולסברת הגאונים דמייתי מקודם שפסקו כחכמים מטעם דהלכה כרבים. רק דסיים מטעם חומרא לשרוף. ומייתי ראי' מתמור' מדברי ר"י דס"ל דרשאי להחמיר. הרי רבנן פליגי התם על ר"י. והרא"ש ז"ל בעצמו כ' שם מקודם הך מתני' דקיי"ל כרבנן דאמרו מפרר וזורה לרוח. והוי בכלל כל הנקברין דעפרן אסור דהרי"ף והרא"ש ל"ג אף מפרר וכ"ש הגחלים. א"כ לשיטת הגאונים שפסקו כחכמים אין רשאי להחמיר והיא קושיא עצומ'. עיי"ש בק"נ מה שנדחק ליישב. ועוד יש לדקדק במה שסיים הרא"ש ולפירש ר"ת דמפרש וכו' אין נפקותא בפסק זה דאין אדם משהה חמצו עד אחר חצות. דלמה הוצרך הרא"ש לבאר זאת. דזה הוא מלתא דפשיטא. דבוודאי עיקר הפלוגתא דר"י וחכמים. אינו אלא בזמן דחל העשה דתשביתו. לשיטת ר"ת דמפרש דדוקא לאחר שש הוא בשריפה לר"י. א"כ פלוגתייהו הוא לאחר שש. ולשיטת רש"י דמפרש דדוקא בשעה ששית הוא בשריפה. אבל לא לאחר שש. ולהכי מוקי פלוגתייהו במי שהוא רוצה לצאת לשיירה. דכיון שאחר שיצא לשיירה אין בידו לבערו. חשיב לדידי' כשעה ששית כמו שפירש הבית יוסף בסי' תמ"ה עיי"ש. אבל אם משביתו קודם שש פשיטא דיכול לבערו באיזה ביעור שירצה. ולא הוצרך הרא"ש להאריך בזה:

ועוד נקדים קושית המג"א בסי' תמ"ה על הרמב"ם במה שפסק כחכמים דאף מפרר וזורה לרוח וס"ל בפירוש דמותר לשורפו ע"ש. והקש' המג"א הרי הוא פסק דאפרן אסור ופסק בה' פסהמ"ק דכל הנקברין לא ישרפו. שמא יבוא להנות מאפרן. א"כ איך פסק כאן בחמץ דמותר לשרפו ג"כ. הרי איכא למיחש שמא יבוא להנות מהאפר עיי"ש. ואשר אנכי אחזה ליישב כ"ז. עפ"י מה שנקדים ליישב קושית התוס' בד"ה אב"ח א"ש וז"ל נראה דהלכה כר"י וכו' וא"ת א"כ בהא דאמר ר"י סוכה אינו נוהגת אלא בארבע' מינים שבלולב יהא נמי הלכה כמותו. דהתם נמי לא פליגי רבנן אלא מטעם כל דין וכו' ובפ"ק דסוכה סתם לן תנא כרבנן דקתני הדלה עליו את הגפן ואת הדלעת אם קצצן כשיר'. וי"ל וכו' עיי"ש. והנרא' ליישב קושית התוס' הנ"ל בתרי אנפין. (א) בהקדם מה דהקש' הכלבו דמאי הקשו רבנן לר"י ל"מ עצים לשורפו יהא יושב ובטל הלא זה הכל מודים דביטול נמי מהני מדאורייתא א"כ בלא מצא עצים לשורפו יבטל א"כ לא הוי סופו להקל. ומכח קושיא זו הוכיח הכלבו דינו דלחמץ ידוע ל"מ ביטול. אמנם הפוסקים הביאו ראיות דלחמץ ידוע נמי מהני ביטול. ואחת מהראיות החזקות היא. מהא דפריך הש"ס לעיל ד"ו גבי הבודק צריך שיבטל דפריך הש"ס התם וכי משכחת לה לבטלו דמפורש יוצא משם דאפי' בחמץ ידוע נמי מהני ביטול וליישב שיטת הכלבו וסייעתו נרא' עפ"י שהקשה הצל"ח בריש פסחים לשיטת הכ"מ עפ"י נוסחא הישנ' דהרמב"ם נמי הכי ס"ל דלחמץ ידוע ל"מ ביטול והא דבעי מדאורייתא ביטול היינו בחמץ שאינו ידוע ותמ' הצל"ח דאיך נימא דלהרמב"ם בחמץ שאינו ידוע בעי ביטול מן התור'. והרי הרמב"ם כללא יהיב בסוף ה' כלאים וטו"מ שכל ספיקא מה"ת מותר ורק מד"ס לחומרא. וא"כ איך נימא דלהרמב"ם בחמץ שא"י בעי ביטול מה"ת ותירץ דהרי נודע דהיכא דאיתחזק איסורא מודה הרמב"ם דספיקא לחומרא הוי מה"ת וחמץ מקרי איתחזק איסורא וכמ"ש המג"א בסי' תל"ז ע"ש. אולם זאת לא יתכן רק לדעת המג"א הנ"ל. אולם לדעת הרמ"א בה' יי"נ בסי' קכ"ז ס"ג שכ' בפירוש דחמץ לא הוי אתחזק איסור' א"כ הד"ק הצל"ח הנ"ל לדוכתי' אמנם נרא' ליישב ע"פ דברי המהרי"ט שהקש' על הרמב"ם דאיך נאמר דספיקא דאורייתא מה"ת מותר. אשם תלוי היכי משכחת לה. ותי' כיון דקיי"ל כמ"ד בש"ס התם בכריתות דבעינן חתיכ' אחת מב' חתיכות. וא"כ כיון דאיקבע איסורא שפיר אסור ספיקא מה"ת ולמ"ד התם בש"ס דל"ב חתיכ' אחת מב' חתיכו' אה"נ דס"ל דספק אסור מה"ת ע"כ. ונמצא לדעת המהרי"ט דמחלוקת התנאים באשם תלוי אי בעינן חתיכ' משני חתיכו' פליגי בזה אי ספיקא דאורייתא מה"ת הוא. דלמ"ד מביאין אשם תלוי על חתיכ' אחת ס"ל דספק אסור מה"ת. ולמ"ד דבעינן חתיכ' אחת משני חתיכות ובעי איקבע איסור'. ס"ל דהיכא דלא איקבע מותר מן התור'. ומש"ה ליכא אשם תלוי כיון דהוא מותר לאכלו מה"ת:

ועפי"ז נתיישב שפיר קושית המחברים הנ"ל מה שהקשו על שיטת הכלבו דס"ל דבח"י ל"מ ביטול. והקשו מהנך מימרות הנ"ל מהא דפריך על רב וכי משכחת לה לבטלה. ומהא דאמר רב המוציא חמץ ביו"ט כופה עליו כלי ולפי האמור ניחא שפיר דהא הנך מימרות הוא רב. ר"י משמי' דרב. ורב ס"ל להדיא בכריתות דף י"ז ע"ב דלענין אשם תלוי בעינן חתיכ' אחת מב' חתיכות. א"כ ממילא ספיקא דאורייתא מותר מה"ת וא"כ שפיר לדידי' ע"כ מוכח דס"ל דביטול מהני אף לחמץ ידוע דהא לשיטת הרמ"א הנ"ל חמץ ל"מ איתחזק איסורא ואם כן איך נימא אליבי' דהא דהוצרך התור' הביטול היינו בחמץ שא"י וע"כ מוכח דס"ל דביטול מהני אפי' לחמץ ידוע ושפיר פריך על רב לשיטתי' וכי משכחת לה וכו' והבן. והואיל וכן נתיישב נמי שפיר קושי' התוס' הנ"ל דהא כבר כתבו התוס' הכא בסוגין בד"ה ותנן נמי דרבנן דהכא דפליגי עם ר"י גבי חמץ. היינו ר' יוסי דפ' כל הצלמים דס"ל גבי ע"א שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. ונמצא דרבנן דהכא שהם ר' יוסי. ור' יוסי ס"ל במס' כריתות דף כ"ג דל"ב חתיכ' אחת מב' חתיכות דקאמר שם זה מביא אשם וזה מביא אשם. וממילא לשיטת המוהרי"ט הנ"ל ע"כ מוכח דלא ס"ל כדעת הרמב"ם הנ"ל רק דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא. וכן העל' השב שמעתתא שמעתתא א' פרק א' ע"ש שהעל' בזה ליישב. דלכאור' קשה בדברי המוהרי"ט דמתרץ מה דהקשו להרמב"ם ספק ממזר דכתב רחמנא להיתרא. קרא למ"ל כיון דכל הספיקות אינו אלא מדבריהם. ותי' המהרי"ט דכי שריא רחמנא ס' ממזר לגמרי שריא שיהי' בתורת ודאי ולא בתורת ספק. ונ"מ שיהא מותר בבת ישראל ובממזרת בבת אחת אע"ג דהוי תרתי דסתרי דא"כ קש' הא דאמרינן בפ' עשרה יוחסין דף ע"ג ת"ר גר נושא ממזרת דברי ר' יוסי. ר' יהודא אומר גר לא ישא ממזרת מ"ט דר' יוסי חמש' קראי כתיבי וכו' וחד למשרי ממזר בשתוקי. וחד למשרי שתוקי בישראל וכו' ור' יהודה תלתא קראי כתיבי. חדא לכהנים לוים וישראלים ומחד קהל נפקא שתוקי בישראל וממזר בשתוקי וחד מיוחד לקהל גרים. והקש' השב שמעתתא בפ' הנ"ל לדברי המהרי"ט תרי קראי למ"ל בישראלית ובממזרת כיון דמחד קרא תרתי נפקא לי'. ותירץ דר' יוסי לטעמי' דס"ל בכריתות דל"ב באשם תלוי חתיכ' אחת מב' חתיכות. ומאן דסובר דלא בעינן איקבע איסורא ס"ל דספק אסור מה"ת. וא"כ לר' יוסי שפיר איצטרך תרי קראי דמחד קרא לא נפקא תרוייהו כיון דלדידי' ס"ל דספק אסור מן התורה וא"כ ר' יוסי דבעי תרי קרא לטעמי' אזיל עיי"ש. וממילא ר' יהוד' דפליג התם על ר' יוסי וס"ל להך לישנא דמחד קהל נפקא שתוקי בישראל וממזר בשתוקי מוכח דס"ל דספיקא מה"ת מותר וקרא שריא ספיקא שיהא בתורת ודאי ומותר בבת ישראל ובממזרת ומחד קרא תרתי נפקא לי'. דהתור' התירה שיהי' בתורת ודאי ולא בתורת ספק. ולפי זה י"ל דמש"ה פסקינן כאן להלכ' כר"י ולא משגחינן בהך פירכא דכל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וכו'. משום דכל חד לשיטתי' אזיל דחכמים דהכא דהשיבו לר"י לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל לפמ"ש התוס'. דרבנן דפליגי על ר"י היינו ר' יוסי ולכן שפיר השיב דיהא יושב ובטל ולא תקש' דאמאי יהי' יושב ובטיל הרי יוכל לבטל בלא מצא עצים לשורפו. דהא אליבא דר' יוסי י"ל כתירוץ הכלבו הנ"ל דבח"י ל"מ ביטול. והא דבעי ביטול היינו בחמץ שאינו ידוע. ואף דחמץ לא הוי אתחזק איסורא מ"מ בעי ביטול דהא לדידי' ספיקא לחומרא מה"ת. אמנם ר"י לשיטתי' לא תקש' הך פירכא דלא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל דהא לפי מה דאמרן לפי דברי הש"ש הנ"ל מוכח מסוגיא דקידושין דר' יוסי ס"ל דספיקא לחומרא אסור מה"ת ולר' יהודא ממילא מוכח דס"ל דספיקא מה"ת מותר. וא"כ ע"כ לדידי' הא דכתבה התורה תשביתו היינו ביטול ה"ד בחמץ ידוע דבחמץ שא"י ל"ב ביטול ולשיטת הרמ"א חמץ ל"מ איתחזק איסורא וא"כ שפיר לא יהא יושב ובטל דהא יוכל לבטלו ול"ש תי' הכלבו הנ"ל דבחמץ ידוע ל"מ ביטול. דהא אדרבה לר' יהוד' עיקר הביטול ה"ד בחמץ ידוע. דבחמץ שא"י ל"ב ביטול והבן:

אמנם כל זה סובב הולך לשיטת רש"י דס"ל דפלוגתייהו דר"י ורבנן הוי קודם זמן איסורא וע"ז קאי הוכחת הכלבו הנ"ל דבח"י ל"מ ביטול. אך לשיטת ר"ת לעיל דף י"ב שפירש דפלוגתייהו דר"י ורבנן היא דוקא לאחר זמן איסורא ולאח"ז ל"מ ביטול אזדא לה הוכחת הכלבו הנ"ל וכן העלו כל המפורשים דעיקר קושית הכלבו הוא דוקא לשיטת רש"י. וא"כ הדרא קושית התוס' הנ"ל לדוכתי'. ע"כ נרא' ליישב בדרך מרווח יותר וגם עפ"י שיטת ר"ת יבוא על נכון והוא. דהנה הרא"ש הביא בפ"ק בשם תשובת רש"י דיש לבטל חמץ בתחילת שעה ששית וכ' הרא"ש מ"ש רש"י בתחילת שעה ו' ר"ל סוף שעה חמישית קודם שיתחיל זמן איסורו וכתב בספר אבן העוזר דיש לתמוה על הרא"ש שהרי רש"י כתב בפירוש בשעת שריפ' בזמן ביעורו שהיא זמן קבוע והוא בתחילת שש וע"כ העלה בס' א"ע הנ"ל דרש"י לשיטתו דהלכ' כר"י דאב"ח אלא שריפ' וכתבו התוס' והרא"ש דלרש"י שפסק כר"י ממילא אפרו מותר דכל הנשרפין אפרן מותר אבל למ"ד השבתתו בכ"ד הוי מן הנקברין ואפרן אסור ונמצא מבואר דלרש"י אם שרפו קודם שבע. דאז דינו בשריפ' מותר ליהנו' באפרו וגחליו. ולכן שפיר כתב רש"י דיש לבטל תחילת שעה ששית משום דאי לא יבטלנו אז חיישינן שמא ימצא אחר שבע ואז א"א לבטל החמץ משום דאח"ז איסורו השבתתו בכ"ד והוי מהנקברין ואפרן אסור. היוצא לנו מזה דלפירוש ר"ת דלאח"ז איסורו הוי בשריפ' דוקא א"כ ממילא לפי סברת הא"ע הנ"ל אף לאח"ז איסורא מהני ביטול מטעם דהא חזי ליהנות בהאפר. וכן העלו הח"מ והב"ש בא"ע בסי' כ"ח בשם הב"ח ז"ל דלדידן י"ל לחומרא שמא הלכ' כר"י דאב"ח. אלא שריפ' וא"כ אפי' קידש אשה בחמץ דאורייתא ושעות דאוריי' נמי חוששין לקדושין ואפי' בחמץ בפסח משום דיש לחוש שמא הלכה כר"י ושמא האפר שו"פ במדי. ורב גידל לא ס"ל כר"י אלא כחכמים ואף דאנן נמי פסקינן בסי' תמ"ה דהלכ' כחכמים מ"מ לענין קידושין חיישינן דהלכ' כר"י עיי"ש. ועפי"ז ראיתי בס' שם משמואל שכתב ליישב קושית התוס' על רש"י שפי' תשביתו היינו ביטול מדלא כתיב תבערו. והקשו בתוס' דהא תשביתו אמרינן מאך חלק שהיא משש שעות ולמעל' ולאח"ז איסורו ל"מ ביטול. ועוד הקשו הקדמונים על רש"י דהאיך מצי למילף דסגי בביטול מדלא כתיב תבערו דלמא אי הוי כתיב תבערו הו"א אב"ח אלא שריפה.

ולפי הנ"ל ניחא שפיר דודאי רש"י לא פליג אדרש' דספרי לא יראה לך בטל בלבך. א"כ אם מבטל הוי הפקר אך לפי מה שפירש הר"ן דהטעם דמהני ביטול בלב משום דחמץ בלא"ה אינו ברשותו מש"ה סגי בגילוי דעתא דלא ניחא לי'. וא"כ י"ל דגם רש"י ז"ל מודה דנפקא לן ביטול משום דהוי כהפקר רק דכ"ז ניחא אליבא דרבנן דס"ל מפרר וכו' והוי מן הנקברין ואפרן אסור ולא הוי ברשותו של אדם. אבל לר"י דס"ל אב"ח א"ש ואפרן מותר א"כ לדידי' הוי חמץ דמים משום דמצי ליהנות באפרו וממילא לדידי' ליכא לפרושי מטעם הפקר כקושית הר"ן הנ"ל ולכך הוצרך רש"י לפרש דילפינן ביטול מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו ור"ל לר"י הוי טעמא דביטול מגזה"כ לא מטעם הפקר ואתיא שפיר הא דכתב רש"י מדלא כתיב תבערו דהא באמת פירושו אזל אליבא דר"י דס"ל אב"ח אלא שריפ'. ועפי"ז נתיישב נמי קו' התוס' הנ"ל דהא תשביתו הוי לאח"ז איסורו ואח"ז איסורו ל"מ ביטול. דז"א דלר"י דס"ל דאב"ח אלא שריפ' א"כ ממילא הוי אפרו מותר. וא"כ יוכל לבטל אפי' לאחר זמן איסורו משום דהוי ברשותו לר"י משום דיוכל ליהנות בהאפר ע"כ. ונקדים עוד דהנה הפר"ח כתב בסי' תל"א דדעת הכלבו דס"ל דלח"י ל"מ ביטול לא שייך לשיטת התוס' דביטול הוא משום הפקר דא"כ מה בין ח"י לחמץ שא"י ע"ש ובס' או"ח בהמשנה בד"ה בודקין אות כ"א כתב דיש ליתן טעם לפירש"י לחלק בין ח"י לשא"י לפמ"ש הפר"ח לדקדק. אם תשביתו רק ביטול א"כ מאי מבתיכם דאמר קרא. וצ"ל דקרא תרתי קאמר חמץ שא"י תבטלון. וחמץ ידוע תבערון מבתיכם לגמרי. ושוב הביא שם האו"ח בשם הגאון מוהרא"ב ז"ל בספרו אשל אברהם שהעל' דגם לשיטת התוס' דביטול מהני מטעם הפקר. מ"מ י"ל דלח"י ל"מ ביטול והפקר. וסמיכתו הוא מכח קושית הכלבו הנ"ל דא"כ מאי אהדרי חכמים לר"י ל"מ עצים לשורפו וכו' דהא יוכל לבטל אע"כ דאין ביטול מועיל לח"י דאעפ"י שהפקיר לא מהני. ותמה האו"ח על הגאון הנ"ל בתימה רבה וז"ל ומה שמן התימה על הרב ז"ל דמה שייטי' להוכחת הכלבו לשיטת התוס' דע"כ לא אזיל הוכחת הכלבו אלא לשיטת רש"י שפי' לקמן די"ב דר"י מיירי בזמן היתר דאז קש' שפיר הא יוכל לבטל אבל לשיטת התוס' דפי' שם דמיירי לאחר שש דומיא דנותר שפיר השיבו חכמים מי שלא ימצא אחר ז"א עצים יהא יושב ובטל דלבטל א"א דאינו ברשותו וסיים שם דאדרבא בזה י"ל דרש"י והתוס' לשיטתייהו. מה דלא ניחא לי' לרש"י לפרש טעמי' דביטול משום הפקר כפי' התוס' משום דרש"י לשיטתי' שפי' דר"י מיירי בזמן היתר וקש' קושית הכלבו שפיר כנ"ל. וצ"ל דבאמת לא מהני ביטול לח"י. הרי מוכח דביטול לאו מצד הפקר הוא דאל"כ מהני נמי בח"י אחר דהוי הפקר. והתוס' לשיטתו שפי' דר"י מיירי בלאח"ז איסורו. וקושית הכלבו מעיקרא לק"מ כנ"ל. מש"ה פירשו דביטול מהני מחמת הפקר וגם לח"י מהני ביטול ע"ש. אמנם לפי האמור אין כ"כ תימה על הגאון הנ"ל מ"ש דע"כ אפי' לפי' התוס' יש לחלק בין חמץ ידוע לחשא"י מכח קושית הכלבו. דבאמת אף שכל המפרשים פרשו כן במוחלט דעיקר קושית הכלבו הוא דייקא לשיטת רש"י אבל לא לפי' ר"ת שפי' דר"י מיירי לאחר זמן איסורו אך הכלבו הקש' סתמא דמשמע שקושייתו הוא לכל הפירושים בין לרש"י ובין לפי' ר"ת דאל"כ הי' לו לפרש ולפי מה דאמרן יש מקום לומר דבאמת הקש' הכלבו אפי' לפי' ר"ת שפי' דר"י מיירי לאח"ז. מ"מ קשה מה השיבו חכמים לר"י לא מצא וכו' יהא יושב ובטל. הא יוכל לבטל. ולר"י דס"ל אב"ח אלא שריפ' והוי מן הנשרפין יוכל לבטל ואפי' לאח"ז איסורא ויהי' מזה סייעתא דהכלבו נמי ס"ל כסברת אבן העוזר הנ"ל. וכן הגאון בעל אשל אברהם ס"ל כן בשיטת הכלבו:

ולפי האמור נתיישב שפיר קושיות התוס' הנ"ל כאן בסוגין דהא דפסקינן כאן הלכה כר"י אף דשתיק ר"י מהא דאיתותב מאשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק. מ"מ ניחא שפיר ילפותא דר"י מכח ק"ו מנותר. והא דהקשו רבנן לר"י מכח כל דין וכו'. כל חד לשיטתו אזיל רבנן דס"ל אף מפרר ולדידהו הוי מהנקברין ואפרן אסור. שפיר הקשו דיהי' סופו להקל בלא מצא עצים לשורפו. ולא תקשה הא יוכל לבטל דהא לשיטת ר"ת פלוגתייהו בלאח"ז איסורו ואז לא יוכל לבטל. אבל ר"י דס"ל אב"ח אלא שריפה ואפרן מותר שפיר הוי ברשותו לבטל אף לאח"ז איסורו ואפי' חמץ ידוע כדאמרן לעיל דהא הוא ס"ל דספיקא מותר מה"ת א"כ ביטול ה"ד בח"י ומש"ה לא אשגח בהך פירכא דכל דין וכו' דהא לא יהא יושב ובטל. דהא יוכל לבטל ולדידי' שפיר מהני אפי' בחמץ ידוע והבן. ונקדים עוד דהנה השאג"א בסי' פ"ז האריך לתמוה דלמה הוצרכו חכמים להקשות מכח דיהא יושב ובטיל ולמה לא הקשו בפשיטות דיהא סופו להקל סתמא מכח האפר וא"כ לעולם הוי סופו להקל לענין אפרן. ותירץ השאג"א דיש מזה סיוע לפירש רש"י הא דאמר ר"י אבל בשעת ביעורו השבתתו בכ"ד היינו לאח"ז איסורו וא"כ הא דאמר ר"י אב"ח אלא שריפה אינו אלא קודם זמן איסורו והרי קודם זמן איסורו לכ"ע אפרו מותר כדאמר רבא בפ' כ"ש חרכו קודם זמן איסורו מותר בהנאה אפי' לאח"ז. וטעמו משום דנפסל קודם זמן איסורו וא"כ לענין אפרן ליכא שום נ"מ בין ר"י ורבנן דלאח"ז איסורו אפי' לר"י אינו בשריפה וא"כ אפרו אסור. וקודם איסורו אפי' לרבנן דס"ל דאינו בשריפה אפ"ה אפרו מותר. הואיל ומקודם זמן איסור כבר נפסל מאכילת כלב:

ועפי"ז כתב שם השאג"א עוד ליישב לפום מה דגרסינן במתני' אף מפרר ומדקאמרו רבנן אף משמע דאם רוצה לשורפו שפיר דמי אלא שא"צ והרי בתמורה ס"ל לרבנן דכל הנקברין לא ישרופו ואינו ראוי לשנות לשרוף את הנקברין ומפרש התם בש"ס משום דאם ישרוף את הנקברין אתי לידי תקלה למישרי את האפר. א"כ בחמץ בפסח כיון דלדידהו לאו מן הנשרפין הוא אמאי מודו דאם רוצה לשרוף רשאי. אבל לפירוש רש"י הנ"ל ניחא דהא טעמא דאין רשאי לשרוף הנקברין משום דאתי למישרי את אפרן וכיון דפלוגתייהו בקודם זמן איסורו דוקא. אתי שפיר הא דלרבנן מותר אף לשורפו. דבאמת בכה"ג אפרן מותר משום דהוי חרכו קודם זמן איסורו וכו' ע"כ:

אמנם באמת עיקר קושית השאג"א שהקשה להך גירסא דגרסינן אף מפרר. דאמאי מותר לשורפן ג"כ הא ס"ל להלכה דכל הנקברין לא ישרופו לק"מ משום דז"א אלא דוקא בהני דקתני רק נקברין. משא"כ בחמץ. דחכמים קתני בהדיא דנשרף ונקבר. אין זה סתם נקברין. וכן העלה הח"י בריש סי' תמ"ה עיי"ש. אך קושית המג"א על הרמב"ם הוא דהרי הרמב"ם פסק בהדיא דאפר חמץ אסור בהנאה ואפ"ה פסק דמותר אף לשורפו. והקש' שפיר דהרי הוא בעצמו פסק דכל הנקברין לא ישרופו. אגב אמרתי להעיר הן ראיתי בהגהות הש"ע להגאון רב"פ זצל"ה שהעלה ליישב קושית המג"א הנ"ל וז"ל. ושוב התבוננתי דלק"מ על הרמב"ם דלפי דבריו בפירוש המשניות בתמורה. אין היתר באפר הנשרפין רק באפר הקדש. וכן מורין דבריו בפי"ט מהלכות פהמ"ק הי"ג עיי"ש. ותמה תמה אקרא דאיך יעלה על הדעת לפרש כך בדעת הרמב"ם. והמעיין בסוגיא דתמור' שם יראה להדיא דזה ליתא דאיתא התם ונשרפין דהקדש מותר והא תניא כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מאפר אשירה ואפר הקדש לעולם אסור. ומסיק הש"ס כי תניא ההוא מתני' באפר של תרומת הדשן דתניא ושמו שלא יפזר. וכיון דטעון גניזה. מש"ה אסור בהנאה ועיי"ש בתוס' שהקשו בד"ה ונשרפין דלמה קתני ונשרפין דהקדש. ותירצו שם בסוף הדיבור דלאלומי להקושיא נקטו הקדש עיי"ש. כלומר איך קתני במתני' דאפי' אפר הקדש נמי מותר והא בהברייתא קתני דאפר הקדש לעולם אסור. ומשני דההוא באפר של תרומת הדשן. וכן הגיהו שם בהתוס' הנ"ל הברכת הזבח והצ"ק. והחק נתן עיין עליהם. והרמב"ם בה' פסהמ"ק נמי נקט לרבותא דאפי' אפר דהקדש נמי מותר חוץ מאפרן של תרומת הדשן. ואם שיהי' כן דעת הרמב"ם כמו שסובר הגאון הנ"ל לא הוי שתקו הנושאי כלים של הרמב"ם. דזה הוא תורה חדש' נגד כל סוגיות הש"ס. ובכ"ד דמבואר דכל הנשרפין אפרן מותר. וביותר תמוה מה שהביא בשם הפירוש המשניו' להרמב"ם דכבר הוגה שם מכל ספרי הש"ס הישנים דצ"ל שם בפירוש המשניות כל הנקברין אפרן אסור ונשרפין דהקדש אפרן מותר. ועיי"ש שציין על הא דאמרו רבנן אין רשאי לשנות לשרוף את הנקברין וע"ז סיים וכתב לפי שעיקר כל הנקברין אפרן אסור. ואם כגירסת הגאון הנ"ל דגריס כל הנשרפין אפרן אסור א"כ איך כתב זה לפרש בטעמא דרבנן דאין לשנות לשרוף את הנקברין דאם כל הנשרפין אפרן אסור איזה קלקול יוכל לבוא מזה במה שישרוף את הנקברין וצע"ג. נחזור לענינינו לפי מה שהקדמנו בשם השאג"א במה שפירש בטעמא דרבנן דס"ל דאף מפרר דברי הרמב"ם מתפרשין שפיר. דטעמא של הרמב"ם מש"ה הוא דודאי שורפו קודם זמן איסורו והוי חרכו קודם זמן איסורו דמותר בהנאתו אף לאח"ז והבן:

והשתא דאתינן להכי יתפרש כמין חומר דברי הרא"ש הנ"ל הנצב בפתח השער. דאחרי שהביא דעת הגאונים דהלכה כחכמים ולשיטתי' דגריס דוקא מפרר וכו' וס"ל דהוי מהנקברין ואפרן אסור אפ"ה סיים עליהם שאם רצה להחמיר לשורפו שפיר דמי משום דשריפה חמורה. ומייתי שפיר ראי' משלהי דתמורה דס"ל לר"י התם דאם רצה להחמיר לשרוף את הנקברין רשאי משום דנהי דרבנן פליגי התם על ר"י ואמרו דאין ראוי לשנות. אך זה מוכח עכ"פ דמודו לר"י דשריפה חמורה רק דפליגי על ר"י דאין רשאי לשנות מטעם תקלה וכנ"ל. ותקלה ל"ש רק היכא דאפרן באמת אסור. ואם ישרוף חיישינן דאתי להנות מהאפר. לאפוקי הכא דבודאי מבערו קודם זמן איסורו וא"כ הוי חרכו קודם זמן איסורו דמותר אפי' לאח"ז וזהו שסיים אח"כ והאריך לפרש. ולפירוש ר"ת ז"ל וכו'. וכוונתו הוא בזה נבין שפיר מה שכ' מקודם לזה דרשאי להחמיר כר"י אף דקיי"ל כחכמים משום דודאי משביתו קודם זמן איסורו ודו"ק כי הוא נכון מאוד:

דברי אגדה לאחר הפלפול

הנה הטעם מה שנקרא שבת זה שה"ג. מבואר הרבה טעמים ואחד מהם הוא דהזמן קונה שלימו' והויה כפי מה שקונה האדם מהשלמות בהוציאו בענין המושכלות. והוא שאמר שלמה המע"ה כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים. ודקדק הבינה לעתים דמלת ימיך אינו נוחה דהלשון מורה שהם כבר לו ואיך יאמר שירבו הימים שהי' כבר שלו ופירש דהכוונה הוא. דהתור' מדברת על עצמה דע לך כי בהיותך עוסק בי תעשה שהימים שלך לא יחשבו כימי שאר האנשים. וכל יום יחשב ימים רבים וע"כ נקרא שבת זה גדול משום שמאריכין בד"ת ובדינים והוי היום הזה יום ארוך יותר מכל שבתות של כל השנה. (בכאן הארכתי בדינים הנחוצים לפסח ויבוארו לקמן בסוף הדרושים אי"ה). הנה נודע בעת גאולת מצרים. שהשר של מצרים טען ואמר הללו עובדי ע"ז וכו'. וכן עיקר סיבת השיעבוד. איתא במדרש עה"פ אכן נודע הדבר כיון ששמע משה רבינו שיש בהם לשון הרע ואין בהם אחדות. אמר עתה ידעתי מה חטאו ישראל שנשתעבדו יותר מכל האומות. ונבוא עפי"ז לבאר מאמר רבב"ח במס' בבא בתרא דאיתא התם בפ' הספינה. אמר רבב"ח אישתעי לי נחותי ימא בין גלא לגלא תלתא מאה פרסי ורומי דגלא תלת מאה פרסי. זימנא חדא הוי אזלינא באורחא ודלינן גלא עד דחזינן בי מרבעתא דכוכבי זוטא דהוי כמבזר ארבעין גריוי ביזרא דחרדלא. ואי דלינן טפי הוי מקילין מהבלא. ורמ' לי' גלא קלא לחברתה מי שבקית מידי בעלמא דלא שטפתי' וניתי אנן ונחרבי' אמר לי' פוק חזו גבורתא דמרך דאפי' כמלא חוטא דחלא לית דעבר שנאמר אשר שמתי חול גבול לים. חק עולם לא יעברנהו עכ"ל הש"ס. ונודע דכל המאמרים שם נפלאים וביותר קשה הלשון זימנא חדא הוי אזלינא באורחא דמשמע דהוי אזיל ביבשה. ואיך אמר אח"כ ודלינן גלא וכו'. ונראה להבין עפ"י מה שנקדים מה דאיתא בפ' שירה כל האומר פרק שירה בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב. ודקדק העיקרים במאמר השלישי פ"א האיך יעלה על הדעת דבזה שיאמר בכל יום דף אחד מפרק שירה אשר בו מבוארים מה שאומרים החיות והבהמות שירה בזה יזכה לעוה"ב. דאם הי' אומרים מי שהוא עוסק כל היום בתורה ועבודה ובג"ח או שמסגף את גופו בתעניתים הוי ניחא אך לא במה שאומר מאמרים מפ' שירה. ופי' העיקרים במאמר הנ"ל. דהכוונה הוא דהנה נאמר באיוב שאמר מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו. ולכאור' תמוה מאד איך יעלה על הדעת שהבהמות והעופות יחכמו יותר ממין האנושי שהוא מבחר כל היצורים. כי החוש יכחיש זאת ופי' באריכות עפ"י מה שמבאר נמי שם בפ"ב. דהנה האדם לא יגיע אל כל שלימות התכלית רק בהוצאות הכוחניות אל הפועל. וזהו כי השלימות היא ב' מינים שלימות (א) היא המציאות מיד כשנברא ויצא לאויר העולם וזה נקרא שלימות המציאות (ב) השלימות האחרון הוא השלימות שאינו מגיע לדבר עם מציאותו מיד אבל היא בו בכח כשיצאו הכוחניות אל הפועל וזה יקרא שלימות התכלית. וזהו הטעם מה שבכל בריאת מעשה בראשית נאמר תיכף בשעת היציר' כי טוב לרמז כי עם מציאותם מיד הגיע ונשלם השלימות שהרי הכל בקומתן נבראו ובכלן אין שלימות אחר מלבד שלימות המציאות. אבל ביצירת האדם לא נאמר בו כי טוב. לפי שלא נגמר עוד השלימות התכלית מה שיוציא אח"כ מכח אל הפועל. אך אח"כ בכללות נאמר וירא אלקים את אשר כל אשר עשה והנ' טוב מאוד דקאי נמי על האדם ודרשו רז"ל טוב מאוד זה המות לפי שאז כבר הוציא מה שהי' בכחו אל הפועל. והמציאות השלימות שהוא בכח ולא יצא עוד לפועל נקרא אין. שהוא ממוצע בין ההעדר והמציאות. וזהו שאמר איוב והחכמ' מאין תמצא. כלומר מציאות החכמ' היא מן הכחניות הנמצא באדם הנקרא אין. וזהו שאמר שלמה (בקהלת ג') ומותר האדם מן הבהמ' אין כי הכל הבל. כלומר המותר הזה על הבהמ' היא דבר שמציאותו חלש ואלו אמר אין מותר לאדם על הבהמ'. הוי משמע משפט שולל גמור. אבל אחר שאמר ומותר אדם מן הבהמ' אין. משמעו משפט חיובי. כאלו אמר שיש לו מותר על הבהמ' אבל היתרון הוא אין. כלומר דבר שמציאותו חלש לפי שאינו רק כוחניות לבד והכח הזה הוא נקרא אין והבן:

ועוד הביא שם העקרים שהי' כת הקדמונים שחשבו כי האדם הוא חסר היציר' בערך כל שאר בע"ח. יען כי הם לא יצטרכו להכנת כל כלי המלחמ' וכלי מלחמתם נוצר אתם בטבע כמו הקרנים לשור. ומלתעות לחזיר. והקוצים לקפוד. והמגן לחומט. ומזונם תמיד נמצא עמם. והאדם צריך הכנות רבות. אמנם העקרים כתב שם שהוא דיעה נפסדת. שא"א שהאדם שהוא תכלית היציר' ע"כ הוא גדול על כלן ושלם מכלם וכובש כל הבע"ח תחתיו ורודה בהם. והאדם נתקבצו בו כל השלימות והפרטיות שנמצאו בכל שאר בע"ח. וע"כ לו כלים כללים כמו הידים שהם בכח כל כלי המלחמ' להלחם בכל בע"ח ובכל מיני המלחמות שיקח בהם הרומח והמגן. ולא נבראו בו כל כלי המלחמ' כדי שלא יהי' לו למשא תמיד ונתן לו שכל כללי להשיג כל השגות הפרטיות אשר בכל הבע"ח. וזהו מה דאמרינן בגמרא אלמלא לא ניתנה תור' למדנו צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה דנמצא מדות פרטיות בכל בע"ח והאדם בשכלו ראוי שימצא בו מצד שכלו ושיתקבצו בו כולם וימציא בשכלו כל המלאכות והחכמות אשר נמצא בפרטיות בכל בע"ח בעצמו. וזהו שאמר איוב מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו ר"ל שהאדם בשכלו ילמוד שיבין בשכל התחבולות הפרטיות אשר בכ"א מהבע"ח וכל השגות והמדות בפרטיות. והנה נמצא בפרק שירה שהנמל' אומרת נותן לחם לכל בשר כל"ח. והנמל' היא הברי' קטנה אעפ"כ יש לה מדת החריצות תכין בקיץ לחמה ולמדנו ממנ' איך נזהרה בגזל ולא תקח דבר ממה שכבר זכתה בה חברת' עד שנסו המנסים פעמים הרב' לקחת גרגיר אחד מא' מהם ולהניח בפני האחרים ובעברם עליו יריחו אותו שהיא מאחרת וינוחו כי לא יקחו דבר שאינו ראוי לו. כלבים מה הם אומרים בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ד' עושנו. שאמרו בגמרא הכלב מכיר את קונו והמטיב לו ונכנע תמיד לפני אדונו. ועל כוונ' זו נתייסד פ' שירה. וזהו שאמרו רז"ל כל האומר פ' שירה וכו' מובטח לו שהוא בן עוה"ב ואין הכוונ' על ההגה והצפצוף פה אלא על מחשבת הלב כמו אמרתי אני בלבי והמחשב' היא שיסתכל כי מכל א' מהנבראי' יש ליקח ראי' על איזה מדה טוב' או מוסר השכל. וכל המחשב בהברואים ומקובץ בו המדות טובות הוא בן עוה"ב. אמנם נודע מאמר רז"ל הקנא' והתאו' והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. ויצר לב האדם רע מנעוריו וכל תאות העוה"ז נמשלו לים וכמו דכתיב כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא והעוה"ז היא נקרא ים וכמו שאמר הבחינת עולם העולם ים זועף רב מצול' ורחב ידים. והזמן גשר רעוע בנוי עליו וכל ימי חלדו של אדם נחלקו לג' זמנים. ימי העלי'. וימי העמיד'. וימי היריד'. וכנגד ג' זמנים הללו הוקבעו ג' מועדים. חג הפסח היא נגד ימי העלי' שהוא בזמן האביב והיא דוגמת צאת האדם אל העולם. ולפיכך העומר היא בא מן השעורים. וכמו שאמרו בסוט' היא עשתה מעש' בהמ' ע"כ קרבנה מאכל בהמ'. כך בימי הילדות מתאוה נפש הבהמיות החומרי. וחג השבועות הוא נגד ימי העמיד' שהיא באמצע הקיץ וכנגד ימי העמיד' שאז שם האדם דרכו להגוף וגם אל הנפש ולפיכך קרבנו שתי הלחם. ובחג האסיף שהיא בא נגד ימי היריד' ופרי החג יוכיחו שפוחתין והולכין כמו הגוף הפוחת והולך בימי היריד' ונקרא חג האסיף שהיא זמן אסיפת האדם מן העולם ולפיכך יוצא מדירת קבע לדירת ארעי ואינו מבקש שוב מותרות בזמן ההוא. וזהו הרמז בניסוך המים הבא בחג הזה. כי אז הזקנים מרבים בבכיות וכמ"ש שפכי כמים לבך ומתחרטים על כל מה שעשו כל ימי חייהם והתעסקו בהבלי עולם הזה וכנגד שלש' הזמנים האלו פירש בס' עוללות אפרים בחג הפסח ח"ב עמוד ד' דעל זה רמז' המסור' דאיתא במסור' שלש' פעמים ועשה ריש פסוק (א) ועשה לי מטעמים (ב) ועש' כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה (ג) ועשה להם מכנסי בד. ופי' דזהו כוונת המסור כנגד ימי הבחרות שאז האדם עושה לצורך הגוף לבד. נאמר הפסוק ועשה לי מטעמים כאשר אהב הכח החומרי אהבה בתענוגים ובמדרש אמרו רז"ל שמטעמי יצחק הי' בליל פסח. וזה מופת שהפסח הוא כנגד ימי הבחרות. וכנגד ימי העמיד' שכח שניהם שוה והאדם עושה לצורך שניהם. נאמר הפ' ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה. כלומר אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך והכרובים הי' על הארון שבו הי' הלוחות שנתנו בהר סיני בחג השבועות. וזה מופת שהעצרת היא כנגד ימי העמיד' ושתי הלחם יוכיחו. וכנגד ימי היריד' שהאדם עוש' לצורך הנשמ' לבד נאמר הפסוק ועשה להם מכנסי בד הוא לשון התבודדות שאז האדם מתבודד א"ע לחשוב עם קונהו מה שפעל כל ימי חלדו ע"כ. וכמו גלי הים המתנשאים ומגביהים למעל' כן תאות כל איש להגביה ולהתנשא כל אחד על חבירו והנה השלש' זמנים הנ"ל ימי העלי' והעמיד' והיריד' מרומזים בכל ימי החודש. בתחיל' הלבנ' בתוקפ'. ובאמצע הוא נגד ימי העמיד'. ובסוף מתמעטת והולכת כנגד ימי היריד'. וידוע שמהלך אדם יו"ד פרסאות ביום ונמצא בכל החודש ג' מאות פרס', ועפי"ז פירש בס' גבולת בנימן מאמר רבב"ח הנ"ל מה שאמר אישתעו לי נחותי ימא ר"ל אותן האנשים המשוקעים ולהוטים בתאות עוה"ז. וטובעים בהים וספרו לו לאמר בין גלא לגלא תלתא מאה פרסא. ר"ל בכל הזמנים שהמה נרמזים בכל ימי חודש שהוא מהלך ג' מאות פרס' המה משוקעים בכל התאות ולא יתיישבו אף ביום אחד מתי אעש' אנכי לביתי. ואח"כ לא זו בלבד בהתאו' אשר עכ"פ הגוף נהנ' מזה אלא אף רומא דגלי תלתא מאה פרס' ר"ל גם התנשאות שהיא הגאו' והכבוד ג"כ תלתא מאה פרס' בכל הזמנים מתגברים כל נחותי ימא באין רפיון אף פרס' אחת ואח"כ סיפר רבב"ח זימנא חדא הוי אזלינא באורחא. פירוש פעם אחת לא רצה להיות מחובשי בהמ"ד שהיו מקנא בהוללים העשירים אוספי ממון ע"י שהולכים בדרך רחוק' ואמר ודלינא גלא. כלומר אז גברה בו ג"כ רוח רעה עד דחזינא בי' מרבעתי' דכוכבי זוטא והוי לו כמבזר ארבעין גריוי בזרא דחרדלא. כלומר ראיתי בעין שכלי וכמו שאמר שלמה המלך ולבי ראה הרב' חכמה ודעת. דכל אסיפת הממון וההתנשאות והכבוד שאספתי לי במשך הימים הייתי אצל קטן שבצדיקים שנקראו ומצדיקי הרבים ככוכבים כמבזר ארבעין וכו' ואין לו הנא' מכלום מכל הזריע' שדי לי בזריעת ערימ' אחת ולא להפסיד כל השדה ע"ז כי לא ימצא קונים ע"ז. כן כל העושר מה שאוסף כל איש. ואי דלינא טפי הוי מקלינן מהבלז כלומר אלו הייתי משוקע עד כהיום הזה הייתי ח"ו נשרף מהבלי עו"הז. רמא לי' גלא קלא לחברתי' חברתי מי שבקית מידי בעלמא דלא שטפתי' דניתי' אנא ונחרבי'. ר"ל דאף שמתגאים להתדמות לעיני העמים ומתבוללים בהם. אעפ"כ המה רודפים והודפים אותנו ושונאים אותנו בתכלית השנא' והנה נודע מה שאמר ר"ע בסוף יבמות דף של ספינ' נזדמן לי וכל גל וגל שבא עלי נעניתי לו ראשי. מכאן אמרו חכמים אם יבואו רשעים על אדם ינענע ראשו. וכל הרדיפות שיש להם לישראל מהאומות נקראים גלים וכמו דכתיב תהום אל תהום קורא וכו'. וכל משבריך וגליך עלי עברו וזהו שאמר רמא לי' גלא קלא לחברתי'. מי שבקית מידי בעלמא וכו' ר"ל תהום אל תהום קורא לכלות את ישראל ח"ו. אמר לה פוק חזי גבורתא דמרך דאפילו מלוא חוטא דחלא לית דעבר ונ"ל לפרש דהכונ' הוא ע"פ מה דאיתא במדרש איכה וז"ל חד מאתינס אתא לירושלים אשכח חד מדוכא מטלקא שבירא נסבי' ואובלי' גבי חייטא. א"ל חייט לי הדין מדוכא אפיק לי' איהו מלא קומצא חלא. א"ל שזור לי חיטין ואנא חייט לי' עכ"ל המדרש. ופירש בס' נפוצות יהוד' דרוש מ"ט דהכונ' הוא דאותו האיש מאתינס בא לירושלים בעת חורבנ' והמדוך השבור הוא רמז לישראל הנידוכים ונכתשים ביסורין ובגליות עד כי גדול שברם לאין מרפא למרא' עיני המלעיג אז יחרץ המשיר באמרו שיעש' לו מן החול חיטין שזורין ואז תענה בידו תפיר' לשברי המדוך רמז בזה להתאחדות ישראל שנמשלו כחול שנאמר ושמתי את זרעיך כחול הים ע"כ. וזהו הכונ' בסיום המאמר הנ"ל שהשיב הגל לחברתי'. פוק חזי גבורתא דמרך שאפי' כמלא חוטא חלא. לית דעבר. כלומר כל הגלים שעברו על ראשם אם לא יכנוס תגר וקטט' ביניהם לפרק חיבורם לעשות אגודות אגודות. ויהי' שזורין יחד האומ' הישראלית שנמשל' כחול כמלוא חוטא. אז לית דעבר. ר"ל אין כל אומה ולשון יכול' לשלוט בהם וכל גל וגל שיעבור על ראשם המון גליהם והמון לאומים יתגעשו ולא יוכלו יהמו גליהם ולא יעברנהו והבן:

ובזה סיימתי בברכ' הן מדת האחדות והשלום היא שער השמים להזיל דרך ארוב' השפעה אלהית ולהוריד שכינתו למטה. כי לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא שלום. והאל ברחמיו אשר לא יכזבו מימיו ישלח לנו ניחומיו כרצונו וכרצון יראיו וימהר ויחיש מעשיו. ותראה עלינו מלכותו מהרה אכי"ר:

תוכן העניינים

כרם יהושע (וולרשטיין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה