אור ברסלב
כרם יהושע (וולרשטיין) דרוש ד לשבת הגדול

כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין

דרוש ד לשבת הגדול

דרוש ג לשבת הגדול

בעזהי'. מענינא דפרשה קודם הפלפול שנת תרמ"ח לפ"ק בבהכ"נ הישנה פה"ק רישא:

איתא במדרש רבה ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף וז"ל וכי לא הי' מכיר את יוסף א"ר אבין משל לאחד שרגם אוהבו של מלך אמר המלך התיזו את ראשו כי למחר יעשה כך בי לכך כתב עליו המקרא הזה בתחלה אשר לא ידע את יוסף ואח"כ לא ידעתי את ד' עכ"ל. ועוד איתא במדרש וגם את ישראל לא אשלח אלו הי' ישראל סבא בכאן הייתי נותן סל ומגריפ' על כתיפו וקשה דמה ענין ישראל סבא לכאן. וגם להבין המדרש הנ"ל מ"ש בתחילה אשר לא ידע את יוסף וכו'. והנה בפשטות הכתובים מה שאמר פרעה מי ד' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל לא ידעתי את ד' וגם את ישראל לא אשלח. פירש הבינה לעתים דרוש ל"א המשך הכתובים עפ"י מה שתמהו כל הראשונים בענין קישוי של לב פרעה אשר יחסו השי"ת אל עצמו באמרו ואני אקשה את לב פרעה. כי אני הכבדתי את לב פרעה שאם זה אמת שמצדו ית' הית' נסבה להכביד את לבו מה פשעו ומה חטאתו של פרעה שהביא עליו כל המכות הרי הי' אנוס בדבר ואינו ראוי לשום עונש. ופירש שזה אין ספק גודל רחמיו ית' על כל בריותיו ולא יתואר שהוא מכריח ולהניע רצון האדם נגדו חלילה. וענין קישוי לב פרעה והכבדתו. הכוונה הוא כי ידע ד' רוע לב פרעה ושבוש דעותיו כי הוא לא יאמין בבחירה האנושיות ואדרבה יסבור כי לא יתואר הבורא אלא בשיש לו יכולת מוחלט שכשירצה איזה דבר יכריח את האדם לעשותו בע"כ מבלי שיצריך אותו לשאול ממנו או ע"י זולתו כי אם ישאל ממנו שיעשהו יורה שאינו יכול להכריח רצונו וא"כ אינו הוא אלוה ח"ו. וזהו אומרו ואתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר וכו' ואני אקשה את לב פרעה כלומר בזה שאתה תלך בשליחות ואהרן ידבר בשמי אל פרעה שישלח את עמי בזה הוא סיבה להקשות את לבו כי יאמר אם אני אלוה אמיתי לא הייתי שולח לו דברים שישלח את העם אלא הי' מכריחני בע"כ שיכול להניע רציני שאשלח בע"כ ונמצא בזה הוא גורם לו קישוי הלב מאליו. וזהו שאמר פרעה מי ד' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל לא ידעתי את ד' כלומר אתה בא אלי בשם ד' ותאמר שהוא אלוה ישראל ואני רואה שאין הדבר כן כיון שברצותו שאשלח את ישראל אלו הי' האלוה האמיתי לא הי' צריך לשום השמעת קול אלא באין אומר ואין דברים הי' מכריח את לבי שיניעני לשלחם מן הארץ נגד רצוני וא"כ מי הוא ד' הזה אשר הי' לו צורך שאשמע את קולו כדי לשלח את ישראל. ולהיפך לא ידעתי את ד' ע"ש:

אמנם קשה כפל הלשון שסיים הפסוק וגם את ישראל לא אשלח וגם כוונת המדרש הנ"ל ישראל סבא. ונקדים עוד מה דאיתא במדרש שאמר פרעה למשה ואהרן לכו לסבלותיכם היינו שיהיו גם כן בשיעבוד עם כל שבט לוי. וגם נודע מה דאיתא במדרש שיעקב צוה לפני מותו לוי לא ישא מטתו שהוא עתיד לשאת את הארון. יוסף לא ישא שהוא מלך. וא"כ ליוסף לא חלק כבוד ולא ידע את יוסף. אבל לשבט לוי הי' פרעה חולק כבוד באשר שיעקב חלק לו כבוד בשביל השכינה ולפיכך חלק גם הוא כבוד ולא הי' משעבד עם השבט לוי. אולם אח"כ שאמר למשה ואהרן לכו לסבלותיכם ורצה שגם שבט לוי יהי' בשיעבוד. ואמר מפני מה חלק עד כה כבוד לשבט לוי הוא בשביל כבוד השכינה עכשיו לא ידעתי את ד'. אך זאת מה שיעקב אביהם חלק לשבט לוי כבוד ואמר לוי לא ישא. בשביל זה אמר וגם את ישראל לא אשלח. וזהו שאמרו במדרש אלו הי' ישראל סבא כאן הייתי נותן סל ומגריפ' על כתיפו כלומר אפילו את יעקב עצמו לא הייתי חולק כבוד ומכ"ש מה שהוא צוה על אחרים והבן:

הנה איתא במדרש ילקוט גבי יהושע בשעה שאמר לשמש שמש בגבעון דום אמרה לו השמש אתה אומר לי דום כלום יש קטן אומר לגדול דום אני נבראתי ברביעי ואתה נבראת בששי ואתה אומר לי דום אמר יהושע לאו זבינא דאבא את שנאמר והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי. אמרה לו השמש ולי אתה אומר שאדום מי יאמר קלוסו של הקב"ה אמר לה יהושע שתוק ואני אומר שנאמר אז ידבר יהושע ואין אז אלא שירה שנאמר אז ישיר משה עכ"ל הילקוט. וקשה מהו הכוונה מי יאמר קלוסו וכו' ומה זה שהשיב אני אומר שירה. ועוד נקדים מאמר הש"ס בחולין דף ז'. ר"פ בן יאיר הוי קא אזיל לפדיון שבוים פגע בי' בגינאי נהרא א"ל גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך א"ל אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה ואני ודאי עושה. א"ל אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעבור בך מים לעולם. חלק לי' הוי ההוא גברא דהוי דרו חיטי לפסחא א"ל חלוק לי' נמי להאי. הוי ההיא טייעא דלוה בהדייהו וא"ל חלוק לי' נמי להאי דלא לימא כך עושין לבני לויה עכ"ל הש"ס. וקשה מהו הי' הויכוח בזה בין ר"פ בן יאיר להגינאי וגם מהו הענין דזימן הקב"ה ההוא דהוי דרי חיטא לפסחא. וגם ההוא טייעא דלוה בהדייהו. והנה המהרש"א פי' דזה מרומז בתהלים הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו מושל בגבורתו עולם. עיניו בגוים תצפינה הסוררים אל ירומו סלה. ופירש הפך ים ליבשה. היינו קריעת ים סוף. בנהר יעברו ברגל. היינו האי נהרא גינאי שעברו בו ר"פ בן יאיר וההיא דדרי חיטי והיינו ברגל. שם נשמחה. לשמחת יו"ט דפסחא. ואמר מושל בגבורתו עולם. היינו לשנות הטבעיים. עיניו בגוים תצפינה. היינו לההוא טייעא שיעבור שם משום דהסוררים שהוא הטייעא אל ירומו פיהם לגבי שמיא כמ"ש כך עושין לבני לויה והבן:

אך בעיקר הוויכוח בין ר"פ בן יאיר להגינאי וכן בהילקוט הנ"ל קשה הנך דקדוקים הנ"ל ולבאר כל זה נקדים לבאר פסוקי שירה ויושע ד' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים ויראו העם את ד' ויאמינו בד' ובמשה עבדו. אז ישיר משה וכו' וכבר תמהו כל המפורשים הקדמונים דלמה כאשר ראו ישראל את מצרים מת על שפת הים וגם ראו את היד הגדולה ואח"כ ויראו העם את ד' ויאמינו בד' ולמה לא אחזו במדת היראה והאמונה קודם לכן. ונקדים עוד דאיתא פלוגתא במדרש וירא דחד אמר בשביל אברהם נקרע הים וכו'. וחד מ"ד ס"ל בזכות האמונה נקרע הים שנאמר ויאמינו בד' ובמשה עבדו. וקשה מה נפקותא יש בין אלו הטעמים. או משום זכות אברהם או בשביל הקדוש' והאמונ'. וכתבו הקדמונים דהנפקותא הוא עפ"י מה דאיתא בילקוט מלכים וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי. והקש' הילקוט למה לא אמר חזקי' שירה על מפלת סנחרב. ותירץ דכך אמר חזקי' אחרי שהנס הזה לא נעשה בשבילי אלא בשביל אחרים לכן איני כדאי לומר שירה ע"ש. היוצא לנו מזה דעל הנס הנעשה בשביל אחרים ולא בשביל עצמו אינו כדאי לומר שירה על אותו הנס. ונמצא מצינו למימר דאי נקרע הים בשביל אברהם אבינו אבל הם בעצמם לא הי' ראוים לאותו הנס א"כ אינם ראוים לומר ע"ז שירה אמנם אם הים נקרע בזכות האמונה בודאי אחרי דהם בעצמם היו ראוים לאותו הנס כדאי היו נמי לומר שירה על קי"ס. ונקדים עוד מה דאיתא במהפכת סדום שאמרו המלאכים ללוט המלט על נפשך אל תביט אחריך ואל תעמוד בכל הככר. ואיתא ברש"י שם בפ' וירא אל תביט אחריך. אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול אינך כדאי לראות בפורענותם הרי שבשביל שלוט לא ניצול רק בזכות אברהם והוא בעצמו רשע הי' ולכן לא הי' כדאי לראות במפלתן של רשעים. ונשמע מזה אם עיקר קי"ס לא הי' רק בזכות אברהם לא היו ישראל ראוים לראות את מצרים מת על שפת הים אבל אם הים נקרע בזכות האמונה. והיינו בזכות עצמם א"כ כדאי היו לאותו נס ובודאי הי' כדאים לראות את מצרים מת על שפת הים. וזהו שאמר ויושע ד' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים דייק לומר את ישראל ר"ל בשביל זכות ישראל זכו לקי"ס. וירא ישראל את מצרים מת וכו' ר"ל דלכאורה קשה מי יאמר שבזכות עצמם זכו לקי"ס דלמא נקרע הים בזכות אברהם. ע"ז בא התשובה וירא ישראל את מצרים וכו' ר"ל דמזה מוכח דבשביל האמונה נקרע הים דאל"כ אלא דרשעים הי' בעצמם א"כ לא הי' כדאים לראות במפלתן של שונאיהם. ואכתי תקשה באיזה זכות נקרע הים ע"ז בא התשובה וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ד' במצרים ר"ל תיכף במצרים האמינו בד' ובמשה עבדו והואיל כן דמוכח דבזכות עצמם נקרע הים א"כ זכו לנס בזכותם וא"כ כדאי להם לומר שירה. וזהו שסיים אז ישיר משה ובני ישראל והבן:

ונקדים עוד הנה נודע דבזה שהדברים הטבעיים לא ישנו את תפקידם מזה עולה קילוסו של הקב"ה וזהו השירה כמ"ש השמים מספרים כבוד אל. וכן נמי מה שהנביאים והשרידים אשר ד' קורא עליהם משדדים המערכה מזה נמי עולה קילוסו של שמו ית' ואומרים שירה בעת שנעשה להם נסים שלא עפ"י גדר הטבע. אמנם לפי מה שהקדמנו דזה דוקא כשהנס נעשה בזכות עצמו ולא בזכות אחרים, כמו גבי חזקי' הנ"ל. ועפי"ז יתבאר שפיר המאמר דר"פ בן יאיר הנ"ל שאמר הגינאי נהרא אליו אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשו' רצון קוני. ר"ל מזה שאתה תשדד המערכה היוצא מגדר הטבע יעלה קילוסו של הקב"ה ומזה שאני הולך עפ"י הטבע נמי עולה קילוסו. אך אתה ספק ואני ודאי עושה א"ל אם אי אתה חולק גוזרני וכו'. ואח"כ עוד הי' לו לנהר גינאי טענה דמי יאמר דזהו השידוד והריסת הטבע יהי' בזכות ר"פ בן יאיר וא"כ לא יהי' כדאי לומר שירה אם יהי' בזכות אחרים. ולכן הי' הנס דהוי בי' ההוא גברא דהוי דרו חיטי לפסחא וזהו הרמז שכמו בפסח הי' הנס מה שעברו על הים בזכותם ובשביל זה זכו לומר שירה כמו כן כאן זה השידוד הוא בזכות ר"פ ב"י. ויאמר שירה וכן הוי ההוא טייעא דלוה בהדייהו להראות לההוא דהוי דרו חיטי לפסחא שידע דעיקר השיעבוד מה שנשתעבדו ישראל במצרים הי' ג"כ בשביל זה וכדאמרינן במס' סוטה דף מ"ו דבשביל ד' אמות שליוה פרעה לא"א ע"ה נשתעבדו בניו ד' מאות שנה במצרים והבן:

ועפי"ז יתבאר שפיר המדרש ילקוט הנ"ל בשעה שאמר יהושע להשמש בגבעון דום וכו' אמרה לו כלום יש קטן אומר לגדול דום וכו' ואח"כ אמר יהושע לאו זבינא דאבא את שנאמר והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים וכו'. וכיון ששמעה השמש דהוא לא בא רק בזכות יוסף זקינו א"כ ממילא לא יוכל לומר שירה וזהו שאמרה ולי אתה אומר שאדום מי יאמר קילוסו של הקב"ה. ר"ל דבזה שאני איני משנה את תפקידי זהו קילוסו של הקב"ה והוי כמו שירה ובזה שאתה תשדד את המערכה ותעשה כנגד הטבע אם זה אינו בזכותך מי יאמר שירה. אמר לה יהושע שתוק ואני אומר שירה שנאמר אז ידבר יהושע. ואין אז אלא שירה שנאמר אז ישיר משה. ר"ל דהשידוד יהי' בזכות עצמו והראי' שיאמר שירה והבן:

דבר הלכה

כסוגיא דהאוכל תרומת חמץ

פסחים דף ל"א ע"ב מתני' האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש. במזיד פטור מתשלומין ומדמי עצים. ופי' רש"י בשוגג ששגג בתרומה ואפי' הזיד בחמץ וכו' כדלקמן לאו לפי דמים משלם אלא לפי מדה משלם הלכך לאו בתר דמים אזלינן במזיד פרש"י משום דאינו אלא כשאר גזלן בעלמא ומשלם מעות ולפי דמים וכו'. בגמרא תנן התם וכו' איבעיא להו כשהוא משלם לפי מדה משלם או לפי דמים משלם וכו' אמר אביי לעולם לפי דמים משלם וכו'. תנן האוכל תרומת חמץ בפסח וכו' אא"ב לפי מדה משלם שפיר אלא אי אמרת לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא. אין הא מני ריה"ג היא דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה. אי הכי אימא סיפא במזיד פטור וכו' סבר לה כרנב"ם. עכ"ל סוגיות הש"ס בקצרה:

והנה תמהו כל המפורשים לפי מה שפירש רש"י בסוגין בד"ה כרנב"ה דמה דמוקמינן כרנב"ה הוא משום דמית' ביד"ש פוטר. ועיקר הוכחתו הוא דאי משום כרת ליתני חמץ חולין של חבירו. א"כ אליבא דרבא דס"ל דוקא כרת פוטר ולא מיתה ביד"ש ע"כ באמת משום כרת הוא דפוטר דדוחק לומר דהך פלוגתא אי לפ"ד משלם או לפ"מ משלם יהי' תליא בפלוגתא דאביי ורבא. ולומר אליבא דרבא דטעמי' דסיפא דבמזיד פטור משום דחמץ בפסח לאו בר דמים הוא וברישא בשוגג חייב משום דלפי מדה משלם זהו דוחק גדול. ובודאי דלרבא נמי הכי היא דלפי דמים משלם והטעם דפטור במזיד אליבא דרבא משום כרת הוא. וא"כ הדק"ל דלדידי' ליתני חמץ של חבירו. וליישב זה נקדים לשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה וז"ל. עוד אבאר לך במס' מכות כי כל אוכל חמץ בפסח לוקה והעיקר אצלינו אין אדם לוקה ומשלם לפיכך פטור מן התשלומין עכ"ל. והנה בדברי הרמב"ם הלזו תמהו כל גדולי הראשונים ובראשם התוי"ט דלפי מה שפסק הרמב"ם בעצמו בפ"י דתרומות דהאוכל תרומת חמץ בפסח בין בשוגג בין במזיד פטור מן התשלומין משום דלפי דמים משלם. א"כ למה הוצרך הרמב"ם כאן בפי' המשנה לומר הטעם משום דאין לוקין ומשלם הא בלא"ה פטור משום דחמץ בפסח לאו בר דמים היא. ותו הקש' התוי"ט דלמה הוצרך הרמב"ם לומר הטעם דפטור משום מלקות דחמץ הא איכא נמי מלקות דתרומ' דכתיב וכל זר לא יאכל קודש ואשר אנכי אחזה ליישב והוא. ומקודם נקדים קושית הפני יהושע שהקש' שם בסוגיא דלמה מוקי לה דלא כהלכתא וכריה"ג דס"ל חמץ בפסח מותר בהנא' ולמה לא מוקי לה בתרומ' שלא באה עדיין ליד כהן וכר"י בדף מ"ו דסובר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו והוי שפיר בר דמים שיוכל להשהות עד אחר הפסח ע"ש. והיא קושיא נפלאה:

והנה בהשקפה ראשונ' הי' נלפענ"ד לתרץ עפ"י דברי הירושלמי בפ"ו ממס' תרומות דפליגו התם רבי וראב"ש רבי סבר הפרשת' אינו מקדשת' רק לענין שאסור לאכלה כתרומ'. ונחינתה לכהן מקדשתה קדושה גמור' לחייב עלי' חומש וראב"ש סבר הפרשתה מקדשתה לכל דבר ע"ש. ונמצא דרבי סבר דאין הפרשת' מקדישת' רק לענין שאסור לאכלה כתרומ' אבל הנתינ' לכהן מקדישת' קדושה גמור' וחייב עלי' חומש. והשתא אם נימא כקושית הפני יהושע הנ"ל דמתני' דהכא איירי בתרומ' שלא באה עדיין ליד כהן תקשה אליבא דרבי דס"ל דאין הפרשת' מקדישת' לענין חומש ובמתני' קתני בהדיא דבשוגג חייב קרן וחומש. וע"כ דמיירי בשכבר נתנה ליד כהן ושפיר פריך הש"ס אי לפ"ד משלם אמאי משלם. ועיין בהר"ש פ"ו דתרומות דמייתי נמי הך פלוגתא והביא שם נמי דבתורת כהנים פ' אמור איתא נמי הך פלוגתא דרבי וראב"ש:

אמנם אחרי העיון זה ליתא ומצאתי במלמ"ל פ"י דתרומות ה"א שהביא בשם הקרבן אהרן שפי' נמי הכי הת"כ כמו שכתבנו דרש"י ס"ל דקודם נתינתה לכהן אינו חייב חומש והמלמ"ל השיג עליו וכו' וכתב הס כי לא להזכיר פירוש זה דמעולם לא שמענו חילוק בתרומה אם נתנה לכהן או לאו ומה שנחלקו רבי וראב"ש שם בת"כ ובירושלמי היא בתשלומי תרומה שדינו דהוי כתרומ' לכל דבר ונלמד מהכתוב ונתן לכהן את הקודש ודרשינן דבר הראוי להיות קודש ובזה דוקא פליגו דרבי סבר דמשעת הפרשה לא נעשו התשלומין קודש כי אם משעת נתינתה וראב"ש סובר דמשעת הפרשה נעשו קודש ע"ש. וא"כ הד"ק הפנ"י הנ"ל לדוכת'. דלוקמי בתרומ' דלא אתי ליד כהן. וראיתי בצל"ח שתירץ דאם כן דנוקמי שלא באה ליד כהן שוב ל"ש חיוב ופטור בדיני אדם שהרי היא ממון שאין לו תובעין ושייך רק לצאת ידי שמים ומשום גזל השבט. וא"כ סיפא דפטור במזיד אף דמוקמינן לה כרנב"ה אכתי למה פטור כדי לצאת יד"ש הא קיי"ל אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו עיי"ש. [ומלבד מה שסותר הצל"ח משנתו מלעיל בדף כ"ט בסוגיא דהאוכל חמץ של הקדש שהסביר שם באריכות דאליבא דרנב"ה ל"ש הך כללא דחייב לצאת ידי שמים קלב"מ ע"ש] אמנם דבריו תמוהין לי דהא הסוגיא דכאן אזלא אליבא דאביי דס"ל לפ"ד משלם ועליו הוא דפריך הש"ס ממתני' דהכא. ואביי גופא פליג התם בב"מ על רבא וס"ל דבקלב"מ פטור אפי' לצאת יד"ש. אמנם ליישב קושי' הפנ"י הנ"ל נ"ל עפ"י מה שהקש' המגיה בהמלמ"ל בהג"ה על הרמב"ם בפ"א מה' מעיל' ומטי בה משמי' דבעל שו"ת דבר שמואל בסי' שכ"ו על מה שכ' הרמב"ם שם המועל בזדון לוקה ומשלם והקש' בתשוב' הנ"ל הרי קיי"ל בכ"מ כל הלוקה אינו משלם ורבינו בעצמו פסק בפ"ו מה' תרומות שהאוכל תרומ' בזדון לוקה ואינו משלם. ותירץ הדב"ש דהרמב"ם ס"ל לחלק בין תשלומי ממון לתשלומי הקדש דהא עיקרא דהאי מלתא דאין אדם לוקה ומשלם מדסמך לאו דחסימ' לעדים זוממין דכתיב בהו כדי רשעתו ואי אתה מחייבו וכו' והתם מיירי בתשלומי ממון אבל במוש"ר שהתשלומין הם קנס קיי"ל דלוקה ומשלם. ובמעיל' שהתשלומין להקדש ואין לו בעלים תובעין כי אם מסירתו לגבוה משום כפרה דהוי כקנסא שפיר דיינינן לי' כמוציא ש"ר דלוקה ומשלם ע"ש. וכוונתו מבוארת דע"כ לומר דהרמב"ם לא ס"ל כשיטת התוס' במכות ובכתובות שהם פירשו דהא בהא תליא דר"מ משום דס"ל עדים זוממין קנסא וממילא כדי רשעתו מוקי לה במיתה ומלקות. וא"כ אליבא דר"י אף בממון נמי לוקה ומשלם. ורבנן משום דס"ל עדים זוממין ממונא וממילא כדי רשעתו מוקי לה במלקות וממון. וא"כ ממילא אפי' קנסא נמי אין לוקין ומשלמין. אמנם דעת הרמב"ם לפי פירושו של הדב"ש הנ"ל שס"ל לחלק בין קנסא לממון ודוקא בתרומ' פסק הרמב"ם דלוקה וא"מ אבל במעילה דהקדש דדמיא לקנסא ס"ל להרמב"ם דלוקה ומשלם:

אך פשיטא זה אינו רק במלקות וממון אבל במיתה וממון כולהו אמוראי ס"ל בכתובות אליבא דר"מ דאין אדם מת ומשלם אפי' בקנסא. ורק רבה דס"ל התם בכתובות אליבא דר"מ ומוקי אפי' בטובח ע"י עצמו וחידוש הוא שחידשה תור' בקנס אע"ג דמקטיל משלם. אבל כולהו אמוראי ס"ל אליבא דר"מ דאין אדם מת ומשלם ואפי' בקנסא וממילא אליבא דרנב"ה דס"ל דיוה"כ כשבת א"כ גם כרת פוטר מתשלומין אפי' בקנסא. ועפי"ז יתיישב הא דאמרינן לעיל דף כ"ט בפלוגתא דהאוכל חמץ של הקדש מעל וי"א לא מעל מאן י"א רנב"ה הוא. ולכאור' קש' דהו"לל דהת"ק והי"א פליגי בפלוגתת ר"מ ורבנן דת"ק סבר כר"מ דלוקה ומשלם וי"א כרבנן דאינו לוקה ומשלם דהא האוכל חמץ בפסח לוקה ולמה מוקי ר"י כרנב"ה. אולם לדברי הדב"ש הנ"ל ניחא דגבי מעילה ל"ש לומר אינו לוקה ומשלם דהוי קנסא והבן. והואיל וכן ניחא שפיר ולק"מ קושית הפנ"י הנ"ל דהא הא דמוקי לה כרנב"ה באמת אליבא דהלכתא דלא קיי"ל כרנב"ה ע"כ מוקמינן לה משום מלקות וכר"י דס"ל דלוקה ואינו משלם וכפי' הרמב"ם בפי' המשנה. והשתא אם נימא כקושית הפנ"י הנ"ל דמיירי בתרומ' דלא אתי ליד כהן א"כ הוי ממון שאין לו תובעין ושייך רק לצאת ידי שמים משום גזל השבט ובכה"ג דאינו ממון גמור רק כמו קנסא שוב לא אמרינן קלב"מ לשיטת הרמב"ם וע"כ דאיירי באתי ליד כהן ושפיר פריך הש"ס א"א לפ"ד משלם אמאי חייב והבן:

איברא בעיקר קושית הדב"ש הנ"ל שהקש' על הרמב"ם דלמה פסק המועל בזדון לוקה ומשלם. הא בכ"מ קיי"ל דאין לוקה ומשלם. ונרא' ליישב דהנה התוס' בכתובות דף ל' ע"ב ד"ה ולאביי פטור הקשו דה"ה דהוי מצי למיפרך אמתני' דהאוכל תרומות חמץ לפי מה דמוקי לה כרנב"ה נמי הוי לי' למיפרך מדאגבה קני'. ודקדקו המפורשים מדוע לא הקש' התוס' מאוכל חמץ של הקדש. והנה אף לפום מה דמוקי לה בתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה. נמי פריך הש"ס התם סוף סוף מדלעסה קני' ומוקי במצי לאהדור' על ידי הדחק. והקשו שם בתוס' בד"ה ל"צ וז"ל וא"ת והא אמרינן בפ' בהמה המקשה נהי דבפניו לא חזיא שלא בפניו מחזי חזי' א"כ אי הוי מהדר לה הוי חזי'. וי"ל כגון דמעיקרא לא הוי כי אם ש"פ ועתה שנתקלקל קצת אינו ש"פ ואפי' אי זה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כיון דשוין כ"ש אז מחייב בכל כדאמרי' בב"ק אתה גרמת לי היקפא יתירא מיחייב בכל הנאה ע"ש. ונמצא לפי זה דעל הך קושיא מדאגבה קניא ליכא לתרוצי רק בכה"ג שתחב לו חבירו ובדלא מצי לאהדורי רק ע"י הדחק. ובלא הי' מעיקרא שוה רק פרוטה כפירושו של התוס' הנ"ל. והואיל וכן בשלמא הא דפסק הרמב"ם בפ"ו מה"ת דזר שאכל תרומה במזיד לוקה ואינו משלם. והקש' עליו המלמ"ל שם הלא אמרינן בש"ס דאינו מפטר רק כשתחב לו חבירו. זה אינו תמיה גדול' כ"כ די"ל דאיירי בכגון שתחב לו חבירו כדמוקמי בש"ס וזה ניחא שם בתרומ' כיון דחסר מיהו כ"ש וזה נהנה בשו"פ ולכך חייב. אך בהקדש קיי"ל דבדבר דשייך בו פגם אינו מועל עד שיהנה ויפגום בשו"פ כדאיתא במשנה דמס' מעילה דף י"ח וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מה"מ א"כ בהנאת שו"פ אינו חייב במעיל' עד שיפגום בפרוט'. ואם כן נתיישב שפיר קושי' הנ"ל דמש"ה פסק הרמב"ם שפיר המועל בזדון לוקה ומשלם משום דבהקדש נמי תקשה קושית הש"ס נימא מדאגביה קניא ותירוץ של הש"ס בתחב לו חבירו ל"ש הכא כדאמרן דתקשה קושית התוס' בכתובות הנ"ל. ותירוצם לא שייך הכא בהקדש דהא בעינן שיפגום בשו"פ:

אמנם בעיקר קושית הש"ס שם בכתובות דפריך ולאביי פטור נימא מדאגבי' קניא. הנה בימי חורפי שמעתי מקשין בשם הגאון המפורסם מוה' זאב וואלף פרענקיל זצל"ה אבד"ק פשפווארסק ואיתן מושבו הי' פה"ק רישא. והקש' דמאי פריך הש"ס מדאגבי' קניא והרי קיי"ל בב"ק דף ס"ו ע"א האי מאן דגזל חבית' דחמרא מחברי' היכא דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף ארבעה איתבר ממילא משלם זוזא תברה או שתיה משלם ד' וא"כ שפיר איכא נפקותא גדולה בזה בין אביי לרבא בזר שאכל תרומ' וכגון דבשעת הגבהה היתה שוי' זוזא ובשעת אכיל' ד' זוזי דלרבא דמיתה ביד"ש לא פטר מתשלומין וממילא משלם כשעת האכיל' דהוי כתברה או שתיה. ולאביי דמיתה ביד"ש פוטר וא"כ על האכיל' אינו חייב רק על הגבהה והוי כאיתבר ממילא ואינו משלם רק כשעת הגזיל' דהיתה רק שויא זוזי והוא קושיא נפלאה. והנה לכאור' י"ל דהא אמרינן הכא בסוגין דהיכא דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה אי אמרינן לפי מדה משלם פשיטא דא"ל גריוא אכל גריוא משלם ואי אמרינן לפי דמים משלם בזוזא אכל בזוזא משלם, וא"כ י"ל דהסוגיא בכתובות אזלא להך תנאי דס"ל לפי מדה משלם. וממילא אפי' לאביי דמיתה ביד"ש פוטר והוי כאיתבר ממילא נמי אין חילוק בין אם מעיקרא היתה שויא בפחות ולבסוף הוקרה דהא אם לפי מדה משלם גריוא אכל גריוא משלם. אמנם אכתי הקושיא במקומ' עומדת דהא שם בכתובות מיירי בזר שאכל תרומה במזיד ובכה"ג אפי' אם אמרינן לפי מדה משלם זה אינו רק כשאכל בשוגג אבל במזיד הוי כשאר גזלן ולפי דמים משלם כדפירש רש"י כאן במתני' אולם הרי נודע דעת הרמב"ם בפ"ו מה"ת שכתב שם דבין בשוגג בין במזיד אינו משלם אלא מן החולין המתוקנים שנאמר ונתן לכהן את הקודש ועיי"ש במלמ"ל שהעלה דזהו בין הרמב"ם לרש"י דלהרמב"ם אפי' במזיד דינא הכי. למ"ד דלפי מדה משלם גם במזיד משלם לפ"מ וא"כ לדעת הרמב"ם נתיישב שפיר קושיא הנ"ל והבן:

ומעתה נבוא ליישב קושית המפורשים הנ"ל. והוא דהרי כבר הקשו בתוס' כתובות שם בד"ה ולאביי דה"ה דהו"מ למיפרך הכא בהאוכל תרומת חמץ דאמאי פטור במזיד נימא נמי מדאגבי' קניא. ותירצו המפורשים עפ"י מה דאיתא לקמן בש"ס דהת"ק ס"ל בתרומה דעיקר החיוב הוא דוקא בכזית אע"פ שאין בו שו"פ. א"כ י"ל דהכא איירי שאכל תרומת חמץ שאינו שו"פ. רק שאכל כזית דחייב בתרומה בשוגג ובסיפא דקתני במזיד פטור מן התשלומין איירי בשגג בתרומ' והזיד בחמץ ופטור משום כרת א"כ ל"ש שוב לומר מדאגבי' קניא כיון שאינו שו"פ. רק באכיל' חייב משום אוכל כזית תרומה וא"כ שפיר כרת ותשלומין באין כאחד. וראי' מוכרחת דהסוגיא אזלא אליבא דהך תנא דס"ל בכזית אפי' שאינו שו"פ דהא כבר הקש' בס' אור חדש לשיטת החכם צבי בתשוב' דעל חצי שיעור אינו עובר בבל יראה א"כ מאי פריך הש"ס אי אמרת לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא והוצרך לאוקמי כריה"ג דאמר חמץ בפסח מותר בהנא' דלוקמי אפי' כר"ש דחמץ אסור בהנא' כל שבעה וכגון שאכל חצי שיעור דחצי שיעור מותר להשהותו לאחה"פ. וא"כ בר דמים הוא דדבר הגורם לממון הוא ובמזיד פטור משים דעל תרומ' חייב מיתה אפילו בפחות מכשיעור בששוה פרוט' עיי"ש. והיא קושיא נפלאה ונדחק שם ליישב. וע"כ לומר דהסוגיא דהכא אזלא אליבא דהת"ק דס"ל דחיובא דתרומ' אינו אלא בכזית. וא"כ נתיישב קושית התוס' בכתובות הנ"ל דל"ש למיפרך הכא מדאגבי' קניא וכדאמרן כיון שאינו שו"פ וממילא לא קש' נמי קושית המפורשים הנ"ל דלרבא ליתני חמץ חולין של חבירו די"ל ממ"נ אי שו"פ א"כ תקשה מדאגבי' קניא ואם אינו שו"פ בלא"ה פטור משום גזל. ולכך הוצרך למיתני בתרומת חמץ ואזי שפיר איכא לאוקמי בכזית ואינו שו"פ ול"ש מדאגבי' קניא. והואיל וכן נתיישב שפיר קושית התוי"ט הנ"ל דלכאו' לפי מה שפי' הרמב"ם מטעם מלקות נמי תקשה כנ"ל ניתני חמץ חולין ש"ח. אך לפי האמור ניחא דלהכי תני דוקא תרומת חמץ דאל"ה תקש' מדאגבי' קניא. וניחא נמי הא דמוקי לה דוקא משום מלקות דחמץ דאי נימא דהזיד בתרומה ופטור משום מלקות דתרומ' דבמזיד דתרומ' הוי כגזלן. וא"כ בעינן דוקא שאכל בשו"פ דאל"ה אינו חייב בתשלומין ואם כן תקשה מדאגבי' קניא ומש"ה מפרש מלקות דחמץ ובתרומ' הוי שוגג ובכה"ג חייב אפי' אינו שו"פ ול"ש שוב לומר מדאגבי' קניא ובאין כאחד והבן:

דברי אגדה לאחר הפלפול

איתא במס' סוכה דף נ"ג בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעי למשטפי' לעלמא. אמר דוד מי איכא דידע דשרי למכתב שם אחספא ומישדא בי' וכו' נשא אחיתופל ק"ו בעצמו ומה לתשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה ימחה שמו על המים לעשות שלום בין כל העולם לאביהם שבשמים עאכ"ו. א"ל שרי כתב שם אחספא ושדי בי' ונחית תהומא וכו' עיי"ש. ובירושלמי בסנהדרין איתא הך מאמר בסגנון אחר וז"ל בשעה שכרה דוד שיתין לבהמ"ק אשכח חד עציץ. ובעי למרמי'. א"ל לית את יכיל. א"ל למה. א"ל דאנא הכא כבוש על תהומא. א"ל ומן אימת את הכא. א"ל מן שעתא דשמע קול רחמנא בסיני אנכי ד' אלהיך וכו' לא שמע לי' כיון דרמי' סליק תהומא ובעי למישטפי עלמא. כתב שם אחספא ושדי לתהום ונחית עכ"ל הירושלמי. והוא מאמר זר ונפלא להבין מה הי' הוויכוח בזה בין העציץ לדוד המלך. ולהבין זאת נקדים מאמר הש"ס במס' עירובין דף מ' תן חלק לשבעה וגם לשמונה. תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי הפסח. וגם לשמונה אלו שמונה ימי החג וכשהוא אומר וגם לרבות עצרת. ור"ה. ויוה"כ. עיי"ש. והוא תמוה דמה שייכות יש לר"ה ויוה"כ לפסח וסוכות.

ונראה לבאר כ"ז עפ"י דמבואר דעיקר הנס למה שנקרא שבת זה שבת הגדול. משום דהנס הזה הי' בי' לחודש שאז הי' ביום השבת וזכות שמירת השבת הוא מה שהגין עליהם שלא נתנו טרף לשיניהם של האויבים ומשום דזכות השמירה של שבת הועיל להם מש"ה נקרא השבת הזה שקודם פסח שבת הגדול. והנה איתא במדרש ברכת ד' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה זה שבת מדכתיב ויברך אלהים את יום השביעי. ופירשו המפורשים דלפי דרשת הש"ס הנ"ל ניחא מה שדרשו כאן ברכת ד' היא תעשיר זו שבת. משום דאיתא עוד שם בגמרא דכל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים. שנאמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ד' דבר. והנה באמת לכאור' קשה איך אפשר לומר שיתן לאדם כל משאלות לבו דכל מה שנותנין לו יותר ישאל יותר דמי שיש לו מנה רוצה מאתים. מרבה נכסים מרבה דאגה:

אמנם בהנתן לו נחלה בלי מצרים אזי נתמלא משאלות לבו כי איך יתכן לומר שיבקש יותר הרי יש לו בלי גבול וזהו פי' הכתוב ברכת ד' היא תעשיר דהיינו שבת כדברי רז"ל היא תעשיר וכמ"ש עשירין שבבל מ"מ הויין מפני שמכבדין את השבת. ואמר בא וראה כחה של שבת ואל יוסיף עצב עמה דהא ע"י עשירות אחר מוסיף עצב עמה. אמנם כאן אל יוסיף עצב עמה והבן. ועיקר הדרש דנותנין לו נחלה בלי מצרים נלמד מדכתיב והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ד' דבר דקשה מהו והרכבתיך על במתי ארץ וגם מהו שסיים כי פי ד' דבר הלא כל דברי הנביא פי ד' דבר. ויבואר עפ"י הידוע דאבות העולם נקראו הרים כמש"נ שמעו הרים את ריב ד'. וזהו שאמר שיהי' גבוה מעל כל האבות. שהמה נתברכו בברכה גבולי אך יהי' כיעקב שנתברך בבלתי גבולי דהיינו נחלה בלי מצרים. ופרצת ימה וכו' ואח"כ אמר כי פי ד' דבר דלא תקשה הרי כל האבות קיימו כל תורה כולה קודם מ"ת ואיך שייך לומר דאנו עתה במצות שבת נזכה לשכר גדול כזה יותר מכל האבות ומא"א ע"ה לז"א כי פי ד' דבר דגדול המצוה וכו'. אמנם להבין עיקר המאמרים בשכר שבת מה דאמרינן דכל המענג את השבת ניצול משיעבוד מלכיות. והך מאמר הנ"ל דנותנין לו נחלה בלי מצרים. דאם אמרינן דנותנין לו כל משאלות לבו א"כ הכל בכלל. דאיזה דבר שיחסר אח"ז דאם כבר נאמר והתענג על ד' ויתן לך משאלות לבך. א"כ הכל בכלל. אמנם יבואר כ"ז עפ"י מה דאמרינן עוד במס' שבת שם אר"נ תיתי לי דקיימית ג' סעודות בשבת ואר"י תיתי לי דקיימת עיון תפלה ופי' רש"י תיתי לי ישולם שכרי עיי"ש והקשה המהרש"א וכי הי' מבקשים שכר על קיום המצות והרי אמרו אל תהי' כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס. והנה המפורשים פירשו דלכאורה קשה עוד הכי התנאים האלו לא קיימו כ"א רק זו המצוה שהתפארו כ"א בחדא מצוה ח"א תיתי לי דקיימית מצות תפילין וכי ח"ו לא קיים רק מצות תפילין. ואם ר"ל דבזאת המצוה הי' נזהר ביותר תקשה מי התיר להם לבחור במצוה אחת וליזהר בה יותר מבאחרת הרי שנינו הוי זהיר במצוה קלה כבחמור'. ומה שנ"ל להמפורשים בזה שכל אחד ואחד במקומותם ומושבותם הי' כל אחד ואחד רואה באנשי מקומו איך הי' מזלזלים במצוה מהמצות במקומו של ר"נ הי' מזלזלים במצות עונג שבת ולא הי' מקיימים שלש סעודות בשבת והיתה המצוה הולכת להתבטל ח"ו ור"נ החזיק במעוזה ודרש דרש ברבים יקרת המצוה הזו וחפץ ד' בידו הצליח. ולפי"ז פירש דקיימת כמו ומאמר אסתר קים את דברי הפורים האלה שהכוונה שע"י מאמרה החזיקה במעוזה ולפי"ז יהי' פי' תיתי לי ע"ד אמרם ז"ל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו והוא נוטל שכר כולם והוא אמרם תיתי לי תבוא אלי השכר הזה דקיימת שהחזקתי במעוז המצוה הזאת ויהי' זכות הרבים תלוי בי והבן:

ועוד יש להבין הך מאמר תיתי לי עפ"י מה דאמרינן במס' מכות על התרי"ג מצות בא דוד העמידן על י"א בא ישעי' העמידן על שש. ופי' הכותב בשם הרמ"ה דמהו הכוונה דדוד העמידן על י"א ופי' משים דאיתא מאן דמקיים לה כל התור' מסייע לי' הקב"ה ומגין עלי' דלא לייתי לידי הרהור ואזיל מן עלמא בלא חטא. אבל מאן דלא מקיים לה לכולה אע"ג דרובו זכיות לא מסתייע מן שמיא לאגני עלי' מיצה"ר. וכיון דחזי דוד דהוי מתמעטי דרי ואזל'. בעי רחמי ואוקמינהו למצוה למגני מיצה"ר ואוקמי אי"א מצות. וזהו שכל חד וחד מהאמוראים הנ"ל אמרו תיתי לי כלומר תביא לי סייעתא מהקב"ה להגין על היצה"ר מזכות האמונה וגם זה אמר תיתי לי שקיימתי שלש סעודות בשבת דעיקר האמונ' תלוי בשמירת שבת וכ"א אומר על מצוה אחרת תיתי לי דהאמונה בזו המצוה תיתי לי דיגין עלי' מיצה"ר ובפרט במצות שמירת שבת שהוא שקול' ככל התורה כולה בוודאי פועל האמונ' בה להגין כאלו קיים כל התור' כולה. [כאן אמרתי קצת דברי מוסר בדיני שבת במה שמחממין המאכלים בשבת. וגם במה שהולכין בש"ק בגנות ופרדסים ובאים עי"ז לכמה איסורים שהולכין חוץ לעירוב וחוץ לתחום. ומ"ומ וכמה איסורי דאורייתא כי עבירה גוררת עבירה].

ועוד נקדים מאמר אחד בש"ס אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ופי' רש"י בשם רב האי גאון דכיון שלבש שחורים ומתעטף שחורים אני ערב בדבר שאינו חפץ מכאן ואילך בעבירה עיי"ש במס' מ"ק י"ז. ולכאורה תמוה מאוד איך יועמס במאמר מה שלבו חפץ ההבטחה שאין חפץ מכאן ואילך בעביר' ובפרט באדם שיצרו מתגבר עליו. א"כ הרי הוא חפץ בעבירה. וגם יש לדקדק בדברי הש"ס במה שאמר מה שלבו חפץ. ולא אמר ויעשה מה שחפץ ופי' האפיקי יהוד' דף כ"ז עפ"י דברי הרמב"ם בה' גירושין בהנך שכופין אותו להוציא דמה מועיל הכפי' וכן בקרבנות דכתיב לרצונו דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ותי' משום דבאמת הנפש הישראלי חפץ בהמצוה רק שיצרו אנסו והחומר אונס את הלב ואת הנפש לבלתי יעשה מה שהם חפצים. ולזה בהכנעו את החומר ע"י כפי' אזי הוא עושה מה שלבו ונפשו חפצים והוא מאמר הנ"ל כיון שילך למקום שאין מכירים אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים להכניע גאוותו אזי בטוח שיעשה מה שלבו חפץ. ולא מה שגופו חפץ. והבן:

וזהו ביאור מאמר הנ"ל כל המענג את השבת נותנין לו כל משאלות לבו. כלומר דעי"ז שמענג את השבת הקב"ה עוזרו ששוב לא יהי' יצרו תקפו ויעשה רק מה שלבו הישראלי חפץ:

וזהו שאמר דוד עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי יומם. ר"ל דהנה האדם נברא בחומר ונפש. והנפש צריך למשול בהגוף ולייעץ אותו שילך בדרך טובים והחומר והגוף מהראוי להיות נכנעים ולסור אל משמעתה ולסוף החומר מתגבר. והוא נעשה היועץ והמושל. ולכל אשר יחפוץ יטנו. וזהו שהתאונן דוד המלך עד אנה אשית עצות בנפשי כלומר עד מתי יהי' כזאת שאנכי אשית עצות להנפש אשר מהראוי ההיפך וע"ז יגון בלבבי יומם. הלב תדאג ע"ז תמיד והבן:

והנה עיקר העונג שבת מבואר בגמרא מהא דאמרינן עונג זה איני יודע מה הוא כשהוא אומר וקראת לשבת עונג הוי אומר זה עונג שבת עיי"ש ולכאורה קשה הכוונה דאכתי אין אנו יודעין מהו העונג. אמנם נראה דהכוונ' הוא עפ"י מה שסדרו אנשי כנה"ג בהש"ע של מנחה בשבת יום מנוחה וקדושה לעמך נתת אברהם יגל וכו' מנוחה שלימה שאתה הוא רוצה בה. יכירו בניך וידעו כי מאתך הוא מנוחתם ועל מנוחתם יקדישו את שמך. והכוונה הוא דהמנוחה והעונג בשבת אינו רק העדר המלאכה דזה לא הי' מתואר בשם מנוחה שלימה כי ההעדר אינו שלם גם לא הית' המנוח' מתיחסת אליו ית'. וזהו שאמר מנוחה שלימה שאתה הוא רוצה בה. ר"ל לא העדר העבוד' רק מנוחה שלימה שהקב"ה רוצה בה יכירו בניך וידעו כי מאתך הוא מנוחתם ועל מנוחתם יקדישו את שמך כלומר בהמנוחה והעונג יהי' קידוש השם שקיימו בהמנוחה והעונג רצון הבורא. וזהו קידוש השם והבן. וזהו המכון בהש"ס עונג זה איני יודע מה הוא וכו' כלומר דהפסוק מדייק וקראת לשבת עונג ולא כתיב וקראת עונג בשבת רק לשבת. ועפי"ז נבין מאמר אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת עונג לקדוש ד' מכובד. אז תתענג על ד' ודרשו רז"ל לקדוש ד' מכובד זה יוה"כ. וקשה לכאור' דמה ענין יוה"כ לקדושת שבת. אמנם לפי האמור יתפרש שפיר. אם חשיב משבת וכו' ביום קדשי ר"ל דהעיקר המנוחה והעונג יהי' לטעם שאני קדשתיו. וקראת לשבת עונג וכנ"ל. אזי יהי' העונג הלזה כמו המתענה ביוה"כ דבזה העונג נמי מקיים רצון הבורא. כמו בהתענית של יוה"כ:

וזה הכוונה בהש"ס הנ"ל שהקדמנו תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי הפסח וגם לשמונה אלו שמונת ימי החג וכשהוא אומר וגם לרבות ר"ה יוה"כ. ר"ל כמו בהחגים דמצוה לשמוח בהם ולענג כ"א את נפשו כפי יכולתו במעדנים ותענוגים. אך הכוונה הוא כמו התענית בר"ה ויוה"כ. היוצא לנו מזה דהקב"ה נתן להאדם הגוף והנפש. אך הנפש לבד לא תוכל לקיים כל מצות התורה רק בסיוע מהגוף והעיקר שהנפש תמשול בהגוף והיא תהי' גברת ממלכת עליו. ובזה הוא שנצח משה רבינו להמלאכים שאמרו בשעת קבלת התור' תנה הודך על השמים. והשיבם משה רבינו כלום אכילה ושתיה יש ביניכם ור"ל דכמה מצות התור' אשר קרוצי חומר יוכלו לקיימם ואישים רוחניים אינם יכולים לקיים רק רוחניות התור' בהענין והשכל:

ועפי"ז נפנה למאמר הפונה קדים בראש האמור מאמר הירושלמי הנצב בפתח השער. בהוויכוח שהי' לו לדוד בשעה שכרה את היסודות להבהמ"ק עם העציץ והוא דהנה תכלית הכוונה בהבנין בהמ"ק הי' להשראת השכינה דהקב"ה הי' חפץ לעשות לו דירה בתחתונים. וגבי דוד אמרינן בש"ס ברכות דף ס"א דמה שאמר לבי חלל בקרבי היינו ששחט היצה"ר. ובעת שבנה היסודות להבהמ"ק וחפץ שיהי' מקום הראוי להשראת השכינה רצה לפתח מוסרות ברית הטבעי וזהו הכוונה בהירושלמי הנ"ל. בשעה שכרה דוד שיתין לבהמ"ק אשכח חד עציץ זהו רמז דאדם נמשל לעציץ היונק משדי רגבי האדמה כן האדם בחומריותו יונק מן האדמה. בעי למרמי' ר"ל שרצה להשליך ולפתוח ברית הטבעי ושיהי' כולו רוחני. א"ל לית את יכול. א"ל למה. א"ל דאנה כביש על תהומא. א"ל ומן אימת את הכא. א"ל מן שעתא דשמעית קל רחמנא בסיני אנכי ד' אלקיך. ור"ל עפ"י מאמר המדרש בתחילה גזר הקב"ה השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם ואח"כ בשעת קבלת התור' בטל הגזירה. משל למלך שגזר בני רומא וכו'. והרמז הוא דבשעת קבלת התורה ע"י התור' ניתן קיום להעולם ולא לתוהו בראה אלא הפליא לעשו' לקשר דבר רוחני עם דבר גשמי. וכמו דאמרינן ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו. לא שמע לי'. כיון דרמא סליק תהומא ובעי למטפי עלמא כלומר כיון דלא שמע לי' חזי א"כ לית עלמא יכול קאים כלל. כיון דחזא דוד דיתבטל עלמא כתב שם אחספא ושדי לתהומא ונחית. ר"ל שרמז בעצמו והודה דצריך לקשר הרוחניות עם החומריות וזהו הרמז השם על החספא. שזה דרך סלולה לבוא להר ד' והבן. ובזה סיימתי בברכה ויהא רעווא שנזכה לראות את פני ד'. וכימי קדם נראה פלאות ונסים. וישלח משיחנו לפדות מחכי קץ ונזכה לגאולה שלימה בב"א:

תוכן העניינים

כרם יהושע (וולרשטיין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה