אור ברסלב
כרם יהושע (וולרשטיין) דרוש ג לשבת הגדול

כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין

דרוש ג לשבת הגדול

דרוש ב לשבת הגדול

בעזה"י. מענין קדושת בהכ"נ ומענינא דיומא שנת תרמ"ז לפ"ק בבהכ"נ הישנה פה רישא.

איתא במס' ברכות דף ח' אמר רב חסדא לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים בבה"כ ואח"כ יתפלל. ופי' רש"י שלא ישב סמוך לפתח דנראה עליו כמשאוי עכוב בבהכ"נ ויהי' מזומן סמוך לפתח לצאת. והתוס' דחו פירש"י דמה לי סמוך או אינו סמוך לפתח. ועוד אם הי' בהחצר ובע"כ צריך לישב קרוב וסמוך לפתח. ולכך פי' התוספות דהכוונ' הוא שלא ימהר להתפלל מיד כשבא לבהכ"נ אלא ישב מעט כדי שתיישב דעתו עליו עיי"ש. ועוד אפשר לפרש ע"פ דידוע מאמר הזוהר ווי לי' האי מאן דמשתעי בבי כנישתא לית לי' חולקא באלה' ישראל. ואמרינן במס' מגלה דף כ"ט ואהי' להם למקדש מעט אלו בתי כנסיות ד' מעון אתה היית לנו אלו בתי כנסיות. וידוע דבחזרת הש"ץ התפלה אם אין עשרה השומעין ועונין אמן הוי ברכה לבטל'. ושכר עניות אמן הוא לאין שיעור כמ"ש פתחו שערים ויבוא וכו'. והאלשיך פי' הפסוק בתהלים שמחתי באומרים לי בית ד' נלך עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים. ירושלים הבנוי' כעיר שחוברה לה יחדיו ששם עלו שבטים שבטי יה. ופי' דהנה ידוע דבהמ"ק שלמטה מכוון נגד בהמ"ק שלמעל' וא"כ כשהולך לבהמ"ק שלמט' הרי הוא הולך ממש למקדש של מעל'. וזהו שמחתי באומרים לי בית ד' נלך שהולכין דוקא ממש לבית ד' שלמעל' וזהו עומדות היו רגלינו בשעריך כלומר בשני שערים. והטעם כי ירושלים הבנוי' כעיר שחוברה לה יחדיו והיא מחוברת עם מה שלמעל' עיי"ש. וידוע מ"ש רז"ל ואהי' להם למקדש מעט אלו בתי כנסיות. וא"כ גם המה מכוונין נגד הבהמ"ק שלמעל'. וזהו הכוונ' בדברי הש"ס הנ"ל לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים כלומר שמשער בדעתו שהולך בפתח זה הרי הוא הולך בזה לפתח אחר היינו שלמעל'. דהא כמו שהבהמ"ק שלמט' הי' מכוון כנגד בהמ"ק שלמעל' כמו כן הבתי כנסיות שהמה נקראים מקדש מעט נמי מכוונים המה נגד הבהמ"ק שלמעל' ונמצא שהולך בשני פתחים ודו"ק:

ומעתה נבוא לעיקר הדרוש

מענינא דיומא

איתא בילקוט בפ' בשלח ויהי בשלח פרעה את העם אין שילוח האמור כאן אלא לשון לויה שנאמר ואברהם הולך עמם לשלחם. הפה שאמר וגם את ישראל לא אשלח הוא הפה שאמר אנכי אשלח אתכם ומה שכר נתן לו הקב"ה ע"ז לא תתעב מצרי. הפה שאמר לא ידעתי את ד' הוא הפה שאמר כי ד' נלחם להם במצרים. ומה שכר נתן לו הקב"ה ביום ההוא יהי' מזבח לד' בארץ מצרים. עכ"ל הילקוט:

והנה המאמר הא' הפה שאמר וגם את ישראל וכו' כבר פירשו הקדמונים עפ"י מאמר הש"ס בסוטה בפ' עגלה ערופה בשביל ארבע אמות שליוה פרעה לאברהם אבינו זכה ונשתעבדו בניו תחת ידו ד' מאות שנים. וא"כ זהו הטעם כשיצאו ישראל ממצרים ליוה פרעה אותם וכוונתו הי' שאין הקב"ה מקפח שכר ושוב יזכה פעם שנית שישתעבדו בניו בשכר הלויה. וא"כ זהו שאמר הילקוט הפה שאמר לא אשלח כשחזר ואמר אנכי אשלח אתכם והוקש' להמדרש הלא שכר לוי' של פרעה הי' שנשתעבדו בניו אצלו ת' שנים וא"כ עכשיו א"א להשתעבד את ישראל תחת ידו פעם שנית שהרי הקב"ה אמר כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ומה שכר נתן לו הקב"ה ע"ז לא תתעב מצרי. אולם סיומא של דברי הילקוט הנ"ל חדה סתומה הוא. דמה שכר הוא לפרעה על זה שאמר כי ד' נלחם להם בארץ מצרים שיהי' מזבח במצרים דאיזה שייכות יש הך שכר של המזבח על מה שהודה ואמר כי ד' וכו'. ונקדים לזה הנה בענין טעם הקרבנות נודע דעת הרמב"ן שכתב דהטעם הוא מחמת שכל מעשה בני האדם נגמרים במחשב' ובדבור ובמעש'. ולכן ציוה הקב"ה שאם יחטא האדם יביא קרבן ויסמוך ידיו עליו כנגד המעשה ויתודה בפה כנגד הדבור וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשב' והתאוה. אמנם העיקר הוא המחשב' שיחשוב שכל העשיות שייכים לו. רק ד' חפץ חסד הוא ולוקח תמורתו הבהמ'. וכל הענין שהקב"ה מקבל הקרבן תמורת נפשו הוא מצד החסד והרחמים דאין מדה"ד נותנת שהבהמ' תהי' תמורתו. ועפי"ז נבין המסורה, זובח לאלהים יחרם. זובח תודה יכבדנני. והכוונ' היא דבכל הקרבנות שאנו מקריבים הוא דוקא לשם הוי"ה. ולכן לא נזכר שם אל ולא שם אלקים בפרשת הקרבנות רק שם הרחמים וזהו כוונת המסור' הנ"ל. זובח לאלהים יחרם כלומר שהאלהים שהוא מדה"ד אינו מסכים לזה כי מדה"ד אומרת הנפש החוטאת היא תמות. אמנם בקרבן תודה שזה אינו בא על החטא בזה אף מדה"ד מסכים לזה. וזהו שאמר זובח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו בישע אלקים כלומר בקרבן זה אף המדה"ד מסכים לזה. ועפי"ז נבין כוונת הילקוט הנ"ל הפה שאמר לא ידעתי את ד'. דהנה כבר נודע במדרשים דפרעה לא האמין בשם הרחמים שהוא שם הוי"ה. רק בשם אלקים שהוא מדה"ד וזהו שאמר יהי כן ד' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי רעה נגד פניכם. שלא האמין רק שהוא פועל רע אבל לא פועל טוב. וזהו הכוונ' בהילקוט הנ"ל הפה שאמר לא ידעתי את ד' ואח"כ האמין בד' הוי"ה ואמר כי ד' נלחם להם במצרים ומה שכר נתן לו הקב"ה ביום ההוא יהי' מזבח לד' בארץ מצרים. דאלו לא האמין בשם הרחמים לא הי' זוכה למזבח לפי שמדה"ד מקטרג תמיד ע"ז אבל עכשיו שהאמין לכן יהי' שכרו שיהי' מזבח ויקריבו קרבנות והבן.

והנה נחזה דעיקר הטעם בקריאת שבת הגדול. (הטעם הא') בשביל הקרבן פסח שפסח מצרים מקחו בעשור ויו"ד בחודש הי' אז בשבת והמצרים ראו והי' שיניהם קהות ואפ"ה ניצולו. (הטעם הב') איתא במהרי"ל שהוא ע"ד שנק' יוה"כ צומ' רבה לפי שמאריכין בו בפיוטים ובתפלות. וכמו כן בשה"ג שמיוסד לדרוש ולספר הדינים של פסח מאריכין בזה. והיום שעוסקין בו בד"ת הוא נקרא גדול. וכעין שפי' הב"ל בדרוש כ"ג כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים ומלת ימיך ק' דהו"ל ימים. אך תאמר התור' דע לך בהיותך עוסק בי תעשה שהימים שלך לא יחשבו כימי שאר האנשים המוציאים ימיהם בבטלה שמאבדים הזמן וע"י הלמוד תעשה אותם ארוכים ולזאת הוא נקרא גדול והבן.

ובזה כתבו המפורשים לרמז מה שסידר בעל המגיד למען תזכור אח יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך להביא לימות המשיח. והכוונ' הוא עפ"י מה שנודע מאמר הזוה"ק ואברהם זקן בא בימים שלפי שהי' עוסק כל ימיו בתור' ובמצות ונמצא בא לעוה"ב עם כל הימים שלו. לאפוקי מי שעוסק כל הימים בדברים בטלים. וזהו שאמר דוד אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' כל ימי חיי שעי"ז שישב בבית ד' יזכה להביא לעוה"ב כל ימיו בשלימות וזהו שאמר נמי אל תעלני בחצי ימי. וכן נמי זהו הכוונ' מה שאמר שלמה בקהלת אל תרשע הרבה ואל תהי סכל למה תמות בלא עתך והבן. והרמב"ם כ' בה' דיעות ובשמונה פרקים דאף על דברים הגופניים אם עושה אותם לש"ש יקבל עליהם שכר כעושה מצוה והוא משום דמקיים בכל דרכיך דעהו. וזהו הכוונ' מה דאמרינן בש"ס העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי' והוא תמוה דפשיטא. אך הכוונ' הוא דהנה גבי שמירת שבת אמרינן כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים. דק' דהו"ל לומר כל המתענג בשבת. אלא הכוונ' דבאמת הקב"ה משלם נמי שכר על התענוגים שאוכל בשבת. רק אימתי זאת אם מענג את השבת בעצמו ששומרו כראוי אזי נותנין לו נחל' בלי מצרים שמקבל שכר על התענוגים. וזהו כוונת הגמ' הנ"ל עוה"ב אין בו לא אכילה ושתי'. ר"ל תענוגים לבד בלי ש"ק אינו מקבל ע"ז שכר רק בזמן שמקיים מצות שבת אזי מקבל ג"כ על התענוגים שכר. ונמצא אינו מאבד שום זמן והבן. וזהו שמרמזו החכמים דבן זומא ימי חייך עוה"ז כל ימי חייך להביא לימות המשיח. ר"ל שנזכה להביא כל ימי חייך בשלימות לימות המשיח. כשיקיים בכל דרכיך דעהו אזי גם על התענוגים יקבל שכר והבן:

והנה להבין הסמיכות מה שסידר בעל המגיד ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא כנגד ארבע' בנים דברה תור' ואח"כ סידר שאלת החכם והתשוב'. חכם מה הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ד' אלהינו אתכם. והתשוב' ע"ז ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן וק' שהתשוב' הנזכר כאן בהגדה אינו כמו התשוב' הנזכר בתור' כי כאן כ' התשוב' ואף אתה אמור לו וכו' ובתור' בפ' ואתחנן כתוב והי' כי ישאלך בנך מחר לאמר ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה וכו'. ויבואר עפ"י מה דנודע דהנה במצות התור' יש ב' חלקים חלק העיוני וחלק המעשה חלק העיוני. היינו מצות התלוי' בדיעות ואמונה. וחלק המעש' היינו התלוים במעש' לבד. דהנה גם חכמי האומות הודו והאמינו בהשארת הנפש. וכמ"ש (קהלת י"ב) וישב העפר על הארץ כשהי', והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. אבל זאת ההשכלה שהנפש עוד תתוסף במעלה יתיר' מאשר הי' לה למעל'. זה אנחנו זרע יעקב לבד מאמינים דע"י עסק התור' יוכל לעלות למעל' יותר מאשר הי'. וזהו מה שפי' האפ"י דרוש ט"ו מה שאמר דוד המלך ע"ה מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו וכו' ישא ברכה מאת ד' וצדקה מאלהי ישעו זה דור וכו'. וקש' דה"ל לומר על הר ד'. ולא בהר. גם לשון לשוא נפשו אינו מובן דהו"ל לומר אשר לא נשא לשוא את שמי גם המאמר ישא ברכה אינו ענין לכאן. ולפי הנ"ל יתפרש שפיר דהכוונ' הוא עפ"י מאמר המדרש בפ' בחקותי ושמרתם ועשיתם אותם תני ר"ח הלומד שלא לעשות נוח לו שלא נברא. וקש' כי כיון שלא הי' נברא אין מקום שיאמר עליו נוח לו ואיך ייחס המציאות אל ההעדר. ועוד קש' סמוך למאמר הנ"ל הוסיף ר"י ואמר הלומד שלא לעשות נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם. דמה זה הוסיף ר"י יותר מר"ח עד ששינ' המאמר. ופירש דרצון אלו התנאים להוציא מלבינו הדעה הנפסד' שכל מצותיו אמונה ולתכלית הכוונ' והעיון לבד נברא האדם ולא לתכלית המעשה. וע"ז אמר ר"ח כי התור' מזהרת ושמרתם והוא העיון ועשיתם הוא המעש'. והמופת לזה כי אלו הי' כוונת התור' רק על העיון יותר הי' נוח אל הנפש המשכלת לעיין בחכמ' בהיותה למעל' אצל הגרמיים השמיימים הרוחניים. וזהו שאמר ר"ח הלומד שלא לעשות ר"ל לשיטת המחזיק בזאת הדעת שהעיון לבד הוא העיקר בלי השתדלות המעש' א"כ נוח לו ר"ל אל גדר האדם שהיא הנפש המשכלת שלא נברא. והיינו כי העיון יותר אמיתי ויותר נוח בהיות הנפש מופשט' מחומר המעיק לה. ויהי' פי' דברי ר"ח במ"ש נוח לו שלא נברא שלא תכנוס הנפש אל הגוף להיותה מחובר אליו. אולם ר"י בא לתקן מליצת ר"ח ואמר לשון אחר יותר מבואר ובטוח מהטעות ואמר הלומד שלא לעשות נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם כלומר נוח לו שיפסד הגוף ע"י הפיכת שליא וכיוצא אבל הנפש תשאר בין הגרמיים הרוחניים מופשטת מהחומר. וזהו שאלת המשורר מי יעלה בהר ד'. כלומר בהיותו בהר ד' בעולם העליון ומי יקום במקום קדשו. ר"ל שהנפש עוד תתוסף במעל' יתיר' מאשר הי' לה מאז בטרם בואה אל הגוף והיתה התשוב' לזה נקי כפים ובר לבב כלומר לזאת העליה צריך האדם להיות בעל מעש' אשר גדרו ביד ובכף וגם בר לבב. אשר לא נשא לשוא נפשו. ר"ל אלו לא יחזיק בחלק המעש' רק בהעיוני לבד הוא נושא נפשו בגופו לשוא ולחנם ישא ברכ' מאת ד' וכו' ר"ל שהבורא רצה לטוב לך ולהתחסד עמך. וסיים המשורר על זה ואמר זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה. כלומר זאת הדעה אינו אלא דור דורשיו ומבקשי פניו יעקב סלה את"ד. היוצא לנו מזה דע"י ב' חלקי התורה עיוני, ומעשה, עולה הנשמ' למעל' בהר ד'. והנה בקבלת התור' נודע מאמר רז"ל בגמרא שהמלאכים טענו תנה הודך על השמים. אמר לו הקב"ה למשה החזר להם תשוב' אמר לפניו רבש"ע תור' שאתה נותן לי מה כתיב בה. אנכי ד' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כלום למצרים ירדפם לפרעה השתעבדתם. וזהו שסידר בעל המגיד ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תור' לעמו ישראל. כלומר שנתן התור' לעמו ישראל ולא להמלאכים ואח"כ הביא ברוך הוא כנגד ארבעה בנים וכו' והחכם שואל מה העדות והחקים והמשפטים. כלומר העדות נקרא כללות התור' כדכתיב ואל הארון תתן את העדות אמנם בתור' נמצאים חקים שאין השכל מחייב אותם ונמצא ג"כ משפטים הוא השכליות ושואל למה ציוה ד' אלהינו אתכם ולא למלאכים. כלומר כלי חמדה גנוז' כזו מהיכן זכו ישראל לזה לנצח את המלאכים. והנה בתור' כתיב והי' כי ישאלך וכו' ובא התשוב' ואמרת לבנך עבדים היינו וכו' כלומר כתי' שהשיב משה למו. כלום למצרים ירדתם ובעל המגיד סידר תשוב' ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח והוא עפ"י מה דאיתא במד"ר באותו שעה בקשו מה"ש לפגוע במשה מה עשה לו הקב"ה צר קלסתר פניו של משה דומה לאברהם א"ל הקב"ה אי אתם מתביישין ממנו לא זה הוא שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו אבל אתם כלום אכיל' ושתי' יש ביניכם ע"כ. והכוונ' הוא דהקב"ה הרא' להמלאכים דחלק המעש' כמו מצות ג"ח שהאכיל אותם ולהכניס אורחים לתוך ביתו א"א לקיים רק בני אדם. וזהו שסידר בעל המגיד ואף אתה אמור לו וכו' ור"ל דהא הפסח אינו נאכל אלא על השובע ומש"ה אין אומרים אחר הפסח אפיקומן. ואם כן בזה ימצא החכם תשובתו ברמז דלהכי לא ניתנ' התור' להמלאכים דביניהם כלום יש אכיל' שיוכלו לקיים גמ"ח כמו אברהם אבינו ע"ה והבן:

ועתה נבוא לדבר הלכה

בסוגיא דחמץ בזמנו

פסחים דף כ"ט ע"ב פיסקא. אמר רב חמץ בזמנו בין במינו בין בשלא במינו אסור. שלא בזמנו במינו אסור. שלא במינו מותר. במאי עסקינן אלימא בנ"ט שלא בזמנו שלא במינו מותר הא יהיב טעמא אלא במשהו חמץ בזמנו בין וכו'. ושמואל אמר חמץ בזמנו במינו אסור. שלא במינו מותר. שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר וכו'. ור"י אמר חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור בנ"ט שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר וכו'. שלא בזמנו וכו' מותרין כר"ש. אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב. שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש. ומי אמר רבא הכי והא אמר רבא ר"ש קנסא קניס הואיל ועבר עליו בב"י וב"י הנ"מ בעיני' אבל ע"י תערובות לא. ע"כ סוגית הש"ס בקצרה:

והנה נודע קושית הפני יהושע בחידושיו דלמה לא פריך הגמרא הך קושיא והא ר"ש קנסא קניס ג"כ על ר"י דס"ל נמי דשלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש ע"ש. וכמו כן דקדק רש"י תיכף על שמואל דס"ל נמי הכי דשלא בזמנו וכו' מותר כר"ש:

ואשר אנכי אחזה ליישב כ"ז והוא. דהנה הרי"ף בהלכות לא גריס כגירסת רש"י במשהו כרב. רק סתמא קאמר רבא אסור והרי"ף דייק לה מדלא קא יהיב שיעורא למלתא ש"מ במשהו כרב ע"ש. והרמב"ם ז"ל בפ"א מה' חו"מ ה"ה פסק כרבא דבזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו. והרמב"ם נרא' דעתו להדיא דלא ס"ל כגירסת רש"י דטעמא דרבא משום דס"ל בכל איסורין במינו במשהו ובפסח גזר שלא במינו אטו מינו. דהא איהו פסק בפט"ו מה' מ"א כר"י וס"ל דכל איסורין שבתור' בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ. וכ' שם בהלכ' טי"ת וז"ל. חמץ בפסח אעפ"י שהוא מאיסורי תור' אינו בכללות אלו לפי שאין התערובות אסור' לעולם. שהרי לאחר הפסח תהי' כל התערובות מותרת לפיכך אסור בכ"ש בין במינו בין שלא במינו עכ"ל הרמב"ם. וכתב הכסף משנה שם וז"ל בא לתרץ למה לא אמרו ר"י ור"ל חוץ מחמץ בפסח שבין במינו בין שלא במינו בכ"ש ונתן טעם מפני שהוא דשיל"מ. ולא איירי ר"י ור"ל אלא באיסורי תור' שאין להם מתירין עכ"ל הכ"מ. והנה כל העובר על דבריו ישתומם על המראה ודברי הכ"מ מרפסין איגרא. דהרי בהדיא ס"ל לר"י הכא דחמץ בזמנו בנ"ט וקאמר הגמרא דאזיל לטעמא דס"ל דכל איסורין שבתור' בנ"ט. ואיך יקש' הרמב"ם על ר"י ור"ל דיאמרו ג"כ חוץ מחמץ. ועיין בשו"ת נו"ב מהד"ק חיו"ד בסי' צ"ב שעמד על מדוכה זו וכ' שם שהוא לכאור' פליא' נשגבה והאריך שם. ותמצית תירוצו הוא דהא אמרינן הכא ר"י לטעמי' דר"י ור"ל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתור' בנ"ט. א"כ קשה הו"לל ר"י ור"ל דאמרו תרוייהו חמץ בזמנו בנ"ט ואזלו לטעמייהו ומדאחז ר"י ברישא ושבקי' לר"ל משמע שר"ל לא ס"ל בחמץ כר"י. וזהו כוונת הכ"מ דבא לתרץ למה לא אמר ר"ל חוץ מחמץ בפסח. ועיקר כוונתו על ר"ל. ואגב שיטפי' נקיט ר"י ולכך הוצרך הרמב"ם לומר שזה אינו הוכח' דשאני חמץ דאינו בטל משום דהוי דשיל"מ ומזה לא מיירי ר"ל רק מאיסורי תור' שאין להם מתירין ע"ש. היוצא לנו מזה דר"י ור"ל נמי פליגי בזה אם חמץ אוסר במשהו או לאו. דר"ל ס"ל כרבא דאוסר במשהו משום דהוי דשיל"מ. ולר"י דלא מיירי מדשיל"מ אינו אוסר רק בנ"ט. אמנם בעיקר דברי ר"י דס"ל דאינו אוסר רק בנ"ט כבר תמה הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות דהא ר"י בלאחר זמנו ס"ל כר"ש דמותר וא"כ אמאי ס"ל בזמנו בנ"ט הרי הוי דבר שיל"מ ותי' הרמב"ן ז"ל דגוף הדין של דשיל"מ הוא פלוגתא ור"ש סובר כן ורבנן פליגי שם על ר"ש. ור"י אמר אנא דאמרי כרבנן ע"ש. וכבר תמהו עליו דבכל הש"ס מלא מזה מהך כללא דשיל"מ ל"ב ולא משתמיט בחד דוכתא דר"י פליג על הך כללא. ועוד דמה שהביא הרמב"ן דרבנן פליגו על ר"ש בהך כללא דדשיל"מ אינו מבואר שם הכי. דל"פ התם רק אהך דאין להם מתירין וסברי דפירות שביעית אין בטלין אבל בהך דינא דדשיל"מ לא מצינו חולק ועיין בצל"ח ביצה דף ד' בהדרוש בשם בנו הרב ע"ש. וא"כ הדק"ל דלמה ס"ל לר"י חמץ בנ"ט הא הוי דשיל"מ:

והנה נקדים עוד דלכאור' יש להקשות לפי דעת הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל דהא דקיי"ל דחמץ בזמנו במשהו הוא מטעם דהו"ל דשיל"מ דלאחר זמנו התערובות מותר כר"ש דא"כ תקש' טובא דלמה לי' להש"ס לפרש מלתא דשמואל דאמר חמץ בזמנו במשהו הוא מטעם דס"ל כל איסורין שבתור' במינו במשהו ושלא במינו אטו מינו לא גזר ודלא כרב דגזר אינו מינו אטו מינו. ולמה לא מפרש כפשטא כיון דשמואל ס"ל בחמץ לאח"ז כר"ש דמותר מה"ת א"כ ממילא בחמץ בזמנו במינו אסור במשהו משום דהוי דשיל"מ לאחר הפסח אבל שלא במינו מותר כמו בכל דשיל"מ דבאינו מינו מותר. ובשלמא בדברי רב ליכא לפרושי מטעם דשיל"מ דהא איהו ס"ל דשלא בזמנו במינו אסור א"כ גלי דעתא דכר"י ס"ל דלאחר הפסח אסור מדאורייתא אם כן שוב ליכא למימר מטעם דשיל"מ אבל אליבא דשמואל קש' כנ"ל:

ונלפע"ד ליישב עפ"י מה שנודע שיטת הטור והש"ע בסוף סי' תמ"ז סעי' י"א דבין שנתערב קודם הפסח בין שנתערב בפסח בין שנתערב אחה"פ בטל בס'. דהטור פי' דהא דאמרינן בגמרא בתערובות לא גזרו היינו דל"ג במשהו אבל ביטול ס' בעינן והמג"א בס"ק מ"ד תמה בזה. חדא דאי בס' אפי' לר"י שרי דמה"ת להחמיר בו יותר משאר איסורים. ועוד דפריך והא קנסא קניס ר"ש. ומשני ה"מ בעיני' וכו'. ומאי פריך וכי ס"ד שמשום קנס יהא חמור מכל איסורים דהא רבא ס"ל כל איסורין בס'. והעלה להלכ' דבטל ברוב בעלמא דלא קניס עיי"ש. והגאון בעל אבן עוזר בחידושיו להלכות פסח הנדפס אצל הפרי חדש העלה בישוב דברי הטוש"ע. דלדידן דקיי"ל דטע"כעק דאורייתא אין שייך להקל בתערובות מאלו הוא בעינו דע"י תערובות אסור מדאורייתא כמו במינו. והא דפירשו רש"י והרמב"ם בדברי ר"י ורבא דלאחר זמנו מותר אפי' בנ"ט הוא משום דר"י ורבא לשיטתייהו קאי דהא מבואר בב"י ביו"ד סי' צ"ח שדעת רש"י דטע"כ דרבנן וזהו משום דרש"י פי' בפ' גיד הנשה דר"י ורבא ס"ל דטעם כעיקר ל"ד וכן פסק הרמב"ם שם ע"כ לק"מ לרש"י כאן וכן להרמב"ם דהן מפרשים דר"י ורבא דאמרו מותר לאח"ז ע"כ אפי' בנ"ט כיון דנתערב ברוב בטל מדאורייתא דהם ס"ל טע"כע דרבנן וכו' אבל אנן דקי"ל דטע"כע דאורייתא ע"כ דגם רבא ס"ל הכי וכן ס"ל להטור דע"כ צריכין לפרש עפ"י מה דמבואר באו"ה הביאו הש"ך ביו"ד סי' צ"ח ס"ק כ"ט דמדאורייתא אם האיסור נתערב בס' אע"פ שטעם האיסור נרגש אפ"ה מדאורייתא שרי אלא דרבנן אסרו כל שטעמו נרגש אפי' באלף לא בטל ע"ש. ונ"ל הטעם דהא טכע"ק לא ידעינן רק דילפינן מגיעולי עכו"ם והתם ע"כ אין בו ס' דאין לך כלי שיהי' ס' תוך הכלי נגד הכלי וכו' אבל כל שיש בו ס' שכבר נקלש טעם איסור שרי מדאורייתא. ולפ"ז הא דחילק ר"י בחמץ בין בזמנו לאח"ז בזמנו בנותן טעם פירש אפי' שנתערב באלף וטעמו נרגש אסור מדרבנן ושלא בזמנו מותר בנו"ט פי' ודוקא אם יש בו ס' רק טעמו נרגש דאז אסור מדרבנן בשאר איסורין וכאן לא גזרו בחמץ לאח"ז ובטל בס' אף שטעמו נרגש. ולפ"ז צ"ל דרב ושמואל ור"י קבלו מרבותיהם שיש חילוק בין חמץ בזמנו לשלא בזמנו לכן לשמואל דחילק לענין משהו בין בזמנו לשלא בזמנו ע"כ י"ל דשמואל מיירי בסתמא דמלתא דיש בו ס' וע"כ אין נותן טעם אבל אם יש בו ס' ונותן טעם זהו מלתא דלא שכיחא כדאיתא ביו"ד אבל לר"י דמין במינו בטל ע"כ צ"ל החילוק דבין בזמנו לשלא בזמנו היינו אם יש בו ס' ונותן טעם וע"ז פריך והא קנסא קניס ר"ש וקס"ד דהוי כמו איסור דאורייתא וא"כ אפילו כשיש ס' וטעמו נרגש ליתסר ומשני ה"מ בעינו אבל ע"י תערובות לא. והיינו בתערובות דאסור מדרבנן ולא מדאורייתא כגון שיש ס' וטעמו נרגש זהו תוכן דבריו ע"ש:

ולפי האמור נתיישב שפיר קושיא הנ"ל. דהנה כבר הביאו האחרונים ראי' דשמואל ס"ל דטע"כ דאורייתא מהא דס"ל במס' ע"ז דף ל"ה גבי גבינות עכו"ם דס"ל התם הטעם מפני שמעמידין אותן בקיבת נביל' והקשו בתוס' שם דל"ל נבילה דאפי' בכשיר' אסור מטעם בב"ח ותירצו דמשום בב"ח לא הי' אסורין מספק דליכא אלא איסורא דרבנן דדרך בישול אסרה תור' ע"ש ובנביל' איתא חשש איסור תור'. ואי אמרת טע"כ דרבנן אכתי איסור דרבנן היא. ואמאי ניחוש לספיקא. אלא ודאי דס"ל טעכע"ק דאורייתא. ולפ"ז נתיישב שפיר הקושיא הנ"ל דל"ל לשמואל הטעם דבמינו במשהו משום דהוי דשיל"מ דהא איהו ס"ל טע"כ דאורייתא ולדידי' בתערובו' לא גזרו נמי היינו אפי' שטעמו נרגש אבל ביטול בס' בעינן וא"כ שוב לא הוי דשיל"מ דהא אף לאחר הפסח בעינן ביטול והרמב"ם דמפרש בטעמא דרבא משום דהוי דשיל"מ כבר פי' הב"י דבדברי הרמב"ם מבואר דבתערובות לא גזרו ולא בעינן ביטול כלל והבן:

אמנם אכתי נשאר לבאר להבין בטעמא דר' יוחנן דהא איהו ס"ל דטכע"ק דרבנן לשיטת רש"י. ואם כן לדידי' בתערובות לא גזרו פירושו דמותר בלא ביטול. וא"כ הדק"ל כקושית הרמב"ן הנ"ל דאמאי ס"ל בזמנו בנ"ט והא הוי דשיל"מ. אך כבר פי' הצל"ח בשם בנו הרב במס' ביצה דזה תליא בפלוגתת הרמב"ם והמרדכי הובא ביו"ד סי' ק"ב בהג"ה. ור"י נמי ס"ל דנהי בכ"מ דשיל"מ לא בטל אבל בחמץ משום דחוזר ונאסר בשנה הבאה מש"ה בטל. וגוף פלוגתת הרמב"ם והמרדכי תליא בהנך שני טעמים בדשיל"מ דלטעמא דרש"י הוי חמץ דשיל"מ ואף שחוזר לאיסורו לשנה הבא' ס"ס שייך בי' עד שתאכלנו ע"י ביטול ימתין עד לאחר הפסח ויאכלנו בלא ביטול. אמנם לטעמא של הר"ן שפיר י"ל כדעת המרדכי דחמץ לא הוי דשיל"מ דל"ש בי' לומר דהוי מין במינו הואיל וניתר לאחר הפסח דס"ס יחזור לאיסורו וכיון שאין היתירו מתקיים לעולם אינו דומה לשאר דבר המותר אשר היתירו מתקיים והוי אינו מינו כסברת הר"ן. ועוד נפקותא איכא בין טעמא דרש"י לטעמא דר"ן דלפי טעם של רש"י דין דשיל"מ ג"כ בתערובות מין בשאינו מינו דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול וכו'. אבל לטעמא של הר"ן ל"ש דין דשיל"מ באינו מינו דאף שנקראים שניהם היתר מ"מ מצד עצמותו לא הוי מינו וכן קיי"ל להלכ' בסי' ק"ב. ומעתה ר"י אזיל לשיטתי' דסתם ירושלמי הוא ר"י ובירושלמי שהביא הר"ן מחלק בדשיל"מ בין מינו לאינו מינו וע"כ סובר ר"י דטעמא דדשיל"מ אינו בטל הוא מטעם שכ' הר"ן דהוי מין במינו ובחמץ בפסח ל"ש זה דהרי חוזר לאיסורו ושפיר קאמר ר"י דחמץ בזמנו בנ"ט. ונתיישב שפיר קושית הרמב"ן הנ"ל. היוצא לנו מזה דלשמואל בעי ביטול בתערובות אפי' לאחר זמנו. ולר"י לא בעי ביטול ואפ"ה לא הוי דשיל"מ משום דחוזר לאיסורו. אמנם בעיקר טעמו של הרמב"ם והרמב"ן דס"ל הטעם דחמץ בפסח ל"ב משום דהוי דשיל"מ הקש' הר"ן ז"ל בחידושיו כמה קושיות. חדא כיון שהחמץ עצמו אסור אעפ"י שהתערובות מותר אינו בדין שיהי' דשיל"מ. אע"פ שבעלי סברא זו אמרו כיון דמה"ת לר"ש דשיל"מ הוא כשאסרו ר"ש משום קנסא לא בא להקל עליו אלא להחמיר ולא נהירא שאלו הי' מה שאנו אומרים דשיל"מ אפי' באלף לא בטל מדאורייתא יפה הם אומרים. אבל ודאי משמע דחומרא דרבנן הוא כיון שהוא עתיד להיות ניתר וכיון שהם אסרוהו לאחר זמן אינו ראוי שיחמיר עליו בתוך זמנו עיי"ש באריכות. והנה בס' מק"ח להגאון מליסא ז"ל בסי' תמ"ז בסק"ה פירש דכוונת הר"ן בתחילת דבריו שתי' בפשיטות הטעם כיון דהתערובות יהי' מותר הוי דשיל"מ ופירש דהכוונ' הוא דאח"פ התערובות לאו מטעם ביטול מותר רק מטעם דלא קניס כלל היכא שנתערב ושייך שפיר עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול תאכלנו בלא ביטול ע"ש:

והשתא דאתינן להכא נתיישב שפיר קושית הפנ"י הנ"ל אשר הצבתי בפתח השער. דהא לפי דאמרן אליבא דשמואל שפיר ידעינן דאף בתערובות בעי ביטול משום דס"ל טעכ"עק דאורייתא. ולר"י דס"ל דטע"כ דרבנן לשיטת רש"י. וא"כ ל"ב ביטול ואפ"ה ניחא הא דס"ל בזמנו בנ"ט. משום דחוזר ונאסר וכנ"ל. וא"כ בגוף הדין הא דס"ל לר"י דלאחר זמנו מותר נ"ל דידע המקשה דבתערובות סגי בביטול ברוב כיון שאינו אסור רק משום קנסא וכדעת המג"א הנ"ל. וממילא תו ל"ש לפרוך והא קנסא קניס דשפיר ידעינן כיון דלאח"ז לא הוי רק משום קנסא די בביטול ברוב. אבל אהך מלתא דרבא דאמר הלכתא דחמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו והיינו מטעם דהוי דשיל"מ לשיטת הרמב"ם הנ"ל. ואף דחוזר ונאסר לשנה הבא' מ"מ כיון דלא מפליג בין מינו לשאינו מינו ע"כ כטעמי' דרש"י בדין דשיל"מ דעד שתאכלנו וכו' ומש"ה אעפ"י שחוזר לאיסורו הוי דשיל"מ וכנ"ל. א"כ היינו דמקש' משום דנהי בתערובות סגי בביטול ברוב מ"מ מאחר שאינו מותר לאחר הפסח רק מטעם ביטול ברוב תו לא מקרי בתוך זמנו דשיל"מ לאחר הפסח. והיינו דמתרץ הש"ס וחדית לן בהך שינויא ה"מ בעיני' אבל על ידי תערובות לא. ור"ל דלאחה"פ התערובות מותר לא מטעם ביטול הוא רק מטעם דלא קניס ומש"ה הוי דשיל"מ דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול תאכלנו אחר הפסח בלא ביטול והבן.

דברי אגדה לאחר הפלפול

והנה רבותי בהשבתת שאור בחג הזה מבואר בספרים הק' דיחשוב לבער היצה"ר והוא נקרא שאור וכמו דאמרינן שאור שבעיס' מעכב. וידוע כמה עבירות חמורות שאדם דש בעקביו בכל יום ברכילות ולה"ר וליצנות ובגזל ובמדות של שקר שאינם נזהרין ונעשה כהיתר משום דעברו ושנו. אמנם רבותי לאמור תוכחה ברבים קשה מאוד וכמו שמצינו בגמרא שאמר האי תנא תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח וא"כ אנן מה נענה אבתרייהו. והנה באמת מי שרוצה להוכיח את הרבים צריך לעיין ולפשפש במעשיו אם הוא ראוי לזה:

איתא במס' אבות פרק ב' רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהוא תפארת לעושי' ותפארת לו מן האדם. ובמס' תמיד איתא תניא אמר רבי איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם אוהב תוכחה. והרגיש המהרש"א בשינוי דבריו עיי"ש. ואמרתי לבאר עפ"י מה שאמר איוב לחבריו מה נמרצו אמרי יושר ומה יוכיח הוכח מכם. הלהוכח מלים תחשובו. ולרוח אמרי נואש (איוב ו') ופי' הבינה לעתים (דרוש ס"ד) דלכאור' הוא כפל לשון ופי' דהכוונ' הוא דהנה הנביא אמר על המלך משיח (ישעי' י"א) ושפט בצדק דלים. והוכיח במישור לענוי ארץ והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע. דק' בשלמא באמרו והכה ארץ וכו' ניחא שהוא ענין נסיי יוצא מחק הטבע האנושי. אבל מה שישפוט בצדק דלים. ויוכיח במישור לענוי ארץ. לכאור' מאי רבותא בזה וביאר כי התוכחה היא בפה על ידי דברים נאמרים בכלי הדבור ומגיעים אל לב השומעים אבל לא בגופו כלל. אבל היסורים הוא בהיפך כי הם נוגעים בעצם ובגוף המתייסר ונעשה בכלי המעשה ואין לדבור גרידא מבוא לזה. וזהו שאמר הנביא שהמשיח יהי' בהיפך מה שהוא בטבע מין האנושי כי מה שאצל אנשים יצטרך דבור ואמירה יעשהו בפועל ממש בלי שום מוצא שפתים ומה שיעשו שאר כל האדם בכלי מעשה יעשה הוא בדבור בעלמא. וזהו שאמר ושפט בצדק דלים. כלומר בכל פעולתו ובמעשיו יעשה תמיד הצדק ובזה יעשה רושם ויתחקה בלב כל אדם לעשות צדקה וחסד. והוכיח במישור לענוי ארץ. ולא יוצרך להרבות דברי תוכחה וכבושין אלא תוכחתו יהי' ע"י היושר הנמצא בו. ובהיפך זה היסורין ועונשי הגוף הוא יעשה ע"י דבור בעלמא. כי יכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע. ובזה פי' נמי מאמר שלמה המלך ע"ה בקהלת סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם דק' שהו"ל לומר הכל תשמע לנוכח כמו שאמר ירא. שמור. אך הכוונ' היא כי המוכיחים ע"י קול ממש א"א להשמיע כל דבריו בבת אחת כי בהכרח הדברים הם נשמעים זאח"ז בסדר נכון. אמנם יש נושא אחר שבסוף הדבר בלבד הוא נשמע כלו לגמרי בבת אחת. והיינו כשהוא בעצמו ירא שמים ושומר המצות בזה הכל נשמע ולא יצטרכו לזה חכמה גדול' במטיב הגיון ובמטיב הלשון שכל מי שרואה את מעשיו לוקח לעצמו מוסר איך להתנהג. כי זה כל האדם. כלומר זה מובן לכל אדם והבן:

ועפי"ז יתפרש יפה הפסוקים הנ"ל באיוב מה נמרצו אמרי יושר ומה יוכיח הוכח מכם וכו'. ר"ל מה יפה הוא אם התוכח' הוא מכם בעצמו בלי שום דבור. ועפי"ז יתפרש בטוב טעם הנך מאמרים הנ"ל. במשנה דאבות רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהוא תפארת לעושי' ותפארת לו מן האדם. כלומר שהמעשים שהוא עושה והולך בדרכי ישרים זהו תפארת לו מן האדם שכל האיש הרואה אותו לוקח מוסר לעצמו. ומגיע לו ג"כ תפארת מן האדם מה שאנשים אחרים לומדים מעצמו מוסר ממנו. וזהו נמי כונת רבי במס' תמיד איזה דרך ישרה שיבור לו האדם זהו תוכחה. כלומר בזה שהוא מברר לעצמו דרך ישרה ומתקן מעשיו בזה הוא אוהב תוכחה דהא זהו תוכחה בגופו ולא יצטרך דברים ונמצא דהך מאמר במס' אבות והמאמר במס' תמיד קרבות רוח יש ביניהם ומשולבים ומשותפים יחד ועולים בקנה אחד:

מענינא דיומא

איתא במס' ברכות דף ט' דבר נא באזני העם וכו' אמרי דבי ר' ינאי אין נא אלא לשון בקשה. אמר לו הקב"ה למשה בבקשה ממך לך ואמור להם בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק ועבדום ועינו אותם קיים בהם ואחר כך יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם עכ"ל. הנה כבר האריכו המפרשים ודקדקו (א') דאף אם לא יאמר אותו צדיק ראוי להקב"ה לקיים הבטחתו. ועוד קשה דהעיקר הו"ל לומר שלא יאמר ואח"כ יצאו ברכוש וכו'. ולמה לו להאריך ולומר ועבדום וענו וכו' דמה שקיים לזה אין חשש כלל דעיקר החששה במה שלא קיים. אמנם כבר פירשו הקדמונים דהמכוון הוא עפ"י דברי רז"ל. במדרש פ' וישלח פ' ע"ו ויירא יעקב מאוד והא כתיב כי אהי' עמך אלא מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעוה"ז. וא"כ לכאור' אפי' אם לא יקיים ואח"כ יצאו ברכוש גדול אע"פ שהבטיחו אין חשש שיהי' לאברהם תרעומות ע"ז דהא באמת אין הבטחה לצדיקים בעוה"ז. אך אם נימא כן תקשה דהא נענש אברהם בידוע תדע והעיקר משום שאמר במה אדע כי אירשנה ומשום שביקש אות על הבטחה. והרי הדין הי' עמו בזה דמפני שידע שאין הבטחה לצדיקים בעוה"ז לכך ביקש אות על הדבר. וא"כ למה נענש אברהם בידוע תדע. אלא ע"כ דהכריע הקב"ה כמ"ד דאין לצדיקים לבקש אות והי' לו לאברהם להאמין שבוודאי יקיים הבטחתו דמעולם לא יצא דבר טובה מפי הקב"ה וחזר בו וס"ל דיש הבטחה לצדיקים בעוה"ז. וא"כ למה לא קיים לו הבטחתו ואח"כ יצאו וכו' כיון שיש הבטחה לצדיקים בעוה"ז. וזהו דקשי' לי' בממ"נ וזהו שאמר שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם וכו'. ר"ל למה מתחלה נגזר עליהם הגזירה זו אינו אלא משום שאמר במה אדע וביקש אות מהקב"ה ונחשב לו לעון על שלא סמך על ההבטחה דמזה יכריח דיש הבטחה לצדיקים בעוה"ז וא"כ למה הבטחת ואח"כ יצאו וכו' לא קיים בהם כיון שיש הבטחה לצדיקים. ועפי"ז נתיישב מה שאמר הלשון אותו צדיק דאם יש לשאר צדיקים הבטחה למה יגרע הוא. ועוד יש לפרש רך מאמר הק' עפ"י מה דאיתא במדרש ובזוה"ק דעיקר סיבת גלות מצרים הי' לפי שכל הנשמות הי' תלוין באדם הראשון וכשאכל מעץ הדעת נטמאו כל אותן הנשמות ולא הי' יכולין לצאת מהטומאה עד שבאו אח"כ בכור הברזל בשיעבוד מצרים ועבדו שם בפרך אך מחמת שיעבוד וטירוף הדעת נטמאו ביותר. והקב"ה הבטיח לא"א ע"ה שאח"כ יצאו לקדושה וטהרה ולא ישקעו ח"ו בהטומאה. וזהו שהבטיחו ואח"כ יצאו ברכוש גדול ולא אממון הבטיחו אלא אקדושה וטהרת הנפש. וזהו רכוש גדול שאין כמוהו:

ועוד נקדים מה דאיתא בגמרא (סוטה דף י"ב) מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם ולכאורה תמוה מדוע חביב עליהם כ"כ ממונם. אמנם י"ל דהמכוון הוא דהנה כל חלקי התורה והמצוה המה שנים. הא' דברים שבין אדם למקום. והב' דברים שבין אדם לחבירו. וידוע דכל העולם נבנה על יסוד החסד וכמו דכתיב כי אמרתי עולם חסד יבנה. והצדיקים בוודאי עושים רצון קונם בכל גופם. אך בהגוף לבד א"א לקיים כל המצות. אך אם הקב"ה מזכה אותם בעשירות שיוכלו לעשות צדקה וגמ"ח עם חבריהם זהו שמקיימים המצות בממונם. יותר חביב עליהם מהמצות שמקיימים בגופם והבן. וזהו המכוון בהש"ס הנ"ל דבר נא אין נא אלא לשון בקשה וכו'. שלא יאמר אותו צדיק וכו' כלומר דלצאת י"ח הבטחה שהבטחתיו ואח"כ יצאו ברכוש גדול אינני צריך לקיים כפשוטו כי מעולם לא הבטחתיו רק על הקדושה והטהרה ואין רכוש גדול מזה אלא שלא יאמר אותו צדיק שממונם חביב עליהם יותר מגופם כדי שיוכלו לקיים צדקה וחסד יאמר ועבדום וענו אותם קיים בהם. ר"ל דהצדיק הזה הבין כפשוטו דקאי אממון ויאמר ועבדום וענו אותם קיים כפשוטו ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים ולזה אקיים לו הבטחתי נמי בממון. ובזה סיימתי בברכה שבזכות המצות שאנו מקיימים בחג הבע"ל יפרוס ד' עלינו סוכת שלומו ויפן ברחמיו לעמו וימהר לעשות עמנו אות לטובה ונפשינו תגל בד' בביאת משיחנו אכי"ר:

תוכן העניינים

כרם יהושע (וולרשטיין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה