כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין
דרוש ב לשבת הגדול
בעזה"י. מענינא דפרשה קודם הפלפול שנת תרמ"ו לפ"ק בבהכ"נ הישנה פה רישא.
וידבר ד' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ד' וימותו. איתא במדרש רבה ר"ח ברי' דר' זעירא פתח אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו. כמד"א לנתר בהן על הארץ. אמר אליהו לא היו בניו של אהרן דומין למטהו של אהרן. מטהו של אהרן נכנס יבש ויצא לח שנאמר ויוצא פרח ויציץ ציץ. טיטוס הרשע נכנס לבית קה"ק וגירר את הפרוכת ונכנס בשלום ויצא בשלום. ובניו של אהרן נכנסו להקריב ויצאו שרופים. הה"ד וידבר ד' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וכו' עכ"ל המדרש ויש לדקדק (א) דלמה הביא אליהו ב' דמיונות. אחד ממטהו של אהרן. והשני מטיטוס הרשע. (ב) מה זה שסיים המדרש הה"ד אחרי מות שני בני אהרן דמשמע מהפסוק הלזה מרומז תשוב' להשאל' ששאל אליהו והוא תמוה. (ג) דמה ענין זה להויכוח שהי' לו לאליהו עם איוב ומה זה שסיפר לו מבניו של אהרן שנכנסו להקריב ויצאו שרופים. ונרא' לבאר עפי"מ דאיתא בפ' שמיני שאמר לו משה לאהרן הוא אשר דיבר ד' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרן. ופי' רש"י בשם המדרש והיכן דיבר שנאמר ונועדתי שמה לבנ"י ונקדש בכבודי א"ת בכבודי אלא במכובדי א"ל משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך. ודקדקו המפורשים דלמה לא נאמר למשה בפירוש בקרובי אקדש רק ונקדש בכבודי והדרש הוא רחוק לומר א"ת בכבודי וכו'. ועוד קש' מה שפי' רש"י וידום אהרן וז"ל קיבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קיבל שנתיחד עמו הדיבור שנאמר לו לבדו פ' שחויי יין, וצריך להבין דלמה ניתן לו דוקא זה השכר שנתייחד עמו הדיבור בשביל שתיקתו:
ונלע"ד לבאר באריכות כ"ז והוא עפ"י שפירשו המפרשים בפ' העקיד' מה שאמר הקב"ה לאברהם אבינו ולך לך אל ארץ המורי' והעלהו שם לעול' על אחד ההרים אשר אומר אליך. דק' למה לא פי' לו תיכף באיידו' הר ורש"י ז"ל פי' כדי לחבב' בעיניו וליתן לו שכר על כל דבור ודבור. עוד איתא במדרש תנחומא ויקרא אליו מלאך ד' מן השמים ויאמר אברהם אברהם למה ב' פעמים לפי שהי' ממהר לשוחטו א"ל אברהם מי אתה א"ל מלאך א"ל כשאמר לי קח נא הקב"ה בעצמו אמר לי עכשיו אם הוא מבקש הוא בעצמו יאמר לי מיד ויאמר בי נשבעתי נאם ד' עכ"ל. והרגישו המפורשים מה זה הענין שאמר אברהם להמלאך מי אתה הרי גבי אברהם מצינו שנדמו המלאכים כאנשים. ופירשו המפורשים דהכוונ' הוא דעיקר הנסיון בזה הוא. שיבחן אם הוא עובד ד' מאהב' ושלא יהי' נעצב כלום בעת ישחט את יצחק בנו ולכן אמר לו והעלהו שם לעול' ולא גילה לו לאיז' הר שאמר לו והכוונ' שם אתראה עמך ואומר לך באיז' מקום שיהי'. יען אז אדע ואראה אם ראוי אתה שאדבר עמך ואשרה שכינתי עליך. כי הנה ידוע מאמר חז"ל שאין השכינ' שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמח' וכמ"ש והי' כנגן המנגן ותהי עליו יד ד'. ואם יהי' לבך שש ושמח וגברה אהבתך אלי מאהבת בנך. אזי גם אני אשרה שכינתי עליך מתוך שמח' של מצו' ואז אומר לך באיז' הר שתעלהו. מיד וישכם אברהם בבקר לשחוט את בנו שלח לו מלאך ויקרא אליו ויאמר אל תשלח ידך אל הנער אזי נתפלא אברהם מאד מקריאת המלאך. וזהו כוונת המדרש הנ"ל שאמר אברהם להמלאך מי אתה כלומר איך יעל' על דעתך לבטל אותי משחיטת בני אשר נצטויתי מפי הקב"ה בעצמו. והשיב לו מלאך אני וכששמע אברהם דברי המלאך שהש"י שלח אליו למנעו משחיטת בנו נתבהל אברהם בבהל' גדול' וחשב ברעיוניו מה זאת עשה לי אלקים בשלחו אלי מלאך אשר זה יורה שלא עשיתי ח"ו המצו' בשלימות ובשמח' ולכן השכינ' אינ' שורה עלי הלא אני יודע בטוב שעשיתי הכל בשלימות ומהראוי ליחד אלי הדבור. וזהו שטען אברהם כנגד המלאך ויאמר כשאמר לי הקב"ה קח נא וכו' עכשיו אם הוא מבקש וכו' מיד ויאמר בי נשבעתי נאם ד' כלומר זהו נאם ד' דוקא ולא נאם המלאך. ולזה התפלל אברהם ויקרא אברהם שם המקום ההוא ד' יראה כלומר שייחד אלי הדיבור בהר ד' לבדו ולא ע"י המלאך יראה ויתגלה מה בלבי איך שהייתי שש ושמח בעבודתי ולא הייתי נעצב בעבודתי והבן.
ונמצא דעיקר הנסיון הי' במה שהי' שמח בעבודתו ולא הי' נעצב בלבו. ובזה נבוא לביאור הכתובים דהכא דהנה נודע פלוגתת האמוראים במס' סנהדרין דנ"ב דלחד מ"ד גבי שריפת נדב ואביהוא הי' שריפת נשמה וגוף קיים ואידך תנא ס"ל שריפ' ממש הי' נשמ' וגוף אבל בגדיהם היו נשארים שלימים ואמרינן במדרש ויקרבו וישאום בכתנותם מלמד שחס עליהם המקום במיתתן שאלו נשרף גופן ואין בגדיהם קיימין היו מפורסמין ומבוזין ועוד אמרו שם כיון שראה משה את אהרן עומד ותוהה ואמר אוי לי שכך עביר' הי' בידי וביד בני שכך הגיעני. נכנס משה אצלו לפייסו ולומר יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום וכו'. וזהו הכוונ' שאמר לו משה לאהרן תדע שבניך הם מיודעי המקום והבית נתקדש ע"י. וראי' לדבר שאם ח"ו היו רשעים לא הי' הקב"ה עושה להם נס למען שלא ישרפו בגדיהם ושלא יבזו אדרב' הי' מבזה אותם לעיני כל למען יוסרו כל האנשים. ומכאן מוכח שצדיקים גמורים המה. גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. ולכן חס על כבודם. וזהו הכוונ' שאמר משה רבינו לאהרן, הוא אשר דבר ד' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד כלומר שלא יהי' להם בזיון נגד כל העם שכבודם זהו כבודי וזהו שרמז לו הקב"ה בסיני ונקדש בכבודי. ואחרי ששמע אהרן שבניו המה מיודעים של מקום הסיר הדאג' מלבו והלך בדרכי המקום ושש ושמח ע"ז וקיבל באהב' וזהו כוונת רש"י וידום אהרן קיבל שכר על שתיקתו ומה שכר קיבל שנתייחד עמו הדבור דקש' למה נתן לו דוקא זה השכר שנתייחד עמו הדבור. אמנם לפי האמור יתיישב שפיר דהנה לכאו' יש לפ' ב' בחינות דיוכל להיות ששתק אהרן מטעם שלא יוכל לדון את שתקיף ממנו אבל באמת הי' לו צער ועצבות על מיתת בניו וגם יוכל להיות ששתק שקיבל היסורין באהב' ולא הי' נעצב כלל רק שש ושמח. וזהו שפי' רש"י שהשתיק' הי' מחמת שמח'. והא ראי' שהרי קיבל שכר על שתיקתו ומה שכר קיבל שנתייחד עמו הדבור. ואם הי' נעצב ע"ז לא הי' הדבור נתייחד עמו לפי שאין השכינ' שורה אלא מתוך שמח':
ומעתה נבוא לביאור המדרש הנ"ל. דהנה אליהו בן ברכאל הי' סבור ששריפת נדב ואביהו הי' מחמת עונש שנתחייבו איזה עונש לשמים על אחת מהחטאים המבוארים בגמרא ובמדרשים. ועיקר תמיהתו הי' אמאי נשרפו לפני ולפנים וזהו שהתחיל אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו כמד"א לנתר בהן על הארץ. וזהו שהביא הב' דמיונו' לא היו בניו של אהרן דומין למטהו של אהרן לפי שהניחו אותו באוהל מועד לפני העדות נכנס יבש ויצא לח. והמה נכנסו להקריב ויצאו שרופים. אך אפשר לומר דוקא מטהו של אהרן דהקב"ה אמר והי' האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח לאפוקי בני אהרן נכנסו שלא ברשות לזאת הביא מטיטוס הרשע שנכנס לבית קה"ק ג"כ שלא ברשות וגידר את הפרוכת ואעפי"כ יצא בשלום וענשו בא לו אח"כ והמה נענשו לפני ולפנים. וזהו שרימז במלת ויתר ממקומו וכוונת המדרש שסיים הה"ד וידבר ד' אל משה אחרי מות שני בני אהרן. כלומר דהכתוב הזה מתרץ זאת דבאמת מוכח בפירוש שלא נשרפו מחמת עונש דאלו ח"ו היו נשרפים מסיבת עונם בודאי משה רבינו הי' נעצב ג"כ ע"ז ואיך שרתה השכינ' עליו ודיבר עמו הקב"ה תיכף אחר מיתתם. ח"ו שלא נשרפו מחמת עונש רק שנתקדש הבית על ידם והבן. ומה שרמז זאת אליהו לאיוב הוא דהא כבר נודע מה דאיתא בש"ש דסוטה דף י"א ובמדרש רבה פ' שמות דבאותו עצה של פרעה שאמר לעמו הבה נתחכמה. ג' היו באותו עצה בלעם ויתרו ואיוב. בלעם שיעץ נהרג. יתרו שברח זכו בניו שישבו בלשכת הגזית. ואיוב ששתק נידון ביסורים. והנה בש"ס דסנהדרין דף נ"ב ע"א אמרי' דעיקר סיבה שנשרפו הי' שחטאו דבשע' שהיו משה ואהרן מהלכים בדרך ונדב ואביהו מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן. אמר לו נדב ואביהו אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהג את הדור ע"ש. ולפי דברי המדרש רק בלבם הרהרו ואפי' לשיטת הש"ס הרי נדב הוא שדיבר לאביהו ואביהו שתק ואפ"ה נענשו שניהם ומזה מוכח שאף השתיק' הוא עון גדול. וע"ז הוכיח לו אליהו ואמר אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו דבשביל שהי' באותו עצה של פרעה ושתק ולא מיחה בו מש"ה נענש דהי' לו למחות והבן:
[מענינא דיומא]
כתיב ואחר באו משה ואהרן אל פרעה ויאמרו כה אמר ד' וכו' שלח את עמי ויעבדוני ויחוגו לי במדבר ויאמר פרעה מי ד' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל לא ידעתי את ד' וגם את ישראל לא אשלח. ואיתא במדרש וגם את ישראל לא אשלח זו ישראל סבא אמר פרעה אלו הי' ישראל סבא כאן הייתי נותן סל ומגריפ' על כתיפו עכ"ל המדרש. וקש' דמה שייכות ישראל סבא הכא ונרא' לבאר דברי המדרש הנ"ל עפי"מ דאיתא בתרגום יונתן לא ידעתי את ד' שמא דד' לא אתגלי לי לא אשכחת בספרי מלאכיא כתוב ית שמא דד' מיני' לית אנא דחיל ע"כ. וסוף המאמר מפליא מאד כי אחר שכפר מציאותו ית' מה הוצרך לומר מיני' לית אנא דחיל בלי ספק אין מציאות ליראה ממי שאינו נמצא. גם מ"ש לא אשכחית בספר מלאכיא סתומה תעודתו. ועוד נקדים מאמר המדרש והזוהר בפ' בשלח ריש השיר' ר' אבא אמר לא אתקיף לבא דפרעה אלא שמא דא דכד הוי אמר משה כה אמר ד' דא מלה ממש אתקיף לבי' הה"ד ויחזק ד' את לב פרעה ע"כ. ופירש בס' אפיק"י (דרוש מי שיחור) עפ"י הידוע שאנחנו עם ד' אלה נתחייבנו להאמין אמונת אומן שני עקרים בענין אלקית דומים להפכיים (א) כי הש"י נפרד הוא מנבראיו תכלית ההפרד' וההבדל אינו צריך אל מציאותם ולא אל פעולתם ועכ"ז נאמין עוד (ב) כי אלהותו ית' מתייחס עלינו בבחינת מה עד שמצד זה נצטוינו מאתו ית' לעבדו ולשמור מצותיו וחקותיו והשגחתו עלינו ביחוד ביתר שאת ויתר עז מעל זולתינו. והנה על הבחינ' הראשונ' מורה שם הוי"ה ב"ה כי ענינו לפרש יחודו ית' ומזה הצד מתואר זה השם שם המפורש כלומר שם הנבדל. ועל הבחינ' השנית יאמר ליעקב ולישראל שם מלך והוא שם המצטרף כי אין מלך בלא עם. ולעומת זה אנחנו בשם ד' נזכיר בנוסח הברכ' שני אלה השמו' שם הוי"ה גם שם מלך. כדי להשריש בלבינו אמיתת שני הבחינות הנזכרות. אבל אם לא נזכיר בנוסח הברכ' רק השם מלך ולא השם הוי"ה יהי' מקום אל הטועה לומר כי יש לו ית' בחינת מלך בו"ד לבד אשר אין מציאות למלכותו זולת בשיתוף עמו. וזהו המכוון בהגמרא דברכות דף מ' כל ברכ' שאין בה הזכרת השם אינ' ברכה. ולעומת זה אמר ר"י מאמר אחר כל ברכ' שאין בה מלכות אינ' ברכ'. כי בלא הזכרת תואר מלך יהי' מקום אל הטועה לומר כי אין להבורא התייחסות כלל עם האדם ועם מעשיו והבן:
וזהו המכוון בהמדרש הנ"ל ויחזק ד' את לב פרעה לא אתקיף לבא דפרעה אלא שמא דא וכו' דא מלה ממש אתקיף לבא דפרעה כלומר אלו לא אמר משה השם הוי"ה לא הי' לב פרעה מתקשה אבל באמרו כה אמר ד' מלה זו ממש חיזק את לבו לאמר הבעד ערפל ישפוט. הלא השם הזה הוא מורה שהוא נפרד ונבדל מכל הנבראים. והנה נרא' במלאכי מרום אף שהם מתוארים בשם אלהים וכמ"ש ויבואו בני אלהים עכ"ז בהשם הוי"ה אינם מתוארים וזהו המכוון אני ד' וכו' וכבודי לאחר לא אתן. וזהו שראה פרעה כי אף המלאכים אף כי המה אישים רוחנים עכ"ז אינם מתוארים בשם זה רק בשם אלהים ומזה שפט בשכלו כי בודאי זה השם לא ישפוט את (השכל) [השפל] וזהו המכוון בהת"י הנ"ל לא ידעתי את ד' לא אשכחית בספרי מלאכי' כתוב ית שמא דד' כלומר באישים רוחנים לא נופל זה השם. מכ"ש בברואי מטה וקרוצי חומר. ולזה אמר פרעה מיני' לית אנא דחיל. כלומר אף שנודה מציאת הבורא עכ"ז השם הזה לא ישפוט בעד ערפל להשגיח בזה השם למט' על קרוצי חומר עיי"ש:
ועפי"ז נבין מאמר רז"ל בפסחים דף נ"ד ויקרא יעקב אל בניו וכו'. ואמרו שמע ישראל ד' אלהינו ד' וכו'. כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. מיד פתח יעקב ואמר ברוך שם כבוד מלכותו ל"ו. והענין צריך ביאור. ולהאמור נתיישב שפיר. כי האיש הישראל מחקו להאמין השתי האמונות דומים להפכים ולהשלימם לאחדים (א) לגדלו ית' בשם המפורש (ב) לגדלו בשם מלכות המור' על השגחתו ית' שמו. ולזה כאשר אמרו השבטים שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד. והוא המור' על עצם ית' שהוא נפרש ונבדל מכל הנבראים. מיד פתח יעקב ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כלומר דעו בני כי אין די בשנאמין בהוראת שם אחד לבד אבל צריכים אנחנו להסמיך מיד אל שם זה גם כבוד מלכותו המור' שהוא משגיח ושליט בעולמו והבן:
וזהו המכוון בהמדרש הנ"ל שאמר פרעה מי ד' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל לא ידעתי את ד'. כלומר זה השם בודאי אינו מורה לשלח את ישראל. וגם את ישראל זו ישראל סבא וכו' כלומר אפילו יעקב שהאמין בשם מלכות שהוא מורה שהוא שליט בעולמו ומשגיח על עמו. אלו הי' ישראל סבא כאן הייתי נותן סל ומגריפ' על כתיפי. כלומר אפילו אם נאמין בהשגחתו ית' אבל פרעה לא האמין שהוא משגיח על האומה הישראלית והבן:
ועתה נבוא לדבר הלכה
בסוגיא דשוחטין וזורקין ער טמא שרץ
פסחים דף ס"ו ע"ב פיסקא. אשכחן תמיד ופסח דדחי שבת דדחי טומאה מנ"ל אר"י דאמר קרא איש איש וכו'. שם אלא אמר אביי לעולם מקרא קמא. א"כ נכתוב רחמנא איש איש כי יהי' טמא לנפש ומה לי וכו' אלא הכי קאמר איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחה לפסח שני אלא עבדי בטומאה. וכי עבדי צבור בטומא' בטמא מת. אבל שאר טומאה לא עבדי עכ"ל סוגית הש"ס בקצרה. והנה רש"י בד"ה דדחי טומאה מנ"ל. פי' וז"ל. פסח איקרי קרבן צבור דאתי בכנופי'. ולכאור' הוא שפת יתר דהרי מפורש זאת בגמרא דדרשינן מהך קרא איש איש. איש נדחה ואין צבור נדחין. והך קרא בפסח הוא דכתיב ופשיטא דפסח איקרי קרבן צבור. והנה להבין דברי רש"י הנ"ל נקדים קושית התוס' בסוגין בד"ה אלא וכו' תימא לרשב"א לדר"ל הניחא לר"י אלא לר"ש דאמר לקמן דלהכי כתב רחמנא טמא מת זב ומצורע לפי שחלוקים בשילוח מחנות פסח דדחי טומאה מנ"ל עכ"ל התוס' והניחו בתימא:
וליישב כל זה נקדים סוגיות הגמרא דלקמן דף צ' ע"ב דפליגי התם רב ועולא דרב ס"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ועולא סובר שוחטין וזורקין על ט"ש. ומסקינן התם בש"ס דטעמא דרב הוא דסבר לה כר' יצחק דאמר במס' סוכה דף כ"ה טמאי מת מצוה הי' שחל שביעי שלהן בע"פ שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא וכו' ואמר רחמנא ידחו. והעולה עפ"י סוגיות הש"ס אליבא דרב דטומאת מת שחל שביעי שלהן להיות בע"פ שוה לטומאת שרץ דכמו בטומאת שרץ לאחר שטבל אע"פ שמחוסר הערב שמש שוחטין עליו כמו כן בטומאת מת בשביעי שלהן כשטבל והזה שוחטין עליו דאם נימא דטומאת מת חמור' א"כ איך יליף רב דאין שו"ז על ט"ש מטומאת מת. אמנם הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' ק"פ ה"ב חילק בין הפרקים שעל ט"י דשרץ שוחטין וזורקין ועל ט"י דמת אין שו"ז. והראב"ד השיג עליו ונושאי כליו שם מיישבים דבריו דעיקר הוכחתו מכח קושית התוס' דהתם שהקשו וז"ל וא"ת למה אמר להם לדחות לפסח שני יטבלו בו ביום וישחטו עליהם. וי"ל דשמא כן עשו ובשע' ששאלו לא טבלו עדיין ואמר להו משה אם לא תטבלו היום תדחו לפסח שני עכ"ל. ותירוצם של התוס' דחוק ולכן הוכיח הרמב"ם דינו דגבי ט"מ אפילו בשביעי שלו ולאחר שטבל נמי אין שוחטין עליו. ולהכי שפיר אמר להו משה רבינו להנך טמאים דיהיו נדחים לפסח שני:
אמנם הלח"מ ז"ל הקש' לפי שיטת הרמב"ם הנ"ל. ממתני' דהכא דהשיב ר"ע ואמר הזאה תוכיח. היינו ט"מ שחל שביעי שלו להיות בשבת ובע"פ שהוא מצוה והיא משום שבות ואינו דוח' את השבת והשתא לדעת רבינו מה קושיא שאני הזא' דאינו דוחה את השבת משום דאפי' אי עבדינן לי' הזאה לא מקיימי מצות ק"פ דאין שוחטין עליו אפילו אחר שטבל ומש"ה אינו דוח'. משא"כ הבאתו מחוץ לתחום וכל הנך דמקיימי מצות ק"פ בהכי שפיר איכא למיעבד ק"ו משחיט' והיא קושיא עצומ' לשיטת הרמב"ם הנ"ל. והרב בעל שעה"מ תירץ קושית הלח"מ הנ"ל באריכות. ותוכן דבריו הוא דהרי במס' סוכה דף כ"ה פליגי ר"ע ור' יצחק דר"ע ס"ל דמישאל ואלצפן הי' ור"י ס"ל דהי' טמאי מת מצוה שחל שביעי שלהן בע"פ וא"כ לרבינו דמבואר מדבריו דהך דאין שוחטין על ט"ש יליף לה מויהי אנשים משום דס"ל כר"י דאמר אותן אנשים ט"מ היו שחל ז' שלהם בע"פ. ואי אחרי שטבלו שוחטין עליהן איך קאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא הו"ל להם שיטבלו ואח"כ ישחטו עליהם. אמנם כ"ז הוא לר"י אך לר"ע דס"ל דאותן אנשים הי' מי"וא שנטמאו לנדב ואביהו וא"כ ע"כ לא נטהרו בהזאת ג' ושביעי וא"כ אף דס"ל לר"ע דאין שו"ז על ט"ש מ"מ ע"כ מקרא אחרינא וכמ"ש התוס' לקמן דף צ"ג דע"כ ר"ע לאו מקרא דויהי אנשים נפקא אלא מקרא אחרינא עיי"ש וא"כ לדידי' מנין לנו לומר דטמא מת שניא מט"ש כיון דמקראי לא מוכח מידי ודאי אית לן למימר דתרווייהו שוין ומש"ה שפיר השיב ר"ע הזא' תוכיח דר"ע ודאי ס"ל דט"מ בשביעי שלו הוי דינו כט"ש דבטבל שוחטין עליו ומש"ה שפיר קאמר הזאה תוכיח ע"ש:
אמנם בעיקר שאלת הטמאים דשאלו למה נגרע תמהו השאגת ארי' בה' יו"ט סי' ס"ה והשער המלך בה' ק"פ. דלפי מה שפירש הרשב"א בחידושיו לסוכה דכ"ה. דלכאור' למה נתרעמו ובאו בגילוי פנים אל משה רבינו ע"ה ואמרו למה נגרע הרי תשובתם בפיהם שאמרו אנחנו טמאים לנפש אדם. ותירץ הרשב"א ז"ל דהנכון הוא שהאנשים אלו היו טמאים שחל שביעי שלהן בע"פ וכדדייק ר"י באמת ולפיכך היו סבורין שאין טביל' מעכבתן מלשחוט עליהן הפסח כיון שאין מחוסרין רק טביל' וזהו שבאו בטענ' גדול' ודברי חכמה אל משה ע"ש. ותמהו הנך גאונים הנ"ל לפי זה תקשה הרי כבר תירצו בתוס' בדף ס"ט ע"א בד"ה שוחטין וכו' דלמ"ד שו"ז על ט"ש אמאי כתב רחמנא איש איש דטמא אין עושה פסח פשיטא דהא כתיב איש לפי אכלו לעכב דבעינן גברא דחזי לאכיל'. ותרצו דאיצטריך לאשמועינן דחייב בפ"ש א"נ דצבור עבדי בטומא' עיי"ש. ולפ"ז קש' הא מאן דאית לי' אין שו"ז על ט"ש הוא דס"ל כר' יצחק דאמר דהטמאים הי' ט"מ שחל שביעי שלהן בע"פ ואמר רחמנא דנדחו מכלל דמ"ד שו"ז וכו' לא ס"ל כר"י אלא עדיין לא הי' יום ז' שלהן בע"פ וא"כ קש' אמאי נסתפק מרע"ה הא ודאי פשיטא דלא עבד' פסח דהא איש לפי אכלו כתיב בפסח מצרים ובעינן גברא דחזי לאכיל' ולמה שאלו למה מרע והניחו בקושיא והוא תימה רבה:
ואשר אנכי אחזה ליישב קושיא הנ"ל. והוא עפ"י מה שהקשו האחרונים דלמה אמר רחמנא דנדחו יחידים הטמאים לפסח שני הרי כבר נודע מ"ש הרב בעל משנה למלך בה' יסודי התור' דבמצה ואכילת פסח אדם יוצא בהן י"ח אפי' אם אכלן שלא כדרך הנאתן. וא"כ אמאי נדחו הטמאים היחידים מפסח ראשון הא יכול לצאת י"ח שיאכלו שלא כדרך הנאתן ובשלא כדרך הנאתן אין לוקין ואף דאיכא איסור עכ"פ מה"ת אפי' שלא כדרך הנאתן מ"מ יבא עשה דפסח וידחה הלאו. עיין בס' ים התלמוד בחידושיו לב"ק דף ע"ז. והנה באמת בפשיטות הי' לו להקשות דאפילו אם יאכלו כדרך הנאתן נמי תקשה דלמה לא אתי העש' דפסח וידחה הל"ת דאכילת קודש בטומאה ואי דאכילת קודש בטומא' הוי ל"ת שיש בו כרת מ"מ הא גם העשה דפסח הוא עשה שיש בה כרת. ואין לומר דאיכא גם ל"ת דאכילת קודש שנטמא. דהא לפי שיטת ר"ת דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומא' א"כ הא מצות אכילת הפסח הוא בכזית וא"כ לא נטמא הבשר בנגיע' דיכול לאכול כזית וכזית אינו מקבל טומא' ועיין בהגהות מפה"י שם. אולם יש לומר דלק"מ דהא אמרינן בש"ס דזבחים דף צ"ז דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש אמנם לפ"ז יש לתמוה בהא דקיי"ל לקמן דף פ' הי' רובן טמאי מתים ומיעוטן זבין דאין הזבין עושין את הפסח וקש' דהא קיי"ל בפסח שבא בטומא' לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות ואם אכלו פטורין מכרת כדאיתא במתני' לקמן בדף צ"ה ע"ב. וא"כ אמאי לא יעשו הזבין בפסח הבא בטומא' נימא דאתי עשה דפסח וידחה הל"ת דאכילת קודש בטומאת הגוף ואין לומר כדאמרן משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. דהא כבר נודע מ"ש התוס' בדף נ"ט ע"א בשם ר"י דדוקא בל"ת דחמור בעינן בעידנא דמיעקר לאו דלקיים עשה אבל עשה דחמור דחי עשה הקל בכל ענין אפילו לא מקיים עשה חמור בעידנא עיי"ש. והעלה הצל"ח בחידושיו שם דה"ה למ"ד בזבחים דאין עשה דוח' ל"ת שבמקדש מ"מ עשה החמור דוחה ואפילו הריב"א דלא ס"ל לחלק בין ל"ת לעשה הקל לענין בעידנא דמיעקר אבל לענין ל"ת שבמקדש מודה עיי"ש. וא"כ כאן במיעוטן זבין הא העש' דפסח הוי עשה שיש בה כרת וכאן באוכל קדשים בטומא' ליכא כרת כדאמרינן שם בפסחים מטעם דאמרינן נאכל לטהורים חייבין עליו משום טומא' ושאינו נאכל לטהורים אין חייבין עליו משום טומא' וא"כ ל"ש כאן הא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. אולם יש ליישב דמש"ה לא דחי משום דאפשר לקיים שניהם שיוכלו הטמאים לעשות פסח שני ועיין במס' זבחים בדף ק' ברש"י שם בד"ה לה יטמא ובתוס' שם דבכה"ג מיקרי אפשר לקיים שניהם עיי"ש:
אך קש' דבשלמא בפסח הבא בטהר' והטמאים היחידים נדחו לפ"ש ניחא כדאמרן דמש"ה לא דחי העש' דפסח הל"ת משום דמיקרי אפשר לקיים שניהם דיוכל לעשות פ"ש אמנם כאן ברובן ט"מ ומיעוטן זבים דאית לי' לר"ה שם דאין תשלומין לפסח הבא בטומא' א"כ שוב א"א להזבים לעשות הפ"ש וא"כ הדק"ל הרי העשה דפסח הוי עשה שיש בה כרת וכאן באוכל קדשים בטומא' ליכא כרת לידחי העשה דפסח החמור להל"ת. דל"ש כאן הא דאין עשה דוח' ל"ת שבמקדש. וגם מטעם דמקרי אפשר לקיים שניהם שיעשו הפ"ש לא שייך הכא דהא ר"ה ס"ל דאין תשלומין לפסח הבא בטומא', אולם יש לומר דזה תלוי בפלוגתא אי שו"ז על ט"ש או אין שוחטין וזורקין על ט"ש. דמ"ד אין שו"ז עט"ש א"כ חזינן אף דראוי לאכול בערב אעפ"כ אין שו"ז עלי' א"כ נרא' הא דדחתה התור' לטמא לאו משום אכיל' הוא. וא"כ ליכא למימר דזבין יעשו את הפסח משום דיכולין לאכול מטעם דאתי העש' ודחי הל"ת דהרי אף דיכולין לאכול דחתה התור' לטמא משא"כ למ"ד שו"ז על ט"ש א"כ הא דטמא אינו עושה הפסח היא משים האכיל' ולכך שו"ז עט"ש משום דיכול לאכול לערב. ונמצא לפ"ז עולא דס"ל שו"ז על ט"ש איהו באמת ס"ל דיש תשל מין לפסח הבא בטומא' וכן העלה הצל"ח שם בדף פ' מדס"ל לעולא שם משלחין אחד מהן לדרך רחוק' והיינו אחד מן הטהורין משום דאפשר עביד בשני והיינו כרב אדא בר אהב' דאמר יש תשלומין לפסח הבא בטומא' ולפ"ז קם לי' עולא ור"א בר אהבה בחדא שיטה ור' הונא דס"ל אין תשלומין לפסח הבא בטומא' הוי לי' יחיד לגבייהו וממילא הלכ' כרבים ועיין בצל"ח שם שהניח דברי רבינו הרמב"ם בתימא במה שפסק בפ"ז מהק"פ כר"ה דאמר אין תשלומין לפסח הבא בטומא' כיון דעולא ור"א בר אהבה ס"ל בחדא שיטא א"כ הוי ר"ה יחיד לגבייהו ע"ש. וא"כ לעולא ור"א שפיר ניחא כדאמרן דמשום הכי אין עשה דוחה להל"ת משום דמיקרי אפשר לקיים שניהם דעבדי בפסח שני:
ועפי"ז ממילא נתיישב שפיר קושית הצל"ח הנ"ל דהרמב"ם ז"ל לשיטתי' דס"ל להלכה דאין שו"ז על ט"ש. הרי דס"ל אף דיכולין לאכול לערב מ"מ דחתה התור' לטמא ונמצא לדידי' ל"ק קושיא הנ"ל. ולא צריכנא לתרץ דמקרי אפשר לקיים שניהם שיעשו בפ"ש ומש"ה פסק כר"ה דאין תשלומין לפסח הבא בטומא' והבן. והשתא דאתינן להכי נתיישב שפיר קושית השאג"א והשעה"מ הנ"ל דשאלת הטמאים הי' על דרך זה דהנה בתוס' קידושין דף ל"ז ע"ב בד"ה הואיל הקשו וז"ל וא"ת למה לא עשו כי אם פסח אחד. וי"ל לפי שהי' רובם ערלים וכתיב כל ערל לא יאכל בו וכו' ומ"מ אינם חוטאים במה שלא עשו אותו דהא ערל אסור באכילת פסח עכ"ל. ולפי פי' הרמב"ן והרא"ם בפ' בהעלותך עולה דאעפ"י שנימולים הי' כל העם היוצאים ממצרים מ"מ הנולדים במדבר לא נימולו וקיי"ל דמילת זכרי' מעכב' מלאכול בפסח והוי כמו ערלים ע"ש. ונמצא דזה הי' טענת הטמאים שבאו בטענ' מוכרחת למה נגרע וכוונתם הי' דהרי כל ישראל אסורים לאכול הפסח משום דמילת זכריו מעכבתו מלאכול בפסח והוי ערלים ואעפ"כ הי' עפ"י הדבור שיעשו הפסח וע"כ מטעם דעש' דוחה הל"ת דכל ערל לא יאכל בו א"כ נהי דאנחנו טמאים למה נגרע. ולזה בא התשוב' איש איש וכו' כלומר אתם טמאים יחידים תוכלו לעשות פ"ש ומש"ה לא דחי משום דמקרי אפשר לקיים שניהם אבל אין ציבור נדחין ומש"ה כל ישראל אעפ"י שרובן הי' ערלים מ"מ כיון דא"א לדחותם לפ"ש שפיר דוחה העשה דאכילת פסח להל"ת דכל ערל לא יאכל בו:
והנה עפ"י האמור לכאור' יש לתמוה הכי בסוגין דשקיל וטרי הש"ס מנלן דפסח דוחה את הטומא' בציבור הרי מסברא י"ל דכשהרוב טמאים דעשה דוחה הל"ת. אולם יש ליישב דבתחל' לא הוי ידעינן מאיש איש דאין צבור נדחין וא"כ הוי ס"ד לומר דצבור נמי יכולין לעשות פ"ש א"כ מקרי אפשר לקיים שניהם וכדלעיל. אמנם אכתי יש לעורר דלפ"ז מאי פריך ר"ל לר"י אימא איש נדחה לפ"ש וציבור לית להו תקנתא לא בפסח ראשון ולא בפסח שני והא כיון דידעינן דאין נדחין לפ"ש א"כ ממילא הדרינן לסברא הנ"ל דעשה דפסח ידחה הל"ת דטומאת הגוף. דהא שוב אי אפשר לקיים שניהם:
אך לפי האמת ניחא דהרי איתא במס' יומא דפליגי ר"י ור"ש דר"י ס"ל טומא' הותרה בצבור ור"ש ס"ל דטומאה דחוי' וא"כ י"ל דעיקר הקושיא שפריך ר"ל לר"י קאי אליבא דר"י דס"ל בקרבנות צבור הותר' והראי' דקאי אליבא דר"י מדיליף מוישלחו מן המחנה וזהו דוקא לר"י דלר"ש להכי כתב רחמנא ט"מ זב ומצורע לפי שחלוקים בשילוח מחנות וא"כ אליבא דר"י א"א לפרש דהטעם היא הא דפסח דוחה טומא' כשרוב הצבור טמאים הוא מטעם עשה דוחה ל"ת דא"כ תקש' דהא עיקר הלימוד דס"ל לר"י טומא' הותר' בצבור הוא מהכא מדגלי קרא בפסח דטמאים עבדי בטומא'. ואם נימא דמש"ה עבדי בטומא' מטעם דלית להו תקנתא ומש"ה דחי טומא' משום דעשה דוחה הל"ת. א"כ מנ"ל לר"י דטומאה הותר' בציבור ומשום הכי יליף לה ר"ל מוישלחו מן המחנה:
אמנם כד דייקינן שפיר אכתי יש לדחות והיא דהנה במס' מנחות דף ט"ו ע"א ס"ל לר"י התם דאפי' שבט אחד טמא וכל השבטים טהורים יעשו בטומא' והטעם אמרינן התם אר"י לימוד ערוך הוא בפיו של ר"י שאין קרבן צבור חלוק. והקשו שם בתוס' בד"ה ר"י אומר וז"ל אע"ג דס"ל לר"י בפ"ק דטומאה הותר' בציבור מ"מ איצטרך לי' טעמא דאין קרבן צבור חלוק בפסח כיון דיש בי' אכיל' ט"ש. הרי לפי דברי התוס' דאף דס"ל לר"י בכ"מ הותר' מ"מ בפסח כיון דאית בי' אכיל' לא אמרינן הותרה ומש"ה הוצרך ר"י לומר הטעם משום דאין ק"צ חלוק וכן כתבו התוס' ביומא דף ו' ע"ב אליבא דרבא דכיון דאין ישראל יוצאין בפסח אחד לא אמרינן בי' הותר' רק דחוי' עיי"ש. והשתא הדק"ל דמאי פריך ר"ל לר"י הא ע"כ מצד הסברא ראוי לומר בשרוב הצבור טמאין דאתי עשה דפסח ודחי ל"ת. וליכא לתרוצי כר"ל דהסוגיא אזלא אליבא דר"י דס"ל בכ"מ טומאה הותר' ומפסח יליף לה וא"כ ל"ל דהכא הטעם משום דחוי' דהא לפי האמור בפסח אפי' ר"י מודה דאינו הותר' רק דחוי':
אך עכ"ז ניחא דהנה הגאון בעל הנו"ב במהד"ת חאו"ח סי' פ"ו הביא קושיא נפלא' על דברי התוס' הנ"ל דהרי בסנהדרין דף י"ב ע"ב מסיק הש"ס התם על ר"י אם עברוהו השנה מפני הטומא' אינ' מעוברת. ועיקר הקושיא התם הוא מהא דאמר ר"י לר"ש הנח לכה"ג ביוה"כ דטומאה הותר' בצבור. ומינה הוכיח הש"ס דגם בפסח ס"ל לר"י דטומא' הותרה בצבור ע"ש. הרי מפורש יוצא מסוגיא דסנהדרין דאפי' בפסח ס"ל לר"י טומאה הותר' והוא תימה רבתי. ותירץ הנו"ב שם דלכאור' גוף דברי התוס' שם במנחות תמוהים דהא ודאי אף דס"ל לר"י טומאה הותר' בצבור היינו שא"צ לאהדורי אטהרה אבל אם רוצים לעשות בטהר' מהיכי תיתי לומר שיעש' דוקא בטומא'. אבל מטעם דאין ק"צ חלוק מוכרחים לעשות בטומאה אפילו הטהורים כיון ששבט אחד שהוא טמא עושה בטומא' והעלה שם דהתוס' הי' סוברים דאין ק"צ חלוק דאמר ר"י היינו שאין חיוב להיות חלוק שאם ירצו יעשו כלם בטומא'. וא"כ שפיר הקשו בתוספות דלענין שרשאין לעשות בטומא' לא הי' צריך להטעם שאין ק"צ חלוק שהרי ר"י סובר טומאה הותר' בציבור וא"צ לאהדורי אטהרה והוכרחו לתרץ דשאני פסח כיון שיש בה אכיל' אבל לפי מה שמפורש ברש"י פסחים דף פ' ע"א דלר"י מוכרחים רוב לעשות בטומא' משום דאין ק"צ חלוק א"כ קושית התוס' לק"מ וא"כ שפיר למ"ד הותר' בצבור גם בפסח אמרינן הותרה ע"ש:
ואחרי הצעת ואריכות דברים הנ"ל נתיישב שפיר כוונת רש"י הנ"ל שהבאתי בראש האמיר דמש"ה כתב רש"י לבאר הכא דפסח איקרי קרבן צבור משום דאתי בכנופיא וציין זאת למימרא באנפי נפשי'. לגלות דעיקר קוטב השקל' וטריא הכא מאי דפריך ר"ל לר"י ואימא איש נדחה לפ"ש וצבור ל"ל תקנתא ויליף לה מוישלחו מן המחנה. סובב הולך ע"ז משום דקאי אליבא דר"י דס"ל טומאה הותר' בצבור וכמו דס"ל בכל הקרבנות הותרה כמו כן ס"ל בפסח ואע"פ שיש בה אכיל' מ"מ הוי ק"צ כיון דאתי בכנופיא ואמרינן גבי פסח נמי הותרה ומש"ה שפיר פריך דל"ל כיון דידעינן דאין נדחין לפ"ש ממילא הדרינן לסברא הנ"ל דעשה דפסח דוחה הל"ת דהא ר"י אית לי' הך כללא דטומאה הותרה בצבור ומהכא יליף לה וכדאמרן. ועפי"ז נתיישב נמי שפיר קושית התוס' הנ"ל שהקשו הניחא לר"י אלא לר"ש דאמר לקמן דלהכי כתב רחמנא טמא מת זב ומצורע לפי שחלוקים בשילוח מחנות פסח דדחי טומאה מנא לי'. ולפי האמור ניחא דהא עיקר קושית הש"ס הוא דוקא לר"י דסבירא לי' דטומאה הותרה בצבור אבל אליבא דר"ש דסבירא לי' בכ"מ דטומאה דחוי' היא שפיר יש למילף מקרא קמא דאיש איש דכיון דגלי קרא דאין צבור עושין פסח שני ממילא ידעינן מצד הסברא דעבדי בטומאה מטעם דאתי עשה ודוחה הלא תעשה ודו"ק כי הוא נכון:
דברי אגדה לאחר הפלפול
הנה עיקר סיבת גלות מצרים לפי המבואר במדרשים לפי שלא החזיקו במדת האחדות והי' בהם דלטורין וכמו דאיתא במדרש שהי' משה רבינו ע"ה מהרהר בלבו ואמר מה חטאו ישראל שנשתעבדו במצרים יותר מכל האומות כיון ששמע שיש לשון הרע ביניהם אמר האיך יהיו ראוין לגאול'. וזהו שאמר אכן נודע הדבר ר"ל עתה ידעתי למה המה משועבדים שמה. ובזה פירש הבינה לעתים (דרוש כ"ה) מה דכתיב ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי וכו'. וקש' דהו"ל לומר וירא סבלותם או את סבלותם. כמו וירא את ענינו ואת עמלינו ולמה כתיב בסבלותם בבי"ת. ועוד קש' באמרו מאחיו דהיא בלי צורך כי נודע הוא שאיש עברי הוא מאחיו. וכבר אמר ויצא אל אחיו. וגם בפשטות הפסוק להבין ויפן כה וכה וירא כי אין איש ופירש כי בא הכתוב לומר שלימות משה כמה הבדל הי' במעלות מדותיו ממה שהי' בישראל. כי הנה כשהגדיל משה ושהתחיל להיות לאיש והציץ בו כח השכל אז יצא אל אחיו ללמוד מהם ולצאת בעקבותיהם. האמנם במקום שחשב למצוא בהם שלימות המדות וברום המעלות אדרבה ראה בסבלותם כלומר הי' מביט וחוקר בהם בינו לבינו על מה עשה ד' ככה לעם הזה. ובעודנו מתבודד ע"ז ראה מעשה שממנו ידע ההיפך ממה שחשב משלימותם. כי איש מצרי הי' מכה איש עברי מאחיו בעול מפורסם ואלו הי' המצרי והעברי שניהם לבדם אין רואה החריש משה מלהאשים את ישראל. אך לא הי' הדבר כן. כי המצרי הכה את העברי מאחיו מבין אחיו של העברי שהי' בתוכם ומידם לקחהו. וחשב מרע"ה כי יקומו כל אחיו מסביב לבלוע את המצרי ולעשותו חתיכות חתיכות. ועכ"ז ויפן כה וכה בכל סביבות העברים וראה כי אין איש ואין שם על לב עד שקם הוא והכה את המצרי והי' נבוך בדעתו איך נמצא חסרון כזה באומה מעולה כזו. אמנם חשב שמא ממורך לבב מחמת כובד השיעבוד לא עצרו לעשות שום תנועה. ולפיכך יצא ביום השני עוד לראות אם יתגלה לו יותר איזה דבר בזה ויצא ביום השני וירא והנה שני אנשים עברים נצים וכשראה מריבת העברים זה עם זה ושאמר לו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי כאלו נראה רע בעינו הריגת המצרי אז אמר אכן נודע הדבר. כלומר עתה ידעתי הסיב' של גלות מצרים. לפי שאינם בשלימות המעל' שהי' בהם מדת השלום והאחדות. מטעם זה כל המצות שנצטוו בעשיית הפסח היא לרמז על האחדות כמו בבית אחד יאכל ושלא לחלקו לחבורות. ושיהי' העצמות שלימים ולא מנותחים והיא רק לרמז על מדת האחדות. ובעניני האחדות והשלום כבר פי' העקידה דנמצא ד' אופני השלום והמה מרומזים כלם בהך קרא. ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום (שמואל א' כ"ה) ופירש דהכוונ' הוא. ואמרתם כה לחי ואתה שלום כלומר דבראשונ' צריך האדם לראות שיהי' לו שלום העצמי ור"ל משום דלעולם הגוף והנשמ' אין להם שלום וצריך לראות שיהי' להם שלום. וביתך שלום ר"ל דצריך לראות שיהי' לו שלום בביתו דאם אין לו שלום בביתו אזי אין כלום. וכל אשר לך שלום כלומר אף שיש לו שלום העצמי ושלום בית צריך שיהי' לו שלום הזאת מבחוץ עם כל האנשים ושיהי' עמהם באגוד' אחת ואחר כל ג' חלקי השלום צריך לראות שיהי' לו שלום עם הקב"ה. והוא ע"י התור'. וזהו שסיים ד' עוז לעמו יתן דע"י התור' שנקראת עוז ד' יברך את עמו בשלום דע"י התור' נעשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים:
ואיתא במדרש רבה פ' צו א"ר לוי גדול השלום שכל הברכות וטובות ונחמות שהקב"ה מביא על ישראל חותמין בשלום. בק"ש פורס סוכת שלום. בתפלה עושה שלום. בקרבנות לאשם ולמילואים ולזבח השלמים בברכת כהנים וישם לך שלום. ובזכות האחדות והשלום זוכים ישראל להשפעת הברכות. וכמו שנאמר השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך. וזהו הענין שיסדו לנו הקדמונים בברכת כהנים בשעה שמסיימי' הכהנים וישם לך שלום. אזי אנו מתפללים על הפרנס' שהנוסח הוא ותתן לי ולכל נפשות ביתי מזונותינו ופרנסתינו בריוח ולא בצמצום בהיתר ולא באיסור בנחת ולא בצער מתחת ידך הרחבה כשם שנתת פסת לחם לאכול ובגד ללבוש ליעקב אבינו:
והנה לכאור' צריך להבין. שאנו מבקשים מהקב"ה הפרנס, בכל פרטי' בריוח ובהיתר ובנחת ומביאין ראי מיעקב אבינו. הלא אדרב' בהשקפה ראשונ' נראה דיעקב אבינ' לא ביקש גדולות ונפלאות רק לחם לאכול ובגד ללבוש ולא היו מבקש שום מותרות. אמנם נשא עין ונכרה אוזן להבין. מה' שהתפלל יעקב אבינו ע"ה אם יהי' אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והי' ד' לי לאלהים וכו' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. דלכאור' קש' מה זה שדייק לומר לחם לאכול ובגד ללבוש וכו' אם אחד מבקש מהשי"ת שיזמין לו פרנס' הוא מפרש פרנסה לאכול. ועוד וכי לא ידענו זאת ממילא דהלחם הוא לאכול ולא ללבוש. והבגד הוא ללבוש ולא לאכול. ונרא' לבאר דתפלתו של יעקב יתבאר בשלש' אופנים. האופן הא'] הוא. דהנה אמרינן במס' סוטה (דף מ"ט) אלמלא תפלתו של חבקוק הי' ב' ת"ח מתכסים בטלית אחת ועוסקין בתור' שנאמר ד' שמעתי שמעך וכו'. בקרב שנים חייהו. ואיתא נמי במס' עירובין (דף ס"ה) שמעתא בעי צילותא כיומא דאסתנא ובצר אל יורה משום דאין דעתו מיושבת עליו. וגם אמרינן עניות מעביר ע"ד קונו. והנה לכאור' סותר כ"ז מה דאיתא במשנה דאבות פ"ו כך הוא דרכ' של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחי' ובתור' אתה עמל, ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב עכ"ל. וק' מהו שאמר אשריך בעוה"ז איזה עוה"ז הוא זה אם יחי' חיי צער כזה. ועוד קש' מהו הלשון ואם אתה עושה כן דהוא שפת יתר. ונרא' דהנה המדרש שמואל הביא לפרש דהכוונ' הוא כך אם העני יאכל פת במלח ומים במשורה ישתה משום שאין ידו משגת איש כזה לא יאמר עליו שהוא מאושר בעוה"ז ובעוה"ב שהרי אין זה דרך בחירתו רק בע"כ. ולכן אמר ואם אתה עושה כן כלומר לא אנכי עשיתי זאת רק אתה העושה כן בבחירתך שאעפ"י שיש לך נכסים ועושר רב. ועם כ"ז אתה העושה כן אשריך וטוב לך ר"ל שטוב לך ואעפ"כ אתה עושה כן אזי אשריך בעוה"ז ובעוה"ב. וזהו שביקש יעקב אבינו אם יהי' אלהים עמדי וכו' ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. כלומר שיתן לי הפרנסה שיהי' לחם לאכול. ולא ח"ו לחם צר ומים לחץ. ובגד ללבוש. דהגם שהעני ג"כ אוכל וג"כ מלובש בבגדים אך אין זה אכילה ואין זה לבישה. וזהו שסיים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. כלומר אעפ"י שיתן לי כל טוב אעפ"כ אסתפק עצמי במיעוט כדרכ' של תורה כדי שאוכל ליתן מעשרות וצדקות כראוי.
[אופן הב'] דהנה איתא באיוב שאמר אם עלי אדמתי תזעק ויחד תלמי' יבכיון (איוב ל"א) ופירש רש"י בשם המדרש שאמר איוב אם עברתי שלא נתתי לקט שכחה ופיאה ומעשרות כראוי עלי אדמתי תזעק. ואם חרשתי בשור ובחמור יחדיו ועברתי על האיסור כלאים עלי תלמיה יבכיון. ונמצא דהאוכל אכיל' של איסור דאוכל בלי מעשר וכדומה עלי' האדמה תזעק ותבכה. וכמו כן בכל המו"מ אם אינו עושה באמונ' כמו במדות ובמשקולות ושמרמה את חבירו ושמלוה את חבירו בריבית ואינו עושה על צד ההיתר. הלחם שהוא אוכל מאותו הריוח עליו תזעק ותבכה. וכל איש ישים אל לבו להתבונן בכל המו"מ שהוא עושה שיעסוק באמונ' שהוא השאל' הראשונ' בשעה שמכניסין את האדם לדין. והנה כבר הקשו כל המפורשים אחרי שד' הבטיחו ליעקב ואמר לו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכו' איך אמר כמסתפק בהבטחת הש"י ואמר אם יהי' אלהים עמדי. ובפרט מה שאמר ושבתי בשלום אל בית אבי והי' לי לאלהים כאלו הוא מתנה שאם יהי' לו כל אלו ההטבות אזי יהי' ד' לי לאלדים ואם לאו לא ח"ו. לזאת פירשו כוונתו האמיתית והיא. כי השי"ת הבטיחו על הג' דברים שלא תאונה אליו רעה לא בגופו וזהו שאמר לו ושמרתיך בכל אשר תלך. שישמור גופו מכל נזק וסכנה. ואם בכבוד שאמר לו והשיבותיך אל האדמ' הזאת שלא יעבדוהו ולא ישתעבדו בו בשום מקום אלא ישיבוהו לביתו בשלום. שזה יורה שהכל נושאים לו פנים. וגם בענין העושר יספיק ההכרחים והצטרכות שאמר לו כי לא אעזבך ולדבריהם שהוא הבטחת הפרנס' כמ"ש ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. אך כ"ז לא הי' שוה ליעקב ע"ה כי סוף סוף אין בכ"ז שום שלימות עצמו אל הנוגע לנפש ולרוחניות ומדאגה בדבר זה להיות כל ישעו וכל חפצו לעבדו שכם אחד ע"כ הסב פני תפלתו בבקשת זה העיקר הנדרש אצלו לשאול מאת ד' שיצרף ויחבר יחד עם הג' חסדים שהבטיחו ית' גם חסד רביעי זה לשלמות נפשו וזהו אומרו אם יהי' ד' אלקים עמדי ירצה אם יפליא ד' חסדו לי שיתקיימו שלש' הבטחות אלו שהבטחני בשמירת גופי מבל רע ונזק הוא ישמרני בדרך הזה וגם בממוני שיתן לי לחם לאכול וכו'. וגם בכבודי שאשוב בשלום אל בית אבי שכל אלו יצאו מפיו ית' אם יתוסף עוד על ענין זה ענין רביעי אשר אנכי שואל מעמו והוא כשאשתלם בשלימות נפשי ועבודתו ית'. וזהו שאמר והי' ה' לי לאלהים אזי אני נודר והאבן הזאת יהי' בית אלהים. וזהו שדייק יעקב אבינו ואמר ונתן לי לחם לאכול. כלומר שיהי' הלחם שיהי' מותר לאכול והבגד שיהי' מותר ללבוש שלא יהי' בהם בהלחם שום חשש איסור גזל או כדומה ושלא יהי' בהבגד שום חשש איסור שעטנז ושיהי' הכל בהיתר.
[אופן הג'] דהנה איתא במס' קדושין רשב"א אומר ראית מימיך חי' ועוף שיש להם אומנות והן מתפרנסין שלא בצער. והלא לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער. אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. ופי' המקנה בחידושי' דהענין היא כי ידוע שבחינת הבריא' הם ארבעה זה למעל' מזה והמה. דומם. צומח. חי. מדבר. וכל אחד מצפה לעלות למעל'. הארץ שהי' דומם מתאוה להוציא פרי שעי"ז היא מתעלה מבחינת דומם לבחינת צומח. וכן הצומח מתאוה לבחינת חי ולכן הבהמות מתפרנסים שלא בצער מן הצומח כי הצומח מתאוה להם שעי"ז נכנס החיות שבצומח לבחינת החי האוכל אותו. וכ"ש שראוי שכל בחינת החיות והעופות יצפו שיאכלם האדם כדי להעלותם מבחינת חי לבחי' מדבר שכיון שהאדם אוכל אותם נכללו בו ובהעלות האדם בנשמתו שהיא חלק אלקי ממעל היא מעלה אותם עמו. אמנם הטעם הוא שהדבר אינו כן שהחי בורח מן האדם ואינו מתאוה לו שיאכלנו כי בהיות האדם אוכל בכוונ' הראוי אזי הוא תיקון גדול להמאכל עצמו ונאמר עליו זה השלחן אשר לפני ד' אבל אם אינו מכוין באכילתו אלא לתאוות הבהמית ובבחינ' זו אינו מעלה את האוכל אלא ממיתן וכאלו אכלו זבחי מתים והיינו דכתיב צדיק אוכל לשובע נפשו כלומר שמעלה את האוכל בבחינת נפשו. אבל בטן רשעים מחסרהו ויורידהו ממעלתו הראשונ' וכיון שאין החי בטוח שיתעל' ע"י האוכלים ע"כ היא בורח ממנו. והיינו דאמר רשב"א הראית מימיך חי' ועוף וכו' והם מתפרנסין שלא בצער והלא לא נבראו אלא לשמשני כלומר שאין עליתם עלי' גמורה לא נבראו אלא לשמשני. אבל אני נבראתי לשמש קוני נמצא אני מעלהו לשורשו העליון והי' ראוי להתאוות אלי יותר אלא כיון שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. ונמצא כשהאדם שומר הצורה הפרנס' מצוי' לו בכל עת ואין לו שום עמל ויגיעה ואדרב' הלחם יתאוה שיאכל אותו האדם שיעלה ע"י האדם בבחינת נפש. והנה במס' ברכות (דף נ"ח) אמרינן בן זומא הי' אומר כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול. חרש. וזרע. וקצר. ודש. טחן. והרקיד. ולש. ואפה ואח"כ אכל. ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני. וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש. גזז ולבן. וטוה. וארג. ואח"כ מצא בגד ללבוש ואני משכים ומוצא כל אלו לפני. ואמרינן במס' כתובות עתיד' א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת ר"ל שהפרנס' תהי' מצוי' וכל איש יוכל למצוא פרנסתו בנקל ולא יצטרך לטרוח בזה כמו אדה"ר. וזהו שאמר יעקב אבינו ונתן לי לחם וכו' כלומר שיזמין לו הש"י פרנסתי שיהי' מוכן תיכף הלחם לאכול ולא אצטרך לטרוח עד שאמצא הלחם וכן בגד ללבוש. ועפ"י הצעת ג' בחינות הנ"ל יתפרש שפיר דזהו שאנו מתפללים בברכת כהנים בתפלת יה"ר ותתן לי ולכל נפשות ביתי מזונותינו ופרנסתינו בריוח ולא בצמצום והוא הבחינ' הא'. בהיתר ולא באיסור והוא הבחינ' הב'. בנחת ולא בצער והוא הבחינ' הג'. וזהו שסיים כשם שנתת פסת לחם לאכול ובגד ללבוש ליעקב אבינו הנקרא איש תם שהרי הוא הי' מבקש הג' בחינות הנ"ל כן תעזור לנו. וכמו כן אנו מבקשים בזכות שאנו נזכה לקיים מצותיו של הש"י בחג הפסח הבע"ל לקיים אותו בכל חקותיו ובכל משפטיו בזכות זה ישפיע לנו הש"י שפע ברכה והצלחה ובזכות הצדק' שאנו מחזיקים העניים כ"א כפי יכולתו ויקוים בנו מקרא שכתוב שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות נזכה לגאולה שלימה ושיהי' ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן: