כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין
דרוש א לשבת הגדול
דברי אגדה
בעזה"י. מענינא דפרשה קודם הפלפול שנת תרמ"ה לפ"ק בבהכ"נ הישנה פה רישא.
צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה הוא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר. איתא במדרש רבה א"ר לוי נימוס קילוסין היא שכל המתגאה אינו נידון אלא באש. שנאמר הוא העולה על מוקדה דור המבול ע"י שנתגאו ואמרו מה שדי כי נעבדנו לא נידונו אלא באש שנאמר בעת יזורבו נצמתו בחומו נדעכו ממקומן. אר"י כל טפה וטפה שהי' הקב"ה מביא על דור המבול הי' מרתיחה באש של גיהנם. נבוכדנצר ע"י שנתגאה ואמר ומן הוא אלה די ישזבינכון מן ידי לא נדון אלא באש שנאמר קטיל המון שבובא דנורא. סיסרא הרשע ע"י שנתגאה ולחץ את ישראל כמה דכתיב והוא לחץ את בנ"י בחזקה. לא נדון אלא באש שנאמר מן השמים נלחמו הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא. פרעה הרשע ע"י שנתגאה ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו לא נדון אלא באש. שנאמר ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד. סנחרב שנתגאה ואמר מי בכל אלהי הארצות. לא נדון אלא באש שנאמר ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש. סדומים ע"י שנתגאו ואמרו נשכח את הרגל מבינינו כמה דכתיב פרץ נחל מעם גר. לא נדונו אלא באש שנאמר וד' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש. מלכות הרשעה ע"י שהוא מחרפת ומגדפת ואומר' מי לי בשמים. אינ' נדונת אלא באש וכו'. אבל ישראל ע"י שהם נבזים ושפלים בעוה"ז אינם מתנחמים אלא באש שנאמר ואני אהי' לה נאום ד' חומת אש סביב. עכ"ל המדרש:
ויש לדקדק דהמדרש מונה והולך כל הדורות שהיו מימות עולם אשר מצינו שנתגאו ונדונו באש ולמה לא חשב דור הפלגה ומחלוקותו של קרח והמן וחירם מלך צור וכדומה שמצינו בחירם מלך צור שאמר הנביא (יחזקאל כ"ח) יען גבה לבך ותאמר אל אני מושב אלקים ישבתי וכאן לא חשב רק הנך שבעה דורות הנ"ל. והנה לכאורה כוונת המדרש מה שמסמיך הך דרש להכא כדי לפרש הפסוק הוא העולה היינו על האדם העולה ומתגאה ועונשו הוא על מוקדה על המזבח שנדון באש. אמנם המפורשים הקדמונים פירשו דאין הכוונ' להוציא המקרא מידי פשוטו רק שכוונת המדרש הוא דקרבן עולה הי' מכפרת על גסות הרוח וכמו דכתיב והעול' על רוחכם הי' לא תהי' (יחזקאל כ') דהיינו גסות הרוח. וע"כ דין העולה כולה כליל באש ועל כוונה זו הזכיר אח"כ הרמת הדשן כי התיקון לגסות הרוח היא הדשן. שישפיל א"ע ויהי' לו המדה של אברהם אבינו ע"ה שאמר ואנכי עפר ואפר ואז ירום ונשא וגבה מאוד כי המשפיל א"ע הקב"ה מגביהו וזהו שאמר והרים את הדשן דע"י שמשים עצמו כדשן הקב"ה מרימו למעל':
והנה המפורשים דקדקו בהנך פסוקים הנ"ל (א) באמרו צו את אהרן ואת בניו לאמר דהך לאמר הוא מיותר דהרי כבר כתיב וידבר ד' אל משה לאמר. (ב) כפל הלשון זאת תורת העולה הוא העולה. אמנם נודע דרשות רז"ל זאת תורת העול'. וזאת תורת המנח'. שכל העוסק בתורת העולה כאלו הקריב עולה וכל העוסק בתורת מנחה כאלו הקריב מנחה. וזהו הפירוש בהפסוקים הנ"ל צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה. ור"ל שיאמרו תורת העולה ויחשב לפני הלימוד כאלו הקריב עולה. הוא העולה ור"ל העולה בפועל ממש מחויב להביא דוקא על מוקדה. על המזבח היינו כשיש מזבח. כל הלילה עד הבוקר. כלומר בזמן הגלות שנמשל לחשכת לילה ועד הבוקר ור"ל זריחת השמש כשיבנה בהמ"ק. אז ואש המזבח תוקד בו. היינו שיעסוק בתור' ובהדינים של הקרבנות והתורה נמשל' לאש שנאמר הלא כה דברי כאש. וזה יהי' נחשב כקרבן:
וזהו נמי פירוש הפסוק (תהלים ס"ה) לך דומיה תהלה אלהים בציון ולך ישולם נדר שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו דברי עונות גברו מני והכוונ' הוא כ"ז שבהמ"ק קיים לך דומיה תהלה לפי שאלקים בציון. ומשום הכי ולך ישולם נדר. אבל כשאין בהמ"ק קיים אז שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו ואימתי זאת בזמן שדברי עונות גברו מני ור"ל בזמן שבהמ"ק חרב. וכן נמי מה שאמר דוד אבוא ביתך בעולות אשלם לך נדרי אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי. ור"ל בזמן שיעמוד ביתך אבוא בקרבנות ואשלם לך נדרי שנדרתי בעת צרה. אשר פצו שפתי ודבר פי. ור"ל מה שדברתי בפי זה אינו רק בצר לי כשבהמ"ק אינו קיים אזי ונשלמה פרים שפתינו והבן:
ובסגנון זה ראיתי בהפתיחה להס' אוה"י מנכד המחבר בסדר ויקרא. שפירש נמי מאמר הכתוב זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת וכו' אשר צוה ד' את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם במדבר סיני. והמאמר משולל הביאור עד מאד כי הוא מתחיל ואומר זאת התורה וכו' אשר צוה וכו' וסיים ביום צותו. דבדבר אחד לא יתכן לדבר כן דבר זה נצטוה ביום צותו הדבר ההוא בעצמו. ופירש דהכוונה הוא זאת התורה וכו' ר"ל דמינה נלמוד דכל העוסק בפ' עולה וכו' דהוי כאלו הקריב עולה אשר צוה ד' את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם במדבר סיני ר"ל באותו יום שצוה ד' להקריב קרבניהם בפועל ממש באותו יום ממש צוה את משה ג"כ על עסק הלימוד בפרשיות האלה כי המה סבות מועילות לטהר נפש האדם עד שאינו צריך לשום קרבן:
והנה בעיקר טעם הקרבנות רבים גדולים חקרי לב דברו בזה. הנה הרמב"ם ז"ל בספרו מורה נבוכים כתב לפי שכל עמי הארץ היו משוקעים מאוד בעבודה זו ודמו בלבבם כי אין דת ועבודת אלקים ואילו קם נביא אחד ויאמר להם שאין חפץ לד' בקרבנות היו סוקלים אותו באבנים. ולכן לא רצתה חכמתו ית' לבטל את הקרבנות והשאירם לדורות. אך צוה ואמר להקריבם לפני כבודו ית' למען לא יקריבו עוד לאלילים. וכמאמר הכתוב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם. והזהיר עוד זובח לאלהים יחרם בלתי לד' לבדו. אמנם כבר תמהו עליו הלא נח הקריב קרבן וקין והבל הביאו קרבנות ואז הי' קודם דור אנוש. ובטרם הוחל לקרוא בשם ד'. אלהים אחרים. לכן כתב הרמב"ן ז"ל דהטעם הוא מחמת שכל מעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה ולכן צוה הקב"ה שאם יחטא האדם יביא קרבן ויסמוך ידו עליו כנגד המעשה ויתודה בפה כנגד הדבור וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשב' והתאוה והעיקר היא המחשב' שיחשוב האדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקים בגופו ובנפשו וראוי לו הכל שישפוך דמו וישרוף גופו לולא חסד הבורא ית' שלקח מידו תמורה וכופר שירצה הקרבן תמור' דמו. ונמצא דעיקר תכלית הקרבן הוא הכנעת הלב ובאם לאו חלילה הוי זבח רשעים תועבה. ובפרט בקרבן עול' שהיא באה רק לכפר על גסות הרוח וכמו שנאמר העולה על רוחכם הי' לא תהי' בודאי עיקר הכוונ' שישפיל עצמו בשעת הבאת הקרבן. ובאם לאו הוי זבח רשעים תועבה וכל הענין שהקב"ה מקבל הקרבן תמורת נפש האדם הוא מצד הרחמים והחסד דאין מדת הדין נותנת שהבהמ' תוכל להיות תמורת נפש האדם:
וזהו פי' הכתוב כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה זבחי אלקים רוח נשברה הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומת ירושלים אז יעלו על מזבחך פרים (תהלים נ"א) וקש' דסיום הפסוק סותר לרישא דקרא דבתחל' אמר דהקב"ה לא יחפוץ בעול' וקרבן ואח"כ סיים דאז ג"כ יעלו על מזבחך שרים. וראיתי בילדותי בס' גבולת בנימן שהביא בשם אביו הגאון החסיד ר' שמחה רפאפורט זצלה"ה פירוש נחמד ונעים והוא דהנה נמצא ב' טעמים למה בחר הש"י לקרבן פרים ובהמות ולא אריות וחיות השדה. (א) מפני שהחיות אינם נמצאים בקלות להשיג והקב"ה לא רצה להטריח ולהעמיס עול כבד כדכתיב לא העבדתיך במנחה ולא הוגעתיך בלבונה. (ב) טעם החוקרים מפני שהבהמות הולכים בקומה כפופה וכל החיות הולכים זקופי ראש וזהו רמז על הכנעה. וזהו פירוש הכתוב הנ"ל דלטעם החוקרים העיקר להראות טעם הכנעה. וכדי להכריע איזה מהטעמים צודק נאמר שימות המשיח יכריעו שאז כתיב וגר זאב עם כבש ופרה ודוב תרענה יחדיו וא"כ אז באותו הזמן אין כאן הטרח' להביא מיני החיות יותר מן בהמות. ואם באותו הזמן יביאו ג"כ מהבהמ' דוקא ולא מהחיות נמצא מוכח דודאי הטעם הוא שהקב"ה בחר בבהמ' יותר מן החיה מפני שהבהמ' רוחה נמוכ' ונשברה. ועפי"ז יובן שפיר הפסוק הנ"ל זבחי אלקים וכו' הטיבה ברצונך וכו' ואז יעלו על מזבחך פרים א"כ יהי' מוכח דטעם השני הוא העיקר משום הכנע' ודפח"ח:
עתה נתנה ראש למאמר הפונה קדים בראש האמור. א"ר לוי נימוס קילוסין היא שכל המתגאה נידון באש שנאמר הוא העול' על מוקדה על המזבח. וחושב שם שבעה. דור המבול. נבוכדנצר סיסרא. סנחרב. פרעה. סדומים. מלכות הרשעה. ונרא' שדברי המדרש הללו מיוסדים עפ"י דברי המלך שלמה (משלי ו') שש הנה שנא ד' ושבע תועבת נפשו עינים רמות לשון שקר. וידים שופכות דם נקי. לב חורש מחשבות און. רגלים ממהרות לרוץ לרע. יפיח כזבים עד שקר. ומשלח מדנים בין אחים. ואיתא במדרש פ' מצורע ר"מ אומר שש ושבע הרי י"ג. ורבנן אמרו שבע ומה מקיימין רבנן ושבע. זו שביעית שקשה כנגד כולם ואיזה זו משלח מדנים בין אחים. ור' לוי מפרש שכל השבע תועבות הוא משורש הגאוה. עינים רמות זהו נגד דור המבול דבדור המבול כתיב ויראו בני אלקים את בנות האדם כי טובות הנה ואמרינן במדרש ע"י שזנו אחרי עיניהם נאבדו מן העולם וכדררשו ביומא עה"פ טוב מראה עינים מהלך נפש. טוב מראה עינים באשה מגוף המעשה. לשון שקר זהו נגד נבוכדנצר שאמר לחמ"וע כשהשליך אותם לחוך כבשן האש ומן הוא אלה די ישזבינכון מן ידי ועשה עצמו אלוה בשקר. וידים שופכות דם נקי נגד סיסרא. שנאמר והוא לחץ את את בנ"י בחזק'. ואמרינן במדרש אר"י מהו בחזקה בחירופין ובגידופין. ואמרי' בגמ' המלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים משום שאזיל סומקא ואתא חוורא. ובזה פי' האלשיך הק' הא דכתיב בפ' נח שופך דם האדם באדם דמו ישפך. ודרשו רז"ל באדם היינו אם יש עדים. והאלש"הק פי' דהנה מצינו ב' מיני שפיכת דמים אחד שהורג את האדם ושופך דמו לחוץ. והב' ששופך דמו של חברו והדם נשפך באדם עצמו ומ"מ דמו ישפך. ומ"ט כי בצלם אלהים עשה את האדם וע"כ בהלבין פני חבירו פגם בצלם אלהים וחייב מית' משום דמרד במלכות שפגם בכבודו של הקב"ה. לב חורש מחשבו' און. זהו נגד פרעה שאמר הבה נתחכמה והי' חושב מחשבות אך להרע לישראל. רגלים ממהרות לרוץ לרעה. זהו נגד סנחרב דאיתא במדרשים שבבואו על ירושלים הלך במהירות ביום אחד מהלך כמה ימים עפ"י היועצים והחוזי כוכבים שלו ועי"ז שנתגאה בראותו את המקדש והי' בעיניו כצחוק שבודאי יוכל לכבוש אותה בקל וצוה להנפש לילה ובלילה זו בא המלאך והמית כל חיילותיו והי' מפלתו. יפיח כזבים עד שקר. זהו נגד סדומים כדאיתא בפ' חלק בסנהדרין על דרכיהם ומנהגיהם שהי' להם עדי שקר ודייני שקר מוכנים לכל דבר משפט. ומשלח מדנים בין אחים זהו נגד מלכות הרשעה שאמר' מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ. זהו מרומז שהמשלח מדנים בין אחים חוטא בשמים ובארץ דאמרינן במד"ר קהלת יש לך אדם שחוטא בארץ ואינו חוטא בשמים. בשמים ואינו חוטא בארץ. אבל מי שאומר לה"ר חוטא בשמים ובארץ שנאמר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ ע"כ. וזהו שאמר כאן מלכות הרשעה שנתגאו ואמרו מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ זהו מרומז נגד מה שאמר שלמה המלך ומשלח מדנים בין אחים ג"כ נדונו באש והבן. היוצא לנו מזה שכל התועבות שורשם ממדת הגאוה אבל כל האדם שהוא שפל ברך ניצל מכל החטאים ותועבות:
[מענינא דיומא] בעיקר הטעם שנקרא שבת הגדול השבת הלזה מבואר בזה כמה טעמים ובספר אבודרהם סוף סדר תפלת פורים. כתב הטעם בשם אבן ירחי לפי שבשבת הלזה היתה תחילת כניסתם להמצות שאמר הקב"ה למשה ולאהרן דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית. ועיקר קיום המצות היא בעיון ובמעש'. ובזה פירש העקרים מאמר שלישי פ' כ"א מה שאמר דוד המלך כרו לי זדים שיחות אשר לא כתורתיך כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני כמעט כלינו בארץ ואני לא עזבתי פקודיך. ופירש דהכוונ' היא שלא נתפתה בזה מפי המתפלספים המתחכמים המכחישים את מצות המעשיו' וזהו שאמר כרו לי זדים וכו' ורצונו שהשיחות שכרו לי הזדים הם השיחות אשר לא כתורתיך ותורף דבריהם הוא שאומרים כל מצותיך אמונ' בלבד כלומר שאין צורך להש"י למעש' המצות רק לשנאמין בשכל האמונות המחויבות לנו אבל המצות המעשיות אם יצטדקו בהם נבראים מה יפעלו לו ית' עד כאן הוא התתכמותם של המתפלספים. וע"ז מסיים המשורר ואמר שקר רדפוני פזרני כי אני צריך לעזרתך בזה ואני לא עזבתי פקודיך ר"ל עשיתי בין המצות התלויות בדיעות ואמונ' בין התלוית במעשה אלו תוכן דבריו. ואפילו בעשיית המצות בפועל הוצרכו חז"ל לומר על כל דבר מדוע בא' המצוה וכמאמר ר"ג כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא י"ח ואלו הן פסח מצה ומרור דבעשיית המצו' לבד לא נוכל להשריש בלבינו שישאר רושם קבוע בקרבינו. ובזה נבין שאלת החכם ותשובתו. דהנה בשאלת החכם שסידר בעל המגיד שאומר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ד' אלקינו אתכם, ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. וקש' דלמה בא דוקא הלכ' זו לתשובתו. ועוד שאלו כל הקדמונים דמהו ההפרש בין שאלת החכם לשאלת הרשע דהרי החכם נמי הוציא א"ע מן הכלל ואמר אתכם:
וראיתי לפרש בשם הגאון החסיד הגר"א מווילנא זצל"ה שפירש והגיה אות אחת שצ"ל וכפר בעיקר תיבת וכפר בוא"ו. והכוונ' הוא דהנה שלמה המלך אמר בקהלת וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך ור"ל דגבי בריאת שמים וארץ כתיב ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה. וזהו נמי היתרון בין שאלת החכם להרשע הנקרא סכלות דהחכם עכ"פ מזכיר השם באמרו ד' אלקינו. והרשע אינו מזכיר ש"ש וזהו נמי ההפרש דגבי אור כתיב השם אלקים ויקרא אלקים לאור יום ובחשך לא כתיב רק סתמא קרא לילה. וזהו שאמר ולפי שהוציא א"ע מן הכלל וכפר בעיקר ור"ל וגם כפר בעיקר שלא הזכיר ש"ש בפיו לאפוקי החכם דהזכיר השם ע"כ:
עוד אפשר לפרש בכוונת שאלת החכם עפ"י מה שפירש בס' עוללות אפרים מה דאיתא בהמסור' דכתיב ג"פ מה ד' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. מה אנוש כי תזכרנו. מה ד' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. ופירש דהכוונ' היא דנחזי באם אחד שולח לחבירו בשליחות דבר מה אזי יש ג' דברים הנותנים תוספת זהירות להשליח לעשות רצון משלחו בשלימו' והמה חשיבו' המשלח ושפלות השליח וקלות המעש'. ולזה כוון המסורה לעורר עד כמה צריכין להזהר בעבודת הש"י. הא' ד' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, והיא חשיבות המשלח. הב' מה אנוש כי תזכרנו והוא שפלות השליח. הג' מה ד' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה והוא קלות השליחו' וכעין זה פי' האלשי"ך הק' הפסוק וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום. דלכאור' מה דקאמר וכי ירבה ממך כי ירחק המקום הוא כפל לשון. ופי' עפי"מ דנודע הוא כשהאדם עושה איזה מצוה למען שמו ית' ומכיר גודל ערכו. וגם מכיר שפלות ערכו אזי אף שיש במצוה זו טורח רב אינו מרגיש בו כלל. אמנם כשאינו מצייר לו זאת אזי אפי' מצו' קלה הוא עלי' לטורח ולמשא. וזהו המכוון כי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כלומר שיהי' עליך הדבר למשא. אזי תדוק כי זה גרמה לך לפי כי ירחק ממך המקום שרחוק אתה מן השי"ת. וזהו פי' דברי ר"י בש"ס (דברכות) [דיבמות] המתפלל צריך שיתן עינו למט' ולבו למעלה ר"ל שיכיר שפלת ערכו למט' וגודל ערכו ית' למעל'. וזהו שאלת החכם. מה העדות והחקים והמשפטים והאי מה פירושו כמו מה ד' אלקיך שואל ממך. אשר צוה ד' אלקינו. כלומר חשיבות המשלח. ומה גם אתכם והוא שפלות השליח. אך התשוב' לזה דאין מפטירין אחר הפסח וכו' אין שייכות לפי"ז על שאלתו:
אמנם נרא' לפרש דהנה נודע מאמר העקרים דבכל הי"ג עקרים יש ג' עקרים כוללים. וכל השאר מסתעפים מאלה השלשה ואלו הם. מציאת השם. ותורה מן השמים. והשגחת שכר ועונש. ועליהם יסד דוד ג' צדקתך. צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת. זהו נגד תורה מן השמים. וצדקתך אלהים עד מרום אשר עשית גדולות. זהו נגד מציאת השם. צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה. זהו נגד השגחת שכר ועונש. וזהו שסידר בעל המגיד. ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ואח"כ מתחיל' עע"ז היו אבותינו. ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. ואח"כ ברוך שומר הבטחתו לישראל. והכוונ' הוא דכל תכלית שיעבוד במצרים הי' להשריש בלבנו השלש' עיקרים הנ"ל כדי שנהי' מוכנים לקבל את התור'. ולכך אמר ברוך המקום ב"ה ברוך שנתן תורה לעמו ישראל. שזה הי' כוונת עיקר תכלית בגלות מצרים כדי שנהי' מוכנים לקבל את התור' ולדעת שתור' מן השמים. ואח"כ אמר מתחיל' עע"ז היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו הודיע בזה תכלית השני שע"י גאולת מצרים הודיע שאין בע"ז ממש ונודע עי"ז מציאת השם. ואח"ז אמר ברוך המקום ברוך הוא ברוך שומר הבטחתו לישראל ב"ה שהקב"ה חשב את הקץ לעשות כמו שאמר לא"א בברית בין הבתרים וכו' כי גר יהי' זרעך ואחרי כן יצאו ברכוש גדול להודיע העיקר הג' שיש השגחת שכר ועונש. וזהו המכוון בשאלת החכם דהנה נודע לו דבודאי אנו מספרים בליל' הזה להודיע תכלית השיעבוד והגאולה שעיקר הכוונ' הי' להשריש בלבנו השלשה עקרים הנ"ל. וזהו דשואל ואומר מה העדות והחקים והמשפטים וכו' נגד התורה אמר מה העדות. וכנגד מציאת השם אמר והחקים דע"י חקי שמים וארץ נודע מציאותו ית' וכמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וכו'. והמשפטים הוא כנגד השגחת שכר ועונש. ולזה בא התשובה ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין וכו'. והכוונ' הוא דהנה ר"ג אומר כל שלא אמר שלש' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור. וכבר כתבו הקדמונים דבזה נמי כוון להשריש הג' עקרים הנ"ל דבפסח מרומז שהתור' מן השמים דיש בו גופי תורה כל דיני הפסח עצם ל"ת בו ודיני חבורה וכדומה. מצה הוא מרומז להאמין במציאת השם ואחדות הבורא דבחמץ יש בו הרכבה משאור ומלח ומצה הוא תכלית הפשוט בלי שום תערובות והרכבה כלל. ומרור הוא להשריש האמונ' בהשגחת שכר ועונש דהי' תחילתו מר וסופו מתוק. ולזה בא התשוב' ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר וכו' כלומר דשאלתו הי' במה מרומז להשריש בלבם השלשה העקרים הנ"ל ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין ר"ל דתאמר לו כהלכות הפסח וכמו שאמר ר"ג כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא י"ח דבזה מרומזים הג' עקרים כנ"ל. וכ"ת דע"ז תקשה דלמה הוצרך דוקא לומר הלא בעשיית המצוה לבד נוכל להשריש בלבנו זאת לז"א כמו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן והוא שלא להעביר השמנונית מפסח ה"נ הוצרך להוציא בפי' כדי שישאר הטעם והאמונה חקוקה בלבם והבן:
ועתה נבוא לדבר הלכה
בסוגיא דהשוחט את הפסח על החמץ
פסחים דף ס"ג ע"א מתני' השוחט את הפסח על החמץ עובר בל"ת ר' יהודה אומר אף התמיד ר"ש אומר הפסח בארבע עשר לשמן חייב ושלא לשמן פטור ושאר כל הזבחים בין לשמן ובין שלא לשמן פטור ובמועד לשמן פטור שלא לשמן חייב וכו'. שם בגמרא אמר רשב"ל אינו חייב עד שיהא החמץ לשוחט או לזורק וכו' ועד שיהא עמו בעזרה ר"י אומר אעפ"י שאין עמו בעזרה וכו' ומוקי לה בתחלה דפליגי בהתראת ספק. ולבסוף מסיק דפליגי בעל בסמוך עכ"ל סוגיות הש"ס בקצרה. והנה רש"י שם פי' ברישא דמתני' עובר בל"ת דלא תשחט על חמץ דם זבחי ולא הזכיר כלל אם לקי ג"כ על הלאו דלא יראה. וכן בדברי ר"י דהוסיף אף התמיד נמי לא הזכיר רש"י הלאו דבל יראה רק בסיפא בדברי ר"ש דס"ל במועד אם שחטו חייב פי' רש"י דחייב משום ל"ת בהדי לאו דלא יראה ולא ימצא ואיכא מלקות נמי דשחיטה. ותמה התוי"ט דלמה לא פי' כן ברישא דמתניתין דחייב משום ל"ת בהדי לאו דלא יראה ותירץ משום דבל יראה לא עבר רק במועד ע"ש. אמנם המפורשים הקשו ע"ז דהא רש"י ס"ל להדיא במס' ב"ק דף כ"ט דמשש שעות עד הלילה עובר על בל יראה וא"כ הו"ל לרש"י תיכף ברישא לפרש דעובר ג"ב משום בל יראה. ולמה נטר רש"י לפרש הלאו דבל יראה רק בסיפא בדברי ר"ש.
וליישב זה נקדים הנה קי"ל דהמוציא בשר הפסח מחבורה לחבורה אחרת עובר בלאו שנאמר בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה. ומ"מ אם הוציא אין לוקין עליו והטעם אמרינן בגמרא דף צ"ה ע"א משום דהוי לאו הנל"ע. ופירש רש"י דכתיב בבית אחד יאכל ומשמע לא תוציא לאכלו אלא בבית אחד יאכל ובעמוד והחזר קאי אם הוציאו. והקשו בתוס' שם בד"ה ל"ת והא הוי לאו שקדמו עשה דהא העשה דבבית אחד יאכל כתיב קודם הלאו ובלאו שקדמו עשה קיי"ל במס' מכות דלא חשיב לאו הנל"ע דלאו הנל"ע לא הוי רק כשהעשה כתיב אחר הלאו. אמנם באמת המעיין במס' מכות דף ט"ז יראה דזה תלי' בפלוגתא דר"י ור"ל התם דלר"ל דס"ל התם קיימו ולא קיימו אין חילוק בין לאו הנל"ע לל"ת שקדמו עשה דבכל ענין אין לוקין עיי"ש. ועפי"ז העלו המפורשים ליישב הא דאמרינן במס' יומא דף ע"ב ע"א אמר ר"א המסיר בדי ארון לוקה שנאמר לא יסורו ממנו. ולכאור' קשה למה הוצרך ר"א לאשמעינן דלוקה דהאיך יעלה על הדעת שלא יהא חייב מלקות על הלאו דלא יסורו. אך לפי הנ"ל ניחא דהא כמו דאמרינן הכא במוציא בשר הפסח מחבורה לחבור' דאינו לוקה משום דבעמוד והחזיר קאי ה"נ יש מקום לומר לא יסורו ממנו ואם הסיר בטבעות הארון יהי' ובעמוד והחזיר קאי ולהכי אשמועינן ר"א דהא אמרינן במוציא בשר הפסח דאינו לוקה משום דבעמוד והחזיר קאי זהו דוקא אליבא דר"ל דס"ל דאפילו בל"ת שקדמו עשה נמי אין לוקין כמו בלאו הנל"ע. משא"כ לר"י דס"ל בטלו ולא בטלו ולדידי' לוקין על ל"ת שקדמו עשה ומש"ה ס"ל דהמסיר בדי ארון דלוקין ועיקר הרבותא דקמ"ל דהלכה כר"י דל"ת שקדמו עשה לוקין ודלא כר"ל:
והנה המשנה למלך בפ"א מה' חו"מ הקש' על הרמב"ם שפסק בפ"ט מה' קרבן פסח דהמוציא בשר הפסח מחבורה לחבור' דלוקה והקש' דהרי אמרינן כאן בגמ' דהוי לאו הנל"ע וא"ל דטעמי' דהרמב"ם כקושית התוס' משום דהוי ל"ת שקדמו עשה דהא הרמב"ם ס"ל בפי"ו מה' סנהדרין ובפ"א מה' נערה בתולה דקיימו ולא קיימו ולדידי' אפי' בל"ת שקדמו עשה נמי אין לוקין וא"כ אמאי פסק דהמוציא בשר הפסח מחבור' דלוקין. ותירץ דהרמב"ם ס"ל דזו אתיא דלא כהלכתא הא דקאמר דהלאו דלא תוציא מן הבית הוי לאו הנל"ע. דהא אנן קיי"ל בס"פ כ"צ דאם הוציאו נפסל ואסור באכיל' מקרא דובשר בשדה טריפה לא תאכלו ע"כ. ממילא אם הוציאו מחוץ לחבור' כבר נפסל ושוב לא הוי ניתק לעשה ואינו בעמוד והחזר ובזה כתב נמי ליישב שם הא שפסק הרמב"ם קנה חמץ בפסח דלוקה. דהקשו עליו גם כן בשו"ת דב"ש ובשו"ת חכם צבי הא אמרינן הכא דעל בל יראה אין לוקין משום דהוי לאו הנל"ע ולמה פסק הרמב"ם דקנה חמץ בפסח דלוקה. וא"כ אפי' עשה בו מעש' נמי לא ללקי דלגבי לאו הנל"ע אין חילוק בין עשה בו מעשה ללא עשה בו מעש'. ותירץ דרבינו ס"ל דהנך תרתי אמרינן בש"ס דהוי לאו הנל"ע הלאו דבל יראה. והלאו דל"ת מן הבית. וכמו דהלאו דל"ת מן הבית אתיא דלא כהלכתא דהא בס"פ כ"צ קיי"ל דאסור באכיל'. כמו כן ס"ל להרמב"ם דלא קיי"ל הא דאמרינן דבל יראה הוי לאו הנל"ע ע"ש. והנה כבר תמהו כל גדולי האחרונים ובראשם השאג"א על שיטת הר"י דס"ל דבל יראה הוי לאו הנל"ע דמאי נ"מ בפלוגתא דב"ש במתני' דביצה לענין ביעור חמץ דב"ש ס"ל שאור בכזית וחמץ בכותבת וב"ה ס"ל זה וזה בכזית ואמרינן התם דלענין אכיל' כ"ע מודו דזה וזה בכזית. כי פליגי לענין ביעור. ולב"ש בעינן בחמץ דוקא ככותבת. והקשו דבשלמא לשיטת הרמב"ם דס"ל דבל יראה לא הוי לאו הנל"ע ניחא הא דפליגי לענין ביעור אבל לשיטת הר"י דס"ל דבל יראה הוי לאו הנל"ע קשה כיון דלענין מלקות ליכא נפקותא. ולענין איסור קיי"ל דחצי שיעור נמי אסור מה"ת. א"כ מאי נ"מ בפלוגתתן. והוכיחו מזה דבהלאו דבל יראה. לא אמרינן דח"ש אסור מה"ת ורק במידי דאכיל' קיי"ל דח"ש אסור מה"ת אבל לא בכה"ג וכן העלה החכ"צ בתשוב'. אמנם שיטת המג"א בסי' תמ"ב בס"ק י' דדעת הרבה פוסקים דאפי' פחות מכזית נמי חייב לבער. אם כן תקשה לדידהו קושיא הנ"ל דמאי נ"מ בפלוגתא דב"ש וב"ה. ונראה ליישב דהנה קיי"ל במתני' לקמן דף מ"ט ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו מבטלו בלבו. ופסק המג"א בסי' תמ"ז ס"ק י"א דאם הוא אח"ז איסור דאינו ברשותו לבטל יחזור מיד משום דהאי עשה והאי עשה ועשה דתשביתו חמור טפי לפי שכל שעתא עובר עלי' עיי"ש. והגאון בעל אבן העוזר השיג על המג"א. דאיך נימא דהעשה דתשביתו חמור טפי מהעשה דמצוה הא בהך מתני' תנינן נמי ההולך לשחוט את פסחו והעשה דפסח בודאי חמור דעשה דפסח יש בו כרת ואלים טפי מהעשה דתשביתו דאין בו כרת. והביא הצל"ח בשם חכם אחד מחכמי פראג שהקש' על האה"ע קושיא עצומה דאדרבה עשה דפסח ודאי אי אפשר לדחות עשה דתשביתו אם כבר הוא אח"ז איסורו דלא מצי לבטל משום דאיך ישחוט הפסח הא כתיב ל"ת על חמץ דם זבחי וכן הוא בשאלתות דר"א גאון פ' צו הביאו הישו"יעק. וא"כ לשיטת המג"א דעשה דתשביתו חמור ממצות מילה ואח"ז איסורו דאינו יכול לבטל צריך לחזור לבער. וא"כ נ"מ טובא אם נזכר שיש לו חמץ בביתו פחות מכשיעור כותבת בחמץ אליבא דב"ש דס"ל חמץ בככותבת דוקא בכשיעור צריך לחזור ולקיים מ"ע דתשביתו אבל בכזית אינו חוזר. דנהי דבל יראה אין לוקין עליו משום דהוי לאו הנל"ע, וא"כ לענין מלקות אין נ"מ. ולענין איסור חצי שיעור נמי אסור. אך הלא כבר כתבו התוס' בשבועות דף כ"ב דח"ש אין בו לא עשה ולא לא תעשה רק איסורא בעלמא. וא"כ לפסק המג"א דס"ל דעש' דתשביתו חמור מ"מ בכה"ג דליכא גם עשה בודאי המצוה עדיף. אבל לב"ה דס"ל זה וזה בכזית א"כ אפי' בכזית נמי איכא עשה דתשביתו א"כ צריך לחזור ולבער והבן:
היוצא לנו מכ"ז דיש לקיים פי' הר"י דבל יראה הוי לאו הנל"ע ואפ"ה איכא נפקותא בפלוגתא דב"ש וב"ה בהולך לשחוט את פסחו וכו' אם צריך לחזור וכנ"ל. אמנם בעיקר הכלל בהא דקיי"ל להלכה דבלאו הנל"ע אין לוקין עליו. הנה בש"ס תמורה דף ד' ע"ב פריך הש"ס התם דאיך נימא דעל הלאו הנל"ע אין לוקין עליו. ופריך מאונס שגירש דתניא אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר. ומשני (שאני) התם כהנים קאמרת משום דרבי רחמנא קדושה יתירה ופי' רש"י התם כיון דחמור קדושתייהו החמיר עלייהו טפי מישראל. דללקי אפי' אלאו שניתק לעשה. אע"ג דישראל לא לקי עיי"ש. הרי מפורש יוצא כלל חדש מפי' רש"י דבכהנים לוקין אפי' על הלאו הנל"ע. ועפי"ז יתיישב שפיר קושית המלמ"ל שהקש' בהא שפסק הרמב"ם בפ"ו מה' קרבן פסח וז"ל דצריך אדם להשתדל שלא ישאיר מבשר הפסח עד הבקר. שנאמר ל"ת ממנו עד בוקר. ואם השאיר ממנו עובר בל"ת ואינו לוקה על לאו זה שהרי נתקו הכתוב לעשה שנאמר והנותר ממנו באש תשרופו. וכן בפי"ח מה' פהמ"ק ה"ט פסק הרמב"ם שם דבכל הקדשים אסור להותיר אחר זמן אכילתו והמותיר אינו לוקה שהרי נתקו הכתוב לעשה. וכתב הכ"מ דלכאור' קשה הא זה הוא פלוגתת ר"י ור' יעקב דר' יעקב ס"ל הטעם משום דהוי לאו שאב"מ ואין לוקין עליו. ולמה הוצרך הרמב"ם לומר הטעם משום דהוי לאו הנל"ע הא איהו ס"ל כר"י דלאו שאב"מ אין לוקין עליו. ותירץ דלרבותא נקיט דאפי' אם הי' לאו שיש בו מעשה נמי לא הי' לוקין עליו משום דהוי לאו הנל"ע. ותמה המלמ"ל בפי"ח מה' פהמ"ק ה"ט דבפ"ג מה' קרבן פסח ה"ז כתב הרמב"ם המניח אימורין ולא הקטירן עד שלנו ונפסלו בלינה הרי זה עובר בל"ת שנאמר לא ילין חלב חגי עד בוקר. ואעפ"י שעבר אינו לוקה לפי שאין בו מעש'. ותמ' המלמ"ל דלמה באימורין לא נקיט הרמב"ם הטעם דאינו לוקה לפי דהוי לאו הנל"ע. ותי' המלמ"ל דבאמת עיקר העש' דהנותר ממנו עד בקר באש תשרופו כתיב בק"פ. ואע"ג דהרמב"ם יליף לה לכל הקדשים דנתקו לעשה מקרא דוהנותר ממנו וכו' הא ל"ק דאכילת אדם מאכילת אדם ילפינן אהדדי דכמו דבאכילת הפסח נתקו הכתוב לעשה. כמו כן באכילת כל הקדשים שהם אכילת אדם. אבל הקטרת אימורין שהוא אכילת מזבח לא ילפינן מאכילת אדם ומש"ה בפ"א מה' ק"פ ליכא טעמא לפטורי המלקות אלא משום דהוי לאו שאב"מ עכ"ל:
אמנם הוא תמוה דמנ"ל לחלק בכך בין אכילת מזבח לאכילת אדם. אולם לפי האמור דבכהנים לוקין אפי' בלאו הנל"ע אתי שפיר דבאמת שפיר ילפינן אכילת מזבח מאכילת אדם דהוי לאו הנל"ע ומ"מ א"ש הא שפסק הרמב"ם בפ"א מהק"פ ה"ז דהמניח אימורין ולא הקטירן עד שלנו ונפסלו בלינה וכו' דאעפ"י שעבר אינו לוקה לפי שאין בו מעשה ולא כתב הטעם דהוי לאו הנל"ע. משום דהלאו במותיר אימורין של פסח אכהנים הוא דרמיא ובכהנים לקי אפי' על הלאו שנל"ע ומש"ה הוצרך הרמב"ם לפרש דאין לוקין משום דהוי לאו שאב"מ והבן. ועפי"ז כתבו המפורשים ליישב הא דפריך הש"ס במכות אמתני' דיש חורש תלם אחד וכו' דלחשוב נמי המסיר בדי ארון דלוקין. ולא תקשה דמאי פריך הא לר"ל דס"ל קיימו ולא קיימו אין חילוק בין לאו הנל"ע לל"ת שקדמו עשה. ובל"ת שקדמו עשה נמי אין לוקין א"כ לר"ל במסיר בדי ארון אין לוקין. וא"כ מאי פריך בפשיטות אמתני' דלחשוב נמי זאת. אמנם לפי הכלל שאמרנו דכהנים אף בלאו הנל"ע נמי לוקין ניחא שפיר דהא הך מתני' דיש חורש תלם אחד מיירי בכהן דהא בהנך שמונה לאוין דקחשיב התם חשיב נמי שהוא כהן ונזיר בבית הטומאה א"כ שפיר פריך דלחשוב נמי המסיר בדי ארון. ואפי' לר"ל דס"ל לאו שקדמו עשה נמי אין לוקין כמו בלאו הנל"ע נמי פריך שפיר דהא בכהנים משום דקדושתן יתיר' אפי' בלאו הנל"ע נמי לוקין:
הלום ראיתי בשו"ת זכרון יצחק סי' נו"ן שהעלה עפ"י כלל הנ"ל ליישב קושית התוי"ט על רש"י הנ"ל והוא דלכאור' קשה דלפי מה דאמרן דבל יראה הוי לאו הנל"ע א"כ איך כתב רש"י דחייב מלקות משום הלאו דב"י. אולם להאמור ניחא דהנה אנן קי"ל דשחיטה כשיר' בזר ולקמן בדף הסמוך איתא דהפסח נשחט בשלש כתות ואיתא שחט הישראל וקיבל הכהן. נתנו לחברו וחברו לחברו. והעיר הערה נכונ' בצל"ח ברכות דף ל"א בהא דאמרינן ביומא דשלשה עשר כהנים זכו בפייס השני וא' מהם הי' מי שוחט הרי שלא הי' שוחט אלא כהן. ותירץ משום דאמרינן ביומא דף ס"ו שעשו הכהנים קבע לעצמן ולא הניחו לזר לשחוט. רק בערב פסח שהפסחים הי' רבים מאוד והיו הכהנים טרודים מאוד בעבודתם שאי אפשר אלא בכהנים כמו זריק' והקטרת אימורין. ע"כ הניחו תמיד בע"פ לשחוט ישראל. מש"ה קתני שחט ישראל וקיבל הכהן. והואיל וכן ניחא שפיר דברישא דמתני' דהשוחט הפסח על החמץ. וכן ברישא דדברי ר"ש שאמר הפסח בי"ד לשמו חייב לא פי' דחייב ג"כ משום לא יראה ולא ימצא משום דמיירי ששחט הזר כמו דאיתא לקמן במתני' דכן הי' תמיד בע"פ וא"כ הרי אינו לוקה על הלאו דב"י משום דב"י הוי לאו הנל"ע לאפוקי בדברי ר"ש במועד חייב והרי בכל השנה עשו הכהנים קבע לעצמן שלא ישחוט זר. וא"כ דמיירי ששחט כהן לכך פי' רש"י בכאן דחייב נמי מלקות משום הלאו דב"י הנל"ע:
אך באמת אף שהם דברים חריפים, מ"מ הוא דוחק גדול דאיך נפסוק בסכינ' חריפ' המשנה ולומר דברישא מיירי ששחט הישראל ובסיפא מיירי ששחט הכהן ומש"ה פי' רש"י דלקי אלאו דבל יראה ועוד הלא כבר נודע מה שהעיר המגיה בהגהות מלמ"ל בפ' א' מה' חמץ ומצה דלדעת רש"י דתשביתו היינו ביטול ולאח"ז איסורו לא מהני ביטול וא"כ א"א לו לקיים העשה ביו"ט ולא הוי נל"ע ועיין במהרש"א לקמן דף צ"ה שהעל' דרש"י לא גריס הך גירסא שם דבל יראה הוי ניתק לעש' ועיין באור חדש בחידושיו בפסחים דף ב' בהציון סי' י"א. והעלה שם ומדייק דזהו שדקדקו התוס' בדף כ"ט ע"ב ומכאן מוכיח ר"י דהר"י לשיטתו דס"ל דתשביתו היינו ביעור ולא ביטול אבל לשיטת רש"י באמת ב"י לא הוי נל"ע עיי"ש שהאריך. וא"כ נמצא דלשיטת רש"י דבל יראה לא הוי נל"ע א"כ שוב אין חילוק בין כהנים לישראלים. והדרא קושית התויו"ט הנ"ל לדוכתא:
ואשר אנכי אחזה ליישב בדרך זה. והוא דהנ' כבר הקשו המפורשים הובא בס' בת עיני להגאון מזלאטשוב זצ"ל בחידושיו לפסחים דף צ"א שהביא קושיא זו בשם ספר עטרת צבי לפי מה דקיי"ל הכא דאפי' אם יש לאחד מבני חבורה חמץ עובר השוחט הק"פ משום לאו דל"ת על חמץ וכו'. דלפ"ז קש' טובא היאך משכחת דלוק' כשיש לאחד מבני חבור' חמץ אף למ"ד דס"ל דצריך שיהא עמו בעזרה מ"מ הוי התראת ספק משום שמא ימשוך זה שיש לו החמץ מן הפסח וכשאינו מבני החבור' אינו עובר השוחט את הק"פ. ובשלמא למ"ד שוחטין את הפסח על היחיד משכחת לה שפיר כגון דשחטו על היחיד. דלא יוכל למשוך א"ע מן הפסח משום שישאר הפסח בלא בעלים אך למ"ד אין שוחטין את הפסח על היחיד קשיא דאיך ילקה דלמא זה שהי' לו חמץ בעזר' ימשוך א"ע ולא ישאר הפסח בלא בעלים. והוא קושיא נפלא'. וכתב שם הגאון בעל המחבר הנ"ל ליישב בטוב טעם ומקודם הסביר קושית הע"צ הנ"ל והוא דהנ' לכאור' צריך להבין. דלמה למ"ד שוחטין את הפסח על היחיד ניחא משום דודאי לא ימשוך א"ע דישאיר הפסח בלא בעלים דמה בכך דישאר בלא בעלים אלא ע"כ דהסברא הוא דודאי לא ימשוך א"ע שיעבור על האיסור שיביא חולין בעזרה. והואיל וכן אין כאן שוב קושיא על ר' יהודא. דאדרב' אי הי' סבר ר"י דשוחטין את הפסח על היחיד הי' קש' קושיא הנ"ל. איך כתבה התור' מלקות הא הוי התראת ספק. וא"ל שאין יכול למשוך א"ע. דלא ליהוי חולין שנ"ב דהא ר"י ס"ל לעיל בדף כ"ב דחשנ"ב לאו דאוריי' ולכך מדקסבר ר"י אשפע"הי שפיר משכחת מלקות כגון דלא נמנו על הפסח רק שנים מי ששחט וזה שהי' עמו בעזר' החמץ. וא"כ איך נימא דהוי הס' שמא ימשוך עצמו דהא אינו יכול למשוך עצמו. דהא כשימשוך א"ע לא ישאר רק יחיד ויעבור על הלאו דלא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך. ונמצא דלר"י לא הוי ה"ס. ומשכחת לה דלקי כגון דנמנו רק שנים. ולר' יוסי דס"ל דשוחטין את הפסע"הי. נמי לא תקש' איך משכחת לה דלקי כששחטו ולא נמנה עליו רק הוא. דשמא ימשוך עצמו דהא יוכל למשוך את עצמו עד הזריק' די"ל דר"י ס"ל חשנ"ב דאורייתא ואם ימשוך עצמו מן הפסח יעבור משום חשנ"ב. וא"כ הוי התראת ודאי דבודאי לא ימשוך עצמו ע"ש. והשתא דאתינא להכי נתיישב שפיר קושי' התו"יט הנ"ל דלת"ק ור"י דס"ל אין שוחטין הפסח על היחיד. א"כ לא משכחת לה דישחוט את הפסח רק כשנמנה עוד אחר עמו. אמטי להכי לא פי' רש"י תיכף ברישא דעובר ג"כ על הלאו דבל יראה דהא י"ל דמיירי דהחמץ יש לחברו. וא"כ השוחט את הפסח לא עבר רק על הלאו דלא תשחט אבל לר"ש דמסקינן בש"ס התם דס"ל נמי כר' יוסי דשוחטין את הפסח על היחיד ולדידי' בודאי לא קש' קושיא הנ"ל דהוי ה"ס דשמא ימשוך א"ע דהא ר"ש ס"ל להדיא בקידושין דף נ"ח דחשנ"ב דאורייתא. וא"כ שפיר משכחת לה לדידי' הלאו דלא תשחט הפסח על החמץ אפי' בלא נמנה אחר עמו ומש"ה נטר רש"י לפרש דחייב משום לא תשחט בהדי לאו דבל יראה בסיפא בדברי ר"ש משום דלר"ש אפי' אי ס"ל דשוחטין את הפסח על היחיד ויש לו חמץ להשוחט ועובר על הלאו דב"י ולא ימצא. נמי ניחא הא דאיכא מלקות דשחיט' ולא תקש' הא הוי ה"ס דהא ס"ל לר"ש חשנ"ב דאורייתא וא"כ בודאי לא ימשוך א"ע דיעבור על חולין בעזר' והבן:
דברי אגדה לאחר הפלפול
הנה עיקר הדרוש הוא להורות לעם ד' דרכי ד' וללמד המעש' אשר יעשון והנכון מאד בכל הענינים שעושין לפסח כמו הכשר וליבון התנורים והגעלת כלים שכל איש אשר יראת ד' נוגע בלבו יטריח להשגיח בעצמו שיעשה הכל עצהיו"ט ושלא יסמוך הכל ע"י אחרים. ובהגעלה צריך שיעמיד איז' מי שיודע איך להגעיל. ובכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו ובפרט במצות השייכים לפסח. וגדול אחד דרש בכל שה"ג דמצד הדין בזה שנעש' בעצמו דהרי מצינו גבי אברהם אבינו ע"ה כתיב יקח נא מעט מים ודרשו רז"ל כל מה שעש' א"א בעצמו פרע לו הקב"ה בעצמו. וכל מה שנעשה ע"י שליח פרע לו הקב"ה ע"י שליח. במים עשה ע"י שליח שנאמר יקח נא מעט מים ופרע לו ע"י שליח שנאמר וירם משה את ידו ויך את הסלע. בלחם כתיב ואקחה פת לחם ופרע לו הקב"ה בעצמו שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. ומעתה נלמוד ק"ו בעצמינו בדבר שהקב"ה עשה בעצמו שנאמר אני ולא מלאך אני ולא שרף וכו' בודאי מצד הדין שנפרע לו בהמצות של פסח שצוה אותנו לעשות שלא לעשות הכל ע"י שליח רק להטריח בגופו בכדי שיהי' הכל בהכשר ויתרון. והארכתי באיזה דינים ואסדרם לקמן בהדרוש האחרון אי"ה:
והנה בהך מאמר הנ"ל אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח. וקש' מה זה שדקדק ולא מלאך ולא שרף ולא שליח ופי' הבעל העקיד' דרוש ל"ח דהנה איתא במדרש אשרי הגוי אשר ד' אלהיו העם בחר לנחלה לו. משבחר הקב"ה בעולם קבע בו ראשי חדשים ושנים וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ר"ח של גאולה, שבו נגאלו ישראל ממצרים, ובו עתידין ליגאול שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאו'. ופי' דהכוונ' הוא, דיש שני הנהגות הנהגה טבעית הנהוג לרוב ובתמידות, והנהג' נסיית היוצא מגבול הטבע ר"ל האותות והמופתים היוצאים מגבול הטבע. וע"י נביא ואיש שלם אשר רוח ד' נוססה בו יעשה אותות ומופתים היוצאים מגדר הטבע וכמו שע"י הנהגה התמידית מורה על אמיתת מציאותו יתברך כמו שאמר דוד המלך השמים מספרים כבוד אל ומעשי ידיו מגיד הרקיע. כמו כן יהי' מהנהג' נסיית (יהי') השבח השני כולל יותר עד להפליא. וזהו שאמר במדרש כשאמר יהושיע שמש בגבעון דום אמר לו השמש ולי אתה אומר שאדום אם אני שותק מי יאמר קילוסו של הקב"ה. א"ל דום אתה ואני אומר שירה שנאמר אז ידבר יהושיע ואין אז אלא שירה. שנאמר אז ישיר משה. ופי' דהכוונ' הוא כי השמש אמר שקילוסו של מלך מלכי המלכים הוא כשהשמש מהלכת בתמידו' שמורה על אמיתת מציאותו ויתנהג תמיד בדבר אחד בלי שום שינוי כלל. אמנם יהושע נתחזק ואמר דום אתה ואני אומר שירה. ר"ל מזה שיתראה על כל פני תבל שהשרידים אשר ד' קורא אליהם יש להם בכח לשדד המערכת כרצונם מזה יעלה קילוסו של הקב"ה. ועפי"ז נבין ג"כ מה שדרשו רבותינו ז"ל וישב הים לפנות בקר לאיתנו ואמרו רז"ל לתנאו הראשון. מלמד שהתנה הקב"ה תנאי במעש' בראשית עם הים שיקרע למשה. ולכאור' לפי מדרשם יש סתיר' בפסוק מני' ובי' כי וישב הים לפנות בקר פירושו שישוב הים למריצת הטבעיות ותנאי הראשון הי' שיקרע. ואיך אמר ששב הים לתנאו הראשון. אמנם בכוונ' הוא שהקב"ה התנה עם יסוד המים שיסור למשמעת הצדיקים בכ"ע וזמן שיגזרו עלי' על הים שיקרע למשה רבינו ועל הירדן ליהושע על הנהר גינאי לר"פ בן יאיר. וזהו שאמר ששב הים למריצתו הטבעית אבל לתנאו ר"ל להיות מן המוכן לתנאו בכ"ע שיצטרך:
ועפי"ז יתבאר נמי מה דאיתא במדרש על הפסוק והנה ד' נצב עליו. חד אמר עליו על הסולם. וחד אמר עליו על יעקב. הצדיקים אלהיהם מתקיימין עליהם. ובזה ג"כ מרומז הנך שני הנהגות הנ"ל דמ"ד על הסולם הוא רמז להנהג' טבעית וכמ"ש נאום ד' אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן והם יענו את יזרעאל (הושע ב'). למ"ד על יעקב הוא רמז להנהג' נסיית שיהי' מושגח מד' לבדו בלי שום אמצעי וכמד"א ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. וזהו שנאמר באברהם אע"ה שאמר לו הקב"ה ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט וכו' אם תוכל לספור אותם. ויאמר לו כה יהי' זרעך. וקש' מאי ויאמר ויאמר ב' פעמים אמנם הכוונ' הוא דהנה דרשו רז"ל אין הבטה אלא מלמעל' למט' מלמד שהגביה אותו למעל' מכיפת הרקיע ואמר לו הבט למטה והכוונ' שהגלגלים והככבים יהיו תחת רגליו ונכנעים אליו. וזהו שאמר ויאמר פעם שנית כי זו אמירה אחרת כלומר על האיכות שזרעו אחריו יהיו כמוהו לשנות ולשדד המערכת כרצונם. (ולכך כתב שנית ויאמר כי זו אמיר' אחרת). וזהו כוונת הכתוב במלכים גבי אלי' סי' י"ח שנאמר ויקח אלי' שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב. אשר הי' דבר ד' אליו ויאמר ישראל יהי' שמך ויבואר דכוונת הפסוק הוא לומר כי הקב"ה קרא ליעקב ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל וזהו סגולה לזרעו אחריו. ולכן נקראת האומה בכלל בשם ישראל והבטחה זו היא שעמדה לו לאלי' לבנות המזבח ולהיות בטוח בעצמו שישמע ד' לקולו להוריד אש מן השמים על המזבח כאשר התפאר לפני נביאי הבעל ולכן דייק לומר כמספר שבטי בני יעקב אשר הי' דבר ד' אליו ישראל יהי' שמך. ועפ"י ב' הנהגות הנ"ל ביאר העקיד' כוונת המדרש משבחר הקב"ה בעולם קבע בו ר"ח ושנים ר"ל שבתחיל' בהנהיגו העולם רק בדבר טבעי הי' תחילת השנה מר"ח תשרי כפי הראוי ע"פ חק הטבעי כי אז כבר כלתה כל מלאכת עבודת השדה בשנה שעבר'. ואז עת האסף ותחל עבודת שנה שאחרי'. וראוי א"כ שר"ח תשרי יהי' ראש חדשים ותחל השנה שאחריו וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ר"ח של גאולה ר"ל כשבחר בזרע יעקב להנהיגם בהנהג' נסיית היוצאת מגדר הטבע קבע ר"ח ניסן להיות ר"ח יען כי בו החל לראותם הנהגה נסיית ע"י שגאלם ביד חזקה ובזרוע נטוי'. וזהו כוונת הכתוב החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה ר"ל שידוע שהמצרים היו מכוונים למזל טלה כל עבודתם והראה להם שישדד המערכת שבאותו מזל עצמו שהוא ראש המזלות והמה עובדים לזה באותו חודש עצמו הי' מפלתם. וזהו שדייק' התור' החודש הזה לכם ר"ל לטובתכם ולהנאתכם ועוד אמרו דברו אל כל עדת ישראל ויקחו כו'. כל הענין איך שהמצרים ראו כ"ז וכדי בזיון וקצף לאלהיהם והראה שבתוקפם ובגבורתם לא יוכלו לדבר דבר לישראל וזהו הכוונ' בדניאל שאמר אלהי שלח מלאכה וסגר פום אריותא ולא חבלוני כמובן.
ועפי"ז ביאר נמי מאמר הנ"ל אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא שליח והכוונ' היא שכיוונו חז"ל בד' שלילות אלו לומר שלא היתה מכה זו ע"י סבה טבעית מהארבע יסודות שבהם ינגף האדם וזה שנפש האדם תעמוד בו כלהבת הנאחזת בפתיל' ע"י השמן והכלי המעמידן וע"ד שאמר החכם נר ד' נשמת אדם. כי החום הטבעי שהוא מיסוד האש הוא הלהבת והרוח הנושא אותו הוא הפתילה והליחות השרשי שהוא מיסוד המים היא השמן. והיסוד העפר שהוא רוב בנינו הוא הכלי הנושא את הכל. וכמו שיכבה הנר בבוא פגע בשום אחד מהם. כן ימות האדם כשיפגע איזה הפסד בשום אחד מאלו אם בהפסד הרוח או הכבות החום או יבושת הליחות. ובאומרו אני ולא מלאך ירמוז אל הפסד הרוח כמד"א עושה מלאכיו רוחות. אני ולא שרף ירמוז אל יסוד האש. אני ולא השליח ירמוז אל יסוד המים כמד"א ושולח מים על פני חוצות והנה לא נשאר רק אחד ועליו נאמר אני ד' אני ולא אחר. וכל זה להפליג פלאי מעשי ד' הגדול אשר עשה כנגד כל הסבות הטבעיות רק הכל בדרך נסיי היוצא מגדר הטבע:
ובזה סיימתי הנה בכל המצות שאנו מצווים בעשיית הפסח הוא לרמז על מדת האחדות כמו בבית אחד יאכל ושלא לחלקו לחבורות. ושלא לשבור העצמות ושיהי' שלם ראשו על כרעיו. וכן מצינו בכל הגאולות שלא נגאלו רק כשהם בגדר האחדות והשלום. בגאולת מצרים כתיב לך ואספת את זקני ישראל ואסיפ' זו הית' שיהי' באגוד' אחת כי בזמן שזקני העם המה באגוד' אחת אז בנקל להשיב לב כל העם להיות לעם אחד. בגאולת בבל כתיב בעזרא ויאספו כל העם כאיש אחד. בגאולת אסתר כתיב לך כנוס את כל היהודים. ובגאולה העתיד' נמי כתיב אסוף אאסוף יעקב כלך. ובזכות האחדות והשלום נזכה לגאול' שלימ' ושיהי' ובלצ"ג בב"א: