אור ברסלב
כרם יהושע (וולרשטיין) דרוש ט לשבת הגדול › לדבר הלכה

כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין

דרוש ט לשבת הגדול · לדבר הלכה

מענינא דיומא

בסוגיא דחמץ של נכרי שעה"פ

פסחים כ"ח ע"א מתני' חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה שנאמר לא יראה לך שאור. שם בגמרא מני מתני' לא ר"י ולא ר"ש ולא ריה"ג וכו'. ושם בדף כ"ט אי ר"י חמץ סתמא קאמר וכו' ואי ר"ש דישראל נמי מישרא קא שרו. ואי ריה"ג אפילו תוך זמנו נמי וכו'. אמר ר"א ב"י לעולם ר"י הוא ויליף שאור דאכיל' משאור דראי' וכו' רבא אמר לעולם ר"ש הוא ור"ש קנסא קניס וכו' בשלמא לרבא היינו דקתני של ישראל אסור משום שנאמר לא ירא' לך אלא לר"א ב"י משום לא יאכל חמץ מיבעי לי' מי סברת אסיפא קאי ארישא קאי וה"ק חמץ של נכרי וכו' מותר בהנא' משום שנאמר לא יראה לך וכו' ויליף שאור דאכיל' וכו'. והדר בי' ר"א ב"י מההיא דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל מאן י"א אמר ר"י ר"נ ב"ה הוא וכו' עכ"ל סוגית הש"ס בקצרה. והנה מפשטות הסוגיא נראה דלר"א ב"י קאי הלשון במשנ' שנאמר לא ירא' לך ארישא ומוקי למתני' כר"י ויליף שאור דאכיל' משאור דראי' לרבא קאי אסיפא אחמץ של ישראל ומוקי לה כר"ש והטעם משום קנסא. והרמב"ם בפירוש המשניות כתב וז"ל למדנו בקבלה שלך אי אתה רוא' וכו' ולפי שאין אדם עובר על מצות לא ירא' לך חמץ בחמץ של נכרי הוא מותר ואפי' באכיל' וכו' וסיים בסופו ולפי שעבר הישראל על מצות השם שאמר לא ירא' כשהחמץ שלו קנסינן לי' ולאסור אותו בהנא' אפילו לאחר הפסח עכ"ל הרמב"ם בפי' המשנ' ונמצא דהרמב"ם מפרש דמה שסיים במתני' שנאמר לא יראה לך קאי נמי ארישא אחמץ של נכרי. דמש"ה מותר משום שלא עבר כלום שנאמר לא יראה לך. ומש"ה אפילו הי' חמץ של נכרי בביתו של ישראל אם לא קיבל אחריות דלא עבר כלום מותר לאחר הפסח. וכן סיים בסוף דקאי נמי אסיפא דבישראל אסור משום דקנסינן לי' שעבר על לא ירא' לך. ולכאור' זה דלא כתרוייהו דלרבא קאי רק אסיפא ולר"א ב"י דמוקי לה ארישא א"כ יליף נמי שאור דאכיל' משאור דראיי' ומותר אפי' בתוך הפסח לרש"י באכיל' ולהתוס' בהנא'. ונקדים עוד קושיות התוס' בד"ה בדין הוא על פירוש רש"י שפירש דאפילו בתוך הפסח מותר אפילו באכיל' מה"ת דהקשו איך אפשר שלא יהי' שלו דאם גזלו הרי היא חייב באחריותו ולא גרע מחמץ שחייב באחריות דהוי כשלו. ועוד נקדים קושיות המהרש"א על רש"י בד"ה מעל שפירש רש"י כר"ש דאמר חמץ לאחה"פ מותר דקשה טובא למה לא פי' רש"י כריה"ג וכפירוש הבעה"מ דמוקי כריה"ג עיי"ש:

ונבוא לבאר דברי הפירוש המשניות הנ"ל דהנה נודע פלוגתת המג"א והח"י בסי' ת"מ דהמג"א בסק"א שם העל' להלכ' בחמץ של עכו"ם שקיבל הישראל אחריות דאסור אפי' לאחה"פ בהנא' כמו בחמצו של ישראל דקנסינן אותו משום שעבר עליה. והח"י השיג עלי' והוכיח מהירושלמי דבחמץ של נכרי אעפ"י שקיבל הישראל אחריות מ"מ כיון שגוף החמץ הוא של הנכרי לא קנסינן לי'. והנה גוף דברי הח"י תמוהין מאוד מה שהביא ראי' מהירושלמי להתיר ובאמת איתא הגירסא בירושלמי להיפך דהח"י הביא הגירסא א"ר יונה חמצו של עכו"ם הוא וישראל הוא שעבר עלי' ומש"ה מותר אם לא ביערו. ולפנינו הגירסא א"ר יוסה אסור אם לא ביערו חמצו של עכו"ם הוא וישראל הוא שעבר עליה ומש"ה אסור. וא"כ מוכח להדיא כשיטת המג"א הנ"ל דהא הכי הוא מסקנת הירושלמי כר"י. אולם קשה הלשון חמצו של עכו"ם הוא דבשלמא לגירסתו של הח"י ניחא דמשום שהוא חמצו של עכו"ם ומש"ה מותר אם לא ביערו. אבל לגירסתינו העיקר הול"ל דמש"ה אסור משום שעבר עלי':

ולבאר דברי הירושלמי הנ"ל על נכון. נראה לי דהכוונה היא עפ"י מה שהקש' הב"י על הטור בסי' ת"מ שכתב הלכך גוי שנכנס בבית ישראל בפסח וחמץ בידו וכו' הפקידו אצלו וקיבל עליו אחריות חייב לבערו והקשה הב"י לפמ"ש הר"ן דהפקידו אצלו זקוק לבערו כיון שקיבלו ברשותו כמאן דקיבל אחריותו דמי וכדאמרינן בב"ק כנוס שורך ברשותי חייב א"כ למה דקדק הטור דוקא קיבל אחריות בפירוש הלא בסתמא כמו שקיבל אחריות דמי ותרצו השאג"א בסי' פ"ח והתומים בסי' ע"ב ס"ק י"ג קושיות הב"י הנ"ל. והיא דלכאור' דברי הר"ן צ"ע במה שהביא ראי' מכנוס שורך ברשותי. דבשלמא ישראל יש לו דין שומרים אבל בגוי הא ליכא דין שומרים ופשיטא דצריך קבלת אחריות בפירוש. ותירץ התומים שם דבאמת מלשון התוס' בשבועות דף מ"ד משמע דלא פשיטא להו כ"כ הך דינא דאין בעכו"ם דין שומרים משום דבגמרא דילן לא מבואר רק רעהו ולא של הקדש. והרמב"ם מייתי לה והכ"מ כ' שם דהוא מהמכילתא ולכך בחמץ חשש הר"ן דלמא יש דין שומרים בעכו"ם וא"כ הטור דס"ל להלכה בחו"מ סי' ש"א בפשיטות דאין דין שומרים בעכו"ם ולכך צריך דוקא קיבל אחריות בפירוש עי"ש:

ועפי"ז יתבאר על נכון הפלוגתא בירושלמי הנ"ל דנראה דהך פלוגתא אם לא ביערו אם מותר לאחה"פ או לאו תליא נמי בהך פלוגתא המבואר בירושלמי שם בפכ"ש הלכה בי"ת. דאיתא התם תוך הפסח מהו ר' ירמי' אמר מותר ור' יוסה אמר אסור וכפי הנרא' מלשון הירושלמי שם דמ"ד דמותר היינו אפילו באכילה מה"ת דהא מקודם לזה ביאר הירושלמי שם דמש"ה קתני מותר בהנא' ולא קתני באכיל' משום דמיירי במקומות שאין אוכלין פת עכו"ם. ותיכף סמוך לזה אמר תוך הפסח מהו. ופירשו שם מפורשי הירושלמי דהנך תנאי פליגי בהך פלוגתות דר"א ב"י ורבא דמאן דמתיר בתוך הפסח ס"ל כדקס"ד דר"א ב"י ומאן דאוסר ס"ל כרבא עיי"ש בשלום ירושלים והשתא י"ל דהנך תנאי בירושלמי הנ"ל אזלו לשיטתייהו דר"י דס"ל דמותר לאחה"פ אפי' בקיבל אחריות בפירוש ס"ל הכי נמי דתוך הפסח מותר להנות מחמצו של עכו"ם בלא קיבל אחריות וכדס"ד דר"א בר"י דילפינן שאור דאכיל' וכו'. ור"י דס"ל אסור לאחר הפסח אזיל לשיטתי' דס"ל דבתוך הפסח אסור אפילו בסתמא בלא קיבל אחריות ומש"ה ממילא בקבלת אחריות בפי' אסור לאחה"פ. והבן.

ועפי"ז ניחא דברי הפירוש המשניות הנ"ל דפירש דקאי נמי ארישא הוא כדי להורות הך דינא דדוקא בשלא קיבל אחריות ולא עבר כלום אז מותר לאחה"פ משום דלגירסתינו מוכח דהכי הוא מסקנת הירושלמי כר' יוסה וכדעת המג"א הנ"ל ודלא כהח"י. ומש"ה ניחא הא דלא מפרש כר"א ב"י דילפינן שאור וכו' ואפי' בתוך הפסח יהי' מותר דהא מפורש בירושלמי דהך מ"ד דס"ל דאם לא ביערו לאחה"פ אסור ממילא ס"ל דתוך הפסח אסור אפי' בלא קבלת אחריות דהא הא בהא תליא וכדאמרן ונמצא דמוכח מדעת הרמב"ם דמפרש דקאי נמי ארישא כדעת המג"א הנ"ל דהיכא דקיבל אחריות ועבר עלי' אסור אפי' לאחה"פ:

ועפ"י האמור נתיישב שפיר קושיות התוס' הנ"ל על פי' רש"י דלכאורה קושיות התוס' שהקשו דאם גזלו חייב באחריו' לק"מ דהא עיקר הטעם דכל הגזלנים חייבין באחריותו הוא משום דכל הנאה שלו והוי כשואל כמבואר בסוגיא דמחתרת בסנהדרין דף ע"ב וברש"י שם בד"ה מידי דהוי אשואל. וא"כ שפיר י"ל דמיירי בגזל מנכרי ואפ"ה אינו חייב באחריות משום דבנכרי ליכא דין שומרים אף דגזל נכרי אסור ה"ד באיתא בעינא אבל אם נגנב או נאנס דליתא בעינא פטור וכאשר כבר העיר בזה בשו"ת מהר"ם מינץ סי' זיי"ן עיי"ש:

אך לכאורה י"ל דנהי דאין דין שומרים בעכו"ם מ"מ הא עכ"פ חייב בפשיעה וכדעת הרמב"ם דאף שנתמעט הקדש מדין שומרים מ"מ בפשיעה חייב. והש"ך בסי' ס"ו ס"ק קכ"ו הכריע כן ונמצא דשפיר הקשו התוס' על רש"י דהא לעיל דף ה' ע"ב האריך הפ"י להביא ראי' מפירוש רש"י שפירש על של אחרים ושל גבוה אם הקדיש לבדק הבית ולמה לא מפרש דבגזבר איירי דפטור לבער החמץ של הקדש שהוא דבר המצוי יותר דהא המקדיש גופא מסתמא מסרו מיד להגזבר כדי שלא יעבור בב"ת ולא ליתי לידי תקלה. אלא ע"כ דגזבר כיון דחייב בפשיעה לשיטת רש"י. ואם כן הגזבר חייב לבער. ולכן הוצרך לפרש במקדישו לבד"ה שכחת לה שהקדישו על מנת שלא יתחייב באחריות כלל ע"ש:

אמנם נעלם במחכת"ה מהגאון בעל הפ"י דברי רש"י בסוגין ד"ה מעל שכ' להדיא אבל האי דבהיתרא שהיגיה גבי' דאמר מר וכו' אחר הפסח הוי מזבין לי' גזבר לישראל ואכלו לי'. ומבואר להדיא מדברי רש"י דגזבר אינו חייב לבער. ובע"כ דס"ל לרש"י כדעת ר"י דדוקא אחריות גניבה ואבידה בעינן. ונתיישב שפיר קושית התוס' הנ"ל דנהי דאם גזלן חייב באחריות הא זה אינו אלא מדין שומרים ואין דין שומרים בעכו"ם. ונהי דעכ"פ בפשיעה חייב הרי דעת רש"י מוכח הכא דס"ל אחריות פשיעה לא הוי אחריות לענין חמץ:

אך בעיקר הדבר קשה מנ"ל לרש"י לפרש כר"ש והוצרך אח"כ לפרש דהגזבר יוכל להשהות בהיתרא גבי' החמץ ואפי' שחיי בבפשיעה יותר הו"ל לפרש כריה"ג והטעם דמעל משום דמצי למפרקי' ולהסיקו תחת תבשילו וכקושית המהרש"א הנ"ל. ונלפע"ד לפרש ונקדים דברי התוס' בכתובות דף ל"א פ"ב ד"ה ולאביי שכתבו דה"ה דהו"מ למיפרך אמתני' דהאוכל תרומות חמץ בפסח עיי"ש ודקדק ההפלאה בחידושי' שם בכתובות דה"נ הו"מ התוס' למינקט דהו"מ למיפרך אהך ברייתא דהאוכל חמץ של הקדש במועד דפטור לר"נ ב"ה דג"כ קש' נימא מדאגבי' קני' פ"ש ובאמת יש לתמוה טובא דהא הכא בחמץ של הקדש הקושי' חדא גבי קני' ליכא לתרוצי כדמשני התם בש"ס כגון שתחבו חבירו משום דהא התם פרכינן בגמ' סוף סוף כיון דלעסו קני'. ומשני כגון שתחב לו לתוך בית הבליעה ופריך ה"ד אי דמצי לאהדורי ניהדר. ומשני ל"צ דמצי לאהדורי ע"י הדחק. ופירש רש"י דא"נ אהדרי' ממאסה ול"ח לבעלים הלכך מגזל לאו גזלה אמאי קא מחייבת אהנאת גרונו ומעיו ההוא שעתא חיוב מיתה איכא. והקש' שם בתוס' בד"ה ל"צ הרי אמרינן בפ' בהמה המקש' גבי טומאה בלועה נהי דבפניו ל"ח שלא בפניו חזיא ותרצו כיון דמעיקרא לא הוי בה כ"א שו"פ או מעט יותר ועתה שנתקלקלה קצת אינו שו"פ ואפי' איזה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כיון דשוי' כ"ש אז מחייב בכל כדאמרינן בב"ק את גרמת לי היקפא יתירא ע"ש. וכ"ז ניחא שם גבי תרומ' או בתרומת חמץ. אבל הכא בחמץ של הקדש דקיי"ל בדבר דשייך בו פגימ' אינו חייב עד שיהנה ויפגום בשו"פ והוא במשנה דמס' מעילה דף ח"י ע"ב. א"כ הכא כיון דמיירי דלא הוי כולה רק שו"פ ונפגם קצת ואינו חייב רק מצד הנאה ובהנא' שו"פ אינו חייב במעיל' עד שיפגום בפרוטה:

אמנם יש ליישב דהנה נודע קושית הנוב"י סי' י"ט על הרמב"ם שפסק בקנה חמץ בפסח דלוקה הא דבר האסור בהנא' ליתא במכירה כלל כמבואר בתוס' סנהדרין גבי שור הנסקל דף פ' שכ' בשם ר"ת דאינו נאסר מחיים והביא ראי' מדקיי"ל גבי שור הנסקל גנב וטבחו משלם דו"ה והרי קיי"ל כל דליתא במכיר' ליתא בטביח'. וע"כ דאינו נאסר מחיים והא דקיי"ל דשור שנגמר דינו מכרו אינו מכור הוא משום דאסור לענות דינו. והא דאיתא במכיר' היינו ליהנות ממנו עד מקום בית הסקיל' ע"ש והקש' הנוב"י דבשלמא בכל חמץ שפיר אמרינן דאף דג"כ אינו ברשותו אפ"ה כיון דהחמץ הוא שלו מקודם עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו. אבל בקנה חמץ בפסח להיות זוכה בהחמץ לא מצינו שעשאו הכתו ב כאלו זוכה בו עתה בדבר שלא שייך זכייה. וסיים שם ומה אעשה שצריך אני לקבל באימה דברי רבינו ע"ש. אמנם האחרונים השיגו על הנוב"י הנ"ל (עיין בשו"ת מהר"מ מינץ סימן זיי"ן ובשו"ת ברית אברהם סי' כ"ו. ובקובץ על הרמב"ם בה' חו"מ) וכתבו כלם שנעלם ממנו סוגית הש"ס בע"ז דף מ"ב דאמרינן התם דלמא מגבי' לה והדר מבטל לה דמפורש יוצא משם דיש זכייה באיסורי הנאה. וכן הביא הריב"ש בתשוב' סי' ת'. והפר"ח בסי' תמ"ו ע"ש. והר"ן בפ' כל הצלמים כתב הטעם כיון שיכולה להתבטל ע"י נכרי כשהיתה ביד העכו"ם וסיים הר"ן שם וז"ל ומכאן לחמץ בפסח של נכרי דאפשר ישראל לזכות בו הוי חמץ של ישראל ואסור לעולם ע"ש ושוב לק"מ קושית הנוב"י על הרמב"ם בקנה חמץ בפסח מעכו"ם שפיר יש זכייה ועיין בשו"ת בית אפרים סי' מ"א מה שהאריך בזה על הנו"ב מש"ס הנ"ל. ודברי הר"ן הנ"ל גם במחכת"ה מעיני הגאון בעל בית אפרים בתשוב' הנ"ל נעלמו ממנו לפי שעה:

אולם בזה יש מבוכה גדול' בין הפוסקים אי יש זכייה באיסורי הנא' בכה"ג דלהמוכר לא הי' אסור לעולם כמו בע"א של עכו"ם דהי' מהני ביטול ודעת הרשב"א בפירוש דס"ל דאין אדם יכול לזכות במה שאינו יכול ליהנות ממנו. והמחנה אפרים בה' זכיי' מהפקר סי' ד' הביאו ולדעתו אפי' בקנה חמץ מעכו"ם בפסח נמי אינו זוכה כיון דאינו יכול ליהנות ממנו וכתבו המפורשים שדין זה תלוי בפלוגתות ר"י ורשב"ל בע"ז שם דפליגו שם בע"ז שנשתברה מאלי' ר"י ס"ל אסור ורשב"ל ס"ל דמותרת דמסתמא בטולי מבטל לי' ופריך הש"ס התם על רשב"ל דלמה אין הישראל מבטל ע"ז של עכו"ם תיהוי כע"ז שנשתברה מאלי' ומשני רבא גזיר' דלמא מגבה לה והדר מבטל לה. ומינה הוכיח הר"ן דבכה"ג שפיר אית בי' זכיי' כיון דבעכו"ם הי' מהני ביטול. אבל לדידן דקיי"ל כר"י דס"ל ע"א שנשתברה מאילי' אסורה ולק"מ מהך דאין ישראל מבטל ע"ז של עכו"ם. א"כ שפיר ס"ל לר"י דלא מהני שום זכייה באיסורי הנאה היכא דאין הלוקח יכול ליהנות ממנו:

ולפי האמור נתיישב שפיר דברי רש"י הנ"ל ונקדים עוד דברי השיטה מקובצת על דברי התוס' הנ"ל בד"ה ולאביי דהו"ל למיפרך במתני' דהאוכל תרומת חמץ בפסח מדאגבי' קני' דלכאור' קשה דבשלמא בתרומ' גופי' שפיר פריך הש"ס מדאגבי' קני' אבל בתרומת חמץ דאסור בהנא' א"כ אין זכייה באיסור הנא' ותירץ משום דמוקמינן לה התם בש"ס כריה"ג דס"ל חמץ בפסח מותר בהנא' דהא אי אמרת לפי דמים משלם לאו בר דמים הוא ומוקי לה כריה"ג ולדידי' שפיר שייך בה זכיי' ע"ש. והואיל וכן שפיר פירש רש"י כר"ש דהא הך תירוצא דמשני הכא מאן י"א רנב"ה הוא ר' יוחנן. ור"י לשיטתי' בע"ז לא מהני שום זכיי' באיסורי הנאה אפי' היכא דלהמוכר או להנגזל יש היתר מ"מ כיון דהוא אינו יכול להנו' ממנו ל"ש זכיי' ומש"ה פירש רש"י שפיר דוקא כר"ש דס"ל חמץ בפסח אסור בהנא' ונמצא דל"ש זכיי' גבי' דנימא מדאגבי' קני' ואינו חייב רק על הנאת מעים ובאין המית' והתשלומין כאחד אבל אם נימא כריה"ג דס"ל דמותר בהנא' א"כ שייך זכיי' גבי' ותקשה כנ"ל מדאגבי' קני'. ותירוצו של הש"ס בכתובות ל"ש הכא כדאמרן לעיל בתירוצים של התוס' שם בד"ה ל"צ שתירצו דמעיקרא לא הוי אלא שו"פ זה לא ניחא רק גבי תרומ' או בתרומת חמץ אבל הכא בחמץ של הקדש כיון דמיירי דלא הוי כול' רק שו"פ ונפגם קצת ואינו חייב רק מצד הנאה ובהנאה שו"פ אינו חייב במעיל' עד שיפגום בפרוט' ומש"ה לא מוקי לה כריה"ג ופירש דוקא דאתיא כר"ש דלדידי' לק"מ ודו"ק כי הוא נכון:

תוכן העניינים

כרם יהושע (וולרשטיין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה