אור ברסלב
כרם יהושע (וולרשטיין) דרוש ט לשבת הגדול › דברי אגדה לאחר הפלפול

כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין

דרוש ט לשבת הגדול · דברי אגדה לאחר הפלפול

לדבר הלכה

הנה איתא במדרש שוח"ט בצאת ישראל ממצרים. ר' נחמי' אמר בזכות התור' נגאלו שנאמר וירא אלקים את בני ישראל ובמתן תורה כתיב וכל העם רואים את הקולות. רשב"ל אמר בזכות המשכן. ויש להבין דהך מ"ד דס"ל בזכות התור' ניחא דכן אמר הקב"ה למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה והיינו בשביל שעתידין לקבל את התור' וכן הביא ראי' לזה דבהגאולה נאמר וירא אלקים וכו' ובמתן תורה כתיב וכל העם רואים. אבל רשב"ל דאמר בזכות המשכן לא הביא שום ראי' לזה דהגאולה הי' בזכות המשכן. ולבאר זאת נקדים עוד מה דאיתא במדרש רבה פ' תרומה ר' ברכי' פתח לך ד' הגדולה וכו' אתה מוצא כל מה שברא הקב"ה למעל' ברא למטה. למעלה זבול וערפל למטה זבול וערפל וכו' ולא עוד אלא שחביבין כל מה שלמטה משל מעלה תדע לך שהניח מה שלמעלה וירד בשל מטה שנא' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם הוי כי כל בשמים ובארץ. ואומר לי הכסף ולי הזהב אמר ד' צבאות עכ"ל המדרש ומה שסיים המדרש ואומר לי הכסף ולי הזהב. אין ענין לכאורה כלל למה דלעיל במה שאמר שחביבין כל מה שלמטה משל מעלה:

ולהבין מאמר הנ"ל אמרתי לבאר מקודם מה דכתיב וכל העם רואים את הקולות. ואמרו רז"ל רואים את הנשמע ובפשיטות קשה להבין הענין דהי' רואים את הנשמע וראיתי באפ"י סוף חלק א' דרוש קנ"ג שפירש עפ"י מה שהסכימו חכמי טבעיים. (א) כי האויר בורח מפני האש. ובאם האויר מעורב הוא עם יסוד המים אזי ישתנה מראה האויר של מראה מתחדשת והוא סיבת העשן היוצא מהאש שלוקח האויר אתו מעט מחלקי המים. (ב) ועוד הסכימו הטבעיים דסיבת השמיע' הוא שדפיקת השפתים המוגשים זל"ז דא לדא נקשן וינענעו את האויר שאצלם וזה האויר ינוע את האויר שאצלו ונעתקת ממקום למקום עד כי תבוא לפנים מן האוזן ודופק על עור הדק המתוח שם ומזה הנדנוד מרגיש השומע הדופק והמקישה. (ג) ועוד שאלו החוקרים למה האויר הוא נעדר הראות. וכל היסודות והכל יוכל העין לראות מלבד האויר. והסיב' לזה הוא כמו המניע' הנוהגת במראה הלטושה לבלתי יתראה לאדם הדבר המובט בה והוא הוא הנוהגת בבבת עין ג"כ שאין משגת הרגשתה בהיותה ע"ז האופן וכמו על המרא'. אם יתקרב על המראה עצמ' אזי יבוטל הדבר את התמונה ורק אם הוא עומד מנגד אזי יתראה התמונ'. כמו כן המובט בבבת עין אם יתקרב הדבר על הבת עין ולא יהי' מרחק כלל, לא יתראה מאומה. וא"כ אחרי שנודע שאין מקום ריק מהאויר ומבואר שהאויר מונח על עין הרואה ולזה האויר הוא נמנע הראות. והיוצא לנו מזה אלו הי' במציאות מקום ריקות מן האויר והי' עומד בריקות האויר ע"ד הנס הי' מרגיש אז בחוש הראות את התנועות המתהוות בהאויר כמו שישיג האדם כוונת הכותב אשר כתב על המכתב מהתחלפות התמונות:

מעתה מבואר שהתור' תקדים לנו הקדמה אחת והר סיני עשן כלו וכו' והבריחה והניסה את האויר ועמדו במקום ריקו' מהאויר ואפי' שע"ד הטבע א"א שיחי' איזה נברא בלא אויר ובאמת הי' בדרך נס. וכמו שאמרו רז"ל על כל דיבור ודיבור יצאה נשמתן שנאמר נפשי יצאה בדברו והקב"ה הוריד טל של תחיה אחרי שהי' הדבר כן עי"ז הי' האויר מורגש אל האדם העומד נגדו וגם התנועו' אשר יתהוו בתוך האויר והוא שאמר וכל העם רואים את הקולות כמובן. אמנם אחרי שישראל ידעו נאמנה כי עפ"י הטבע הוא מקום סכנה מחמת העדר האויר ויראו לנפשותם אחרי שדיבורו של השי"ת הי' יוצא מתוך האש. וזהו בעצמו סיבת העדר השמע מחמת ריקות האויר סביבותיהם. והמופת לזה אם יוציאו את האויר מאיזה כלי או מהבית לא יקשקש בהם שום פעמון ולא ישמע שום קול להעומדים אצלו. והנה נודע דבכל החמש' חושים הנך ב' חושים הראות והשמע יתייחסו יותר לעבדות הש"י. והחוש השמע טוב יותר משום שנחקק יותר בלב השומע על לוח לבו. וזהו שאמר שלמה המלך ע"ה אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין ור"ל שבנוהג שבעולם שאינם רוצים לשמוע בקול תוכחה באמרם שכבר נראה כאלה הרבה בספרי מוסר. ואין זה חדשות ומעולם הי' זה שלא אבו שמוע למוכיח בשער והפליגו בשבח המתים היינו בהספרים שנדפסו ובאמת עין הרואה בספר נכתבים מלא מוסר ויראת ד' לא יעשו רושם כ"כ כמו השומע מפי המוכיח לפי שזה נחקק יותר בלב השומע וז"ש אוזן שומעת תוכחת חיים. ור"ל שהעיקר לשמוע עם האוזן התוכח' מן האדם החי והבן:

וע"כ דעו נא רבותי כי העבוד' הוא אחת מג' העמודים שהעולם עומד עליהם ובזמן בהמ"ק הי' העבוד' בקרבנות ועכשיו אין לנו שום עבודה כי אם עבוד' שבלב זו תפל' ונודע שבזה שמקדימין ומחשכין לבי כנישתא זוכין לאריכות ימים. ואיך לא ישים כל איש על לבו גודל התענוג הנפש בזה שהולכין בכל יום לבתי כנסיות ובתי מדרשות להתפלל תפלה בציבור כאשר יסדו לנו אנשי כנה"ג. והנה העמוד הב' אשר העולם עומד עליו הוא גמילות חסדים וצדק' לעניים שהיא מקרבת את הגאול'. אך בצדקה נאמר אשרי משכיל אל דל שצריך להשכיל איך ליתן את הצדק' ושלא יתביישו המקבלים וגם אין העיקר אם נותנים לבד רק שצריך להשתדל ולקבץ דגדול המעש' יותר מהעושה. ויתבאר עפ"י מה דנודע דהכל הולך אחרי מחשבת הלב והנפש. והקב"ה היודע מחשבו' מצרף למעש' ועוד נקדים ביאור השיר המעלות (תהלים קל"ב) שיר המעלות לדוד זכור ד' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לד' נדר לאביר יעקב וכו' ויבואר עפ"י הידוע דהנה לשלימות העובד למלך או לשר צריך ארבעה תנאים אשר ישובח ע"ז ונודע שלפי שדוד המלך נתן את נפשו לבנות את הבהמ"ק חשב לו הקב"ה כאלו בנאו וזהו שחשב פה הד' תנאים. (א) ערך העושה אותה אם הוא רך ומעונג ואדם גדול. (ב) אם העבוד' עצמ' הוא עמל רב וטורח גדול. (ג) אם יעשה העבוד' ברצונו וחפצו בלי שום מכריח שמכריח אותו לעשותה. (ד) ערך הנעבד לו העבוד' כי כפי ערך הנעבד כן תהי ערך העבוד' ואינו דומה העושה עבודה לאיש פשוט או העושה לשר וחשוב. ובפרט לעושה עבוד' למלך עצמו. וכנגד הד' תנאים הנ"ל מיוסד השיר הלזה כנגד הראשונ' אמר זכור ד' לדוד כי הי' רב ומשיח מלך ואף שלא תהי' טורח כ"כ בערכו הוא הרבה. וכנגד ערך גודל העבוד' אמר את כל ענותו כי רבה הוא הטרחה והעינוי. וכנגד הג' שלא ימצא דבר שיכריחו ע"ז אמר אשר נשבע ור"ל שלא הי' שום מכריח ע"ז. וד' נדר לאביר יעקב. ר"ל הוא התנאי הד' היינו פרך הנעבד והבן:

ואחר כך אמר נבואה למשכנותיו נשתחוה להדום רגליו קומה ד' למנוחתיך אתה וארון עזיך כהניך ילבשו צדק וחסידך ירננו בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך. ויבואר עפ"י מה שאמרו רז"ל על הפ' רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלקים סלה ר"י פתר קרא בדואג ואחיתופל שהיו רבים בתורה ואומרים לדוד יען שהפיל כמה נפשות בחרב במלחמ' אין ישועתה לו ולא בחר בו הקב"ה לבנות את בהמ"ק משום ששפך הרבה דמים:

אמנם אמרו רז"ל בשעה שבנה שלמה הבית המקדש וביקש להכניס את הארון דבקו שערים זה בזה אמר שלמה כ"ד רננות ולא נענה כיון שאמר ד' אלקים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה בההוא שעתא נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי הקדיר' ואמרו עוד בגמרא שחיה דוד בההוא שעתא. ולזה אחר שסיים מעלת הבהמ"ק אמר עתה נבואה למשכנותיו נשתחוה וכו' קומה ד' למטחתיך ואמר אימתי יהי' זה שאבוא גם אני עמהם יחד לבהמ"ק אחר מותו. ולכן אמר קומה ד' והוא כשבא שלמה להכניס את הארון ואמר קומה ד' ולא נענה עד שאמר בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך ואז הי' לו לדוד כאלו הי' הוא בעצמו בבית המקדש. והנה דוד המלך אמר אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' כל ימי חיי לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו. וקש' הכפל לשון שאלה ובקש'. ופירש האפ"י בח"ש דרוש יום ליבשה בהגהות ערבי נחל והוא דהחילוק בין שאלה לבקשה הוא. שאלה. ר"ל מה ששואל רק בפה לבד. אבל בקשה הוא בקשת הלב. וזהו הפירוש בהמגלה שאמר המלך לאסתר המלכה מה שאלתך ומה בקשתך והשיבה נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי והיינו כי לפעמים השואל דבר בפי' איננו גוף המבוקש לו בלבו. אבל הדבר הנשאל אינו רק הכנ' ואמצעי אל המבוקש כמו התינוק השואל מאמו מטבע הוא השאל'. והתפוח שרוצה לקנות הוא המבוקש. והנה ידענו כי עיקר המבוקש הי' של אסתר מהמלך על עם ד' שישארו בחיים חיותם וע"כ הקדימה הקדמה ואמרה כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי כלומר זאת ידעתי בטח שהמלך חפץ ביקרי וזה נוגע לי עד נפשי. וזהו שאמרה אם על המלך טוב תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי כלומר אשר אני שואל בפה היא נפשי. אך עיקר המבוקש הוא עמי. וזהו נמי שאמר המשורר אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש ור"ל אעפ"י שאני שואל בפה צורכי הגוף. עיקר כוונתי הוא ובקשת לבי. שבתי בבית ד' כל ימי חיי לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו והבן:

היוצא לנו מזה דעיקר הבקש' מהש"י צריך שיהי' על צורכי הנפש. ונקדים עוד מה דאיתא במדרש בראשית דבשעה שברא הקב"ה את העולם נתאוה שיהי' לו דירה למט' ושישרה שכינתו למט' ועוד אמרו רז"ל דמקום שכינתו של הקב"ה הוא במקום שיש אהבת ישראל להשי"ת אזי יש אהבת הקב"ה לישראל וזוכים להשראת השכינ' ובזה פירשו המפרשים הקדמונים הפסוק (שיר השירים ד') אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהב'. והכוונ' הוא דלכאור' עיקר התכלית מה שצוה הקב"ה לבנות הבהמ"ק הוא כדי להשרות שכינתו א"כ הי' לו לומר שיקחו מכל אחד חלק אהב' מה שיש בו להשי"ת ומזה יבנו הבהמ"ק דהא במקום שיש אהבת ישראל שם נמצא אהבת השי"ת אליהם. אך זה הוא דבר רוחני ולכן ציוה הש"י שיקחו כסף וזהב דזהו אהבת האדם ומזה יתברר גודל אהבתם להש"י וזהו שאמר אפריון עשה לו המלך שלמה וכו'. ולמה הוצרך הקב"ה כ"כ כסף וזהב הלא הקב"ה אומר לי הכסף ולי הזהב אך תוכו רצוף אהבה. ור"ל דתכלית המכוון הי' בלקיחת הכסף והזהב להמקדש דבזה ניכר אהבתם להשי"ת שהם ראוים להשראת השכינ'. וזהו כוונת המדרש בפ' תרומה הנ"ל. אחרי שאמר תדע לך שהניח מה שלמעל' וירד בשל מטה שנא' ועשו לי מקדש. סיים ואומר לי הכסף וכו' ור"ל אעפ"י שהכל משלו הוא מ"מ בזה ניכר אהבתם להש"י והבן:

ועתה נבוא למאמר המדרש הנצב בראש אמיר. ר"נ אמר בזכות התור' נגאלו. ועיקר זכות התיר' נודע מה שדרשו רז"ל וממדבר מתנה דאין התור' מתקיימת אלא במי שמשים עצמו הפקר כמדבר ומשום הכי נמשלה התור' למים מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך כך אין התור' מתקיימת אלא במי שדעתו שפלה עליו. וזהו נמי הכוונ' מה שאמר הקב"ה למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה דלכאור' קשה מה זה שדייק לומר על ההר הזה אך הכוונ' יש לומר דמשה רבינו לפי שהי' עניו מאוד ולא האמין בעצמו שעל ידו יוציא הש"י את ישראל ממצרים ולכן נתן לו הקב"ה זה האות. בשביל שאתה שפל בעיניך ולכן אהי' עמך וכדכתיב אני אשכון את דכא ושפל רוח. וזהו דקאמר לו השי"ת זה לך האות שאני משרה שכינתי למט' על הדכא ואני בוחר ברוח נמוכ'. שהרי הניח כל ההרים וכמו שדרשו רז"ל עה"פ למה תרצדון הרים גבנונים שהניח הר תבור וכרמל. והשרה שכינתו על הר סיני בשביל שהוא נמוך וזהו שדייק ההר הזה. ומזה לך ראי' שאהי' עמך בשביל שפלת רוחך ונמצא דעיקר תכלית קבלת התור' הוא שישימו עצמם כמדבר ושיזכו ע"י לימוד התור' להשראת השכינ'. אך לפי שאמר התנא סתמא בזכות התור' ולא מפרש להדיא דהיינו לימוד התור' ושעי"ז יזכו להשראת השכינ' ולכן בא ריב"ל והוסיף מאמר בזכות המשכן. וכוונתו לרמז כמו במשכן נאמר בפירוש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם דתכלית המכוון הי' להשרות שכינתו למט'. כמו כן זכות התור' היינו תור' לשמה ושיזכו עי"ז להשראת השכינ'. ובזה סיימתי בברכ' אל חי חלקינו. על במתי האמת יעמידנו. ויאיר בתורתו עינינו. וימהר גאולתינו בזמן קרוב אלינו. ושנזכה לגאול' שלימ' אכי"ר:

תוכן העניינים

כרם יהושע (וולרשטיין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה