כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין
דרוש ח לשבת הגדול · דברי אגדה לאחר הפלפול
הנה הטעם מה שנקרא השבת הזה שבת הגדול [א] מבואר הטעם בטור סי' ת"ל לפי שנעש' בו נס גדול. דאותו עשור לחודש שיצאו בו ישראל ממצרים הי' שבת ולקחו להם כ"א שה לפסחו וקשרו אותו בכרעי המטה ושאלו המצרים מה זאת ואמרו להם שישחטו להם כ"א שה לפסח והי' שניהם קהות על ששוחטין את אלההון ולא הי' רשאין לומר להם דבר. וע"ש אותו הנס קורין אותו שה"ג עכ"ל. אך לפ"ז חסר העיקר שם התואר דהיינו הנס הגדול לא גדול סתמא וכדכתיב ויקרא שמו ה' נסי. ונאמר עוד טעם [ב] דהנה מצינו בלה"ק שני שמות התוארים גדול וקדוש גדול נקרא האיש שעושה פעולות חשיבות ויקרות כגון מי שממציא חכמות ומחבר חיבורים לתיקון העולם. ואף בשאר חכמות. או המתנדב נדבות גדולות באופן שמתקיים לדור דורים הוא הגבר אשר עשה לו שם כשם הגדולים אשר בארץ המה והוא גדול במעשים טובים. אמנם קדיש נקרא האיש החדל מעשות שום רע. ואף דברי הרשות שרוב בני אדם עושים. וכמ"ש על רבי שהי' נקרא רבינו הקדוש דבשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו ואמר רבש"ע גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי בעולם הזה אפי' באצבע קטנה. ולכן אמרו רז"ל על הכתוב קדושים תהי' לי הוו פרושים. סוף דבר תואר גדול הוא העושה בקום ועשה והקדוש הוא בשב וא"ת. והנה כל השבתות מכל השנה נקראו קודש בשב וא"ת כמ"ש ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו. זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבוד וכו' ויום השביעי שבת לד' אלהיך. לא כן באותו שבת שלפני יציאת מצרים שלא נצטוו עדיין על קדושתו. אדרבה מצותו הי' בקום ועשה משכו וקחו לכם צאן. ואז נתעלה בראשונ' התואר אשר ניחש לישראל להיות גוי גדול וזהו שהבטיח הש"י לאברהם ואעשך לגוי גדול. וכן ליעקב ברדתו למצרים אמר לו אל תירא מרדה מצרים כי לגוי גדול אשימך שם. וכן הי' ויהי שם לגוי גדול ופירשו רז"ל שהי' ישראל מצוינים שם וכן הבטיחם משה רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. והנה כל הנסים והנפלאו' שפשה הש"י במצרים מאת ד' הי' הוא עשה ולא אנחנו. אבל הנס של בעשור לחודש הי' נסיון גדול אשר בו נסה השי"ת את ישראל אם מוכשרים המה להשליך את נפשם מנגד בעבור מצית השי"ת. דבתחיל' כאשר פרעה נתן להם רשות לזבוח בארץ ואמר להם לכו זבחו לאלקיכם בארץ. השיב משה הן נזבח את תועבות מצרים לעיניהם ולא יסקלוני. ועתה בלי רשות מן המלך לקחו להם טלאים אלהי מצרים ואסרו ארבע' ימים בבתיהם. היש מסירת הנפש גדול מזה ולא עוד אלא שנצטוו לתת מדמי הפסחים על המשקוף ועל המזוזות מבחוץ ומעתה נאה שם גדול לשבת הזה כשם שכל שבתות. נקראו קדוש ולא גדול מעני שמצותו הוא בשב וא"ת וישראל נוהגים בו קודש. כן יום שבת הלזה נקרא גדול מפני שישראל הראו בו תפארת גדולתו. והנה איתא בגמרא אשריהם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם ובזמן שאין עושין רצונו של מקים הקב"ה מיסרן ביד אומה שפלה. והנה ישראל נמשלו לגפן שנאמר גפן ממצרים תסיע הבט משמים וראה ופקוד גפן צ"ת. והטעם שנמשלו לגפן הוא דהנה האדם היותר נבחר מכל הנמצאים הן הם יותר נכון למועדי רגל מכל הנמצאים. והנה כל הנמצאים המה ד'. דומם. צומח. חי. מדבר. והדומם צורתו של הדומם הוא ההרככ' של הד' יסודות. הצומח היא ג"כ העירוב הד' יסודו' ונוסף על הדומם יש בו נפש הצומחת אשר היא כולל' ג' כוחו' כח הזן. וכח המגדל. וכח המוליד. המין השלישי הוא החי יש בו ההרכב' כמו הדומם והנפש הצומחת מהצומח ונוסף עליהם יש בכל חי נפש המרגשת שהוא החמש' חושים. המין הד' הוא המדבר והוא האדם שיש בו נוספות על השלש' הנ"ל הנפש המשכלת. ונמצא שיש באדם ג' כוחות נפשיות הצומחת. המרגשת. המשכלת. ומש"ה נמשלו לגפן. דבגפן יש ג"כ ג' מיני פירות בוסר וענבים ויין וברכותיהן שונות זו מזה כי על הבוסר מברכים בפה"א. ועל הענבים בפה"ע. ועל היין בפה"ג ודמיון הבוסר על הענבים כדומם אל הצומח. ועל הענבים בפה"ע כדמיון הצומח ועל היין בפה"ג שמשמח החי כמו שנאמר ויין ישמח חיים. וזהו הדמיון שנמשלו לגפן. והדבר היותר שלם מציאותו מזולתו הוא יותר חלש בחומרתו דרך משל. הדומם הוא יותר חזק בחומרו וכמ"ש הכתוב. אם כח אבנים כחי ואם בשרי נחוש. ולכן המה פחותי הערך מכל הנמצאים כלם. והצומח נכבד בצורתו אבל חומרו היא יותר חלש מהדומם והאדם צורתו הוא יותר חזק מכל הנבראים. ולכן חומרו חלש ביותר מכל בע"ח ומזה יתחייב כי מה שיהי' הנמצא יותר שלם בצורתו יהי' היותר פחות בהפסדה כי כשתפסוק כח הצמיח' מהצומח ישאר עץ יבש ונכון עוד למלאכת הבנין. אמנם מבע"ח כשתפסוק צורת החיות מהם היינו הנפש החיוני. לא יתקיים הגוף. ונמשך מזה כי האומה הישראלית הוא היותר שלימה בצורתה מכל העמים. ולכן חומרה חלש יותר מכל העמים וכאשר תחטא ותאבד צורתה היא נפסדת יותר בבחינת חומרה החלושה ובזה פירש העקידה דרוש פ"ד הס' יחזקאל ט"ו] בן אדם מה יהי' עץ הגפן מכל עץ הזמורה אשר הי' בעצי היער היקח ממנו עץ לעשות למלאכה. אם יקחו ממנו יתד לתלות עליו כל כלי וכו' לכן כה אמר ד' אלקים כאשר עץ הגפן בעץ היער אשר נתתיו לאש לאכלה כן נסתי את יושבי ירושלים. ור"ל בן אדם שים לבך להבין ההבדל אשר בין עץ הגפן מכל עץ. שאין מצד חזקה וחמרה נכבדת עליהם רק מצד שבח פריה וא"כ שים לדעתך על הזמורה אשר בעצי היער ותדע שאחרי שתאבד צורתה אין בכל עצי השדה פחות ממנה לפי שהפרי אין בה. והחוזק לשום מלאכ' נעדר ממנה א"כ מה תועלת יש בה. כן הוא הענין ביושבי ירושלים כי אין מעלתם ברובם וחזקם רק מצד שבח פרי מעשיהם. אמנם כאשר יתקלקל הגפן ולא יוציא פירות הוא הגרוע מכל העצים. כן הוא הכוונה בהגמרא הנ"ל כי האומה הישראלית שהוא יותר שלימה בצורתה מכל העמים תהי' גם יותר חלושה מכלם בבחינת חומרה. ומסובב מזה כי כאשר תחטא ותאבד גם צורת' היקר'. היא נפסדת בבחינ' כפולה וע"כ דמה אותה הנביא ג"כ לעץ הגפן אשר תעש באושים. כי בהיות הגפן בצורתו השלימה מכל העצים חלוש הוא בחומרו עד שלא יקח ממנו למלאכה. ומעתה הזמורה הזאת אשר גם בצורתה היא נפסדת בבחינה כפול' ואף גם אם שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר. וזהו שרמזו רז"ל במאמר הנ"ל אשריהם ישראל בזמן שעושין וכו' ובזמן שאין עושין רצונו של מקום הקב"ה מוסרן ביד אומה שפלה. שמלת אשריכם מוסבה גם על מאמר השני. והכוונה היא. כי מה שהם מאושרים ביקרת מעלתם ושלמות צורתה. היא לא לבד הסבה שבעת שיעשו רצון השי"ת. לא תוכל כל אומה לעמוד כנגדם. כי אם גם מסבב שבהיותם מונעים לעשות רצונו הם פחותים וגרועים כ"כ במעלתם עד שגם יד אומה שפלה שולטת עליהם ע"כ. ונמצא כי היתרון מהאדם ע"י כל הנמצאים לפי שהוא מדבר וזהו הכוונה טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך ור"ל מזה ניכר שיש יתרון לאדם מבע"ח. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה אתהלך לפני ד' בארצות החיים האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד וכו'. ור"ל הנני אוחיל לד' כי לא יעזוב נפשי לשאול ואתהלך לפניו באור חיים. האמנתי זאת באמונ' שלימ'. יען כי אדבר אני עניתי מאוד. ור"ל לעומת כל היתרון ראיתי שאדם מעונה יותר מכל הבע"ח שחומרו חלש יותר מכל החי. ועיקר הצורה של האומ' הישראלית הוא אם יקיימו התור' והמצות דעיקר ירידת הנשמ' לזה העולם הוא בשביל תורה ומצות שא"א לה לקיים בעמדה בעולם העליון כי הוא עולם הגמול ולא עולם המעש':
ועפי"ז נבוא לבאר המסירה דאיתא במסור' ד' פעמים וראשו. (א) הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים (בראשית י"א). (ב) והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימ' (שם כ"ח). רגע בגדיו יהי' פרומים וראשו יהי' פרוע (ויקרא י"ג) (ד) אם יעלה לשמים שיאו וראשי לעב יגיע (איוב כ') והכוונ' עפ"י מ"ש שלמה המלך ע"ה (בקהלת א') הולך אל דרום וסובב אל צפין סובב סיבב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח. ופירשו המפורשים דר"ל ע"ד רמז דהנה איתא בגמרא הרוצה להחכים ידרים הרוצה להעשיר יצפין דמנורה הית' בדרום והשלחן בצפון דהוא רמז לעשירות כדכתיב מצפון זהב יאתה. והנה בודאי דירידת הנשמ' לזה העולם לא הי' בעבור אסיפת הון רב. אך באמת הנשמ' לבדה אין לה קיום רק בהגוף שאם אין קמח אין תורה ואם כוונת המו"מ לש"ש ומקיים בכל דרכיך דעהו אזי כל עניני עוה"ז כמו שמקיים המצות וזהו נמי הרמז עורי צפון ובואי תימן. ור"ל שמותר להאדם להתעורר לעצמו מדת צפון רק באופן לבוא תימן שכוונתו יהי' שיבוא למדת הדרום שיוכל לעסוק בתור' וזהו המכוון בהפסוק הנ"ל הולך אל דרום. ר"ל שאם בהליכתו בזה העולם רק אל דרום היינו בשביל התור' אזי מותר להיות סובב אל צפון היינו לאסוף ממון כדי שיוכל לעסוק בתור'. סובב סובב הולך הרוח ור"ל אף שסובב סובב אך בשביל הכסף מ"מ בזה הולך הרוח למעל' ראש משום דכוונתו רצוי' לשמים. ועל סביבותיו שב הרוח ור"ל ואם כל הסיבות היא בשבילו למלאות נפשו בתאוה אזי שב הרוח ר"ל שהנשמ' תשוב אחור וירדה ממדרגתה עי"ז מאחר שמבלה כל ימיו רק לאסוף כסף ואין מכוין בה לש"ש. והנה ראיתי לבעלי המחקרים שאומרים כי הוטבע באדם דבר טבעי חק ולא יעבור כח המתאוה ומשתוקק לעלות מעלה מעלה יותר ממה שיש לו הוא שע"י הכח הזה יבקש לעלות במעלות התור' ומה שהשיג כבר ממנה יחשב לו למעט מזעיר וירצה בכ"פ להוסיף אומץ בתורתו ויראתו. אמנם האדם אחר שהכח הזה אלי' וקוץ בה כי בעסקי הגוף גדר גדול גדרו בדבר ואמרו איזהו עשיר השמח בחלקו ור"ל שישתמש בכח הספוק ולא יבקש שום מותרות. ועפי"ז נבוא לבאר הפסוק (תהלים פ"ו) שמח נפש עבדך כי אליך ד' נפשי אשא דהנה נודע דהרד"ק בשרשים מבאר דשורש שמחה הוא הסתפקות וע"ז אמר שלמה המלך ע"ה ושבחתי אני את השמח' ור"ל מדת ההסתפקות. ושחוק הוא תוספת השמח'. וכעין שאמרו רז"ל טפח שוחק על הטפח הגדול. שמח בחור בילדותיך ר"ל תסתפק עצמך. וזהו הכוונ' מה שנאמר בחג והיית אך שמח ור"ל לא בשחוק וגילה יותר על השיעור. וזהו הכוונה אל תשמח ישראל אל גיל כעמים. כלומר שלא תשמח בתוספת גילה כעמים ונמצא שהאדם צריך שישתמש בכח המוטבע אליו בטבע מיום בריאתו בחילוף הנושאים שבעסקי הגוף ישתמש בכח ההסתפקות ובעניני הרוחניים יכסוף לעלות מעל' מעל' וזהו אמרו שמח נפש עבדך כלומר בעסקי הגוף שימה בנפשי מדת ההסתפקות ואח"כ אמר כמתנצל למה הוא בעצמו אינו משתדל בזה כי אליך ד' נפשי אשא ור"ל אני בעצמי משתדל ומעיר עלי כחותי בנשיאות הנפש אליך והבן:
ועפי"ז ראיתי לפרש בשם גדול אחד שפירש בטוב טעם מאמר פליאה במאמרי רבב"ח בפ' הספינ' דאיתא התם שאמר רבב"ח זימנא חדא הוי אזלינא בספינתא וחזאי ההיא צפורתא דהוי קאי עד קרסולי' במיא ורישא ברקיע ר"ל דהנה העולם ים זועף והזמן גשר רעוע בנוי עליו. וכל האנשים רודפים אחר חריצות הממון ותענוגי הזמן כדרך אני' בלב ים והי' רואה שהי' קרסוליהם שקועים במי הים ומתנודדים על כנפי התנוע' להניע ראשם אל במתי עב. ושהוא וסייעתם רצו להדמות אליהם ולרדוף אחרי תאוות עוה"ז כסבורין שהם ענינים שיש להם סוף ותכלית. ואמר רבב"ח דאמרי לית מיא הכא. ובעינא למיחת לאקורי נפשין. ר"ל שרצה לירד לים הצלחות עוה"ז ולקרורי נפשי'. יצאה ב"ק ואמרה הזהרו מהם ולא תחותי להכא דנפל' לי' חצינא לבר נגרא הכא הא שבע שנין. כלומר כל ימי שנות האדם אינו אלא שבע עשיריות שהם שבעים שנה ור"ל שרודפים אחר כל הצלחות הזמניות כל ימי חייהם ולא מטיא לארעא כלומר לא הגיעו לסוף התאוה דאין אדם נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו ולא תימא דנפישא מיא. כלומר לא מפני כמותם ואיכותם רק מפני רוב הטרוף והבהלה אשר להאנשים בזה כשיתחילו לרדוף אחר הצלחת הזמן והבן:
ועפ"י האמור זהו כוונת המסור' הנ"ל. הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים. ר"ל אף שבונה עיר ומגדל וראשו בשמים. אם כל כוונתו אף בחפצי הגשמיות לקיים בכל דרכיך דעהו. אז והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימ'. כלומר אף בהתעסק בדברים הגשמיים בעוה"ז נחשב לו כאלו הוא כלו עם ראשו בשמים אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע. ר"ל אבל אם כל כוונתו רק לעבות ולגשם את עצמו אזי בגדיו יהי' פרומים וראשו יהי' פרוע כלומר בגדיו הוא רמז להגוף שהוא כמו בגד להנשמ'. ור"ל אם נפשו תשתוקק רק לתאות הגשמי. אזי הגוף וגם הנשמ' יהי' פרוע מקדושת הבורא ובזה סיימתי בברכה כי ד' אלקי צבאות יראנו נוראות. ויקבצנו מכל פאות. ויבוא דודי לגנו ויטע אהלו אפדנו. וישיר בן לוי על דוכנו. ונזכה לגאולה שלימ' ב"ב אכי"ר: