כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין
דרוש ח לשבת הגדול · לדבר הלכה
בסוגיא דחמשה שנתערבו עורות פסחיהן
איתא במס' פסחים דף פ"ח ע"ב מתני' האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל וכו' שכח מה אמר לו רבו כיצד יעשה ישחט טלה וגדי ויאמר אם גדי אמר לי רבי גדי שלו וטלה שלי ואם טלה אמר לי רבי הטלה שלו וגדי שלי. שכח רבו מה אמר לו שניהם יצאו לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני. שם בגמרא. אמר אביי ל"ש אלא ששכח אחר זריק'. דבעידנא דאיזרק דם הוי חזי לאכיל' אבל שכח לפני זריק' דכי אזרק דם לא הוי חזי לאכילה חייבין לעשות פסח שני. ואיכא דמתני לה אברייתא חמש' שנתערבו עורות פסחיהן זה בזה ונמצא יבלת באחד מהם כולן יוצאים לבית השריפ' ופטורין מלעשות פסח שני אמר אביי ל"ש וכו'. מאן דמתני אמתני' כ"ש אברייתא מאן דמתני אברייתא אבל אמתניתן לא כיון דכשרין נינהו דאי אדכיר הוי חזי לאכיל' קמי שמיא גליא אמר מר ופטורין מלעשות פסח שני. והא איכא חד דלא נפיק משום דלא אפשר וכו' משום דאיכא חזה ושוק דכהנים הוא דאכלו להו. וניתי כל חד וחד כהן בהדי' האי כהן היכי דמי וכו' עכ"ל סוגית הש"ס:
היוצא לנו מתוך הסוגיא בקצרה דא"א להביא פסח בתנאי שלמים ומש"ה פטורין מלעשות פסח שני והרמב"ם בפ"ג מה' ק"פ פסק כסוגיא דהכא בחמש' שנתערבו וכו' דכולן פטורין מלעשות פסח שני משום ה"ט דאינו יכול להתנות בתנאי שלמים. ובפ"ד מהק"פ הלכה א' פסק השוחט הפסח על בני חבורה ולאחר זמן אמר שלא לשמו שחטתי אם הוי נאמן להן סומכין על דבריו. ואם לאו שורת הדין דאינו נאמן והרוצ' להחמיר על עצמו הרי זה משובח ויביא פסח שני והשיג עליו הראב"ד דאיזה שבח הוא דהא אינו יכול להתנות הפסח בתנאי שלמים וכמו שפסק הוא בעצמו בדין הנ"ל בפ"ג. ותירץ הלח"מ עפ"י תירץ התוס' בד"ה ה"מ דיעבד וכו' ותימא וכי בשביל דשמא יהי' נותר או משום סמיכה דלא מעכבא או לא יעשו מתנות כהלכתן יכנוס לידי ספק כרת וי"ל דמוטב שיכניס א"ע בספק כרת בשב וא"ת ממה שיעשו רובם שלא כהוגן כי כבר רובם עשו פסח עיי"ש ונמצא גבי השוחט את הפסח ואמר שלא לשמו שחטתי אין כאן רובם העושים איסור א"כ מוטב שיעשו איסור לכתחילה ואל יכניס א"ע בספק כרת. ואך הלח"מ סיים שם בקושיא מהמפקח את הגל ואם הוא ס' כגון בגל ארוך פטור מפסח שני ואמאי הא שם ליכא ג"כ רובם עיי"ש. והנה דברי הלח"מ בתירוצו הנ"ל תמוה מאוד כאשר הקש' עליו האו"ח משום דבשלמא גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהן על הך קושיא דחזה ושוק תירצו בש"ס דיקחו כלם כהן אחד שלא עביד אכתי פסח. ואי משום הך פירכא דקא ממעט באכילתו תירצו בגמרא דנייתו במותר הפסח. אבל הכא תקשה דמה יעש' בחזה ושוק וא"ל דימנה עמו כהן דממ"נ הי כהן ימנה. והנה לכאורה בפשיטות יש ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל עפ"י מה שכתבו התוס' כאן בד"ה האי כהן וא"כ אפשר לומר דמש"ה פסק הרמב"ם דיוכל להחמיר על עצמו ולהביא פסח שני בתנאי שלמים. ואי משום חזה ושוק. הא אפשר לתקן דיתן החו"ש לכהן קטן. אולם תירוץ זה ליתא והיא דהנה הכו"פ בסי' ק"א הביא בשם המג"א שהקש' על התוס' הנ"ל הא אסור לספות בידים לקטן דנהי דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוון להפרישו מ"מ בידים לספותו אסור ותירץ הכו"פ עפ"י מה דלכאורה תקשה כאן בסוגיא דאמרינן דמש"ה א"א להביא פסח בתנאי שלמים משום חזה ושוק. הא איכא ד' חזה ושוק שהכהן מותר בהן ואחד שהוא החמישי אסור לכהן וכיון שלא נודע איזהו הו"ל לומר חד בתרי בטל ואין כאן מבטלין איסור לכתחילה דהא לא נתכוין לבטלו רק לעשות פסח כהוגן. וצ"ל משום דחזה ושוק הו"ל חה"ל ואפי' באלף לא בטל. ונמצא עכ"פ דלא הוי רק איסור דרבנן דהא מה"ת אפי' בחה"ל חד בתרי בטל. ומש"ה מותר ליתן לכהן קטן. דס"ל להתוס' כהרשב"א דאיסור דרבנן מותר לספות לקטן בידים עיי"ש. ולפ"ז תקשה הכא באחד שאמר שלא שחט לשמו איך יביא פ"ש בתנאי שלמים דמה יעשה בחזה ושוק. וא"ל דיתן לכהן קטן. דהא אסור לספותו בידים. וא"ל דמה"ת חד בתרי בטיל דהא הכא ליכא כי אם קרבן אחד. ודע שעפ"י דברי הכו"פ הנ"ל נתיישב קושית הלח"מ הנ"ל מהמפקח את הגל דבאמת הוא קושיא עצומה ולאו דוקא לשיטת הרמב"ם. אלא על מ"ש התוספות בתירוצם בד"ה הני מילי דמש"ה פטורין מלעשות פ"ש משום דטוב שידחה ספק כרת בשוא"ת ממה שיעשו רובן שלא כהוגן ודקדקו התוס' בלשונם משום דרבים יעשו שלא כהוגן וא"כ תקש' בהמפקח את הגל דפטור מפ"ש והרי יוכל להביא פסח בתנאי שלמים. אמנם השעה"מ תירץ דבמפקח את הגל אינו יכול להביא בתנאי שלמים משום חזה ושוק דבזה ליתא לקושית הש"ס דלייתי כהן דלא עביד פסחא. דדילמא הך הוי שלמים ולא נפיק הכהן ידי פסחו. והנ' לכאורה יש להעיר דאכתי תקש' אמאי יפטור מפסח שני אם הוא ספק הא יוכל להביא בתנאי שלמים. ואין לומר כתירוצו של השעה"מ הנ"ל. דאינו יכול להביא בתנאי שלמים משום חזה ושוק הא לפמ"ש התוס' הנ"ל דיוכל ליתן לכהן קטן ה"נ במפקח את הגל יוכל ליתן החו"ש לכהן קטן. אך לפי הנ"ל ניחא דהא באמת כבר הקשה המג"א דאיך יוכל ליתן לכהן קטן דהרי אסור לספות בידים לקטן. וע"כ כתירוצו של הכו"פ משום דמה"ת חד בתרי בטיל ולא הוי רק איסור דרבנן. ואיסור דרבנן מותר לספות לקטן בידים כשיטת הרשב"א. וא"כ הכא גבי מפקח את הגל דליכא ביטול ברוב שוב אסור ליתן לכהן קטן בידים ומש"ה היכא דאיכא ספק כגון בגל ארוך פטור מפ"ש משום דאינו יכול להביא בתנאי שלמים משום חו"ש:
אמנם באמת גוף תירוצו של הכו"פ הנ"ל נמי ליתא. דאיהו גופא מדחי לה לפי מה שכתבו התוספות בחולין דף ק' ע"א גבי חטאת טמאה בטהור' תעלה והקשו בתוס' דאיך תעלה הא הוי חה"ל. ותיר' דמשום דאף אם תבטל אינו חזי רק לכהנים ומש"ה לא הוי חה"ל דכתיב איש כאחיו עיי"ש וע"כ לומר או כתירוצו של הכו"פ שם דמש"ה לא בטיל משום דבא לעולם בתערובות וכמ"ש המרדכי גבי יבמה שרקקה דם וכו' או כמ"ש החוו"ד בסי' ק"א דל"מ ביטול רק במקום שהס' נולד מכח התערובות וכו' משא"כ בדבר שאפי' אם לא הי' רק אחד ג"כ הי' מהספק כמו הכא דאפי' לא הי' רק אחד הי' הס' עליו א"כ כל חד וחד אסור מדאורייתא משום הס' שנולד עליו בפ"ע ול"ש ביטול. וראי' מהא דמקש' הש"ס דחולין מר"מ דחייש למיעוטא האיך אכל בישרא. ומה קושיא הא ע"כ ר"מ לא פליג אביטול ברוב וביטול ברוב הוא אפי' אחד בסיף העולם. וכיון דאיכא כשירות רובא יתבטל הטריפ' ברוב אלא ודאי כיון דאפילו לא הי' רק בהמ' אחת בעולם הי' הספק בה ולא מצד התערובות לא שייך ביטול ברוב עיי"ש. והשתא הדרא קושיות המג"א לדוכתי' דמאי הקשו בתוס' דניתי כהן קטן. הא אסור לספות בידים. ותירוצו של הכו"פ שתירץ משום דמה"ת ברובא בטיל וחה"ל דאינו בטל הוא אינו רק מדרבנן ומש"ה אינו אסור לספות בידים לשיטת התוס' בחולין הנ"ל ליתא להך תירוצא דהא כשיבטל לא הוי חזו רק לכהנים ובכה"ג לא מקרי חה"ל וע"כ לתרץ או כתירוצו של החוו"ד הנ"ל. או כתירוצו של הכו"פ הנ"ל משום דבא לעולם בתערובות א"כ מה"ת לא בטיל. א"כ הדק"ל לפי"ז על התוס' דאיך נוכל להאכיל לכהן קטן הא איסור שלא למנוייו הוי איסור דאורייתא ומה שתירץ המג"א בסי' שמ"ג דמשום חינוך מצוה מש"ה שרי ליתן לקטן אפי' בידים תמוה מאוד דגבי שופר בשבת ניחא דהוי דרבנן אבל הכא דהוי דאורייתא איך מהני חינוך וצ"ע:
אמנם בפשיטות יש ליישב קושיות המג"א הנ"ל על התוס' עפ"מ שכתב הר"ן בנדרים דף ל"ו ע"א דאם אמרינן שה לבית אבות לאו דאורייתא ומש"ה קטנים מותרים לאכול אפי' כשאינם נמנים. דכי אסור לאכול שלא למנוייו היינו בראוי להמנות. אבל קטנים דאינם ראוים להמנות מותרים לאכול עי"ש. והתוס' שם הביאו ראי' לזה מנשים דרשות הן ואע"פ שאין חייבות בפסח מותרות לאכול ממנו ואין נקרא שלא למנוייו וכן בקטנים עי"ש. ופירש הר"י אלגאזי בס' קהלת יעקב אות שי"ן דכוונת התוס' הוא להביא ראי' מרש"י דס"ל בפסחים דף צ"ג ע"ב אשה בא' רשות ועושין אותה ספיל' לאחרים מקרא דמכסת נפשות דגלי קרא גבי אשה דאע"ג דאינ' חייבת ומינוי שלה שלא למנוייו חשיב ובכ"ז התיר' התור' שתאכל ול"ח שלא למנוייו ודוקא הכא גבי ה' שנתערבו עורות פסחיהן שייך לומר הכי כיון דהארבע' כבר יצאו ואין להם שום סרך מצוה כלל שכבר יצאו חשיב שלא למנוייו. אבל גבי אשה וקטן דקולא הוא שהקיל' התור' על האשה שלא תתחייב להמנות אבל מ"מ איכא צד מצוה בדבר כמו גבי גדול המצווה ועוש' מ"מ מי שאינו מצווה ועוש' נמי מצוה עושה. וכמ"ש התוס' גבי מצות עשה שהז"ג שנשים מברכות עליהן. ומה"ט ודאי דלא חשיב שלא למנויו דהא מהאי קרא דמכסת נפשות דנפקא לן דאשה מותרת לאכול נפקא לן נמי דקטן מותר לאכול ולא חשיב שלא למנויו דהא משמעות מכסת נפשות כל נפש במשמע אפי' קטן. נמצא לפי דברי התוס' והר"ן בנדרים מה דאמרינן שה לבית אבות לאו דאורייתא היינו דלא בעינן שימנה אותן. אבל אוכלין בפסח מה"ת עי"ש ועפי"ז נדח' דברי התוס' דלעיל דף פ"ח פ"א ד"ה שה לבית שהקשו איך מאכילין את הפסח שלא למנוייו וכו' ותירצו דמשום חינוך מצוה שרי עי"ש. ולפי דברי הר"ן הנ"ל אין צריך לדחוק דהטעם הוא משום חינוך מצוה משום דבלא"ה מותרין הקטנים לאכול דהא קושית התו' קאי אי ס"ל שה לב"א לאו דאורייתא וממילא מותרים הקטנים כשלא נמנו עליהם ולא הוי שלא למנוייו כסברת הר"ן וכן אתי שפיר קושית התוס' דהכא דנאכיל לכהן קטן. ולא תקש' קושית המג"א הנ"ל דהא אסור לספות בידים דהא לפי מה דקי"ל דשה לב"א לאו דאורייתא מותרים בקטנים לאכול אפי' כשלא נמנו עליהם ולא הוי שלא למנוייו. ואף אם נימא דאיכא איסור דרבנן כשלא נמנו נמי ניחא דהא נודע דעת הרשב"א דאיסור דרבנן מותר לספות בידים. ויהי' מזה סייעתא דהתוס' נמי ס"ל כשיטת הרשב"א. ודע דמשיטת הר"ן הנ"ל הוכיחו המפורשים דעל פחות מכזית שאין נמנים עליו בפסח ממילא נמי ליכא איסור שלא למנוייו גבי פחות מכזית ועפי"ז העלה בס' מלוא הרועים אות ריש ע' ריחא ליישב הא דאיתא בכיצד צולין דף ע"ו גבי פלוגתא דרב ולוי בריחא מלתא. מיתיבי אין צולין שני פסחים כאחד מאי לאו תערובות טעמים וקשיא ללוי לא מפני תערובות גופן. והקש' בתוס' שם בד"ה מאי לאו לפי מה שפי' בקונטרס דלוי לא שרי אלא בדיעבד קשיא מאי פריך דהא לכתחיל' קתני אבל בדיעבד הוי שרי כלוי עיי"ש. ולפי הנ"ל ניחא שפיר כיון דללוי ריחא לאו מלתא הוא ואינו רק איסור לכתחיל' משום דמשהו מיהא איכא. אבל בפסח דאינו אסור רק משום שלא למנוייו ואיסור שלא למנוייו ל"ש רק בדבר שיכול להמנות עליו וא"כ כיון שאינו יכול להמנות ע"ז דריח אינו כעיקר אף לכתחל' מותר לצלות ללוי ושפיר פריך מאין צולין ב' פסחים עי"ש שסיים וז"ל שם באות י"ב. איברא דמגוף הסברא שאמרנו דבדבר שאינו יכול להמנות עליו ל"ש איסור שלא למנוייו לא ברירא לי. דהר"ן לא כתב שם רק דמדאורייתא לא נאסר אבל מדרבנן אה"נ דאסרינן. ועוד דל"ד נאכלין לאוכלין בשלמא כשהאוכל אינו ראוי להמנות א"כ לא חל עליו האיסור של אינו מנוייו. אבל כשהוא בר מינוי אע"פ שהפסח אינו ראוי מ"מ נאסר עליו פסח האחר משום שאינו מנוייו ואף משהו ממנו אסור עליו כמו ח"ש דאסור מה"ת. ועוד סיים להקשות על גוף סברת הר"ן וז"ל איברא דק' לי על דעת הר"ן מסוגיא דפסחים בחמש' שנתערבו עורות פסחיהן דקאמר נמצא פסח נאכל שלא למנוייו ופירש רש"י משום דאלו שכבר יצאו אף שנמנ' אין מנינם כלום ע"כ והא הכא דאין ראוין להמנות בפ"ש שכבר יצאו י"ח בפסח ראשון. ואעפ"כ אסור שלא למנוייו והאריך בקושיא זו עיי"ש. ולפי מה דאמרן בשם הר"י אלגאזי ניחא דגבי חרש וקטן קולא הוא שהקיל' תורה שלא יתחייבו להמנות אבל מ"מ איכא צד מצוה לאפוקי הכא בה' שנתערבו עורות פסחיהן כיון דהארבע' כבר יצאו שוב אין להם שום סרך מצוה כלל שכבר יצאו וחשיב שלא למנוייו והשתא ע"פ סברת הר"ן הנ"ל לכאור' י"ל דברי הרמב"ם הנ"ל דשפיר יוכל להביא פסח בתנאי שלמים וניתי לכהן קטן דהא לפי הנרא' מהסוגיא ר"ז ס"ל דשה לב"א ל"ד והא דקאמרינן בש"ס דמשום חזה ושוק ליכא לאשכוחי שום אופן להקריב היינו אם נימא שה לב"א דאורייתא. אמנם זה אינו דהא הרמב"ם נמי ס"ל שה לב"א דאורייתא. ועפי"ז הבא נבוא ליישב דברי הרמב"ם בפ"ה מה' ק"פ ה"ז קטן שהגדיל בין ב' פסחים חייב לעשות פסח שני ואם שחטו עליו בראשון פטור וכתב הכ"מ איכא למידק אטו קטן בר חיובא ופטורא הוא. וכ' הר"י קורקס כיון דרחמנא רבי' לקטן שישחט עליו וממנין אותו נפטר הוא בכך מן הב' עכ"ל ועיין בטורי אבן ובהגהות אבני מלואים בר"ה דף כ"ח שכ' לתמוה על הרמב"ם בזה. והוא פלא שנעלם ממנו לפי שעה דברי הכ"מ ותירוץ הרי"ק. הרי מפורש יוצא מדברי הרמב"ם דס"ל להלכ' דמינוי הקטן על הפסח הוא מדאורייתא דהא רחמנא רבי' שימנו אותו והיינו מדכתיב שה לבית אבות שה לבית וקטנים בכלל וכיון דמדאורייתא חייב אביו למנותו עם החבור' בפסח ראשון ואם מינוהו בפ"א פטור מפ"ש אפי' הגדיל בנתיים. והקשו המפרשים דמנ"ל להרמב"ם לפסוק דשה לב"א דאורייתא דאפי' לסברת הרמב"ן בגיטין דף כ"ד דס"ל דר"י פליג בדין זה וס"ל דהוי דאורייתא מ"מ פשיטא דראוי לפסוק לענין הלכ' כר"ז דס"ל בנדרים ובפסחים דלאו דאורייתא משום דמתני' דייק כר"ז. אמנם לפי האמור נתיישב שפיר דהרמב"ם הוכיח מסוגיא דהכא הך דינא דשה לב"א דאורייתא מדאמרינן הכא דמשום חזה ושוק אסור להקריב פסח בתנאי שלמים. וקשה הא יכול להאכיל לכהן קטן כקושית התוס' הנ"ל ומזה הוכיח הרמב"ם דינו דקי"ל להלכ' דשה לב"א דאורייתא. ומש"ה ניחא הא דאין רשאי להאכילו בידים אם הוי שלא למנוייו. וכן כתבו התוס' בקידושין פ' הא"מ דף מ"ב ע"א ד"ה איש זוכה וז"ל וא"ת ולמה לי קרא והא קיי"ל דאין יד לקטן. וז"ל דגבי פסח איצטרך דס"ד הואיל דשייך באכילת פסחים וצריך להמנות עליו דכתיב שה לבית אבות אפי' קטן אימא אף לאחרים זוכה עיי"ש. ונמצא דר' יצחק נמי ס"ל שה לבית אבות דאורי' ומהך סוגיא נמי מוכח הכי ומש"ה ס"ל להרמב"ם להלכ' דשה לב"א דאורייתא. ומעתה נבוא לבאר דעפ"ז תקש' קושית הראב"ד על הרמב"ם הנ"ל בהאומר פסח ששחטתי שלא לשמו שחטתי שאינו נאמן רק אם רוצה להחמיר ה"ז משובח והשיג הראב"ד דאיזה שבח יש כאן דאיך יביא פ"ש בתנאי שלמים. ותירוצו של הלח"מ הנ"ל ע"פ דברי התוס' כבר הבאתי לעיל שסיים בקושיא מהמפקח את הגל ומלבד זה קשה עליו קושיות האו"ח בחידושיו דאכתי תקש' דמאי יעשה בחזה ושוק דבשלמא בסוגיא דידן בחמשה שנתערבו עורות פסחיהן הך קושיא דחזה ושוק מתרצינן דנימני עליה' הני חמשה פסחים דממ"נ איכא חד דלא עביד פסח וקא נפקי' בי'. לאפוקי הכא בהך דינא של הרמב"ם דהשוחט הפסח על בני חבורה ואמר שלא לשמו שחטתי דליכא כ"א קרבן אחד וכל החבור' בספק. דהי כהן ימנו עמהם ואין לומר שיתנו לכהן קטן החזה ושוק. הרי אסור לספות איסור לקטן בידים ואין לומר כתירוצו של הכו"פ הנ"ל משום דמדאורייתא חד בתרי בטיל וליכא אלא איסור דרבנן מש"ה מותר ליתן החזה ושוק לכהן קטן בידים. דהא הכא בקרבן אחד ליתא ביטול ברוב. ובשלמא לדידן דס"ל להלכה דשה לב"א לאו דאורייתא ניחא הא שכתבו התוס' הכא דנוכל להאכיל לכהן קטן וכדאמרן. אבל לשיטת הרמב"ם הנ"ל דס"ל להלכה דשה לב"א דאורייתא א"כ אסיר להאכיל שלא למנוייו לקטן. ושוב ליכא לתרץ דניתי כהן קטן והדק"ל על הרמב"ם הנ"ל שפסק דאם מביא פ"ש ה"ז משובח:
אמנם יש ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל ע"פ מ"ש המג"א בסי' רס"ט בה' שבת בשם הגמ"יי דהא דאסור לספות לקטן בידים ה"ד איסור לאו שהיא ל"ת אבל לא איסור עשה עיי"ש. והכא נמי הך איסורא דאין הפסח נאכל למנוייו אינו רק לאו הבא מכלל עשה מדכתיב תכוסו על השה והוי לאו הבא מכלל עשה. והוי רק עשה ומותר להאכיל לקטן וא"צ למנותו אם יאכילו לפסח שני נהי דשה לב"א דאורייתא מחוייבין מה"ת למנותו מ"מ מותר להאכיל לקטן אפי' אם לא נמנה עליו משום דאיסור שלא למנוייו לא הוי רק לאו הבא מכלל עשה. אך לכאור' יש לדחות דהא קיי"ל בגוזז פסולי המוקדשין דלוק' משים דאהדר' לאיסורא קמא א"כ ה"נ כיון דבכל הקדשים איכא לאו באכילתן וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' מעיל' דלאו דלא תוכל לאכול כולל כל הקדשים וא"כ אם לא גילת' התור' היתר אכילת פסחים הוי בכלל הלאו דלא תוכל לאכול רק בפסח התור' התירה באכיל'. וכיון דאמרה התור' תכוסו דוקא למנויו מותר אבל שלא למנויו אהדר' לאיסורא קמא וממילא הוי בלאו. אך באמת ניחא שפיר דהא לפי מה דאיתא בביצה די"ב ע"א גבי השוחט עולת נדבה ביו"ט דבדבר המפורש בתור' היתרו לא אמרינן אהדר' לאיסורא קמא וכמ"ש התוס' שם דתני תנא קמא דר' יצחק ב"א השוחט עולת נדב' ביו"ט לוק' א"ל דאמר לך מני ב"ש הוא וכו' דאי ב"ה הא אמרי מתוך וכו' ה"נ מתוך שהותר' שחיט' לצורך וכו' והקש' בתוס' שם והא אפי' ב"ה מודה דלוקה דס"ל לקמן דמנ"ד אין קרבין ביו"ט וי"ל דמהיכי אית לי' דנונ"ד אין קרבין ביו"ט מלכם ולא לגבוה. וא"כ הוי לאו הבא מכלל עשה. וא"ת כיון דאהדרי' אהדרי' לאיסורא קמא וכו' וי"ל דשאני גיזה שלא הותרה בפסולי המוקדשין כלל בהדיא וא"כ הואיל ואשתכח סמך בהו לאיסורא מוקמינן לי' באיסורא קמא. אבל הכא גבי יו"ט דאוכל נפש הותר דכתיב אשר יאכל. וכיון דאשכחינן דהותר' בהדיא לא אמרינן אהדר' לאיסורא קמא וכו' וקאי דוקא בעשה עיי"ש. וא"כ ה"נ באכילת פסחים היתרו מפורש ול"ש אהדר' לאיסורא קמא וא"כ לא הוי רק לאו הבא מכלל עשה והוי רק עשה. ובעשה מותר לשיטת הגמ"יי הנ"ל להאכיל לכהן קטן. ומש"ה פסק הרמב"ם שפיר דיכול להביא פ"ש בתנאי שלמים ודו"ק: