אור ברסלב
כרם יהושע (וולרשטיין) דרוש ה לשבת הגדול › דברי אגדה לאחר הפלפול

כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין

דרוש ה לשבת הגדול · דברי אגדה לאחר הפלפול

דבר הלכה

הנה הטעם מה שנקרא שבת זה שה"ג. מבואר הרבה טעמים ואחד מהם הוא דהזמן קונה שלימו' והויה כפי מה שקונה האדם מהשלמות בהוציאו בענין המושכלות. והוא שאמר שלמה המע"ה כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים. ודקדק הבינה לעתים דמלת ימיך אינו נוחה דהלשון מורה שהם כבר לו ואיך יאמר שירבו הימים שהי' כבר שלו ופירש דהכוונה הוא. דהתור' מדברת על עצמה דע לך כי בהיותך עוסק בי תעשה שהימים שלך לא יחשבו כימי שאר האנשים. וכל יום יחשב ימים רבים וע"כ נקרא שבת זה גדול משום שמאריכין בד"ת ובדינים והוי היום הזה יום ארוך יותר מכל שבתות של כל השנה. (בכאן הארכתי בדינים הנחוצים לפסח ויבוארו לקמן בסוף הדרושים אי"ה). הנה נודע בעת גאולת מצרים. שהשר של מצרים טען ואמר הללו עובדי ע"ז וכו'. וכן עיקר סיבת השיעבוד. איתא במדרש עה"פ אכן נודע הדבר כיון ששמע משה רבינו שיש בהם לשון הרע ואין בהם אחדות. אמר עתה ידעתי מה חטאו ישראל שנשתעבדו יותר מכל האומות. ונבוא עפי"ז לבאר מאמר רבב"ח במס' בבא בתרא דאיתא התם בפ' הספינה. אמר רבב"ח אישתעי לי נחותי ימא בין גלא לגלא תלתא מאה פרסי ורומי דגלא תלת מאה פרסי. זימנא חדא הוי אזלינא באורחא ודלינן גלא עד דחזינן בי מרבעתא דכוכבי זוטא דהוי כמבזר ארבעין גריוי ביזרא דחרדלא. ואי דלינן טפי הוי מקילין מהבלא. ורמ' לי' גלא קלא לחברתה מי שבקית מידי בעלמא דלא שטפתי' וניתי אנן ונחרבי' אמר לי' פוק חזו גבורתא דמרך דאפי' כמלא חוטא דחלא לית דעבר שנאמר אשר שמתי חול גבול לים. חק עולם לא יעברנהו עכ"ל הש"ס. ונודע דכל המאמרים שם נפלאים וביותר קשה הלשון זימנא חדא הוי אזלינא באורחא דמשמע דהוי אזיל ביבשה. ואיך אמר אח"כ ודלינן גלא וכו'. ונראה להבין עפ"י מה שנקדים מה דאיתא בפ' שירה כל האומר פרק שירה בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב. ודקדק העיקרים במאמר השלישי פ"א האיך יעלה על הדעת דבזה שיאמר בכל יום דף אחד מפרק שירה אשר בו מבוארים מה שאומרים החיות והבהמות שירה בזה יזכה לעוה"ב. דאם הי' אומרים מי שהוא עוסק כל היום בתורה ועבודה ובג"ח או שמסגף את גופו בתעניתים הוי ניחא אך לא במה שאומר מאמרים מפ' שירה. ופי' העיקרים במאמר הנ"ל. דהכוונה הוא דהנה נאמר באיוב שאמר מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו. ולכאור' תמוה מאד איך יעלה על הדעת שהבהמות והעופות יחכמו יותר ממין האנושי שהוא מבחר כל היצורים. כי החוש יכחיש זאת ופי' באריכות עפ"י מה שמבאר נמי שם בפ"ב. דהנה האדם לא יגיע אל כל שלימות התכלית רק בהוצאות הכוחניות אל הפועל. וזהו כי השלימות היא ב' מינים שלימות (א) היא המציאות מיד כשנברא ויצא לאויר העולם וזה נקרא שלימות המציאות (ב) השלימות האחרון הוא השלימות שאינו מגיע לדבר עם מציאותו מיד אבל היא בו בכח כשיצאו הכוחניות אל הפועל וזה יקרא שלימות התכלית. וזהו הטעם מה שבכל בריאת מעשה בראשית נאמר תיכף בשעת היציר' כי טוב לרמז כי עם מציאותם מיד הגיע ונשלם השלימות שהרי הכל בקומתן נבראו ובכלן אין שלימות אחר מלבד שלימות המציאות. אבל ביצירת האדם לא נאמר בו כי טוב. לפי שלא נגמר עוד השלימות התכלית מה שיוציא אח"כ מכח אל הפועל. אך אח"כ בכללות נאמר וירא אלקים את אשר כל אשר עשה והנ' טוב מאוד דקאי נמי על האדם ודרשו רז"ל טוב מאוד זה המות לפי שאז כבר הוציא מה שהי' בכחו אל הפועל. והמציאות השלימות שהוא בכח ולא יצא עוד לפועל נקרא אין. שהוא ממוצע בין ההעדר והמציאות. וזהו שאמר איוב והחכמ' מאין תמצא. כלומר מציאות החכמ' היא מן הכחניות הנמצא באדם הנקרא אין. וזהו שאמר שלמה (בקהלת ג') ומותר האדם מן הבהמ' אין כי הכל הבל. כלומר המותר הזה על הבהמ' היא דבר שמציאותו חלש ואלו אמר אין מותר לאדם על הבהמ'. הוי משמע משפט שולל גמור. אבל אחר שאמר ומותר אדם מן הבהמ' אין. משמעו משפט חיובי. כאלו אמר שיש לו מותר על הבהמ' אבל היתרון הוא אין. כלומר דבר שמציאותו חלש לפי שאינו רק כוחניות לבד והכח הזה הוא נקרא אין והבן:

ועוד הביא שם העקרים שהי' כת הקדמונים שחשבו כי האדם הוא חסר היציר' בערך כל שאר בע"ח. יען כי הם לא יצטרכו להכנת כל כלי המלחמ' וכלי מלחמתם נוצר אתם בטבע כמו הקרנים לשור. ומלתעות לחזיר. והקוצים לקפוד. והמגן לחומט. ומזונם תמיד נמצא עמם. והאדם צריך הכנות רבות. אמנם העקרים כתב שם שהוא דיעה נפסדת. שא"א שהאדם שהוא תכלית היציר' ע"כ הוא גדול על כלן ושלם מכלם וכובש כל הבע"ח תחתיו ורודה בהם. והאדם נתקבצו בו כל השלימות והפרטיות שנמצאו בכל שאר בע"ח. וע"כ לו כלים כללים כמו הידים שהם בכח כל כלי המלחמ' להלחם בכל בע"ח ובכל מיני המלחמות שיקח בהם הרומח והמגן. ולא נבראו בו כל כלי המלחמ' כדי שלא יהי' לו למשא תמיד ונתן לו שכל כללי להשיג כל השגות הפרטיות אשר בכל הבע"ח. וזהו מה דאמרינן בגמרא אלמלא לא ניתנה תור' למדנו צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה דנמצא מדות פרטיות בכל בע"ח והאדם בשכלו ראוי שימצא בו מצד שכלו ושיתקבצו בו כולם וימציא בשכלו כל המלאכות והחכמות אשר נמצא בפרטיות בכל בע"ח בעצמו. וזהו שאמר איוב מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו ר"ל שהאדם בשכלו ילמוד שיבין בשכל התחבולות הפרטיות אשר בכ"א מהבע"ח וכל השגות והמדות בפרטיות. והנה נמצא בפרק שירה שהנמל' אומרת נותן לחם לכל בשר כל"ח. והנמל' היא הברי' קטנה אעפ"כ יש לה מדת החריצות תכין בקיץ לחמה ולמדנו ממנ' איך נזהרה בגזל ולא תקח דבר ממה שכבר זכתה בה חברת' עד שנסו המנסים פעמים הרב' לקחת גרגיר אחד מא' מהם ולהניח בפני האחרים ובעברם עליו יריחו אותו שהיא מאחרת וינוחו כי לא יקחו דבר שאינו ראוי לו. כלבים מה הם אומרים בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ד' עושנו. שאמרו בגמרא הכלב מכיר את קונו והמטיב לו ונכנע תמיד לפני אדונו. ועל כוונ' זו נתייסד פ' שירה. וזהו שאמרו רז"ל כל האומר פ' שירה וכו' מובטח לו שהוא בן עוה"ב ואין הכוונ' על ההגה והצפצוף פה אלא על מחשבת הלב כמו אמרתי אני בלבי והמחשב' היא שיסתכל כי מכל א' מהנבראי' יש ליקח ראי' על איזה מדה טוב' או מוסר השכל. וכל המחשב בהברואים ומקובץ בו המדות טובות הוא בן עוה"ב. אמנם נודע מאמר רז"ל הקנא' והתאו' והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. ויצר לב האדם רע מנעוריו וכל תאות העוה"ז נמשלו לים וכמו דכתיב כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא והעוה"ז היא נקרא ים וכמו שאמר הבחינת עולם העולם ים זועף רב מצול' ורחב ידים. והזמן גשר רעוע בנוי עליו וכל ימי חלדו של אדם נחלקו לג' זמנים. ימי העלי'. וימי העמיד'. וימי היריד'. וכנגד ג' זמנים הללו הוקבעו ג' מועדים. חג הפסח היא נגד ימי העלי' שהוא בזמן האביב והיא דוגמת צאת האדם אל העולם. ולפיכך העומר היא בא מן השעורים. וכמו שאמרו בסוט' היא עשתה מעש' בהמ' ע"כ קרבנה מאכל בהמ'. כך בימי הילדות מתאוה נפש הבהמיות החומרי. וחג השבועות הוא נגד ימי העמיד' שהיא באמצע הקיץ וכנגד ימי העמיד' שאז שם האדם דרכו להגוף וגם אל הנפש ולפיכך קרבנו שתי הלחם. ובחג האסיף שהיא בא נגד ימי היריד' ופרי החג יוכיחו שפוחתין והולכין כמו הגוף הפוחת והולך בימי היריד' ונקרא חג האסיף שהיא זמן אסיפת האדם מן העולם ולפיכך יוצא מדירת קבע לדירת ארעי ואינו מבקש שוב מותרות בזמן ההוא. וזהו הרמז בניסוך המים הבא בחג הזה. כי אז הזקנים מרבים בבכיות וכמ"ש שפכי כמים לבך ומתחרטים על כל מה שעשו כל ימי חייהם והתעסקו בהבלי עולם הזה וכנגד שלש' הזמנים האלו פירש בס' עוללות אפרים בחג הפסח ח"ב עמוד ד' דעל זה רמז' המסור' דאיתא במסור' שלש' פעמים ועשה ריש פסוק (א) ועשה לי מטעמים (ב) ועש' כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה (ג) ועשה להם מכנסי בד. ופי' דזהו כוונת המסור כנגד ימי הבחרות שאז האדם עושה לצורך הגוף לבד. נאמר הפסוק ועשה לי מטעמים כאשר אהב הכח החומרי אהבה בתענוגים ובמדרש אמרו רז"ל שמטעמי יצחק הי' בליל פסח. וזה מופת שהפסח הוא כנגד ימי הבחרות. וכנגד ימי העמיד' שכח שניהם שוה והאדם עושה לצורך שניהם. נאמר הפ' ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה. כלומר אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך והכרובים הי' על הארון שבו הי' הלוחות שנתנו בהר סיני בחג השבועות. וזה מופת שהעצרת היא כנגד ימי העמיד' ושתי הלחם יוכיחו. וכנגד ימי היריד' שהאדם עוש' לצורך הנשמ' לבד נאמר הפסוק ועשה להם מכנסי בד הוא לשון התבודדות שאז האדם מתבודד א"ע לחשוב עם קונהו מה שפעל כל ימי חלדו ע"כ. וכמו גלי הים המתנשאים ומגביהים למעל' כן תאות כל איש להגביה ולהתנשא כל אחד על חבירו והנה השלש' זמנים הנ"ל ימי העלי' והעמיד' והיריד' מרומזים בכל ימי החודש. בתחיל' הלבנ' בתוקפ'. ובאמצע הוא נגד ימי העמיד'. ובסוף מתמעטת והולכת כנגד ימי היריד'. וידוע שמהלך אדם יו"ד פרסאות ביום ונמצא בכל החודש ג' מאות פרס', ועפי"ז פירש בס' גבולת בנימן מאמר רבב"ח הנ"ל מה שאמר אישתעו לי נחותי ימא ר"ל אותן האנשים המשוקעים ולהוטים בתאות עוה"ז. וטובעים בהים וספרו לו לאמר בין גלא לגלא תלתא מאה פרסא. ר"ל בכל הזמנים שהמה נרמזים בכל ימי חודש שהוא מהלך ג' מאות פרס' המה משוקעים בכל התאות ולא יתיישבו אף ביום אחד מתי אעש' אנכי לביתי. ואח"כ לא זו בלבד בהתאו' אשר עכ"פ הגוף נהנ' מזה אלא אף רומא דגלי תלתא מאה פרס' ר"ל גם התנשאות שהיא הגאו' והכבוד ג"כ תלתא מאה פרס' בכל הזמנים מתגברים כל נחותי ימא באין רפיון אף פרס' אחת ואח"כ סיפר רבב"ח זימנא חדא הוי אזלינא באורחא. פירוש פעם אחת לא רצה להיות מחובשי בהמ"ד שהיו מקנא בהוללים העשירים אוספי ממון ע"י שהולכים בדרך רחוק' ואמר ודלינא גלא. כלומר אז גברה בו ג"כ רוח רעה עד דחזינא בי' מרבעתי' דכוכבי זוטא והוי לו כמבזר ארבעין גריוי בזרא דחרדלא. כלומר ראיתי בעין שכלי וכמו שאמר שלמה המלך ולבי ראה הרב' חכמה ודעת. דכל אסיפת הממון וההתנשאות והכבוד שאספתי לי במשך הימים הייתי אצל קטן שבצדיקים שנקראו ומצדיקי הרבים ככוכבים כמבזר ארבעין וכו' ואין לו הנא' מכלום מכל הזריע' שדי לי בזריעת ערימ' אחת ולא להפסיד כל השדה ע"ז כי לא ימצא קונים ע"ז. כן כל העושר מה שאוסף כל איש. ואי דלינא טפי הוי מקלינן מהבלז כלומר אלו הייתי משוקע עד כהיום הזה הייתי ח"ו נשרף מהבלי עו"הז. רמא לי' גלא קלא לחברתי' חברתי מי שבקית מידי בעלמא דלא שטפתי' דניתי' אנא ונחרבי'. ר"ל דאף שמתגאים להתדמות לעיני העמים ומתבוללים בהם. אעפ"כ המה רודפים והודפים אותנו ושונאים אותנו בתכלית השנא' והנה נודע מה שאמר ר"ע בסוף יבמות דף של ספינ' נזדמן לי וכל גל וגל שבא עלי נעניתי לו ראשי. מכאן אמרו חכמים אם יבואו רשעים על אדם ינענע ראשו. וכל הרדיפות שיש להם לישראל מהאומות נקראים גלים וכמו דכתיב תהום אל תהום קורא וכו'. וכל משבריך וגליך עלי עברו וזהו שאמר רמא לי' גלא קלא לחברתי'. מי שבקית מידי בעלמא וכו' ר"ל תהום אל תהום קורא לכלות את ישראל ח"ו. אמר לה פוק חזי גבורתא דמרך דאפילו מלוא חוטא דחלא לית דעבר ונ"ל לפרש דהכונ' הוא ע"פ מה דאיתא במדרש איכה וז"ל חד מאתינס אתא לירושלים אשכח חד מדוכא מטלקא שבירא נסבי' ואובלי' גבי חייטא. א"ל חייט לי הדין מדוכא אפיק לי' איהו מלא קומצא חלא. א"ל שזור לי חיטין ואנא חייט לי' עכ"ל המדרש. ופירש בס' נפוצות יהוד' דרוש מ"ט דהכונ' הוא דאותו האיש מאתינס בא לירושלים בעת חורבנ' והמדוך השבור הוא רמז לישראל הנידוכים ונכתשים ביסורין ובגליות עד כי גדול שברם לאין מרפא למרא' עיני המלעיג אז יחרץ המשיר באמרו שיעש' לו מן החול חיטין שזורין ואז תענה בידו תפיר' לשברי המדוך רמז בזה להתאחדות ישראל שנמשלו כחול שנאמר ושמתי את זרעיך כחול הים ע"כ. וזהו הכונ' בסיום המאמר הנ"ל שהשיב הגל לחברתי'. פוק חזי גבורתא דמרך שאפי' כמלא חוטא חלא. לית דעבר. כלומר כל הגלים שעברו על ראשם אם לא יכנוס תגר וקטט' ביניהם לפרק חיבורם לעשות אגודות אגודות. ויהי' שזורין יחד האומ' הישראלית שנמשל' כחול כמלוא חוטא. אז לית דעבר. ר"ל אין כל אומה ולשון יכול' לשלוט בהם וכל גל וגל שיעבור על ראשם המון גליהם והמון לאומים יתגעשו ולא יוכלו יהמו גליהם ולא יעברנהו והבן:

ובזה סיימתי בברכ' הן מדת האחדות והשלום היא שער השמים להזיל דרך ארוב' השפעה אלהית ולהוריד שכינתו למטה. כי לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא שלום. והאל ברחמיו אשר לא יכזבו מימיו ישלח לנו ניחומיו כרצונו וכרצון יראיו וימהר ויחיש מעשיו. ותראה עלינו מלכותו מהרה אכי"ר:

תוכן העניינים

כרם יהושע (וולרשטיין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה