כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין
דרוש ה לשבת הגדול · דבר הלכה
ב סוגיא דאין ביעור חמץ אלא שריפה
פסחים דף כ"ז ע"ב פיסקא. ר"י אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. תניא אמר ר"י אב"ח וכו'. והדין נותן מה נותר שאינו בב"י ובל ימצא טעון שריפה חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא לכ"ש שטעון שריפה. אמרו לו כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם וכו' שם עד סוף כל הסוגיא. וז"ל הרא"ש. ורש"י פסק כר"י משום דסתם לן תנא כוותי' בפ' בתרא דתמורה דחשיב חמץ בכלל כל הנשרפין וכו' והגאונים פסקו כחכמים וכו'. ואי משום סתמא דתמורה קיי"ל בתרי מסכתא אין סדר למשנה וא"כ הלכה כרבים וכו'. לכך ראוי להחמיר ולשרפו. ושריפה חמורה. כדאיתא בשלהי תמורה אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין רשאי. ולפירש ר"ת ז"ל דמפרש פ"ק דף י"ב בשעת ביעורו השבתתו בכ"ד היינו בשעה ששית דאז רגילין העולם לבערו. אין נפקותא בפסק זה כולי האי דאין אדם משהה חמצו עד אחר חצות ואף לפירוש רש"י בשעה חמישית מודה שמבערו בכ"ד עכ"ל הרא"ש. והנה דברי הרא"ש תמוהין מאד חדא מה שהקשה הקרבן נתנאל דמה ראי' מייתי הרא"ש מתמור' דשריפה חמור'. הלא זה הוא דברי ר"י שם. וחכמים פליגי התם על ר"י. ואמרו לו אינו מותר לשנות מטעם דאעפ"י שמחמיר בשריפתן מיקל הוא באפרן שהנשרפין אפרן מותר והנקברין עפרן אסור. ולסברת הגאונים דמייתי מקודם שפסקו כחכמים מטעם דהלכה כרבים. רק דסיים מטעם חומרא לשרוף. ומייתי ראי' מתמור' מדברי ר"י דס"ל דרשאי להחמיר. הרי רבנן פליגי התם על ר"י. והרא"ש ז"ל בעצמו כ' שם מקודם הך מתני' דקיי"ל כרבנן דאמרו מפרר וזורה לרוח. והוי בכלל כל הנקברין דעפרן אסור דהרי"ף והרא"ש ל"ג אף מפרר וכ"ש הגחלים. א"כ לשיטת הגאונים שפסקו כחכמים אין רשאי להחמיר והיא קושיא עצומ'. עיי"ש בק"נ מה שנדחק ליישב. ועוד יש לדקדק במה שסיים הרא"ש ולפירש ר"ת דמפרש וכו' אין נפקותא בפסק זה דאין אדם משהה חמצו עד אחר חצות. דלמה הוצרך הרא"ש לבאר זאת. דזה הוא מלתא דפשיטא. דבוודאי עיקר הפלוגתא דר"י וחכמים. אינו אלא בזמן דחל העשה דתשביתו. לשיטת ר"ת דמפרש דדוקא לאחר שש הוא בשריפה לר"י. א"כ פלוגתייהו הוא לאחר שש. ולשיטת רש"י דמפרש דדוקא בשעה ששית הוא בשריפה. אבל לא לאחר שש. ולהכי מוקי פלוגתייהו במי שהוא רוצה לצאת לשיירה. דכיון שאחר שיצא לשיירה אין בידו לבערו. חשיב לדידי' כשעה ששית כמו שפירש הבית יוסף בסי' תמ"ה עיי"ש. אבל אם משביתו קודם שש פשיטא דיכול לבערו באיזה ביעור שירצה. ולא הוצרך הרא"ש להאריך בזה:
ועוד נקדים קושית המג"א בסי' תמ"ה על הרמב"ם במה שפסק כחכמים דאף מפרר וזורה לרוח וס"ל בפירוש דמותר לשורפו ע"ש. והקש' המג"א הרי הוא פסק דאפרן אסור ופסק בה' פסהמ"ק דכל הנקברין לא ישרפו. שמא יבוא להנות מאפרן. א"כ איך פסק כאן בחמץ דמותר לשרפו ג"כ. הרי איכא למיחש שמא יבוא להנות מהאפר עיי"ש. ואשר אנכי אחזה ליישב כ"ז. עפ"י מה שנקדים ליישב קושית התוס' בד"ה אב"ח א"ש וז"ל נראה דהלכה כר"י וכו' וא"ת א"כ בהא דאמר ר"י סוכה אינו נוהגת אלא בארבע' מינים שבלולב יהא נמי הלכה כמותו. דהתם נמי לא פליגי רבנן אלא מטעם כל דין וכו' ובפ"ק דסוכה סתם לן תנא כרבנן דקתני הדלה עליו את הגפן ואת הדלעת אם קצצן כשיר'. וי"ל וכו' עיי"ש. והנרא' ליישב קושית התוס' הנ"ל בתרי אנפין. (א) בהקדם מה דהקש' הכלבו דמאי הקשו רבנן לר"י ל"מ עצים לשורפו יהא יושב ובטל הלא זה הכל מודים דביטול נמי מהני מדאורייתא א"כ בלא מצא עצים לשורפו יבטל א"כ לא הוי סופו להקל. ומכח קושיא זו הוכיח הכלבו דינו דלחמץ ידוע ל"מ ביטול. אמנם הפוסקים הביאו ראיות דלחמץ ידוע נמי מהני ביטול. ואחת מהראיות החזקות היא. מהא דפריך הש"ס לעיל ד"ו גבי הבודק צריך שיבטל דפריך הש"ס התם וכי משכחת לה לבטלו דמפורש יוצא משם דאפי' בחמץ ידוע נמי מהני ביטול וליישב שיטת הכלבו וסייעתו נרא' עפ"י שהקשה הצל"ח בריש פסחים לשיטת הכ"מ עפ"י נוסחא הישנ' דהרמב"ם נמי הכי ס"ל דלחמץ ידוע ל"מ ביטול והא דבעי מדאורייתא ביטול היינו בחמץ שאינו ידוע ותמ' הצל"ח דאיך נימא דלהרמב"ם בחמץ שאינו ידוע בעי ביטול מן התור'. והרי הרמב"ם כללא יהיב בסוף ה' כלאים וטו"מ שכל ספיקא מה"ת מותר ורק מד"ס לחומרא. וא"כ איך נימא דלהרמב"ם בחמץ שא"י בעי ביטול מה"ת ותירץ דהרי נודע דהיכא דאיתחזק איסורא מודה הרמב"ם דספיקא לחומרא הוי מה"ת וחמץ מקרי איתחזק איסורא וכמ"ש המג"א בסי' תל"ז ע"ש. אולם זאת לא יתכן רק לדעת המג"א הנ"ל. אולם לדעת הרמ"א בה' יי"נ בסי' קכ"ז ס"ג שכ' בפירוש דחמץ לא הוי אתחזק איסור' א"כ הד"ק הצל"ח הנ"ל לדוכתי' אמנם נרא' ליישב ע"פ דברי המהרי"ט שהקש' על הרמב"ם דאיך נאמר דספיקא דאורייתא מה"ת מותר. אשם תלוי היכי משכחת לה. ותי' כיון דקיי"ל כמ"ד בש"ס התם בכריתות דבעינן חתיכ' אחת מב' חתיכות. וא"כ כיון דאיקבע איסורא שפיר אסור ספיקא מה"ת ולמ"ד התם בש"ס דל"ב חתיכ' אחת מב' חתיכו' אה"נ דס"ל דספק אסור מה"ת ע"כ. ונמצא לדעת המהרי"ט דמחלוקת התנאים באשם תלוי אי בעינן חתיכ' משני חתיכו' פליגי בזה אי ספיקא דאורייתא מה"ת הוא. דלמ"ד מביאין אשם תלוי על חתיכ' אחת ס"ל דספק אסור מה"ת. ולמ"ד דבעינן חתיכ' אחת משני חתיכות ובעי איקבע איסור'. ס"ל דהיכא דלא איקבע מותר מן התור'. ומש"ה ליכא אשם תלוי כיון דהוא מותר לאכלו מה"ת:
ועפי"ז נתיישב שפיר קושית המחברים הנ"ל מה שהקשו על שיטת הכלבו דס"ל דבח"י ל"מ ביטול. והקשו מהנך מימרות הנ"ל מהא דפריך על רב וכי משכחת לה לבטלה. ומהא דאמר רב המוציא חמץ ביו"ט כופה עליו כלי ולפי האמור ניחא שפיר דהא הנך מימרות הוא רב. ר"י משמי' דרב. ורב ס"ל להדיא בכריתות דף י"ז ע"ב דלענין אשם תלוי בעינן חתיכ' אחת מב' חתיכות. א"כ ממילא ספיקא דאורייתא מותר מה"ת וא"כ שפיר לדידי' ע"כ מוכח דס"ל דביטול מהני אף לחמץ ידוע דהא לשיטת הרמ"א הנ"ל חמץ ל"מ איתחזק איסורא ואם כן איך נימא אליבי' דהא דהוצרך התור' הביטול היינו בחמץ שא"י וע"כ מוכח דס"ל דביטול מהני אפי' לחמץ ידוע ושפיר פריך על רב לשיטתי' וכי משכחת לה וכו' והבן. והואיל וכן נתיישב נמי שפיר קושי' התוס' הנ"ל דהא כבר כתבו התוס' הכא בסוגין בד"ה ותנן נמי דרבנן דהכא דפליגי עם ר"י גבי חמץ. היינו ר' יוסי דפ' כל הצלמים דס"ל גבי ע"א שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. ונמצא דרבנן דהכא שהם ר' יוסי. ור' יוסי ס"ל במס' כריתות דף כ"ג דל"ב חתיכ' אחת מב' חתיכות דקאמר שם זה מביא אשם וזה מביא אשם. וממילא לשיטת המוהרי"ט הנ"ל ע"כ מוכח דלא ס"ל כדעת הרמב"ם הנ"ל רק דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא. וכן העל' השב שמעתתא שמעתתא א' פרק א' ע"ש שהעל' בזה ליישב. דלכאור' קשה בדברי המוהרי"ט דמתרץ מה דהקשו להרמב"ם ספק ממזר דכתב רחמנא להיתרא. קרא למ"ל כיון דכל הספיקות אינו אלא מדבריהם. ותי' המהרי"ט דכי שריא רחמנא ס' ממזר לגמרי שריא שיהי' בתורת ודאי ולא בתורת ספק. ונ"מ שיהא מותר בבת ישראל ובממזרת בבת אחת אע"ג דהוי תרתי דסתרי דא"כ קש' הא דאמרינן בפ' עשרה יוחסין דף ע"ג ת"ר גר נושא ממזרת דברי ר' יוסי. ר' יהודא אומר גר לא ישא ממזרת מ"ט דר' יוסי חמש' קראי כתיבי וכו' וחד למשרי ממזר בשתוקי. וחד למשרי שתוקי בישראל וכו' ור' יהודה תלתא קראי כתיבי. חדא לכהנים לוים וישראלים ומחד קהל נפקא שתוקי בישראל וממזר בשתוקי וחד מיוחד לקהל גרים. והקש' השב שמעתתא בפ' הנ"ל לדברי המהרי"ט תרי קראי למ"ל בישראלית ובממזרת כיון דמחד קרא תרתי נפקא לי'. ותירץ דר' יוסי לטעמי' דס"ל בכריתות דל"ב באשם תלוי חתיכ' אחת מב' חתיכות. ומאן דסובר דלא בעינן איקבע איסורא ס"ל דספק אסור מה"ת. וא"כ לר' יוסי שפיר איצטרך תרי קראי דמחד קרא לא נפקא תרוייהו כיון דלדידי' ס"ל דספק אסור מן התורה וא"כ ר' יוסי דבעי תרי קרא לטעמי' אזיל עיי"ש. וממילא ר' יהוד' דפליג התם על ר' יוסי וס"ל להך לישנא דמחד קהל נפקא שתוקי בישראל וממזר בשתוקי מוכח דס"ל דספיקא מה"ת מותר וקרא שריא ספיקא שיהא בתורת ודאי ומותר בבת ישראל ובממזרת ומחד קרא תרתי נפקא לי'. דהתור' התירה שיהי' בתורת ודאי ולא בתורת ספק. ולפי זה י"ל דמש"ה פסקינן כאן להלכ' כר"י ולא משגחינן בהך פירכא דכל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וכו'. משום דכל חד לשיטתי' אזיל דחכמים דהכא דהשיבו לר"י לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל לפמ"ש התוס'. דרבנן דפליגי על ר"י היינו ר' יוסי ולכן שפיר השיב דיהא יושב ובטל ולא תקש' דאמאי יהי' יושב ובטיל הרי יוכל לבטל בלא מצא עצים לשורפו. דהא אליבא דר' יוסי י"ל כתירוץ הכלבו הנ"ל דבח"י ל"מ ביטול. והא דבעי ביטול היינו בחמץ שאינו ידוע. ואף דחמץ לא הוי אתחזק איסורא מ"מ בעי ביטול דהא לדידי' ספיקא לחומרא מה"ת. אמנם ר"י לשיטתי' לא תקש' הך פירכא דלא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל דהא לפי מה דאמרן לפי דברי הש"ש הנ"ל מוכח מסוגיא דקידושין דר' יוסי ס"ל דספיקא לחומרא אסור מה"ת ולר' יהודא ממילא מוכח דס"ל דספיקא מה"ת מותר. וא"כ ע"כ לדידי' הא דכתבה התורה תשביתו היינו ביטול ה"ד בחמץ ידוע דבחמץ שא"י ל"ב ביטול ולשיטת הרמ"א חמץ ל"מ איתחזק איסורא וא"כ שפיר לא יהא יושב ובטל דהא יוכל לבטלו ול"ש תי' הכלבו הנ"ל דבחמץ ידוע ל"מ ביטול. דהא אדרבה לר' יהוד' עיקר הביטול ה"ד בחמץ ידוע. דבחמץ שא"י ל"ב ביטול והבן:
אמנם כל זה סובב הולך לשיטת רש"י דס"ל דפלוגתייהו דר"י ורבנן הוי קודם זמן איסורא וע"ז קאי הוכחת הכלבו הנ"ל דבח"י ל"מ ביטול. אך לשיטת ר"ת לעיל דף י"ב שפירש דפלוגתייהו דר"י ורבנן היא דוקא לאחר זמן איסורא ולאח"ז ל"מ ביטול אזדא לה הוכחת הכלבו הנ"ל וכן העלו כל המפורשים דעיקר קושית הכלבו הוא דוקא לשיטת רש"י. וא"כ הדרא קושית התוס' הנ"ל לדוכתי'. ע"כ נרא' ליישב בדרך מרווח יותר וגם עפ"י שיטת ר"ת יבוא על נכון והוא. דהנה הרא"ש הביא בפ"ק בשם תשובת רש"י דיש לבטל חמץ בתחילת שעה ששית וכ' הרא"ש מ"ש רש"י בתחילת שעה ו' ר"ל סוף שעה חמישית קודם שיתחיל זמן איסורו וכתב בספר אבן העוזר דיש לתמוה על הרא"ש שהרי רש"י כתב בפירוש בשעת שריפ' בזמן ביעורו שהיא זמן קבוע והוא בתחילת שש וע"כ העלה בס' א"ע הנ"ל דרש"י לשיטתו דהלכ' כר"י דאב"ח אלא שריפ' וכתבו התוס' והרא"ש דלרש"י שפסק כר"י ממילא אפרו מותר דכל הנשרפין אפרן מותר אבל למ"ד השבתתו בכ"ד הוי מן הנקברין ואפרן אסור ונמצא מבואר דלרש"י אם שרפו קודם שבע. דאז דינו בשריפ' מותר ליהנו' באפרו וגחליו. ולכן שפיר כתב רש"י דיש לבטל תחילת שעה ששית משום דאי לא יבטלנו אז חיישינן שמא ימצא אחר שבע ואז א"א לבטל החמץ משום דאח"ז איסורו השבתתו בכ"ד והוי מהנקברין ואפרן אסור. היוצא לנו מזה דלפירוש ר"ת דלאח"ז איסורו הוי בשריפ' דוקא א"כ ממילא לפי סברת הא"ע הנ"ל אף לאח"ז איסורא מהני ביטול מטעם דהא חזי ליהנות בהאפר. וכן העלו הח"מ והב"ש בא"ע בסי' כ"ח בשם הב"ח ז"ל דלדידן י"ל לחומרא שמא הלכ' כר"י דאב"ח. אלא שריפ' וא"כ אפי' קידש אשה בחמץ דאורייתא ושעות דאוריי' נמי חוששין לקדושין ואפי' בחמץ בפסח משום דיש לחוש שמא הלכה כר"י ושמא האפר שו"פ במדי. ורב גידל לא ס"ל כר"י אלא כחכמים ואף דאנן נמי פסקינן בסי' תמ"ה דהלכ' כחכמים מ"מ לענין קידושין חיישינן דהלכ' כר"י עיי"ש. ועפי"ז ראיתי בס' שם משמואל שכתב ליישב קושית התוס' על רש"י שפי' תשביתו היינו ביטול מדלא כתיב תבערו. והקשו בתוס' דהא תשביתו אמרינן מאך חלק שהיא משש שעות ולמעל' ולאח"ז איסורו ל"מ ביטול. ועוד הקשו הקדמונים על רש"י דהאיך מצי למילף דסגי בביטול מדלא כתיב תבערו דלמא אי הוי כתיב תבערו הו"א אב"ח אלא שריפה.
ולפי הנ"ל ניחא שפיר דודאי רש"י לא פליג אדרש' דספרי לא יראה לך בטל בלבך. א"כ אם מבטל הוי הפקר אך לפי מה שפירש הר"ן דהטעם דמהני ביטול בלב משום דחמץ בלא"ה אינו ברשותו מש"ה סגי בגילוי דעתא דלא ניחא לי'. וא"כ י"ל דגם רש"י ז"ל מודה דנפקא לן ביטול משום דהוי כהפקר רק דכ"ז ניחא אליבא דרבנן דס"ל מפרר וכו' והוי מן הנקברין ואפרן אסור ולא הוי ברשותו של אדם. אבל לר"י דס"ל אב"ח א"ש ואפרן מותר א"כ לדידי' הוי חמץ דמים משום דמצי ליהנות באפרו וממילא לדידי' ליכא לפרושי מטעם הפקר כקושית הר"ן הנ"ל ולכך הוצרך רש"י לפרש דילפינן ביטול מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו ור"ל לר"י הוי טעמא דביטול מגזה"כ לא מטעם הפקר ואתיא שפיר הא דכתב רש"י מדלא כתיב תבערו דהא באמת פירושו אזל אליבא דר"י דס"ל אב"ח אלא שריפ'. ועפי"ז נתיישב נמי קו' התוס' הנ"ל דהא תשביתו הוי לאח"ז איסורו ואח"ז איסורו ל"מ ביטול. דז"א דלר"י דס"ל דאב"ח אלא שריפ' א"כ ממילא הוי אפרו מותר. וא"כ יוכל לבטל אפי' לאחר זמן איסורו משום דהוי ברשותו לר"י משום דיוכל ליהנות בהאפר ע"כ. ונקדים עוד דהנה הפר"ח כתב בסי' תל"א דדעת הכלבו דס"ל דלח"י ל"מ ביטול לא שייך לשיטת התוס' דביטול הוא משום הפקר דא"כ מה בין ח"י לחמץ שא"י ע"ש ובס' או"ח בהמשנה בד"ה בודקין אות כ"א כתב דיש ליתן טעם לפירש"י לחלק בין ח"י לשא"י לפמ"ש הפר"ח לדקדק. אם תשביתו רק ביטול א"כ מאי מבתיכם דאמר קרא. וצ"ל דקרא תרתי קאמר חמץ שא"י תבטלון. וחמץ ידוע תבערון מבתיכם לגמרי. ושוב הביא שם האו"ח בשם הגאון מוהרא"ב ז"ל בספרו אשל אברהם שהעל' דגם לשיטת התוס' דביטול מהני מטעם הפקר. מ"מ י"ל דלח"י ל"מ ביטול והפקר. וסמיכתו הוא מכח קושית הכלבו הנ"ל דא"כ מאי אהדרי חכמים לר"י ל"מ עצים לשורפו וכו' דהא יוכל לבטל אע"כ דאין ביטול מועיל לח"י דאעפ"י שהפקיר לא מהני. ותמה האו"ח על הגאון הנ"ל בתימה רבה וז"ל ומה שמן התימה על הרב ז"ל דמה שייטי' להוכחת הכלבו לשיטת התוס' דע"כ לא אזיל הוכחת הכלבו אלא לשיטת רש"י שפי' לקמן די"ב דר"י מיירי בזמן היתר דאז קש' שפיר הא יוכל לבטל אבל לשיטת התוס' דפי' שם דמיירי לאחר שש דומיא דנותר שפיר השיבו חכמים מי שלא ימצא אחר ז"א עצים יהא יושב ובטל דלבטל א"א דאינו ברשותו וסיים שם דאדרבא בזה י"ל דרש"י והתוס' לשיטתייהו. מה דלא ניחא לי' לרש"י לפרש טעמי' דביטול משום הפקר כפי' התוס' משום דרש"י לשיטתי' שפי' דר"י מיירי בזמן היתר וקש' קושית הכלבו שפיר כנ"ל. וצ"ל דבאמת לא מהני ביטול לח"י. הרי מוכח דביטול לאו מצד הפקר הוא דאל"כ מהני נמי בח"י אחר דהוי הפקר. והתוס' לשיטתו שפי' דר"י מיירי בלאח"ז איסורו. וקושית הכלבו מעיקרא לק"מ כנ"ל. מש"ה פירשו דביטול מהני מחמת הפקר וגם לח"י מהני ביטול ע"ש. אמנם לפי האמור אין כ"כ תימה על הגאון הנ"ל מ"ש דע"כ אפי' לפי' התוס' יש לחלק בין חמץ ידוע לחשא"י מכח קושית הכלבו. דבאמת אף שכל המפרשים פרשו כן במוחלט דעיקר קושית הכלבו הוא דייקא לשיטת רש"י אבל לא לפי' ר"ת שפי' דר"י מיירי לאחר זמן איסורו אך הכלבו הקש' סתמא דמשמע שקושייתו הוא לכל הפירושים בין לרש"י ובין לפי' ר"ת דאל"כ הי' לו לפרש ולפי מה דאמרן יש מקום לומר דבאמת הקש' הכלבו אפי' לפי' ר"ת שפי' דר"י מיירי לאח"ז. מ"מ קשה מה השיבו חכמים לר"י לא מצא וכו' יהא יושב ובטל. הא יוכל לבטל. ולר"י דס"ל אב"ח אלא שריפ' והוי מן הנשרפין יוכל לבטל ואפי' לאח"ז איסורא ויהי' מזה סייעתא דהכלבו נמי ס"ל כסברת אבן העוזר הנ"ל. וכן הגאון בעל אשל אברהם ס"ל כן בשיטת הכלבו:
ולפי האמור נתיישב שפיר קושיות התוס' הנ"ל כאן בסוגין דהא דפסקינן כאן הלכה כר"י אף דשתיק ר"י מהא דאיתותב מאשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק. מ"מ ניחא שפיר ילפותא דר"י מכח ק"ו מנותר. והא דהקשו רבנן לר"י מכח כל דין וכו'. כל חד לשיטתו אזיל רבנן דס"ל אף מפרר ולדידהו הוי מהנקברין ואפרן אסור. שפיר הקשו דיהי' סופו להקל בלא מצא עצים לשורפו. ולא תקשה הא יוכל לבטל דהא לשיטת ר"ת פלוגתייהו בלאח"ז איסורו ואז לא יוכל לבטל. אבל ר"י דס"ל אב"ח אלא שריפה ואפרן מותר שפיר הוי ברשותו לבטל אף לאח"ז איסורו ואפי' חמץ ידוע כדאמרן לעיל דהא הוא ס"ל דספיקא מותר מה"ת א"כ ביטול ה"ד בח"י ומש"ה לא אשגח בהך פירכא דכל דין וכו' דהא לא יהא יושב ובטל. דהא יוכל לבטל ולדידי' שפיר מהני אפי' בחמץ ידוע והבן. ונקדים עוד דהנה השאג"א בסי' פ"ז האריך לתמוה דלמה הוצרכו חכמים להקשות מכח דיהא יושב ובטיל ולמה לא הקשו בפשיטות דיהא סופו להקל סתמא מכח האפר וא"כ לעולם הוי סופו להקל לענין אפרן. ותירץ השאג"א דיש מזה סיוע לפירש רש"י הא דאמר ר"י אבל בשעת ביעורו השבתתו בכ"ד היינו לאח"ז איסורו וא"כ הא דאמר ר"י אב"ח אלא שריפה אינו אלא קודם זמן איסורו והרי קודם זמן איסורו לכ"ע אפרו מותר כדאמר רבא בפ' כ"ש חרכו קודם זמן איסורו מותר בהנאה אפי' לאח"ז. וטעמו משום דנפסל קודם זמן איסורו וא"כ לענין אפרן ליכא שום נ"מ בין ר"י ורבנן דלאח"ז איסורו אפי' לר"י אינו בשריפה וא"כ אפרו אסור. וקודם איסורו אפי' לרבנן דס"ל דאינו בשריפה אפ"ה אפרו מותר. הואיל ומקודם זמן איסור כבר נפסל מאכילת כלב:
ועפי"ז כתב שם השאג"א עוד ליישב לפום מה דגרסינן במתני' אף מפרר ומדקאמרו רבנן אף משמע דאם רוצה לשורפו שפיר דמי אלא שא"צ והרי בתמורה ס"ל לרבנן דכל הנקברין לא ישרופו ואינו ראוי לשנות לשרוף את הנקברין ומפרש התם בש"ס משום דאם ישרוף את הנקברין אתי לידי תקלה למישרי את האפר. א"כ בחמץ בפסח כיון דלדידהו לאו מן הנשרפין הוא אמאי מודו דאם רוצה לשרוף רשאי. אבל לפירוש רש"י הנ"ל ניחא דהא טעמא דאין רשאי לשרוף הנקברין משום דאתי למישרי את אפרן וכיון דפלוגתייהו בקודם זמן איסורו דוקא. אתי שפיר הא דלרבנן מותר אף לשורפו. דבאמת בכה"ג אפרן מותר משום דהוי חרכו קודם זמן איסורו וכו' ע"כ:
אמנם באמת עיקר קושית השאג"א שהקשה להך גירסא דגרסינן אף מפרר. דאמאי מותר לשורפן ג"כ הא ס"ל להלכה דכל הנקברין לא ישרופו לק"מ משום דז"א אלא דוקא בהני דקתני רק נקברין. משא"כ בחמץ. דחכמים קתני בהדיא דנשרף ונקבר. אין זה סתם נקברין. וכן העלה הח"י בריש סי' תמ"ה עיי"ש. אך קושית המג"א על הרמב"ם הוא דהרי הרמב"ם פסק בהדיא דאפר חמץ אסור בהנאה ואפ"ה פסק דמותר אף לשורפו. והקש' שפיר דהרי הוא בעצמו פסק דכל הנקברין לא ישרופו. אגב אמרתי להעיר הן ראיתי בהגהות הש"ע להגאון רב"פ זצל"ה שהעלה ליישב קושית המג"א הנ"ל וז"ל. ושוב התבוננתי דלק"מ על הרמב"ם דלפי דבריו בפירוש המשניות בתמורה. אין היתר באפר הנשרפין רק באפר הקדש. וכן מורין דבריו בפי"ט מהלכות פהמ"ק הי"ג עיי"ש. ותמה תמה אקרא דאיך יעלה על הדעת לפרש כך בדעת הרמב"ם. והמעיין בסוגיא דתמור' שם יראה להדיא דזה ליתא דאיתא התם ונשרפין דהקדש מותר והא תניא כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מאפר אשירה ואפר הקדש לעולם אסור. ומסיק הש"ס כי תניא ההוא מתני' באפר של תרומת הדשן דתניא ושמו שלא יפזר. וכיון דטעון גניזה. מש"ה אסור בהנאה ועיי"ש בתוס' שהקשו בד"ה ונשרפין דלמה קתני ונשרפין דהקדש. ותירצו שם בסוף הדיבור דלאלומי להקושיא נקטו הקדש עיי"ש. כלומר איך קתני במתני' דאפי' אפר הקדש נמי מותר והא בהברייתא קתני דאפר הקדש לעולם אסור. ומשני דההוא באפר של תרומת הדשן. וכן הגיהו שם בהתוס' הנ"ל הברכת הזבח והצ"ק. והחק נתן עיין עליהם. והרמב"ם בה' פסהמ"ק נמי נקט לרבותא דאפי' אפר דהקדש נמי מותר חוץ מאפרן של תרומת הדשן. ואם שיהי' כן דעת הרמב"ם כמו שסובר הגאון הנ"ל לא הוי שתקו הנושאי כלים של הרמב"ם. דזה הוא תורה חדש' נגד כל סוגיות הש"ס. ובכ"ד דמבואר דכל הנשרפין אפרן מותר. וביותר תמוה מה שהביא בשם הפירוש המשניו' להרמב"ם דכבר הוגה שם מכל ספרי הש"ס הישנים דצ"ל שם בפירוש המשניות כל הנקברין אפרן אסור ונשרפין דהקדש אפרן מותר. ועיי"ש שציין על הא דאמרו רבנן אין רשאי לשנות לשרוף את הנקברין וע"ז סיים וכתב לפי שעיקר כל הנקברין אפרן אסור. ואם כגירסת הגאון הנ"ל דגריס כל הנשרפין אפרן אסור א"כ איך כתב זה לפרש בטעמא דרבנן דאין לשנות לשרוף את הנקברין דאם כל הנשרפין אפרן אסור איזה קלקול יוכל לבוא מזה במה שישרוף את הנקברין וצע"ג. נחזור לענינינו לפי מה שהקדמנו בשם השאג"א במה שפירש בטעמא דרבנן דס"ל דאף מפרר דברי הרמב"ם מתפרשין שפיר. דטעמא של הרמב"ם מש"ה הוא דודאי שורפו קודם זמן איסורו והוי חרכו קודם זמן איסורו דמותר בהנאתו אף לאח"ז והבן:
והשתא דאתינן להכי יתפרש כמין חומר דברי הרא"ש הנ"ל הנצב בפתח השער. דאחרי שהביא דעת הגאונים דהלכה כחכמים ולשיטתי' דגריס דוקא מפרר וכו' וס"ל דהוי מהנקברין ואפרן אסור אפ"ה סיים עליהם שאם רצה להחמיר לשורפו שפיר דמי משום דשריפה חמורה. ומייתי שפיר ראי' משלהי דתמורה דס"ל לר"י התם דאם רצה להחמיר לשרוף את הנקברין רשאי משום דנהי דרבנן פליגי התם על ר"י ואמרו דאין ראוי לשנות. אך זה מוכח עכ"פ דמודו לר"י דשריפה חמורה רק דפליגי על ר"י דאין רשאי לשנות מטעם תקלה וכנ"ל. ותקלה ל"ש רק היכא דאפרן באמת אסור. ואם ישרוף חיישינן דאתי להנות מהאפר. לאפוקי הכא דבודאי מבערו קודם זמן איסורו וא"כ הוי חרכו קודם זמן איסורו דמותר אפי' לאח"ז וזהו שסיים אח"כ והאריך לפרש. ולפירוש ר"ת ז"ל וכו'. וכוונתו הוא בזה נבין שפיר מה שכ' מקודם לזה דרשאי להחמיר כר"י אף דקיי"ל כחכמים משום דודאי משביתו קודם זמן איסורו ודו"ק כי הוא נכון מאוד: