כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין
דרוש ה לשבת הגדול · מענינא דיומא
הנה עיקר גאולת מצרים מה שנגאלו קודם זמנם הי' ע"י התפל' וכדכתיב ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם. ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים. ויש לדקדק (א) תיבת ועתה היא משולל הבנה כי זה יורה על דבר התחדשות ידיע' אליו ית' ח"ו. (ב) מ"ש הנה צעקת בנ"י באה אלי דהול"ל הנה שמעתי צעקת בנ"י. (ג) מ"ש ועתה לכה ואשלחך אל פרעה תיבת ועתה הוא מיותר. והנרא' לפרש כ"ז עפ"י מאמר הירושלמי מס' סוכה וז"ל עד שלא נגאלו ישראל ממצרים היו הלבנים נתונים ברקיע שנאמר ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. אבל משנגאלו לא נראתה עוד ברקיע שנאמר וכעצם השמים לטוהר ע"כ. ולהבין מאמר הנ"ל נקדים הכתובים מה דכתיב גבי יוסף כשפתר את החלומות דכתיב ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים וכו' והי' האוכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב ולא תכרת הארץ ברעב. ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו. אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך, ואתה תהי' על ביתי ועל פיך ישק כל עמי רק הכסא אגדל ממך. והנה כבר תמהו בזה כל המפורשים וכי נקרא יוסף ליועץ לפרעה וראיתי להמפורשים שפירשו עפ"י מה דאיתא כי בר"ה יצא יוסף מבית האסורין. ועוד איתא בגמרא דבפסח נידונים על התבואה. וכיון שחלום פרעה הי' על התבוא' הי' לו לחלום ענין זה בפסח. וא"כ למה חלם זאת בר"ה. אמנם באמת ניחא כיון שעי"ז נצמח מלכות יוסף והצלחת אדם. ובתשרי כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון. וגם בתשרי ר"ה למלכים מש"ה הי' זה בר"ה. וז"ש יוסף ועתה ירא פרעה איש וכו' וישיתיהו על ארץ מצרים. ר"ל אחרי שפתר לו החלום הגיד לו הטעם מה שחלם לו בר"ה ולא בפסח. משום דעתה ירא פרעה איש נבון וכו' ויצמח מזה גדולה לאדם. ולכן חלם לו עתה אמנם להבין הענין מה שאמר פרעה הנמצא כזה איש וכו' ותמוה דמה ראה בהפתרון תיכף שנמצא בו רוח אלקים. ונבאר בדרך נכון כי דרך איש פרטי אם רוצה לצוות לאחד שיעשה דבר צריך תחיל' להודיע לאיש זה תכלית הענין וצורכו ואחרי שמקבל דבריו בתכלית הענין מייעצו בסדר והסיב'. דרך משל אם רוצה להגיד לחבירו שיבנה לו בית צריך תחיל' להבינו התכלית וצורך הבית שיהי' לו ארמון לשבת בו, ואם חבירו מקבל ממנו התכלית אז יגיד לו סדר וסיבת הענין שיקנה אבנים ולבנים ולשכור הפועלים למלאכ'. ואין הדרך להגיד הסיבה תחיל' בטרם שידע תכלית הענין. אכן בדבר די או בצוואת המלך מחויב כל איש פרטי לקבל באימה את כל דברי פקודתו ובאחרונ' יראה ויבין תכלית הדבר. ועל דרך זה מצינו מה דכתיב הבה נתחכמה לו פן ירבה, וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם. ויבן ערי מסכנות לפרעה והיינו אף טרם שידעו סיבת ותכלית הדבר ולא הודיעם התכלית. וישימו עליו שרי מסים וכו' ואחר כך ויבן וכו' וזהו דרך המלך והיוצר ב"ה שמצוה לעשותו ואחר כך נודע התכלית כי צריכין בע"כ לשמוע דבריו והנה אם הי' איש פרטי מגיד לפרעה דברי יוסף בדרך עצה הי' ההכרח מתחל' שיגיד לו התכלית שיהי' רעב ותכרת הארץ ברעב ואם יקבל פרעה דבריו אז ייעצו הסדר ופרטי הדברים ועתה ירא פרעה איש נבון וכו'. וא"כ הי' ההכרח שיוסף יגיד התכלית תחלה ואח"כ הסיב' אכן אחרי שחלום זה הי' דבר ד'. ויוסף הגיד לו את אשר אלהים עושה הגיד כסדר דבר ד' וכדרך מושל ומגיד הסיב' תחיל'. וזהו שהתחיל ועתה ירא פרעה וכו' שזהו הסיב' והתכלית בסופו והי' האוכל לפקדון ולא תכרת הארץ ברעב. ועל סידור הגדה זו כדרך דבר ד' ומושל אמר פרעה עליו הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו, ר"ל דמסדר דבריו נרא' שיש בו רוח אלקים ומלתו על לשונו והבן:
והנה כל הענין גבי יוסף כשבאו אל יוסף ואמרו הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך כשבאו אל פרעה אמר להם למה לא שמרתם את התבוא' א"ל שמרנו והרקיבה. מכאן שהצלחת התבוא' הי' תלוי' בזכותו של יוסף ובזכותו ניזונו כולם. וענין זה לקיום התבוא' הי' למעל' מן הטבע, וכן מבואר טעם כללו של עולם. הקב"ה מתנהג עפ"י הטבע. ופעם השרידים אשר ד' קורא ועם בחיריו הוא מתנהג למעל' מן הטבע. וגבי יוסף איתא בגמ' במס' סוטה דיוסף שקידש ש"ש בסתר הוסיף לו הקב"ה אות אחת משמו שנאמר עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים. והנה נודע כי שתים הנה הנהגות העולם אם ע"י צבא השמים ומערכתם אשר לא ישנו את תפקידם. או ע"י שדוד המערכ'. ותיכף בשעת בריאת שמים וארץ איתא במדרש שהתנה הקב"ה עם כל מעשי בראשית שישנו את תפקידם להשרידים אשר ד' קורא עליהם כמו הים למשה רבינו. והירדן ליהושע. והשמש שתעמוד בגבעון. ונהר גינאי לר"פ בן יאיר. כי האבות הם מרכבה להשכינ' והם נקראו מערכות אלקים חיים. ומשטרי השמים נקראו מערכת השמים. והנהג' זו מסורה רק לישראל אבל לא להאומות. ובזה פירש העקיד' בפ' משפטים דמש"ה נקראו מרכב' לשכינ' שבכחם לעשות נוראות לשדד כוחות המרכב' ראשונ' וזהו שהתחיל בעשרת הדברות אנכי ד' אלהיך כמו שהוא נקרא אלקי השמים ואלקי הארץ. ובעת קבלת התור' הודיע כי הוא נקרא אלהי ישראל. וכמו שמנהיג העולם ע"י השמים וכוכביהם. כמו כן הצדיקים והשרידים הן הם המרכב' לשדד המערכ' וזהו שאמר אשר הוצאתיך מא"מ. ובזה פירש הפסוק ויעל אהרן נדב ואביהו ושבעים וכו' ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר. ואל אצילי בנ"י לא שלח ידו וכו' ויאכלו וישתו. ופי' דהכוונ' הוא כי השלמים ההם אשר בחר ד' בהם שיעלו לאות' מדרג'. ראו והשיגו בסוד המציאות ותוכן הנהג' כי הוא יתעלה אשר חידש העולם ברצונו עם שכבר ינהיגו עפ"י השגחה לפי מה שיתחייב מפעולות האנשים עד שיראו את אלקי ישראל והכירו כי ישראל הם תחת רגליו והוא רוכב עליהם להנהיג העולם ע"י בענין המרכב' הראשונ' שהגלגל הראשון שבה הוא כלבנת הספיר. והוא הגלגל החלק שאין בו שום כוכב וכעצם השמים וזה יהיו לטוהר ר"ל הנמצא בחסידיהם ובהשלמים שבהם וכו'. ואל אצילי בנ"י לא שלח ידו, כלומר אל שאר זקני העם הנאצלים ונפרשים מאלו הנזכרים כאן עם היות שהם נכבדים ואצילים אצל העם. לא שלח נביאתו שישיגו במראות הנבוא' זה הענין הפרטי אשר עליו נאמר ויראו את אלקי ישראל. אבל ויחזו אלקים סתם והוא השג' כללות באמיתת מציאותו וגם לא במרא' ולא במחזה ויש הבדל בהשגות. ומה שנאמר ויאכלו וישתו חוזר אל ענין הראשון שזכר מקודם ויזבחו זבחים שלמים לד' פרים ע"ש:
ועפי"ז עולה יפה מאמר הירושלמי הנ"ל. עד שלא נגאלו היו הלבנים נתונים ברקיע. כלומר בתחיל' הי' ההנהג' סדור' עפ"י כח הלבנים הנתונים בבנין המה הי' ולוים ברקיע ומשטרי השמים והכוכבים המה היו ממנהיגים כללות העולם. אבל משנגאלו עוד לא נראתה ברקיע שנאמר נעצם השמים לטוהר. כלומר עוד לא נרא' הנהגות העולם רקיע רק עפ"י מעש' הצדיקים. ואימתי הית' זאת לטוהר כנ"ל. וזהו שסיים הירושלמי כד אינון נקיין מעננא. כלומר ד האנשים זכאין מחומר ועב הענן והבן. ואימתי יוכל האיש כך א"ע רק שיתפלל תמיד על נפשו ולא על צורכי הגוף האדם הוא מורכב מגוף ונפש. והעיקר צריכין להתפלל צורכי הנפש וצורך הגוף יהא טפל להנפש. ולבסוף מושל הגוף על הענינים הנוגעים לנפש. וזהו שאמר דוד המלך עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי יומם. ר"ל עד אנה יהי' כזאת שהגוף ישית עצות לנפשי איך להתנהג. יגון בלבבי. כלומר ע"ז יש לי יגונים בלבבי. יומם וליל'. למה יהי' כזאת. וזהו שאמר נמי מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי ר"ל למה תשתוחחי נפשי על צורך גופי. הוחילי לאלקים כי עוד אודני ישועות פניו, ר"ל טוב ויחיל ודומם לישועת ד' ולא לטרוח ולהתיש כח הנפשות עבור צורכי הגוף:
והנה נודע חקירת העקרים מ"ד פי"ח דאיך מועיל התפל' הכי בתפל' יוכל להתהפך מחשבות הש"י להיטיב עם האדם. וחקירתו הוא שעיקר התפל' שיכין האדם א"ע שיהי' ראוי לקבל ההשפע' מאלקי. אבל ח"ו אין שום שינוי אצלו ית'. וא"כ דעיקר הוא שיהי' מוכן לקבל הטוב' א"כ בודאי ראוי שיהי' עיקר התפל' לצורך הנפש ולכבוד השי"ת ועי"ז יפתחו לו צינורות והשפעות, וזהו שפירש בירושלמי מס' ב"מ ר"י שביק סנדלא בחוץ ואח"כ אזיל לבי כנישתא והיא רמז להחומר דלא התפלל על החומר רק על הרוחניות, וזהו נמי הרמז בגמרא אל יכנוס לבהכ"נ באבק שע"ג רגליו ר"ל שלא יהא נדבק בו שום גשמיות. וזהו נמי הכוונ' בפסוקי תהלים (י"ח) בצר לי אקרא ד'. ר"ל אנכי אקרא רק מה שנוגע לכבוד השי"ת. ואל אלקי אשוע ישמע מהיכלו קולי ושועתי לפניו תבוא באזניו ר"ל כל שועתי הוא לפניו. וזהו שאמר נמי כי הטה אזנו לי ובימי אקרא אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני וכו'. דבאמת צריך להבין מהו הלשון צרה ויגון אמצא. לשון עתיד ולפי האמור ניחא וד"ל. אם בקשתי הוא בעת שהט' השי"ת אזנו לשמוע דברי אז ובימי אקרא ר"ל שאתפלל רק הנוגע לדבר יומי לצורכי גופי אם זאת לבד אקרא. וזהו שמפרש אח"כ למה צורכי גופי הוי דבר היומי. אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני וא"כ כשאבקש על הגוף לא הוי רק ליומא. צרה ויגון אמצא גם בעתיד ח"ו ובשם ד' אקרא אם מה שנוגע לכבוד הש"י קראתי אנה ד' מלטה נפשי. מה שהנוגע להנפש. חנון ד' וצדיק ואלקינו מרחם. ר"ל אז מועיל תפלתי ומרחם עלי. והיוצא לנו מזה דאם מתפלל לצורך דבר הרוחני שיתקדש ש"ש ולצורך הנפש אזי נתקבל' התפל'. וידוע שגאולת מצרים הי' על ב' בחינות שהי' להם צרות בגוף, וגם השכינ' הי' עמהם בגלות. ובכ"מ שגלו ישראל גלתה שכינ' עמהם שנאמר אנכי ארד עמך מצרימ'. ונמצא הי' להם לישראל צער השכינ' נוסף על צרתם מה ששיעבדו עמהם. וזהו פי' הכתוב הנ"ל מה שהצבתי בהפתיח'. ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי. ר"ל אלי דוקא שכל עיקר צעקתם הי' מה שנוגע אלי ועל גלות השכינ' המה מצטערים. וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם. מלת וגם רמז על ריבוי וגודל צערם ואעפ"כ הם אינם צועקים על צרתם רק בשבילי המה צועקים. ולכן שאינם מבקשים על הגופניות ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים ולשדד המערכ' עבורם אעפ"י שהוא חוץ לטבע והבן: