אור ברסלב
כרם יהושע (וולרשטיין) דרוש ד לשבת הגדול › דברי אגדה לאחר הפלפול

כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין

דרוש ד לשבת הגדול · דברי אגדה לאחר הפלפול

דבר הלכה

איתא במס' סוכה דף נ"ג בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעי למשטפי' לעלמא. אמר דוד מי איכא דידע דשרי למכתב שם אחספא ומישדא בי' וכו' נשא אחיתופל ק"ו בעצמו ומה לתשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה ימחה שמו על המים לעשות שלום בין כל העולם לאביהם שבשמים עאכ"ו. א"ל שרי כתב שם אחספא ושדי בי' ונחית תהומא וכו' עיי"ש. ובירושלמי בסנהדרין איתא הך מאמר בסגנון אחר וז"ל בשעה שכרה דוד שיתין לבהמ"ק אשכח חד עציץ. ובעי למרמי'. א"ל לית את יכיל. א"ל למה. א"ל דאנא הכא כבוש על תהומא. א"ל ומן אימת את הכא. א"ל מן שעתא דשמע קול רחמנא בסיני אנכי ד' אלהיך וכו' לא שמע לי' כיון דרמי' סליק תהומא ובעי למישטפי עלמא. כתב שם אחספא ושדי לתהום ונחית עכ"ל הירושלמי. והוא מאמר זר ונפלא להבין מה הי' הוויכוח בזה בין העציץ לדוד המלך. ולהבין זאת נקדים מאמר הש"ס במס' עירובין דף מ' תן חלק לשבעה וגם לשמונה. תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי הפסח. וגם לשמונה אלו שמונה ימי החג וכשהוא אומר וגם לרבות עצרת. ור"ה. ויוה"כ. עיי"ש. והוא תמוה דמה שייכות יש לר"ה ויוה"כ לפסח וסוכות.

ונראה לבאר כ"ז עפ"י דמבואר דעיקר הנס למה שנקרא שבת זה שבת הגדול. משום דהנס הזה הי' בי' לחודש שאז הי' ביום השבת וזכות שמירת השבת הוא מה שהגין עליהם שלא נתנו טרף לשיניהם של האויבים ומשום דזכות השמירה של שבת הועיל להם מש"ה נקרא השבת הזה שקודם פסח שבת הגדול. והנה איתא במדרש ברכת ד' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה זה שבת מדכתיב ויברך אלהים את יום השביעי. ופירשו המפורשים דלפי דרשת הש"ס הנ"ל ניחא מה שדרשו כאן ברכת ד' היא תעשיר זו שבת. משום דאיתא עוד שם בגמרא דכל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים. שנאמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ד' דבר. והנה באמת לכאור' קשה איך אפשר לומר שיתן לאדם כל משאלות לבו דכל מה שנותנין לו יותר ישאל יותר דמי שיש לו מנה רוצה מאתים. מרבה נכסים מרבה דאגה:

אמנם בהנתן לו נחלה בלי מצרים אזי נתמלא משאלות לבו כי איך יתכן לומר שיבקש יותר הרי יש לו בלי גבול וזהו פי' הכתוב ברכת ד' היא תעשיר דהיינו שבת כדברי רז"ל היא תעשיר וכמ"ש עשירין שבבל מ"מ הויין מפני שמכבדין את השבת. ואמר בא וראה כחה של שבת ואל יוסיף עצב עמה דהא ע"י עשירות אחר מוסיף עצב עמה. אמנם כאן אל יוסיף עצב עמה והבן. ועיקר הדרש דנותנין לו נחלה בלי מצרים נלמד מדכתיב והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ד' דבר דקשה מהו והרכבתיך על במתי ארץ וגם מהו שסיים כי פי ד' דבר הלא כל דברי הנביא פי ד' דבר. ויבואר עפ"י הידוע דאבות העולם נקראו הרים כמש"נ שמעו הרים את ריב ד'. וזהו שאמר שיהי' גבוה מעל כל האבות. שהמה נתברכו בברכה גבולי אך יהי' כיעקב שנתברך בבלתי גבולי דהיינו נחלה בלי מצרים. ופרצת ימה וכו' ואח"כ אמר כי פי ד' דבר דלא תקשה הרי כל האבות קיימו כל תורה כולה קודם מ"ת ואיך שייך לומר דאנו עתה במצות שבת נזכה לשכר גדול כזה יותר מכל האבות ומא"א ע"ה לז"א כי פי ד' דבר דגדול המצוה וכו'. אמנם להבין עיקר המאמרים בשכר שבת מה דאמרינן דכל המענג את השבת ניצול משיעבוד מלכיות. והך מאמר הנ"ל דנותנין לו נחלה בלי מצרים. דאם אמרינן דנותנין לו כל משאלות לבו א"כ הכל בכלל. דאיזה דבר שיחסר אח"ז דאם כבר נאמר והתענג על ד' ויתן לך משאלות לבך. א"כ הכל בכלל. אמנם יבואר כ"ז עפ"י מה דאמרינן עוד במס' שבת שם אר"נ תיתי לי דקיימית ג' סעודות בשבת ואר"י תיתי לי דקיימת עיון תפלה ופי' רש"י תיתי לי ישולם שכרי עיי"ש והקשה המהרש"א וכי הי' מבקשים שכר על קיום המצות והרי אמרו אל תהי' כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס. והנה המפורשים פירשו דלכאורה קשה עוד הכי התנאים האלו לא קיימו כ"א רק זו המצוה שהתפארו כ"א בחדא מצוה ח"א תיתי לי דקיימית מצות תפילין וכי ח"ו לא קיים רק מצות תפילין. ואם ר"ל דבזאת המצוה הי' נזהר ביותר תקשה מי התיר להם לבחור במצוה אחת וליזהר בה יותר מבאחרת הרי שנינו הוי זהיר במצוה קלה כבחמור'. ומה שנ"ל להמפורשים בזה שכל אחד ואחד במקומותם ומושבותם הי' כל אחד ואחד רואה באנשי מקומו איך הי' מזלזלים במצוה מהמצות במקומו של ר"נ הי' מזלזלים במצות עונג שבת ולא הי' מקיימים שלש סעודות בשבת והיתה המצוה הולכת להתבטל ח"ו ור"נ החזיק במעוזה ודרש דרש ברבים יקרת המצוה הזו וחפץ ד' בידו הצליח. ולפי"ז פירש דקיימת כמו ומאמר אסתר קים את דברי הפורים האלה שהכוונה שע"י מאמרה החזיקה במעוזה ולפי"ז יהי' פי' תיתי לי ע"ד אמרם ז"ל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו והוא נוטל שכר כולם והוא אמרם תיתי לי תבוא אלי השכר הזה דקיימת שהחזקתי במעוז המצוה הזאת ויהי' זכות הרבים תלוי בי והבן:

ועוד יש להבין הך מאמר תיתי לי עפ"י מה דאמרינן במס' מכות על התרי"ג מצות בא דוד העמידן על י"א בא ישעי' העמידן על שש. ופי' הכותב בשם הרמ"ה דמהו הכוונה דדוד העמידן על י"א ופי' משים דאיתא מאן דמקיים לה כל התור' מסייע לי' הקב"ה ומגין עלי' דלא לייתי לידי הרהור ואזיל מן עלמא בלא חטא. אבל מאן דלא מקיים לה לכולה אע"ג דרובו זכיות לא מסתייע מן שמיא לאגני עלי' מיצה"ר. וכיון דחזי דוד דהוי מתמעטי דרי ואזל'. בעי רחמי ואוקמינהו למצוה למגני מיצה"ר ואוקמי אי"א מצות. וזהו שכל חד וחד מהאמוראים הנ"ל אמרו תיתי לי כלומר תביא לי סייעתא מהקב"ה להגין על היצה"ר מזכות האמונה וגם זה אמר תיתי לי שקיימתי שלש סעודות בשבת דעיקר האמונ' תלוי בשמירת שבת וכ"א אומר על מצוה אחרת תיתי לי דהאמונה בזו המצוה תיתי לי דיגין עלי' מיצה"ר ובפרט במצות שמירת שבת שהוא שקול' ככל התורה כולה בוודאי פועל האמונ' בה להגין כאלו קיים כל התור' כולה. [כאן אמרתי קצת דברי מוסר בדיני שבת במה שמחממין המאכלים בשבת. וגם במה שהולכין בש"ק בגנות ופרדסים ובאים עי"ז לכמה איסורים שהולכין חוץ לעירוב וחוץ לתחום. ומ"ומ וכמה איסורי דאורייתא כי עבירה גוררת עבירה].

ועוד נקדים מאמר אחד בש"ס אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ופי' רש"י בשם רב האי גאון דכיון שלבש שחורים ומתעטף שחורים אני ערב בדבר שאינו חפץ מכאן ואילך בעבירה עיי"ש במס' מ"ק י"ז. ולכאורה תמוה מאוד איך יועמס במאמר מה שלבו חפץ ההבטחה שאין חפץ מכאן ואילך בעביר' ובפרט באדם שיצרו מתגבר עליו. א"כ הרי הוא חפץ בעבירה. וגם יש לדקדק בדברי הש"ס במה שאמר מה שלבו חפץ. ולא אמר ויעשה מה שחפץ ופי' האפיקי יהוד' דף כ"ז עפ"י דברי הרמב"ם בה' גירושין בהנך שכופין אותו להוציא דמה מועיל הכפי' וכן בקרבנות דכתיב לרצונו דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ותי' משום דבאמת הנפש הישראלי חפץ בהמצוה רק שיצרו אנסו והחומר אונס את הלב ואת הנפש לבלתי יעשה מה שהם חפצים. ולזה בהכנעו את החומר ע"י כפי' אזי הוא עושה מה שלבו ונפשו חפצים והוא מאמר הנ"ל כיון שילך למקום שאין מכירים אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים להכניע גאוותו אזי בטוח שיעשה מה שלבו חפץ. ולא מה שגופו חפץ. והבן:

וזהו ביאור מאמר הנ"ל כל המענג את השבת נותנין לו כל משאלות לבו. כלומר דעי"ז שמענג את השבת הקב"ה עוזרו ששוב לא יהי' יצרו תקפו ויעשה רק מה שלבו הישראלי חפץ:

וזהו שאמר דוד עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי יומם. ר"ל דהנה האדם נברא בחומר ונפש. והנפש צריך למשול בהגוף ולייעץ אותו שילך בדרך טובים והחומר והגוף מהראוי להיות נכנעים ולסור אל משמעתה ולסוף החומר מתגבר. והוא נעשה היועץ והמושל. ולכל אשר יחפוץ יטנו. וזהו שהתאונן דוד המלך עד אנה אשית עצות בנפשי כלומר עד מתי יהי' כזאת שאנכי אשית עצות להנפש אשר מהראוי ההיפך וע"ז יגון בלבבי יומם. הלב תדאג ע"ז תמיד והבן:

והנה עיקר העונג שבת מבואר בגמרא מהא דאמרינן עונג זה איני יודע מה הוא כשהוא אומר וקראת לשבת עונג הוי אומר זה עונג שבת עיי"ש ולכאורה קשה הכוונה דאכתי אין אנו יודעין מהו העונג. אמנם נראה דהכוונ' הוא עפ"י מה שסדרו אנשי כנה"ג בהש"ע של מנחה בשבת יום מנוחה וקדושה לעמך נתת אברהם יגל וכו' מנוחה שלימה שאתה הוא רוצה בה. יכירו בניך וידעו כי מאתך הוא מנוחתם ועל מנוחתם יקדישו את שמך. והכוונה הוא דהמנוחה והעונג בשבת אינו רק העדר המלאכה דזה לא הי' מתואר בשם מנוחה שלימה כי ההעדר אינו שלם גם לא הית' המנוח' מתיחסת אליו ית'. וזהו שאמר מנוחה שלימה שאתה הוא רוצה בה. ר"ל לא העדר העבוד' רק מנוחה שלימה שהקב"ה רוצה בה יכירו בניך וידעו כי מאתך הוא מנוחתם ועל מנוחתם יקדישו את שמך כלומר בהמנוחה והעונג יהי' קידוש השם שקיימו בהמנוחה והעונג רצון הבורא. וזהו קידוש השם והבן. וזהו המכון בהש"ס עונג זה איני יודע מה הוא וכו' כלומר דהפסוק מדייק וקראת לשבת עונג ולא כתיב וקראת עונג בשבת רק לשבת. ועפי"ז נבין מאמר אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת עונג לקדוש ד' מכובד. אז תתענג על ד' ודרשו רז"ל לקדוש ד' מכובד זה יוה"כ. וקשה לכאור' דמה ענין יוה"כ לקדושת שבת. אמנם לפי האמור יתפרש שפיר. אם חשיב משבת וכו' ביום קדשי ר"ל דהעיקר המנוחה והעונג יהי' לטעם שאני קדשתיו. וקראת לשבת עונג וכנ"ל. אזי יהי' העונג הלזה כמו המתענה ביוה"כ דבזה העונג נמי מקיים רצון הבורא. כמו בהתענית של יוה"כ:

וזה הכוונה בהש"ס הנ"ל שהקדמנו תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי הפסח וגם לשמונה אלו שמונת ימי החג וכשהוא אומר וגם לרבות ר"ה יוה"כ. ר"ל כמו בהחגים דמצוה לשמוח בהם ולענג כ"א את נפשו כפי יכולתו במעדנים ותענוגים. אך הכוונה הוא כמו התענית בר"ה ויוה"כ. היוצא לנו מזה דהקב"ה נתן להאדם הגוף והנפש. אך הנפש לבד לא תוכל לקיים כל מצות התורה רק בסיוע מהגוף והעיקר שהנפש תמשול בהגוף והיא תהי' גברת ממלכת עליו. ובזה הוא שנצח משה רבינו להמלאכים שאמרו בשעת קבלת התור' תנה הודך על השמים. והשיבם משה רבינו כלום אכילה ושתיה יש ביניכם ור"ל דכמה מצות התור' אשר קרוצי חומר יוכלו לקיימם ואישים רוחניים אינם יכולים לקיים רק רוחניות התור' בהענין והשכל:

ועפי"ז נפנה למאמר הפונה קדים בראש האמור מאמר הירושלמי הנצב בפתח השער. בהוויכוח שהי' לו לדוד בשעה שכרה את היסודות להבהמ"ק עם העציץ והוא דהנה תכלית הכוונה בהבנין בהמ"ק הי' להשראת השכינה דהקב"ה הי' חפץ לעשות לו דירה בתחתונים. וגבי דוד אמרינן בש"ס ברכות דף ס"א דמה שאמר לבי חלל בקרבי היינו ששחט היצה"ר. ובעת שבנה היסודות להבהמ"ק וחפץ שיהי' מקום הראוי להשראת השכינה רצה לפתח מוסרות ברית הטבעי וזהו הכוונה בהירושלמי הנ"ל. בשעה שכרה דוד שיתין לבהמ"ק אשכח חד עציץ זהו רמז דאדם נמשל לעציץ היונק משדי רגבי האדמה כן האדם בחומריותו יונק מן האדמה. בעי למרמי' ר"ל שרצה להשליך ולפתוח ברית הטבעי ושיהי' כולו רוחני. א"ל לית את יכול. א"ל למה. א"ל דאנה כביש על תהומא. א"ל ומן אימת את הכא. א"ל מן שעתא דשמעית קל רחמנא בסיני אנכי ד' אלקיך. ור"ל עפ"י מאמר המדרש בתחילה גזר הקב"ה השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם ואח"כ בשעת קבלת התור' בטל הגזירה. משל למלך שגזר בני רומא וכו'. והרמז הוא דבשעת קבלת התורה ע"י התור' ניתן קיום להעולם ולא לתוהו בראה אלא הפליא לעשו' לקשר דבר רוחני עם דבר גשמי. וכמו דאמרינן ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו. לא שמע לי'. כיון דרמא סליק תהומא ובעי למטפי עלמא כלומר כיון דלא שמע לי' חזי א"כ לית עלמא יכול קאים כלל. כיון דחזא דוד דיתבטל עלמא כתב שם אחספא ושדי לתהומא ונחית. ר"ל שרמז בעצמו והודה דצריך לקשר הרוחניות עם החומריות וזהו הרמז השם על החספא. שזה דרך סלולה לבוא להר ד' והבן. ובזה סיימתי בברכה ויהא רעווא שנזכה לראות את פני ד'. וכימי קדם נראה פלאות ונסים. וישלח משיחנו לפדות מחכי קץ ונזכה לגאולה שלימה בב"א:

תוכן העניינים

כרם יהושע (וולרשטיין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה