אור ברסלב
כרם יהושע (וולרשטיין) דרוש ד לשבת הגדול › דבר הלכה

כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין

דרוש ד לשבת הגדול · דבר הלכה

דרוש ד לשבת הגדול

כסוגיא דהאוכל תרומת חמץ

פסחים דף ל"א ע"ב מתני' האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש. במזיד פטור מתשלומין ומדמי עצים. ופי' רש"י בשוגג ששגג בתרומה ואפי' הזיד בחמץ וכו' כדלקמן לאו לפי דמים משלם אלא לפי מדה משלם הלכך לאו בתר דמים אזלינן במזיד פרש"י משום דאינו אלא כשאר גזלן בעלמא ומשלם מעות ולפי דמים וכו'. בגמרא תנן התם וכו' איבעיא להו כשהוא משלם לפי מדה משלם או לפי דמים משלם וכו' אמר אביי לעולם לפי דמים משלם וכו'. תנן האוכל תרומת חמץ בפסח וכו' אא"ב לפי מדה משלם שפיר אלא אי אמרת לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא. אין הא מני ריה"ג היא דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה. אי הכי אימא סיפא במזיד פטור וכו' סבר לה כרנב"ם. עכ"ל סוגיות הש"ס בקצרה:

והנה תמהו כל המפורשים לפי מה שפירש רש"י בסוגין בד"ה כרנב"ה דמה דמוקמינן כרנב"ה הוא משום דמית' ביד"ש פוטר. ועיקר הוכחתו הוא דאי משום כרת ליתני חמץ חולין של חבירו. א"כ אליבא דרבא דס"ל דוקא כרת פוטר ולא מיתה ביד"ש ע"כ באמת משום כרת הוא דפוטר דדוחק לומר דהך פלוגתא אי לפ"ד משלם או לפ"מ משלם יהי' תליא בפלוגתא דאביי ורבא. ולומר אליבא דרבא דטעמי' דסיפא דבמזיד פטור משום דחמץ בפסח לאו בר דמים הוא וברישא בשוגג חייב משום דלפי מדה משלם זהו דוחק גדול. ובודאי דלרבא נמי הכי היא דלפי דמים משלם והטעם דפטור במזיד אליבא דרבא משום כרת הוא. וא"כ הדק"ל דלדידי' ליתני חמץ של חבירו. וליישב זה נקדים לשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה וז"ל. עוד אבאר לך במס' מכות כי כל אוכל חמץ בפסח לוקה והעיקר אצלינו אין אדם לוקה ומשלם לפיכך פטור מן התשלומין עכ"ל. והנה בדברי הרמב"ם הלזו תמהו כל גדולי הראשונים ובראשם התוי"ט דלפי מה שפסק הרמב"ם בעצמו בפ"י דתרומות דהאוכל תרומת חמץ בפסח בין בשוגג בין במזיד פטור מן התשלומין משום דלפי דמים משלם. א"כ למה הוצרך הרמב"ם כאן בפי' המשנה לומר הטעם משום דאין לוקין ומשלם הא בלא"ה פטור משום דחמץ בפסח לאו בר דמים היא. ותו הקש' התוי"ט דלמה הוצרך הרמב"ם לומר הטעם דפטור משום מלקות דחמץ הא איכא נמי מלקות דתרומ' דכתיב וכל זר לא יאכל קודש ואשר אנכי אחזה ליישב והוא. ומקודם נקדים קושית הפני יהושע שהקש' שם בסוגיא דלמה מוקי לה דלא כהלכתא וכריה"ג דס"ל חמץ בפסח מותר בהנא' ולמה לא מוקי לה בתרומ' שלא באה עדיין ליד כהן וכר"י בדף מ"ו דסובר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו והוי שפיר בר דמים שיוכל להשהות עד אחר הפסח ע"ש. והיא קושיא נפלאה:

והנה בהשקפה ראשונ' הי' נלפענ"ד לתרץ עפ"י דברי הירושלמי בפ"ו ממס' תרומות דפליגו התם רבי וראב"ש רבי סבר הפרשת' אינו מקדשת' רק לענין שאסור לאכלה כתרומ'. ונחינתה לכהן מקדשתה קדושה גמור' לחייב עלי' חומש וראב"ש סבר הפרשתה מקדשתה לכל דבר ע"ש. ונמצא דרבי סבר דאין הפרשת' מקדישת' רק לענין שאסור לאכלה כתרומ' אבל הנתינ' לכהן מקדישת' קדושה גמור' וחייב עלי' חומש. והשתא אם נימא כקושית הפני יהושע הנ"ל דמתני' דהכא איירי בתרומ' שלא באה עדיין ליד כהן תקשה אליבא דרבי דס"ל דאין הפרשת' מקדישת' לענין חומש ובמתני' קתני בהדיא דבשוגג חייב קרן וחומש. וע"כ דמיירי בשכבר נתנה ליד כהן ושפיר פריך הש"ס אי לפ"ד משלם אמאי משלם. ועיין בהר"ש פ"ו דתרומות דמייתי נמי הך פלוגתא והביא שם נמי דבתורת כהנים פ' אמור איתא נמי הך פלוגתא דרבי וראב"ש:

אמנם אחרי העיון זה ליתא ומצאתי במלמ"ל פ"י דתרומות ה"א שהביא בשם הקרבן אהרן שפי' נמי הכי הת"כ כמו שכתבנו דרש"י ס"ל דקודם נתינתה לכהן אינו חייב חומש והמלמ"ל השיג עליו וכו' וכתב הס כי לא להזכיר פירוש זה דמעולם לא שמענו חילוק בתרומה אם נתנה לכהן או לאו ומה שנחלקו רבי וראב"ש שם בת"כ ובירושלמי היא בתשלומי תרומה שדינו דהוי כתרומ' לכל דבר ונלמד מהכתוב ונתן לכהן את הקודש ודרשינן דבר הראוי להיות קודש ובזה דוקא פליגו דרבי סבר דמשעת הפרשה לא נעשו התשלומין קודש כי אם משעת נתינתה וראב"ש סובר דמשעת הפרשה נעשו קודש ע"ש. וא"כ הד"ק הפנ"י הנ"ל לדוכת'. דלוקמי בתרומ' דלא אתי ליד כהן. וראיתי בצל"ח שתירץ דאם כן דנוקמי שלא באה ליד כהן שוב ל"ש חיוב ופטור בדיני אדם שהרי היא ממון שאין לו תובעין ושייך רק לצאת ידי שמים ומשום גזל השבט. וא"כ סיפא דפטור במזיד אף דמוקמינן לה כרנב"ה אכתי למה פטור כדי לצאת יד"ש הא קיי"ל אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו עיי"ש. [ומלבד מה שסותר הצל"ח משנתו מלעיל בדף כ"ט בסוגיא דהאוכל חמץ של הקדש שהסביר שם באריכות דאליבא דרנב"ה ל"ש הך כללא דחייב לצאת ידי שמים קלב"מ ע"ש] אמנם דבריו תמוהין לי דהא הסוגיא דכאן אזלא אליבא דאביי דס"ל לפ"ד משלם ועליו הוא דפריך הש"ס ממתני' דהכא. ואביי גופא פליג התם בב"מ על רבא וס"ל דבקלב"מ פטור אפי' לצאת יד"ש. אמנם ליישב קושי' הפנ"י הנ"ל נ"ל עפ"י מה שהקש' המגיה בהמלמ"ל בהג"ה על הרמב"ם בפ"א מה' מעיל' ומטי בה משמי' דבעל שו"ת דבר שמואל בסי' שכ"ו על מה שכ' הרמב"ם שם המועל בזדון לוקה ומשלם והקש' בתשוב' הנ"ל הרי קיי"ל בכ"מ כל הלוקה אינו משלם ורבינו בעצמו פסק בפ"ו מה' תרומות שהאוכל תרומ' בזדון לוקה ואינו משלם. ותירץ הדב"ש דהרמב"ם ס"ל לחלק בין תשלומי ממון לתשלומי הקדש דהא עיקרא דהאי מלתא דאין אדם לוקה ומשלם מדסמך לאו דחסימ' לעדים זוממין דכתיב בהו כדי רשעתו ואי אתה מחייבו וכו' והתם מיירי בתשלומי ממון אבל במוש"ר שהתשלומין הם קנס קיי"ל דלוקה ומשלם. ובמעיל' שהתשלומין להקדש ואין לו בעלים תובעין כי אם מסירתו לגבוה משום כפרה דהוי כקנסא שפיר דיינינן לי' כמוציא ש"ר דלוקה ומשלם ע"ש. וכוונתו מבוארת דע"כ לומר דהרמב"ם לא ס"ל כשיטת התוס' במכות ובכתובות שהם פירשו דהא בהא תליא דר"מ משום דס"ל עדים זוממין קנסא וממילא כדי רשעתו מוקי לה במיתה ומלקות. וא"כ אליבא דר"י אף בממון נמי לוקה ומשלם. ורבנן משום דס"ל עדים זוממין ממונא וממילא כדי רשעתו מוקי לה במלקות וממון. וא"כ ממילא אפי' קנסא נמי אין לוקין ומשלמין. אמנם דעת הרמב"ם לפי פירושו של הדב"ש הנ"ל שס"ל לחלק בין קנסא לממון ודוקא בתרומ' פסק הרמב"ם דלוקה וא"מ אבל במעילה דהקדש דדמיא לקנסא ס"ל להרמב"ם דלוקה ומשלם:

אך פשיטא זה אינו רק במלקות וממון אבל במיתה וממון כולהו אמוראי ס"ל בכתובות אליבא דר"מ דאין אדם מת ומשלם אפי' בקנסא. ורק רבה דס"ל התם בכתובות אליבא דר"מ ומוקי אפי' בטובח ע"י עצמו וחידוש הוא שחידשה תור' בקנס אע"ג דמקטיל משלם. אבל כולהו אמוראי ס"ל אליבא דר"מ דאין אדם מת ומשלם ואפי' בקנסא וממילא אליבא דרנב"ה דס"ל דיוה"כ כשבת א"כ גם כרת פוטר מתשלומין אפי' בקנסא. ועפי"ז יתיישב הא דאמרינן לעיל דף כ"ט בפלוגתא דהאוכל חמץ של הקדש מעל וי"א לא מעל מאן י"א רנב"ה הוא. ולכאור' קש' דהו"לל דהת"ק והי"א פליגי בפלוגתת ר"מ ורבנן דת"ק סבר כר"מ דלוקה ומשלם וי"א כרבנן דאינו לוקה ומשלם דהא האוכל חמץ בפסח לוקה ולמה מוקי ר"י כרנב"ה. אולם לדברי הדב"ש הנ"ל ניחא דגבי מעילה ל"ש לומר אינו לוקה ומשלם דהוי קנסא והבן. והואיל וכן ניחא שפיר ולק"מ קושית הפנ"י הנ"ל דהא הא דמוקי לה כרנב"ה באמת אליבא דהלכתא דלא קיי"ל כרנב"ה ע"כ מוקמינן לה משום מלקות וכר"י דס"ל דלוקה ואינו משלם וכפי' הרמב"ם בפי' המשנה. והשתא אם נימא כקושית הפנ"י הנ"ל דמיירי בתרומ' דלא אתי ליד כהן א"כ הוי ממון שאין לו תובעין ושייך רק לצאת ידי שמים משום גזל השבט ובכה"ג דאינו ממון גמור רק כמו קנסא שוב לא אמרינן קלב"מ לשיטת הרמב"ם וע"כ דאיירי באתי ליד כהן ושפיר פריך הש"ס א"א לפ"ד משלם אמאי חייב והבן:

איברא בעיקר קושית הדב"ש הנ"ל שהקש' על הרמב"ם דלמה פסק המועל בזדון לוקה ומשלם. הא בכ"מ קיי"ל דאין לוקה ומשלם. ונרא' ליישב דהנה התוס' בכתובות דף ל' ע"ב ד"ה ולאביי פטור הקשו דה"ה דהוי מצי למיפרך אמתני' דהאוכל תרומות חמץ לפי מה דמוקי לה כרנב"ה נמי הוי לי' למיפרך מדאגבה קני'. ודקדקו המפורשים מדוע לא הקש' התוס' מאוכל חמץ של הקדש. והנה אף לפום מה דמוקי לה בתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה. נמי פריך הש"ס התם סוף סוף מדלעסה קני' ומוקי במצי לאהדור' על ידי הדחק. והקשו שם בתוס' בד"ה ל"צ וז"ל וא"ת והא אמרינן בפ' בהמה המקשה נהי דבפניו לא חזיא שלא בפניו מחזי חזי' א"כ אי הוי מהדר לה הוי חזי'. וי"ל כגון דמעיקרא לא הוי כי אם ש"פ ועתה שנתקלקל קצת אינו ש"פ ואפי' אי זה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כיון דשוין כ"ש אז מחייב בכל כדאמרי' בב"ק אתה גרמת לי היקפא יתירא מיחייב בכל הנאה ע"ש. ונמצא לפי זה דעל הך קושיא מדאגבה קניא ליכא לתרוצי רק בכה"ג שתחב לו חבירו ובדלא מצי לאהדורי רק ע"י הדחק. ובלא הי' מעיקרא שוה רק פרוטה כפירושו של התוס' הנ"ל. והואיל וכן בשלמא הא דפסק הרמב"ם בפ"ו מה"ת דזר שאכל תרומה במזיד לוקה ואינו משלם. והקש' עליו המלמ"ל שם הלא אמרינן בש"ס דאינו מפטר רק כשתחב לו חבירו. זה אינו תמיה גדול' כ"כ די"ל דאיירי בכגון שתחב לו חבירו כדמוקמי בש"ס וזה ניחא שם בתרומ' כיון דחסר מיהו כ"ש וזה נהנה בשו"פ ולכך חייב. אך בהקדש קיי"ל דבדבר דשייך בו פגם אינו מועל עד שיהנה ויפגום בשו"פ כדאיתא במשנה דמס' מעילה דף י"ח וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מה"מ א"כ בהנאת שו"פ אינו חייב במעיל' עד שיפגום בפרוט'. ואם כן נתיישב שפיר קושי' הנ"ל דמש"ה פסק הרמב"ם שפיר המועל בזדון לוקה ומשלם משום דבהקדש נמי תקשה קושית הש"ס נימא מדאגביה קניא ותירוץ של הש"ס בתחב לו חבירו ל"ש הכא כדאמרן דתקשה קושית התוס' בכתובות הנ"ל. ותירוצם לא שייך הכא בהקדש דהא בעינן שיפגום בשו"פ:

אמנם בעיקר קושית הש"ס שם בכתובות דפריך ולאביי פטור נימא מדאגבי' קניא. הנה בימי חורפי שמעתי מקשין בשם הגאון המפורסם מוה' זאב וואלף פרענקיל זצל"ה אבד"ק פשפווארסק ואיתן מושבו הי' פה"ק רישא. והקש' דמאי פריך הש"ס מדאגבי' קניא והרי קיי"ל בב"ק דף ס"ו ע"א האי מאן דגזל חבית' דחמרא מחברי' היכא דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף ארבעה איתבר ממילא משלם זוזא תברה או שתיה משלם ד' וא"כ שפיר איכא נפקותא גדולה בזה בין אביי לרבא בזר שאכל תרומ' וכגון דבשעת הגבהה היתה שוי' זוזא ובשעת אכיל' ד' זוזי דלרבא דמיתה ביד"ש לא פטר מתשלומין וממילא משלם כשעת האכיל' דהוי כתברה או שתיה. ולאביי דמיתה ביד"ש פוטר וא"כ על האכיל' אינו חייב רק על הגבהה והוי כאיתבר ממילא ואינו משלם רק כשעת הגזיל' דהיתה רק שויא זוזי והוא קושיא נפלאה. והנה לכאור' י"ל דהא אמרינן הכא בסוגין דהיכא דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה אי אמרינן לפי מדה משלם פשיטא דא"ל גריוא אכל גריוא משלם ואי אמרינן לפי דמים משלם בזוזא אכל בזוזא משלם, וא"כ י"ל דהסוגיא בכתובות אזלא להך תנאי דס"ל לפי מדה משלם. וממילא אפי' לאביי דמיתה ביד"ש פוטר והוי כאיתבר ממילא נמי אין חילוק בין אם מעיקרא היתה שויא בפחות ולבסוף הוקרה דהא אם לפי מדה משלם גריוא אכל גריוא משלם. אמנם אכתי הקושיא במקומ' עומדת דהא שם בכתובות מיירי בזר שאכל תרומה במזיד ובכה"ג אפי' אם אמרינן לפי מדה משלם זה אינו רק כשאכל בשוגג אבל במזיד הוי כשאר גזלן ולפי דמים משלם כדפירש רש"י כאן במתני' אולם הרי נודע דעת הרמב"ם בפ"ו מה"ת שכתב שם דבין בשוגג בין במזיד אינו משלם אלא מן החולין המתוקנים שנאמר ונתן לכהן את הקודש ועיי"ש במלמ"ל שהעלה דזהו בין הרמב"ם לרש"י דלהרמב"ם אפי' במזיד דינא הכי. למ"ד דלפי מדה משלם גם במזיד משלם לפ"מ וא"כ לדעת הרמב"ם נתיישב שפיר קושיא הנ"ל והבן:

ומעתה נבוא ליישב קושית המפורשים הנ"ל. והוא דהרי כבר הקשו בתוס' כתובות שם בד"ה ולאביי דה"ה דהו"מ למיפרך הכא בהאוכל תרומת חמץ דאמאי פטור במזיד נימא נמי מדאגבי' קניא. ותירצו המפורשים עפ"י מה דאיתא לקמן בש"ס דהת"ק ס"ל בתרומה דעיקר החיוב הוא דוקא בכזית אע"פ שאין בו שו"פ. א"כ י"ל דהכא איירי שאכל תרומת חמץ שאינו שו"פ. רק שאכל כזית דחייב בתרומה בשוגג ובסיפא דקתני במזיד פטור מן התשלומין איירי בשגג בתרומ' והזיד בחמץ ופטור משום כרת א"כ ל"ש שוב לומר מדאגבי' קניא כיון שאינו שו"פ. רק באכיל' חייב משום אוכל כזית תרומה וא"כ שפיר כרת ותשלומין באין כאחד. וראי' מוכרחת דהסוגיא אזלא אליבא דהך תנא דס"ל בכזית אפי' שאינו שו"פ דהא כבר הקש' בס' אור חדש לשיטת החכם צבי בתשוב' דעל חצי שיעור אינו עובר בבל יראה א"כ מאי פריך הש"ס אי אמרת לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא והוצרך לאוקמי כריה"ג דאמר חמץ בפסח מותר בהנא' דלוקמי אפי' כר"ש דחמץ אסור בהנא' כל שבעה וכגון שאכל חצי שיעור דחצי שיעור מותר להשהותו לאחה"פ. וא"כ בר דמים הוא דדבר הגורם לממון הוא ובמזיד פטור משים דעל תרומ' חייב מיתה אפילו בפחות מכשיעור בששוה פרוט' עיי"ש. והיא קושיא נפלאה ונדחק שם ליישב. וע"כ לומר דהסוגיא דהכא אזלא אליבא דהת"ק דס"ל דחיובא דתרומ' אינו אלא בכזית. וא"כ נתיישב קושית התוס' בכתובות הנ"ל דל"ש למיפרך הכא מדאגבי' קניא וכדאמרן כיון שאינו שו"פ וממילא לא קש' נמי קושית המפורשים הנ"ל דלרבא ליתני חמץ חולין של חבירו די"ל ממ"נ אי שו"פ א"כ תקשה מדאגבי' קניא ואם אינו שו"פ בלא"ה פטור משום גזל. ולכך הוצרך למיתני בתרומת חמץ ואזי שפיר איכא לאוקמי בכזית ואינו שו"פ ול"ש מדאגבי' קניא. והואיל וכן נתיישב שפיר קושית התוי"ט הנ"ל דלכאו' לפי מה שפי' הרמב"ם מטעם מלקות נמי תקשה כנ"ל ניתני חמץ חולין ש"ח. אך לפי האמור ניחא דלהכי תני דוקא תרומת חמץ דאל"ה תקש' מדאגבי' קניא. וניחא נמי הא דמוקי לה דוקא משום מלקות דחמץ דאי נימא דהזיד בתרומה ופטור משום מלקות דתרומ' דבמזיד דתרומ' הוי כגזלן. וא"כ בעינן דוקא שאכל בשו"פ דאל"ה אינו חייב בתשלומין ואם כן תקשה מדאגבי' קניא ומש"ה מפרש מלקות דחמץ ובתרומ' הוי שוגג ובכה"ג חייב אפי' אינו שו"פ ול"ש שוב לומר מדאגבי' קניא ובאין כאחד והבן:

תוכן העניינים

כרם יהושע (וולרשטיין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה