אור ברסלב
כרם יהושע (וולרשטיין) דרוש ג לשבת הגדול › ועתה נבוא לדבר הלכה

כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין

דרוש ג לשבת הגדול · ועתה נבוא לדבר הלכה

מענינא דיומא

בסוגיא דחמץ בזמנו

פסחים דף כ"ט ע"ב פיסקא. אמר רב חמץ בזמנו בין במינו בין בשלא במינו אסור. שלא בזמנו במינו אסור. שלא במינו מותר. במאי עסקינן אלימא בנ"ט שלא בזמנו שלא במינו מותר הא יהיב טעמא אלא במשהו חמץ בזמנו בין וכו'. ושמואל אמר חמץ בזמנו במינו אסור. שלא במינו מותר. שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר וכו'. ור"י אמר חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור בנ"ט שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר וכו'. שלא בזמנו וכו' מותרין כר"ש. אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב. שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש. ומי אמר רבא הכי והא אמר רבא ר"ש קנסא קניס הואיל ועבר עליו בב"י וב"י הנ"מ בעיני' אבל ע"י תערובות לא. ע"כ סוגית הש"ס בקצרה:

והנה נודע קושית הפני יהושע בחידושיו דלמה לא פריך הגמרא הך קושיא והא ר"ש קנסא קניס ג"כ על ר"י דס"ל נמי דשלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש ע"ש. וכמו כן דקדק רש"י תיכף על שמואל דס"ל נמי הכי דשלא בזמנו וכו' מותר כר"ש:

ואשר אנכי אחזה ליישב כ"ז והוא. דהנה הרי"ף בהלכות לא גריס כגירסת רש"י במשהו כרב. רק סתמא קאמר רבא אסור והרי"ף דייק לה מדלא קא יהיב שיעורא למלתא ש"מ במשהו כרב ע"ש. והרמב"ם ז"ל בפ"א מה' חו"מ ה"ה פסק כרבא דבזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו. והרמב"ם נרא' דעתו להדיא דלא ס"ל כגירסת רש"י דטעמא דרבא משום דס"ל בכל איסורין במינו במשהו ובפסח גזר שלא במינו אטו מינו. דהא איהו פסק בפט"ו מה' מ"א כר"י וס"ל דכל איסורין שבתור' בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ. וכ' שם בהלכ' טי"ת וז"ל. חמץ בפסח אעפ"י שהוא מאיסורי תור' אינו בכללות אלו לפי שאין התערובות אסור' לעולם. שהרי לאחר הפסח תהי' כל התערובות מותרת לפיכך אסור בכ"ש בין במינו בין שלא במינו עכ"ל הרמב"ם. וכתב הכסף משנה שם וז"ל בא לתרץ למה לא אמרו ר"י ור"ל חוץ מחמץ בפסח שבין במינו בין שלא במינו בכ"ש ונתן טעם מפני שהוא דשיל"מ. ולא איירי ר"י ור"ל אלא באיסורי תור' שאין להם מתירין עכ"ל הכ"מ. והנה כל העובר על דבריו ישתומם על המראה ודברי הכ"מ מרפסין איגרא. דהרי בהדיא ס"ל לר"י הכא דחמץ בזמנו בנ"ט וקאמר הגמרא דאזיל לטעמא דס"ל דכל איסורין שבתור' בנ"ט. ואיך יקש' הרמב"ם על ר"י ור"ל דיאמרו ג"כ חוץ מחמץ. ועיין בשו"ת נו"ב מהד"ק חיו"ד בסי' צ"ב שעמד על מדוכה זו וכ' שם שהוא לכאור' פליא' נשגבה והאריך שם. ותמצית תירוצו הוא דהא אמרינן הכא ר"י לטעמי' דר"י ור"ל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתור' בנ"ט. א"כ קשה הו"לל ר"י ור"ל דאמרו תרוייהו חמץ בזמנו בנ"ט ואזלו לטעמייהו ומדאחז ר"י ברישא ושבקי' לר"ל משמע שר"ל לא ס"ל בחמץ כר"י. וזהו כוונת הכ"מ דבא לתרץ למה לא אמר ר"ל חוץ מחמץ בפסח. ועיקר כוונתו על ר"ל. ואגב שיטפי' נקיט ר"י ולכך הוצרך הרמב"ם לומר שזה אינו הוכח' דשאני חמץ דאינו בטל משום דהוי דשיל"מ ומזה לא מיירי ר"ל רק מאיסורי תור' שאין להם מתירין ע"ש. היוצא לנו מזה דר"י ור"ל נמי פליגי בזה אם חמץ אוסר במשהו או לאו. דר"ל ס"ל כרבא דאוסר במשהו משום דהוי דשיל"מ. ולר"י דלא מיירי מדשיל"מ אינו אוסר רק בנ"ט. אמנם בעיקר דברי ר"י דס"ל דאינו אוסר רק בנ"ט כבר תמה הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות דהא ר"י בלאחר זמנו ס"ל כר"ש דמותר וא"כ אמאי ס"ל בזמנו בנ"ט הרי הוי דבר שיל"מ ותי' הרמב"ן ז"ל דגוף הדין של דשיל"מ הוא פלוגתא ור"ש סובר כן ורבנן פליגי שם על ר"ש. ור"י אמר אנא דאמרי כרבנן ע"ש. וכבר תמהו עליו דבכל הש"ס מלא מזה מהך כללא דשיל"מ ל"ב ולא משתמיט בחד דוכתא דר"י פליג על הך כללא. ועוד דמה שהביא הרמב"ן דרבנן פליגו על ר"ש בהך כללא דדשיל"מ אינו מבואר שם הכי. דל"פ התם רק אהך דאין להם מתירין וסברי דפירות שביעית אין בטלין אבל בהך דינא דדשיל"מ לא מצינו חולק ועיין בצל"ח ביצה דף ד' בהדרוש בשם בנו הרב ע"ש. וא"כ הדק"ל דלמה ס"ל לר"י חמץ בנ"ט הא הוי דשיל"מ:

והנה נקדים עוד דלכאור' יש להקשות לפי דעת הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל דהא דקיי"ל דחמץ בזמנו במשהו הוא מטעם דהו"ל דשיל"מ דלאחר זמנו התערובות מותר כר"ש דא"כ תקש' טובא דלמה לי' להש"ס לפרש מלתא דשמואל דאמר חמץ בזמנו במשהו הוא מטעם דס"ל כל איסורין שבתור' במינו במשהו ושלא במינו אטו מינו לא גזר ודלא כרב דגזר אינו מינו אטו מינו. ולמה לא מפרש כפשטא כיון דשמואל ס"ל בחמץ לאח"ז כר"ש דמותר מה"ת א"כ ממילא בחמץ בזמנו במינו אסור במשהו משום דהוי דשיל"מ לאחר הפסח אבל שלא במינו מותר כמו בכל דשיל"מ דבאינו מינו מותר. ובשלמא בדברי רב ליכא לפרושי מטעם דשיל"מ דהא איהו ס"ל דשלא בזמנו במינו אסור א"כ גלי דעתא דכר"י ס"ל דלאחר הפסח אסור מדאורייתא אם כן שוב ליכא למימר מטעם דשיל"מ אבל אליבא דשמואל קש' כנ"ל:

ונלפע"ד ליישב עפ"י מה שנודע שיטת הטור והש"ע בסוף סי' תמ"ז סעי' י"א דבין שנתערב קודם הפסח בין שנתערב בפסח בין שנתערב אחה"פ בטל בס'. דהטור פי' דהא דאמרינן בגמרא בתערובות לא גזרו היינו דל"ג במשהו אבל ביטול ס' בעינן והמג"א בס"ק מ"ד תמה בזה. חדא דאי בס' אפי' לר"י שרי דמה"ת להחמיר בו יותר משאר איסורים. ועוד דפריך והא קנסא קניס ר"ש. ומשני ה"מ בעיני' וכו'. ומאי פריך וכי ס"ד שמשום קנס יהא חמור מכל איסורים דהא רבא ס"ל כל איסורין בס'. והעלה להלכ' דבטל ברוב בעלמא דלא קניס עיי"ש. והגאון בעל אבן עוזר בחידושיו להלכות פסח הנדפס אצל הפרי חדש העלה בישוב דברי הטוש"ע. דלדידן דקיי"ל דטע"כעק דאורייתא אין שייך להקל בתערובות מאלו הוא בעינו דע"י תערובות אסור מדאורייתא כמו במינו. והא דפירשו רש"י והרמב"ם בדברי ר"י ורבא דלאחר זמנו מותר אפי' בנ"ט הוא משום דר"י ורבא לשיטתייהו קאי דהא מבואר בב"י ביו"ד סי' צ"ח שדעת רש"י דטע"כ דרבנן וזהו משום דרש"י פי' בפ' גיד הנשה דר"י ורבא ס"ל דטעם כעיקר ל"ד וכן פסק הרמב"ם שם ע"כ לק"מ לרש"י כאן וכן להרמב"ם דהן מפרשים דר"י ורבא דאמרו מותר לאח"ז ע"כ אפי' בנ"ט כיון דנתערב ברוב בטל מדאורייתא דהם ס"ל טע"כע דרבנן וכו' אבל אנן דקי"ל דטע"כע דאורייתא ע"כ דגם רבא ס"ל הכי וכן ס"ל להטור דע"כ צריכין לפרש עפ"י מה דמבואר באו"ה הביאו הש"ך ביו"ד סי' צ"ח ס"ק כ"ט דמדאורייתא אם האיסור נתערב בס' אע"פ שטעם האיסור נרגש אפ"ה מדאורייתא שרי אלא דרבנן אסרו כל שטעמו נרגש אפי' באלף לא בטל ע"ש. ונ"ל הטעם דהא טכע"ק לא ידעינן רק דילפינן מגיעולי עכו"ם והתם ע"כ אין בו ס' דאין לך כלי שיהי' ס' תוך הכלי נגד הכלי וכו' אבל כל שיש בו ס' שכבר נקלש טעם איסור שרי מדאורייתא. ולפ"ז הא דחילק ר"י בחמץ בין בזמנו לאח"ז בזמנו בנותן טעם פירש אפי' שנתערב באלף וטעמו נרגש אסור מדרבנן ושלא בזמנו מותר בנו"ט פי' ודוקא אם יש בו ס' רק טעמו נרגש דאז אסור מדרבנן בשאר איסורין וכאן לא גזרו בחמץ לאח"ז ובטל בס' אף שטעמו נרגש. ולפ"ז צ"ל דרב ושמואל ור"י קבלו מרבותיהם שיש חילוק בין חמץ בזמנו לשלא בזמנו לכן לשמואל דחילק לענין משהו בין בזמנו לשלא בזמנו ע"כ י"ל דשמואל מיירי בסתמא דמלתא דיש בו ס' וע"כ אין נותן טעם אבל אם יש בו ס' ונותן טעם זהו מלתא דלא שכיחא כדאיתא ביו"ד אבל לר"י דמין במינו בטל ע"כ צ"ל החילוק דבין בזמנו לשלא בזמנו היינו אם יש בו ס' ונותן טעם וע"ז פריך והא קנסא קניס ר"ש וקס"ד דהוי כמו איסור דאורייתא וא"כ אפילו כשיש ס' וטעמו נרגש ליתסר ומשני ה"מ בעינו אבל ע"י תערובות לא. והיינו בתערובות דאסור מדרבנן ולא מדאורייתא כגון שיש ס' וטעמו נרגש זהו תוכן דבריו ע"ש:

ולפי האמור נתיישב שפיר קושיא הנ"ל. דהנה כבר הביאו האחרונים ראי' דשמואל ס"ל דטע"כ דאורייתא מהא דס"ל במס' ע"ז דף ל"ה גבי גבינות עכו"ם דס"ל התם הטעם מפני שמעמידין אותן בקיבת נביל' והקשו בתוס' שם דל"ל נבילה דאפי' בכשיר' אסור מטעם בב"ח ותירצו דמשום בב"ח לא הי' אסורין מספק דליכא אלא איסורא דרבנן דדרך בישול אסרה תור' ע"ש ובנביל' איתא חשש איסור תור'. ואי אמרת טע"כ דרבנן אכתי איסור דרבנן היא. ואמאי ניחוש לספיקא. אלא ודאי דס"ל טעכע"ק דאורייתא. ולפ"ז נתיישב שפיר הקושיא הנ"ל דל"ל לשמואל הטעם דבמינו במשהו משום דהוי דשיל"מ דהא איהו ס"ל טע"כ דאורייתא ולדידי' בתערובו' לא גזרו נמי היינו אפי' שטעמו נרגש אבל ביטול בס' בעינן וא"כ שוב לא הוי דשיל"מ דהא אף לאחר הפסח בעינן ביטול והרמב"ם דמפרש בטעמא דרבא משום דהוי דשיל"מ כבר פי' הב"י דבדברי הרמב"ם מבואר דבתערובות לא גזרו ולא בעינן ביטול כלל והבן:

אמנם אכתי נשאר לבאר להבין בטעמא דר' יוחנן דהא איהו ס"ל דטכע"ק דרבנן לשיטת רש"י. ואם כן לדידי' בתערובות לא גזרו פירושו דמותר בלא ביטול. וא"כ הדק"ל כקושית הרמב"ן הנ"ל דאמאי ס"ל בזמנו בנ"ט והא הוי דשיל"מ. אך כבר פי' הצל"ח בשם בנו הרב במס' ביצה דזה תליא בפלוגתת הרמב"ם והמרדכי הובא ביו"ד סי' ק"ב בהג"ה. ור"י נמי ס"ל דנהי בכ"מ דשיל"מ לא בטל אבל בחמץ משום דחוזר ונאסר בשנה הבאה מש"ה בטל. וגוף פלוגתת הרמב"ם והמרדכי תליא בהנך שני טעמים בדשיל"מ דלטעמא דרש"י הוי חמץ דשיל"מ ואף שחוזר לאיסורו לשנה הבא' ס"ס שייך בי' עד שתאכלנו ע"י ביטול ימתין עד לאחר הפסח ויאכלנו בלא ביטול. אמנם לטעמא של הר"ן שפיר י"ל כדעת המרדכי דחמץ לא הוי דשיל"מ דל"ש בי' לומר דהוי מין במינו הואיל וניתר לאחר הפסח דס"ס יחזור לאיסורו וכיון שאין היתירו מתקיים לעולם אינו דומה לשאר דבר המותר אשר היתירו מתקיים והוי אינו מינו כסברת הר"ן. ועוד נפקותא איכא בין טעמא דרש"י לטעמא דר"ן דלפי טעם של רש"י דין דשיל"מ ג"כ בתערובות מין בשאינו מינו דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול וכו'. אבל לטעמא של הר"ן ל"ש דין דשיל"מ באינו מינו דאף שנקראים שניהם היתר מ"מ מצד עצמותו לא הוי מינו וכן קיי"ל להלכ' בסי' ק"ב. ומעתה ר"י אזיל לשיטתי' דסתם ירושלמי הוא ר"י ובירושלמי שהביא הר"ן מחלק בדשיל"מ בין מינו לאינו מינו וע"כ סובר ר"י דטעמא דדשיל"מ אינו בטל הוא מטעם שכ' הר"ן דהוי מין במינו ובחמץ בפסח ל"ש זה דהרי חוזר לאיסורו ושפיר קאמר ר"י דחמץ בזמנו בנ"ט. ונתיישב שפיר קושית הרמב"ן הנ"ל. היוצא לנו מזה דלשמואל בעי ביטול בתערובות אפי' לאחר זמנו. ולר"י לא בעי ביטול ואפ"ה לא הוי דשיל"מ משום דחוזר לאיסורו. אמנם בעיקר טעמו של הרמב"ם והרמב"ן דס"ל הטעם דחמץ בפסח ל"ב משום דהוי דשיל"מ הקש' הר"ן ז"ל בחידושיו כמה קושיות. חדא כיון שהחמץ עצמו אסור אעפ"י שהתערובות מותר אינו בדין שיהי' דשיל"מ. אע"פ שבעלי סברא זו אמרו כיון דמה"ת לר"ש דשיל"מ הוא כשאסרו ר"ש משום קנסא לא בא להקל עליו אלא להחמיר ולא נהירא שאלו הי' מה שאנו אומרים דשיל"מ אפי' באלף לא בטל מדאורייתא יפה הם אומרים. אבל ודאי משמע דחומרא דרבנן הוא כיון שהוא עתיד להיות ניתר וכיון שהם אסרוהו לאחר זמן אינו ראוי שיחמיר עליו בתוך זמנו עיי"ש באריכות. והנה בס' מק"ח להגאון מליסא ז"ל בסי' תמ"ז בסק"ה פירש דכוונת הר"ן בתחילת דבריו שתי' בפשיטות הטעם כיון דהתערובות יהי' מותר הוי דשיל"מ ופירש דהכוונ' הוא דאח"פ התערובות לאו מטעם ביטול מותר רק מטעם דלא קניס כלל היכא שנתערב ושייך שפיר עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול תאכלנו בלא ביטול ע"ש:

והשתא דאתינן להכא נתיישב שפיר קושית הפנ"י הנ"ל אשר הצבתי בפתח השער. דהא לפי דאמרן אליבא דשמואל שפיר ידעינן דאף בתערובות בעי ביטול משום דס"ל טעכ"עק דאורייתא. ולר"י דס"ל דטע"כ דרבנן לשיטת רש"י. וא"כ ל"ב ביטול ואפ"ה ניחא הא דס"ל בזמנו בנ"ט. משום דחוזר ונאסר וכנ"ל. וא"כ בגוף הדין הא דס"ל לר"י דלאחר זמנו מותר נ"ל דידע המקשה דבתערובות סגי בביטול ברוב כיון שאינו אסור רק משום קנסא וכדעת המג"א הנ"ל. וממילא תו ל"ש לפרוך והא קנסא קניס דשפיר ידעינן כיון דלאח"ז לא הוי רק משום קנסא די בביטול ברוב. אבל אהך מלתא דרבא דאמר הלכתא דחמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו והיינו מטעם דהוי דשיל"מ לשיטת הרמב"ם הנ"ל. ואף דחוזר ונאסר לשנה הבא' מ"מ כיון דלא מפליג בין מינו לשאינו מינו ע"כ כטעמי' דרש"י בדין דשיל"מ דעד שתאכלנו וכו' ומש"ה אעפ"י שחוזר לאיסורו הוי דשיל"מ וכנ"ל. א"כ היינו דמקש' משום דנהי בתערובות סגי בביטול ברוב מ"מ מאחר שאינו מותר לאחר הפסח רק מטעם ביטול ברוב תו לא מקרי בתוך זמנו דשיל"מ לאחר הפסח. והיינו דמתרץ הש"ס וחדית לן בהך שינויא ה"מ בעיני' אבל על ידי תערובות לא. ור"ל דלאחה"פ התערובות מותר לא מטעם ביטול הוא רק מטעם דלא קניס ומש"ה הוי דשיל"מ דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול תאכלנו אחר הפסח בלא ביטול והבן.

תוכן העניינים

כרם יהושע (וולרשטיין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה