אור ברסלב
כרם יהושע (וולרשטיין) דרוש ג לשבת הגדול › מענינא דיומא

כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין

דרוש ג לשבת הגדול · מענינא דיומא

דרוש ג לשבת הגדול

איתא בילקוט בפ' בשלח ויהי בשלח פרעה את העם אין שילוח האמור כאן אלא לשון לויה שנאמר ואברהם הולך עמם לשלחם. הפה שאמר וגם את ישראל לא אשלח הוא הפה שאמר אנכי אשלח אתכם ומה שכר נתן לו הקב"ה ע"ז לא תתעב מצרי. הפה שאמר לא ידעתי את ד' הוא הפה שאמר כי ד' נלחם להם במצרים. ומה שכר נתן לו הקב"ה ביום ההוא יהי' מזבח לד' בארץ מצרים. עכ"ל הילקוט:

והנה המאמר הא' הפה שאמר וגם את ישראל וכו' כבר פירשו הקדמונים עפ"י מאמר הש"ס בסוטה בפ' עגלה ערופה בשביל ארבע אמות שליוה פרעה לאברהם אבינו זכה ונשתעבדו בניו תחת ידו ד' מאות שנים. וא"כ זהו הטעם כשיצאו ישראל ממצרים ליוה פרעה אותם וכוונתו הי' שאין הקב"ה מקפח שכר ושוב יזכה פעם שנית שישתעבדו בניו בשכר הלויה. וא"כ זהו שאמר הילקוט הפה שאמר לא אשלח כשחזר ואמר אנכי אשלח אתכם והוקש' להמדרש הלא שכר לוי' של פרעה הי' שנשתעבדו בניו אצלו ת' שנים וא"כ עכשיו א"א להשתעבד את ישראל תחת ידו פעם שנית שהרי הקב"ה אמר כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ומה שכר נתן לו הקב"ה ע"ז לא תתעב מצרי. אולם סיומא של דברי הילקוט הנ"ל חדה סתומה הוא. דמה שכר הוא לפרעה על זה שאמר כי ד' נלחם להם בארץ מצרים שיהי' מזבח במצרים דאיזה שייכות יש הך שכר של המזבח על מה שהודה ואמר כי ד' וכו'. ונקדים לזה הנה בענין טעם הקרבנות נודע דעת הרמב"ן שכתב דהטעם הוא מחמת שכל מעשה בני האדם נגמרים במחשב' ובדבור ובמעש'. ולכן ציוה הקב"ה שאם יחטא האדם יביא קרבן ויסמוך ידיו עליו כנגד המעשה ויתודה בפה כנגד הדבור וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשב' והתאוה. אמנם העיקר הוא המחשב' שיחשוב שכל העשיות שייכים לו. רק ד' חפץ חסד הוא ולוקח תמורתו הבהמ'. וכל הענין שהקב"ה מקבל הקרבן תמורת נפשו הוא מצד החסד והרחמים דאין מדה"ד נותנת שהבהמ' תהי' תמורתו. ועפי"ז נבין המסורה, זובח לאלהים יחרם. זובח תודה יכבדנני. והכוונ' היא דבכל הקרבנות שאנו מקריבים הוא דוקא לשם הוי"ה. ולכן לא נזכר שם אל ולא שם אלקים בפרשת הקרבנות רק שם הרחמים וזהו כוונת המסור' הנ"ל. זובח לאלהים יחרם כלומר שהאלהים שהוא מדה"ד אינו מסכים לזה כי מדה"ד אומרת הנפש החוטאת היא תמות. אמנם בקרבן תודה שזה אינו בא על החטא בזה אף מדה"ד מסכים לזה. וזהו שאמר זובח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו בישע אלקים כלומר בקרבן זה אף המדה"ד מסכים לזה. ועפי"ז נבין כוונת הילקוט הנ"ל הפה שאמר לא ידעתי את ד'. דהנה כבר נודע במדרשים דפרעה לא האמין בשם הרחמים שהוא שם הוי"ה. רק בשם אלקים שהוא מדה"ד וזהו שאמר יהי כן ד' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי רעה נגד פניכם. שלא האמין רק שהוא פועל רע אבל לא פועל טוב. וזהו הכוונ' בהילקוט הנ"ל הפה שאמר לא ידעתי את ד' ואח"כ האמין בד' הוי"ה ואמר כי ד' נלחם להם במצרים ומה שכר נתן לו הקב"ה ביום ההוא יהי' מזבח לד' בארץ מצרים. דאלו לא האמין בשם הרחמים לא הי' זוכה למזבח לפי שמדה"ד מקטרג תמיד ע"ז אבל עכשיו שהאמין לכן יהי' שכרו שיהי' מזבח ויקריבו קרבנות והבן.

והנה נחזה דעיקר הטעם בקריאת שבת הגדול. (הטעם הא') בשביל הקרבן פסח שפסח מצרים מקחו בעשור ויו"ד בחודש הי' אז בשבת והמצרים ראו והי' שיניהם קהות ואפ"ה ניצולו. (הטעם הב') איתא במהרי"ל שהוא ע"ד שנק' יוה"כ צומ' רבה לפי שמאריכין בו בפיוטים ובתפלות. וכמו כן בשה"ג שמיוסד לדרוש ולספר הדינים של פסח מאריכין בזה. והיום שעוסקין בו בד"ת הוא נקרא גדול. וכעין שפי' הב"ל בדרוש כ"ג כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים ומלת ימיך ק' דהו"ל ימים. אך תאמר התור' דע לך בהיותך עוסק בי תעשה שהימים שלך לא יחשבו כימי שאר האנשים המוציאים ימיהם בבטלה שמאבדים הזמן וע"י הלמוד תעשה אותם ארוכים ולזאת הוא נקרא גדול והבן.

ובזה כתבו המפורשים לרמז מה שסידר בעל המגיד למען תזכור אח יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך להביא לימות המשיח. והכוונ' הוא עפ"י מה שנודע מאמר הזוה"ק ואברהם זקן בא בימים שלפי שהי' עוסק כל ימיו בתור' ובמצות ונמצא בא לעוה"ב עם כל הימים שלו. לאפוקי מי שעוסק כל הימים בדברים בטלים. וזהו שאמר דוד אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' כל ימי חיי שעי"ז שישב בבית ד' יזכה להביא לעוה"ב כל ימיו בשלימות וזהו שאמר נמי אל תעלני בחצי ימי. וכן נמי זהו הכוונ' מה שאמר שלמה בקהלת אל תרשע הרבה ואל תהי סכל למה תמות בלא עתך והבן. והרמב"ם כ' בה' דיעות ובשמונה פרקים דאף על דברים הגופניים אם עושה אותם לש"ש יקבל עליהם שכר כעושה מצוה והוא משום דמקיים בכל דרכיך דעהו. וזהו הכוונ' מה דאמרינן בש"ס העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי' והוא תמוה דפשיטא. אך הכוונ' הוא דהנה גבי שמירת שבת אמרינן כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים. דק' דהו"ל לומר כל המתענג בשבת. אלא הכוונ' דבאמת הקב"ה משלם נמי שכר על התענוגים שאוכל בשבת. רק אימתי זאת אם מענג את השבת בעצמו ששומרו כראוי אזי נותנין לו נחל' בלי מצרים שמקבל שכר על התענוגים. וזהו כוונת הגמ' הנ"ל עוה"ב אין בו לא אכילה ושתי'. ר"ל תענוגים לבד בלי ש"ק אינו מקבל ע"ז שכר רק בזמן שמקיים מצות שבת אזי מקבל ג"כ על התענוגים שכר. ונמצא אינו מאבד שום זמן והבן. וזהו שמרמזו החכמים דבן זומא ימי חייך עוה"ז כל ימי חייך להביא לימות המשיח. ר"ל שנזכה להביא כל ימי חייך בשלימות לימות המשיח. כשיקיים בכל דרכיך דעהו אזי גם על התענוגים יקבל שכר והבן:

והנה להבין הסמיכות מה שסידר בעל המגיד ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא כנגד ארבע' בנים דברה תור' ואח"כ סידר שאלת החכם והתשוב'. חכם מה הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ד' אלהינו אתכם. והתשוב' ע"ז ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן וק' שהתשוב' הנזכר כאן בהגדה אינו כמו התשוב' הנזכר בתור' כי כאן כ' התשוב' ואף אתה אמור לו וכו' ובתור' בפ' ואתחנן כתוב והי' כי ישאלך בנך מחר לאמר ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה וכו'. ויבואר עפ"י מה דנודע דהנה במצות התור' יש ב' חלקים חלק העיוני וחלק המעשה חלק העיוני. היינו מצות התלוי' בדיעות ואמונה. וחלק המעש' היינו התלוים במעש' לבד. דהנה גם חכמי האומות הודו והאמינו בהשארת הנפש. וכמ"ש (קהלת י"ב) וישב העפר על הארץ כשהי', והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. אבל זאת ההשכלה שהנפש עוד תתוסף במעלה יתיר' מאשר הי' לה למעל'. זה אנחנו זרע יעקב לבד מאמינים דע"י עסק התור' יוכל לעלות למעל' יותר מאשר הי'. וזהו מה שפי' האפ"י דרוש ט"ו מה שאמר דוד המלך ע"ה מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו וכו' ישא ברכה מאת ד' וצדקה מאלהי ישעו זה דור וכו'. וקש' דה"ל לומר על הר ד'. ולא בהר. גם לשון לשוא נפשו אינו מובן דהו"ל לומר אשר לא נשא לשוא את שמי גם המאמר ישא ברכה אינו ענין לכאן. ולפי הנ"ל יתפרש שפיר דהכוונ' הוא עפ"י מאמר המדרש בפ' בחקותי ושמרתם ועשיתם אותם תני ר"ח הלומד שלא לעשות נוח לו שלא נברא. וקש' כי כיון שלא הי' נברא אין מקום שיאמר עליו נוח לו ואיך ייחס המציאות אל ההעדר. ועוד קש' סמוך למאמר הנ"ל הוסיף ר"י ואמר הלומד שלא לעשות נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם. דמה זה הוסיף ר"י יותר מר"ח עד ששינ' המאמר. ופירש דרצון אלו התנאים להוציא מלבינו הדעה הנפסד' שכל מצותיו אמונה ולתכלית הכוונ' והעיון לבד נברא האדם ולא לתכלית המעשה. וע"ז אמר ר"ח כי התור' מזהרת ושמרתם והוא העיון ועשיתם הוא המעש'. והמופת לזה כי אלו הי' כוונת התור' רק על העיון יותר הי' נוח אל הנפש המשכלת לעיין בחכמ' בהיותה למעל' אצל הגרמיים השמיימים הרוחניים. וזהו שאמר ר"ח הלומד שלא לעשות ר"ל לשיטת המחזיק בזאת הדעת שהעיון לבד הוא העיקר בלי השתדלות המעש' א"כ נוח לו ר"ל אל גדר האדם שהיא הנפש המשכלת שלא נברא. והיינו כי העיון יותר אמיתי ויותר נוח בהיות הנפש מופשט' מחומר המעיק לה. ויהי' פי' דברי ר"ח במ"ש נוח לו שלא נברא שלא תכנוס הנפש אל הגוף להיותה מחובר אליו. אולם ר"י בא לתקן מליצת ר"ח ואמר לשון אחר יותר מבואר ובטוח מהטעות ואמר הלומד שלא לעשות נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם כלומר נוח לו שיפסד הגוף ע"י הפיכת שליא וכיוצא אבל הנפש תשאר בין הגרמיים הרוחניים מופשטת מהחומר. וזהו שאלת המשורר מי יעלה בהר ד'. כלומר בהיותו בהר ד' בעולם העליון ומי יקום במקום קדשו. ר"ל שהנפש עוד תתוסף במעל' יתיר' מאשר הי' לה מאז בטרם בואה אל הגוף והיתה התשוב' לזה נקי כפים ובר לבב כלומר לזאת העליה צריך האדם להיות בעל מעש' אשר גדרו ביד ובכף וגם בר לבב. אשר לא נשא לשוא נפשו. ר"ל אלו לא יחזיק בחלק המעש' רק בהעיוני לבד הוא נושא נפשו בגופו לשוא ולחנם ישא ברכ' מאת ד' וכו' ר"ל שהבורא רצה לטוב לך ולהתחסד עמך. וסיים המשורר על זה ואמר זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה. כלומר זאת הדעה אינו אלא דור דורשיו ומבקשי פניו יעקב סלה את"ד. היוצא לנו מזה דע"י ב' חלקי התורה עיוני, ומעשה, עולה הנשמ' למעל' בהר ד'. והנה בקבלת התור' נודע מאמר רז"ל בגמרא שהמלאכים טענו תנה הודך על השמים. אמר לו הקב"ה למשה החזר להם תשוב' אמר לפניו רבש"ע תור' שאתה נותן לי מה כתיב בה. אנכי ד' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כלום למצרים ירדפם לפרעה השתעבדתם. וזהו שסידר בעל המגיד ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תור' לעמו ישראל. כלומר שנתן התור' לעמו ישראל ולא להמלאכים ואח"כ הביא ברוך הוא כנגד ארבעה בנים וכו' והחכם שואל מה העדות והחקים והמשפטים. כלומר העדות נקרא כללות התור' כדכתיב ואל הארון תתן את העדות אמנם בתור' נמצאים חקים שאין השכל מחייב אותם ונמצא ג"כ משפטים הוא השכליות ושואל למה ציוה ד' אלהינו אתכם ולא למלאכים. כלומר כלי חמדה גנוז' כזו מהיכן זכו ישראל לזה לנצח את המלאכים. והנה בתור' כתיב והי' כי ישאלך וכו' ובא התשוב' ואמרת לבנך עבדים היינו וכו' כלומר כתי' שהשיב משה למו. כלום למצרים ירדתם ובעל המגיד סידר תשוב' ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח והוא עפ"י מה דאיתא במד"ר באותו שעה בקשו מה"ש לפגוע במשה מה עשה לו הקב"ה צר קלסתר פניו של משה דומה לאברהם א"ל הקב"ה אי אתם מתביישין ממנו לא זה הוא שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו אבל אתם כלום אכיל' ושתי' יש ביניכם ע"כ. והכוונ' הוא דהקב"ה הרא' להמלאכים דחלק המעש' כמו מצות ג"ח שהאכיל אותם ולהכניס אורחים לתוך ביתו א"א לקיים רק בני אדם. וזהו שסידר בעל המגיד ואף אתה אמור לו וכו' ור"ל דהא הפסח אינו נאכל אלא על השובע ומש"ה אין אומרים אחר הפסח אפיקומן. ואם כן בזה ימצא החכם תשובתו ברמז דלהכי לא ניתנ' התור' להמלאכים דביניהם כלום יש אכיל' שיוכלו לקיים גמ"ח כמו אברהם אבינו ע"ה והבן:

תוכן העניינים

כרם יהושע (וולרשטיין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה