אור ברסלב
כרם יהושע (וולרשטיין) דרוש ב לשבת הגדול › ועתה נבוא לדבר הלכה

כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין

דרוש ב לשבת הגדול · ועתה נבוא לדבר הלכה

[מענינא דיומא]

בסוגיא דשוחטין וזורקין ער טמא שרץ

פסחים דף ס"ו ע"ב פיסקא. אשכחן תמיד ופסח דדחי שבת דדחי טומאה מנ"ל אר"י דאמר קרא איש איש וכו'. שם אלא אמר אביי לעולם מקרא קמא. א"כ נכתוב רחמנא איש איש כי יהי' טמא לנפש ומה לי וכו' אלא הכי קאמר איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחה לפסח שני אלא עבדי בטומאה. וכי עבדי צבור בטומא' בטמא מת. אבל שאר טומאה לא עבדי עכ"ל סוגית הש"ס בקצרה. והנה רש"י בד"ה דדחי טומאה מנ"ל. פי' וז"ל. פסח איקרי קרבן צבור דאתי בכנופי'. ולכאור' הוא שפת יתר דהרי מפורש זאת בגמרא דדרשינן מהך קרא איש איש. איש נדחה ואין צבור נדחין. והך קרא בפסח הוא דכתיב ופשיטא דפסח איקרי קרבן צבור. והנה להבין דברי רש"י הנ"ל נקדים קושית התוס' בסוגין בד"ה אלא וכו' תימא לרשב"א לדר"ל הניחא לר"י אלא לר"ש דאמר לקמן דלהכי כתב רחמנא טמא מת זב ומצורע לפי שחלוקים בשילוח מחנות פסח דדחי טומאה מנ"ל עכ"ל התוס' והניחו בתימא:

וליישב כל זה נקדים סוגיות הגמרא דלקמן דף צ' ע"ב דפליגי התם רב ועולא דרב ס"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ועולא סובר שוחטין וזורקין על ט"ש. ומסקינן התם בש"ס דטעמא דרב הוא דסבר לה כר' יצחק דאמר במס' סוכה דף כ"ה טמאי מת מצוה הי' שחל שביעי שלהן בע"פ שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא וכו' ואמר רחמנא ידחו. והעולה עפ"י סוגיות הש"ס אליבא דרב דטומאת מת שחל שביעי שלהן להיות בע"פ שוה לטומאת שרץ דכמו בטומאת שרץ לאחר שטבל אע"פ שמחוסר הערב שמש שוחטין עליו כמו כן בטומאת מת בשביעי שלהן כשטבל והזה שוחטין עליו דאם נימא דטומאת מת חמור' א"כ איך יליף רב דאין שו"ז על ט"ש מטומאת מת. אמנם הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' ק"פ ה"ב חילק בין הפרקים שעל ט"י דשרץ שוחטין וזורקין ועל ט"י דמת אין שו"ז. והראב"ד השיג עליו ונושאי כליו שם מיישבים דבריו דעיקר הוכחתו מכח קושית התוס' דהתם שהקשו וז"ל וא"ת למה אמר להם לדחות לפסח שני יטבלו בו ביום וישחטו עליהם. וי"ל דשמא כן עשו ובשע' ששאלו לא טבלו עדיין ואמר להו משה אם לא תטבלו היום תדחו לפסח שני עכ"ל. ותירוצם של התוס' דחוק ולכן הוכיח הרמב"ם דינו דגבי ט"מ אפילו בשביעי שלו ולאחר שטבל נמי אין שוחטין עליו. ולהכי שפיר אמר להו משה רבינו להנך טמאים דיהיו נדחים לפסח שני:

אמנם הלח"מ ז"ל הקש' לפי שיטת הרמב"ם הנ"ל. ממתני' דהכא דהשיב ר"ע ואמר הזאה תוכיח. היינו ט"מ שחל שביעי שלו להיות בשבת ובע"פ שהוא מצוה והיא משום שבות ואינו דוח' את השבת והשתא לדעת רבינו מה קושיא שאני הזא' דאינו דוחה את השבת משום דאפי' אי עבדינן לי' הזאה לא מקיימי מצות ק"פ דאין שוחטין עליו אפילו אחר שטבל ומש"ה אינו דוח'. משא"כ הבאתו מחוץ לתחום וכל הנך דמקיימי מצות ק"פ בהכי שפיר איכא למיעבד ק"ו משחיט' והיא קושיא עצומ' לשיטת הרמב"ם הנ"ל. והרב בעל שעה"מ תירץ קושית הלח"מ הנ"ל באריכות. ותוכן דבריו הוא דהרי במס' סוכה דף כ"ה פליגי ר"ע ור' יצחק דר"ע ס"ל דמישאל ואלצפן הי' ור"י ס"ל דהי' טמאי מת מצוה שחל שביעי שלהן בע"פ וא"כ לרבינו דמבואר מדבריו דהך דאין שוחטין על ט"ש יליף לה מויהי אנשים משום דס"ל כר"י דאמר אותן אנשים ט"מ היו שחל ז' שלהם בע"פ. ואי אחרי שטבלו שוחטין עליהן איך קאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא הו"ל להם שיטבלו ואח"כ ישחטו עליהם. אמנם כ"ז הוא לר"י אך לר"ע דס"ל דאותן אנשים הי' מי"וא שנטמאו לנדב ואביהו וא"כ ע"כ לא נטהרו בהזאת ג' ושביעי וא"כ אף דס"ל לר"ע דאין שו"ז על ט"ש מ"מ ע"כ מקרא אחרינא וכמ"ש התוס' לקמן דף צ"ג דע"כ ר"ע לאו מקרא דויהי אנשים נפקא אלא מקרא אחרינא עיי"ש וא"כ לדידי' מנין לנו לומר דטמא מת שניא מט"ש כיון דמקראי לא מוכח מידי ודאי אית לן למימר דתרווייהו שוין ומש"ה שפיר השיב ר"ע הזא' תוכיח דר"ע ודאי ס"ל דט"מ בשביעי שלו הוי דינו כט"ש דבטבל שוחטין עליו ומש"ה שפיר קאמר הזאה תוכיח ע"ש:

אמנם בעיקר שאלת הטמאים דשאלו למה נגרע תמהו השאגת ארי' בה' יו"ט סי' ס"ה והשער המלך בה' ק"פ. דלפי מה שפירש הרשב"א בחידושיו לסוכה דכ"ה. דלכאור' למה נתרעמו ובאו בגילוי פנים אל משה רבינו ע"ה ואמרו למה נגרע הרי תשובתם בפיהם שאמרו אנחנו טמאים לנפש אדם. ותירץ הרשב"א ז"ל דהנכון הוא שהאנשים אלו היו טמאים שחל שביעי שלהן בע"פ וכדדייק ר"י באמת ולפיכך היו סבורין שאין טביל' מעכבתן מלשחוט עליהן הפסח כיון שאין מחוסרין רק טביל' וזהו שבאו בטענ' גדול' ודברי חכמה אל משה ע"ש. ותמהו הנך גאונים הנ"ל לפי זה תקשה הרי כבר תירצו בתוס' בדף ס"ט ע"א בד"ה שוחטין וכו' דלמ"ד שו"ז על ט"ש אמאי כתב רחמנא איש איש דטמא אין עושה פסח פשיטא דהא כתיב איש לפי אכלו לעכב דבעינן גברא דחזי לאכיל'. ותרצו דאיצטריך לאשמועינן דחייב בפ"ש א"נ דצבור עבדי בטומא' עיי"ש. ולפ"ז קש' הא מאן דאית לי' אין שו"ז על ט"ש הוא דס"ל כר' יצחק דאמר דהטמאים הי' ט"מ שחל שביעי שלהן בע"פ ואמר רחמנא דנדחו מכלל דמ"ד שו"ז וכו' לא ס"ל כר"י אלא עדיין לא הי' יום ז' שלהן בע"פ וא"כ קש' אמאי נסתפק מרע"ה הא ודאי פשיטא דלא עבד' פסח דהא איש לפי אכלו כתיב בפסח מצרים ובעינן גברא דחזי לאכיל' ולמה שאלו למה מרע והניחו בקושיא והוא תימה רבה:

ואשר אנכי אחזה ליישב קושיא הנ"ל. והוא עפ"י מה שהקשו האחרונים דלמה אמר רחמנא דנדחו יחידים הטמאים לפסח שני הרי כבר נודע מ"ש הרב בעל משנה למלך בה' יסודי התור' דבמצה ואכילת פסח אדם יוצא בהן י"ח אפי' אם אכלן שלא כדרך הנאתן. וא"כ אמאי נדחו הטמאים היחידים מפסח ראשון הא יכול לצאת י"ח שיאכלו שלא כדרך הנאתן ובשלא כדרך הנאתן אין לוקין ואף דאיכא איסור עכ"פ מה"ת אפי' שלא כדרך הנאתן מ"מ יבא עשה דפסח וידחה הלאו. עיין בס' ים התלמוד בחידושיו לב"ק דף ע"ז. והנה באמת בפשיטות הי' לו להקשות דאפילו אם יאכלו כדרך הנאתן נמי תקשה דלמה לא אתי העש' דפסח וידחה הל"ת דאכילת קודש בטומאה ואי דאכילת קודש בטומא' הוי ל"ת שיש בו כרת מ"מ הא גם העשה דפסח הוא עשה שיש בה כרת. ואין לומר דאיכא גם ל"ת דאכילת קודש שנטמא. דהא לפי שיטת ר"ת דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומא' א"כ הא מצות אכילת הפסח הוא בכזית וא"כ לא נטמא הבשר בנגיע' דיכול לאכול כזית וכזית אינו מקבל טומא' ועיין בהגהות מפה"י שם. אולם יש לומר דלק"מ דהא אמרינן בש"ס דזבחים דף צ"ז דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש אמנם לפ"ז יש לתמוה בהא דקיי"ל לקמן דף פ' הי' רובן טמאי מתים ומיעוטן זבין דאין הזבין עושין את הפסח וקש' דהא קיי"ל בפסח שבא בטומא' לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות ואם אכלו פטורין מכרת כדאיתא במתני' לקמן בדף צ"ה ע"ב. וא"כ אמאי לא יעשו הזבין בפסח הבא בטומא' נימא דאתי עשה דפסח וידחה הל"ת דאכילת קודש בטומאת הגוף ואין לומר כדאמרן משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. דהא כבר נודע מ"ש התוס' בדף נ"ט ע"א בשם ר"י דדוקא בל"ת דחמור בעינן בעידנא דמיעקר לאו דלקיים עשה אבל עשה דחמור דחי עשה הקל בכל ענין אפילו לא מקיים עשה חמור בעידנא עיי"ש. והעלה הצל"ח בחידושיו שם דה"ה למ"ד בזבחים דאין עשה דוח' ל"ת שבמקדש מ"מ עשה החמור דוחה ואפילו הריב"א דלא ס"ל לחלק בין ל"ת לעשה הקל לענין בעידנא דמיעקר אבל לענין ל"ת שבמקדש מודה עיי"ש. וא"כ כאן במיעוטן זבין הא העש' דפסח הוי עשה שיש בה כרת וכאן באוכל קדשים בטומא' ליכא כרת כדאמרינן שם בפסחים מטעם דאמרינן נאכל לטהורים חייבין עליו משום טומא' ושאינו נאכל לטהורים אין חייבין עליו משום טומא' וא"כ ל"ש כאן הא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. אולם יש ליישב דמש"ה לא דחי משום דאפשר לקיים שניהם שיוכלו הטמאים לעשות פסח שני ועיין במס' זבחים בדף ק' ברש"י שם בד"ה לה יטמא ובתוס' שם דבכה"ג מיקרי אפשר לקיים שניהם עיי"ש:

אך קש' דבשלמא בפסח הבא בטהר' והטמאים היחידים נדחו לפ"ש ניחא כדאמרן דמש"ה לא דחי העש' דפסח הל"ת משום דמיקרי אפשר לקיים שניהם דיוכל לעשות פ"ש אמנם כאן ברובן ט"מ ומיעוטן זבים דאית לי' לר"ה שם דאין תשלומין לפסח הבא בטומא' א"כ שוב א"א להזבים לעשות הפ"ש וא"כ הדק"ל הרי העשה דפסח הוי עשה שיש בה כרת וכאן באוכל קדשים בטומא' ליכא כרת לידחי העשה דפסח החמור להל"ת. דל"ש כאן הא דאין עשה דוח' ל"ת שבמקדש. וגם מטעם דמקרי אפשר לקיים שניהם שיעשו הפ"ש לא שייך הכא דהא ר"ה ס"ל דאין תשלומין לפסח הבא בטומא', אולם יש לומר דזה תלוי בפלוגתא אי שו"ז על ט"ש או אין שוחטין וזורקין על ט"ש. דמ"ד אין שו"ז עט"ש א"כ חזינן אף דראוי לאכול בערב אעפ"כ אין שו"ז עלי' א"כ נרא' הא דדחתה התור' לטמא לאו משום אכיל' הוא. וא"כ ליכא למימר דזבין יעשו את הפסח משום דיכולין לאכול מטעם דאתי העש' ודחי הל"ת דהרי אף דיכולין לאכול דחתה התור' לטמא משא"כ למ"ד שו"ז על ט"ש א"כ הא דטמא אינו עושה הפסח היא משים האכיל' ולכך שו"ז עט"ש משום דיכול לאכול לערב. ונמצא לפ"ז עולא דס"ל שו"ז על ט"ש איהו באמת ס"ל דיש תשל מין לפסח הבא בטומא' וכן העלה הצל"ח שם בדף פ' מדס"ל לעולא שם משלחין אחד מהן לדרך רחוק' והיינו אחד מן הטהורין משום דאפשר עביד בשני והיינו כרב אדא בר אהב' דאמר יש תשלומין לפסח הבא בטומא' ולפ"ז קם לי' עולא ור"א בר אהבה בחדא שיטה ור' הונא דס"ל אין תשלומין לפסח הבא בטומא' הוי לי' יחיד לגבייהו וממילא הלכ' כרבים ועיין בצל"ח שם שהניח דברי רבינו הרמב"ם בתימא במה שפסק בפ"ז מהק"פ כר"ה דאמר אין תשלומין לפסח הבא בטומא' כיון דעולא ור"א בר אהבה ס"ל בחדא שיטא א"כ הוי ר"ה יחיד לגבייהו ע"ש. וא"כ לעולא ור"א שפיר ניחא כדאמרן דמשום הכי אין עשה דוחה להל"ת משום דמיקרי אפשר לקיים שניהם דעבדי בפסח שני:

ועפי"ז ממילא נתיישב שפיר קושית הצל"ח הנ"ל דהרמב"ם ז"ל לשיטתי' דס"ל להלכה דאין שו"ז על ט"ש. הרי דס"ל אף דיכולין לאכול לערב מ"מ דחתה התור' לטמא ונמצא לדידי' ל"ק קושיא הנ"ל. ולא צריכנא לתרץ דמקרי אפשר לקיים שניהם שיעשו בפ"ש ומש"ה פסק כר"ה דאין תשלומין לפסח הבא בטומא' והבן. והשתא דאתינן להכי נתיישב שפיר קושית השאג"א והשעה"מ הנ"ל דשאלת הטמאים הי' על דרך זה דהנה בתוס' קידושין דף ל"ז ע"ב בד"ה הואיל הקשו וז"ל וא"ת למה לא עשו כי אם פסח אחד. וי"ל לפי שהי' רובם ערלים וכתיב כל ערל לא יאכל בו וכו' ומ"מ אינם חוטאים במה שלא עשו אותו דהא ערל אסור באכילת פסח עכ"ל. ולפי פי' הרמב"ן והרא"ם בפ' בהעלותך עולה דאעפ"י שנימולים הי' כל העם היוצאים ממצרים מ"מ הנולדים במדבר לא נימולו וקיי"ל דמילת זכרי' מעכב' מלאכול בפסח והוי כמו ערלים ע"ש. ונמצא דזה הי' טענת הטמאים שבאו בטענ' מוכרחת למה נגרע וכוונתם הי' דהרי כל ישראל אסורים לאכול הפסח משום דמילת זכריו מעכבתו מלאכול בפסח והוי ערלים ואעפ"כ הי' עפ"י הדבור שיעשו הפסח וע"כ מטעם דעש' דוחה הל"ת דכל ערל לא יאכל בו א"כ נהי דאנחנו טמאים למה נגרע. ולזה בא התשוב' איש איש וכו' כלומר אתם טמאים יחידים תוכלו לעשות פ"ש ומש"ה לא דחי משום דמקרי אפשר לקיים שניהם אבל אין ציבור נדחין ומש"ה כל ישראל אעפ"י שרובן הי' ערלים מ"מ כיון דא"א לדחותם לפ"ש שפיר דוחה העשה דאכילת פסח להל"ת דכל ערל לא יאכל בו:

והנה עפ"י האמור לכאור' יש לתמוה הכי בסוגין דשקיל וטרי הש"ס מנלן דפסח דוחה את הטומא' בציבור הרי מסברא י"ל דכשהרוב טמאים דעשה דוחה הל"ת. אולם יש ליישב דבתחל' לא הוי ידעינן מאיש איש דאין צבור נדחין וא"כ הוי ס"ד לומר דצבור נמי יכולין לעשות פ"ש א"כ מקרי אפשר לקיים שניהם וכדלעיל. אמנם אכתי יש לעורר דלפ"ז מאי פריך ר"ל לר"י אימא איש נדחה לפ"ש וציבור לית להו תקנתא לא בפסח ראשון ולא בפסח שני והא כיון דידעינן דאין נדחין לפ"ש א"כ ממילא הדרינן לסברא הנ"ל דעשה דפסח ידחה הל"ת דטומאת הגוף. דהא שוב אי אפשר לקיים שניהם:

אך לפי האמת ניחא דהרי איתא במס' יומא דפליגי ר"י ור"ש דר"י ס"ל טומא' הותרה בצבור ור"ש ס"ל דטומאה דחוי' וא"כ י"ל דעיקר הקושיא שפריך ר"ל לר"י קאי אליבא דר"י דס"ל בקרבנות צבור הותר' והראי' דקאי אליבא דר"י מדיליף מוישלחו מן המחנה וזהו דוקא לר"י דלר"ש להכי כתב רחמנא ט"מ זב ומצורע לפי שחלוקים בשילוח מחנות וא"כ אליבא דר"י א"א לפרש דהטעם היא הא דפסח דוחה טומא' כשרוב הצבור טמאים הוא מטעם עשה דוחה ל"ת דא"כ תקש' דהא עיקר הלימוד דס"ל לר"י טומא' הותר' בצבור הוא מהכא מדגלי קרא בפסח דטמאים עבדי בטומא'. ואם נימא דמש"ה עבדי בטומא' מטעם דלית להו תקנתא ומש"ה דחי טומא' משום דעשה דוחה הל"ת. א"כ מנ"ל לר"י דטומאה הותר' בציבור ומשום הכי יליף לה ר"ל מוישלחו מן המחנה:

אמנם כד דייקינן שפיר אכתי יש לדחות והיא דהנה במס' מנחות דף ט"ו ע"א ס"ל לר"י התם דאפי' שבט אחד טמא וכל השבטים טהורים יעשו בטומא' והטעם אמרינן התם אר"י לימוד ערוך הוא בפיו של ר"י שאין קרבן צבור חלוק. והקשו שם בתוס' בד"ה ר"י אומר וז"ל אע"ג דס"ל לר"י בפ"ק דטומאה הותר' בציבור מ"מ איצטרך לי' טעמא דאין קרבן צבור חלוק בפסח כיון דיש בי' אכיל' ט"ש. הרי לפי דברי התוס' דאף דס"ל לר"י בכ"מ הותר' מ"מ בפסח כיון דאית בי' אכיל' לא אמרינן הותרה ומש"ה הוצרך ר"י לומר הטעם משום דאין ק"צ חלוק וכן כתבו התוס' ביומא דף ו' ע"ב אליבא דרבא דכיון דאין ישראל יוצאין בפסח אחד לא אמרינן בי' הותר' רק דחוי' עיי"ש. והשתא הדק"ל דמאי פריך ר"ל לר"י הא ע"כ מצד הסברא ראוי לומר בשרוב הצבור טמאין דאתי עשה דפסח ודחי ל"ת. וליכא לתרוצי כר"ל דהסוגיא אזלא אליבא דר"י דס"ל בכ"מ טומאה הותר' ומפסח יליף לה וא"כ ל"ל דהכא הטעם משום דחוי' דהא לפי האמור בפסח אפי' ר"י מודה דאינו הותר' רק דחוי':

אך עכ"ז ניחא דהנה הגאון בעל הנו"ב במהד"ת חאו"ח סי' פ"ו הביא קושיא נפלא' על דברי התוס' הנ"ל דהרי בסנהדרין דף י"ב ע"ב מסיק הש"ס התם על ר"י אם עברוהו השנה מפני הטומא' אינ' מעוברת. ועיקר הקושיא התם הוא מהא דאמר ר"י לר"ש הנח לכה"ג ביוה"כ דטומאה הותר' בצבור. ומינה הוכיח הש"ס דגם בפסח ס"ל לר"י דטומא' הותרה בצבור ע"ש. הרי מפורש יוצא מסוגיא דסנהדרין דאפי' בפסח ס"ל לר"י טומאה הותר' והוא תימה רבתי. ותירץ הנו"ב שם דלכאור' גוף דברי התוס' שם במנחות תמוהים דהא ודאי אף דס"ל לר"י טומאה הותר' בצבור היינו שא"צ לאהדורי אטהרה אבל אם רוצים לעשות בטהר' מהיכי תיתי לומר שיעש' דוקא בטומא'. אבל מטעם דאין ק"צ חלוק מוכרחים לעשות בטומאה אפילו הטהורים כיון ששבט אחד שהוא טמא עושה בטומא' והעלה שם דהתוס' הי' סוברים דאין ק"צ חלוק דאמר ר"י היינו שאין חיוב להיות חלוק שאם ירצו יעשו כלם בטומא'. וא"כ שפיר הקשו בתוספות דלענין שרשאין לעשות בטומא' לא הי' צריך להטעם שאין ק"צ חלוק שהרי ר"י סובר טומאה הותר' בציבור וא"צ לאהדורי אטהרה והוכרחו לתרץ דשאני פסח כיון שיש בה אכיל' אבל לפי מה שמפורש ברש"י פסחים דף פ' ע"א דלר"י מוכרחים רוב לעשות בטומא' משום דאין ק"צ חלוק א"כ קושית התוס' לק"מ וא"כ שפיר למ"ד הותר' בצבור גם בפסח אמרינן הותרה ע"ש:

ואחרי הצעת ואריכות דברים הנ"ל נתיישב שפיר כוונת רש"י הנ"ל שהבאתי בראש האמיר דמש"ה כתב רש"י לבאר הכא דפסח איקרי קרבן צבור משום דאתי בכנופיא וציין זאת למימרא באנפי נפשי'. לגלות דעיקר קוטב השקל' וטריא הכא מאי דפריך ר"ל לר"י ואימא איש נדחה לפ"ש וצבור ל"ל תקנתא ויליף לה מוישלחו מן המחנה. סובב הולך ע"ז משום דקאי אליבא דר"י דס"ל טומאה הותר' בצבור וכמו דס"ל בכל הקרבנות הותרה כמו כן ס"ל בפסח ואע"פ שיש בה אכיל' מ"מ הוי ק"צ כיון דאתי בכנופיא ואמרינן גבי פסח נמי הותרה ומש"ה שפיר פריך דל"ל כיון דידעינן דאין נדחין לפ"ש ממילא הדרינן לסברא הנ"ל דעשה דפסח דוחה הל"ת דהא ר"י אית לי' הך כללא דטומאה הותרה בצבור ומהכא יליף לה וכדאמרן. ועפי"ז נתיישב נמי שפיר קושית התוס' הנ"ל שהקשו הניחא לר"י אלא לר"ש דאמר לקמן דלהכי כתב רחמנא טמא מת זב ומצורע לפי שחלוקים בשילוח מחנות פסח דדחי טומאה מנא לי'. ולפי האמור ניחא דהא עיקר קושית הש"ס הוא דוקא לר"י דסבירא לי' דטומאה הותרה בצבור אבל אליבא דר"ש דסבירא לי' בכ"מ דטומאה דחוי' היא שפיר יש למילף מקרא קמא דאיש איש דכיון דגלי קרא דאין צבור עושין פסח שני ממילא ידעינן מצד הסברא דעבדי בטומאה מטעם דאתי עשה ודוחה הלא תעשה ודו"ק כי הוא נכון:

תוכן העניינים

כרם יהושע (וולרשטיין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה