כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין
דרוש א לשבת הגדול · ועתה נבוא לדבר הלכה
בסוגיא דהשוחט את הפסח על החמץ
פסחים דף ס"ג ע"א מתני' השוחט את הפסח על החמץ עובר בל"ת ר' יהודה אומר אף התמיד ר"ש אומר הפסח בארבע עשר לשמן חייב ושלא לשמן פטור ושאר כל הזבחים בין לשמן ובין שלא לשמן פטור ובמועד לשמן פטור שלא לשמן חייב וכו'. שם בגמרא אמר רשב"ל אינו חייב עד שיהא החמץ לשוחט או לזורק וכו' ועד שיהא עמו בעזרה ר"י אומר אעפ"י שאין עמו בעזרה וכו' ומוקי לה בתחלה דפליגי בהתראת ספק. ולבסוף מסיק דפליגי בעל בסמוך עכ"ל סוגיות הש"ס בקצרה. והנה רש"י שם פי' ברישא דמתני' עובר בל"ת דלא תשחט על חמץ דם זבחי ולא הזכיר כלל אם לקי ג"כ על הלאו דלא יראה. וכן בדברי ר"י דהוסיף אף התמיד נמי לא הזכיר רש"י הלאו דבל יראה רק בסיפא בדברי ר"ש דס"ל במועד אם שחטו חייב פי' רש"י דחייב משום ל"ת בהדי לאו דלא יראה ולא ימצא ואיכא מלקות נמי דשחיטה. ותמה התוי"ט דלמה לא פי' כן ברישא דמתניתין דחייב משום ל"ת בהדי לאו דלא יראה ותירץ משום דבל יראה לא עבר רק במועד ע"ש. אמנם המפורשים הקשו ע"ז דהא רש"י ס"ל להדיא במס' ב"ק דף כ"ט דמשש שעות עד הלילה עובר על בל יראה וא"כ הו"ל לרש"י תיכף ברישא לפרש דעובר ג"ב משום בל יראה. ולמה נטר רש"י לפרש הלאו דבל יראה רק בסיפא בדברי ר"ש.
וליישב זה נקדים הנה קי"ל דהמוציא בשר הפסח מחבורה לחבורה אחרת עובר בלאו שנאמר בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה. ומ"מ אם הוציא אין לוקין עליו והטעם אמרינן בגמרא דף צ"ה ע"א משום דהוי לאו הנל"ע. ופירש רש"י דכתיב בבית אחד יאכל ומשמע לא תוציא לאכלו אלא בבית אחד יאכל ובעמוד והחזר קאי אם הוציאו. והקשו בתוס' שם בד"ה ל"ת והא הוי לאו שקדמו עשה דהא העשה דבבית אחד יאכל כתיב קודם הלאו ובלאו שקדמו עשה קיי"ל במס' מכות דלא חשיב לאו הנל"ע דלאו הנל"ע לא הוי רק כשהעשה כתיב אחר הלאו. אמנם באמת המעיין במס' מכות דף ט"ז יראה דזה תלי' בפלוגתא דר"י ור"ל התם דלר"ל דס"ל התם קיימו ולא קיימו אין חילוק בין לאו הנל"ע לל"ת שקדמו עשה דבכל ענין אין לוקין עיי"ש. ועפי"ז העלו המפורשים ליישב הא דאמרינן במס' יומא דף ע"ב ע"א אמר ר"א המסיר בדי ארון לוקה שנאמר לא יסורו ממנו. ולכאור' קשה למה הוצרך ר"א לאשמעינן דלוקה דהאיך יעלה על הדעת שלא יהא חייב מלקות על הלאו דלא יסורו. אך לפי הנ"ל ניחא דהא כמו דאמרינן הכא במוציא בשר הפסח מחבורה לחבור' דאינו לוקה משום דבעמוד והחזיר קאי ה"נ יש מקום לומר לא יסורו ממנו ואם הסיר בטבעות הארון יהי' ובעמוד והחזיר קאי ולהכי אשמועינן ר"א דהא אמרינן במוציא בשר הפסח דאינו לוקה משום דבעמוד והחזיר קאי זהו דוקא אליבא דר"ל דס"ל דאפילו בל"ת שקדמו עשה נמי אין לוקין כמו בלאו הנל"ע. משא"כ לר"י דס"ל בטלו ולא בטלו ולדידי' לוקין על ל"ת שקדמו עשה ומש"ה ס"ל דהמסיר בדי ארון דלוקין ועיקר הרבותא דקמ"ל דהלכה כר"י דל"ת שקדמו עשה לוקין ודלא כר"ל:
והנה המשנה למלך בפ"א מה' חו"מ הקש' על הרמב"ם שפסק בפ"ט מה' קרבן פסח דהמוציא בשר הפסח מחבורה לחבור' דלוקה והקש' דהרי אמרינן כאן בגמ' דהוי לאו הנל"ע וא"ל דטעמי' דהרמב"ם כקושית התוס' משום דהוי ל"ת שקדמו עשה דהא הרמב"ם ס"ל בפי"ו מה' סנהדרין ובפ"א מה' נערה בתולה דקיימו ולא קיימו ולדידי' אפי' בל"ת שקדמו עשה נמי אין לוקין וא"כ אמאי פסק דהמוציא בשר הפסח מחבור' דלוקין. ותירץ דהרמב"ם ס"ל דזו אתיא דלא כהלכתא הא דקאמר דהלאו דלא תוציא מן הבית הוי לאו הנל"ע. דהא אנן קיי"ל בס"פ כ"צ דאם הוציאו נפסל ואסור באכיל' מקרא דובשר בשדה טריפה לא תאכלו ע"כ. ממילא אם הוציאו מחוץ לחבור' כבר נפסל ושוב לא הוי ניתק לעשה ואינו בעמוד והחזר ובזה כתב נמי ליישב שם הא שפסק הרמב"ם קנה חמץ בפסח דלוקה. דהקשו עליו גם כן בשו"ת דב"ש ובשו"ת חכם צבי הא אמרינן הכא דעל בל יראה אין לוקין משום דהוי לאו הנל"ע ולמה פסק הרמב"ם דקנה חמץ בפסח דלוקה. וא"כ אפי' עשה בו מעש' נמי לא ללקי דלגבי לאו הנל"ע אין חילוק בין עשה בו מעשה ללא עשה בו מעש'. ותירץ דרבינו ס"ל דהנך תרתי אמרינן בש"ס דהוי לאו הנל"ע הלאו דבל יראה. והלאו דל"ת מן הבית. וכמו דהלאו דל"ת מן הבית אתיא דלא כהלכתא דהא בס"פ כ"צ קיי"ל דאסור באכיל'. כמו כן ס"ל להרמב"ם דלא קיי"ל הא דאמרינן דבל יראה הוי לאו הנל"ע ע"ש. והנה כבר תמהו כל גדולי האחרונים ובראשם השאג"א על שיטת הר"י דס"ל דבל יראה הוי לאו הנל"ע דמאי נ"מ בפלוגתא דב"ש במתני' דביצה לענין ביעור חמץ דב"ש ס"ל שאור בכזית וחמץ בכותבת וב"ה ס"ל זה וזה בכזית ואמרינן התם דלענין אכיל' כ"ע מודו דזה וזה בכזית. כי פליגי לענין ביעור. ולב"ש בעינן בחמץ דוקא ככותבת. והקשו דבשלמא לשיטת הרמב"ם דס"ל דבל יראה לא הוי לאו הנל"ע ניחא הא דפליגי לענין ביעור אבל לשיטת הר"י דס"ל דבל יראה הוי לאו הנל"ע קשה כיון דלענין מלקות ליכא נפקותא. ולענין איסור קיי"ל דחצי שיעור נמי אסור מה"ת. א"כ מאי נ"מ בפלוגתתן. והוכיחו מזה דבהלאו דבל יראה. לא אמרינן דח"ש אסור מה"ת ורק במידי דאכיל' קיי"ל דח"ש אסור מה"ת אבל לא בכה"ג וכן העלה החכ"צ בתשוב'. אמנם שיטת המג"א בסי' תמ"ב בס"ק י' דדעת הרבה פוסקים דאפי' פחות מכזית נמי חייב לבער. אם כן תקשה לדידהו קושיא הנ"ל דמאי נ"מ בפלוגתא דב"ש וב"ה. ונראה ליישב דהנה קיי"ל במתני' לקמן דף מ"ט ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו מבטלו בלבו. ופסק המג"א בסי' תמ"ז ס"ק י"א דאם הוא אח"ז איסור דאינו ברשותו לבטל יחזור מיד משום דהאי עשה והאי עשה ועשה דתשביתו חמור טפי לפי שכל שעתא עובר עלי' עיי"ש. והגאון בעל אבן העוזר השיג על המג"א. דאיך נימא דהעשה דתשביתו חמור טפי מהעשה דמצוה הא בהך מתני' תנינן נמי ההולך לשחוט את פסחו והעשה דפסח בודאי חמור דעשה דפסח יש בו כרת ואלים טפי מהעשה דתשביתו דאין בו כרת. והביא הצל"ח בשם חכם אחד מחכמי פראג שהקש' על האה"ע קושיא עצומה דאדרבה עשה דפסח ודאי אי אפשר לדחות עשה דתשביתו אם כבר הוא אח"ז איסורו דלא מצי לבטל משום דאיך ישחוט הפסח הא כתיב ל"ת על חמץ דם זבחי וכן הוא בשאלתות דר"א גאון פ' צו הביאו הישו"יעק. וא"כ לשיטת המג"א דעשה דתשביתו חמור ממצות מילה ואח"ז איסורו דאינו יכול לבטל צריך לחזור לבער. וא"כ נ"מ טובא אם נזכר שיש לו חמץ בביתו פחות מכשיעור כותבת בחמץ אליבא דב"ש דס"ל חמץ בככותבת דוקא בכשיעור צריך לחזור ולקיים מ"ע דתשביתו אבל בכזית אינו חוזר. דנהי דבל יראה אין לוקין עליו משום דהוי לאו הנל"ע, וא"כ לענין מלקות אין נ"מ. ולענין איסור חצי שיעור נמי אסור. אך הלא כבר כתבו התוס' בשבועות דף כ"ב דח"ש אין בו לא עשה ולא לא תעשה רק איסורא בעלמא. וא"כ לפסק המג"א דס"ל דעש' דתשביתו חמור מ"מ בכה"ג דליכא גם עשה בודאי המצוה עדיף. אבל לב"ה דס"ל זה וזה בכזית א"כ אפי' בכזית נמי איכא עשה דתשביתו א"כ צריך לחזור ולבער והבן:
היוצא לנו מכ"ז דיש לקיים פי' הר"י דבל יראה הוי לאו הנל"ע ואפ"ה איכא נפקותא בפלוגתא דב"ש וב"ה בהולך לשחוט את פסחו וכו' אם צריך לחזור וכנ"ל. אמנם בעיקר הכלל בהא דקיי"ל להלכה דבלאו הנל"ע אין לוקין עליו. הנה בש"ס תמורה דף ד' ע"ב פריך הש"ס התם דאיך נימא דעל הלאו הנל"ע אין לוקין עליו. ופריך מאונס שגירש דתניא אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר. ומשני (שאני) התם כהנים קאמרת משום דרבי רחמנא קדושה יתירה ופי' רש"י התם כיון דחמור קדושתייהו החמיר עלייהו טפי מישראל. דללקי אפי' אלאו שניתק לעשה. אע"ג דישראל לא לקי עיי"ש. הרי מפורש יוצא כלל חדש מפי' רש"י דבכהנים לוקין אפי' על הלאו הנל"ע. ועפי"ז יתיישב שפיר קושית המלמ"ל שהקש' בהא שפסק הרמב"ם בפ"ו מה' קרבן פסח וז"ל דצריך אדם להשתדל שלא ישאיר מבשר הפסח עד הבקר. שנאמר ל"ת ממנו עד בוקר. ואם השאיר ממנו עובר בל"ת ואינו לוקה על לאו זה שהרי נתקו הכתוב לעשה שנאמר והנותר ממנו באש תשרופו. וכן בפי"ח מה' פהמ"ק ה"ט פסק הרמב"ם שם דבכל הקדשים אסור להותיר אחר זמן אכילתו והמותיר אינו לוקה שהרי נתקו הכתוב לעשה. וכתב הכ"מ דלכאור' קשה הא זה הוא פלוגתת ר"י ור' יעקב דר' יעקב ס"ל הטעם משום דהוי לאו שאב"מ ואין לוקין עליו. ולמה הוצרך הרמב"ם לומר הטעם משום דהוי לאו הנל"ע הא איהו ס"ל כר"י דלאו שאב"מ אין לוקין עליו. ותירץ דלרבותא נקיט דאפי' אם הי' לאו שיש בו מעשה נמי לא הי' לוקין עליו משום דהוי לאו הנל"ע. ותמה המלמ"ל בפי"ח מה' פהמ"ק ה"ט דבפ"ג מה' קרבן פסח ה"ז כתב הרמב"ם המניח אימורין ולא הקטירן עד שלנו ונפסלו בלינה הרי זה עובר בל"ת שנאמר לא ילין חלב חגי עד בוקר. ואעפ"י שעבר אינו לוקה לפי שאין בו מעש'. ותמ' המלמ"ל דלמה באימורין לא נקיט הרמב"ם הטעם דאינו לוקה לפי דהוי לאו הנל"ע. ותי' המלמ"ל דבאמת עיקר העש' דהנותר ממנו עד בקר באש תשרופו כתיב בק"פ. ואע"ג דהרמב"ם יליף לה לכל הקדשים דנתקו לעשה מקרא דוהנותר ממנו וכו' הא ל"ק דאכילת אדם מאכילת אדם ילפינן אהדדי דכמו דבאכילת הפסח נתקו הכתוב לעשה. כמו כן באכילת כל הקדשים שהם אכילת אדם. אבל הקטרת אימורין שהוא אכילת מזבח לא ילפינן מאכילת אדם ומש"ה בפ"א מה' ק"פ ליכא טעמא לפטורי המלקות אלא משום דהוי לאו שאב"מ עכ"ל:
אמנם הוא תמוה דמנ"ל לחלק בכך בין אכילת מזבח לאכילת אדם. אולם לפי האמור דבכהנים לוקין אפי' בלאו הנל"ע אתי שפיר דבאמת שפיר ילפינן אכילת מזבח מאכילת אדם דהוי לאו הנל"ע ומ"מ א"ש הא שפסק הרמב"ם בפ"א מהק"פ ה"ז דהמניח אימורין ולא הקטירן עד שלנו ונפסלו בלינה וכו' דאעפ"י שעבר אינו לוקה לפי שאין בו מעשה ולא כתב הטעם דהוי לאו הנל"ע. משום דהלאו במותיר אימורין של פסח אכהנים הוא דרמיא ובכהנים לקי אפי' על הלאו שנל"ע ומש"ה הוצרך הרמב"ם לפרש דאין לוקין משום דהוי לאו שאב"מ והבן. ועפי"ז כתבו המפורשים ליישב הא דפריך הש"ס במכות אמתני' דיש חורש תלם אחד וכו' דלחשוב נמי המסיר בדי ארון דלוקין. ולא תקשה דמאי פריך הא לר"ל דס"ל קיימו ולא קיימו אין חילוק בין לאו הנל"ע לל"ת שקדמו עשה. ובל"ת שקדמו עשה נמי אין לוקין א"כ לר"ל במסיר בדי ארון אין לוקין. וא"כ מאי פריך בפשיטות אמתני' דלחשוב נמי זאת. אמנם לפי הכלל שאמרנו דכהנים אף בלאו הנל"ע נמי לוקין ניחא שפיר דהא הך מתני' דיש חורש תלם אחד מיירי בכהן דהא בהנך שמונה לאוין דקחשיב התם חשיב נמי שהוא כהן ונזיר בבית הטומאה א"כ שפיר פריך דלחשוב נמי המסיר בדי ארון. ואפי' לר"ל דס"ל לאו שקדמו עשה נמי אין לוקין כמו בלאו הנל"ע נמי פריך שפיר דהא בכהנים משום דקדושתן יתיר' אפי' בלאו הנל"ע נמי לוקין:
הלום ראיתי בשו"ת זכרון יצחק סי' נו"ן שהעלה עפ"י כלל הנ"ל ליישב קושית התוי"ט על רש"י הנ"ל והוא דלכאור' קשה דלפי מה דאמרן דבל יראה הוי לאו הנל"ע א"כ איך כתב רש"י דחייב מלקות משום הלאו דב"י. אולם להאמור ניחא דהנה אנן קי"ל דשחיטה כשיר' בזר ולקמן בדף הסמוך איתא דהפסח נשחט בשלש כתות ואיתא שחט הישראל וקיבל הכהן. נתנו לחברו וחברו לחברו. והעיר הערה נכונ' בצל"ח ברכות דף ל"א בהא דאמרינן ביומא דשלשה עשר כהנים זכו בפייס השני וא' מהם הי' מי שוחט הרי שלא הי' שוחט אלא כהן. ותירץ משום דאמרינן ביומא דף ס"ו שעשו הכהנים קבע לעצמן ולא הניחו לזר לשחוט. רק בערב פסח שהפסחים הי' רבים מאוד והיו הכהנים טרודים מאוד בעבודתם שאי אפשר אלא בכהנים כמו זריק' והקטרת אימורין. ע"כ הניחו תמיד בע"פ לשחוט ישראל. מש"ה קתני שחט ישראל וקיבל הכהן. והואיל וכן ניחא שפיר דברישא דמתני' דהשוחט הפסח על החמץ. וכן ברישא דדברי ר"ש שאמר הפסח בי"ד לשמו חייב לא פי' דחייב ג"כ משום לא יראה ולא ימצא משום דמיירי ששחט הזר כמו דאיתא לקמן במתני' דכן הי' תמיד בע"פ וא"כ הרי אינו לוקה על הלאו דב"י משום דב"י הוי לאו הנל"ע לאפוקי בדברי ר"ש במועד חייב והרי בכל השנה עשו הכהנים קבע לעצמן שלא ישחוט זר. וא"כ דמיירי ששחט כהן לכך פי' רש"י בכאן דחייב נמי מלקות משום הלאו דב"י הנל"ע:
אך באמת אף שהם דברים חריפים, מ"מ הוא דוחק גדול דאיך נפסוק בסכינ' חריפ' המשנה ולומר דברישא מיירי ששחט הישראל ובסיפא מיירי ששחט הכהן ומש"ה פי' רש"י דלקי אלאו דבל יראה ועוד הלא כבר נודע מה שהעיר המגיה בהגהות מלמ"ל בפ' א' מה' חמץ ומצה דלדעת רש"י דתשביתו היינו ביטול ולאח"ז איסורו לא מהני ביטול וא"כ א"א לו לקיים העשה ביו"ט ולא הוי נל"ע ועיין במהרש"א לקמן דף צ"ה שהעל' דרש"י לא גריס הך גירסא שם דבל יראה הוי ניתק לעש' ועיין באור חדש בחידושיו בפסחים דף ב' בהציון סי' י"א. והעלה שם ומדייק דזהו שדקדקו התוס' בדף כ"ט ע"ב ומכאן מוכיח ר"י דהר"י לשיטתו דס"ל דתשביתו היינו ביעור ולא ביטול אבל לשיטת רש"י באמת ב"י לא הוי נל"ע עיי"ש שהאריך. וא"כ נמצא דלשיטת רש"י דבל יראה לא הוי נל"ע א"כ שוב אין חילוק בין כהנים לישראלים. והדרא קושית התויו"ט הנ"ל לדוכתא:
ואשר אנכי אחזה ליישב בדרך זה. והוא דהנ' כבר הקשו המפורשים הובא בס' בת עיני להגאון מזלאטשוב זצ"ל בחידושיו לפסחים דף צ"א שהביא קושיא זו בשם ספר עטרת צבי לפי מה דקיי"ל הכא דאפי' אם יש לאחד מבני חבורה חמץ עובר השוחט הק"פ משום לאו דל"ת על חמץ וכו'. דלפ"ז קש' טובא היאך משכחת דלוק' כשיש לאחד מבני חבור' חמץ אף למ"ד דס"ל דצריך שיהא עמו בעזרה מ"מ הוי התראת ספק משום שמא ימשוך זה שיש לו החמץ מן הפסח וכשאינו מבני החבור' אינו עובר השוחט את הק"פ. ובשלמא למ"ד שוחטין את הפסח על היחיד משכחת לה שפיר כגון דשחטו על היחיד. דלא יוכל למשוך א"ע מן הפסח משום שישאר הפסח בלא בעלים אך למ"ד אין שוחטין את הפסח על היחיד קשיא דאיך ילקה דלמא זה שהי' לו חמץ בעזר' ימשוך א"ע ולא ישאר הפסח בלא בעלים. והוא קושיא נפלא'. וכתב שם הגאון בעל המחבר הנ"ל ליישב בטוב טעם ומקודם הסביר קושית הע"צ הנ"ל והוא דהנ' לכאור' צריך להבין. דלמה למ"ד שוחטין את הפסח על היחיד ניחא משום דודאי לא ימשוך א"ע דישאיר הפסח בלא בעלים דמה בכך דישאר בלא בעלים אלא ע"כ דהסברא הוא דודאי לא ימשוך א"ע שיעבור על האיסור שיביא חולין בעזרה. והואיל וכן אין כאן שוב קושיא על ר' יהודא. דאדרב' אי הי' סבר ר"י דשוחטין את הפסח על היחיד הי' קש' קושיא הנ"ל. איך כתבה התור' מלקות הא הוי התראת ספק. וא"ל שאין יכול למשוך א"ע. דלא ליהוי חולין שנ"ב דהא ר"י ס"ל לעיל בדף כ"ב דחשנ"ב לאו דאוריי' ולכך מדקסבר ר"י אשפע"הי שפיר משכחת מלקות כגון דלא נמנו על הפסח רק שנים מי ששחט וזה שהי' עמו בעזר' החמץ. וא"כ איך נימא דהוי הס' שמא ימשוך עצמו דהא אינו יכול למשוך עצמו. דהא כשימשוך א"ע לא ישאר רק יחיד ויעבור על הלאו דלא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך. ונמצא דלר"י לא הוי ה"ס. ומשכחת לה דלקי כגון דנמנו רק שנים. ולר' יוסי דס"ל דשוחטין את הפסע"הי. נמי לא תקש' איך משכחת לה דלקי כששחטו ולא נמנה עליו רק הוא. דשמא ימשוך עצמו דהא יוכל למשוך את עצמו עד הזריק' די"ל דר"י ס"ל חשנ"ב דאורייתא ואם ימשוך עצמו מן הפסח יעבור משום חשנ"ב. וא"כ הוי התראת ודאי דבודאי לא ימשוך עצמו ע"ש. והשתא דאתינא להכי נתיישב שפיר קושי' התו"יט הנ"ל דלת"ק ור"י דס"ל אין שוחטין הפסח על היחיד. א"כ לא משכחת לה דישחוט את הפסח רק כשנמנה עוד אחר עמו. אמטי להכי לא פי' רש"י תיכף ברישא דעובר ג"כ על הלאו דבל יראה דהא י"ל דמיירי דהחמץ יש לחברו. וא"כ השוחט את הפסח לא עבר רק על הלאו דלא תשחט אבל לר"ש דמסקינן בש"ס התם דס"ל נמי כר' יוסי דשוחטין את הפסח על היחיד ולדידי' בודאי לא קש' קושיא הנ"ל דהוי ה"ס דשמא ימשוך א"ע דהא ר"ש ס"ל להדיא בקידושין דף נ"ח דחשנ"ב דאורייתא. וא"כ שפיר משכחת לה לדידי' הלאו דלא תשחט הפסח על החמץ אפי' בלא נמנה אחר עמו ומש"ה נטר רש"י לפרש דחייב משום לא תשחט בהדי לאו דבל יראה בסיפא בדברי ר"ש משום דלר"ש אפי' אי ס"ל דשוחטין את הפסח על היחיד ויש לו חמץ להשוחט ועובר על הלאו דב"י ולא ימצא. נמי ניחא הא דאיכא מלקות דשחיט' ולא תקש' הא הוי ה"ס דהא ס"ל לר"ש חשנ"ב דאורייתא וא"כ בודאי לא ימשוך א"ע דיעבור על חולין בעזר' והבן: