כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין
דרוש א לשבת הגדול · דברי אגדה
בעזה"י. מענינא דפרשה קודם הפלפול שנת תרמ"ה לפ"ק בבהכ"נ הישנה פה רישא.
צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה הוא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר. איתא במדרש רבה א"ר לוי נימוס קילוסין היא שכל המתגאה אינו נידון אלא באש. שנאמר הוא העולה על מוקדה דור המבול ע"י שנתגאו ואמרו מה שדי כי נעבדנו לא נידונו אלא באש שנאמר בעת יזורבו נצמתו בחומו נדעכו ממקומן. אר"י כל טפה וטפה שהי' הקב"ה מביא על דור המבול הי' מרתיחה באש של גיהנם. נבוכדנצר ע"י שנתגאה ואמר ומן הוא אלה די ישזבינכון מן ידי לא נדון אלא באש שנאמר קטיל המון שבובא דנורא. סיסרא הרשע ע"י שנתגאה ולחץ את ישראל כמה דכתיב והוא לחץ את בנ"י בחזקה. לא נדון אלא באש שנאמר מן השמים נלחמו הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא. פרעה הרשע ע"י שנתגאה ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו לא נדון אלא באש. שנאמר ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד. סנחרב שנתגאה ואמר מי בכל אלהי הארצות. לא נדון אלא באש שנאמר ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש. סדומים ע"י שנתגאו ואמרו נשכח את הרגל מבינינו כמה דכתיב פרץ נחל מעם גר. לא נדונו אלא באש שנאמר וד' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש. מלכות הרשעה ע"י שהוא מחרפת ומגדפת ואומר' מי לי בשמים. אינ' נדונת אלא באש וכו'. אבל ישראל ע"י שהם נבזים ושפלים בעוה"ז אינם מתנחמים אלא באש שנאמר ואני אהי' לה נאום ד' חומת אש סביב. עכ"ל המדרש:
ויש לדקדק דהמדרש מונה והולך כל הדורות שהיו מימות עולם אשר מצינו שנתגאו ונדונו באש ולמה לא חשב דור הפלגה ומחלוקותו של קרח והמן וחירם מלך צור וכדומה שמצינו בחירם מלך צור שאמר הנביא (יחזקאל כ"ח) יען גבה לבך ותאמר אל אני מושב אלקים ישבתי וכאן לא חשב רק הנך שבעה דורות הנ"ל. והנה לכאורה כוונת המדרש מה שמסמיך הך דרש להכא כדי לפרש הפסוק הוא העולה היינו על האדם העולה ומתגאה ועונשו הוא על מוקדה על המזבח שנדון באש. אמנם המפורשים הקדמונים פירשו דאין הכוונ' להוציא המקרא מידי פשוטו רק שכוונת המדרש הוא דקרבן עולה הי' מכפרת על גסות הרוח וכמו דכתיב והעול' על רוחכם הי' לא תהי' (יחזקאל כ') דהיינו גסות הרוח. וע"כ דין העולה כולה כליל באש ועל כוונה זו הזכיר אח"כ הרמת הדשן כי התיקון לגסות הרוח היא הדשן. שישפיל א"ע ויהי' לו המדה של אברהם אבינו ע"ה שאמר ואנכי עפר ואפר ואז ירום ונשא וגבה מאוד כי המשפיל א"ע הקב"ה מגביהו וזהו שאמר והרים את הדשן דע"י שמשים עצמו כדשן הקב"ה מרימו למעל':
והנה המפורשים דקדקו בהנך פסוקים הנ"ל (א) באמרו צו את אהרן ואת בניו לאמר דהך לאמר הוא מיותר דהרי כבר כתיב וידבר ד' אל משה לאמר. (ב) כפל הלשון זאת תורת העולה הוא העולה. אמנם נודע דרשות רז"ל זאת תורת העול'. וזאת תורת המנח'. שכל העוסק בתורת העולה כאלו הקריב עולה וכל העוסק בתורת מנחה כאלו הקריב מנחה. וזהו הפירוש בהפסוקים הנ"ל צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה. ור"ל שיאמרו תורת העולה ויחשב לפני הלימוד כאלו הקריב עולה. הוא העולה ור"ל העולה בפועל ממש מחויב להביא דוקא על מוקדה. על המזבח היינו כשיש מזבח. כל הלילה עד הבוקר. כלומר בזמן הגלות שנמשל לחשכת לילה ועד הבוקר ור"ל זריחת השמש כשיבנה בהמ"ק. אז ואש המזבח תוקד בו. היינו שיעסוק בתור' ובהדינים של הקרבנות והתורה נמשל' לאש שנאמר הלא כה דברי כאש. וזה יהי' נחשב כקרבן:
וזהו נמי פירוש הפסוק (תהלים ס"ה) לך דומיה תהלה אלהים בציון ולך ישולם נדר שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו דברי עונות גברו מני והכוונ' הוא כ"ז שבהמ"ק קיים לך דומיה תהלה לפי שאלקים בציון. ומשום הכי ולך ישולם נדר. אבל כשאין בהמ"ק קיים אז שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו ואימתי זאת בזמן שדברי עונות גברו מני ור"ל בזמן שבהמ"ק חרב. וכן נמי מה שאמר דוד אבוא ביתך בעולות אשלם לך נדרי אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי. ור"ל בזמן שיעמוד ביתך אבוא בקרבנות ואשלם לך נדרי שנדרתי בעת צרה. אשר פצו שפתי ודבר פי. ור"ל מה שדברתי בפי זה אינו רק בצר לי כשבהמ"ק אינו קיים אזי ונשלמה פרים שפתינו והבן:
ובסגנון זה ראיתי בהפתיחה להס' אוה"י מנכד המחבר בסדר ויקרא. שפירש נמי מאמר הכתוב זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת וכו' אשר צוה ד' את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם במדבר סיני. והמאמר משולל הביאור עד מאד כי הוא מתחיל ואומר זאת התורה וכו' אשר צוה וכו' וסיים ביום צותו. דבדבר אחד לא יתכן לדבר כן דבר זה נצטוה ביום צותו הדבר ההוא בעצמו. ופירש דהכוונה הוא זאת התורה וכו' ר"ל דמינה נלמוד דכל העוסק בפ' עולה וכו' דהוי כאלו הקריב עולה אשר צוה ד' את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם במדבר סיני ר"ל באותו יום שצוה ד' להקריב קרבניהם בפועל ממש באותו יום ממש צוה את משה ג"כ על עסק הלימוד בפרשיות האלה כי המה סבות מועילות לטהר נפש האדם עד שאינו צריך לשום קרבן:
והנה בעיקר טעם הקרבנות רבים גדולים חקרי לב דברו בזה. הנה הרמב"ם ז"ל בספרו מורה נבוכים כתב לפי שכל עמי הארץ היו משוקעים מאוד בעבודה זו ודמו בלבבם כי אין דת ועבודת אלקים ואילו קם נביא אחד ויאמר להם שאין חפץ לד' בקרבנות היו סוקלים אותו באבנים. ולכן לא רצתה חכמתו ית' לבטל את הקרבנות והשאירם לדורות. אך צוה ואמר להקריבם לפני כבודו ית' למען לא יקריבו עוד לאלילים. וכמאמר הכתוב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם. והזהיר עוד זובח לאלהים יחרם בלתי לד' לבדו. אמנם כבר תמהו עליו הלא נח הקריב קרבן וקין והבל הביאו קרבנות ואז הי' קודם דור אנוש. ובטרם הוחל לקרוא בשם ד'. אלהים אחרים. לכן כתב הרמב"ן ז"ל דהטעם הוא מחמת שכל מעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה ולכן צוה הקב"ה שאם יחטא האדם יביא קרבן ויסמוך ידו עליו כנגד המעשה ויתודה בפה כנגד הדבור וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשב' והתאוה והעיקר היא המחשב' שיחשוב האדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקים בגופו ובנפשו וראוי לו הכל שישפוך דמו וישרוף גופו לולא חסד הבורא ית' שלקח מידו תמורה וכופר שירצה הקרבן תמור' דמו. ונמצא דעיקר תכלית הקרבן הוא הכנעת הלב ובאם לאו חלילה הוי זבח רשעים תועבה. ובפרט בקרבן עול' שהיא באה רק לכפר על גסות הרוח וכמו שנאמר העולה על רוחכם הי' לא תהי' בודאי עיקר הכוונ' שישפיל עצמו בשעת הבאת הקרבן. ובאם לאו הוי זבח רשעים תועבה וכל הענין שהקב"ה מקבל הקרבן תמורת נפש האדם הוא מצד הרחמים והחסד דאין מדת הדין נותנת שהבהמ' תוכל להיות תמורת נפש האדם:
וזהו פי' הכתוב כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה זבחי אלקים רוח נשברה הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומת ירושלים אז יעלו על מזבחך פרים (תהלים נ"א) וקש' דסיום הפסוק סותר לרישא דקרא דבתחל' אמר דהקב"ה לא יחפוץ בעול' וקרבן ואח"כ סיים דאז ג"כ יעלו על מזבחך שרים. וראיתי בילדותי בס' גבולת בנימן שהביא בשם אביו הגאון החסיד ר' שמחה רפאפורט זצלה"ה פירוש נחמד ונעים והוא דהנה נמצא ב' טעמים למה בחר הש"י לקרבן פרים ובהמות ולא אריות וחיות השדה. (א) מפני שהחיות אינם נמצאים בקלות להשיג והקב"ה לא רצה להטריח ולהעמיס עול כבד כדכתיב לא העבדתיך במנחה ולא הוגעתיך בלבונה. (ב) טעם החוקרים מפני שהבהמות הולכים בקומה כפופה וכל החיות הולכים זקופי ראש וזהו רמז על הכנעה. וזהו פירוש הכתוב הנ"ל דלטעם החוקרים העיקר להראות טעם הכנעה. וכדי להכריע איזה מהטעמים צודק נאמר שימות המשיח יכריעו שאז כתיב וגר זאב עם כבש ופרה ודוב תרענה יחדיו וא"כ אז באותו הזמן אין כאן הטרח' להביא מיני החיות יותר מן בהמות. ואם באותו הזמן יביאו ג"כ מהבהמ' דוקא ולא מהחיות נמצא מוכח דודאי הטעם הוא שהקב"ה בחר בבהמ' יותר מן החיה מפני שהבהמ' רוחה נמוכ' ונשברה. ועפי"ז יובן שפיר הפסוק הנ"ל זבחי אלקים וכו' הטיבה ברצונך וכו' ואז יעלו על מזבחך פרים א"כ יהי' מוכח דטעם השני הוא העיקר משום הכנע' ודפח"ח:
עתה נתנה ראש למאמר הפונה קדים בראש האמור. א"ר לוי נימוס קילוסין היא שכל המתגאה נידון באש שנאמר הוא העול' על מוקדה על המזבח. וחושב שם שבעה. דור המבול. נבוכדנצר סיסרא. סנחרב. פרעה. סדומים. מלכות הרשעה. ונרא' שדברי המדרש הללו מיוסדים עפ"י דברי המלך שלמה (משלי ו') שש הנה שנא ד' ושבע תועבת נפשו עינים רמות לשון שקר. וידים שופכות דם נקי. לב חורש מחשבות און. רגלים ממהרות לרוץ לרע. יפיח כזבים עד שקר. ומשלח מדנים בין אחים. ואיתא במדרש פ' מצורע ר"מ אומר שש ושבע הרי י"ג. ורבנן אמרו שבע ומה מקיימין רבנן ושבע. זו שביעית שקשה כנגד כולם ואיזה זו משלח מדנים בין אחים. ור' לוי מפרש שכל השבע תועבות הוא משורש הגאוה. עינים רמות זהו נגד דור המבול דבדור המבול כתיב ויראו בני אלקים את בנות האדם כי טובות הנה ואמרינן במדרש ע"י שזנו אחרי עיניהם נאבדו מן העולם וכדררשו ביומא עה"פ טוב מראה עינים מהלך נפש. טוב מראה עינים באשה מגוף המעשה. לשון שקר זהו נגד נבוכדנצר שאמר לחמ"וע כשהשליך אותם לחוך כבשן האש ומן הוא אלה די ישזבינכון מן ידי ועשה עצמו אלוה בשקר. וידים שופכות דם נקי נגד סיסרא. שנאמר והוא לחץ את את בנ"י בחזק'. ואמרינן במדרש אר"י מהו בחזקה בחירופין ובגידופין. ואמרי' בגמ' המלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים משום שאזיל סומקא ואתא חוורא. ובזה פי' האלשיך הק' הא דכתיב בפ' נח שופך דם האדם באדם דמו ישפך. ודרשו רז"ל באדם היינו אם יש עדים. והאלש"הק פי' דהנה מצינו ב' מיני שפיכת דמים אחד שהורג את האדם ושופך דמו לחוץ. והב' ששופך דמו של חברו והדם נשפך באדם עצמו ומ"מ דמו ישפך. ומ"ט כי בצלם אלהים עשה את האדם וע"כ בהלבין פני חבירו פגם בצלם אלהים וחייב מית' משום דמרד במלכות שפגם בכבודו של הקב"ה. לב חורש מחשבו' און. זהו נגד פרעה שאמר הבה נתחכמה והי' חושב מחשבות אך להרע לישראל. רגלים ממהרות לרוץ לרעה. זהו נגד סנחרב דאיתא במדרשים שבבואו על ירושלים הלך במהירות ביום אחד מהלך כמה ימים עפ"י היועצים והחוזי כוכבים שלו ועי"ז שנתגאה בראותו את המקדש והי' בעיניו כצחוק שבודאי יוכל לכבוש אותה בקל וצוה להנפש לילה ובלילה זו בא המלאך והמית כל חיילותיו והי' מפלתו. יפיח כזבים עד שקר. זהו נגד סדומים כדאיתא בפ' חלק בסנהדרין על דרכיהם ומנהגיהם שהי' להם עדי שקר ודייני שקר מוכנים לכל דבר משפט. ומשלח מדנים בין אחים זהו נגד מלכות הרשעה שאמר' מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ. זהו מרומז שהמשלח מדנים בין אחים חוטא בשמים ובארץ דאמרינן במד"ר קהלת יש לך אדם שחוטא בארץ ואינו חוטא בשמים. בשמים ואינו חוטא בארץ. אבל מי שאומר לה"ר חוטא בשמים ובארץ שנאמר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ ע"כ. וזהו שאמר כאן מלכות הרשעה שנתגאו ואמרו מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ זהו מרומז נגד מה שאמר שלמה המלך ומשלח מדנים בין אחים ג"כ נדונו באש והבן. היוצא לנו מזה שכל התועבות שורשם ממדת הגאוה אבל כל האדם שהוא שפל ברך ניצל מכל החטאים ותועבות:
[מענינא דיומא] בעיקר הטעם שנקרא שבת הגדול השבת הלזה מבואר בזה כמה טעמים ובספר אבודרהם סוף סדר תפלת פורים. כתב הטעם בשם אבן ירחי לפי שבשבת הלזה היתה תחילת כניסתם להמצות שאמר הקב"ה למשה ולאהרן דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית. ועיקר קיום המצות היא בעיון ובמעש'. ובזה פירש העקרים מאמר שלישי פ' כ"א מה שאמר דוד המלך כרו לי זדים שיחות אשר לא כתורתיך כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני כמעט כלינו בארץ ואני לא עזבתי פקודיך. ופירש דהכוונ' היא שלא נתפתה בזה מפי המתפלספים המתחכמים המכחישים את מצות המעשיו' וזהו שאמר כרו לי זדים וכו' ורצונו שהשיחות שכרו לי הזדים הם השיחות אשר לא כתורתיך ותורף דבריהם הוא שאומרים כל מצותיך אמונ' בלבד כלומר שאין צורך להש"י למעש' המצות רק לשנאמין בשכל האמונות המחויבות לנו אבל המצות המעשיות אם יצטדקו בהם נבראים מה יפעלו לו ית' עד כאן הוא התתכמותם של המתפלספים. וע"ז מסיים המשורר ואמר שקר רדפוני פזרני כי אני צריך לעזרתך בזה ואני לא עזבתי פקודיך ר"ל עשיתי בין המצות התלויות בדיעות ואמונ' בין התלוית במעשה אלו תוכן דבריו. ואפילו בעשיית המצות בפועל הוצרכו חז"ל לומר על כל דבר מדוע בא' המצוה וכמאמר ר"ג כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא י"ח ואלו הן פסח מצה ומרור דבעשיית המצו' לבד לא נוכל להשריש בלבינו שישאר רושם קבוע בקרבינו. ובזה נבין שאלת החכם ותשובתו. דהנה בשאלת החכם שסידר בעל המגיד שאומר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ד' אלקינו אתכם, ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. וקש' דלמה בא דוקא הלכ' זו לתשובתו. ועוד שאלו כל הקדמונים דמהו ההפרש בין שאלת החכם לשאלת הרשע דהרי החכם נמי הוציא א"ע מן הכלל ואמר אתכם:
וראיתי לפרש בשם הגאון החסיד הגר"א מווילנא זצל"ה שפירש והגיה אות אחת שצ"ל וכפר בעיקר תיבת וכפר בוא"ו. והכוונ' הוא דהנה שלמה המלך אמר בקהלת וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך ור"ל דגבי בריאת שמים וארץ כתיב ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה. וזהו נמי היתרון בין שאלת החכם להרשע הנקרא סכלות דהחכם עכ"פ מזכיר השם באמרו ד' אלקינו. והרשע אינו מזכיר ש"ש וזהו נמי ההפרש דגבי אור כתיב השם אלקים ויקרא אלקים לאור יום ובחשך לא כתיב רק סתמא קרא לילה. וזהו שאמר ולפי שהוציא א"ע מן הכלל וכפר בעיקר ור"ל וגם כפר בעיקר שלא הזכיר ש"ש בפיו לאפוקי החכם דהזכיר השם ע"כ:
עוד אפשר לפרש בכוונת שאלת החכם עפ"י מה שפירש בס' עוללות אפרים מה דאיתא בהמסור' דכתיב ג"פ מה ד' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. מה אנוש כי תזכרנו. מה ד' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. ופירש דהכוונ' היא דנחזי באם אחד שולח לחבירו בשליחות דבר מה אזי יש ג' דברים הנותנים תוספת זהירות להשליח לעשות רצון משלחו בשלימו' והמה חשיבו' המשלח ושפלות השליח וקלות המעש'. ולזה כוון המסורה לעורר עד כמה צריכין להזהר בעבודת הש"י. הא' ד' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, והיא חשיבות המשלח. הב' מה אנוש כי תזכרנו והוא שפלות השליח. הג' מה ד' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה והוא קלות השליחו' וכעין זה פי' האלשי"ך הק' הפסוק וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום. דלכאור' מה דקאמר וכי ירבה ממך כי ירחק המקום הוא כפל לשון. ופי' עפי"מ דנודע הוא כשהאדם עושה איזה מצוה למען שמו ית' ומכיר גודל ערכו. וגם מכיר שפלות ערכו אזי אף שיש במצוה זו טורח רב אינו מרגיש בו כלל. אמנם כשאינו מצייר לו זאת אזי אפי' מצו' קלה הוא עלי' לטורח ולמשא. וזהו המכוון כי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כלומר שיהי' עליך הדבר למשא. אזי תדוק כי זה גרמה לך לפי כי ירחק ממך המקום שרחוק אתה מן השי"ת. וזהו פי' דברי ר"י בש"ס (דברכות) [דיבמות] המתפלל צריך שיתן עינו למט' ולבו למעלה ר"ל שיכיר שפלת ערכו למט' וגודל ערכו ית' למעל'. וזהו שאלת החכם. מה העדות והחקים והמשפטים והאי מה פירושו כמו מה ד' אלקיך שואל ממך. אשר צוה ד' אלקינו. כלומר חשיבות המשלח. ומה גם אתכם והוא שפלות השליח. אך התשוב' לזה דאין מפטירין אחר הפסח וכו' אין שייכות לפי"ז על שאלתו:
אמנם נרא' לפרש דהנה נודע מאמר העקרים דבכל הי"ג עקרים יש ג' עקרים כוללים. וכל השאר מסתעפים מאלה השלשה ואלו הם. מציאת השם. ותורה מן השמים. והשגחת שכר ועונש. ועליהם יסד דוד ג' צדקתך. צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת. זהו נגד תורה מן השמים. וצדקתך אלהים עד מרום אשר עשית גדולות. זהו נגד מציאת השם. צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה. זהו נגד השגחת שכר ועונש. וזהו שסידר בעל המגיד. ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ואח"כ מתחיל' עע"ז היו אבותינו. ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. ואח"כ ברוך שומר הבטחתו לישראל. והכוונ' הוא דכל תכלית שיעבוד במצרים הי' להשריש בלבנו השלש' עיקרים הנ"ל כדי שנהי' מוכנים לקבל את התור'. ולכך אמר ברוך המקום ב"ה ברוך שנתן תורה לעמו ישראל. שזה הי' כוונת עיקר תכלית בגלות מצרים כדי שנהי' מוכנים לקבל את התור' ולדעת שתור' מן השמים. ואח"כ אמר מתחיל' עע"ז היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו הודיע בזה תכלית השני שע"י גאולת מצרים הודיע שאין בע"ז ממש ונודע עי"ז מציאת השם. ואח"ז אמר ברוך המקום ברוך הוא ברוך שומר הבטחתו לישראל ב"ה שהקב"ה חשב את הקץ לעשות כמו שאמר לא"א בברית בין הבתרים וכו' כי גר יהי' זרעך ואחרי כן יצאו ברכוש גדול להודיע העיקר הג' שיש השגחת שכר ועונש. וזהו המכוון בשאלת החכם דהנה נודע לו דבודאי אנו מספרים בליל' הזה להודיע תכלית השיעבוד והגאולה שעיקר הכוונ' הי' להשריש בלבנו השלשה עקרים הנ"ל. וזהו דשואל ואומר מה העדות והחקים והמשפטים וכו' נגד התורה אמר מה העדות. וכנגד מציאת השם אמר והחקים דע"י חקי שמים וארץ נודע מציאותו ית' וכמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וכו'. והמשפטים הוא כנגד השגחת שכר ועונש. ולזה בא התשובה ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין וכו'. והכוונ' הוא דהנה ר"ג אומר כל שלא אמר שלש' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור. וכבר כתבו הקדמונים דבזה נמי כוון להשריש הג' עקרים הנ"ל דבפסח מרומז שהתור' מן השמים דיש בו גופי תורה כל דיני הפסח עצם ל"ת בו ודיני חבורה וכדומה. מצה הוא מרומז להאמין במציאת השם ואחדות הבורא דבחמץ יש בו הרכבה משאור ומלח ומצה הוא תכלית הפשוט בלי שום תערובות והרכבה כלל. ומרור הוא להשריש האמונ' בהשגחת שכר ועונש דהי' תחילתו מר וסופו מתוק. ולזה בא התשוב' ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר וכו' כלומר דשאלתו הי' במה מרומז להשריש בלבם השלשה העקרים הנ"ל ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין ר"ל דתאמר לו כהלכות הפסח וכמו שאמר ר"ג כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא י"ח דבזה מרומזים הג' עקרים כנ"ל. וכ"ת דע"ז תקשה דלמה הוצרך דוקא לומר הלא בעשיית המצוה לבד נוכל להשריש בלבנו זאת לז"א כמו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן והוא שלא להעביר השמנונית מפסח ה"נ הוצרך להוציא בפי' כדי שישאר הטעם והאמונה חקוקה בלבם והבן: