אור ברסלב
כרוב ממשח (שלם) חידושי מהרש"א זלה"ה › מסכת קידושין

כרוב ממשח (שלם)· רבי שלמה ורבי חיים אלפסי

חידושי מהרש"א זלה"ה · מסכת קידושין

מסכת כתובות

פרק ראשון

דף ב' ע"א תו' בד"ה האשה נקנית אמאי לא תני הבתולה וכו' ולכאו' היה נר' לומ' דהתנא ליש' דקרא נקט דכתי' גבי אדם האשה אשר נתת עמדי דהיינו ליקוחי' כתי' בה"א וכן כתי' את האשה הזאת לקחתי וכן כתי' גבי משה למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם דהיינו אשה כדרז"ל אבל גבי בתולה לא כתי' בקרא בה"א גבי לוקחין:

דף ו' ע"א גמ' הכא כתי' כי יקח ולא שיקח את עצמו. נר' דמה"ט אף שהיה מדבר עמה ע"ע קידושיה אינה מקודשת וגרע משתיק' כגון שאמ' לשון גרוע הרבה שהוא הפך המכוון אבל בנתן הוא ואמרת היא דלעיל אם היה מדבר עמה ע"ע קידושיה הויא מקודשת גמורה דאין אמירתו מגרעת כח נתינתו ומשעת נתינתו לידה הויא מקודשת גמורה:

תוס' בד"ה אפי' לא שמיע ליה להודיעו הא דר"י אמ' שמואל. עיין מ"ש הרב ח"ה דר"ל מ"ש ר"י והוא שעסוקי' כאותו ענין והק' לפירש"י שכת' דהלכה כר' יוסי דאף אם לא ידע דהלכה כמותו מ"מ יחמיר על עצמו לעשות ככל חומרייהו ע"כ וי"ל דוה הדיין שלא ידע דהלכה כמותו יסבור דהלכה כר' יהודה מדאיבעיא לן לעיל בהנך לישני במיוחדת ומיועדת ומשמ' ליה דלא אתיא אלא אליבא דר' יהודה דלר' יוסי אע"ג דלא אמ' לה נמי הויא מקודשת וכרס''ד הש"ס לעיל דאכתי לא ידע הך מימרא דשמואל כי היכי דלידע הך שינוייא דלעיל ונר' דאף התו' מפ' כפירש"י דלפי מ"ש ח"ה ק' דהא ודאי זה הדיין מחמיר הוא דאף שאינם עסוקי' באותו ענין מקודש' ומאי איסו א"א איכא ואי כגון שקיבלה קידושין מאחר הא מדברי התו' לעיל משמ' דלא הוצרכו לזה אלא לפי' הר"ר עזריאל אבל לדידהו דמשמע להו טפי כפירש"י א"ץ לזה ויש ליישב ולמאי דכתי' ניחא ומ"ש התו' דר"י אמ' שמואל ולא כתבו דר' הונא אפשר דהוו גרסי ר' יהודה במקום ר' הונא וכגי' הרא"ש דפוס אמשטרדם ע"ש דף ט"ו ע"א גמ' מאי משמע' אמ' רבא וכו' ק"ל דמאי פריך מאי משמ' הא מילת' בטעמ' קאמ' דמוכר עצמו ומכרוהו כ"ד כבר הם אמודים וע"כ קרא לא מיירי אלא בנרצע וה"נ לא פריך הש"ס לעיל באידך בריית' מאי משמ' וי"ל דהכי פריך דמאי משמע דהאי קרא בנרצע טפי ממכרוהו ב"ד וקרא דושב אל משפחתו במכרוהו כ"ד אדרבה איפכא מ"ל דקרא דושב אל משפחתו בפ' מוכר עצמו כתי' והיכי מתפ' אמכרוהו ב"ד ואי משום יתורא טפי הול"ל דלרבות נרצע ול"מ לר"א דס"ל מוכר עצמו נרצע דשפיר הוי קרא דושב קאי נמי אמוכר עצמו דבריש הפ' אלא אפי' לרבנן דס"ל מוכר עצמו אינו נרצע סוף סוף טפי דמי ליה נרצע ממכרוהו ב"ד דמוכר עצמו ונרצע תרוייהו מדעת עצמם הם משתעבדים ומשתעברים גם ביתר על שש משא"כ במכרוהו ב"ד ושני שפיר דמדכתי' איש משמ' טפי בנרצע ואי לאו דכתי' קרא אחרינא דושב אל משפחתו לא הוה דחי' פשטא דלעולם דמשמ' כל ימיו משום דיוקא דאיש והוה מוקמי' ליה במכרוהו ב"ר והוי איש ולא אשה דבגנבתו ולא בגנבתה ולא הוה חיישי' לשם מכירה אבל השת' דכתו' תרי קראי עדיף טפי לאוקומי קרא דושב אמכרוהו ב"ר ושב אל משפחתו בנרצע מדיוקא דאיש ובהכי ניחא לי מ"ש בתלמוד חדש בשם ת"י תימ' דכיון דקרא לא משתמע אלא בנרצע למאי אצטרי' למימ' אי במכרוהו ב"ד הרי כבר אמור ע"כ:

דף ח"י ע"ב תו' בד"ה כיון שפי' טליתו וכו' וק' היכי וכו' אדרבה נידוק וכו' מדלא כתי' בבוגדו בה בוי"ו ויש ליישב לפירש"י ז"ל דבבגדו משמעו פעולה דאי לשון בגד היל"ל בפרישת בגדו דשם העצם לא יבא פעולה וא"כ ע"כ שהוא ל' בגידה והוא על משקל כשמעו ואם היה ל' בגד הול"ל בביגדו ביו"ד להשמיענו זה שאעפ"י שמשמעו פעולה הוא לשון בגד וחסר מלת הפעולה שהוא בפרישת ול"ד לותתפשהו בבגדו שהיא בלא יו"ד דהתם ודאי שם גמור ולא פעולה ובהכי ניחא נמי קו' ב' של תו' ודוק:

בא"ד וי"מ בהאי דכתי' אשר לא יעדה וקרי' לו בוי"ו וכו' ק' דהא קרא כתי' אם רעה והפדה ומשמ' דאין ייעוד כאן ולו כמ"ו ר"ל שהיתה ראויה לו לייעדה אבל הוא לא ייעדה וא"כ היכי קאמ' בבגדו בה וצ"ל ורחוק לומ' שמסרס המקרא ודורשו הכי אם רעה בעיני אדוניה והפדה אשר לו יעדה לעם נכרי וכו' משום יש אם למקרא וצ"ל דקרא קאמ' אשר לו ר"ל אשר היא ראויה לו והיא רעה בעיניו אז והפדה ובתר קמ"ל דינא אחרינא דלעם נכרי וכו' ר"ל כשיהיה פרישת טליתו עליה אז לא ימשול למכרה ומשמ' ליה הכי מדכתי' לו בויו אך ק' דלקמיה אמרי' דבקידושין דעלמ' הוא דאמרי' דאין מוכרה אחריה' לשפחו' אבל בקידושי יעוד מצי שפיר לזבונה וכפ"ד הי"מ האי בבגדו בה אאשר לו יעדה דלעיל קאי וש"מ דביעוד גופיה קמיירי ובשלמ' לפירש"י ותי' י"ל דקרא מילי מילי קאמ' ואינו מקושר עם הקודם אבל לדידהו ק' דהא לא ידעי' פי' דבבגדו בה אלא מכח לו יערה וכ"ת דהכוונה היא ע"ד דבר הלמד מעניינו דמה התם פרישת בגד אף ה"נ פרישת בגד א"כ נילף מינה נמי דמה התם אדון וכו' ומאן פליג לן וצ"ל דמסתבר להו לכ"ע דלא מיירי קרא באדון ממש דהא אביה עיקר מכירתו היתה לשפחו' וקי"ל דנמכרת לשפחו' אחר שפחו' אע"ג דבכללה הוא הייעוד ואף שי"ל דהתם אכתי לא באה לכלל ייעוד משא"כ הכא מ"מ כיון שהיעוד ממילא קאתי לא קרינא ביה כבגדו בה לגבי האב אבל עיקר מכירתו אינה אלא לאמה מ"ה אוקי ליה לקרא בעלמ' דהוי מסירה לאישות ממש וכאילו האב לקח טליתו של בעל ופירש אותו עליה ודוחק:

בד"ה בשלמ' אירוסין וכו' וכ"ת דמ"מ יש לחלק בין אירוסי' לנישואין וכפ"ז מ"ש רש"י כיון דנישואין דאוריי' נינהו ר"ל כיון דנישואין אלו דאורייתא נפקא לגמרי מרשותי' דבנישואי' דרבנן נפקא להחמיר ולא להקל משא"כ הכא:

דף ב' ע"א רש"י בד"ה מוסר לו על כרחו. אין הכוונה לומר דאם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו על כרחו אלא ברצונו ובהכי ניח' עובד' דר' שמלאי ס"פ האומ' ע"ש דהא ודאי כיון דבגפו יצא כתי' ולא קרינא ביה אם אדוניו יתן לו אשה ודאי דכלא יהיה קדש קאי ואסור הוא בשפח' אלא רש"י ז"ל מלת מוסר לו קדייק דלא קתני נותן לו ר"ל בעל כרחו ודוק:

תו' בד"ה עבד ד' וכו' וק' דא"כ אמאי שני קרא וכו'. ונ"ל ליישב לפירש"י דאה"נ דהני תרי קראי חד מוקמי' ליה בהשביח וחד בהכסיף כדלעיל אלא דכלפי מאי דבעי ר"נ לאפוקה ממשמעות' דקרא דפי' רבות ומעט הוא בכסף ומוכח לה מהכא לקולא מ"ה פריך דדילמ' פי' רבות ומעט הוא על השנים גופייהו קאי ולא על הכסף ומשים רומיא דקראי דמכסף מקנתו וכפי שניו מוקמי' להו לחומרא:

דף כ"ד ע"א תו' בד"ה ור"א אמר כל וכו' ואי במתנה וכו' מה היתה מרווחת לומ' וכו' תימ' דהירוש' קרי' בחיל בין בקו' בין בתי' דבמתנה לא חיישי' לגניבה והוי שלה וא"כ איך הניחו הראיה הפשוטה דקאמ' בהדיא הירוש' דהמתנה שלה ונקטו לה מדיוקא דמה היתה מרווחת ואין לומ' דה"א דהירוש' סופר דבמתנה מן הדין היא דלא קנה ולאו משום חששא שלה פריך דאמאי לא ניחוש בה ג"כ חדא דאטו יציבא בארעא וכו' דהשתא מציאה קניא מן הדין מתנה דאיכא דעת אחרת לא כ"ש ועוד כיון דמן הדין לא קניא מה לנו עוד לחששא הזאת וזל דאי לההיא דפשט הירוש' הו"א דהכי קפריך הגע עצמך מתנה ר"ל מה הועילו חכמים בתקנת המציאה שהיא לבעל והא מצייא למימר מתנה נתנו לי וא"כ אף במציאה תהא לעצמה מ"ה נקטו הך דיוקא דמה מרווח' באומרה מתנה נתנו לי וכו' ואע"פי שהתו' פי' הירוש' דאמתנה עצמה פריך מ"מ חששו התו' לסברת הדוחה שיפ' הירוש' בע"א:

בד"ה אלא בזוזי דידה וכו' אלא הול"ל ממעשרו ולא ממעשר חבירו וי"ל לפירש"י דה"א אשתו כגופו דמיא ובכלל מעשרו היא מ"ה נקט איש:

בא"ד ומ"ש בקו' וכו' לא נהירא דכיון שהן ברשותו וכו' באמת דקו' רבתי היא לפירש"י ז"ל מיהו י"ל דמיירי בכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ורש"י קיצר בדבריו ולא ניחא ליה לרש"י לפ' כפי' התו' משום דאכתי לא אתינן להך פירושא דמתנה:

בד"ה תהא יוצאה בשן ועין וכו' משום דסבר וכו' וכפ"ז צ"ל דתנא דמתני' פליג אר"מ דס"ל לקמן א"ץ גט והוא דוחק ולולי דבריהם ז"ל י''ל דמתני' לא מיירי אלא ביוצא מדעת ורשות האדון ולא ביוצא בע"כ א"נ תנא ושייר ושן ועין תרתי חשיב להו:

ע"ב גמ' בכולם עבד וכו' הא דקבע פלוגתא דר"מ ור"ש ברישא והדר פלוגתא דר"א ור"ט הקודמים להם טובא י"ל דתנא חדא חדא שמעינהו ומשנה א' לא זזה ממקומה:

שם ואי אשמועי' הא משום דתמיא וכו' וה"ה דהומ"ל תנא היתה עינו כהויה והוסיף להכהותה אם יכול וכו' ובהא הוה סגי אלא דתנא אורחא דמלתא נקט דמסתמא כשהיא כהויה ונרודה כשמכהו עליה היא נסמית ונופלת א"נ אצטריך לאשמועי' בבריא והכחישה דאם יכול להשתמש בה עכשיו אין יוצא לחירות והו"מ תלמודא למעבד הכי צריכותא אלא דבלא"ה עביד שפיר צריכותא ביוצא לחירות גופה

דף ל"ד ע"א גמ' וניקש תפילין למזוזה. וליכא למימ' דלהא לא אצט' קרא לחיובא וכדמשמע מדקאמר נשים פטורות מנ"ל דאי לאו קרא דפטורה מסתמא אמרי' דחייבות דהתורה לכל יש' נאמרה כדכתי' כה תאמר לבית יעקב וגו' דהקישא ודאי למילי אחריני אתא לומ' דבעי' כתיבה תמה ולענין דאיתנהו בקשירה איתנהו בכתיבה ואם כתבם ע"א פסולים הך חיוב' נפקא ממילא בהקישא ולא מקשי' לה לפיטורא ובהכי ניחא נמי הא דק' דפשט' דהש"ס משמ' דאי מקשי' תפלין למזוזה ממילא אמרינן דחייבות הן בכל מ"ע שהז"ג ואדרבה איפכא מסתברא מדאצט' קרא לחיוב' בתפלי' מכלל דשאר מ"ע שהז"ג נשים פטורות ולמאי דכתי' ניחא ועוד די"ל דאצט' כי היכי דלא נילף מת"ת א"נ כי היכי דלא נילף מראית במ"מ:

שם וניקש מזוזה לת"ת. ק' דהא מדאקשיה קרא ולתפלין לת"ת בפ' ב' כי היכי דלא נקשייה למזוזה לחיובא ש"מ דבמזוזה חייבות ואין לומר דלאו להכי הפסיק ת"ת ביניהם אלא לאקושי מזוזה לת"ת דהא מצי שפיר למילף מדאקשי' לתפלין בפ' א' דהא בכל התורה כולה למדין למד מלמד חוץ מן הקדשים ואמאי שני קרא בדיבוריה וי"ל דלא דייקי' הכי אלא אי קי"ל במזוזה לחיובא דמדהפסיק ת"ת ביניהם ש"מ דל"ד למזוזה אבל השתא דניקש מזוזה לת"ת נימא דהיא גופה קמ"ל קרא דשלשתם שוים בהשואה א' ולא דייקי' מידי:

ע"ב גמ' ואי כת'רחמ' ראיה ולא כת' תפלין הו"א נקיש תפלין למזוזה ואין לומ' דא"כ לא לכתו' לא ה"א ולא וא"ו דהא קרא אצטרי' להיקישי אחריני כדלעיל:

שם הו"א נילף ט"ו ט"ו מחג הסוכות מ"ה אתא היקשא דמצה לחיובינהו ואף למ"ד היקש וג"ש ג"ש עדיף הכא מצי' לקיומי תרוייהו דמוקמי' ג"ש לחיובא דכזית לילה א' בסוכה כמפורש בפוסקי' ז"ל אך ק' דהא מסקי' בסוכה (דף כ"ח) דפיטורא דנשים בסוכה הלכה והאזרח מוקמי' לה התם לדרשא אחריתי וקי"ל דאין דנין ק"ו מהלכה ול"ד ק"ו אלא ה"ה כל י"ג מדות כמ"ש רש"י בשבת דלא ניתנו י"ג מדות לידרש אלא בדברים המפורשים בתורה וכ"כ ה"עש' פ' וא"כ היכי קאמ' נילף ט"ו ט"ו מחג הסוכות וי"ל דהכא לאו לימוד גמיר הוא אלא גילוי מילת' בעלמ' הוא דהא מצי' למילף מתפלין וראיה לפטור ומהקהל לחיוב ואתי' הך ג"ש וגלי לן דלא אמרי' לחומר' מקשי' אלא שפיר ילפי' מתפלין וראיה לפטור ולהשוותם לסוכה

שם ותו מ"ע שלא הז"ג מנ"ל. אע"ג דמסברא חייבות כדמשמ' לעיל מ"מ השתא דאמרת דת"ת נשים פטורות א"כ נילף מינה לפטור ומנ"ל וחייבות כלא הז"ג:

שם א"ה תפלין וראיה כ' כתובים וכו' האי א"ה בכאן לכאו' אינה מדוקדקת מיהו י"ל דה"ק בשלמא לדידי מצה והקהל צריכי ותפלין וראיה צריכי ולא הוו כ' כתובי' אלא לדידך דקרית למצה ב' כתיבי' הבאי' כא' אע"ג דצריכי א"כ תפלין וראיה נמי וה"ה דהוה מק' ליה היכי קרית להו ב' כתובי' הא תרוייהו צריכי אלא דלשיטתי' אק' ליה. א"נ י"ל דהמק' היה סבור דע"כ ל"פ תנאי בב' כתובים אלא אי ילפי' מריבויא או ממיעוטא דהוי חד מינייהו יתירא ש"מ הני אין טפי לא אבל אי ילפי' בהיקש' דממילא אתי ולא יתורא לא מקרו ב' כתובי' אבל השתא דקרית למצה והקהל ב' כתובים אע"ג דאתי מצה בהיקשא א"כ תפלין וראיה נמי. והריטב"א ז"ל פי' דה"ק דבשלמא לדידי אית לי ג"ש דראיה ראיה א"כ ודאי תפלין וראיה צריכי אלא לדידך דקרית למצה והקהל כ' כתובי' ש"מ דלית לך ג"ש דאי אית לך ג"ש הקהל ודאי צריכה כי היכי דלא נילף מראיה וא"כ תפלין וראיה נמי ב' כתובים וכו':

שם ואנא אמינא תפלין חייבות וכו' מהכא משמע דאתי ק"ו ומפיק מג"ש דראיה ראיה ובבכורות (דף נ"ג ע"ב) אמרי' איפכא גבי עשר תעשר דג"ש מפקא מהיקשא והתו' שם (דף ל"ג) ד"ה מחלקי' היכא דמוקמי' ג"ש או היקש' למילי אחריני אתי ק"ו ומפיק מהיקש' אבל היכא דלא מוקמי' להו למילת' אחריתי אתי ג"ש או היקש' ומפקי מק"ו ע"ש והכא הך ג"ש אצט' לאפטורי חרש המדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר מדכתי' גבי הקהל למען ישמעו ולמען ילמדו וילפי' מניה ראיה ראיה כדאיתא בריש חגיגה (דף ג') ע"ש:

תו' בד"ה סד"א נילף ט"ו ט"ו מחג המצות וכו' הו"א האזרח אתא לרבויי. דבריהם אלו ז"ל לכאו' אינם מתיישבי' כפי מאי דמסקי' דפטורות דנשים בסוכה הוא הל"מ ולא מהאזרח ולולי דבריהם ז"ל י"ל דהו"א דפיטורא דסוכה אצטרי' משום שהיו באותו הנס והש"ס דלא נקט לה הכא עדיפא מינה קמשני ואף דמן התורה לא חיישי' להך טעמ' דהיו באותו הנס כמ"ש התו' בשלהי פסחים היינו בתר דגלי לן קרא פטורא דסוכה א"נ אצטרי' משום דה"א תשבו כעין תדורו ורבא נמי מודה בהך טעמ' אלא דמוסיף בה טעמ' אחרינא ואף שנאמ' דרבא לא חייש להך טעמא כפשטא דשמעתא מ"מ השתא דלא כתי' חיובא במצה עדיף טפי לומ' דאצט' משום תשבו מלתלות תניא בדלא תניא:

בד"ה ואנא אמינא וא"ת וכו' בלא מצה נמי נ"ל חיובא וכו' ולולי דבריהם ז"ל י"ל דאה"ן דבלא מצה נמי שפיר נ"ל חיובא מק"ו אלא דנקט הש"ס מצה כי היכי דנילף מינה שאר מצות כמ"מ לחיובא דמק"ו דהקהל לא ילפי' לדעלמ' כיון דבשאר מצות טפלים פטורים וא"כ אמרי' דיו לבא מן הדין להיות כנדון אלא דמשמ' להו לתו' מליש' דריהט' דתלמודא דהאי ק"ו ליתי' אלא בתר דכתי' מצה:

בד"ה ונילף מת"ת וכו' עי"ל דסברא הוא למילף וכו' דהיקש כבודם וכו' משמ' דר"ל דכבודם חמיר כיון שהוקש לכבוד המקום ועי"ל דהתם סברא הוא לחייב הנשים משום דג' שותפים באדם ולא נילף מינה לדעלמא

דף ל"ה ע''א גמ' יכול גלחו במספרים וכו' ק' דאימא אדרבה איפכא לחומרא דבין גלחו במספרים ובין לקטו במלקט חייב וכההיא דדרשי' לקמן לחייב על כל הראש כבין העינים וי"ל דא"כ לא צריך קרא דהשחתה דאתי בק"ו מגילוח דמספרים אלא ש"מ דקרא תנאה קאמ' דבעי' השחתה עם הגילוח ומדהאי תנאה האי נמי תנאה דבעי' גילוח עם השחתה ועי"ל דא"כ לימא קרא ולא תסיר את פאת זקנך דמשמ' מינה כולהו אלא ש"מ דגילוח והשחתה כעי' וא"ת השתא נמי לימא קרא ולא תעביר תער על פאת זקנך ואי משים דאורחי' דקרא לקצר מ"מ טפי עדיף לכתו' קרא הכי מדלכתו' קרא אחרינא יתירא בכהני' וי"ל דאי כתי' הכי הו"א דקרא אורחא דמילתא נקט ואה"ן דאף במלקט ורהיטני חייב דהוי דומיא דתער מ ה כת' קרא תרוייהו למעוטי וכעין זה כתבו על כלל ופרט דקי"ל אין בכלל אלא מה שבפרט למאי אצט' כללא:

תו' בד"ה מכלל דמ"ע שלא הז"ג וכו' אדרבה אי הוה שתיק מניה הוה ילפי' ממצה והקהל וכו' ולפירש"י י"ל דכיון דאיכא למילף נמי לפיטורא מסוכה וראיה אתי האי ק"ו דילפי' ממ"ע שלא הז"ג ומפקא מההיא דלקולא ולחומרא לחומרא מקשי' ולא ניחא ליה לרש"י לפ' כפי' ר"י משום דאיכא למימ' דאי הוה נקיט קרא היקש' במ"ע שלא הז"ג אכתי לא הוה שמעי' במ"ע שהז"ג לפיטורא דהוה ילפי' לחיובא ממצה והקהל והוה צריך הקישא אחרינא לפיטור' דמ"ע שהז"ג מ"ה נקט קרא היקשא במ"ע שהז"ג ושלא הז"ג ילפי' שפיר במ"ע מת"ת ולא בעי היקשא:

בד"ה אלא למ"ד תפלין וכו' וה"ט דמ"ע שהז"ג נשים פטורות וכו' ריהטא דדבריהם משמע שהוא טעם אחר דלא כפירש"י ורצו לקשר את כל הסוגיא בשיטה א' דמדיוקא ילפי' כדבסמוך בש"ס ובאמת שכפ"ד יבא שינוייא דהש"ס הכל מבואר כדברי הש"ס משא"כ לפירש"י שהש"ס קיצר הרבה בעיקר התי' ומה שלא פירש"י כפי' התו' נר' משום דסובר רש"י ז"ל דאף שאין מלמדין לדעלמא שחייבות מ"מ ממילא נימא שחייבות בכל מצות התורה ששוים נשים ואנשים ומ"ל אי הז"ג או לא ומצה דכתי' בה בהדיא היינו משום דלא נילף מסוכה והקהל משום דלא נילף מראיה ואע"ג דהוה ילפי' בק"ו מ"מ מלתא דאתיא בק"ו טרח וכת' לה קרא ואע"ג דלעיל בש"ס משום האי ק"ו דייני' להו ב' כתובים היינו לענין שאין למדין מהם משום די"ל דלהכי הדר כתבי' כי היכי דליהוו ב' כתובי' אבל לא ללמוד מהם להפך שמ"ע שלא הז"ג נשים חייבו' כיון דאיכא למימר מלת' דאתי' וכו' ולא נפיק נשים מכלל חיוב המצות:

דף ל"ה ע"א רש"י בד"ה א"כ איפכא איכא למילף וכו' כת' מהרש"א ז"ל וז"ל לא הוה צריך לפ' כן אלא דפריך וכו' וכ"כ בת"י והקשו לפירושו הא בהדיא אמרי' בעירוכין למ"ד דתפלין מ"ע שלא הו"ג דנשים חייבות ע"כ:

נשאלתי מהחו"ש כה"ר יצחק אפרתי נר"ו וז"ל ילמדנו רבינו במה שנתקשיתי בדברי מהרש"א ובת"י דאחר נשיקת כפות רגליהם לא הבנתי דבריהם דרש"י מוכרח לפ' כן דס"ד דאית ליה דב' כתובו' מלמדין וא"כ כד פריך הש"ס הניחא למ"ר וכו' אלא למ"ד תפלין מ"ע שלא הז"ג מוכרח דילפי' מת"ת ופדיון הבן דממורא ליכא למילף שהוקש כבודם לכבוד המקום וא"כ איפכ' איכא למילף אבל לפי האמת דר"מ אית ליה אין מלמדין א"כ בשלא הו"ג נילף ממורא ובשהז"ג נילף מראיה ובעירובי' דקאמ' למאן דס"ל תפלין שלא הו"ג חייבים הייני לפי האמת דב' כתובים אין מלמדין עכ"ל:

וזאת תשובתי אליו האותיות צהלו'ני על פני בקו' מבהיקות לנגד עיני ואף שאין הדעת צלולה וצהולה מכמה סיבות והרפתקי מ"מ להשיב את פניו ריקם א"א לכן אמרתי להשיב מן הכא בידי בס"ד והוא כי הנה מ"ש כ"ת דרש"י פי' כפי מאי דס"ד דב' כתובי' מלמדי' וילפי' מת"ת ופדיון הכן אף שדברים אלו ניתנו ליאמר כפי סוגיית הש"ס מ"מ מדברי רש"י ז"ל לא משמ' כן שכת' ומשני מאן שמעת ליה וכו' ולדידיה לא איצט' היקשא אלא כדגמרי' וכו' וגמר מראייה ש"מ דקו' הש"ס לרש"י ז"ל הוא מכח היקש' דלעיל דילפי' מקרא דלמען תהיה תורת ה' וכו' הוקשה כל התורה כולה לתפלין והיינו וראי מכח היקש' דתפלין מת"ת דאי מכח בנין אב דת"ת ופדיון הבן מאי אולמי' דתפלין משאר כל המצות דאיצט' היקש' דכל התורה לתפלין הא מרה שוה א' להם ושפיר נילף תפלין וכל המצות מת"ת ופדיון הבן וא"כ הו"ל לרש"י ז"ל לומ' דלר"מ ולפי' שפיר ממורא ולא ילפי' מת'ת ופדיון הבן כיון דב' כתובים הם ומאי שיאטיה דהיקש' הכא אלא עכ"ל דאכתי אזלי' בהיקש' דתפלין לת"ת והוקשה כל התורה כולה לתפלין ומ"ה פריך דלמ"ד תפלין לא הז"ג אדרבה נילף מהיקש' דלמען דמ"ע שלא הז"ג נשים פטורות ומשני דלר"מ לא איצט' היקש' למ"ע שהז"ג אלא מכח ב"א מראית וא"כ היקש' דלמען לר"מ לית ליה כלל וממילא אזדא לה קו' דשלא הז"ג דודאי ממורא ילפי' ולא מת"ת ופדיון הבן והשתא ק"ל שפיר לת"י דהא לר"מ נשים חייבות בתפלין וא"כ ע"כ היקש' דתפלין לת"ת לית ליה אלא אדרבה מקיש תפלין למזוזה דאל"כ אמאי מחייב ר"מ נשים בתפלין הא אע"ג דמ"ע שלא הז"ג היא מ"מ גלי קרא לפיטורא כי היכי דאשכחן במצה והקהל דאע"ג דהז"ג נשים חייבות משום דגלי קרא לחיובא ה"נ נימא תפלין שאני משום דגלי קרא לפיטורא כמו בת"ת דשלא הז"ג היא ופטורות משום דגלי קרא אלא עכ"ל דר"מ תפלין ממזוזה יליף לחיובא ולא ס"ל כהך שינוייא דהש"ס לעיל תפלין למזוזה בפ' ב' לא איתקוש אלא ס"ל דבחד זימנא דאיתקוש למזוזה סגי ולחומרא מקשי' וא"כ מאי מק"ל לש"ס הניחא וכו' הא אדרבה נילף מהכא לחיובא ואף שנאמ' דהדבר שקיל אי ילפי' תפלין ממזוזה או מת"ת ונשאר הדבר תלוי ברין מ"ע שלא הז"ג מ"מ אין מכאן קו' לומ' דנילף מהיקש' דתפלין לפיטורא ואה"ן דהוו מפרשי הת"י להסוגיא כמ"ש דנילף מת"ת ופדיון הבן אלא דלא ניחא להו לפרושי הכי ממאי דמשני אדר' יהודה משום דהואי מצה ושמחה והקהל ג' כתובים וכו' משמע דאפיטורא דמ"ע שהז"ג פריך:

ולדעת רש"י ז"ל י"ל דהא דאמרי' התם דלר"מ ור"י נשים חייבות בתפלין היינו בתר דאסיקנא דמ"ע שלא הז"ג נשים חייבות דכיון דתפלין נקטיה קרא באמצע בין ת"ת למזוזה נהדריה לכללין דשלא הז"ג נשים חייבות ואע"ג דבפ' ב' לא איתקוש תפלין למזוזה אפ"ה אתי כללא דקי"ל שלא הז"ג נשים חייבות ומהדר ליה לחיובא כי מזוזה אבל השתא דאכתי לא קי"ל הך כללא מהיכא נפקא לן שפיר ולפי' תפלין מת"ת כדלעיל כיון דאיתקש כפ' א' וכ' ומניח נילף בהיקש' לכל התורה כולה מקרא דלמען תהיה ודוק:

דף ל"ו ע"א גמ' שנאמ' בנים הכלי' המה. ולר"י י"ל דלאו בנים לה' קאמ' אלא ר"ל שהם דור סכלי' וכן כלהו אבל כשחוזרים בתשו' שפי' מיקרו בנים לה' דנוהגים מנהג בנים הם:

תו' בד"ה הקבלות וכו' מיהו מסמיכה ק' וכו'. לכאו' ק' דילמא סמיכה כשרה בלילה והוי מ"ע שלא הז"ג ואי משום דתכף לסמיכה שחיטה הא הוי שפיר תכף כגון סמוך לע"ה ושחט אחר ע"ה כההיא דאמרי' התחיל לתקוע קודם ע"ה והשלים אחר ע"ה וצ"ל דס"ל התו' דהא נמי הוי חז"ג כיון שאינו סומך אלא קרוב וסמוך ליום וס"ל נמי דההיא דתכף לסמיכה היא דאורייתא ויותר נר' לומ' דהא נמי הוי בכלל ביום צוותו דסמיכה נמי טכסיסי קרבן היא ושאני הקטרת איברים ופדרים דגלי בהו קרא מוקדה על המזבח ודוק:

בא"ד וא"ת ת"ל דכל הני וכו' הך קו' היא אהגשות וקמיצות וכו' קאי

בד"ה ומה כן צאן וכו' הילכך ליכא למעוטי בפירכ' כל דהו. ואף למאי דמסיק התם דבן עוף לא בעי צפון ליכא למפ' אק"ו דהכא מה לבן צאן שכן טעון צפון די"ל שלמי' יוכיחו דלא בעו צפון ובעו כהן:

ע"ב תו' בד"ה כל מצוה וכו' דהא חלה נמי אינה וכו' וה"ה דהוו מייתו ממתני' גופה דקתני ערלה וכלאים אלא דניחא להו לאתויי מהירוש' גופיה ועוד דהוה מצ"ל דהירוש' סובר דערלה הל"מ וכלאים היינו הרכבה כדאמרי' לקמן (דף ל"ח ע"ב) לוקי' על הכלאי' ד"ת והיינו הרכבה מ"ה אייתו ראיה מחלה:

דף ל"ז ע"א תו' בד"ה הרי תפילין וכו' דכי נמי מדרבנן וכו' הו"ל למתנייה. וכפ"ז ה"ה דהומ"ל הש"ס דתנא ושייר ואין למדין מן הכללות אלא דניחא ליה לר' יהודה לפרושי חובת הגוף וחובת קרקע דהוי מתני' דוקא והוי נמי כאידך ברייתא דאלה החקים דקתני חובת הגוף וכו' ועוד דמשמע דמתני' דוקא מדמסיים בה ר"א או' אף החרש וכפי מאי דמסיימי התו' לקמי' ניחא נמי מטעמ' אחרינא דאמאי קתני חוץ גבי חיבת קרקע ולא קתני חוץ בחובת הגוף דכתי' בה ביאה:

בא"ד והרי כלאי' דלא כתי' בה ביאה ק"ל דהא כתי' כרמך שדך דהוו למעוטי ח"ל כדאמרי' לקמן (דף ט"ל) וי"ל דמשמ' להו לתו' דהשת' דס"ד כפי' תלויה הוא במאי דכתי' בה ביאה א"כ ביאה דוקא בעי' דהא רוב חובת קרקע כתי' בהו שדך כרמך וכיוצא ובעי' ביאה אבל למאי דמסקי' דפי' תלויה הוא חובת קרקע דבעי' שיהא הקרקע דא"י שהוא שלו שפיר ממעיט משדך:

ע"ב בד"ח ממחרת הפסח וכו' אמאי אצטרי' למימר מעיקרא לא אכול. ר"ל דמדכתי' ויאכלו ממחרת הפסח משמ' דאתא לומר דמעיקרא לא אכול וכדמסיים קרא בעצם היום הזה דמשמע דוקא בעצם היום הזה ולא קודם ומכיון דלא איקרוב עומר ע"כ דקא' דאכלו הוא משום דאינו נוהג אלא אחר ירושה וישיבה וא"כ מ"ל יום ט"ו או קודם ומאי קמ"ל קרא בזה דמעיקרא לא אכול:

בד"ה ממחרת הפסח וה"פ דקרא ויאכלו וכו' ומשמע ליה לש"ס כן מדכתי' בעצם היום הזה יתירה בתר דכתי' ממחרת הפסח ש"מ דתרתי קאמ' ומצות דאית בה טרחא שרינן ליה אדלעיל וקצוי שרינן לה אסיפא ומשני הש"ס לא הוו צריכי ר"ל דלעולם ממחרת נמי אכול מן החרש מצות מיהו דוקא לצורך מצת מצוה דלאכילה לא הוי צריכי דאכתי היה להו מן אבל בעצם היום הוה אכילת קלוי להשביע את נפשם כיון שכלה להם המן ואין להם לחם מצוי ומזומן מיהו לפי פי' זה דר"ת ליש' דממחרת הפסח לא א"ש כיון שאכילת המצת מצות אינה אלא בלילה בלבד ול"ד לההיא דממחרת הפסח יצאו בני יש' דהוי יום ממש מיהו הא ל"ק דהא אשכחן קרא דכתי' וספרתם לכם ממחרת השבת דהוי ליל י"ו וכ"ש למאן דס"ל דאין לה תשלומי' ביום וקרי ליה ממחרת וא"כ פירושו אחר השבת כדת"א מבתר יומא טבא עד מבתר שבועתא וכו':

בא"ד צ"ל כן דאל"כ אמאי אצטרי' וכו' עמש"ל אבל אין לומר דבאו להסכים ס' ר"י דלר"ת ק' אמאי וכו' דא"כ מאי אמאי אצטרי' דקאמרי היל"ל אמאי ממחרת הפסח אכיל והא אכתי לא איקרוב עומר ומאי אימא איקרוב עומר דקאמ':

דף ל"ח ע"א גמ' יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש. ליש' דקרא נקט מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר א"נ ירמוז לשנה מעוברת וכגון הנולד בז' באדר ושנה האחרונה של סוף ימיו היתה מעוברת שאם אתה מונה תחלת שנת ק"ך שלו מז' באדר א' יביא תשלום הי"ב חדש בז' בשבט והקב"ה אינו עושה כן אלא מונה השנה מאדר לאדר ואם נתעברה נתעברה לו וכמ"ש ז"ל לענין ביאת כת פחות מג' בתוליה חוזרים שהקב"ה מסכים עם ב"ד במנין השנים ובתוליה חוזרים כשעיברו את השנה ולמ"ד שסתם אדר הוא אדר ב' ומי שנולד באדר בשנה פשיטה ובאה שנת י"ג שלו במעוברת אינו בא לכלל מצות עד אדר ב' שהוא הוא עיקרו של אדר כמבואר בש"ע א"ח סי' ניחא נמי שכיר מ"ש מחרש לחרש ר"ל לחדש העיקרי עצמו שהוא הוא תשלום שנתו:

שם לא הוו צריכי דכתי' וכו' ק' דקארי לה מאי קארי לה הא מקרא מלא הוא ונראה וסמיך וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ ואפי' למ"ד כ"מ שאתם יושבים לא אכלו מעבור הארץ אלא משום שכלה להם המן וא"כ מאי פריך וי"ל דמשמ' ליה המק' דקרא תרתי קאמ' דממחרת הפסח הוא דאכול ולא קודם אף בדרך מקרה והורמן ואח"כ אשמועי' דשבת המן ממחרת דאל"כ הול"ל וישבות המן ממחרת הפסח ויאכלו מעבור הארץ וא"כ עכ"ל דה"ט משום דלא איקרוב עומר ומשני דכולה חדא מילתא היא ומשום דלא הוו צריכי ליה וקרא תני והדר מפרש:

תו' בד"ה דאיקרוב עומר למה לא אכלו מצות מחדש ולכאו' היה נר' לומ' משום. דאסיר לקצור קודם קצירת העומר שהיא ליל ט"ז כדכתי' ראשית קצירכם ולא אתי עשה ודחי עשה ואף אם נאמ' דעשה דמצות אלים שנוהג בכל מקום ובכל זמן מ"מ הא בעידנא דמיעקר לאו לא מיקיים עשה והירוש' דלא ניחא ליה בהכי משום דמסתמא מלוי החדש ממה שקצצו הגוים ועוד דמעיקר' קו' לית' דהא בית השלחין שבעליה מותר לקצור כדאיתא במנחות (דף ע"א) ואף בשאר מקומית מותר לקטוף כדאיתא התם (דף צ"ח) ע"ש:

בד"ה ובני יש' וכו' ניחא ליה למדרש מדברי תורה. ולכאו' היה נר' עוד לומ' דהש"ס מלתא אגב אורחיה קמ"ל דמיום שמת מרע"ה פסקה ירידת העומר ואכלו ממה שבכליהם והאי מילתא לא שמעי' לה מקרא דיהושע מ"ה אייתי האי קרא דוכני יש' דשמעי' מינה תרתי:

בד"ה דאיקרוב עומד דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת וכו' תימ' דהאיכא עשה דאחר הדיבור כשנצטוו על הפסח בשנה שנייה דכתי' ככל חקותיו וככל משפטיו והיינו מצות שעל גופו נמי ואי משום דישנה לפני הדיבור אדרבה הא עדיפא כדאמרי' בריש חגיגה (ד"ו) חגיגה עדיפא שכן ישנה לפני הדיבור ואי לאו דאיקרוב פסח באות' שנה הוה א"ש משום דקרא דבכל מושבותיכם וקרא דבערב תאכלו מצות הוו עשה דלפני הדיבור אבל השתא דאיקרוב פסח הוי עשה דלאחר הדבור וי"ל דכיון שאין דינו מפורש שם ממש לא קאי אמה שמפו' בס' שמות והו"ל עשה דקודם הדבור ואע"ג דכתי' בפסח ב' דאחר הדיבור על מצות ומרורים יאכלוהו מ"מ בפסח א' גופיה לא איתפרש אחר הדיבור:

בד"ה וה"ה לערלה וכו' דיש לו היתר ע"י פדיון אבל וכו'. תמיה' לי דנטע רבעי מותר לאכלו בירוש' כדתנן במ' מעשר ב' פ"ד משא"כ בחדש וא"כ ק"ו שיש עליו פירכא הוא ועוד דהא לא אשכחן איסור הנאה אלא בערלה משום דכתיב ביה לא יאכל דא' איסו' אכילה וא' איסור הנאה במשמ' כדאיתא בפ' ב"ש אבל כרם ונטע רבעי היכא אשכחן ביה איסור הנאה ולזה י"ל דר"ש כר"מ ס"ל דמעשר ב' ממון גבוה הוא כדלקמן (דנ"ד) אך קו' א' ק' וצ"ל דלעולם ערלה גופה קא יליף בק"ו מיהו כיון דנטע וכרם מכח ערלה קאתי דהא אילן שאין בו ערלה כגון שנטעו לסייג ולקורות אין בו רבעי מ"ה קרי ליה יש היתר לאיסורו ודוחק:

בא"ד דאאילן קאי דיש היתר לאיסורו. ולפירש"י ג"כ י"ל עד"ז דאין איסורו איסור עולם דאין האילן נאסר לפרי שגדל בו לאחר ג' שנים ואין היתר בתוך ימי איסורו ולא ניחא ליה לפ' כפי' ר"י משום דמשמע ליה דהא לא מקרי יש היתר שזה אינו היתר אלא מצר שכבר גמר זמן איסורו וגם דבחדש זה נכלל בכלל אין איסורו איסור עולם שכבר עבר עליו יום י"ו אחר שכבר השריש קודם וא"כ מצ"ל לומ' עוד ויש היתר לאיסורו:

בד"ה וה"ה וכו' ואין היתר לאיסורו בעודו טבל ותרומה. ואע"ג דתבואת הטבל הותרה אחר שיורם ממנו התרומה מ"מ אין זה מקרי יש היתר שהרי לא הותר כולו דומיא דחדש וחוץ מדבריהם ז"ל י"ל דשאני תרומה ומעשר שהותרו לכהנים ומעשר בירוש' משא"כ בחדש וטבל לא חמור מינייהו כמ"ש התו' ועור דטבל הותר מכללו בפאה ולקט ומתנות עניים ופטורי' הם מתרומות ומעשרות משא"כ בחדש ועוד דטבל מותר באכילת עראי כל זמן שלא הוקבע למעשר אבל חדש לא הי"ל שעת היתר מעולם ואע"ג דערלה נמי סמדר של ערלה מותר לרבנן דר' יוסי בפ"ק דערלה התם שאני שאינו פרי והתו' לא ניחא להו בהאי טעמא משום דזה נכלל בכלל יש היתר לאיסורו אין איסורו איסור עולם אלא דזה היתרו אחר שנאסר וזה קודם שנאסר וא"כ מצו אתי במ"מ מ"ה נקטו דזה איסורו ע"י אדם וכו':

ע"ב גמ' חוץ מן השמטת וכו' נוהגת בין בארץ בין בח"ל והיינו דוקא כזמן הכית ול"ד האי נוהגת לנוהגת דרישא ולנוהגת דר"ש דההיא ר"ל בכל מקום ובכל זמן:

רש"י בד"ה כל מצוה וכו' ולקמי' פריך הא נמי וכו' ומאי חוץ ובכלל דבריו ג"כ קו' היתור דכיון דנצטוו עליה קודם לכן תו לא אצטרי' למימ' דנוהגת בין בארץ בין בח"ל ובזה יתיישב ליש' דלא נצרכה למדקדקי' בה לומ' דהאי ליש' ליתי' אלא לגבי קו' היתור:

בד"ה יורד נכרי ולוקט מן הכלאים ממש והא דנקט הש"ס ספק כלאים ל"ד אלא משום דנקט ספק ערלה נקט נמי ספק כלאים:

תו' בד"ה השמט' כספי' וכו' ונ"ל השמטת וכו' פשיטא דנוהג' אפי' בח"ל ואע"ג דל"ד לחובת הגוף שהרי אינה נוהגת במדבר ולאחר שגלו מ"מ אין לך בו אלא חידושו דכל כמה דמצי' לחיובה בח"ל מחייבי' לה:

דף ט"ל ע"א תו' בד"ה ההוא למעוטי וכו' אינם אסורי' בהנאה ואף באכילה מותרים ולא אסרה תורה אלא לזרוע ולקיים כדתנן בהדיא רפ"ח דכלאים והא דנקט הש"ס לא אסירי בהנאה היינו משום דנקט בכלאי הכרם אסירי בהנאה נקט נמי הכא הנאה וא"כ ליכא למפרך מה לחדש שכן אסור באכילה תאמ' בהני דמותרי' באכילה ואע"ג דאסורים בהנאה מ"מ דילמא איסור אכילה עדיף:

בד"ה לא קי"ל כר' יאשיה לאיזה דבר נאמ' כרמך לא תזרע כלאים. אע"ג דאצטרי' לאשמועי' פן תקדש דליתי' בכלאי זרעי' מ"מ לא הול"ל אלא איסור' דפן תקדש לחוד ולא לאו דזריעה דכבר שמעי' ליה משדך:

בא"ד ותדע מדקאמ' הא כתי' שדך למעוטי וכו' ואי לית ליה וכו' דבריהם אלו הם הפך ממ"ש בסמוך בדיבור דלעיל ואף שי"ל דס"ל דליש' דהש"ס דקאמ' למעוטי זרעים משמ' נמי אכלאי זרעי' ומיהו עיקר קרא לא אצט' אלא לכלאי הכרם מ"מ ליכא הוכחה מהכא דלר' יאשיה אף כלאי זרעי' אסיר והיותר נר' לומ' דדברי התו' דלעיל הם אליבא דרש"י ז"ל ולהו לא ס"ל אלא ס"ל דלמעוטי כלאי זרעי' אתא כפשטא דהש"ס ואע"ג דלא אתי בק"ו דחרש מ"מ אצטרי' משום דכיון דקרא דשדך אתי מינה הרכבה דנוהגת בין בארץ בין בח"ל ממילא אמרי' דה"ה לכלאי זרעים דנוהג אף בח"ל דהא כולהו בחד קרא ובחד לאו נאמרו וממילא חד דינא אית להו מ"ה אצט' שדך וכלאי הכרם מפקי' לה ממיעוטא דכרמך ומה שהקדימו התו' דבריהם אלו מקמי דלישנו אקי' רש"י י"ל משום דלכאו' הו"א דר' יאשיה לית ליה כלאי זרעי' וקרא דשדך וכרמך כולהו בחד עניינא מיירו ומדכתי' הכא שדך לא תזרע כלאים דמשמ' כלאי זרעי' וכתי' כרמך לא תזרע כלאים ש"מ דתרוייהו בעי' כלאי זרעי' וכרם ומה שחיסר מקרא זה גילה זה וה"ט דר' יאשיה ומ"ה כתבו התו' דהא לית' דר' יאשיה אית ליה כלאי זרעי' ומעתה תגדל הקו' ביתר שאת דמ"ש הכא דבתרי מיני הוי כלאים והכא בעי' תלתא:

בא"ד בעי' שיהיו כלאים קודם שיבואו בכרם וכו' ובבהמתך לא דרשי' הכי דבעי' בהמה עם ב' מינים אחרים דהתם אין הרבעתם כא' וקרא משמ' דמשעת הרכבה הוו כלאים וא"כ ש"מ דהוי ב' מינים בלבד משא"כ הכא דנזרעי' שלשתם כא' ודוק:

ע"ב גמ' מכלל דהנך אפי' בחדא נמי. פירש"י והא רובא עונות הוא והא דלא ק"ל הכי מעיקרא אמתני' דהכא ואמתני' דאלו דברים י"ל דמעיקרא הוה ס"ד לפרושי דמיירי באין לו עונות וגם המצות אין לו אלא מצוה א' ובה הוא זוכה לע"הז ולע"הב וכן ההיא מתני'דאלו דברים וכגון תינוק שנשבה לבין הנכרים דלא מצי לקיים כל המצות אבל השתא דמוקמי' לה במצוה יתירה ק"ל שפיר אאידך דאלו דברים דמשמ' דבההיא גרידא זוכה לב' עולמו' אף שרובו עונות דאי בשאין לו עונות הו"ל כעושה מצוה א' יתירה ועדיפא מינה כיון שאין לו עונות ואף בשאר מצות זוכה הוא לב' עולמות אלא ע"כ דבחדא לבד סגי ומ"ה פריך מכלל וכו' וההיא רומיא נמי דכל שזכיותיו מרובין מעונותיו וכו' לא ק"ל אלא בתר אוקמתא דר' יהודה דמעיקרא הוה מפ' למתני' כדכתי':

שם ה"ק כל העושה מצוה א' יתירה. וכפ"ז תיק' לן סיפא דמתני' דקתני וכל שאינו עושה מצוה א' וכו' דאטו משום שהוא שקול ואין לו מצוה יתירה אינו נוטל שכרו לא בע"הז ולא בע"הב אתמהא לינקוט מיהא חדא או בע"הז או בע"הב וכ"ש דקי"ל רב חסד מטה כלפי חסד כמ"ש התו' וי"ל דמיירי שבאה מצוה לידו כגון לבישת תפלין או עני ששאל ממנו צדקה או נטילת לולב וכיוצא שאם קיימה הרי הכריע עצמו לכף זכות ואם לאו הרי הכריע עצמו לכף חובה שביטל מ"ע וההיא דר' קטינא דאמ' למלאכא ענשיתו אעשה וכו' היינו בעשה כי האי דציצית שאינו מחוייב אלא במלבוש מרובע שלובש אבל בשאר מ"ע דחיובא מכין אותו עד שתצא נפשו כמ"ש התו' בהתכלת ובתפלין הוי מפושעי יש' בגופן וקרא דמפני שיבה וכו' אני ה' יוכיח ולעי' ד' ל"ג אמרי' יכול יעצים עיניו אטו ברשיעי עסיקי' ונמצא כפ"ז שבמצוה א' מתקיימי' שניהם ודוק:

וראיתי להרמב"ם ז"ל בפי' המשניות שפי' מ"ש וכל שאינו עושה מצוה א' ר"ל להשלים כף הזכיות להיותם שקולות אלא עונותיו מרובין מזכיותיו ע"ש והוא דחוק כלשון המשנה לפרש מצוה א' בב' עניינים רישא להכרעה וסיפא להשואה:

תו' בד"ה שאם היתה שקולה וכו' הוי כבינוני ר"ל שהטובות שלו היא ממועטת אבל ברובו זכיות טובתו מרובה:

בד"ה מתני' דעבדין ליה וכו' וק' דמשני הא מני ר"י היא וכו' ויש ליישב לדעת רש"י ז"ל דה"ק הא דוקא ר"י היא אבל מתני' רבנן ודלא כאביי דכולהו ר"י ומשום דנקט בההיא ר"י אייתי ראיה ממתניתא דיליה אע"ג דאביי נמי הוה ידע לה א"נ י"ל דרש"י סובר דלאביי ע"כ ל"פ ר' יעקב ורבנן אלא במי שאין לו עבירות דלרבנן אוכל כל ימיו בטובת פירותיהם והקרן קיימת לו לע"הב ולר' יעקב שכר מצות בהאי עלמא ליכא כלל שכל שכרו צפון הוא לע"הב אבל ביש לו עבירות רבנן נמי מודו דנפרעים ממנו עונותיו בע"הז להיות שכר מצותיו קיים לע"הב דהא טבא ליה עבדין ליה והשתא ניחא דמתני' וברייתא אתו כרבנן ורבא לא ניחא ליה בהכי משום דליש' דמתני' קשיתי' דקתני מטיבין לו ומאריכין לו ימיו דמשמ' מטיבין לו ממש ומאריכין ימיו וכ"מ נמי סיפא דאין מטיבין לו וכו' וגם ברייתא דקתני מריעין לי ודומה כמי ששרף כל התורה כולה משמע שנפרעין ממנו הרבה בשלימו ואי לרבנן לא בעי' כולי האי דמכיון דהי"ל לאכול פירות מצותיו בע"הז והוא לא אכל בטובה אלא אדרבה הדביקתהו הרעה שפיר מתכפרים עונותיו בזה וע"ד מ"ש המפרשים בשם רבי' יונה ע"פ וימלאו אסמיך שבע וכו' מוסר ה' בני אל תמאס דמה קשר ושייכות לזה עם זה ופי' הוא ז"ל שהכוונה היא לימ' שאם ראית שנותן מתנות עניים ולא זכה לשכר זה דוימלאו אסמיך וכו' דע כי הוא מוסר מאתו ית' על עונותיו ולכן מוסר ה' בני אל תמאס וכו' (ובאמת שלזו י"ל שרצה הקב"ה לזכותו ולשלם לו גם פירותיו בע"הב) לכן פי' רבא דלרבנן כשרובו זכיות מטיבין לו וכו' שאוכל פירות בע"הז והקרן קיימת לו לע"הב וההיא ברייתא דכל שזכיותיו וכו' אתיא כר' יעקב ודומה כמו ששרף כל התורה שאחר שאין לו לאכול פירות בע"הז כדי שיתכפרו עונותיו נפרעין ממנו בשלימו' ודומה כמו ששרף כל התורה ודוק:

פרק שני

דף מ"א ע"א גמ' מצוה בו יותר מבשלוחו. ואף לרבנן דסברי האשה אינה מצווה על פ"ו מ"מ אית בה משום לא תהו בראה ושו"ר לתו' דגיטין (דף מ"א ע"ב) ד"ה לא תהו בראה שכתבו בשם ריב"ם כ"הג גבי עבד והר"ן כת' שהיא מסייעתו במצוה ע"ש:

רש"י בד"ה טן וכו' גבי דידיה איכא איסורא וחוץ מדבריו ז"ל נר' לומ' דאי משום איסור' מרישא שמעי' לה ומאי איכפל תנא למימרא תו בסיפא כיון דכולהו בגוונא חד קמיירו באיסורא דידיה אלא עכ"ל דמצוה דידה אתא תנא לאשמועי' ונ"מ כגון היכא דא"א לקדש' בעצמו אלא ע"י שליח דאפ"ה מצוה בה לקבל קידושיה מיד שלוחו יותר מבשלוחה:

תו' בד"ה אי איתמר דר' יוסף וכו' בין מכירה בין אינו מכירה ואפי' איסורא איכא. לכאו' משמ' דר"ל דנקט בו משום אינו מכירה דאיכא איסורא אלא דכפ"ז דא"כ הו"ל לתו' למינקט לשון צח וקצר דמשום אינו מכירה נקט לה דאית בה איסורא דהתו' דייקי בלישנייהו שפיר ויותר נר' לומ' דר"ל דאף במכירה איכא איסורא משום דילמא איתרמי בה איזה גנאי שהאדם מעותד הוא למקרים:

בד"ה אסור לאדם וכו' לאשמועי' דין קידושין. לכאו' דיבורי' אלה מהופכי' הסדר הם וצריך להפכם מיהו י"ל שכיוונו התו' ביה לתרץ מאי דק' לכאורה דאדרבה טפי עדיף לאוקומי רישא במכירה משום ליש' דמקדש לכתחי' וניחא להו דאפ"ה לא נדע מלתא דר"י דדילמא מתני' מיירי בתרוייהו ואיסורא איכא וליש' דמקדש ל"ד:

בד"ה כשהיא נערה וכו' מקדש את בתו סתם כדתנן וכו' באמת נר' דתי' א' נר' יותר דלתי' זה י"ל דהתנא דסתם התם הוא משום דסמך אמתני' דהכא:

בד"ה ושלח ושלחה הא אצטרי' חד ושלחה למדרש וכו' ולולי דבריהם ז"ל י"ל דמוהלכה מפיק לה דמשמ' שהולכת לגמרי ואע"ג דכש' חרש (דף קי"ג ע"ב) מפיק לה מושלחה אוהלכה סמיך שו"ר להריטב"א ז"ל שכ"כ א"נ ממלת מביתו מפיק לה דיתירה היא אלא קמ"ל דמשתלח' מביתו לגמרי ואינה חוזרת לה:

בא"ד ומהא דושלחה נפקא וכו'. והיינו דקאמ' הש"ס ושלח ושלחה מלמד שהשליח וכו' ר"ל דמושלח נפקא לן ההיא דאינה חוזרת ומדכתי' ושלחה מלמד שהשליח וכו' וכפי פשט השמועה לכאו' נר' דמושלח ושלח' מפקי' שליח דידה ושליח דידיה דעושים שליח וההיא דאינה חוזרת נפקא לן מתי' מביתו או מתי' והלכה כדבסמוך:

ע"ב גמ' מדר"ח כ"ח אר"י נפקא וכו' ר"ל ילפי' לנכרי בתרומה לפי שאינו בתורת חיוב תרומה והו"ל כעבד בגיטין ול"ד לעבד בתרומה כיון דבן ברית הוא כדאיתא בגיטין ע"ש:

שם אתם ולא אריסין. לכאו' הני כולהו לא זו אף זו נינהו דאריסין אין להם חלק בקרקע כשיתפין ואפוטרופין הו"ל כבעלים גופייהו כיון שהקטנים לאו בני דעת נינהו וכולהו מימעטי שכיר מאתם דאתם ממש בעי' אך מ"ש ולא התורם את שאינו שלו האי מילתא יתירתא היא שו"ר לרש"י ז"ל בגיטין (דנ"ב) שכת' וז"ל הך סיפא טעמא דרישא היא כלומ' אתם ממעט התורם שאינו שלו והני כולהו שאינו שלו נינהו א"נ זו ואצ"ל זו קתני ושם הגי' אתם ולא שותפי' אתם ולא אריסין:

תו' בד"ה שכן ישנן וכו' לא הוה מצי שתיק כצ"ל וכן הוא בנ"א ואף שיש ליישב בדוחק גי' מפיק מ"מ שתיק עיקר:

בד"ה נפקא ליה מכלל דבשאר קדשים לא בעי' בעלים דליכא למימר דנילף מהתם דבעי' בעלים והו"ל בנה אב חדא דאימ' פר והך שאני דעבודת היום בכ"ג ועוד דלהכי לא אצטרי' קרא דמהיכא תיתי דסגי ע"י שליח עד דאיצט' קרא למעוטי:

בד"ה מדמעת וכו' דמיירי שלקחם קודם מירוח. דבריהם ז"ל אינם מדוקדקים לכאו' שהרי כבר כתבו דמיירי בגדלה שליש ביד יש' ושאר גידולו ביד הגוי וא"כ ודאי קודם דקודם הוא ומאי דמיירי דקאמרי מיהו י"ל דמ"ש בגדלה שליש היינו לאפוקי פחות משליש ור"ל משליש ולמעלה וכ"ש בגדל כולו וברייתא מיירי בכולהו גווני:

דף מ"ז ע"א גמ' ניפלוג וניתני בדידה. והכא לא שייך למימר נעשה דהא קבלת האחריו' לא נזכרה כלל בבריית' כדי לומ' אדיוקא דידה נעשה:

ע"ב גמ' ובמקדש במלוה פליגי. וכפ"ז הך בריית' דלעי' גבי דפליגי ר"מ ורבנן בהני פליגי ור"מ דהתם כר"מ דהכא ולא מוקמי' לה תו במלוה ברשות בעלים לחזרה אלא אף בשלח בה יד פליגי א"נ תרי תנאי נינהו ואליבא דר"מ וא' עיקר. והא דלא אוקים לה הכא נמי במלוה ברשות בעלים לחזרה כי ההיא דלעיל י"ל משום דא"כ מ"ש ש"ח דנקט הא מידי הוא טעמ' אלא משום דלא שלח בה יד ואכתי ברשות בעלים קאי א"כ מה יתן ומה יוסיף אם יהיה ש"ח או לא דבשלמא אי אמרי' דפליגי במקדש במלוה ה"ט דנקט ש"ח דאלים טפי דכל נכסיה משיעבדי' לו ואפ"ה פליגי בה רבנן אא"א דפליגו כמלוה ברשות בעלים מאי עדיפותיה כלל דש"ח וכפ"ז האם הש"ח יורה אם עדין המעו' קיימי' וכפ"ז בעיקר מקדש במלוה פליגי ולאו במלוה להוצאה ניתנה פליגי והך תנא פליג אדרשב"א דלעיל משום ר"מ ותרי תנאי נינהו א"נ מ"ל דה"נ פליגי כמלוה להוצאה ניתנה וכאידך דרשב"א משום ר"מ דלעי' ודייקי' לה מדתלה הדבר בש"ח שהיל"ל התקדשי לי במלוה שיש לי כירך שעדין המלוה כולה קיימת ומדתלה הדבר בש"ח ש"מ שקצתה מיהא הוציאתו ולהכי קאמ' לה בש"ח ר"ל שתתקדש בכל החיב בין מה שיצא בין מה שעדיין קיים ומהרש"א ז"ל תי' דלעיל שאני דקתני לה בהדי פקדון משא"כ הכא:

דף מ"ח ע"א גמ' אלא כש"ת דידה ובמקדש במלוה קמיפלגי וכפי ס"ד דלעיל דהוה מוקי אידך ברייתא בש"ח דירה תק' דר"מ אדר"מ ומסתמא המקשן הוה ידע לכולהו וי"ל דהו"א סברא אחרת להפך דבש"ח דידה מקודש' כיון שהממון הוא בחזקתה משא"כ דאחרים אפשר שלא יבואו לידי גבייה א"נ התם בנשתייר ממנו ש"פ והכא בשלא נשתייר ממנו כלום וכדרשב"א דלעיל:

רש"י בד"ה בשטר שאין וכו' שטר אירוסין קאמ'. הכי מוכח מדקאמ' בסמוך ואבע"א כגון שכתבו שלא לשמה וכו' דמשמ' דקאי אדלעיל והכי דייק טפי לישנא דהש"ס דקאמ' הב"ע כגון שקידשה בשטר וכו' ואם איתא הול"ל לעולם בשט"ח דאחרים והב"ע בשטר שאין עליו עדים והא דעקר הש"ס להך בריית' לגמרי משט"ח ואוקמה כשטר אירוסין י"ל חדא מדלא קתני שט"ח כליש' דאידך בריית' דלעי' וקתני שטר סתם ועוד דא"כ ע"כ ר"א לית ליה דשמואל דלעיל דחזר ומחלו מחול כפי שינויא דלעיל דפליגי ר"מ ורבנן בדשמואל ודחיקא ליה לש"ס לאוקי הא דשמואל דלא כר"מ ור"א נמי ועוד נ"ל בשנקש' קו' אחרת דאמאי רבנן לא אמרו לעיל שמין את הנייר כדהכא אלא פסקו ותנו אינה מקודשת אלא ש"מ דבשט"ח אין שמין את הנייר ול"מ לשינויי קמאי דלעי' דלרבנן לא קנה דודאי אף הנייר לא קנתה דהא לכשיפרע הלוה למקדש שהוא בעל חובו הוא לוקח את שטרו בע"כ ולא סגי ליה בשיבר דא"ל איני רוצה לטרוח לשומרו מן העכברים לכ"ע כיון שהשטר עדיין קיים ומתנתו מגן שוייה כיון שאינו שלו אלא להנך שינויי אחריני נמי הך נייר לא מהני לה ולא מידי דלא מצייא לצור ע"פ צלוחיתה דחיישה שמא הבעל לא ימחול לו החוב ושטרא לגוביינא קאי וא"כ מקפדת עליו היא ומוקצה הוא לה מחמת חסרון כיס ונמצא דלא המכה דעתה לא אחוב ולא אניירא וא"כ ע"כ הך בריי' דהכא בשטר אירוסי' מיירי. ובאו לידי תו' רי"ד שכתבו דיש מי שפי' להך סוגיא בשט"ח דעל אחרים ואין עליו עדים ולא הלוה מסרו למלוה בפני עדים ולא יתכן זה הפי' כלל שגם יש לו עדי מסי' שמסר לו הלוה והודה לו מה צריך ר"מ לע"א הרי פיו כק' עדים ולא אמ' ר"מ ע"ח כרתי אלא בגט ובשטר אירוסין דלא מהניא הודאת פיו אלא ודאי בשטר אירוסי' מיירי כדפי' המורה עכ"ל ובהורמנותייהו דמרנא אמינא דנ"ל בעת דשייך שפיר אף בשט"ח דאי ע"ח כרתי א"כ שטר בע"מ הו"ל כמלוה ע"פ ומ"ל פרעתי דלא מ"ל ליה שטרך בידי וכו' כיון שאינו שטר וגם לענין קנייה אינה נקנית אלא כמ"ש בדין מלוה ע"פ שהודה הלוה בפני עדים וא"ל אתם עדי ואין כאן שטר כלל וא"כ הכא מיירי בשקידשה בשטר ולא כמ"ש ודוק:

בד"ה מספקא להו וכו' דל"ג בהא דרבנן ואם לאו וכו'. ובהכי ניחא לי מאי דק' מנ"ל לתלמודא דרבנן מספקא להו דילמא כר"מ ס"ל דע"ח כרתי אלא דקמיפלגי עליה ביש בו ש"פ דלר"מ אינה מקודשת כדפירש"י לעיל ולרבנן מקודשת ומיהו השת' דל"ג ואם לאו אינה מקודשת ניחא דמדלא נקט אלא הך צד דמקודשת לבד ושבקיה לאידך ש"מ משום דמספקא להו שבקוה ולא איירו ביה ור"ל דהאי תליא בפלוגתא דלעיל דר"מ ור"א ולפ"ז להנך שינויי אחריני נמי דלקמיה צ"ל רבנן מספקא להו והש"ס קיצר בזה וסמך אשינוייא קמא ולולי פירש"י ז"ל היה נר' לפ' דמשים דמספק' להו הוא דשמין את הנייר דכיון דבספק אשת איש היא עומדת משום דע"ח כרתי או ע"מ מ"ה יהבא דעתה נמי אניירא דהויא מקודשת ודאית ממ"נ ולא תהיה בספק עומדת משא"כ לר"מ דע"ח כרתי ודאי דלא יהבא דעתה אניירא דלא חשיבא כיון דלאו בכסף קא מיקדשא והכי דייק ליש' דהש"ס דקאמ' ורבנן מספק' להו הילכך שמין וכו' דמשמ' דמשום דמספקא הוא דשמין (ורש"י ז"ל נרגש מזה וכת' וס"ל דדעת' נמי אניירא הילכך שמין וכו') ואע"ג דנשי לאו דינא גמירי מ"מ מסתמא אדעת' דרבנן קסמכא והיכא דמספקא להו יהבא דעתה אכולה מילת' דקידושי' דתהוי מקודש' ממ"נ כיון דאיכא צד למימר דשטרא מעליא הוא אבל לר"מ דלאו שטרא הוא כלל וגרעונו ניכר מתוכו וכל הרואהו ידע ויכיר דלאו שטרא הוא לא יהבא דעתה אניירא כלל דזילא בה מלתא וחספא תבירא בעלמא הוא וא"כ להנך לישני בתראי דמוקמי לה בשלא לשמה ושלא מדעתה דאין גרעונו מתוכו אלא מבחוץ ליכא זילותא כלל ויהבא דעתה שפיר אניירא ומ"ה לא נקט הש"ס בהו דספוקי מספק' לרבנן:

תו' בד"ה אילימא בש"ח וכו' והכא מיירי דלא א"ל. ואין לומ' משום דא"כ תק' דרבנן דקאמרי שמין את הנייר דמשמ' דלא בעו שומא אלא משום דלא א"ל קני לך וכו' אדרבנן דלעי' דס"ל דאינה מקודשת אף בא"ל קני לך וכו' משום די"ל דלאו לדיוקא קאמרי לה אלא לגבי ר"מ דאמ' אינה מקודש' דמשמע אינה מקודש' כלל נקטו להך שמין בלא א"ל אבל אה"נ דבא"ל נמי בעי שומא כדלעיל. והא דנקטו דא"ל קני וכו' אע"ג דבעי למכת' ליה קני לך וכו' כדלעיל י"ל משום דבעו למימ' דאפי' לשינוייא קמא דלעיל דר"מ כר' מצי' לפלוגי שפיר כדלעיל ד"ה דכ"ע לית להו ודוק:

בד"ה כי קאמ' רב וכו' וקמיפלגי בדשמואל. והא דנקט. פלוגתא בתרוייהו בשט"ח ובמלוה ע"פ לאשמועי' רבות' דשט"ח לרבנן ודמלוה ע"פ לר"מ ולא ניחא לתו' למימ' דהא דנקט הש"ס הך פלוגתא דמ"ש הוא לפי אוקמתו' דלעיל דשט"ח דפליגי בדרבי ובדרב פפא דא"כ הול"ל ואבע"א דכ"ע מלתיה דרב ל"ש מלוה ל"ש פקדון וכי פליגי בדשמואל וכדלעיל גבי שט"ח ומדלא נקט אלא הך שינוייא לכד משמע דלא סגי בלא"ה ובהכי דייק ליש' דהתו' דנקטו אמאי לא קאמ' דטפי הו"ל לאק' בפשיטו' דהיכי קאמרי רבנן אינה מקודש' משום דכי אמ' רב בפקדון דמשמע דאי אמרי' אף במלוה מקודש' והא סוף סוף אינה מקודש' משום דשמואל ולכאו' י"ל דלא הוה מ"ל דבתרתי פליגי גבי מלוה ע"פ וקא"ל רבנן לר"מ דאף לדידך דלא חיישת לשמואל בשט"ח אורי לן בע"פ משום דבמלוה לא קנה במ"ש ומ"ה ק"ל לתו' דאמאי מוקי לה הכי דפליגי בתרתי ולוקמה כולה בחדא מלתא ולמאי דכתי' בסמוך דלפי תרי אוקימתות קמייתי דלעיל נמי הול"ל ואבע"א ניחא טפי ודוק:

בד"ה ורבנן מספק' להו וכו' דאי אמרת דא"ץ וכו' עיין במהרש"א ז"ל מה שפי' בדבריהם ופי' דחוק ויותר נר' כמ"ש מהרש"ל ויש ליישב ג"כ הנוסחאו' הישנות דגרסי דקתני ור"ל על הא דקאמ' הש"ס מספק' ליה ומשים דהיא פי' על הברייתא נקטו דקתני כאילו אמרה כך ומה שהק' משום ס' דברי ריבית כעת אינו בידי וכנר' דק"ל דבתר דקאמרי דצריכה גט מספק דשמא ע"מ כרתי מאי קאמרי תו דאי אמרה וכו' דהיכי מ"ל הכי ולדידי י"ל דר"ל דאף את"ל דר"מ דאינה צריכה גט מספק דמספקא לא מפקי' לה מחזקתה דפנויה משא"כ האמת ומ"ה שמין להצריכה גט מ"מ ק' דהו"ל כר"מ ממש מכל וכל בהך דע"ח ומאי אהנייתה דהך ספיקא דקאמ' הש"ס:

בד"ה ששמין את הנייר אבל לר"מ וכו'. היינו לרבא דס"ל לעיל (דף ז' ע"ב) דמטלטלי לא צריכי שומא כי אמ' נ' ושוו נ' ואע"ג דהכא בסתמ' יהב ולא אמ' כלום הו"ל כאומ' בכל דהו דבציר מפרוטה לא שיו ע"ש אבל לרב יוסף דס"ל דבעי' שוה כסף דקייץ עכ"ל דשמין אח הנייר ר"ל שמין קודם הקידושין וכמ"ש התו' שם ד"ה ורב יוסף וא"כ הרי כלהו דעתייהו אניירא ומקודש' גמורה היא והיכי פליג ר"מ אלא ודאי כרבא אזלי דבריהם. אך ראיתי לתוס' שם שכתבו דללישנא דאמ' בכל דהו כולי עלמא ל"פ איירי דא"ל כל דהו ע"ש ומשמע לכאורה דלרבא נמי בעינן הכי ואם כן היכי מיתוקמא פלוגתא דר"מ ורבנן הכא כיון דדעתה אניירא וצ"ל דלרב יוסף דה"ל באומ' נ' ושוו נ' לא סמכה דעתה ובעו שומא א"כ בסתמא נמי לא סמכה דעתה דלא סמכה דעתה אלא בברור או בשומא או באומ' בכל דהו דהו"ל נישום ועומד דפחות מפרוט' לא הוי משא"כ בסתמא לא סמכה דעתה אפרוטה אלא אאמירה דודאי לא איקדשה בהאי אלא משים דסבר דדבר חשיב הוא וא"כ בעי שומא אבל לרבה דס"ל דסמכי' אשומא דלבסוף א"כ בסתמא נמי ממ"נ סמכי' אשומא דלבסוף ומקודש' גמורה היא:

דף מ"ט ע"ב תו' בד"ה דברים שבלב וק' אמאי הא בעי תנאי כפול וכו' וא"ת ואמאי לא ק"ל אמתני' דע"מ שאני עשיר ע"מ שאני כהן וכו' דהשת' לא סליק ליה חי' רשב"ם וליכא למימר דהתם מ"ל דבתנאי כפול עסקי' והתנא קיצר בדבריו דהא קתני רש"א אם הטעה לשבח מקודשת והיינו משום דלאו לקפידא נתכווני אלא דמי לההיא דמראה מקום הוא לו ואם בכפול עסקינן הרי ביארו דלקפידא נתכוונו ואם נמצא עשיר אינה מקודש' ואיך חלים עליה הקידושי' שלא מדעתה כיון שאינה רוצה אלא בגרוע ולא במשיבח אלא ודאי בשאינו כפול עסקי' ול"ד לההיא מתני' דפ' מי שאחיו (דף שכתבו שם התו' בד"ה שהביא מהרש"א ז"ל דודאי שניין דא מן דא ע"ש) וי"ל דיש חילוק בין תנאי דלהכא לתנאי דלמפרע דהוו קידושי טעות למפרע דשקר הוא דובר מעיקרא ואדעת' דהכי לא נחתא משא"כ בההיא רע"מ שתתני לי ק"ק זוז דעביד איניש דגזים ולא עביד וכיון דלא כפליה לתנאיה אמרי' דלאו קפידא איכא במילת' אלא לחזק המתנה תלה בה הקידושי' ואח"ן דבלא"ה מקדשה שפיר ודוק ובהכי ניחא ההיא דכסבור שהיא כהנת אליבא דרשב"ם (עיין במהרש"א:)

דף נ' ע"א גמ' דאתייליד אונסא וכו'. אורחא דמלתא נקט דמסתמא לא זבין לנכסיה מעיקרא אלא שהיתה דרך ניחה וכבושה ובתר הכי דאתייליד וכפי מ"ש רש"י דאתייליד ליה ניחא טפי דאף שהיו לסטים בדרך מ"מ הוא לא שמע אלא אח"כ והיינו ליה דקאמ' אבל תי' רי"ד בשם ר"ח חילק בין אונסא דמעיקרא לאונסא דאתייליד השתא וללי' בתרא אי בעי לא הוה סליק קאמ':

תו' בד"ה דאתייליד ליה אונסא צ"ל דלליש' דאי בעי סליק אתייליד וכו' כך הוא בנוסחאות ישנות והיא פלא לפי' פירש"י וצ"ל דהתו' מפרשי לה איפכא דלל"ק ר"ל אי בעי סליק בדרך טוחה ופשיטה כדרך כל הארץ אך ללי"ב דקאמ' לה בלשון חימ' מעיקרא מי סליק אדעתין דלא מצי סליק עד שהוצרך לתמיה ע"ז הרי כל ספקן אינו אלא דכיון סוף סוף דלא סליק מי בטיל המכר או לאו וא"כ הול"ל כיון דאי בעי סליק המכר קיים למיהב טעמא לקיום המקח ומדקמתמה ש"מ דקמ"ל דאף היכא דאיכא טעמא במלתא דלא סליק משום אונסא דאורחא סוף סוף אי בעי לא סליק ע"י טורח אתמהא ומרן ב"י בח"ה סימן ר"ז פי' באופן אחר והוא דללי"ב נמי בניחות' קאמ' לה ור"ל דאי בעי לא סליק כלל אף ע"י תייר וכפ"ז לי"ק דקאמ' אי בעי סליק ר"ל סליק בפשיטות בדרך נוחה וכבושה ולי"ב דקאמ' לא סליק ר"ל לא סליק כלל אבל ההיא דע"י טורח הו"ל סליק ולא סליק וללי"ב אי מקח קיים אך כפ"ז הו"ל מחלוקת הפוכה במציאו' המעשה מן הקצה אל הקצה והוא דוחק:

דף נ"ב ע"ב גמ' ר"י סבר לך לכל צורכיך. ומן האש פי' לאחר הקטרת האשים ור"י מפיק להא מקרא אחרינא ודריש מן האש כאש ולך צ"ל דלאיזו דרשא אחריתי מפיק לה וקדשים קלים י"ל דמפיק לה מדכתי' בתריה וזה לך תרומת מתנם וכו' דאיתקשי להדדי ועוד דלגבי חלוקה לקמן איתקשו אהדדי ועוד דמשלחן גבוה קא זכו ולא אצטריך מן האש אלא משום דכתי' לך:

דף נ"ג ע"א גמ' והתניא הצנועים מושכי' וכו' וליכא למימ' דההיא מקמי דחזר בו מיתניא דא"כ לא הו"ל לתנא למסתם הכי כיון דבעל הסברא גופיה חזר בו:

שם כותי' דר' יוחנן מסתברא דתניא וכו'. וליכא למימ' דדילמא הך ברייתא מיתניא בריש' ולבתר הדר ביה גבי קידושי אשה חדא דמסתמ' הדר ביה וסבר כבר פלוגתי' ועוד דא"כ לא הו"ל לרב למסתם בספרא הכי כיון דחזר בו:

שם כדקתני סיפא מעשה בא' וכו'. וקמייתי תנא הך מעשה לסייעתא דסירכייהו נקטי ואזלי לחטוף זה לזה עד שהגיע א' מהם לחטוף חלק הגרגרן כמותו ולמאי דס"ד הק' דא' היה ונתפרסם ביניהם בשמו המיוחד לו משא"כ האחרים היו חולקים ע"י עילוי:

שם דאין הקטן חולק דלמעוטי אשה לא אצטרי' דהא אינה אוכלת כלל במנחה דכל זכר בבני אהרן יאכלנה כתיב:

תו' בד"ה וסמיך ליה וי"ו מוסיף על ענין א'. ולולי דבריהם י"ל דמיתורא דאיש כאחיו נפקא ליה דרמייה אקרא דבתריה ומדהול"ל אחד כאחיו וכתי' איש ש"מ לאפוקי קטן ואי להכי הוא דאתא הול"ל לכל איש מבני אהרן תהיה אלא ש"מ תרתי:

ע"ב רש"י בד"ה אמ' קרא גבי מעשר לה' הוא וכו' יהא לה' כיון רש"י ז"ל בזה לתרץ מאי דק' משביעי' דכתי' כי יובל היא והרשב"א ז"ל תי' דאצט' לדרשא אחריתי דלקמן (דנ"ח) היא אין מידי אחרינא לא לענין דשביעית תופסת דמיה ע"ש וכפ"ז צ"ל דמשמ' ליה לש"ס למידרש היא למיעוט' כפשטה טפי מלמדרש בהוייתו יהא מיהו למ"ד ב' כתובים הבאים כא' אין מלמדין תו לא צריכי' למיעוט' דהיא כדלקמן ע"ש ולפירש"י ניחא:

דף נ"ד ע"ב רש"י בד"ה כשהוא סמדר וקמ"ל דכל זמן וכו'. נר' דק"ל לרש"י דלוקים לה בדיהיב ליה פרח וליתי כר"ע וניחא ליה לרש"י ז"ל דהא פשיט' דשלו הוא ובעי חומש ומאי קמ"ל ולעיל גבי מעשר קמ"ל דלא כמ"ד מתנו' שלא הורמו כמי שהורמו דמיין אבל הכא ק' מ"ה אוקמה בסמדר וקמ"ל דלא כר' יוסי:

וראיתי להריטב"א ז"ל שתי' דמקום סמדר לא חשי' מידי וכפירות שלא ב"ל חשיב ולא מצי למקני להו לרבנן ואע"ג דהא ר"מ היא לא בעי לאוקומה בההיא פלוגת' דלית הלכת' כר"מ ע"כ ומיהו ק' דלוקמה במקנה אילן לפירותיו דקנה לכ"ע וי"ל דהא פשיט' ליה דשלו גמור הוא ומאי בין בין דקתני וכ"כ תו' רי"ד ז"ל:

בד"ה לענין אכילה להדלקת נר ולכל הנאה לכאור' מ"ל דר"ל לכל הנאה שיש בה כילוי כגון שהיה לו כסף הרבה של חולין וצירף עמו סלע או' ב' לו ועשה מהם תכשיט או כלי דליתיה בעין כלל ודמי שפיר לכילוי אבל אם שקל בה משקולו' וכדומה לא אך מסוגיא דלקמן דמוקי להך דמועל אחר מועל כר"י ע"ש בפירש"י מוכח שפיר דמודה הוא לדעת התו' דאל"כ הא מיתוקמ' שפיר כר"מ וה"ק אין מועל וכו' בקרן א' דבהנאה דאית בה כילוי שוב אין מועל ב' וכדלית בה כילוי אין מועל כלל:

תו' בד"ה גמר קדש קדש וכו' מהילולין שאינו תופס דמיו. דבריהם אלה אין להם שחר וקשה בעיני לשבש הספרים כיון שראיתי כן לכל הגי' ויש ליישב דר"ל שאינו תופס דמיו כתפיס' השביעית דתפיס' השביעית היא שתופס אותו עמו להיות כמוהו ונמצאו שניהם שוים ותפיס' המעשר היא שתופסו להיות עומד במקומו והוא יצא לחולין וחריף א"נ ה"פ שאינו תופס דמיו וכו' ר"ל דאמרי' התם בשביעי' שתופס דמיו והוא אינו יוצא לחולין וראיתי לנוסחא א' ישנה קצת שכתו' בה וז"ל א"נ הו"א מאי חזית דגמרת ממעשר נילף משביעי' שתופס דמיו אבל מאחר דגמרי' מהלולין שאינו תופס דמיו גמר ממעשר וזה יורה כפי' א' דכתי' ודוק. הק' מ"ד דא"כ למאי איצט' למכת' בשביעית שאינו יוצא לחולין הא מדאיצט' למכת' הלולים כי היכי דלא נילף משביעי' מכלל דבשביעית אינו יוצא לחולין ע"כ וקו' זו אזלא כשיט' התו' דאקשו לעיל דף ל"ד ע"כ) ד"ה סד"א כה"ג ע"ש וי"ל דאי לא כתי' איטור' בשביעית ה"א דאדרבה שביעית ילפא מכרם רבעי שמתחללת ודוק:

בד"ה שלח ביד פקח וכו' שמעי' תרי וכו' ונראה שלזה כיון רש"י זל ד"ה וכר"י בהקדש ע"ש:

בא"ד חנוני מעל ולא בע"ה אלמ' משמע וכו'. ריהטא דדבריהם משמ' דמדלא מעל ב"ה שמעי' לה דאינו מתחלל ואי מהא לא אירייא דהא אין מעילה במזיד וא"כ לעולם אימ' לך דשפיר מתחלל וכל עיקר דאיית הש"ס אינה אלא מדמעל חנוני דאם איתא הא כבר נפקו לחולין ומ"ש עוד מעיקרא איכא וא"כ תרוייהו שמעי' מדמעל חנוני ולא מדיוקא דב"ה ואף שי"ל שהכונה היא דב"ה אף איסורא ועונש ל"ל מעיק' דחילול לית' מ"מ דאיה לית' ונ"ל דודאי אדחנוני מעל סמכי ומהתם שמעי' דהא דב"ה לא מעל הוא משום דלא אהנו מעשיו והקדש בקדושתיה קאי ולית עליה עונש דחלול:

בד"ה לא אמרו אלא וכו' ששקל כנגדן משקולו'. ולולי דבריהם ז"ל י"ל דמיירי שצירף את השקלים שיש בהם צורה ועשה מהם כלי דחסריה טובא ודמי לאכילה ואיך שיהיה צ"ל דאע"ג דמעל לא נפקי לחולין דאל"כ הך ברייתא דלקמן דאין מועל אחר מועל מיתוקמ' שפיר כר"מ דמכי נהנה קמא נפקא לחולין והיכי קאמ' התם ההיא ר' יהודה היא דמשמע בהכרח ר"י היא ע"ש בפירש"י וליש' דהש"ס דההיא ר"י היא הכי משמ' וכ"כ התו' לקמן ד"ה אין מועל בההיא דקורדום של הקדש ואין לומ' דההיא ר"י היא ולא ר"מ דמדר"י נשמע לר"מ דאטו מחלוקת הפונה היא חתמה:

דף נ"ה ע"ב תו' בד"ה דמייתי נמי לחם וי"ל משום דתודה בעי לחם. וכפ"ז כוונת התרצן במ"ש דמייתי נמי תודה ר"ל תודה בלחמה כדינה והמק' לא הבין דבריו א"נ לא שבקיה המק' לסיומי למלתי' עד דאק' ליה:

בד"ה דילמ' אשם נזיר וכו' ואשם מצורע נקט אגב אשם נזיר. ואע"ג דנקט הש"ס אשם מצורע ברישא ל"ד מיהו נר' מדבריהם דגרסי אשם נזיר ברישא והך גי' דייקא טפי כליש' דמתני' דאיזהו מקומן:

בא"ד והשתא ניחא דלא מצי' להק' מידי. מלת מצי בכאן אין לה מקום ונר' דר"ל דלא מצית לאק' מידי והכוונה שכל הקו' שהק' התו' לעיל על התנאי באשם השתא לק"מ:

בא"ד ליכא למיחש וכו'. ד"ל שאם הוא עולת חובה של בעליה כגון מצורע וכיוצא:

בד"ה אשתכח בת וכו' שיהיה תקנה ברעיה. והא דלא מוקי לה נמי לעיל הכי דמיירי בבן ב' דדמיו לקייץ המזבח דהיינו עולות והוא בכלל עולות דמתני' י"ל משום דיש חילוק בין עולות דידיה לעולות דקייץ דעולת דקייץ נסכיה משל צבור ואינו סומך עליה משא"כ בעולתה דיחיד כדאית' בפ"ג דתמורה והכא דקתני עולות סתם ולא נקט נמי אשם משמ' דהיינו כדין עולת יחיד ואע"ג דאמרי' דמייתי נמי תודה אף דלא נקט לה בבריית' י"ל משום דהיא נכללת בכפל שלמים דנקט. וחוץ מדבריהם ז"ל י"ל דהש"ס דקאמ' הכא אשתכח וכו' הוא דכיון דתנא ברישא מיירי בבן שנה מ"ש הכא בנקבה דנקט בת ב' ולא נקט בת שנתה לאשמועי' תקנתא מאי היא ומשני דההיא מתה ותנא בבת תקנה קמסיק:

בד"ה ודלמא אשם הוא וכו' ואשם אין טעון סמיכה קימ' דמשנה ערוכה היא בפ' ב' מדות כל קרבנות היחיד טעונין סמיכה חוץ מן הבכור והמעשר וגמ' ערוכה היא בזבחי' (דף י"א ע"ב) מה חטאת טעונה סמיכה אף אשם טעון סמיכה ואף לר"א דמפיק מהיקשא דכחטאת האשם לשלא לשמו מודה הוא בהא וכולהו מפיק מניה וכ"כ רש"י ותו' שם (דף ה' ע"ב) ד"ה מה לשלמי' שכן טעוני' נסכי' דל"ג סמיכה דאשם נמי טעון סמיכה. וקרוב אני לומ' לכאו' שדבריהם אלו. צריכים להיות לקמן ד"ה ודילמא אשם נזיר שהק' אשם מצורע יתנה בשלמי' וכו' שם מסיימי' לומ' ואי משום סמיכה וכו' והיינו למ"ד דאשם מצורע לא בעי סמיכה מדאורייתא כדאית' בכל הפסולי' דף ל"ג) וכעין שכתבו התו' (דף ה' ע"ב) בשם ה"ר חיים ע"ש אלא שק' בעיני להגיה כל הספרים וצ"ל שכוונת התו' היא לומ' דאשם דהכא לא שייך ביה סמיכה דהא בעי' ידו דבעליו ואפי' שלוחו לא מהני דידו ולא יד שלוחו בעי' והכא דליכא בעליו וכשמקריב הכהן לשם בעליו מאן דהוא מקריב א"כ ליכא סמיכה ומ"ה קרו ליה התו' אין טעון סמיכה משא"כ בשלמי' דמצו אתו בנדבה מצי שפיר האי מוצא דמקדיש הוא הך בהמה לסמוך עלה דהו"ל בעליו ודוק:

דף ס' ע"ב גמ' אלא מחוודת' כדחזקיה. והא דלא דרשי' ליה פן יהיה קדש ותופס דמיו משום דלא מסתבר למימ' שע"י העבירה שנעשית בו יקרא קדש אף שהכוונה לאוסרו בהנאה מ"מ לא יקרא עליו שם קדש וג"כ אין לפרשו ל' טומאה כמו אם יגע בבשר קדש הקדש האמור בחגי דמה ענין טומאה לכאן ואין עבירה זו מטמאתו ולא ניחא ליה להש"ס לפרשו ל' תיעוב כדפירש"י בחומש ולומ' דהיינו תיעוב אבילה לבד דמדמפיק ליה בהאי ליש' דתיקדוש ש"מ לדרש' דתוקד אש:

שם ת"ל וערלתם ערלתו. הא דלא סגי ליה בלא יאכל דאף לחזקיה א' איסו' אכילה ואיסו' הנאה במשמע לכאו' י"ל דהו"א דהנאה דחזות' ודכולו שרי כמ"ש התו' מ"ה איצטרי' ריבוייא ושלא יהנה ממנו דקתני אגב אחריני נקטיה וה"ט דרש"י ז"ל שפי' כגון שלא יצבע משום דס"ל דלהנאה דעלמא מלא יאכל נפקא אך שו"ר בפ' כ"ש (דף ?) שהק' זה שם בגמ' ותי' דאצט' משום דכתי' לכם דמשמ' לכל צרכיכם והשתא דכתי' ריבוייא דרשי' לכם לרבות הנטוע לרבים ע"ש והשתא ניחא ליש' דלא יהנה ממנו דקתני וא"כ לפירש"י ק':

רש"י בד"ה מנין שלא והנה וכו' ושומר לפרי אסור דמפקי' ליה מאת הנטפל לפריו כדאית' וליכא לאקשויי דל"ל ריבוייא דערלתו וכו' ת"ל מדכתי' את פריו לטפל ע"כ דהיינו שלא יצבע בו די"ל דה"א כגון קליפי שקדים הרכים שראויים לאכילה ואף לרבנן דס"ל בפ' דערלה דסמדר מותר דלא מקרי פרי מ"מ בשאר אילנות מודו דמשיוצא מיקרו פרי:

פרק שלישי

שם גמ' לאחיו או לאביו או לא' מן. הקרובים. משמ' דר"ל אם יש לו אב נותנת לו דהוא קודם ואם אין לו אב נותנת לאחיו ואם לאו נותנת לא' מן הקרובים ובפ' מי שאחזו דע"ד) הגי' יותר נכונה דגרסי' התם נותנת לאביו או לאחיו וק"ל דאם אין לו אחים מה לה ולגט והרי מגורשת גמורה מן השמים היא ולמה לה ליתן דמים ואין לומ' דר"ל שנותנת לא' מן הקרובים לשימרם לאחיו כשאינו בעיר דבכלל נותנת לאחיו היא וכ"ת דקמ"ל בהא דאף שלא הגיע לידו ממש מהני ק' דס"ד אי בנתן לו ברשות קאמ' פשיטא דהא שלוחו הוא ואי שלא ברשות הא ודאי אם נגנבו ונאבדו אכתי חייבת היא ליתנם פעם אחרת דשלוחה הוא ולא שלוחו ועוד דאני או או כי הדדי נינהו ולכאו' י"ל דקמ"ל אגב אורחיה לעלמ' בד"מ דכל האומ' לי היינו לי וליורשי ודלא כת"ק דסבר לי ולא ליורשי והיי' לאשמועי' דבהא פליגי ולא בליש' דע"מ כקו' התו' ד"ה אבל דר"ע א"נ משכחת לה בשהיה לו בן אח ואח קטן או במדינת הים והיא נותנת הממון לבן אח שהוא יורש ונפטרת מהאח והם יחלקו הממון ביניהם שו"ר להריטב"א ז"ל שהק' זה ותי' ואיכא למימ' כגון שזנתה או נשאת בחייו והיא רוצה לקיים גיטה וקידושיה להציל עצמה ממיתה ושלא להיות בניה ממזרים ורישא איירי ביבם וסיפ' לא איירי ביבם עכ"ל והנה הך דזנתה דמצלת עצמה ממיתה היי' למ"ד התראת ס' שמה התראה מיהו מצי א"ש אף למ"ד לא שמה התראה והיי' דמצלת עצמה מעונש של מעלה דודאי מיתה בידי שמים איכא וכההיא דא' הרג במזיד וא' בשוגג בלא עדים דהקב"ה מזמינם לפונדק א' כמ"ש ז"ל ע"פ והאלהים אנה לידו:

דף ס"ט ע"א רש"י בד"ה מאי ניהו ותהא שפחה מותרת לך וכו' ואע"ג דאין לו אשה וכתי' בגפו יצא מצי' למימ' דס"ל כת"ק דראב"י לעיל דף כ"א דמפ' קרא כגופו יצא שאינו יוצא בראשי איברים ולולי פירושו ז"ל י"ל דה"ק ר' שמלאי אי אקדימנך שהקדמתיך קודם שתתעבר אשתך בתחלת נישואיך הייתי מיעצך שתגנוב וימסור לך רבונך שפחה ותגרש את האשה הזאת:

פרק רביעי

דף ע"ה ע"ב גמ' אלא כי אתא וכו' ג' מחלוקו' בדבר. צ"ל דגמ' גמיר לה מרבותיו דג' מחלוקות בדבר דאל"כ לא הול"ל אלא דטעמא דר"א משום שאין בקיאין וכו' ומה ענין מחלוקת ר"יש ור"ע הכא אלא ש"מ כדכתי' ומיהו לדינא ר"ע ור"א מודים דכותי לא ישא כותית אלא לר"ע משום חשש ממזרו' דיש ממזר מחייבי לאוין ולר"א משום חשש ממזר דחייבי כריתו' מיהו י"ל דלכ"ע ספקן בספקן מותר אלא דלגבי ישראל אסרום לכותי' בישראל כיון דלכתחלה היו עוברים ופוטרי' את היבמו' לכך הרחיקום רז"ל מישראל:

דף ע"ו ע"א רש"י בד"ה ולא מן הדוכן שעמד אצל הלוים. כיון רש"י כזה לומ' דל"ד לוי ממש אלא אף ישראל העומדים אצל הלוים לשירר בכלי היו מיוחסים ודלא כמ"ד עבדי כהנים היו ועיין בערכין (ד"ו) וכפ"ז מ"ש לקמן בגמ' יושבי' מייחסי כהונה ומייחסי לויה ל"ד אלא ה"ה המצורפי' מישראל עמהם בכלל:

ע"ב גמ' מ"ט אי לאו דבדקוה וכו' ולא מן הדוכן וכו' דאמ' מר וכו' והא דלא סגי ליה אתרוייהו דמזבח ודוכן בטעמ' דאמ' מר וכו' י"ל דנ"מ לכהן מיוחס שנשא גרושה וחללה ונולדה לה בת זו ממנה מ"ה אתי עלה מטעמ' דבדקוה וכת"ד התו' שכתבו דמן המזבח היינו אף בעבודו' הכשרות בזר ניחא שפיר אך מפירש"י ז"ל במתני' שנת' שימש על המזבח לא משמע כן:

שם א"ר אחא בר יעקב אמ' קרא והתיצבו וכו'. וקרא דמום אין בך אצטרי' למום ממש והיינו פי' מכל מום דקתני ר' יוסף כדאמרי' ביבמות (דף ק"א ע"ב) ראי ס"ד סנהדרי' בעי' ל"ל למעוטי סומים מדתני ר"י נפקא וכו' והא דלא יליף לה ר' יוסף מהאי קרא דוהתיצבו כתבו התו' שם ביבמות משים דהתם ליכא עבורה שיהא סברא לפסול בעלי מומין ולא דרשי' מינה תלת לענין פיסול יוחסין עכ"ל ר"ל אבל השתא דכתי' ומים אין כך משמע שפיר כפשטי' דהיינו מים ממש וקרא דעמך כדומים לך שמעי' מינה נמי למעוטי בעלי מומין הדומים לך בעי' שיהיו דומים בכל מילי וכדילפי' מינח נמי בהוריות (דף ד' ע"ב) דבעי' הראוים להוראה דומים לך וכ"כ רש"י בפ"ק דסנהררי' (רי"ז) בדומים לך מיוחסים ומנוקים ממום. וחוץ מדברי התו' ז"ל דיבמות י"ל דקרא דעמך לא משמע בפשיטו' בעלי מומין דאימא מרע"ה נמי ח"ו בעל מום הוה ואע"ג דאית' בגמ' א"ל א"כ עשיתו למשה בע"מ י"ל היינו בתר דכתי' בסנהדרי' ומום אין כך ק"ו למשה ראש הסנהדרין ואי משום שהקריב בז' ימי המלואים הרי ג"כ זר הוה והקריב וא"כ הוראת שעה היתה:

שם ודילמא משום שכינה עיין פירש"י ז"ל עוד פי' ל"א בהוריות וז"ל לגופי' הוא דאתא כלומ' שיחיו עומדום עמך ולא יכנסו לפני ולפני' במקום שכי' דסד"א הואיל דכתי' אספה לי דיכנסו במקום שכי' קמ"ל ע"כ וכן פי' בסנהדרי' (די"ז) ומיהו ריהטא דליש' דהש"ס משמ' כפי' דהכא ומה גם ליש' דהוריו' דקאמ' ודילמא עמך לשכינה:

שם אר"ן אמ' קרא ונשאו וכו' הא דלא קאמ' אלא הכא ולעיל בסמוך י"ל דמקרא דונשאו אתך שמעי' שפיר לאידך קרא דעמך דלאו היינו משום שכי' לחודה אלא משום סנהדרי' ושמעי' נמי מהני קראי לקרא דומום אין בך היינו כל מום בין מום היחס בין מום הגוף אך כפ"ד דסנהדרי' (דף ל"ו ע"ב) בשינוייא דר' אחא בר יעקב לא קאמ' אלא אבל בשינוייא דר"ן נקט אלא די"ל דמשום דס"ל התם בפ"ק דלרבנן דסנהדרי גדולה היינו ע"א מפרשי קרא דעמך היינו משים שכי' ר"ל משום ואצלתי מן הרוח הוצרך להיות משה עמהם או ר"ל שיעמדו עמו חוץ לאהל כב' פי' שפירש"י שם וקרא דונשאו אתך במשא העם לומ' ואת בהדייהו כדאית' התם (די"ז) א"כ ליכא למילף מינה מידי ולא עסיק קרא כלל .בדומין לך שפיר אמ' אלא והשתא ניחא לי ג"כ מאי דק' אמאי אצט' הכא עמך בדומים לך כיון דבסנהדרי קטנה כתי' אתך כ"ש גבי סנהדרי גדולה דאיכא נמי משום שכינה אך לר' יהודה דס"ל התם ונשאו אתך במשא העם היינו בדומים לך ק' וי"ל דסד"א כיון שיש ג"פ כשיעור סנהדרי קטנה וכהנה וכהנה אם היה א' שלם בחכמה ובמדות אף אם היה חסר מצד היחס והמום הו"א לא חיישי' ליה ובטל הוא קמ"ל:

דף ע"ז ע"א גמ' מירי דהוה אמצרי ואדומי. ול"ד לממזר ועמוני ומואבי דהנהו שאני דאסורים לבוא בקהל משא"כ בחלל:

שם בעם א' הוא דמיחל. דס"ל ר' דוסתאי דהאי בעמיו היינו על משקל בעליו אדוניו:

רש"י בד"ה מה להוא וכו' כיון שנבעלה לפסול לה ומהכא לא נילף לבא על אלמנה וגרושה דאע"ג דאהו' הוא לקחתה היינו משום שהיא פסולה לו:

דף פ' ע"ב גמ' ל"ש אלא בכשרי' אבל בפרוצי' וכו'. י"ל דק' דיוק' דרישא אדיוקא דסיפא דמרישא משמ' דדוקא כשרים בעי' אבל סתמא לא והדר קאמ' אבל בפרוצי' דמשמע הא סתם בני אדם שרי וכ"ת דסתם ישראל כשרים הם ודוקא פרוצים לא א"כ מאי קמסייע ליה ממתני' דסוט' דבעי' ת"ח ולכאו' י"ל דכפי הך סייעת' ס"ל ברישא דוקא ור"ל נעשה וכפי מאי דדחי ליה שאני וכו' מצי' למימ' דכל ישראל כשרים הם ויותר נר' לומ' דבסתם נשי' שאינם חשודות בסתם ישראל סגי אבל בחשודה לא סגי בסתם ישראל כיון דאיכא חדא לריעותא ובעי' כשרים ממש והשתא שפיר קמסייעא ליה מהתם דאי בסתם נשים אף בפרוצים סגי א"כ התם שהיא חשודה תסגי באינשי דעלמא ומאי בעי' ת"ח אלא ש"מ כדרב והשתא ניחא שפיר דיוקא דרישא ודסיפא והא דאמ' רב לקמן מי יימר דבכשרים כגון אנא ואת אינו אלא חומרא בעלמא שהיו מחמירים על עצמם א"נ לזרוזי לר' יהודה תרע דהא מתני' ב' ת"ח קתני משמ' לאפוקי אינשי דעלמא ולאו לאפוקי רב ור"י דהא לא קתני ב' ת"ח כשרים:

דף פ"א ע"א גמ' אמ' אביי השתא דא"ר כהנא וכו' ובמתנית' וכו'. ק' דהיכי חייש לדר' כהנא לגבי מתנית' אדרבה הך מתנית' הויא תיובתי' וצ"ל דמשום חומר' דעריות חש לה:

תו' בד"ה בעלה בעיר וק' דא"כ מאי פריך וכו' ולרש"י ז"ל י"ל דאף דאיסור' איכא היינו משו' דכולי האי לא מקילי' לכתחי' דאין אפוטרופו' צעריו' מיהו היינו להתייחד ממש אבל לא לחוש כולי האי לסלוקי דרגא שמא ירד ויתייחד דכולי האי לשמא לא חששו אלא ש"מ דאיסור' רבה איכא במלתא להלקותו ומ"ה חייש לשמא. ונר' דרש"י דייק לה מדקבע לה תלמודא הכא בתר מימרא דמלקין על היחוד ולא קבע לה לעיל בתר מימרא דבעיר ובדרך דמיירי לענין איסור' וגם דנקט ליש' דאין חוששים ולא קאמ' אין בו משום יחוד מיהו הא לית' כדמשמ' לקמיה גבי אנשים מבפני' וכו' ואמ' אביי נעביד לחומרא אביי דייר גולפי וכו'. ולדעת התו' י"ל דהש"ס צירף מימרי דרב בהדי הדדי ודוק:

תוכן העניינים

כרוב ממשח (שלם)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה