כרוב ממשח (שלם)· רבי שלמה ורבי חיים אלפסי
חידושי מהרש"א זלה"ה · מסכת כתובות
דף ב' ע"א מתני' בתולה נשאת ליום הד'. דייק תנא בלישני' דקאמ' יום ד"ל יום ולא לילה דאינה נשאת בליל ד' משום איקרורי דעתא אם נבעלת ג"כ בליל ד' דע"כ לא מיבעיא לן לקמן אלא בבעילת יום ה' דבפורת' כי האי לא חיישי' לאיקרורי אבל מליל ד' עד יום ה' חיישי' שפיר לאקרורי וכ"ש למאי דאסיקנא התם דנבעלת בה' משום ברכת ולהרחיק כ"כ הכניסה מהבעילה לא בעו רבנן דלאו כל גבה סביל דא והא דלא קתני ביום י"ל דכיון תנא לומ' שיהיו מכינים ומזמינים צורכי חופה וצורכי סעודה לצורך יום הד' וכן באלמנה דנשאת בה' ונבעלת בו' כדלקמן נקט שפיר מתני' יום ה':
תו' בד"ה בתולה משום דהתם אקרא קאי וכו'. וחוץ מדבריהם ז"ל י''ל דתנא ליש' דקרא נקט דכתי' את האשה הזאת לקחתי האשה אשר נתת עמדי וכן גבי איש כתי' למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם ודרז"ל זו אשה אבל גבי בתולה לא כתי' הבתולה בה"א וכן גבי עבד עברי כי תקנה עבד עברי כתי' ואע"ג דכתי' בא אלי העבד העברי לק"מ חדא דהתם דברי אשת פוטיפר הם ולא דברי התורה ותו דהכא גבי קנייה כתו':
דף ה' ע"ב גמ' השיב כבלי א' ור' חייא שמו ויבשת יהיו יצרו. ולדידיה דל"ק ליה קראי אהדדי י"ל דיסוד הארץ ביד א' אבל בתיקון יצירת הארץ בב' ידים:
שם א"ת אזנך אלא על אזנך. משום דק"ל דהול"ל על זיינך ועוד דהול"ל עם אזנך:
רש"י בד"ה מהו לבעול ומיבעיא להו הלכה וכו'. ק"ל דכפ"ז מאי קמיבעיא ליה את"ל הלכה כר' יהודה מקלקל אוא אצל הפתח דתיפשוט מברייתא דלעיל דמתקן הוא דאל"כ הבריית' דלא כמאן ובשלמא לאידך ליש' דחבורי מיחבר דאת"ל מקלקל הוא הלכה כר"י וכו' י"ל דהכריי' ס"ל כר"ש גבי מקלקל וכר"י בדבר שאין מתכוין אלא להך ליש' ק' וצ"ל דמספקא ליה לש"ס אי איכא שום תנא דפליג עליה וס"ל דמקלקל הוא:
תו' בד"ה מהו לבעול וכו' דחיישי' שמא ישחוט. דמשמ' להו מדקתני ולא במוצאי שבת דע"כ שמא ישחוט ממילא נשמע נמי לליל שבת דמ"ל ליל שבת או מ"ש:
דף י"ז ע"א תו' בד"ה להוצאת המת וכו' והא דאמרי' באלו מגלחי' מת בעיר וכו' ומוקי לה דליכא חבורתא. וליכא למימ' דה"נ מיירי בדליכא חכורת' ק"ל לתו' סוף אמאי מבטלי' ת"ת דיסתפק המת באחרים בעלי מלאכה ומשמ' מפשט דברי התו' דבשע' היצאה מבטלי' ת"ת אף אי איכא חבורתא ועוד נר' משפט דבריהם דמפרשי ההיא דאלו מגלחים בכל המתי' ולכך ק"ל אהך דהכא כפי פירושם שפי' לה בכל המתים ואי הוו מפרשי לה להך דהכא במת מצוה הוה ניחא להו שפיר וה"ה דהוה ק"ל לתו' דמשמ' התם דדוקא במלאכה אסורים אבל בת"ת שרי והכא אמרי' מבטלי' ת"ת ויש לפ' דהא ג"כ היא בכלל קושייתם ותרתי ק"ל ודוק:
דף מ"ג ע"ב תו' בד"ה טעמא דהשיאו וכו' ומפ' הכי טעמא וכו'. וה"ה דהוה דייק הכי מריש' דאירסה וגירשה ונתארמלה ולא קתני נתארמלה בתרוייהו השיאה וגירשה השיאה ונתארמלה אלא דסיפא עדיפא ליה דבתר דקתני נתארמלה הדר תני וגירשה והדר תני לנתארמלה ולא דבר ריק הוא למיתני גירשה כאמצע:
בא"ד ואין נר' לר"י דא"כ לא הוי מצי מוכח וכו'. ולולי דבריהם ז"ל י"ל דריב"ן מפ' לה הכי למ"ד מזל גורם ולמ"ד מעין גורם מוכח לה כפירש"י והש"ס דייק לה כר' למר כדא"ל ולמר כדא"ל ודוק:
דף מ"ד ע"ב תו' בד"ה ואימא לרבות הורתה ולידתה בקדושה וכו' לחליצת בני גרים וכו'. דחליצת גרים לא שייכא דורמת סוסים זרמתם כתי' וכולהו יתומים ואין להם לא אב ולא אח וס"ד דהתו' דלא מיקרי עליך אלא ישראל גמורים
דף מ"ח ע"ב תו' בד"ה רב אשי וכו' מודה דטעמא הוא משום סמפון. וי"ל לדעת רש"י ז"ל דכי היכי דלר' שמואל בר ותורה דמוקי טעמ' דמשנה א' נמי משים סמפון איכא בינייהו בדיקת חוץ דמ"ס שמה בדיקה ומ"ס לא שמה בדיקה ה"נ לר' אסי ס"ל דכולהו טעמייהו משום שמא ימזגו לה וכו' מיהו איכא בינייהו דמ"ס דוכת' מיחד לה ומשנה אחרונה ס"ל דס"ס אכתי לא נכנסה לרשות הבעל וקרובה דעתה טפי לבית אביה ושפיר איכא למיחש שתשקר לאחיה ולאחיותיה ומה שהוכרח רש"י ז"ל לזה הוא משום קו' ר"י דלקמיה דבפ' אע"פ משמ' דטפי איכא למיחש במסר מהגיע הזמן:
בא"ד דודאי סברא היא וכו' דאי לא"ה לא הוה אמרי' לקמן דאיכא בינייהו מסר דהא מכיון דלא חיישי' בהגיע זמן מכ"ש במסר כדר' אשי דהכא אלא ש"מ דסברא הוא דהגעת זמן עדיפא מיהו ר' אסי מדדחקיה מתני' סבר איפכא ולא ס"ל דאב מסר וסוגיא דלקמן אתי' דלא כר' אסי ורחוק בעיני לומ' דלמש' אחרונה נתהפכה השיטה דמשמ' ודאי דמש' אחרונה באת להחמיר ולא להקל ולאו הא בהא תליא:
בא"ד דמסתמ' בדקי לה. ואע"ג דלמש' אחרונה בדיקת חוץ לא שמה בדיקה כדלקמן (דנ"ח) מ"מ כיון דשלח שלוחיו להביאה ש"מ דבדק לה בדיקה מעליא דסמך שפיר עלה
שם גמ'. הא גופה ק' אמרת נכנס וכו' והא דלא ק"ל נמי דבריש' קתני היתה לה חצר ונכנס' עמו ללון משמ' טעמ' דחצרה ונכנס' ללון הא חצרו אף דללון בעלה יורשה אימ' סיפ' היתה לו חצר ונכנס' עמו לשם נישואין הא בחצרה אף דלשם נישואין אביה יורשה משום די"ל דחצרה וחצרו ל"ד דכל לשם נישואין חצרו קרי לה וכל דללון חצרה קרי לה:
רש"י בד"ה תיובת' דכולהו הנך דפליגי אדשמוע. משמ' דארב נמי ק' משום דמשמ' ליה לש"ס דהא דקתני בר"א לירושתה היינו לירושתה דוקא והא דקתני אבל לתרומ' וכו' נקט תרומ' לרבותא דאינה אלא מדרבנן משום סמפון דאל"כ האי כר"א לירושתה ל"ל כיון דבירושה קעסיק הול"ל בעלה יורשה אבל אינה אוכלת בתרומה אלא ש"מ דירושתה דוקא קתני וסיפא ל"ד אלא לרבותא:
תו' בד"ה ושמואל אמ' וכו' דל"מ ליטמא לה ולהפרת נדריה. וכפ"ז צ"ל דבמציאתה דוקא הוא דפליג ארב וכן צ"ל לר"ל אי אמרי' דלא אתא למעוטי אלא תרומה:
בא"ד ור"ל נמי ל"מ וכו' אלא תרומה. אזלא הא כפי מ"ש א"נ אף כתובה. דר"ל אתא למעוטי ומ"ש א"נ ממעט נמי ירושתה אזלא כפי' א' דלא ממעט שמואל אלא תרומה:
דף מ"ט ע"א גמ' או ר"י דאמ' בנים נמי מצוה. נר' דר"ל דבנים נמי מצוה כמו הבנו' דפשיט' דהוו מצוה משום זילותא ואיפכא ממתני' לגמרי דמחייב בבני' טפי מבנו' אך מפירש"י שכת' ולא חובה לא משמ' כן ונר' דמפ' לה כר"י דאמ' נמי בנים מצוה:
תו' בד"ה היאך אני וכו' כשהיא בדרך. וכפ"ז הא דקתני אלא לומ' כיון שיצאת וכו' היינו לגבי אלמנה וגרושה דנקט קרא אבל אה"ן דעיקר היציאה מעיקרא מהכא שמעי' לה ודוק:
ע"ב תו' בד"ה אכפייה רבא וי"ל דאכפייה כדברים. וצ"ל דהיינו בדברים קשים טפי מההיא דיארוד ילדה ודוחק:
בא"ד א"נ קצבו ביניהם וכו'. וכפ"ז צ"ל דלפי' מההיא דרבא להכא משום דה"נ גבי בנים כיון דכ"ע מפרנסו לבנייהו ולא רמו להו אציבורא הו"ל כמו קצבו ביניהם בני העיר ודו"ק:
בא"ד ועוד דבצדקה איכא תרתי לאוי וכו'. נר' דקושטא נקטו התו' דאיכא תרי לאוי ואה"נ דבחד לאו כפינן שפיר ודוקא במ"ע הוא דלא כפי' אבל לא בל"ת:
בד"ה הוא ואשתו וכו' דניזונין אפי' ממטלטלין והא דמתקיף ר' זירא הוא ואשתו מיבעיא היינו משום דמשמ' ליה לש"ס דליש' דהתקינו כל הכותב נכסיו לבנו וכו' משמ' דאכולהו נכסי' קאי ואינה אלא תקנה דאושא בעלמא בין מטלטלי בין מקרקעי:
דף נ' ע"א רש"י בד"ה ואי דינא הוא. מפירושו ז"ל נר' דל"ג הא"ב אלא הכי גריס ועשיתינהו לזניה ואי דינא הוא עשויינהו בעי:
דף נ"א ע"א גמ' מני ר"מ היא. והא דקתני מפני שהוא תנאי כ"ד אע"ג דר"מ ס"ל כתובה דאורייתא היינו משום אלמנה דאינה אלא מדרבנן כמ"ש התו' לעיל וכן בסיפא גבי כת' לה שדה שוה מנה למאי דמוקי לה לקמן כר"מ צ"ל דנקט שהוא תנאי ב"ד משום דנשמע מינה לאלמנה דחייב אף דלא כת' לה כל נכסי' וכו':
ע"ב גמ' דקאמרי עדים שצווח' וכו'. אבל אמתני' ליכא לשנויי הכי דאם תשתבאי סתמא משמ' ולא בתנאה דתשתבאי ותצוחי ע"פ עדים ועוד דומיא דבכהנת אהדרינך למדינתיך:
שם שבויי ליסטות אינן כשבויין. ואף לרבא דמתיר לעיל בסופה ברצון הכא מודה דתחלתה ברצון הוא ופי' כשבויין דקתני היינו כשבויין דעלמא דלח נשבו לתשמיש אלא לעבדות או לסחורה ולאבוה דשמואל יש ליישב בדוחק דשבויי מלכות וליסטות דשרו היינו משום דאף דנשבו לתשמיש סוף סוף מידי ספק לא נפיק דאפשר דאיתרמי דלא נבעלו:
דף נ"ב ע"א גמ' ר"א סבר הוא נתן וכו'. ור"י דנקט היא נתנה אצבעא וכו' היינו לגבי ר"א קאמ' לה אבל אה"ן דבעלמ' מודה ר"י דאינו פודה דהא בישראל עסקי' וה"ה בכהנת לרבא ודברי רש"י בכאן הם מגומגמי' וצ"ל דמ"ש רש"י ביש' עסקי' היי' כי היכי דלוקמ' אליבא דכ"ע אבל אה"ן דשפיר מוקי פלוגתייהו בכ"הג בכהנת אליבא דרבא ומ"ש רש"י א"נ בכהנת ע"י נדר ר"ל משום איסור נדר בעלמא דלא. מצי לאהדרה לאנתו או כאביי או כרבא אי לאו משום דהוא נתן אצבע ולא כדס"ד מעיקרא דמשום איסור נדר פליגי כפלוגתא דאביי ורבא:
תו' בד"ה רצה אינו פודה דמשמ' דפירות ופרקון מצוים וכו'. ורש"י ז"ל לעיל פי' מצוי הוא אמזונות ומעשה ידיה ואינו מצוי הוא פרקון ופירות וכפ"ז י"ל הא דלא פריך אקבורה וכתובה היינו משום דהא פשיטא ליה דדמיין אתרדי דכולהו לאחר מותה נינהו
דף נ"ג ע"א גמ' מוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתוב' וכו'. וה"ה מוחלת לאחרים ונקט לבעלה משום דבעי למיתני במוכרת לבעלה:
תו' בד"ה ותבעי לך וכו' מוחלת מיבעיא וכו'. משמ' להו. הכי מדרבא בסמוך דפשיט' ליה מוחלת ואי הוה פליג עליה ה צ"ל א"ל רבא אנא פשיט' לי מוחלת ועוד דאדרבא לימא מוחלת לרבות' לאידך גיסא דאף במוחלת איכא למימ' דיש לה כתובה וכ"ש במוכרת דתבעי שפיר והא עדיפא דנקיט בעייתו במידי דשכיח ומריהט' דפירש"י ז"ל משמ' דבמוחלת נמי מיבעיא ליה ולדידיה הא דלא נקוט בעיא דידיה במוחל' משים דהא רבות' טפי דאיכא למימ' דאין לה. כתובה ומעיקר' תקנת' דרבנן וכפ"ד התו' רבא מוכרת כתובתה לאחרים אתא לאשמועי':
דף נ"ח ע"א תו' בד"ה אי כמעלה לה וכו' גם למ"ד מחיים הו"מ למפרך וכו'. וה"ה דלמ"ד לאחר מיתה תק' אמאי עושה ואוכלת אלא דנקטי התו' למ"ד מחיים משים דלמ"ד לאחר מיתה הא מיהא אק' לוה סתם אבל למ"ד מחיים ריהטא דשמעת' משמ' דל"ק ליה מידי דומיא דסיפ' דאין מעלה לה מזונות וכו' דלק"מ למ"ד לאחר מיתה:
בד"ה במעלה לה וכו' רב ושמואל מוקמי מתני' כשאין מעלה לה מזונו' וכו' כצ"ל ותא דלא מוקי הש"ס פלוגתייהו בהכי בפי' דמתני' דוקא דמר מפ' לה במעלה לה מזו' ולא מעה כסף ומר מפ' לה באין מעלה לה לא מזונו' ולא מעה כסף אבל כולהו מודו דמזונו' תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה היינו משום דתק' להו מאי דוחקייהו דמפרשי לה לאחר מיתה אדרבה מתני' משמ' טפי מחיים דומיא דרישא דעושה ואוכלת ומוקמי' לה במעלה לה מזונו' ולא מעה בסף כדר' אבא אלא עכ"ל דבעיק' תקנת' פליגי ועוד מאידך מימרא דרב דיכולה אשה לומ' איני ניזוני' וכו' משמ' דמזונו' תחת מעשה ידיה:
בד"ה מתוך שיכול לכופה וכו' מוקי לה כר' אבא וכו' והא דלא כתבו דמוקמי' לה באינה ניזוני' כדלעיל היינו משום דהתם מ"ל דסיפא דקתני המותר הקדש היינו לאחר מיתה ובאין מעלה לה לא מזונו' ולא מעה כסף וכדרב ושמואל לקמן לשיטת התו' אבל ר"ל דקאמ' שיכול לכופה וכו' משמ' ודאי מחיים וא"כ ע"כ כרב אדא מוקי לה ודוק:
דף ק"ד ע"א גמ' א"ר אלעזר בשעה שהצדיק נפטר מן העולם ג' כתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו א' אומרת לו בא שלום וא' אומרת הולך נכוחו וא' אומרת לו יבא שלום ינוחו על משכבותם כשעה שהרשע נאבד מן העולם ג' כתות של מלאכי חבלה יוצאות לקראתו א' אומרת אין שלום אמר ה' לרשעים וא' אומרת לו למעצבה ישכבון וא' אומרת לו רדה והשכבה את ערלים ע"כ ויש לדקדק שסדר הכתות דנקט ר"א אינו כסדר הכתוב דר"א אמ' דה אומרת הולך נכוחו קודמת לכת הג' שאומרת יבא שלום ינוחו על משכבותם והכתו' אמ' הולך נכוחו לבסוף אחר ינוחו על משכבותם ועוד מהיכא משמע ליה מקרא דב' פעמים אומ' יבא שלום איברא דלשונם משונה דהא' אומרת בא בשלום שהיא מדברת עמו ואומרת לו שיבא בשלום אבל האחרת אומרת יבא שלום ינוחו על משכבותם והיא כמכרזת ואומרת שיבא שלום וכו' אלא דמ"מ ק' דברי הכת הא' היכא רמיזא בקרא ועוד מלת לו שנזכרה בכת ג' היא טפלה ותפלה מבלי מלח והנה אית' לעיל על ר' בשעת פטירתו שאמ' יר"מ שיהא שלום במנוחתי יצתה ב"ק ואמרה יבוא שלום ינוחו על משכבותם ופריך על משכבך מיבעי ליה מסייע ליה לר"ח בר גמדא דאר"ח בר גמדא א"ר יוסי בן שאול בשעה שהצדיק נפטר מן העולם אומרים מ"הש לפני הקב"ה רבש"ע צדיק פ' בא אומ' להם יבאו צדיקים ויצאו לקראתו ואומרים יבא בשלום ינוחו על משכבותם ופירש"י יבאו צדיקים ויצאו לקראתו ויבא בשלום ואח"כ ינוחו צדיקים על משכבותם ע"ש ונר' דב' צדיקים הם א' שהולך דרך ישרה עד נועם העליון ואין פוצה פה ומדבר כנגדו ויש שיש להם צער בדרך שהולכים כנגדו מלאכי חבלה להפחידו ולהבהילו וצריך לעבור עליו צרה עד שיתמרק כל חובו לזמן אשר קצבו עליו והנה הצדיקים לא יש להם שמחה ומנוחה גדולה אלא כשיהיה הצדיק ההוא הולך נכוחו שאז יהיו הם הולכים עמו בשובה ונחת וינוחו על משכבותם אבל אם אינו זכאי כ"כ להשיג מדרגה זו או אף שיצאו הצדיקים לקראתו היינו בעת יציאת נשמתו יבאו לקראתו לעשות לו נחת רוח לנפשו וליישב אח דעתו ולהקל מעליו צער וקושי הפרידה ואח"כ כל א' ילך לו למקומו ולכן כשמכריזין הכת הב' ואומרת הולך נכוחו שהולך לו בדרך הישרה אז מכרזת הכת הג' יבא שלום ינוחו על משכבותם ר"ל שהצדיקים יהיו עמו ללוותו עד באו בשלום למקומו הראוי לו ואח"כ ינוחו הם על משכבותם וקרא ה"ק אימתי יבא שלום ינוחו וכו' שהולכים עמו עד כאן בשלום היינו כשהולך נכוחו ודוק:
דף קי"א ע"א גמ' עולא הוה רגיל דהוה סליק לא"י נח נפשיה בח"ל אמרו ליה לר"א אמר אנת ש על אדמה טמאה תמות פירש"י מקרא הוא בנבואת עמוס עכ"ל א"ל מה כיון רש"י בזה לשלול שאינם דברי ר"א אלא מקרא הוא ומהראנ"ח ז"ל כת' דק"ל לרש"י מ"ש תמות שהוא לשון עתיד ועולא כבר מת עכ"ל ולכאו' היה נר' לימ' דק"ל לרש"י דאחר שאמ' אנת עולא שהוא ל' תרגום למה סיים בל"הק לומ' על אדמה טמאה ולא אמ' על ארעא מסאבא ותי' דנקט לשון הכתוב אלא שרש"י התחיל בתחלת הדבור אתה על אדמה משמ' שגירסתו היא כך ואפשר דק"ל דמ"ל לומ' בלשון נוכח כאילו מדבר עמו הול"ל בל' נסתר עולא על אדמה טמאה ימות ותי' שמקרא הוא ונקט ר"א לשון המקרא ודוק: