אור ברסלב
כרוב ממשח (שלם) חידושי מהרש"א זלה"ה

כרוב ממשח (שלם)· רבי שלמה ורבי חיים אלפסי

חידושי מהרש"א זלה"ה

הקדמת

ספר כרוב ממשח

מסכת ברכות

דף ט"ז ע"א גמ' ומתפללין ואוכלין פתן וכו' ק' דכיון דמיירי בעושין בשכרן הול"ל ומתפללין מעין י"ח כי היכי דקמפרש דיני הפת לפניה ולאחריה הו"ל נמי דיני התפלה ואין לומ' דלא צריכא ליה למימרא דנילף לה שפיר מכר"המ דאוריית' ואפ"ה מקצר ועולה דהא ברכות ק"ש דהוו דרבנן אומרם כתיקו' וא"כ אדרבה תיסק אדעתין דנילף התפלה מברכות ק"ש וכל כי הא הו"ל למימר ורחוק הדבר לומ' דהאי תנא פליג אאידך ברייתא וס"ל דתפלה שאני והאי דמייתי הש"ס האי בריית' היינו למילף מינה דיש חילוק בין בשכרן לבין בסעודתן מיהו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והנ"ל נכון הוא דהאי בריית' ר' יהושע היא דס"ל לעולם מתפלל מעין י"ח והשתא ניחא נמי סיפא דעושין בסעודתן דלא נקט תפלה כלל ודו"ק:

ר"מ כד הוה מסיים ספרא דאיוב הוה אמ' הכי סוף אדם למות וכו' אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וכו' י"ל דמא ענין זה לספרא דאיוב ועוד מ"ש והכל למיתה הם עומדים אחר מאמ' סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה ועוד מ"ש ועמלו בתורה דהול"ל ועמל בתורה ומאי ועמלו בכינוי הוא"ו ויר' ע"פ מ"ש ז"ל שאיוב ראה עולם בנוי וחרב ובנוי והאריך ימים הרבה וראה דרות הרבה ולבסוף נאמר בו וימת איוב זקן ושבע ימים לזה אמר ר"י סוף ארם למות וכו' ר"ל שאין נמלט מיום המות וא' זה וא' זה למיתה הם עומדים ומ"ש והכל למיתה הם עומדים הוא לכלול את העופות וגם את הדגים שאינם בני שחיטה א"כ בא לרמוז מ"ש הראשונים ז"ל שהמיתה היא לתועלת האדם שבעודנו בחומרו ובגופו אינו משיג שכר ועונג של ע"הב שהוא רוחני ויקר השלימו' וכמ"ש בשם מהר"י טאיטצק ז"ל ע"פ ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם דק' האם רע בעיני ה' שיחיה לעולם ומה רעה יש בזה לפניו ית' וחוץ מדרכו י"ל ע"פ מ"ש ז"ל ע"פ והאלהים עשה שייראו מלפניו זו מיתה שאין דבר המכניע ומשבר את לב האדם כיום המיתה והנה אם היה האדם חי לעולם סופו היה להסיר יראת ה' מעל פניו וחירם מלך צור יוכיח שעשה עצמו אלוה בשביל שהאריך ימים הרבה וכ"ש אד"הר שהיה יחיד בעולם וכולם הם בניו ויוצאי ירכו ואין דומה לו בכל העולם שאו היה ח"ו שוכח אלהותו וגדולתו ית' והיו כל העולם תועים ונדחים אחריו וק"ו הדברים מיהואש מלך יהודה שעשה עצמו ע"א והשתחוו לו עבדיו ולזה חפץ הקב"ה במיתתו להנאתו ולתועלתו להבדילו ולהפרישו מהדחייה והטעות והרב הנו' ז"ל פי' שהכוונה היא שא"א לאדם להשיג חיי העולם הבא ותענוגיו אלא אחר מיתה שיזדכך הגוף בקבר והנשמה תקבל את תענוגיה ולז"א ועתה וכו' ואכל וחי לעולם ר"ל ואינו משיג את השכר הצפון לצדיקים לע"ל. והנה יאמר האדם שא' שהוא צדיק הרבה ותם וישר וגם נתייסר הרבה ביסורין אין צורך לו עוד במיתה שכבר נזדכך כע"הו ע"י ייסוריו ולא נשאר לו עוד עון אשר חטא שצריך לנקותו ע"י המיתה וצער הקבר לז"א סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה ר"ל שסוף ותכלית שמאכילין וממרים את הבהמות הוא לשחיטה שזו היא מעלתה שאז יהיה המזון בחלק הניזון ותעלה ממדרגת ב"ח בלתי מדבר לב"ח מדכר וכך היא סוף ותכלית מבוקש האדם הוא למות שעל ידה יקנה שלימותו וישיג את תענוגיו ורב טוב הצפון לצדיקים וכדי שלא תתמה על איוב שמת אחר שהעיר עליו הכתוב איש תם וישר וכו' וגם נידון כמשפט רשעים בגיהנם כמ"ש ז"ל משפט איוב י"ב חדש לז"א סוף אדם למות ר"ל סוף אדם הוא כמו סוף הבהמה שלא תעלה במעלת השלימו' אלא אחר השחיטה אף שתהיה בריאה ויפה בתכלית הבריאות והטוביות כך סוף אדם שאינו משיג מעלתו האמתית והנצחית אלא אחר המיתה וז"ש והכל למיתה הם עומדים שבא לפ' מאמרי הא' שכוונת. מאמרי סוף וכו' ר"ל שכל הקימה וההעמדה שלהם הוא בשביל המיתה. א"כ כיון לטעם האחר שכתבתי בסמוך שלולי המיתה היה האדם שוכח את בוראו ח"ו וז"ש והכל למיתה וכו' ר"ל ועוד שבשביל המיתה היתה להם העמדה וקיום באלהותו ויכולתו ית' ולא נטיו רגליהם ולא שופכו אשיריהם ולמ"ד זו של למיתה היא כמו בשביל:

ומ"ש ועמלו בתורה יובן ע"פי מ"ש בברכות ראשונים שעשו תורתם קבע ומלאכתם עראי זו וזו נתקיימה בידם אחרונים שעשו תורתם עראי ומלאכתם קבע זו וזו לא נתקיימה בידם והנה ידוע כי לא יתכנה על האדם אלא מלאכתו הקבועה לו שאם ד"מ אדם שהוא רוב מלאכתו חייט ויש לו ג"כ מלאכה באומנות הכסף והזהב ודאי ופשוט הוא שאינו מתכנה אלא במלאכה שהיא קבועה לו שאומרים לו פ' החייט לז"א ועמלו שהעסק שהוא מתכנה עליו הוא בתורה ר"ל שרוב עסקיו בה. א"כ ע"פ מ"ש ע"פ בכל דרכיך דעהו וכו' שהכוונה היא שאף עסקיו במילי דעלמ' יהיו לצורך קיום התורה ואז יקבל שכר על אותו העסק דעלמ' כמו על עסק המצוה ז"ש ועמלו דהיי' עמל שלו שלצורך עצמו הוא בשביל התורה ואז יהיו כל מעשיו לשם שמים:

א"נ ע"פ מ"ש בזוהר כסכא דמשפטים שמקום שנא' עמל הוא לריעותא ויגיעה הוא לטיבותא וסימניך יגיע כפיך וכו' עמל וכעס ע"ש. עוד אית בשבת דמאן דאתיליד במאדים ליהוי שופך דמים מאי תקנתיה ליהוי טבחא או מוהלא ואמ' שם אביי לר' יוסף ומר עניש וקטיל ז"ש ועמלו ר"ל העמל שהורה עליו מזלו בעת לידתו הוא עושהו בתורה ומשנהו ומחליפהו רע בטוב והי"ת יעזרנו ע"ד כבוד שמו:

דף ל"ג ע"ב גמ' לאו הלכה אתמר אלא מעין אתמ' וכו' ק' דאדרבה הוספת מים הוספת קמח ואי אהלכה ק"ל אמטין לכ"ש וי"ל דהיא גופה קאמ' ליה דהך מלתא בפלוגתא היא ולאו לכ"ע היא דעדיפא מינה נמי איתמר מטין ולא כמו שאתה סובר דליכא מאן דפליג עליה וה"ק לא הלכה בלבד אתמר אלא מטין נמי אתמר:

דף ל"ד ע"א רש"י בד''ה מתחלת הברכה וממילא משתמע וכו' לכאו' משמ' דר"ל שאומ' מתחלת הברכה ומשם ואילך על הסדר וא"כ הוי נמי תיובת' דר' אסי לפירש"י ואמאי לא פריך אלא לר' הונא ויש ליישב דר"ל דגומר ממנה והלאה במקום שנזכר ולא לחזור למעלה ראש אלמא על סדרא שהוא בו צריך לאומרה ולא לחזור לתחלת הסדר מחדש וק"ל:

תו' בד"ה אמ' פסוקא וכו' מפ' אפכא. נר' טעמייהו מדקתני הקורא את שמע וכופלה דתיבת הקורא משמע כדרך כל הקוראים והדר כופלה אכל ר' זירא נקט האומר ומשתמע שפיר מלתא מלחא ומ"ש התו' אך לשון הגמ' לא משמע כפי' לא גילו דעתם מהיכא לא משמע וי"ל דדייקי מדקתני כופלה ולא כופלה דודאי עיקר הקפידה אינה אלא בפסוק א' ודו"ק:

דף מ"א ע"ב רש"י בד"ה זה כ' לארץ חשובים מתאנים ורמונים. יש לדקדק מדבריו. דדוקא חשובי מתאנים ולא משעורה וגפן דלגבי שעורה שעורה עדיפא מתמרים כדכתבו התו' דארץ קמא עדיפא ולגבי גפן סובר רש"י ז"ל כיון דכל חד מינייהו אית בה חדא למעליותא דגפן ג' לארץ קמא ותמרים ב' לארץ בתרא שקולים הם ויבואו שניהם

תו' בד"ה והלכת' דברים וכו' דא"כ מתני' היא וכו' ויש ליישב פירש"י ז"ל דגם הוא סובר כפי' ר"י דדברים אלו שדרכם ללפת אף אם אכל מהם בלא פת טפל מקרי שהכל בא להטעים ולהמתיק הפת שאכל למגמר אאכילה ובכלל לפתן מקרי והיינו דשאלו את ן' זומא מפני מה וכו' ואמ' להם הואיל ופת פוטרתן דלא מספקא להו בהך מלתא דכל שהוא עיקר וכו' אלא ק"ל בכ"הג דאמרן ושני שפיר הואיל ופת פוטרתן ר"ל אף אותו קצת שאוכל לבדו הוא נגרר אחר הפת והפת פוטרו ומש"ה ק"ל כיון דהוא בא לשרות האכילה שבמעיו והו"ל כטפל שאינו בא לשתותו אלא לתקן האכילה שבמעיו:

דף מ"ב ע"א גמ' ואבע"א מהכא ויברך ה' וגו'. דלקרא קמא יש לדחות דדילמא לבן משום כבוד בנותיו שנתן ליעקב נתברך מש"ה אייתי קרא דיוסף:

דף יו"ד גמ' שאל ההוא דיקא לברורייא כתי' רני עקרה לא ילדה משום דלא ילדה רני א"ל שטיא שפיל לסיפיה דקרא כי רבים וגו' אלא מאי לא ילדה לא ילדה בנים לגיהנם כמותכם ע"כ הק' הרב כלי חמדה פ' כי תצא שאחר שתירצה לו שפיל וכו' מה צורך עוד לומ' אלא מאי וכו' והוא תי' ב' לקושייתו ע"ש ור"ל כיון דכתיב כי רבים וגו' ש"מ עקרה דמעיקר' קא' ונר' דהרי מק' הזה ידע ג"כ סיפא דקרא אך ק"ל דלימא עקרה ולשתוק דהעקרה ודאי לא ילדה ומה צורך עוד לומ' לא ילדה אלא ש"מ דה"פ דעד עכשיו לא ילדה וה"ק רני עקרה שלא ילדה עד עכשיו כלל ולהכי מק' שפיר משום דלא ילדה וכו' וה"ה דהות מק' היכי אתי סיפיה דקרא כי רבים וגו' ונמצא ק' רישיה אסיפיה אלא דמק' מעיקרא ארישא דקרא גופיה ולכך השיבה לו ברוריא שפיל לסיפיה וכו' דמשמ' בהדיא שהשמחה היא על ריבוי הבנים וא"כ מ"ש לא ילדה ולא סגי ליה במלת עקרה לבד ת"ק שלא ילדה בנים לגהינם והכוונה קיא נר' ע"פ מ"ש ז"ל שבחל אאע"ה שעבוד מלכיות לישראל יותר מגיהנם ונמצא שנפטרו מדינה של גיהנם ואפשר שזהו מה שסיים הפ' כי רבים בני שוממה וגו' שפי' רבים הוא ל' גדולה כמו ואת רבי המלך ור"ל שבהיותם בגולה והם בני שממה הם רבים וגדולים בע"הב שנפטרי' מגיהנם משא"כ בני בעולה שהרשעים שבהם נכנסים לגיהנם רחמנא לישזכן:

דף ל"ה גמ' חוץ מן היין מ"ש יין וכו' דאר"י אמר שמואל וכו' שמן זית מברכין עליו בפ"הע הק' הרב מהר"ר יעקב לבית הלוי שאלה כ"ב וז"ל דאמרי איצטריך לדברי ר"י ממתני' גופה שמעי' לה דפסוק ותני על כל פירות האילן מברך בפ"הע חוץ מן היין דלא חילק רק היין לבד ואולי משום דקי"ל אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר חוץ עכ"ל ולענ"ד אכתי ק' דהא ע"כ צ"ל דתנא ושייר ומאי שייר דהאי שייר דאי משום שאר מי פירות דמברכין עליהם שהכל הא ודאי לא דמו לשמן דהאי אישתני למעליותא והאי אישתני לגריעותא ודחיקא לי מילתא דבכ"הג נמי קרינן ביה שייר תרתי להנ"ל לתרץ הוא דאי ממתני' הא' דלעולם אשמן זית מברכין עליה בורא שמן זית והא דלא תני ליה במתני' הוא משום דשמן חלוק הוא בדיניו דשמן לחודיה ולא כלום דאזוקי מזיק ועם אניגרון אם הוא לרפואה הוא דמברך עליו ותנא מילתא פסיקתא קתנ' דלאו פסיקתא לא קתני ודו"ק:

מסכת שבת

דף ב"א ע"א גמ' מיתיבו כרך דבר וכו'. ואע"ג דהוה ידע להך ברייתא מ"מ הוה מספק"ל בשמן דדילמא דוקא הכא בכרך שדבר שאין מדליקין בו אינו ניכר והאור נאחז בו יפה בפתיל' אבל בשמן אע"פ שממשיכו מ"מ אינו נמשך כ"כ כמו שמן זית לבד והשתא שהשיבו שאסור משום גזירה ק' ליה שפיר מהאי ברייתא:

חו' בד"ה שמחת בית השואבה וכו' דלא היה בהן פשתן וכו' וטוב לפתילה וכו' ונר' לר"י וכו'. ולולי דבריהם ז"ל י"ל דדוקא בכרך דבר שמדליקין בו ע"ג דבר שאין מדליקין בו שהאור נתלית ונאחזת יפה בדבר שמדליקין בו משא"כ בהמייני כהנים שהצמר והפשתן שוים הם מבחוץ ואין האור נתלה ונאחז יפה בפתילה מכל צדדיה ול"ד לנתן שמן כל שהו בנר שיש בו שאר שמנים דשפיר מדליקין בהן אי לאו משום גזירה דהתם השמן הניתן בתוכו ממשיך שאר השמנים אחר הפתילה משא"כ בפתילה שאין האור נתלה יפה בה:

דף ב"ב ע"ב גמ' מחוץ לפרכת העדות וכי לאורה הוא צריך והלא כל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא היו הולכים אלא לאורו של הקב"ה אלא עדות לישראל שהשכינה הורה בישראל וכו' וכתבו התו' ותימ' שהיל"ל כל העולם כולו לאורו של הקב"ה הם הולכים תי' שי"מ דקאי על אהרן אלא שכשלהו פ' כל הקרבנות משמ' דקאי על הקב"ה ע"ש כתו' ולעד"ן ליישב סלא קאמ' אמת הוא שהוא ית' נהורא עמיה שרי מיהו הי"ת ברא העולם ע"פ הטבע שהשמש והירח ברא אותם להאיר לעולם ובלילה בשאין שמש וירח או יהיה המקום משך וא"כ בבית המקדש צריך נר ודאי כטבע העולם שהרי מצינו לרז"ל שאמרו כי תיעול לקרתא זיל בנימוקה שהרי מלאכים ירדו למטה ואכלו ומשה עלה למרום ולא אכל וה"א שה"ה כאן נהג הקב"ה כמנהגו של עולם וכעין זה אמרו בשעת חרבן ב"ה אמ' הקב"ה למ"תש מלך שמת לו מת וכו' שנהג הקב"ה מנהג ב"ו לזה הק' הש"ס והלא כל אותן מ' שנה היו הולכי' לאורו של הקב"ה כדכתי' לא ימיש וכו' ועמוד האש לילה חרי ששינה הקב"ה טבע ומנהג העולם בשביל ישראל ולא הוצרכו לאור הנר לכ"ש במשכן השכינה ממש א"כ י"ל דה"א שצריך האור במשכן לכבוד בעיני בני אדם שגנאי הוא שיהיה הבית אפל שאף שנהורא עמיה שרי מ"מ אור נעלם הוא ואינו נר' לעין כל לכן צריך אור הנר להתכבד לעין כל. מ"ה מק' שפיר ממ' שנה שהלכו במדבר שהיה להם אור נגלה כ"ש במשכן עצמו וכן כתו' כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל ומ"ש בת"כ וכי צריכים לנר ר"ל צריכים ישראל להדליק נר במשכן ליראות להם האור שלא יהיה הבית אפל והלא כל מ' שנה לא הוצרכו לנר שהיו רואים אורו של מעלה בפרסום כ"ש במשכן וק"ל:

דף ס"ג ע"א תו' בד"ה אין בין וכו' צ"ל דהאי אין בין לאו דוקא ולולי דבריהם ז"ל י"ל דירוש' וב"ה הוו בכלל שעבוד מלכיות דהא עכשיו שאינם בנויים הוא משום מורא המלכיות וכמו שהיה בימי בית ב' שכתבו שטנה על ירוש' וכ"ש עכשיו שארך הגלות ואנחנו בעיניהם פחותים ונבזים כעפר לדוש שאינם מניחים אותנו להרים ראש לבנות בית לשם אלהינו וכשיסתלק שעבודם אזי יבנה על נכון מיהו י"ל שכוונת התו' היא על המעלה שתהיה לעתיד שיבנה ירוש' ה' והוא יהיה לה חומת אש ותגדל ותרחיב הרבה כמ"ש ז"ל עתידה שתהיה ירוש' עד דמשק שכל זה אינו תלוי במלכיו' והתו' קצרו בדבריהם הרבה והוא דוחק:

דף ע"ט ע"ב גמ' ר"פ אמ' רב דאמ' כתנא דבי מנשה. האי דלא ניחא ליה בהא דמוקי לה כר' אחאי ומוקי לה כתד"מ אע"ג דלכולהו שינויי תנאי היא י"ל משום דמשמ' ליה דר' אחאי קאי אשינה בזה ובזה דריש' דהיינו תפלין ומזוזה ומכשיר בתרוייהו וכקו' התו' ד"ה ור' אחאי מ"ה נקטה כתד"מ דמיירי בחדא מלתא דקתני כתבה:

תו' בד"ה והא מדקתני סיפא הו"מ למפרך בריי' גופה וכו'. ולכאו' נר' לומ' חוץ מדבריהם דהמק' הא' לא ידע סיפא דבריית' אלא רישא גרידא וכמ"ש הרשב"א ז"ל בפ"ק דקידושי' דט"ז ע"כ) גבי הא דאר"ל אמה העבריה קונה את עצמה במיתת האב ופריך עליה רב ששת ומשני לה התם הש"ס ובתר פריך עליה ר' עמרם מריש' דהך בריית' גופה ואוקי לה כתיובת' כת' שם דרב ששת דאקשי מסיפא דבריי' דאית ליה פירוקא ולא אקשי מריש' דהויא תיובת' איכא למימ' וכו' מסתברא דזמנין דלא בקיאי כבריי' ואיכא מאן דשמיע ליה רישא דבריית' ולה שמיע ליה סיפא א"ל איפכא ואיכא דכוותה בתלמוד' ע"כ אלא דהכא דסתמ' דתלמודא פריך לה דוחק לומ' דב' מקשים הם:

בא"ד ורמי גזל אגזל וכו'. ר"ל דהתם פריך ממתני' דהמפקיד אמתני' דיבמו' דר"ט אע"ג דלא הויא פירכא אלא מכח בריית' דקתני עלה דההיא דיבמו' והי"מ למפ' ההיא מתני' דיבמו' גופה עם הך בריית' דמייתי עלה אלא דניח' ליה למפ' מתני' אמתני' ע"ש ולולי דבריהם ז''ל י"ל משום דההיא מתני' גופה ק' ליה פקדון אפקדון מ"ה אק' נמי עלה גזל אגזל:

בד"ה אידי ואידי אמזוזה וא"ת אמאי לא קאמ' אידי ואידי אמזוזה ר"ל דניחא טפי לאוקומי תרווייהו אתפילין דהוו שינוי שוה במקומות משא"כ אי מוקמי תרווייהו אתפלין ומזוזה דלא הוי שינוי שוה דהקלף הוי שינוי עור ודוכסוסטו' כמקו' שיער הוי שינוי מקום:

בא"ד לשינוייא קמא דשני אמזוזה ובשינוייא קמא נמי הו"מ לשנויי אתפלין אלא לשיטתיה דהמק' דהוה מפרש לה בשינוי עורו' סגי ליה דלעולם מיירי בשינוי עורות בסברתך מיהו אמזוזה קאי ובמנחו' (דל"ב) כתבו עוד התו' בשם ה"ר יוסף דמדלא תי' כן משמ' דכשינוי מקומו' כשר כיון דבשינוי עורות כשר אבל במזוזה דפוסל בשינוי עורות בשינוי מקומות נמי פוסל עוד כתבו וז"ל ועוד יש לתרץ דלא הו"מ לשנויי הכא אידי ואידי אמזוזה כל כמה דלא אשמעינהו דמזוזה כשרה משניהם ולא שייך למתני שינה בזה ובזה פסול אבל כל דין תפלין כבר אשמועי' וכענין זה יש לתרץ בפ' המוציא יין עכ"ל דבסי' ס' הש"ס התם דמזוזה כשרה מב' כמסקנא דהכא ולא שייך למיתני שינה בזה וכזה דהיינו שיטי מקומו' כיון דאכתי לא אשמועי' דכשר' בב' עורו' כי היכי דלימא עליה שינה במקומותיה'פסולה אבל דין תפלין כבר אשמועי' שפיר דהא קתני תפלין על הקלף במקום בשר משמ' דבעי' קלף ובמקום בשר ושפיר תני עלה שינה בזה ובזה פסול וכעד"ז יש לתרץ כאן בהפך כפי מאי דס"ל דתפלין כשר אדוכסוס' ולא מזוזה אקלף ודברי מהרש"א שם במנחו' יש בהם מן הגמגום ודו"ק:

דף פ"א ע"ב תוס' בד"ה מהו להעלותן וכו' תיקשי לכולה שמעתין וכו'. דרחוק לומ' דרבינא אכולה סוגיא פריך והש"ס נטרה להאי פרכא עד בתר סיומא דשמעת' ועוד דא"כ הול"ל רמי ליה רבינא למרימר דהא תנאי דבריית' לעיל שרו ולפירש"י ז"ל נר' ליישב דודאי לא דמי ב"הכס לחציצת שינים דבית הכסא שכיח כל שעה ואית ביה גנאי וצערא טובא טפי מחציצת שינים אלא דס"ל למרימר דדרגי נינהו דכיון דבבית הכסא שרינן תרתי איסור מוקצה וטרחא יתירא משום כבוד הבריות ממילא נשמע לחליצת שינים דזוטר מיניה ושרי מיהא טלטול והשתא דהעמידו חכמים דבריהם התם במוקצה ולא חשו לכבוד הבריות דפעמי' שנר' מבחוץ א"כ ה"נ העמידו דבריהם במוקצה וטרחא יתירה אף במקום כבוד הבריות גמור:

מסכת עירובין

דף כ' ע"א תו' בד"ה אשכחן משכן וכו' דעיקר דרשא אינה אלא על המקרא. דמשמעו פתח הוא ולא נעול ומדכתי' אהל מועד דמשמ' משכן ש"מ תרתי דבמשכן נמי קודם שיעמדו אותו הלוים ולאחר שיפרקוהו פסולין כדאית' בפ' איזהו מקומן (דף נ"ה ע"ב:

דף צ"ה רש"י בד"ה ואבע"א דכ"ע זמן תפלין וכו' דא"כ לוקי פלוגתייהו בהכי ועוד היי' פלוגתייהו דזמן ולא זמן. ק' דקו' זו דלוקי וכו' תק' נמי בתי' א' דלוקי פלוגתייהו בתכשיט ולא תכשיט וכ"ע זמן תפלין ואמאי מוקי פלוגתייהו בתרתי וגם מאי דמק' היי' פלוגתיי' וכו' הא וראי שניין דא מן דא דהתם פליגי בתרתי בזמן ובתכשיט והכא מודו בזמן וכהך דלקמן לגי' רש"י דמתרץ דפליגי בלצאת ובלעבור ובתר הכי משנו בלצאת כ"ע ל"פ כי פליגי בלעבור ועיין במהרש"א שהק' ג"כ קו' אלו ע"ש תעד"ן דבתי' א' דה"ה דהומ"ל הכי אלא דהש"ס אכתי אזיל בשיטתי' דלעי' דשני לעולם קסבר לאו תפלין וכי שרו דרך מלבוש והשואל שאמ' לימא בדר' שמואל בר יצחק קמיפלגי אזיל נמי. הכי אלא דסבר להשוות ת"ק לר"ג בענין דלאו זמן תכשיט אלא משום דלית ליה דר"ש אינו מכניס לו זוג ולזה כשדחה ואמ' לא דכ"ע אית להו דר"ש כוונתו לומ' דאף כפי ההוא שינוייא דלעיל אין להוכיח מכאן דלית ליה דר"ש אבל לתי' ב' דעקר הש"ס לגמרי שינוייא דלעיל דכ"ע אית להו זמן תפלין א"כ אמאי קאמ' במצו' צ"כ קמיפלגי. א"נ הך שינוייא שאני דהך דמצות צ"כ לא נ"מ מידי לנ"ד דבין שתאמ' לצאת בעי כונה ובין שתאמ' לצאת לא בעי כונה ולעבור בעי כונה סוף מכניס ב' כיון דליכא בל תוסיף והוו תכשיט משא"כ בשינוייא קמא דתרוייהו שייכי להכא דר"ג סבר תכשיט כדי להכניס ב' ולאו זמן כי היכי דליכא ביה בל תוסיף דהוה ס"ד דהש"ס דלעבור לא בעי כונה בו ות"ק סבר זמן תפלין כי היכי דלא ליהוי משאוי אף זוג א' ולא תכשיט כי היכי דלא להכניס ב' ואף דבלא"ה אית ביה ב"ת מ"מ השתא סבר הש"ס דטעמ' דת"ק הוא משום איסור שבת עצמו דפליגי ביה ולאו משים ב"ת אבל הכא אין ענין זה דמצות צריכות כונה נוגע להך פלוגת' כלל ומ"ה מק' רש"י שפיר דהו"ל לש"ס לחדש מחלוקת חדשה ללא צורך כלל ומה שהק' עוד היי' פלוגת' דזמן יש ליישב בדוחק דאין כוונת רש"י לומ' דאלו הכ' תי' א' הם אלא ר"ל דכיון דלעיל דמוקמי' לפלוגתא בזמן ע"כ דפלוגת' דתכשיט בהדה וא"כ כשאמ' דכ"ע זמן"תפלין אם אית' דלא. עקר אלא פלוגתא דזמן בלבד ואכתי פלוגתא דתכשיט קאי הול"ל דכ"ע ז"ת ובתכשיט ובמצות צ"כ קמיפלגי ומדלא נקט כ"א מצות צ"כ בלבד משמ' דבהא הוא דפליגי ותו לא וז"ש היי' פלוגתא וכו' ור"ל ומכיון דקאמ' דכ"ע זמן משמע דבתכשיט נמי ל"פ אלא דוקא צריכות כונה וכפי גי' רש"י א"ש דבתרוייהו ל"פ אלא דוקא כמצות וכו' ואע"ג דמדקאמ' שבת ז"ת משמ' דלאו תכשיט כלת"ק בתי' א' מ"מ לא הוצרך הש"ס לבארה דהוו תכשיט כיון דמוכח כן מתוך התי' וגם דנפל תי' א' לגמרי אבל אי אכתי קאי בחדא הו"ל למימרא:

מסכת פסחים

דף ס"ו ע"ב תו' בד"ה מחמר כלאחר יד הוא. הו"מ לשנויי וכו'. נ"ב מיהו דחיקא ליה לש"ס למימ' הני חדא מדלא קתני לה בבריית' כלל ועוד דלאו כ"ע דינא גמירי כולי האי:

בד"ה כלאחר יד נמי וכו' משתמש בב"ח. מיהו עדיפא מינה קפריך דהוי מלאכה גופה דמחמר אלא דהוי כלאחר יד משא"כ בשבו' דמשתמש בב"ח דלית בה מלאכה כלל אלא דגזור רבנן בכל משתמש משום שמא יחתוך זמורה ודו"ק:

בד"ה הנח להו אסר שבות וכו'. ורש"י ז"ל כבר תי' זה דכלאחר יד לא שכיח' ולא חמיר והכי דייק לשון הש"ס דקאמ' ודבר שבות עומד לעוקרו כלאחר יד:

דף ע"ז ע"א תו' בד"ה אויר קטן בלא אויר נמי היה יכול לקיים מצות זריקה. יש מקשי' מהא דאית' בזבחים (דס"ב ע"כ) שאל ר"ש וכו' את ר' יוסי אומ' היה רשב"י אויר יש בין כבש לעזרה א"ל ואתה אי אתה אומ' כן והלא כבר נאמ' ועשית עולותיך וגו' מה דם בזריקה וכו' א"ל שאני אומ' עומד בצד מערכה וזורק א"ל כשהוא זורק למערכה דלוקה הוא זורק התם משום דלא אפשר (פי' משום הא ל"ל קרא פשיט' וע"כ כי אתא קרא לאשמועי' אתא דיש אויר בין כבש למזבח רב פפא אמ' כי דם מה דם אויר קרקע מפסיקו אף בשר אויר קרקע מפסיקו ע"ש הרי דמקרא מפיק לה דבעי' אויר קרקע ע"כ ונר' דודאי אין כוונת התו' הכא לומ' דהיה יכול לקיים מצות זריקה בלא אויר ע"י שעומד בצד המערכה וזורק דהא ודאי לית' כדמוכח לה התם בגמ' אלא הכוונה היא דהיה יכול לקיים מצות זריקה מן הכבש למזבח בלא אויר ומפרשי' התו' דהכי ילפי' מה דם בזריקה שהוא עומד על הרצפה וזורק על המזבח אף בשר בזריקה שהוא עומד בכבש וזורק למערכה ודלא כפירש"י שם ואע"ג דבעי' אויר משום דבתי' סביב כדאית' התם בגמ' היו' אויר כל דהו שיהא מובדל כמלא נימא כמ"ש שם התו' אבל אויר ממש שיהא ניכר אינו אלא היכר שעי"כ יזכור לזרוק ואף לר"פ דיליף מדם שאויר קרקע מפסיקו מ"מ ס"ל לתו' דהכא דהיי' לאפוקי עומד בצד המערכה וזורק אלא זורק מן הכבש שיש אויר ביניהם אבל לא שמעי' מהכא דבעי' אויר גדול וניכר דאף בהפסק אויר כל דהו קרוי אויר קרקע אלא מדבריהם הוא כדי שיזכור דע"י אויר כל דהו אינו זוכר דלימא משום סביב הוא. ומ"מ דוחק הוא בשמועה דא"כ מאי קמתמה עליה ואתה אי וכו' והלא כבר נאמ' ועשית וכו' וההיא אף אי הוה ידע לה להך דרשא מ"מ אינו מחוייב מזה שיש אויר ביניהם דהרי אינו אלא מדרבנן להיכר בעלמא וצ"ל דהא פשיטא להו דלקיים דרשא זו דמצות זריקה צריך לעשות אויר להיכר ודוחק:

דף צ"ב ע"א רש"י ד"ה יבא עשה וכו' אע"פ שעונש כרת וכו' הותרה לו אף לקריו עכ"ל עיין במהרש"א ז"ל ואשתמיט מיניה התוס' בזבחים ד' ל"ג ע"כ ד"ה א"ל מטונך ע"ש שהקשו קו' זו ע"ש מה שתרצו ק"ל מש"א:

מסכת ביצה

דף י"ו ע"א גמ' כיון ששבת ווי אבדה נפש.

ק' דמ"ל לכתו' לומ' ווי אבדה דלימא הה שבאה נפש ויר' ע"פ מ"ש אין ניכר האור אלא מתיך החשך שאלמלא החשך אין נכרת מעלת האור כן הדבר הזה אע"פי שבעת ביאתה יש ג"כ היכר והפרש משאר ימי החול מ"מ בעת יציאתה יש היכר והפרש הרבה שהאדם עצב ודואג הרבה יותר מכל שאר ימי החול ונקט הכתוב סימן חותך והוא במי שעלה במעלה וירד הימנה שהוא דואג הרבה יותר מאחר שלא עלה כלל שלא טעם טעמה:

רש"י בד"ה חוץ מהוצאת שכתו' אותה לא פסקו לו וכו'. ביון רש"י לשלול שלא נאמ' דוקא כל מזונותיו הם קצובים עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע חוץ מהוצאת שבתו' וכו' שאף שקצבו לו אם פיחת פוחתין לו מהקצבה ואם הוסיף מוסיפין לו ורש"י מיאן כזה משום דמה להם לקצוב תחלה ביון שיש בו תוספת ומגרעת מן הקצבה אטרוחי כי דינא בכדי ל"ל ול"ד לפלוגתא דר"עק ורבנן בענין אם זכה משלימין לו דהתם מתקיימ' הקצבה בחד חלוקה למר כדא"ל ולמר כדא"ל ומתקיימ' ג"כ ברובא דעלמא שהם בינוניים ועוד דכפי מה שפי' רש"י לפי מה שרגיל ממציאי' וכו' לא יתכן פי' זה לכך פי' דר"ל שלא פסקו לו כלל אלא ממציאי' לו לשעה וכו'. ומ"ש פוחתין לו אין הכוונה פוחתין לו מן הקצבה אלא ד"ל ממציאי' לו שכר מועט והוא ע"ד אם פיחת ומ"ש לפי מה שרגיל ולא הניח דברים כפשוטן נר' טעמו דמפשט השמועה משמע שאם דרכו למעט ובא פעם א' ונתאוה ונשתוקק להוספה מוסיפין לו וסובר רש"י שזה הוא דבר חוץ מן הסברא שאם הוא עשה זה לכבוד שבת מה נשתנית שבת זה משאר שבתות השנה אלא ש"מ שלכבוד עצמו ולתענוג גופו הוא עושה אלא שבחר לו יום התענוג שהוא יום השבת וא"כ למה מוסיפין לו לכך. פי' דר"ל לפי מה שרגיל ממציאין לו ומ"ש או לאחר שעה הוא ע"ד לוו עלי ואני פורע אך ק' דלפ"ז למה אין קוצבין הוצאת שבת וי"ט והרי הם יודעים כמה רגיל להוציא ומשם ידעו קצבתו וי"ל דנ"מ אם היה רגיל לפחות ועכשיו נכנסה בו רוח טהרה ורוצה להוסיף מכאן ואילך וכן להפך אז פוחתין ומוסיפין ולכך לא קצבו הדבר מתחלה שעשוי אדם בענין הוצאה לימלך להוסיף ולגרוע אבל אם הוא רגיל לפחות אלא שפעם א' רצה להתענג ולהוסיף בזה אין מוסיפין עליו ומינה דה"ה אם דרכו להוסיף ופעם א' פיחת לאיזו סיבה שהיתה לו כגון שנדחקה לו השעה וכדומה אין פוחתין לו ומרובה מדה טובה וכו':

תו' בד"ה איזהו חג וכו' דקחשיב לו שעירים הרבה. ק"ל דהא ליכא אלא ל"ב שעירים והם ז' דימי הפסח וא' של עצרת ועוד בו שעיר אחר הבא עם ב' הלחם וא' של ר"ה וכ' של י"ה א' נאכל וא' נשרף וח' דח' ימי סוכה וי"ב ראשי חדשים הרי ל"ב ובתו' דפ"ק דר"ה דף ח' ע"ב) הביאו הגי' ל' שעירים וגי' זו יש ליישב דלא חשיב אלא שעירים הנאכלי' הבאי' מחמת היום כמו כל שעירי המוספין אבל גי' דהבא ק' ונד' ודאי דט"ס היא והעיקר כההיא שכתבו בר"ה:

דף ל"ג ע"א תו' בד"ה ר"א אומ' דדוקא משלפניו אבל בכל החצר לא. ק' דמנ"ל דהקו' היא מר"א אדרבה הקו' היא מרבנן וכ"כ התו' בסוכה דף ל"ז ע"ב) ד"ה בשבת וכו' וז"ל ומק' ליה רבינא מהא דאסרי' לעיל מניה ליטול קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו וכ"כ בשבת (דף פ"ז ע"ב) ד"ה מהו ע"ש וי"ל דס"ל להתו' דעיקר הקו' היא מדר"א דלרבנן י"ל טעמ' כמ"ש התו' לקמי' משום דגזרי' שמא יקטום בסכין דלא שכיח. כל שעה שימצא קיסם שיבא מכוון לחציצת שיניו וקטימ' בסכין חייב כמ"ש הרא"ש ורש"י ז"ל וא"כ ל"ד לאיסור מוקצה דהתם הוא לטרחא ואף להתו' דסברי התם בסוכה דאף מכניסן מכרמלית לרה"י ע"ש מ"מ הכא עדיפא דבההוא קיסם גופיה אתי ביה לידי חיוב חטאת וכ"ש לרש"י התם דאסר בכרמלית וא"כ ע"כ דהקו' היא מדר"א דאסר בחצר משום מוקצה ומדר"א נשמע לרבנן דהעמידו דבריהם אף במקום כבוד הבריות דבהא לא פליגי וא"ת סוף סוף דילמ' הקו' היא מדר"א דאסר בשל שדה דלאו מוכן הוא אבל בחצר שדי במו בסיפא י"ל דס"ל להתו' דכיון דע"כ מתני' לאו דוקא א"כ נימא דלחצוץ אף בשדה מותר משום כבוד הבריות ונקט משלפניו משום רבנן ורש"י סובר דל"ק הך קו' דהתו' דאף אי מתני' ל"ד היו' לגבי חצר דמסיפ' שמעי' לה ולהכי לא חש תנא למיתני משלפניו אכל לגבי שרה הו"ל למימר' דלא שמעי' לה מסיפא:

בד"ה וחכ"א וכו' גזירה משום שמא יקטום. נר' דס"ל להתו' כמ"ש רש"י והרא"ש דקטימ' בסכין חייב:

ע"ב גמ' מתקיף לה ר' אחא וכו'. אר"ץ נמי פריך דמחלק בין רכים לקשים ור' כהנא דל"ק ליה הך מתני' דשוכר י"ל דס"ל כשינויא דר' אשי בסמוך אבל קו' התו' ז"ל ק' דאמאי לא ק"ל מעובד' דאלות' אלות' ורחוק לומ' דר' כהנא לא ידע בהך עובדא וע"ק דאי ר"ן ידע להאי פלוגת' דר"א ורבנן ואיהו דעבד כרבנן א"כ הו"ל לאודועיה לר' כהנא דהך ברייתא דלא כהלכת' ומדקמתרץ לה להך בריית' משמ' דהלכת' היא ואי לא ידע לה א"כ תק' ליה לדידיה דהוה מפשח בקשין ונ"ל לתרץ הקושיא לפירש"י ז"ל דאה"ן דר' כהנא ידע שפיר להך בריית' דר"א ורבנן ולהכי לא ק"ל אההיא דאלות' דהוה משני כשינוייא דהש"ס בסמוך אלא רק"ל מהך בריית' דמיירי ברכים דקתני מוללו ואפ"ה קתני לא יקטמנו ומינה נשמע לאידך בריית' דקתני ושוין שלא יקטמנו ארכים נמי קאי אאבוס של בהמה והא דקתני ואם קטמו לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו את הדלת קאי אכולה רישא דלעיל וכל חדא ומאי דשייך בה' (עיין באשר"י) וא"כ ק' לר"ן דמתיר לכתחלה לחצוץ בו שיניו דהא ל"פ ר"א ורבנן אלא בחיוב ופיטור ומכיון דאשכחן לר"א בהדיא דאסר בהא ממילא נשמע לרבנן ושני ליה ר"ן דברייתא חסורי מחסרא ולא אפרה אלא בקשין וא"כ אידך ברייתא דושוין אקשין גרידא קאי כפשטה וממילא מיתרצא נמי אידך דר' יהודה דאלות' והא דקאמ' ר"ן חייב חטאת מיבעיא אע"ג דההיא אתיא כר"א י"ל דה"ק אי הוה משכח בריית' דקתני פטור אבל אסור אליבא דר"א הוה ק' לי דר"א ורבנן ל"פ בהא ושמעי' מינה דאף באוכלי בהמה לכ"ע יש בהם משום תיקון כלי דליכא למימ' בהא דמשום דבקשין מחייב חטאת ר"א אוסר ברכין כדמשני הש"ס בלהריח דכיון דאוכלי בהמה אין בהם תיקון כלי לא דמיין כלל לקשי' ולא ליתסרו כלל וכ"ש השתא דקתני חייב חטאת דודאי לרבנן איסורא מיהא איכא ודו"ק:

תו' בד"ה פטור וכו' ומ"מ ר' יהודה לא הוה מודה ליה. פי' דר"י סבר דברייתא משבשת' היא ואף לחצוץ בו שיניו שרי וסמך אשינוייא קמא דברייתא משבשת' היא ולא ניחא ליה בשינוייא דר' כהנא דאיהו ס"ל דאוכלי בהמה לית בהו תיקון כלי וכיון דע"כ בריית' לאו מתרצת' היא כמו שהיא שנויה מתרצי' לה אליבא דהלכת' קוטמו ומריח בו קוטמו וחוצץ בו שיניו בד"א ברכין אבל בקשין לחצוץ בו שיניו לא יקטמנו וכו' וכ"ש דנר' דר' יהודה ידע להך פלוגתא דר"א ורבנן ולכך לא ניחא ליה לאוקומה דלא כהלכתא כיון דבלא"ה הברייתא לאו מתרצת' היא וסמך על דבריו הראשונים דברייתא משבשת' היא דאף אי לאו משבשת' היא לאו כהלכתא היא:

דף ל"ד ע"א רש"י בד"ה פורני וכו' הגדולים ופיהם בצדם וכו'. נר' שכיון בזה לתרץ קו' התו' מתנור דכיון שהם גדולים ופיהם בצדם ונמצא חום השלהבת עולה אל הקירוי יש לחוש בו שמא יפחת:

תו' בד"ה ואין מפיגין וכו' עושה ע"י משקין וכו' אע"ג דתיסוס התנור וכירים הוא ע"י משקין ואינו כמו חיסום הקדרה מ"מ לא בריא חיסומן במו חיסום האחר דקדרה:

ע"ב ב"דה ואומ' מכאן וכו' וק"ל דל"ק דלא מיחלפא וכו'. מפשט דבריהם משמ' דבירוש' אסיקו דמחלפא שיטתייהו והתו' שבאו לתרץ קו' הירוש' נר' משום דק' להו דאיך בש"ס דילן לא הק' ורמינהי בדרכו בבל מקום שמדקדק הרבה כזה ושנו התו' שפיר דלא מחלפא ואע"ג דכפי שיטת הש"ס לעיל דמוקי לה בבריכה ה' משום דילמא אתי לאמלוכי לק"מ מ"מ תק' אמאי דמסיים התם רב חנן אבל בבריכה ב' ד"ה באומ' זה וזה אני נוטל סגי דלימ' מכאן אני נוטל ואף אם נדחוק ונאמ' דמ"ש באומ' זה וזה אני נוטל הוא משום כ"ה ולאפוקי מ"ש במתני' עד שינענע דפליגי אב"ה דמקילי ונקט מלת' דמודו בה תרוייהו אבל אה"ן דב"ש מקילי באומ' מכאן אני נוטל מ"מ ק' דהו"ל לש"ס לסיועיה לדר' חנן מדומיא דהך מתני' אההיא אבל הירוש' נר' וראי דמפ' ההיא מתני' כפשטה בכולהו בריכות דלא בש"ס דידן:

בא"ד אבל ק' דמתלפ' שיטתייהו דב"ה וכו' תימ' דלעי' קתני בהדיא איפכא כ"ה אומ' עומד ואומ' זה וזה אני נוטל ודמיא ממש לדהכא ונר' דקו' התו' היא לשיטת רבא לעיל דלב"ה אה"נ באומ' מכאן אני נוטל סגי דס"ל יש ברירה והתם שאני משום דזמנין משתכחי' כחושים שמנים ושמנים כחושים וקמטלטל מידי דלא חזו ליה ומשמ' להו להתו' דכב"ח הוא דשייך זה דלמראה עיניו נראי' שמנים והם כחושים כשמשמשן אבל לא במוקצה וא"ב סגי באומ' מכאן אני נוטל כיון דס"ל יש ברירה כההיא מתני' דהמת בבית ודו"ק:

דף ל"ה ע"ב גמ' ודילמא שאני התם דאיכא ביטול כ"ה. ק' דאמאי שני הש"ס בבעיות הללו שבכ"א נקט טעם משונה מחבירו ולא השוה מדותיו ועוד מאי קאמ' י"ט דקיל ואתו לזלזולי ביה וכו' והא אדרבה איפכא תנן דמשילין פירות בי"ט אבל לא בשבת ולזו י"ל דבי"ט דהוצאה שרי משילין פירות משא"כ בשבת וכדלקמן בש"ס דל"ז ע"כ) וכ"כ ה' ח"ה ז"ל אבל הך דלקמיה דאשוויי גומות דמיקל בי"ט ק' ונר' דסובר הש"ס דבי"ט מקילינן שפיר בהך דאשוויי גומות וכדומה דשבת המיר זדונו בכרת וסקילה ולכך אחמור ביה רבנן לגזור משום אשוויי גומות ולא חיישינן דאתו לזלזולי ביה אלא במידי דאוושא מלתא טובא ודמי לעובדין דחול דאז כיון שהוא קיל ושרינן כ"הג נמי אתו לזלזולי ביה ולכך בד' וה' קופות דדמי לעובדין דחול ואווש' טובא אתו לזלזולי ביה משא"כ כהך גזירה דאשוויי גומות ולהך סברא דאתו לזלזולי ביה אף בביטול ב"ה כי"ט אסור ובהך דיגמור את האוצר נקט ה"ט דבי"ט דקיל שפיר ונ"מ דלכ"ה נמי בי"ט גומר את האוצר ובהך דמגג לגג כיון דאיכא טירחא טובא ואוושא מילת' רמי לעובדין דחול ואתו לזלזולי ונקט הש"ס ה"ט לומ' דאף בביטול כ"ה נמי בי"ט אסור אך בההיא דלא ישלשלם בחבל ק' אמאי לא נקיט טעמא דאתו לזלזולי ביה ואפשר דהתם לא אוושא טובא כמו מגג לגג אבל אין לחלק דבשבות טלטול וטרחא דעיקרו דרבנן אחמור רבנן משום דאתו לזלזולי ביה משא"כ בדבר שעיקרו דאורייתא דקושט' הוא דחמורה מלאכה בי"ט כשבת אבל בי"ט לא אחמור רבנן בגזירתם ולא ליתו לזלזולי ביה דתק' לך הך בעיא דלא ישלשלם דלא נקט ה"ט דאתו לזלזולי ועוד חילוק מעיקרו אינו נראה:

רש"י בד"ה שלא יגמור את האוצר אם לא היו שם וכו'. הנה פירש"י הוא הפך מסוגיא דמפנין ומפירש"י שם כאשר יראה הרואה שם דפי' שלא יגמור הוא שאף שמפנה כל מה שיצטרך ואף שי"ל דרש"י לאו לדיוק' נקט' וחדא מתרתי נקט מ"מ לא יפנה את כולו והוא הפך מדהכא ע"ש ונר' דק"ל לרש"י דהכא בש"ס משמ' דס"ל דד' וה' דוקא כר' חסדא התם ובלא יגמור את האוצר מפרש לה כשמואל והו"ל תרתי דסתרן דלר"ח דמפ' ד' מה' או ד' מאוצר קטן וכו' מגדול לא צריכא תו למימ' לא יגמור את האוצר לכך סובר רש"י דהש"ס מפ' הדא מתני' בשמואל דמוקים לה כר"ש דקי"ל כוותיה מיהו מפ' לה הכי ד' וה' כדאמרי אינשי אבל טפי לא ואם לא היו אלא ר' או ה' לא יגמור כולו ולא ס"ל הש"ס הא דשמואל התם דאמ' אפי' טובא וכן גרים ר' אחא משבחא ז"ל התם בשבת כ"ש בהר"ן ז"ל ואף דרש"י ל"ג הכי התם מ"מ סובר דזו היא סברת הש"ס הכא ולולי פירש"י ז"ל י"ל דהש"ס בעי לתרוייהו למר כדא"ל ולמר כדא"ל ודו"ק:

בד"ה במאי אוקימת' וכו' ור' יצחק בר"י ס"ל. והש"ס דפריך לר' יצחק משום דס"ל דבכלים המותרים ל"פ ואף ר"י מודה דשרי:

דף ל"ו ע"א גמ' אימא סיפא וכו' אתאן לר"ש. בפ"ז מעיקרא לא מק' מידי לר' יצחק דהא ע"כ ר"ש היא אלא דס"ל למק' דבהא ל"פ ר"י ור"ש וידע שפיר דמצי לשנויי הכי דההיא ר"ש היא ובהא נמי פליגי אלא שהק' לו לידע אם יש שם תי' אתר לאוקומי הך רישא ככ"ע:

שם ר' אשי אמר וכו' אע"ג דמעיקרא הקו' היתה לר' אשי י"ל דבעלי הישיבה שהיו שם הם השיבוהו קודם ר' אשי בעוד שהיה ר' אשי מעיין בה והתו' בבירה כתבו דמסתמא ר' אשי השיב מיד כן אלא שסידר הש"ס תי' שלו תחלה ורשב"א אומ' דשניהם השיב ר' אשי דבמס' ביצה גרס א"ל לא נצרכה וכו' בנוסחי דידן ליתא להא דא"ל) ובשינוייא דהכא גרס ואבע"א מי קתני וכו' ע"כ:

רש"י בד"ה כמאי אוקימת' וכו' ור' יצחק כר"י ס"ל. הנה כפ"ז אף לשינוייא דר' אשי דלקמיה צ"ל ובלבד שלא יעשנו מצודה דהא ע"כ בריי' ר"י היא דמוקמי' ליה בדאיכא דבש וזה דוחק קצת בפשט הסוגיא ולולי פירש"י י"ל דר' יצחק אתי נמי כר"ש וס"ל דאפ"ה אין ליטול הכלי אלא לצורך הכלי עצמו כגון מחמה לצל וכדומה אבל לצורך דבר שאינו ניטל לא והרי הוא כמוהו והאי דמשמ' ליה דמוקים לה כר"י הוא מדקא מתרץ בשחישב עליהן והיינו ודאי כר"י דאית ליה מוקצה בכ"הג וא"כ לר' אשי בריית' כפשטה שלא יתכוין לצוד לר"ש ואי כר"י פירושה שלא יעשנו מצודה וכן משמ' קצת בפירש"י שם בכירה (דף מ"ג ע"ב) דקאמ' מני אי ר"ש לית ליה מוקצה וז"ל ל"ל לאוקומי בשחישב ע"כ:

תו' בד"ה שופך ושונה ואבן בתוכה דאסר כפ' כירה וכו' כצ"ל:

בא"ד דהוי כגרף של רעי. כפ"ז לא מק' מידי לעיל לר' יצחק דגרף של רעי לכ"ע ודאי שרי ורחוק לימ' דמשמ' ליה למק' דמתני' מיירי אף במקום שאין בע"ה שם דליכא מאיס עליה דסתמ' קתני מטלטלין הכלי משום דמאיס עליה אבל לטלטל הכלי כדי שיותן בו הרעי אסור שאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל והרעי אינו ניטל אלא משום מאיסותו א"נ ס"ד דמק' כסבור מינה דרעי עצמו אסור והמתרץ השיב לו כפי שיטתו:

ע"ב מתני' כל אלו בי"ט וכו'. פי' דיש מהם שנאמרו בשבת כגון עליית האילן דאיתא בפ"ח דעירובין ואפשר שיש ג"כ רשות ומצוה שנשנו גבי שבת אבל כל הדינים האלו בפרטם לא נאמרו אלא בי"ט והתי"ט פי' דריש' מיירי בדיני' אחרים והא דקתני ואלו משום שבות וכו' אסיפא מהדר דקתני כל אלו בי"ט וכו':

תו' בד"ה והא מצוה וכו' דגם בדליכא דעדיף וכו'. וכפ"ז ה"ה דהוה נקיט משום מצוה בכ"הג דליכא דעדיף מניה אלא דאי הוה נקיט לה תנא בכ''הג ה"א משום דלא פלוג רבנן בחדא מילתא בין רשות למצוה אבל במקדיש ומעריך דכולהו מצוה נינהו ש"ד קמ"ל:

בא"ד אבל אם אין לו אשה ובנים מותר. ול"ד למקדיש ומעריך דלאו חובה נינהו ועוד דאפשר לעשותו למחר וכן בהגבהת תרומות משא"כ במקדש ומיבם דתלוי בדעת אחרים ושמא למחר לא תתרצה לו וכל הקודם זריז ונשכר וכן בדין כיון דדינא שלמא הוא שרי אפי' בשבת משום בקש שלום ורדפהו וכן בחליצה משום עיגונא שרוצה לינשא לאיש זר שו"ר להר"ן ז"ל שכת' דהנהו דסיפא שנו דלית בהו מצוה כולי האי:

דף מ' ע"א גמ' ואם עירב וכו' כי עירב הוא מאי הוי הא דלא פריך מרישא דמתני' דקתני לא יביאו לו י"ל דמהתם לא מיכרעא כשמואל אע"ג דתק' לרב די"ל דהפירות קנו שביתה במקומם ואינו לא כרגלי המפקיד ולא כרגלי הנפקד אבל מסיפא מוכחא שפיר כשמואל ונר' שלזה כיון רש"י ז"ל במאמרו הקצר שאמ' אלמא כרגלי המפקיד נינהו ומהרש"א כת' בשם ר"י תי' אחר ע"ש:

שם שו"ר פטם הרי הוא כרגלי כל אדם. ולא אמרי' הכא כרגלי המפקיד מי שהפקידו מאצלו דהא אפקה מרשותיה מאתמול להעמידו בשביתת הקונה וכן גבי ההיא דר' דוסא וכשינוייא דלעיל:

רש"י בד"ה שאני עברא וכו' והם לא קבליהו מידו. ולר' הלל ורבינא ור' אשי דלקמיה אף שקבלוהו מידו כיון דברשותיה אוקמוה ובמחשבתו היה כרגליו:

בד"ה א"ל ר' הלל וכו' כל אדם אלמא כיון וכו' הר"א:

בא"ד הא ברשותיה אוקמיה במחשבתו הה"ד ומה"ד א"ל רבינא והשאר נמחק:

מסכת ראש השנה

דף ו' ע"א תו' בד"ה יקריב אותו וכו' וא"ת ואעולות מ"ט בעי למשכוני טפי וכו' כצ"ל:

ע"ב גמ' א"ד ובאת שמה וכו' והא מיחייב. ומכיון דאיתי' בעשה דוהבאתם שמה איתי' נמי בלאו דבל תאחר בזמנו ול"ד להא דאמרי' לעיל ורבנן ההוא לעשה דהתם שאני דגלי קרא דבחג המצות וכו' דבעי' ג' רגלים לבל תאחר ופשיט ליה מדתני רבי חייא פרט ליורש דלא עבר בבל תאחר דכתי' בהאי קרא אבל אה"נ דאיתי' בעשה דוהבאתם שמה:

רש"י בד"ה קרי ביה ומ' יתירה למעוטי יורשי וכ"ת דילמא כוליה להכי הוא דאתא וי"ל דא"כ לימא קרא ממך מאי מעמך ש"מ מתרתי:

תו' בד"ה הא לית' בראיה והיה זקן וחולה. מיהו זקן וחולה נר' דפשיטא ליה דליתיה בבל תאחר דודאי ליתי' בשמחה כיון דאינו יכול לעלות אך מי שאין לו קרקע וכיוצא שפיר איתי' בשמחה אך ק"ל גבי ר"י דנציבין דשלחו לו אשריך ר"י שאת בנציבין וכו' וכתבו שם התו' דהא דלא עלה לראיה היינו משום שאין לו קרקע דכי אין לו קרקע מאי הוי הא איתי' בשמחה דומיא דאשה דלית לה קרקע ואף אם נאמ' אשה בעלה משמחה היינו דוקא התם משום דהוי מ"ע שלא הז"ג אבל הכא מא"ל:

דף ז' ע"א גמ' מידי רוב אסוף כתי'. ורב חסדא הוה ס"ד דבאספכם משמ' ארובא דעלמא קאי דקאמ' להו כאספפם ול"ד לחדש האביב דשפיר מיקרי אביב אף במיעוטא ופריך ליה הש"ס מידי רוב אסוף כתי' דילמא ה"ק בהתחלת אספכם:

שם מדברי קבלה למדנו. ומקמי דאתו הני קראי דה"ק הוה קיימא להו הל"מ דחרש האביב הוא ניסן ובתר דאתא קרא רד"ק אסמכינהו קראי וכההיא דאמרי' בסנהדרין:

דף ח"י ע"א גמ' וליפקו נמי אתמוז וטבת וכו'. וכלא"ה הומ"ל מדקתני ועל אב מפני התעני' דהיינו ודאי בזמן הזה אלא דרש"י נקט סיפא דמתני' דמבואר בהדיא דקתני וכשהמקדש וכו'. וק' מעיקרא מאי קא מק' קרי להו צום וכו' הא קרא קאמ' דמה שהיה צום יהיה לששון ולשמחה וי"ל דק"ל דהול"ל יהיו לששון ושמחה דאכולהו ימי הצום קאי מאי יהיה אלא ש"מ דאלום קאי שיהיה בהוייתו וקרי ליה תו ששון ושמחה ושני שפיר דאין שלום צום שאף שעתה אין מתעני' שנבנה הבית מ"מ אם אחר זמן אין שלום צום יחזור הדבר לקדמותו ולשיטת המפרשים שמדקדקים כשאומ' הש"ס מאי דכתי' שיש קו' אחרת כמ"ד מלבד הקו' המבוארת בש"ס ח''נ י"ל דקו' מ"ד היא על יהיה כדכתי' ועוד הק' קרי ליה צום כמ"ש הרב"י א"ח סי' תק"ן שישראל שאלו האבכה בחדש הה' והשיב להם הנביא שאין מתעני' א"כ הול"ל חדש הד' וכו' שהרי אין כאן צום וגם שהצום אינו חוזר לששון ושמחה הלא היום הוא שחוזר לששון ושמחה וא"כ הול"ל יום צום הד' וכו' או חדש הה' וכו' ושני שפיר יש שלום וכו' ופירש"י יש שלם שאין יד האומות תקיפה על ישראל משמע שאף בזמן שב"ה קיים אם ידי האומו' חקיפה ח"ו מיקרי אין שלם ודלא כהרמב"ן שמפ' אין שלם ר"ל שאין ב"ה קיים מיהו יש ליישב דהתוקף הזה הוא לענין ב"ה ולא לענין שולטנו' בעלמא וכדמשמ' מלשון רש"י דלעיל ד"ה א"ר חנא אך ראיתי להרב"י סי' תק"ן הביא פירש"י הנז' ואח"ך כת' ורמב"ן פי' אין שלם שאין ב"ה קיים וכך הם דברי רבי' משמ' שסוב' דחלוקים הם בפי' שלם וכפ"ז אף בזמן שב"ה קיים כשיד האומות תקיפ' ויש שמד צום ומ"ש רש"י לעיל בזמן שאין ב"ה קיים מילתא פסיקתא נקט דבזמן שב"ה קיים זמנין ששון ושמחה וכן יר' מפשט דברי הרמב"ם בפי' המשנה שכת' ובבית ב' לא היו יוצאים על תמוז וטבת משמ' דבבית ב' עצמו קאמ' אף שי"ל דבחרבן בית ב' קאמ' רחוק הוא וכפ"ז חידוש גדול קמ"ל קרא דאף כזמן שב"ה קיים יש זמן צום ודו"ק:

תו' בד"ה שאני ט"ב וכו' בי"ז בתמוז נמי אירעו בו ה' דברים אבל חרבן ב"ה תקיפא טובא ועוד ל"ד לט"ב שצרה א' הוכפלה בו ע"כ והנה תי' אלו לא נזכרו בש"ס כלל וצ"ל דלתי' א' ה"ק שהוכפלו בו הצרות יותר משאר הימים שתוקף חרבן כ"ה הוא חשוב לצרה אחרת והו"ל כאילו אירעו בו ו' או ז' צרות ולתי' ב' שהוכפלו בו צרות ר"ל שצרת ב"ה הוכפלה בו והיינו צרות צרת הבית בא' וצרה ככ' ועיין במהראנ"ח פ' מסעי שפי' באופן אחר והרמב"ם בפי' המשנה כת' היו מתעני' בט"ב מפני תכופת מיני האבל שאירעו בו משמ' דלאו אצרת ב"ה גרידא אלא אכולהו וצ"ל דסובר הרב דצרות שבי"ז בתמוז אינם מיני האבל דמה שנשתברו הלוחות הנה כבר באו לוחות שניות וכן ביטל התמיד שגזרו עליהם האומות לבטלו אינו נק' מיני האבל שהרי במה פעמים מצינו שגזרו האומות על המצות לבטלם ולא מצינו שתקנו ז"ל יום לתעני' וכן העמיד צלם בהיכל ושרף את התורה אינם מיני האבל לדורות אבל חרב הבית בא' וככ' הוא אבל ודאי לדורות שחרבן א' נמשך אף בבית ב' שחסר ממנו ה' דברים ונלבדה ביתר ועדיין לא נבנית והיא עיר ואם בישראל וכן נחרשה העיר הנה כולם הם מיני האבל ולכך לא ביטלוהו והכי דייק ליש' דהש"ס שאמ' דאמ' מר חרב הבית וכו' ולא הביא רישא דמתני' דקתני נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ ודו"ק:

מסכת יומא

דף י"ו ע"א גמ' ט"ו מעלות עולות מתוכה לעזרת ישראל כצ"ל וכ"ה במתני' דמדות ונוסתחינו שכתו' בהן היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים אפשר שנוסח' אחרת היא והמדפיס עירב ב' הנוסחאות ביחד והנוסחא שכתבתי עיקר:

שם מאן תנא מדות ראב"י היא דתנן וכו'. ואע"ג דאשכחן במדות דראב"י פליג אסתמ' דמתני' גבי מעלה היתה שם וגבוה אמה דלקמיה וגבי שער המים בספ"ב ובספ"א גבי אירע קרי וכן ק' למאי דמשני ר' אדא דסתמי מדות ר' יהודה היא מדפליג התם ר' יהודה בפ"ג גבי רובד ובפ"ה גבי דלתות ההיכל וגבי פספסים מ"מ כל היכא דלא אשכחן להו דפליגי בהדיא אסתמ' דמתני' שפיר מוקמי' לסתמי כוותייהו מדאשכחן לשאר סתמי כוותייהו:

רש"י בד"ה ר"א היא וכו' מקרקע התחתון כ' אמה וחצי. משמ' שסובר רש"י דג' מעלות של הדוכן אינם מן המנין שהוא בנין בנוי לעמוד בו הלוים לשורר ולא היה על כל אורך שטת העזרה אלא מכאן ומכאן במקום השיר אך ק' ממתני' דספ"ב דמדות דקתני נמצאת עזדת הכהנים גבוהה מעזרת יש' כ' אמות ומחצה דלרש"י ודאי הדוכן היה גבוה גם מעזרת הכהנים דאל"כ העזרה לא היתה שוה וגם האולם וההיכל לא היה שוה דהא י"ב מעלות הוא דהוו לעלות לאולם והא ודאי לית' שיהיה ההיכל והאולם גבוה מהצדדים ועמוק ונמוך באצבע שאין זה כבוד כלל דאטו לא היו יכולים להוסיף בנין גם באמצע וקרוב אני לומ' דרש"י ז"ל לא גריס לה להך סיפא דנמצא וכו' ושו"ר לח"י שכתבו על רש"י ז"ל דלא דק דבמ' מדות מוכח בהדיא דג' מעלות של דוכן היה בכל אורך עזרת הכהנים דקתני נמצא וכו' ע"כ ומה שנ"ל כתבתי:

תו' בד"ה הא איכא פלגא וכו' היה לשאר השערים וכו' אכתי איכא וכו'. דגובה ב' של הפתחים היינו חלל הפתחים מלבד האסקופה:

דף ב"ח ע"ב גמ' לשטוחי עורות. ונ"מ לדינא כגון שמכר א' לחברו עורות לחים וקיבל המוכר על עצמו שישטח הוא העורות ויתעסק בהן ה' או ו' ומים כדי שיתייבשו ויום א' מהם היה מעונן הוא עולה מן המנין:

דף ל' ע"א רש"י בד"ה ולן' זומא מי מחיל והא מכ"ג יליף. והא דלא פי' דפריך מגופה דבריית' דקתני א' כ"ג וכו' שלא קידש ידיו ורגליו שחרית ולא קתני נמי שלא טבל אע"ג דברישא נקט תרוייהו ופתח בתרתי וסיים בחדא ש"מ דלא מחיל משום די"ל דההיא ר"י היא ועוד די"ל דנקט תנא הכי בי היכי דלא לישתמע דלא עבד לא האי ולא האי הא בחדא מינייהו סגי מ"ה נקט חדא דלא קידש וכ"ש ללא טבל:

דף ס"ה ע"ב גמ' ומשום גזירה ימותו אמדוה רבנן וכו'. הא דבכולהו הני שינויי משני משום גזי' אע"ג דכבר פריך לה אשינויא קמא י"ל דמעיקרא הוה סבר ר' זירא דאועוד קסמיך ורבנן קמיה דאביי סבור דהא דר' זירא חששא רחוקה היא לומר שיאמרו הגורל קובע ויכול לטעות ולהקריב בלא גורל אבל הך דחטאת שמתו בעליה שפיר. טעו בה כיון דשאר הכהנים מתכפרים בה מדמו לה לחטאת צבור ומ"ה ניחא להו למימ' הכא גזי' שעיר אטו פר מלמימר דשעיר שמא יאמרו שעיר קובע ופר גזי'. משום חטאת שמתו בעליה ומ"מ פריך הש"ס דסוף סוף גזי' היא ומשני משום חטאת שעברה שנתה דהא ודאי שכיחא טובא למיטעי בה דב' וג' ימים שפיר טעו בהו אינשי וכי פריך לקמיה ומשום גזי' ימות היינו אפר גרידא (והכי דייק ליש' דהש"ס דקאמ' ומשום גזי' ימות ולא קאמ' ימותו כדלעיל ואע"ג דלעיל נמי בשינוייא קמא פריך משום גזי' ימותו אע"ג דליבא גזי' אלא בפר הכא דייק בלישני' כי היכי דלישתמע אפר גרירא ודלא כהנך דלעיל אבל ההיא דלעיל אשעירי דעלמא ודאי קאמ' א"נ אכולהו פריך דאטו משום חששת אחריני ימותו הני דלית בהו חשש איסורא כלל ומ"ה מוקי משום חשש תקלה כהנהו גופייהו ממש:

דף ס"ו ע"ב גמ' עתי ואפי' בשבת. דאי למזומן בלבד הוא דאתא הול"ל ביד איש מוכן מאי ליש' דעתי ואי לשבת וטומאה בלבד הוא דאתא לא הול"ל ליש' דעתי אגברא אלא אשעיר במועדו ככל דוכת' ומדכתי' האי ליש' דאיש עתי ש"מ תרתי:

רש"י בד"ה זאת אומ' וכו' עירוב כדי נסבה. והתו' בכריתות (דף י"ד) פי' עירוב מלאכת הוצאה עם שאר מלאכות לחיובא דאוריי' וכפ"ז גרסי' עירוב הוצאה בלא וא"ו:

מסכת סוכה

דף י' ע"ב תו' בד"ה אי קביעי וכו' ובשניה' אית' וכו'. דבריה' אלו ק' ההבנה וי"ל דמעיקרא ק' להו דנקליטין אין להם גג וקנופות יש להם גג ונמצא שהריעות' שיש בנקליטין לית' בקטפות וניחא להו דלא חשיב גג וא"כ בתרוייהו אית חדא ריעות' שוה דשניהם אין להם גג והו"ל נקליטין דאין להם גג ולא גובה י' כקנופו' דיש להם גג ואין גבוהין י' כיון דלא חשיב גג וצריך להיות בדבריהם ובשניהם אית בהו חדא ריעותא דנקליטין דאין להם גג וגובה י' כקנופו' וכו' א"נ מ"ש חדא לריעותא היינו ריעותא לפיסול והיינו ריעותא דקביעו' דתרוייהו קביעי דנקליטין דאין להם גג ולא גובה. י' הם כקנופו' דאית בהו תרתי לטיבותא אי לאו משום דקביעי ודוק:

בד"ה ובלבד תרגמה שמואל למתני' דהכא וכו'. ק' דאי כוונתם אמתני' דסוכה שתחת סוכה כא בש"ס מחלק בין מיפסל סוכה לשוייה אוהלא ואי כוונתם אמתני' דמטה וכדמשמ' לישנא דתרגמה דנקטו הא ע"כ דיש חילוק בין מטה דעשויה לגבה ולא לתוכה ובין כילה דאל"כ ק' מקנופות למטה וי"ל דס"ל לתו' דכיון דכילה לא קביעא דמיא למטה דלא קביעא לתוכה דהא במטה נמי כי גבוהה י' לא יצא כמו בכילה ודוקא לר' יהודה הוה ס"ד לקמן דגריעא מטה מכילה:

בד"ה אי קביעי וכו' מ"מ לא חשיב גג. ק' דלעיל לליש' קמא היה סובר הש"ס דחשיב גג מדקפריך אשמואל מקנופות משמ' דקנופו' ונקליטי' ניחא ליה אע"ג דלא הוה ידע אכתי להך חילוק דקביעא והיינו ע"כ משים גג ואיך נהפכה עתה סברת הש"ס לומ' דלא חשיב גג. ולכאו' י"ל דבתר דשמע להך מילתא דקביעו' הדר מסברתו דהוה אמ' משום גג אלא טעמא הוא משום דנקליטין לא קביעי דלא חשיבא ליה הך טעמא דגג דכיון דאין גבוה י' לא חשיב גג ואף להך ליש' יש לה גג ואינה גבוה י' כמ"ש התו' בסמוך ויותר נ"ל לימ' דכל דברי הש"ס בכאן הם דברי הל"א שהם אומרים שבעלי הישיב' שהק' על שמואל מהני בריית' היו סוברים דגג וקינופות הפחו' מי' לא חשיב גג וכמאן דליתי' דמו אלא טעמא הוא משום דקביעי ודוק:

דף י"ז ע"א גמ' אבל סוכה גדולה שהקיפוה וכו'. ואי אשמועי' קך סיפא בלבד ה"א דוקא הכא דסככה סכך פסול הוא דפסולה כד' אמות אכל בחצר המוקפת דסכך כשר הוא אף בד"א כשרה ואי אשמועי הנ תרתי ה"א דבית שנפחת דסכך כשר הוא ומחיצו' לגואי עכידן כשרה אף כד"א קמ"ל ואי אשמועי רישא וסיפא לבד ה"א דחצר המוקפת אכסדרה דמחיצו' לאו לאכסדרה עבידי גריעא ואף פחות מד"א פסולה:

תו' בד"ה אלו איכא וכו' או שמא כיון דאין באויר ג' מצטרפי. דכי לא אמרי' לבוד להחמיר היינו להשלים הוא את השיעור כדבסמוך אבל הכא שנחשוב האויר כמאן דליתי' והאיסור מצטרף לעצמו שפיר אמרי' לבוד כדמוכח לקמן (דף י"ח) דיליף מארובה דטומאה דאין לבוד באמצע אע"ג דהוא להחמיר משום דהתם אין צורך למקום אותו הטפח אלא חשבי' ליה כדליתיה ונתחבר שאר הגג מכאן ומכאן ומה שנסתפקו התו' הכא בזה הוא משום די"ל דאין חשוב מקים לעצמו אלא כשיהיו ד' טפחים מחוברים כא' ולא ע"י לבוד ודוק:

דף כ"ו ע"א גמ' א"ל אביי אלא הא וכו'. ק' דהא ביום שמת רבא נולד ר' אשי כפי ס' התו' בקידושין לאפוקי ס' הרמב"ם ז"ל שסובר דר' אשי קיבל מרבא) ואביי נפטר קודם רבא כדאיתא בפ' אע"פ וא"כ איך אומ' א"ל אביי והא עדיין לא היה בעולמו ונר' שצ"ל רב אסי בסמ"ך שהוא תלמיד רב והאריך ימים כ"כ עד ימות אביי א"נ אמר אביי וכו' גרסי' ול"ג ליה ואף דהאי טעמא דשמא ירדם רב אשי קאמ' ליה י"ל שגם בימי אביי אמרו כן גזי' שמא ירדם והק' עלייהו אביי אלא וכו' וכ"הג כתבו התו' ריש חולין ד"ה אנא שחיטתן כשרה וכו' ואע"ג דאביי ורבא קדמו לר' אשי שמא גם בימיהם הק' קו' זו ע"כ וצ"ל דהא דקבע לה הש"ס משמיה דר' אשי הוא משום דהראשונים לא נודע שמם מי הם:

שם במוסר שינתו לאחרים. ק' דא"כ אדמפליג בין שינת עראי לשינת קבע ליפליג וליתני בדידה בשינת עראי גופה בין מוסר לאינו מוסר דהא בשינת קבע לא שייך מוסר ונ"ל דה"ק תנא ישן אדם שינת עראי ר"ל שינה שהיא עראי ודאי דלא אתי מינה לידי קבע והיינו מוסר אבל לא שינה דאתי מינה לידי קבע דהיינו באינו מוסר וכן צ"ל לר"י דמפ' לה במניח ראשו בין ברכיו:

שם וליחוש שמא ירדם ק"ל דמאי מדמי תפלין לסוכה הא טעמא דתפלין הוא משים שמא יפיח בהן וא"כ הו"ל גזירה לגזי' משא"כ בסוכה דליכא אלא חדא גזי' וליכא למימר דהאי לא מיקריא גזי' לנוי' כיון דאורחא דמילתא כך היא דמשינת עראי אתי לידי קבע חדא דא"כ מאי אלא דקאמר אביי דמשמע דמהאי דינא דסוכה הוא דק' ליה בלא"ה תק' ליה שפיר (ולזו יש ליישב דלאלומי פירכא הוא דקאמר אלא ועוד מאי פריך ר' משרשיא ערכיך ערבא צריך הא הכא בכ"הג אלא גזירה בעלמ'ולאו אורחא דמלתא כי התם והו"ל גזי' לגזי' ועוד מאי משני רבא אין קבע לשינה סוף סוף תק' גבי תפלין ליחוש לשמא ירדם דהא אורחא דמילתא היא ורחוק לומ' דבהא פליגי אביי ורבא לכן נראה דשמא יפיח לא מיקריא גזי' דאורחא דמילתא היא דבשינת קבע יפיח ועוד דהא קי"ל דתפלין לא יסיח דעתו מהם ק"ו מציץ ואין לך היסח הדעת יותר מהשינה ואע"ג דבשינת עראי נמי הו"ל היסח הדעת י"ל דכיון דכל שעה הוא ממשמש כהן ואינו מסיח דעתו מהם לשמור עצמו שלא יפיח בשינת עראי אין חשש וכשמורים ועומדים הם וש"מ דבשעה מועטת אין קפידא בדבר:

דף ב"ז ע"ב גמ' עשה סוכה הראויה לו'. משום דק"ל רהעשיה אינה אלא פעם א' והישיבה היא ז' ימים והול"ל תשבו כאידך קרא דבסוכות תשבו מ"ה מפ' ליה דת"ק עשה סוכה לשם ז' ולרבנן ה"ק סוכה הראויה לז' שמה סוכה ושאינה ראויה לז' לא שמה סוכה כדלעיל (ד' כ"ג) גבי סוכה שע"ג בהמה ולר"מ דפליג התם היינו משום דמדאורי' מיחזא חזי ומיהו קרא אתא למעוטי סוכה שאינה עומדת ברוח מצויה דיבשה שאינה ראויה לשבעת ומדכתי' חג הסוכות תעשה דרשי' עשה סוכה בחג כדלעיל פ"ק (ד' ט') אך ק"ל דר"י ור"מ ס"ל דסוכה דירת קבע בעי' כדלעיל פ"ק (ד' ז' כ') שתהא עומדת ברוח מצויה דים וא"כ קרא דז' ימים דהכא מאי דרשי ביה ואף לר"י דפוסל מהכא סוכה שע"ג בהמה משום שאינה ראויה לז' מ"מ כיון דמדאוריית' מיחזא חזי ע"כ דעיקר קרא לאו להכי אתא ואין לומר דה"ק עשה סוכה בתוך ז' דא"כ חג ל"ל ורחוק לומר דס"ל כב"ש דלעיל ד' ט') דבעי' סוכה העשויה לשם חג מיהו ר"א ור' דס"ל פב"ט ור"ש נמי ס"ל התם כר"א דהכא ע"ש אבל ר"י ור"מ ור"ג ק' דאף דס"ל כב"ש דדירת קבע בעי' מ"מ דוחק הוא לומ' דס"ל נמי כב"ש בהא דבעי' לשם חג ואף שנאמ' דהא בהא תליא מ"מ ז' ימים ל"ל ומהיכא תיתי דבעי' סוכה א' לז' עד שהוצרך הכתוב לרבוייה תוך ז':

דף ב"ח ע"ב גמ' סד"א האורח בישראל אמ' רחמ' ולא הגרים. ואין להק' לא לכתו' לא ה"א ולא וא"ו דעיקר קרא אצט' לר"א לרבות גר שנתגייר בנתים ולרבנן להכשיר סוכה שאולה כדלעיל:

דף גמ' פשיטא מ"ד הואיל ואית ליה שם לווי. והא דלא קאמ' משום דדומה למגל משום דהא קתני לה בהדיא בבריי' דומה למגל כשר ומאי קאמ' אביי ש"מ האי חילפא וכו' מ"ה שני הואיל ואית ליה שם לווי דבלאו הך בריי' דהימני ערבה ה"א דחילפא גילא פסולה משום שם לווי ומהך בריי' דדומה למגל שמעי' דכשרה ונמצא דחדא דאית בה תרתי שמעי' מהכא וראיתי למהרש"א ז"ל שכת' דאיכא מינא אחרינא דדומה למגל ולית ביה שם לווי ובהכי מיתרצן הבריי' שפיר דקאמ' דחילפא גילא קושטא קאמ' דמכשר נמי אפי' בחילפא גילא ואשמועי' אביי דאפי' חילפא גילא דאית ליה נמי שם לווי כשר ע"כ ולענ"ד אינו נוח לי דא"כ מהיכא שמעת מינה דחילפא גילא דאית ליה שם לווי כשר דילמא ההיא בריי' מיירי בההוא מינא אחרינא דלית ביה שם לווי:

שם אמ' ר"א יכול וכו' כצ"ל:

דף מ"ג ע"א רש"י בד"ה ויעבירנו ד' אמות וכו' בקרפף או בגינה. תימ' דהא אמרי' בפ"ק דשבת (ד"ז) ובעירובין (דס"ז ע"ב) קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ואפי' כור ואפי' כורים הזורק לתוכו חייב מ"ט מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין הרי שר"הי מודה היא וכן גינה המוקפת גדר ודאי דר"הי גמורה היא וצ"ל דמיירי בקרפף שאין מחיצתיו גבוהות י' דאז הוי כרמלית גמורה כהא דאמרי' התם בשבת (ד"ז) גבי בית שאין בתוכו י' וקיריו משלימין לי' על גגו מותר לטלטל בכולו בתוכו אין מטלטלים אלא ד' אמות דהוי כרמלית ע"ש בפירש"י:

דף מ"ד ע"א תו' בד"ה והאר"י דילכון וכו' והשת' נוח' דפריך הכא שפיר דר"י אדר"י וכו'. ק' דכפ"ז מאי משני כאן במקדש כאן בגבולין סוף סוף ק' דידיה אדידיה בגבולין וכ"ת דההיא ר' כהנת קאמ' לה דמנהג נביאים הוא ואיהו לא ס"ל א"כ הו"ל לש"ס לשנויי הכי וחילוק זה דמקדש מאי אהני לן להאי קו' ולולי דבריהם אלו הייתי אומ' דהכי פריך דמדקאמ' דילכון היא משמ' שחידוש הוא שנתחדש מאצלם ולא שנשכח וחזר ונתיסד אלא חדש ממש שלא היה מעולם וחידשותו הם וא"כ ק' שפיר אמ"ש שבחנם וכו' ומשני שפיר כאן במקדש וכו' והדר ביה משינוייא קמא אבל לדבריהם ז"ל קשה מהכין סוגיית הגמ' ואפשר שזוהי כוונת התו' כדכתי' דדילכון היא משמ' מנהג נביאים שהוא חדש ממש ולא יסור דקאמרת ששכחו' וחזרו ויסדום שזה אינו קרוי דילהון ומשני שפיר כאן במקדש וכו' וא"כ פי' יסוד הוא כפשוטו שהוא יסוד חדש כדס"ד מעיקר' ושפיר קרי ליה יסוד אך ראיתי לח"ה ז"ל שכ' דלפי' ר"ת ניחא דלא קא' אלא ונר' שמפ' דבריהם על סוגיית הגמ' דה"ק מ"ש כאן במקדש ר"ל יסוד נביאים הוא ר"ל שבגלות שכחו דין זה דהל"מ ערבה במקדש וחזרו ויסדוה הנביאים במקדש כשעלו מבבל ולולי הנביאים האלה לא היתה ניטלת ערבה במקדש כאן בגבולין מנהג נביאים הוא והיינו דר"י משמיה דר' כהנא ופלוגתא דר"י וריב"ל הוא במקדש ודברי התו' דלקמן בדבור שאח"ז הם לשיטת רש"י ודוחק ומ"ש נ"ל נכון אע"פי שהוא דחוק קצת בפי' התו' כי בכולה סוגיא דש"ס משמ' דפשיטא להו דלכ"ע ערבה דאורייתא כדמוכח לעיל (דף ל"ד ע"א) ע"ש:

גמ' טוב לצדיק טוב לשכנו וכו' ויש להבין מאי ראיה מייתי מהפסוק שטוב לצדיק וטוב לשכנו ועוד מה הוא הלשון טוב לצדיק וכו' והל"ל אשרי לצדיק ואשרי שכנו ונ"ל לפרש בהקדים מה שפי' הרב חיד"א זצ"ל בס' חומת אנ"ך בפסוק זה וז"ל ואפשר לרמוז בפ' אמרו צדיק במס שפי' רבינו האר"י ז"ל בפי' מאי דתקנו בתפלה ושים חלקנו עמהם דיש צדיקים שנותנים להם חלק אחרים שיזכו בו והם אינם רוצים ליהנות מאחרים וישארו לבעליהם וז"ש ותן שכר טוב לכל הבוטחים וכו' ואינם רוצים ליקח חלק אחרים וכו' עש"ב ואפשר לפ' בסגנון א' אמרו צדיק כי טוב בשביל מה תקנו בתפלה שיתפללו שיתן שכר טוב לצדיקים לזה אמר כי פרי מעלליהם של אחרים יאכלו הם בעצמם ולזה תקנו שיתפללו שיתן שכר טוב לצדיקים תחת זה שנתנו לבעליהם ובדברי האר"י ז"ל א"ש גמ' דקדושין (דף מ' ע"א) אמרו לריק כי טוב כי פרי וגו' זכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב אלא טוב לשמים ולבריות זהו צדיק טוב טוב לשמים ורע לבריות זהו צדיק שאינו טוב ע"כ ולכאורה קשה דאיך אפשר צדיק ורע לבריות דא"כ אינו צדיק ועוד למה מביא הגמ' סיפיה דקרא כי פרי וגו' ובדברי הרב ניחא דהיינו אותו צדיק שאינו רוצה ליהנות מאחרים אע"פ שנתנו לו שיזכ' בו זהו טוב לשמים וטוב לבריות שאוכלים חלקם אבל אותו צדיק שיזכה בו רע לבריות שאין אוכלים חלקם ולכך הביא סיפיה דקרא כי פרי וכו' ובבא לביאור הגמ' טוב לצדיק טוב לשכנו והכונה איזהו צדיק שנקרא טוב כשהוא טוב לשכנו שנאמר וכו' אי נמי טוב לצדיק שאינו רוצה ליהנות משל אחרים כיון שמתפללים שיתן לו הש"ית שכר טוב תחת זה שנתנו לבעלים א"כ ודאי טוב לצדיק שאינו לוקח מאחרים ואינו חסר כלום וטוב לשכנו שיקח חלקו ודוק מש"א:

מסכת מגילה

דף ח' ע"ב תו' בד"ח ובקש לעקור וכו' א"נ י"ל דרצה לעוקרו מט' וכו' ק' דבהא נמי אמרי' אין ב"ד יכול לבטל וכו' כדאמרי' לעיל בריש מכילתין דאי ס"ד אנשי כנסת הגדולה י"ד וט"ו תקון אתו רבנן ועקרי וכו' והתנן אין ב"ד יכול לבטל וכו' ע"ש כ"ש תכא דרצה לעקור הכו' לגמרי ויש ליישב דהכא שאני דמודו רבנן די' ראוי לקובעו דרובו של היכל בו נשרף כדאיתא בתענית (דכ"ט) אלא דס"ל דאתחולי פורענותא עדיפ' משא"כ התם דס"ל לאנשי כנ"הג שאין ראוי לקבוע אלא י"ד וט"ו אשר נחו בהם:

דף ו' ע"ב גמ' סדר פרשיות איכא בינייהו. והשת' כפי ס"ד ה"ה דהו"מ משני מתנו' איכא בינייהו אלא דאוקי פלוגתייהו בענין קריאה דומיא דקריאת מגי' המפורשת בברייתא:

שם אף כאן אדר הסמוך לשבט. ר"ל ושניהם שוין א' אדר הסמוך לשבט וא' הסמוך לניסן כדקתני שכל מצות שנותנו' בב' נותנו' בא' אלא משום דאין מעבירין על המצות עבדי' לכתחלה בא':

שם ואם אית' אידי ואידי וכו' ראי כוונתו לומ' שזה מיתתו בסקילה וזה בהיכרת הול"ל שזה זדונו בסקילה וזה זדונו בכרת מאי בידי אדם דקתני:

רש"י בד"ה אלא מקרא מגי' כלומ' וכו'. כיון רש"י בזה לומ' דמתני' אדיעבד קאי וכן לקמן בגמ' גבי סדר פרשיות זה וזה שוין פירש"י אדיעבד משום דאי קאי בלכתחלה דמתנו' לכתחלה כב' א"כ מאי פריך לקמן אי ת"ק ק' מתנות והא לת"ק לכתחלה מתנו' בכ' וכן לקמן בסדר פרשיות אי קאי בלכתחלה דלכתחי' אף בא' אי ת"ק ק' פרשיות ומשמ' ליה לש"ס הכי דמתני' מיירי בבדיעבד דמתנו' דומיא דמקרא מגי' קתני דתנן בריש' קראו וט' קורין אותה באדר כ':

תו' בד"ה ור"א וכו' מדקתני משנה יתירה וכו'. דבשלמ' ח"ק קתני לה לאשמועי' דשאר דברים חוץ ממקרא מגילה אי עבור בא' עבור וכן רשב"ג קתני לה לאשמועי' דשאר דברים נמי עבוד להו בב' אבל ר"א דפליג את"ק במ"מ לא צריך למימרא להך משנה וחוץ מדבריהם נ"ל לומ' דת"ק ע"כ דריש אדר הסמוך לניסן וא"כ סדר פרשיות לכתחי' בב' לסמוך מחיית עמלק למחיית המן כמ"ש רש"י לקמן (דכ"ט) וא"כ מ"ש נוהגו' בא' הוא בדיעבד אבל ר"א ע"כ דריש אדר הסמוך לשבט וא"כ לכתחי' בא':

בד"ה ור"א כר' יוסי וכו' דדייק מדקתני משנה וכו' ולולי דבריהם ז"ל י"ל דדייק מדקתני רשב"ג אומ' אף קורין אותה באדר הב' דהול"ל רשבג"א קורין אותה כמ"ש ת"ק מאי אף אלא ש"מ דר"א כר"י סבר דלכתחי' בא' מ"ח א"ל רשב"ג דאף קורין וכו' ר"ל ל"מ דלכתחלה קורין בב' אלא אף אם כבר קרא בדיעבד בא' חוזרין וקורין אותה בב':

דף י"ד ע"א גמ' ויסר המלך את טבעתו א''ר אבא בר כהנא גדולה הסרת טבעת וכו'. דלהיות אחשורוש חפץ בהשמדת יש' יותר מהמן לכך לא די שלא לקח ממון מאצלו אלא אדרבה הוסיף לו מדיליה ונתן לו את טבעתו ובזה נתיאשו יש' מביטול הגזירה שאילו לא היה תאב לזה אלא משום שנתפתה לעצת המן אפשר שיבאו אחרים ויפתוהו לבטל הגזירה אבל עכשיו שראו וידעו שתאותו ורצונו בזה אמרו אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים ולזה כיון הש"ס שהקרים את המאוחר ודרש קרא דויאמר המלך להמן הכסף וכו' קודם קרא דויסר המלך:

רש"י בד"ה ה"נ אמ' רבא בשלמא דאי גרסי' מתקיף משמ' שכיון להק' על המק' דמעיקרא קו' לית' וא"כ מאי מק' ליה הש"ס מדתניא משנכנסו לארץ והרי דברי רבא הם כפי דעת המק' דאכתי לא ידע לה להך ברייתא:

ע"ב גמ' איתיביה ר' עינא וכו' ר' יהודה אומ' אף תולדה וכו'. צ"ל דס"ל דר' יהודה לא פליג את"ק אלא ת"ק מיירי באנשים נביאים כהנים לבד ור"י הוסיף חידוש אחר של חולדה ומא"ח ומא"ח ול"פ דאל"כ אדמח' ליה מדר"י ליסייעיה מת"ק דאינה מבני בניה של רחב ואף שי"ל דדחיק' ליה לאוקומי מלתיה דר"נ כתנאי מ"מ אינו נ"ל א"נ י"ל דת"ק דלא חשיב חולדה היינו משום דס"ל דקרא דבן תקיה אבעל קאי ולא דרשי' לית אחולדה ועוד דס"ל דשם בעלמא הוא ולאו לדרש' א"כ כ"ש לחרחס דלא דמי ממש לחרס דלא דרשי' ליה וח"ע נמי דר"י דלא דריש לחרחס אליבא דרב עינא וא"כ ר"נ דלא כמאן ופני שפיר דר"י תרוייהו דריש והא דמשמ' להו הני לדרשא ולא שמות בעלמא הם משום דאישתנו בד"הרב' סי' ל"ד דכתי' בן תקהת בן חסרה ש"מ לדרשא ודוק:

דף כ"ו ע"ב תו' בד"ה תשמישי קדושה וכו' מדלא קרי הכא לרצועו' אלא תשמישן וכו' שיש לפ' הטעם וכו'. ומשום שי"ן גרידא שהיא הל"מ לא עדיפ' משל יד שאין כאן שם שרי שיהא נקרא עליו שם ה' וא"כ וראי אינו נק' שם ה' אלא משום עיקר התפלין וא"כ מ"ל של יד מ"ל של ראש:

מסכת חגיגה

דף ב' ע"ב תו' בד"ה נשים ועבדים וכו' כדדייק בפ"ק דנדה וכו' ולולי דבריהם ז"ל י"ל דמין דהוי מרובה ושכיח בעולם נקט ליה בלשון רבים ולהכי בכל דוכתא בש"ס נקיט נשים ועבדים אבל חרש ושוטה שהם יחידים בעולם שאינם כ"א א' מעיר וב' ממשפחה נקט ליה בל' יחיד וה"ט דבכל דוכת' בש"ס נקט טומטום ואנרדוגינוס בל' יחיד. וקטן כיון דלאו בכל הקטנים משתעי וכדסיים בסיפא איזהו קטן וכו' מש"ה נקט ליה בל' יחיד ודוק ותשכח בש"ס דבכל דוכת' נקיט נשים ועבדים וחש''ו בל' יחיד ופעמים מצינו שאומ' אשה ל' יחיד כדאיתא בפ"ק דפרה ומייתי לה התם בערכין ר"י מכשיר בקטן ופוסל באשה ובאנדרוגינוס ובריש ערכין דקתני חש''ו נידרין ונערכין אבל לא בוררין ולא מעריכין היינו משום דהתם נמי יש חילוק דבקטן הסמוך לחוש כדאיתא התם ע"ש אבל התם בנדה (ד"ח) שפיר דייק רק ממאנין את הקטנות ומשיאין את האשה ע"פ ע"א דמ"ש דבהא נקט קטנות אי פירושה קטנות דעלמא ה"נ לימא נשים ופי' נשים דעלמא דהא תרוייהו יחידים ולא שכיחי כ"כ ואדרבה הך דאשה ע"פ ע"א שכיחא טפי ממיאון דקטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה ולהכי דייק מינה דתרי קטנו' קתני חדא דר' אליעזר וחדא דר' אלעזר אך ק' דבברכות (ד"כ) תנן נשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש וכו' ולדעת רש"י התם ניחא דמפ' לה אף בקטן שהגיע לחינוך אבל לדעת התו' שם ק' דמפ' לה בלא הגיע לחינוך דוקא. וכן בסוכה (דף כ"א) תנן נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה קטן שא"צ לאמו חייב בסוכה ונר' דקטני' שכיחי טובא הני והני פי' הקטנים הרבה והגדולים מהם ולכן היכא דתני להו בהרי נשים ועבדים נקיט להו בל' רבים קטנים והיכא דתני להו בהדי חרש ושוטה נקיט בל' יחיד וקטן ודוק:

בד"ה תקנתם את רבו וכו' ואי משום עבדות וכו' פי' ואי משום עבדות לא קרינא ביה לא תקנתם דומיא דרישא דתקנתם את רבו דמיירי בעבדות דהא מעיקרא היה כולו לרב והשתא ביומו לעצמו ושו"ר למהרש"א ז"ל שפי' בע"א:

בא"ד והר"ר משולם גריס וכו' ר"ל דלעצמו תיקנו שפיר בעבדות אבל לרבי לא תקנתם כלל דהפסיד כעבדות וגם כוולדות וליבטיל והלא לא נברא העולם אלא לפ"ור דלישא שפחה וכו' והעבד ג"כ יש לו ריעות' בזה דליבטיל והלא לא נברא וכו' ונמצא דתרתי לריעות' איכא ולכך כופין את רבו. ובדרך חריף היה כר' לכאו' לומ' דהר"ר משולם קורא בדרך תימ' תקנתם את עצמו ואת רבו הא ודאי לא תקנתם לא זה ולא זה דלישא שפחה וכו' וכפ"ז ניחא שפיר מ"ש התו' שגם הרב מפסיד הוולדו' דכפי פשט לשונם צ"ל דהאי גם קאי אוולדו' ור"ל שהרב מפסיד גם הוולדו' אלא דק' בפ"ז למה שינה הגי' והיפך הסדר:

בד"ה לישא שפחה וכו' דתפשי בה קידושי' אתי צד עבדו' וכו' דבריהם אלו הם את"ל דמי שחציו עבד שקידש בת יש' קידושיו תופסי' בה דבעיא היא בהשולח דף מ"ג) ואת"ל דאין קידושין תופסי' בה צ"ל כאידך. טעמ' דאין לנו לתקן להרבות ממזרין וראיתי בתי' דפסחים (דפ"ח) דמסיימי בה ואי לא תפסי א"כ בעילתו בעילת זכות עכ"ל:

בד"ה לישא שפחה וממזרת וכו' כדי להרבות ממזרים. דדוקא ממזר נושא שפחה ומיטהר אבל נקבה אינה מיטהר' בעבד דעבד אין לו יחס והולד אינו כרוך אחריו וא"כ לא מהני מידי ליטהר כדאיתא בס"פ האומ' דס"ט):

בא"ד א"נ נתינה אסור' בצר עבדו' דלאו קדש ועומד הוא פי' שהנתין אינו קדש ועומד הוא וא"כ מוזהר הוא בלא יהיה קדש ועיין בתו' דגיטין (רמ"א) שהרחיבו הדברים בזה ע"ש:

בד"ה לא תהו בראה וכו' ואמ' שמעון בר אבא משום ר"י כל שהוא וכו' ובהשולח (דף מ"ב ע"ב) פי' התו' הירוש' הזה דכל שהוא מצווה על פ"ו דקאמ' היינו משים לשבת יצרה ובהכי ניחא נמי אידך קו' שכתבו ועוד ליש' דנקט וכו' משמ' דאתרוייהו קאי דאה"ן דמשום לשבת יצרה מיקרי העבד חייב בפ"ו וכדמסיים תנא שנאמר לא תהו וכו' אבל לאו משום פרו ורבו:

בד"ה המדבר ואינו שומע בב"ר מפיק וכו' לכאו' דברי התו' אלה סותרים לדברי הרא"ם פ' שמות שכת' בשם ש"ר דאו פקח היינו פקח לשמיעה ופקח לראייה ע"ש ואפשר דב' סברות הם בש"ר וכעת ספר מ"ד אינו בידו:

דף ג' ע"ב גמ' אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף ד"ת חסרין ולא יתרין פירש"י מה מסמר זה כשנועצין אותו בכותל הוא מחסרו ע"כ לכאו' משמ' שהכוונה היא שהמסמר הוא מחסרו לכותל ואינו נכון חדא דהש"ס קאמ' מה מסמר זה חסר משמ' שהמסמר עצמו חסר ועוד דקאמ' אף ד"ת פרין ורבין כנטיעו' משמ' שישת עצמם הם פרין ורבין כנטיעו' שהם עצמם פרין ורבין לכן נר' שהכוונה היא שדרך המסמר כשהוא תקוע בכותל או בכלי עץ אז יעלה הברזל חלודה והוא הולך וחסר עד שיעקר ראש המסמר מגופו ונמצא שהכותל הוא מחסר למסמר ובזה יבוא המשל והנמשל על נכון ודוק:

דף ד' ע"א גמ' הא ל"ל קרא מכדי כל מצוה שהאשה חייבת וכו' ק' כיון דפשיטא ליה דעבדים פטורים א"כ מאי מק' מעיקרא בשלמא וכו' אלא עבדים מנ"ל וי"ל דדור א' שהיה בימי רצ הונא בני ישיבתו הם ששאלו בשלמא נשים וכו' משום דמפ' למתני' במי שחציו עבד כדרבינא ושני להו רב הונא שפיר ואח"כ הדור האחרון שהיה בימי רבינא הם הק' עליהם על המק' ועל המתרץ א"נ ר' הונא בעצמו הוא ששאל בשלמ' וכ"הג כתבו התו' בב"ק:

תו' בד"ה זכורך להוציא וכו' מת"ל ערל אפילו מקצת ערל. ק' דאמאי אצט' התם ריבוייא דערל והא מתיבת זכר לחודה לא מימעיט אנדרוגינוס דהא הכא אי לאו דכתי' זכורך אלא זכור לא הוה ממעטי' אנדרוגינוס ודוחק לחלק בין זכר לזכור וי"ל דאיצטרי' התם ריבויא דערל כי היכי דלא נילף מראיה לפיטור' וכ"הג תי' התו' שם בשבת (דף קל"ו ע"ב) ד"ה דתניא הזכר ע"ש א"נ הכא דאיצט' מיעוטא הוא משום דכתי' כל דהוה משמ' ריבוייא ולא הוה מוקמי' ליה למעוטי מקמץ ובורסי אלא לרבויי כמשמעו' כל בכל מקום ועי"ל דהכא דאצט' זכור להוציא את הנשים לא משמ' מניה מיעוט' דאנדרוגינוס אבל התם למעוטי נקבה לא אצטריך דהא לא שייך. בהו מילה א"כ שפיר ממעיט מיניה אנדרוגינוס. אך ק' דא"כ לא לכתו' לא ה"א ולא וא"ו לא לכתו' זכר ולא לכתו' ערל ואף שי"ל דשמא אצטרי' זכר לשום דרשא מ"מ מחוורתא כדמעיקר' ותי' ב' שכתבנו אינו מועיל לבריית' דערכין דממעט טומטום ואנדרוגינוס מהזכר וצריכים אנו לתו' א' שכתבתי ע"ש בתו':

בד"ה אלא טומטום וכו' וא"ת וכו' ולא פריך מידי. ק' דמאי ק"ל מהתם הא התם ממ"נ אי זכר הוי או נקבה הוי בעי שילוח ולכך איצט' מיעוטא משא"כ הכא דאי נקבה הוי פטורה מראיה ולא בעי מיעוט וכ"ש כפי מ"ש בסמוך דהוי מביא חולין לעזרה ולכך פשיטא לן דפטור מספיקא הא התם ליכא מביא חולין לעזרה דאע"ג דהתם נמי מיירי לענין קרבן על ביאת המקדש מ"מ ליכא מביא חולין כיון דממ"נ חייב ונר' שכוונת התו' היא להק' על האנדרוגינוס שם דהיכי מתמעט משום דהוא ספק וזכר ודאי בעי' וכי אצטריך קרא למעוטי ספיק' והא קמי שמיא גליא אי מקרי זכר או נקבה ובשלמ' טומטו' י"ל משום שיש מהם זכרים ויש מהם נקנו' מ"ה אצט' קרא למעוטיה אבל אנדרוגי' שכולם שוים וקמיה שמיא גליא היכר אצטריך קרא למעוטיה משום ספק ואע"ג דקי' זו אינה דומה לחי' דסוגיין מ"מ ק"ל לתו' מהכא דאי הכא דאיכא ספקא שפיר אלא משום דמסברא ידעי' לה דהוי מביא חולין פריך אצטרי' וכו' כ"ש התם דליכא ספקא קמיה שמיא ותי' ר"י דהתם איכא תרי קראי ר"ל זכר ונקבה ושפיר מימעטי תרוייהו דטומטו' בין אם הוא זכר או נקבה פטור וכן אנדרוגי' אם הוא זכר מיקרי הכא מיעטיה קרא כיון דמשונה הוא ואם הוא נקנה מימעיט שפיר מנקבה משום דמשונה הוא והש"ס דנקט זכר ודאי נקבה ודאית הוא משום דהתנא מספק' ליה נקט האי ליש' ועוד משום טומטו' דהוי ספק נקט תנא האי ליש' אבל אה"ן דעיקר מיעוט' באנדרוגי' הוא משום דמשונה ומיתורא הוא דשמעי' לה דאי ליכא אלא חד מיעוטא לא הוה ממעטי' אלא טומטו' דאית ביה שפיר ספקא אבל הכא ליכא אלא חד קרא דהיינו זכר דנקבה פטורה היא וא"כ מיעוט' לטומטו' לא צריך ובאנדרוגי' שפיר אצט' מיעוט' משים דאית ביה מקצת זכורך ולהכי פריך בבכורו' וכו' דהתם ליכא אלא חד קרא דזכר ונקבה פסולה היא לעולה א"כ לא אצטריך מיעוט' לאנדרוגינו' דהוי ספק נקבה דאטו' אצטרי' קרא וכו' דאין לומ' משום דמשונה דא כ ש"מ דזכר ודאי הוא ולא ספק וכמ"ש התו' שם בפ' ואלו מומין ע"ש בתו' ושם הרחיבו הדברים וכאן קצרו בדבריהם ומ"ש וכן בפ' דם שחיטה וברפ"ב דיומא וכו' ר"ל דביומא מרבה חלב כוי לאיסור מכל חלבו ופריך אצט' קרא לאתויי ספק' ובדם שחיטה מרבה דם כוי לאיסור מכלל ופרט ופריך אצט' קרא למיסר ספק' משום דבהנהו ליכא אלא חד קרא ר"ל דאי הוה שייך הכא תרי קראי בחיה ובבהמה כי ההיא דנדה הוה שפיר דאיכא ספק' דלא ידעי' אי מתרבה מקרא דחיה או דבהמה ואידך ע"כ אתא למלת' אחריתי אבל השתא דליכא אלא חד קרא בבהמ' ע"כ דבהמה הוי דאי חיה הוא לישתרי חלבה ואי משום ספק' אפריה קרא הא לא אפשר דקמי שמיא גליא וכן גבי דם אי הוו תרי קראי בחיה ובבהמה הוה ספק' שפיר כדכתי' דלא ידעי' אי קרא דחיה עיקר ואשמועי' דהוי בכלל חיה ואידך קרא את' למילת' אחריתי או איפכא אבל השתא דליכא אלא חד קרא לאסור דמו הא ודאי לא צריך דהא ממ"נ אם חיה או בהמה דמו אסור. ומ"ש ובהכי וט' אלא ודאי התם קרא יתירה וכו' ר"ל דכפי מ"ש דהיכא דאיכא קרא יתירה שפיר ממעיט אף את"ל שהוא זכר ודאי או נקבה ודאית ניחא הך דר"ש דבהערל משמ' דס"ל זכר ודאי הוא ובכפור ממעט ליה אלא ש"מ דהתם דאיכא קרא יתירא שפיר ממעיט:

וראיתי למהרש"א ז"ל בח"ה שכת' דהתו' ל"ג מי אצטרי' וכו' אלא אצט' קרא למעוטי ספק' וכן נר' ממה שהביאו מפ' אלו מומין וה"פ אצטרי יתורא דקרא למעוטי ספק' והכא דלית לן יתורא לית לן למעוטי מחד מיעוטא אלא ספק' דאנררוגי' מטעם מקצת זכורך ולא ספק' דטומטו' ובהכי סליקו דבריהם כהוגן דבנדה לא פריך לא אטומטום ולא אאנדרוגי' דאיכא ב' מיעוטי והכא דאיכא חד מיעוטא לא פריך אלא אטומטו' דאיכא לאוקומי מיעוט' באנדרוגינוס ובההיא דפ' אלו מומין ופ' דם שחיטה ופ"ב דיומא כתבו דבכל הני ליכא רק מחדא קרא דהיינו מגופה ומ"ה פריך שפי' אפי' אאנדרוגי' דאצט' יתורא למעוטי ספקא וליכא דאצטרו' לגופי' ולפ"ז לא הוו צ"ל הכא דטומטו' הוה פטרי' ליה ממילא אלא לקושט' ורווח' דמילת' קאמ' הכי אבל ק' לפ"ז מאי ק"ל ליתי על תנאי אימא דאה"ן וקושט' הכי הוא וע"כ נר' להגיה בתו' א"נ במקום אלא וכצ"ל ואע"ג דאנדרוגי' נמי ספק' הוא מטעם מקצת זכורך כדאמ' תלמודא א"נ טומטו' הואיל ומשום וכו' הדרך הא' של תו' כמ"ש דפריך דהא אצט' יתורא לטומטו' וליכא אלא חד קרא למעוטי אנדרוגי' ועד"ז כתבו וא"ת בנדה וכו' ודרך הכ' של התו' הוא הדרך שכתבו ג"כ בפר"א דמילה דפריך הכא דלא צריך קרא למעוטי טומטו' דממילא פטרי' ליה ואהא הק' ליתי על תנאי עכ"ל מוכח מדבריו שמפ' סוגיא דהכא ודאלו מומין דפריך וצריך קרא למעוטי ספקא ליכא והוא בדרך קו' ולא בדרך תימ' ומלבד שלשין הגמ' שם משמ' הפך אלא דק' ג"כ דלא יתכן שם פי' זה דהכי אית' התם אדאמ' ר"יש התם אנדרוגי' בכור ומומו עמו בעי רבא ר"יש מיפשט פשיטא ליה אנדרוגי' בכור הוא ומומו עמו א"ד ספוקי מספק' ליה ואת"ל קאמ' ת"ש זכר ולא נקבה כשהוא אומ' למטה זכר שאין ת"ל להוציא טומטו' ואנדרוגי' מני אילימ' וכו' אלא פשיט' ר"יש אא"ב ר"יש מיפשט פשיטא ליה היינו דאצט' קרא למעוטי אא"א מספק' ליה אצט' קרא למעוטי ספק' לעולם רבנן בתראי וכו' הרי בהדיא לשון הגמ' דאי פשיטא ליה לר"יש דהוי בכור אצט' קרא למעוטי מכלל דאי מספק' ליה לא צריך קרא למעוטי וא"כ בלשון תימ' היא הקו' עוד ק' דהיכי ניחא הברייתא כר"יש אי נימא דפשיטא ליה הא אכתי ק' טומטו' דהא ליכא אלא חד מיעוט' ומוקמי' ליה באנדרוגי' דהוי זכר ודאי לר"יש וטומטו' דהוי ספקא ליבעי קרא למעוטי וכמו פירכא דהכא וכן מאי משני התם לעולם רבנן בתראי (פי' דס"ל התם דבריה הוא ואינו בכור) וגבי בכור תרתי קראי כתיבי הזכר הזכרים הא סוף סוף צריך אכתי קרא אחרינא לטומטו' דלכ"ע הוי ספק וכן מ"ש דכתהי' דיומא מגופיה דקרא יליף ק' הא מיתורא דכל קיליף התם ואהא י"ל שפירכת הש"ס שם היא כפי מאי דהוה ס"ד התם מעיקר' דחצי שיעור אסו' מדאורייתא מיתורא דכל וא"כ ליכא יתורא לכוי ע"ש. ומ"ש נ"ל נכון ויבא מקושר נמי מ"ש ובהכי ניחא וכו' עם דבריה' דלעיל משא"כ כפי דברי מהרש"א וי"ל ומיהו גם כפי מ"ש צ"ל דמ"ש התו' העשירי ודאי וכו' דכוליה קרא יתירא לרווח' דמילת' כ"כ כפי המשך תירוצם דהא ההיא דעשירי ספק רמיא לטומטו' דשייך ביה ספק וממעיט ליה קרא שפיר וכפי דרך הזה שכתבתי לא יהיו דברי התו' כאן סותרים למ"ש בפר"א דמילה דהכא איכא תרי מיעוטי דתרי זכורך כתיבי וזה ג"כ כיוונו בדבריהם פ' אלו מומין שכתבו אביי בפ"ק דחגיגה ממעיט טומטו' משום דאיכא יתורא) משא"כ כפי דברי מהרש"א ז"ל אך ק"ל מ"ש בתחלת דבריהם דאצט' קרא לאנדרוגי' מטעם מקצת זכורך דא"כ מאי פריך באלו מומין אאנדרו' אצטרי' קרא וכו' הא ודאי אצט' משום מקצת זכר ואע"ג דספק' הוא ובדוחק יש לחלק בין זכר לזכור מיהו י"ל דהכא ח"א אע"ג דנקבה פטורה מ"מ כיון דהאי אית ביה צר זכרו' ליחייב משום אותו הזכרות אבל התם דקרא קפיד אעולה שתהיה זכר א"כ כל שאינו זכר גמור אינו ראוי לעילה דאע"ג דאית ביה זכרות מ"מ כיון דלא מיקרי זכר דחוי הוא ואינו ראוי לעילה ויש חילוק בין חיוב לפיסול אך ק' דא"כ מאי ק"ל לתו' מההיא דנדה הא התם חיובא הוא על ביאת המקדש ואף אי ליכא אלא חד קרא דזכר ה"א דאנדרוגי' חייב משום צר זכרו' שבו וצריכים אנו לחלק בין זכור לזכר דזכר משמ' דמתקרי זכר וזכור משמעו זכרות ודוק:

תוכן העניינים

כרוב ממשח (שלם)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה