כרוב ממשח (שלם)· רבי שלמה ורבי חיים אלפסי
חידושי מהרש"א זלה"ה · מסכת עבודת אלילים
דף מ"ח ע"א תו' בד"ה גדעו ופסלו וכו' דלא משני הכי כדלעיל דודאי וכו' כצ"ל:
ע"ב גמ' שאם נטע והבריך וכו' ואע"ג דלר"י נמי לכתחלה אין נוטעין אגוז אע"ג דהוי ז"וו גורם התם שאני דהוי כמבטל איסור בידים ממש משא"כ הכא בנוטע ירקות שהוא בהיתרא קעסיק והנבייא ממילא נופלת אח"כ:
תו' בד"ה אי דאיכא וכו' א"כ אין לדבר סוף וכ"ש רב ששת דהוה סגי נהור וצריך אחר להמשיכו דלא מצי לילך בארוך יותר ולהכי קבעו התו' דבריהם בדרב ששת:
בד"ה התם דקאזיל לאיבוד וכו' הא אין מבטל ישראל וכו'. רש"י ז"ל בדבריו תיקן זה דאף שאינו מבטלה מ"מ לא אלים כולי האי איסוריה לומר כו ז"וז גורם אסור כיון שאינו אלא משום גזירה בעלמא:
דף מ"ט ע"א גמ' והבריך והרכיב מותר. רש"י והתו' בפ"ק ד"ה (דף ט' ע"ב) פי' דהבריך הוא שכופף את הזמורו' בארץ ומכסהו בעפר ומרכיב הוא שמרכיב אילן בחברו והכא צ"ל דהכריך נמי הוא כמו מרכיב שאחר שהבריכו בעפר מתח הענף לאילן והרכיבו וב' מיני מרכיב קתני דאל"כ מאי ז"וז גורם איכא הכא בין ללשון א' דרש"י בין ללשון ב':
שם אלא לעולם הא ר"י הא רבנן ר"י לדבריהם וכו'. אבל לא מ"ל הא ר"א הא רבנן ורבנן לדבריו דר"א קאמרי דתק' לך רישא דחדש יותץ דמשמ' דאתיא לכ"ע:
רש"י בד"ה והבריך והרכיב וכו' דז"וז גורם מותר. וכפ"ז צ"ל דהא דקתני ומודה ר"י דמשמע דרבנן ור"י מודי' היינו בנטע דוקא משום דלדידהו נוטעין אגוז של ערלה אבל בהבריך והרכיב ודאי ראסרי רבנן ער מלאת שני ערלה דז"וז גורם אסור לדידהו ורב יהודה ה"ק מודה ר"י בנטע ולדידיה אף הבריך והרכיב מותר:
בד"ה אלא לעולם וכו' דקאמ' אבל לא בימות החמה וכו' לא ס"ל רש"י להך חילוקא דרשב"ם שכתבו התו' לעיל ר"ה ורבנן ע"ש וכפ"ז צ"ל דה"ה דהוה פריך לעיל רבנן דמתני' גופה רישא אסיפא אלא משום דהו"מ לדחויי כתי' רשב"ם דלעיל להכי פריך לה אמתני' דלעיל וגם דתק' ליה נמי דר"י אדר"י ולשיטת ר"ש והתו' הא דקאמ' הש"ס לדבריהם דרבנן היי' רבנן דמתני' דלעיל דאף היא נעשים זבל:
בד"ה בוכל ע"א שבת וכו'. קרוב אצלי לומ' שדיבור זה צ"ל למעלה קודם ד"ה בכרשיני ע"א דמה לו לרש"י להמתין עד כאן וכן משמ' לשון כזבל ע"א שהביא רש"י שהוא ל' בריי' דלעיל:
תו' בד"ה שאם נטע וכו' דההיא אפי' למ"ד ז"וז גורם אסור וכו' תימא דכפ"ז לדידהו נמי דמפ' כלשון ב' מה ראיה מייתי הש"ס מהכא דר"י מתיר ז"וז גורם דילמא הכא טעמא דשרי משים דבטלה באילן של היתר דמ"ל ייחור של ערלה באילן זקן או ייחור של איסור באילן היתר הא של ערלה נמי אסור הוא באותה שעה ויש לחלק דערלה שאני שלאח"כ ניתרת משא"כ הכא ואע"ג דסוף סוף איסור הוא באותה שעה וכ"ש שאותו פרי עצמו שגדל בשני ערלה אינו ניתר לעולם ואף אם סיבכו לייחיד שיש בו פירות ערלה בזקנה אסורים לעולם כדאיתא במנחות (דף ס"ט ע"ב) ובנדרים (דף נ"ז ע"ב) מ"מ כי לית ביה פירות וסבכו בזקנה אזלי' בתר עיקר וחשבי' ליה כפירות שלאחר שני ערלה משא"כ הכא דלעולם באיסוריה קאי ודוחק. עוד י"ל דמיירי הכא שעדיין הייחור מחוברת באביה דהשת' לא בטלה בזקנה כיון שיונקת עדיין מגוף האיסור וכדמחלקי התו' בר"ה (דף ט' ע"ב) אהא דק' להו התם דאמרי' א' הנוטע וא' המבריך וא' המרכיב עם הא דאית' בספר' פרט למרכיב ומבריך ע"ש וע"כ ליכא טעמא אלא משום ז"וז גורם ומפ' לה הש"ס הכי משום דאלת"ה מאי ומודה דקאמ' פשיטא הא לא גרע מילדה בזקנה דבטלה בכל אילנות דערלה מיהו כל זה אינו דכפ"ז אף בתוך ג' שני דערלה דאגוז שרי משום ז"וז גורם ולרבנן דס"ל ז"וז גורם אסיר ע"כ דס"ל דאינו מותר אלא אחר עבור שני ערלה וברייתא דקתני ומודה ר"י וכו' משמע דר"י ורבנן מודו לדעת א' לכן נר' עיקר כתי' א' דאגוז שאני דלעולם באיסוריה קאי וכן נר' מדברי מהרש"א בח"ה ד"ה הא רבנן ע"ש אבל אין לומ' דמיירי הכא במרכיבה כילדה שנטעה לקורות דלא בטלה אגבה ילדה שסבכה כדאיתא בסוטה (דמ"ג ע"ב) ואף זקנה שקצצה וסיבכה בה אסורה כפירש"י שם דבתוך ג' ודאי אסורה כיון דמרכיב ליה לאכילה ולאחר ג' הו"ל ילדה שסבכה בזקנה דבטלה ולאו משום ז"וז גורם:
בד"ה שדה תזרע וכו' שאין הזבל בעין. פי' דאי בעין לכתחלה אין לזרוע ולהתיר זו"ז גורס כדמוכח מדערלה בשריפה ולא שרינן לה לנוטעה ולהכריכה והו"ל כמזבל שדהו בזבל ע"א דאסור לכתחלה כמ"ש התו' לעיל (דף מ"ג ע"ב) כיון שיכול לסלק הזבל וכתבו עוד והו"ל ז"וז גורם דהשתא שהשבח שמשביחים הפירות מן הקרקע עצמו ומן השבח שקלט הקרקע מן הזבל הו"ל ז'וז גורם ומותר כדפי' לעיל גבי גבייה שהזבל עם הקרקע מיקרו ז"וז גורם ולא הנטיעה עם הזבל דב' עניינים הם כדלעיל משא"כ אם הזבל בעין דאז לא הוי כשאר זו"ז גורם דשרי אכל אין לפ' שאם הזבל בעין ליכא ז"וז גורם והלא הזורע הוא זורע בגוף הקרקע ולא בזבל לבר והו"ל ז"וז גורם שפיר:
בד"ה עד שיהא וכו' מדר"א נשמ' לרבנן וכו'. ולקמן דפריך אימ' דשמעת להו לרבנן דמקילי בשאור וכו' היי' כפי מאי דמפ' טעמא דר"א גמרו בהיתר ודלא כאביי וא"כ אפשר דמודה ר"א בשאר איסורי' דז"וז גורם מותר ועור דלקמן אייתי רבנן דעצים דמחמצי טפי מר"א ואם נאמר דשאור מתירים ז"וו גורם אף בע"א א"כ ע"ב דרבנן דשאור לאו חיי' דרבנן דעצים ולהכי פריך שפיר דכיון דסולתו רבנן דר"א ניננו מנ"ל הא דילמא ע"כ לא שרו אלא בשאר איסורים ולא בע"א ולאו תרי רבנן נינהו:
בד"ה אלא ר"א כו' והא ר"א ורבנן. אע"ג דלא אשכחן לר"א ורבנן דשרו אלא בשאר איסורים בדאשכחן לר"י דשרי בערלה מ"מ לא אשכחן להו דאסרי בע"א כר"י ורבנן דידיה:
בד"ה נתערבה וכו' ודלמא ליכא אלא חדא ספקא. פי' דלהכי לא מייתי הך מתניתין דע"א משום דדילמ' ליכא אלא חדא ספקא:
ע"ב רש"י בד"ה ונשתרי וכו' ולא דמיא . לפלוגתא וכו'. ר"ל דלא תימא דפלוגתא דתני אמוראי כתנאי דהתם דלא דמיא דהתם וכו':
בא"ד דליתיה לאיסור בעיניה. כך היא הגי' בספרים שבידינו והוא מגומגם ויש ליישבו דה"פ שאין האיסור חשוב בעיניו לכלום שהרי אינו בכלל המכר והקרוב אצלי הוא להגיה דליתיה לאיסור בזביניה ר"ל שאין האיסור בכלל המכר שלו:
בד"ה ה"ג ואבע"א דכ"ע וכו' הן כשברי שברים. נר' דפירש"י כן מכח סוגיא דשבת פ' ר"ע (דף פ"ג ע"ב) דמיבעיא ליה לרב חמא בר גוריא ע"א ישנה לאיברים או לא לענין טומאה ע"ש כתו' ד"ה כי. תבעי לך שהכריח ר"י לפ' האי שמעתא כפירש"י כאן ודוק:
דף נ' ע"א תו' בד"ה בעי' כעין פנים וכו' ואע"ג דליכא זריקה המשתכרת וכן משמע וכו'. ולכאו' י"ל דרש"י נמי מודה דבעי' זריקה המשתברת אף בכעין פנים אלא דרש"י קושטא קאמ' דבכרות ואבנים לא דמו כלל לפנים שו"ר להרא"ש בפסקיו שהסכים למה שנר' מפירש"י דבכעין פנים לא בעי' זריקה המשתברת ע"ש:
ע"ב תו' בד"ה ואין מתליעין וכו' שאינו אבד בהמתנה. וכפ"ז הא דפריך הש"ס ממועד לשביעית קיי' משום דמשמ' דאף בסוף שביעית שרי שאינו אבד בהמתנה כמו במועד:
בד"ה ומשקין אותן עד ר"ה וכו' שלא ימותו הנטיעו'. היינו כפי ס"ד דכולהו אוקומי אילנא נינהו בין זיהום דלעיל בין זיהום דהכא:
דף נ"א ע"א גמ' א"צ רבא לר"ן מ"ש וכו' ולעיל דשני ליה רבא לאביי בעי' זריקה המשתברת היינו בתר דאגמרה מר"ן סברה אבל אין נר' לחלק בין חיוב הזורק לאיסור המקל:
שם שבצרן מתחלה לכך וכו'. כפי מה שהבינו התו' לעיל מפירש"י דבבעין פנים לא בעי' זריקה המשתברת וכן דעת האשר"י צ"ל דהכא לא הוי כעין פנים ממש דבפנים בעי' יינות וסלתות מיהו כיון דיינות וסלתו' יוצאי' מפרכילי ענבים ומעטרו' שבלים כי בצרן מתחלה לכך הו"ל בע"א שדרכה בקשקוש המיקל ושבר המקל בפניה דנאסרת אע"ג דמרקוליס אין דרכה לא בפרכילי ועטרות ולא ביינות וסלתות אבל אין לומר דפרכילי ועטרות נמי הו"ל כעין פנים כיון שמביאים בכורים דא"כ לרש"י לא בעי' זריקה המשתברת ואף לדעת התו' ק' מאי דפריך לא כעין פנים איכא ולא הול"ל אלא דליכא זריקה המשתברת אלא ש"מ דלא מיקרו בכורים תקרובת שאינו אלא א' ממתנות כהונה אלא שטעיני' הנח' בצר המזבח ועיין באשר"י לקמן כמתני' דמצא בראשו:
ע"ב גמ' ולא יזבחו וכו' והשתא כפי ס"ד מ"ש לשעירים ר"ל מעלה עליו כאילו זבח לשעירים
שם הא כיצד עמהם דומיא דעליהם. לולי פירש"י היה נר' לפרש דמה שעליהם ממש מסתמ' הוא לנוי משא"כ מה שעמהם שאינו עליו ממש יש של נוי ויש שאינו של נוי אבל לפירש"י קמא דמפיק לח מכסף וזהב א"כ ק' דמקרא גופיה דעמהם תפוק ליה שפיר עץ ואבן דומיא דכסף וזהב דאין לומר איפכא לחומרא כסף וזהב דומיא דעץ ואבן דא"כ לישתוק קרא מכסף וזהב ואנא אמינא השתא עץ ואבן שאינו של נוי אסירי כסף וזהב מיבעיא וראיתי בחידו' מהרי"ג שכת' דכוונת רש"י הוי נמי משום לא תחמוד כי לא שייך חמדה אלא בדבר של נוי וא"כ מכסף וזהב דותראו אין כמשמעו דבר של נוי כי יש כסף שאינו של נוי עכ"ל ומהא לא אירייא דכיס תלוי בצוארו נמי שייך ביה חמדה שפיר דהא עיקר החמדה היא על המעות והכלים עצמם ומאי איכפת ליה אם כיס תלויה בצוארו והסיפא ליה משכילת' ארישיה או לא וכי הוא רוצה להניחם כך והרי הוא לוקחם לעצמו והנ"ל בזה הוא דכסף וזהב דעמהם אימא דאצט' משום פן יש בכם איש וגו' דאבתריה ר"ל שלא יחמוד יופי הע"א בלבבו לעובדה בראותו הנוי שעושים לה וא"כ אכתי נילף מעץ ואבן דבר שאינו של כוי ודוק:
שם איכא דמתני לה אסיפא. משמע מכאן דל"ג במתני' בסיפא בין בטובה בין שלא בטובה אלא גרסי' בטובה ושלא בטובה כנוסחת הגמ':
תו' בד"ה אפי' מים ומלח וכו' א"כ גבי פעור וכו'. ולרש"י י"ל דהא בהא תליא דבשאר ע"א דיש קלקלין לכבוד ליכא תקרובת אלא בפנים ובחוץ משום נוי אבל גבי פעור דאין קלקלין איכא תקרובת אף בחוץ דכך שוה להם תקרובת בחוץ כמו בפנים וק"ל:
דף נ"ב ע"א גמ' משים טומאה ישנה. ובעי' דוקא שריסק לע"א דאי ריסק לעצמו ודאי טהור דהא משמשין לכ"ע יש להם ביטול אף מאיסור וכ"ש מטומאה וה"ה דתיבעי ליה שפיר בע"א של גוי לר' ישמעאל אלא דמיבעיא ליה במשמשין אליבא דב"ע:
תו' בד"ה תנהו ענין וכו' אלא גבי כלים כדמסיק הכא. תימא דאדרבה קרא הכא מיירי בע"א של תלוש כדדרשי' אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם כדדרשי' לעיל דמ"ה) והיכי מסיק הכא בש"ס דכלים של מחובר אסורים וכן שו"ר בתו' דחולין (ד"מ) ד"ה הא דאמר שכתבו ותקרובת הר מותר משו' דגמרי' מכלי' דכתי' אבד תאבדון ואמ' בפ' ר"י בכלים שנשתמשו בהן לע"א הכתו' מדבר ואמ' רחמ' דדוקא אלהיהם על ההרים ולא וכו' ע"ש:
ע"ב גמ' והא ושם בסתר בתו'. מקרא קצר נקט דלר"ע דסתם ר' לעיל כוותיה ילפינן מהיקשא דמזבח כדלעיל:
תו' בד"ח כיון דאיסור' וכו' ודלא כפ"ה וכו'. ולרש"י ז"ל י"ל דהש"ס מעיקרא לא אצט' להאי דבלא"ה שני שפיר דטומאה נמי בטלה בעלמא וטעמו שפי' כן משום דמשמעו' כלים בכ"מ הוא תשמישי' או טי כדלעיל:
דף נ"ג ע"א תו' בד"ה אבל בצרף וכו' מדמותיב מהלוקח גרוטאו'. ולולי דבריהם י"ל דגרוטאו' שאני דסתם לוקח גרוטאו' הוא צורף ואף אם לא היה צורף לקחם כדי לצורפם משא"כ בלוקח כלים שדרך ליקח ג"כ לסחורה שוב מצאתי להר"ן שכ"כ בשם הראב"ד ז"ל ע"ש:
בד"ה או דילמא וכו' דלגי' הריב"ן וכו'. ר"ל ומיהו ל"ק דקאמ' תיקו וכו' דמעיקרא אמ' תיקו ובתר הכי כי מותיב מברייתא אלמא בין זו ובין בזו מחלוקת ממילא נפשטה הבעיא אלא דניח' ליה לריב"ן לגרוס מיתיבי דהשת' א"ש דדחי תלמודא אלא ה"ק וכו':
ע"ב גמ' אי ישראל שקלה איירי וכו'. ול"ד למכרה לישראל דשרי לר' לעיל דהתם כיון דמכרה וזלזל בה לישראל דלא פלח לה ואדרבה מסתמ' תבר לה ש"מ בטולי בטלה משא"כ הכא דגנבוה לסטים דאיכא תרתי דאיסורא לא מבטל לה וסמך אחר צד לומ' ישראל ותבר לה:
שם מדלא שקלו וכו' ואי תנא הניחו הבעלים משום דאכתי ברשותייהו קיימא ולכי הדור הדרי ופלחי לה אבל גנבוה לסטים דהלכה לרשות אחרים בטלה ואי תנא גנבוה לסטים משום דאי נכרי שקל לה מיפלח פלח לה וכו' אבל מפולת שמוטלת בבזיון ולא מפני לה בטלה ואי תנא מפולת משום דסבר כל אימת דבעינא וכו' אבל לוה עליה ששעבדה תחת יד אחרים בטלה צריכ':
שם אר"י בר אידי א"ר יוחנן בימוס וכו'. אע"ג דר"י לא הוה ידע להך בריי' י"ל דבתר הכי גמרה א"נ מעיקר' ר' יוחנן אמ' להני תרתי בימוס ומזבח מיהו עולא נקט בימוס בלבד דהוה יתיב אכימסא וביה פליג ארב ושמואל:
תו' בד"ה דאי תנא וכו' דאי לרבנן אפילו זבנה וכו'. היינו למ"ד לעיל בצורף ישראל מחלוקת דלמ"ד ד"ה א"ש כרבנן אבל לטעם ב' שכתבו מדתלי טעמא וכו' אף למ"ד בצורף ישראל ד"ה אתיא כר' מיהו ק"ק לדבריהם דא"כ מתני' דלקמי' דע"א שהניחוה בשעת שלום אתיא כר' ומחלוקת ואח"כ סתם הוא סמוך לו ולולי דבריהם י"ל דמכרח ומשכנה אמרי' דלאו בטולי בטלה אלא זוזי אנסוה אבל הכא אי אכתי חביבא עלייהו היו מוליכים אותה בידה:
דף נ"ד ע"א תו' בד"ה הא בצנעא הא בפרהסיא וכו' דאיכא עשה דבכל נפשך ומיהו לא מיתסר' בהמה. בצנעא כיון שאינו אלא עשה בעלמא דלית ביה לא אזהרת ולא מיתה דאלת"ה מה לו לרבא לאשמועי' כל זה היל"ל בקיצור כיון דחייב למסור עצמו אוסר בהשתחויתו ומאי איכפת לן כקו' הני קראי ומ"ש עור בפרהסיא בין לאזהרה בין למיתה אע"ג דאמרי' במני' גבי גזירת המן הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה אלא לפנים י"ל דזכות רבים עדיף וכ"ש עם אותם התעניות ושק ואפר:
בד"ה היתה בהמת וכו' אע"ג דר' הונא מיירי וכו'. ר"ל וא"כ ע"כ דמעשה דר' הונא עדיף ותי' התו' דבמדרגות קיליף:
ע"ב גמ' הוא ולא חליפי חליפין. אבל חליפין לא ממעטי' מניה מדכתי' והיית חרם כמוהו:
שם שאלו פילוסופין וכו' ד"א הרי שגזל וכו' ד"א הרי שבא על אשת חברו וכו'. נר' שהוצרך לג' טעמים אלו משום שיש ע"א של כסף וזהב מעשה ידי אדם וטעם א' שלא יאבד עולמו אינו מספיק לזה שקי"ל לקלקל מעשיהם ולא תצלח בידם עשייתה לזה הביאו משל דגזל סאה חטים כי הנה הכסף והזהב הוא של הקב"ה כמש"ה לי הכסף ולי הזהב והם גוזלים אותו ונותנים אותו לע"א ע"ד שנאמר וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל וזה דומה לגזל סאה חטים וזרעה שהדין נותן שלא תצלח בידו ולהיות ח"ו כמסייע עוברי עבירה אלא ע"כ שהוא מנהגו של עולם כך זה מנהגו של עולם שכל אימן עושה מלאכתו ומביא הדבר לידי גמר ואין הקב"ה מעכב בדבר ע"א. ומשום שיש ע"א של אשרה שלוקחים עץ ונוטעים אותו מתחלה לכך והוא מצמיח ועולה ונעשה אילן גדול וזה גרוע מגזל סאה דהתם העבירה היא בשעת הגזילה אבל הכא העבירה היא בשעת הנטיעה במה שמצמיח לשם ע"א ולמה הי"ח עושה להי"ח מצמיח ומגדל העץ לזה הביא משל אשת איש דהתם הביאה והזריעה היא העבירה עצמה ועל ידה מתעברת ונברא ממנה ממזר ואיך הקב"ה מחיק ומגדול העבירה עצמה אלא מנהגו של עולם הוא ה"נ מנהגו של עולם הוא:
רש"י בד"ה למעוטי ערלה וכו' מיהו ההיא הנאה מטיא ליה ע"י ערלה אבל איהי לא מערלה קא מטיא ליה כצ"ל. נ"ל דהכוונה שלא אסרו אלא למוכר אבל לאחרים שרי דדוקא המוכר גופיה דמטיא ליה תנאה ע"י ערלה אבל האשה הנאה דמטי לה מאותם הדמים אינה מערלה שהיא לא היה בידה הערלה ולזה כוונו התו' לקמן ר"פ השוכר (דה"כ) ד"ה והתנן וז"ל תימא לפי מ"ש הקונט' לעיל דדוקא לקדש אשה התירו אבל לאיתהנויי מינייהו אסיר מדרבנן אבל לאיניש אחריני שרו אותן מעות ע"ש ואח"כ כת' רש"י דדוקא קידושי אשה שהוא נהנה מהמעות הללו במה שמתקדשת לו בהם אבל לאיתהנויי מינייהו אסיר:
תו' בד"ה מכרן וקידש פירש"י ודוקא וכו' ויש ליתן טעם וכו'. מתוך דברי רש"י והתו' כאן משמע דלכתחלה נמי מצי לקדש בדמיהן והא דנקט לשון דיעבד הוא משום רישא דקתני בקידושין המקדש בערלה אינה מקודשת דאלת"ה מאי קמחלק רש"י בין קידושי אשה אבל לאיתהנויי אסיר הא הכא כבר נהנה ומאי דהוה הוה ומה הוצרכו התוס' לבקש טעם לזה אי משום שלא הצריכוה קידושין שניים בהא הטעם והחילוק ירוע שכיון שהיא מקודש' כבר מן התורה לא העמידו חכמים דבריהם וכ"כ הרא"ש בפי' לנדרים בפ' השותפים (דף מ"ז ע"ב) ע"ש וכ"נ מפירש"י שם שכת' ה"נ מיירי דלכתחלה לא יעבור ואם קידש בדמיהם מאי דעבד עבד ע"כ ואע"ג דלא דייקי שפיר רישיה וסיפיה מ"מ נר' דסיפ' ליש' דמתני' נקט וריש דבריו דייקי שו"ר לתו' דנדרים שכתבו וז"ל וע"ג דע"י הקידושי' הוא נהנה ממנה לכתח' דוקא כקירושין שלא תקנו חכמים להפקיע הקידושי' דכיון שהיא אשתו הוא חייב ליהנות ממנה אבל משאר הנאות אם אסור למוכרם אם לקח מן המעות כלי אסור ליהנות ממנו ע"כ והוא כטעמ' דכתי' ואף שי"ל שהתי' נתנו טועם אחר הכא למה שנהנה ממנו לכתחלה ולא אסרו עליו בשב ואל תעשה מ"מ אינו נ"ל וי"ל עוד שהתו' נתנו טעם כא אף לצד דמיבעיא לן התם דמיירי בלבתח' ע"ש אך בתו לקמן בפ' השוכר משמע קצת דלקושט' הוא דמיירי בדיעבד ודוק:
דף נ"ה ע"א תו' בד"ה לוקחים גת וכו' שאפילו נגע בקילוח וכו'. וכפ"ז כי פריך לקמן ארב הונא מהכא ושני ליה בגת פקוקה צ"ל דה"ק שהיתה פקוקה ומלאת ענבים ויין וכשירד הקילוח ירד כולו מעורב בבת א' וחשוב כאילו הוא עדיין בגת:
בא"ד כשהכל נאסף אל התפוח. פי' וריש' דקתני אע"פ שהוא נוטל ונותן לתפוח מיירי בשלא נאסף כולו:
בד"ה ירד לבור וכו' ובמתני' משמע דנצוק וכו'. ולולי דברי ר' הונא דהכא לק"מ די"ל דנצוק חיבור אינו אלא ביין גמור שנאסר במגע:
ע"ב רש"י בד"ה אבל לא בוצרין וכו' וקודם דריכה וכו' דאי קודם דריכה נטמאו היה מותר אף תחלת דריכה עם העכו"ם ודורכין עם ישראל:
דף נ"ז ע"א תו' בד"ה ה"נ ברוב וכו' ולפי דר"ל הכא שלא בכוונה שריא בשתיה ובהכי וכו' כצ"ל:
בא"ד היכי דייק שלא בחמתו לא פי' וכו'. ר"ל היכי דייקי' לה דמדקתני בחמתו משמע דשלא בחמתו לא ומ"ש יאסר בשתיה נר' דר"ל לפחות יאסר בשתיה אבל קושטא הוא דלרש"י אסור אף בהנאה כפי הטעם שכת' לקמן דחיישי' דילמא נגע מיהו י"ל דכיון דאינו אלא משום חשש דילמא נגע מסתיין לאוסרו בשתיה והתו' לא נתחוור בעיניהם טעם זה של רש"י:
בד"ה גדולים הן וכו' דמדלא מפרש ליה וכו'. דהא לישנא דעושין י"נ משמע נמי אשתיה גרידא כדרב לעיל וא"כ הו"ל לפרש דאפי' כשתיה לא אסרי:
דף נ"ח ע"א גמ' תיובתא דרבא תיובתא. דהך עובדא דשיכשך ידיה בדוולא ל"ר לכסבור של שמן דהכא אחמרא קמהדר ולא דמיא אלא לגרדמי':
תו' בד"ה איקלע רב הונא וכו' ועור מה שפי' אגרדומים דמיירי שהחזירו יש' וכו' ונ"ל ליישב פירש"י ז"ל דודאי לרש"י הקו' היא על היין דמשוכשך דשרייה רבא כדפירש"י בד"ה דמי דההוא חמרא אלא שבא רש"י כאן להחזיק פירושו דלעיל דהך עובדא דאביי הוא קודם אידך עובדא דאיקלע רב הונא שלא תאמ' דלעולם דהך עובדא דרב הונא קדם כפשטיה דס"ס וקושטא הוא דרבא לא שרי אלא היין המעורב ואביי פריך עליה מברייתא דהחזירו ומשמ' להו דהחזירו ישראל קאמ' ואפ"ה אסור והשתא משיב שפיר רש"י דלימא ליה אנא דאמרי כרשב"ג אלא ודאי הקו' היא על היין המשוכשך גופיה וע"כ דהאי עובדא קדם שלא בפשט התלמוד וכיון שכן מניחים הברייתא כפשטה דלא מדבר שמא דישראל כלל דהא טעמ' דהוה מפקי' לברייתא מפשטה ומוקמי' לה כהחזירו ישראל הוא משים דתיקו הגמ' דהני עובדי נפשטה וקושט' קאמ' ומכיון דלא אפשר לאוקומה בהכי מעתה מניחין הבריי' בפשטה והשתא דייקי דברי רש"י שכת' ולא יתכן לומר וכו' ותהוי תיובתי' האי דקאסר לה לכולה חבית ולא קאמ' ותהוי תיובתי' נמי. ומה שהק' עוד התו' שהי"ל להקדים עובדא דאביי י"ל שהש"ס סמך עובדא דרב הונא דעאל לגביה דרבא לרישא דעובדא דנפקי שיפורי דר' הונא ואסרי ומ"ש דלא ליתו אינשי וליטרדן ולא אמ' האי גברא הוא שהעלים הדברים מרב אליקים משום כיסופא ואע"פ שדרך האמוראי' בש"ס לומ' טעות הן בידי יש ליישב בדוחק דהכא שאני שרבא גדול בדורו היה ובסיפא ליה מילת' להורות לבר פלוגתיה הקטן ממנו שחלק עליו למעשה ואפיק שיפורי לאסור:
בד"ה שקרח במינקת וכו' מצדד החבית עד שיגיע היין במינקת ולרבא אעפ"כ שרי בהנאה דבעי' דוקא שיתכוין לניסוך ולא שיתכוין לטעימה בלבד ומדמי ליה למדדו בקנה:
ע"ב תו' בד"ה והא נגע ביה בנטלא וכו' אבל ודאי מגע גדול חמור. וה"ה דהוו מוכחי לה מכריי' דלעי' בעובדא דכסבור של שמן דקתני ימכר ולשמואל הא שפיר שרי בשתיה אלא דמוכחי לה התו' מקו' ריב"ל אדריב"ל גופיה א"נ י"ל דאי מהתם יש לדחות דהתם החמירו משום דכשפשט ידו לחבית אפשר שהרגיש במישיש שאינו שמן אלא יין ונתכוון לניסוך בעור שידו שם ומשום דלא פסיקא להו התירוהו בשתיה וא' נר' יותר:
בד"ה שמסכו וכו' אלמא קנס וכו' משמע להו לתו' לישנא דמשום י"נ הוא לאסור בהנאה כמו י"נ עצמו ול"ד למ"ש רב לעיל תינוק עושה י"ל והיינו בשתיה דהכא שבא להכריז לעם לאסור הי"ל לפרש ולימ' בשתיה לבד דמאמר י"נ יורה על ההנאה ג"כ ולאו כ"ע חכמים נינהו להבין פי' זה דדוקא בשתיה אסור ורב כהנא ורב אסי יוכיחו שטעו בדברי רב דלאסור אף בהנאה קאמ' אבל בההיא דרב סבור היה שתלמידיו הבינו דבריו ומשמע להו נמי דקנסא הוא מדקאמ' לקמן וגזור על יינם שאינה אלא גזירה דגזר עלייהו ר"י וגם מדקאמ' משים י"נ ולא קאמ' ועל יינם שהוא י"נ משמ' שקנס אותם אטו י"נ דעלמא דומיא דמשום בשולי נכרים דקאמ':
בד"ה כתב הר"י וכו' כדי להכעיס ואפילו אזיל וכו' וכן מוכח הסוגיא. דבריהם אלו מגומגמים דמהיכא מוכח הסוגיא דהעושה להכעיס לישראל שרי הא לקמן לא קמיירי אלא בחמתו של גוי שלא נתכוון לנסך כמש"ל התו' דנ"ז ד"ה ה"ג ואם כוונתם לדמות זה לזה אין הנדון דומה לראיה דהתם ה"ט משום שזרקה שלא במתכוין למגע אבל הכא במתכוין זרקה כדי להכעיסו:
בד"ה בצר לאו היינו בצרה וכו' פי' ודאי טבל או שהיו כולם ע"ה. צ"ל דקי"ל בגווייהו שלא היו מעשרין דהא קי"ל רוב ע"ה מעשרין הם כדאיתא בפ' במה מדליקין ובכמה מקומות בש"ס:
דף נ"ט ע"ב תו' בד"ה נקטוה לידיה וכו' אלא ליטול האתרוג נתכוון. פי' ואתיא אפי' כר' נתן ול"ד למדידה דהתם לפשוט ידו ביין נתכוון אלא שטרוד הוא כמדידתו ולא נתכוון לניסוך משא"כ הכא שלא נתכוון כלל אדעת' דיין אלא אדעת' דליטול את האתרוג ואם היה מוצאה שעדיין לא הגיעה ליין נוטלה וסגי ליה בכך ומ"ה בהוצאת ידו שכבר נטלה בידו שפיר מתכוין ליגע ביין ומשכשך בו במתכוין משא"כ במדידה דמשום טירדא וכך הוא טרוד בהוצאה כמו בהכנסה:
דף ס"א ע"א תו' בד"ה המטהר יינו וכו' בעיר שכולה נכרים וכו' כיון שאין מפתח וכו' דכיון שנת' התקבלתי הו"ל יינו של יש' ובמפתח וחותם סגי:
בא"ד ועוד למאי דמפ' בגמ' אי לת"ק וכו'. ולולי דבריהם ז"ל יר' לומ' דאף רש"י ז"ל יודה בזה דבעי' מפתח וחותם וכיינו של יש' לקמן בברייתא וה"פ דת"ק קאמ' דלא סגי במפתח וחותם ובעי' יושב ומשמר וכדמשמע ליש' דקתני עד שישב ומשמר וכליש' דברייתא לקמן וחכמים אוסרים עד שיהא שומר וכו' וקאמ' ר"ש דדוקא ברשות בעליו בעי' תנאי זה דיושב ומשמר אבל ברשות אחרים לא בעי וסגי במפתח וחותם כיינו של יש' ולא הוצרך רשב"א לפרש דבעי מפתח וחותם דהא מילתא דפשיטא היא מיינו של ישראל ומה שהק' הש"ס מן הרוכלין הוא משום דמירתת הגוי שמא יראוהו יש' ויהיו מספרים זה עם זה עד שיתגלה הדבר למטהרו והוצרך רש"י לכל זה משום דמתני' לא הזכירה כלל לא מפתח ולא חותם ונמצא העיקר חסר ומשמע דסגי בפתח פתוח לר"ה לבד ובכתב התקבלתי שרי לגמרי בלא פתוח לר"ה ובלא מפתח וחותם וברייתא דלקמן קתני איפכא דאף ביינו של יש' בעי' מפתח וחותם מיהו אידך קו' ודאי ק' דכיון שכתב התקבלתי מ"ל בעליו מ"ל אחר ואף שי"ל דבעליו לא מירתת כ"כ אף שכת' התקבלתי כמו גוי אחר וגרע מיינו של ישראל כיון דסוף סוף לא פרע לו מעותיו מ"מ דוחק הוא זה שו"ר להר"ן ז"ל שחילק בין יינו של נכרי וכתב לו התקבלתי ליינו של יש' לענין אם נמצא עומד בצד הבור ע"ש:
ע"ב רש"י בד"ה אם נתפס אם נכרי חלש וכו'. הא דלא פירש"י הכא דנתפש כגנב הוא דלית ליה לאישתמוטי וכהא דאיתא לקמן (ד"ע) אי מצי לאישתמוטי וכו' וכמ"ש רש"י שם ד"ה דהאי גיסא וכו' וכשאין נתפס וכו' שהיה לו חלק ביין ע"ש י"ל משום דהכא מיירי במונחת ברחוב כמ"ש התו' ואין נתפס על הביאה ועל הנגיעה ודאי הוא דנתפס ומאי אם נתפס הוא דקאמ' מ"ה פי' נכרי חלש וכו':
דף ס"ב ענ"א רש"י בד"ה השוכר וכו' וכיון נסך ממש וכו' וסתם יינן מיבעיא לן בגמ'. וממתני' הכא לא תפשוט דשרי די"ל ה"ה סתם יינן דאסור והא דנקט י"נ הוא משום סיפא דשכרו לעשות עמו מלאכה אחרת וכו' דאף כי"נ ממש שרי א"נ י"ל דהיא בכלל הבעיא דאם סתם יין אסור הוא בכלל י"נ דמתני':
תו' בד"ה והתנן וכו' דהיינו בדיעבד כדמוכח בנדרים. משמע דר"ל דדוקא בדיעבד אם קידש אבל לכתחי' אסור לקדש וכההיא דכת' התו' לקמן סוף ד"ה נמצא ומיהו יש לדחו' וכו' וז"ש כדמוכח בנדרים אע"ג דאיתא התם בהדיא ה"נ לכתחי' הוא דלא וכו' נקטו לה בליש' דמוכח משום די"ל דכשמכרן הו"ל בדיעבד שכבר לקח הדמי' כמ"ש הרא"ש וכ"מ לשין רש"י שם מ"ה כתבו דמוכח להו דקידש דוקא קאמ' דומיא דקאמ' התם בלווה וב"ח באי' ונפרעים דילמא לכתחי' הוא דלא וכו' ור"ל דדוקא לוותה ואכלה כדמשמ' ריהטא דליש' דתלמו' שם וכן פי' שם התו' בהך דלווה ובהך דמכרן וקידש ע"ש מיהו י"ל עור דמ"ש כדמוכח הוא משום די"ל דההיא אינה אלא דחיה בעלמא מיהו מוכח להו דקושט' הוא מדלא קאמ' דילמ' לכתחי' וכו' ע"ש וא' נר' יותר:
ע"ב תו' בד"ה דאגר וכו' דנפיש אגריה. ר"צ ובהא קנסו רבנן משום דדמי לנושא ונותן ומסתתר באיסורי הנאה משא"כ בפועל:
בד"ה אתי לזבולי וכו' מותר בגביה וכו'. הא רלא מייתו ראיה מדתנן ר' יוסי אומ' אף שחק וזורה לרוח משום די"ל דשאני התם דקאזיל לאיסור כדשני התם הש"ס לפירש"י דהוי בע"א שנשברה ואף לפי' התו' שאני התם דהוו פורתא ואין נופל כ"כ ביחד. משא"כ הכא דמסתמ' חיטי טובא הוו ועוד דלכ"ע דלכתחי' אסור לעשות ז"וז גורם כדאמרי' לעיל אין נוטעין אגוז של ערלה ע"ש והכא כיון דחטי טובא ושכיח לזבולי דמי לכתחלה מ"ה אייתו מגביה דאע"ג דמזדבל ודאי הוא כיון דלא מכוין הוא לכך שרי ה"נ דלא מכוין לזבולי לישתרי שו"ר להר"ן ז"ל שתי' כן דהכא ודאי מזבל הוא ולא שרי' לכתחי' וכפ"ד י"ל דל"ד לגבוה דהתם ממילא הוא נופל משא"כ הכא דאתו לזבולי בידים ומשעת שרפתו הו"ל לכתחי':
דף ס"ד עב תו' בד"ה תנ"ה פי' כמו שמתרץ. הוצרכו לזה משום דלכאורה משמע דהביא סייעתא מכאן למסקנתו דרוצה בקיומו אסור ואין הטעם אלא משום דירושת גר אקילו בה והא ודאי לית' דנשתתפו שאני שיש לו חלק בה והו"ל ע"א של ישראל ועוד ק' להו דהראיה דהכא נמי היא משום קו' ריש' אהיפ' והא מקו' דבריי' דלעיל נמי מוכח שפיר ואע"פי שי"ל דהכא עדיפא מברייתא גופה דק' ריש' אסיפ' מ"מ לא נר' לקו' זה:
בד"ה אין מקפידין וכו' לא רצה ר"י להקל. פי' להקל ליגע בו הגר הזה לכתחלה:
דף ס"ו ע"א תו' בד"ה תבלין של וכו' כגון פלפל דכלאי' ופלפל דערלה. וכפ"ז הראיה דמייתי הכא הוא מסיפא דבריי' לחוד אבל לפירש"י מייתי נמי מרישא:
בד"ה ורבא אמ' וכו' שאינם בעין וכו' אפי' ר"מ מודה. ק' דכפ"ז לא משני מידי במ"ש הא מני ר"מ היא והעיקר הוא משום סברת חזקיה והדרא ראיית אביי לדוכתה וי''ל דס"ל לרבא דהך טעמ' דחזקיה ליתיה אלא לר"מ דס"ל שכל האיסורי' שבתורה מצטרפי' כשהם בעין השתא שאינם בעין כיון שהכל מיני מתיקה ובאי' למתק כיון שהם שוים בנתינת טעם הו"ל כאיסורי' שבעין שמצטרפים אבל לרבנן דכשהם בעין אינם מצטרפים גם כשאינם בעין אינם מצטרפים:
ע"ב בד"ה אביי אמ' וכו' לפי שהריח נכנס וכו'. הוצרכו לזה אליבא דרב דס"ל בפסחים ריחא מלתא היא והכא מודה והתו' אזלי לשיטתייהו דלקמן:
בד"ה רבא אמ' וכו' ורבא נמי דהכא א"ל וכו'. צ"ל כפ"ז דרבא הכי יליף מתנור של כמון דאינו ריח פטם אלא מעשה תנור דריח שלו כחוש וחלוש הרבה ומדמי ליה לריח בת תיהא דאית ביה ריעותא דמזיקי ובדרגי קיליף דאם אית' דהכא בבת תיהא אסור משום דאית ביה קצת הנאה דריח אף שהוא מזיקו לגופו הו"ל לאסור ג"כ בכמון דאית ביה הנאה קצת דריח והו"מ אביי לדחויי ליה דהכא עדיף אף מבשר שמן שגופו עצמו נהנה ומכ"ש ממעשה תנור דכמון אלא דלפי שיטתו השיבו דכמון גרע מבת תיהא ואף שיש בו היזק ור' מרי שאמ' לאביי מי נימא תנאי היא היינו משום דה"ד דמתני' מיירי אף בפת חמה וחבית פתוחה וס"ל דבת תיהא דמי לה אף שהכא גופו נהנה מהריח מ"מ פת חמה וחבית פתוחה ריחו חזק הרבה ואית ביה הנאה כבת תיהא ושני ליה שפיר דפת חמה וחבית פתוחה ד"ה אבל מ"ש לרבא ודאי תנאו היא ק' דכיון דרב מודה דשרי הכא משום דמזיקו ממילא אף ד"מ מודה אם לא שנאמ' דס"ל לש"ס דפת חמה וחבית מגופה גריעא טובא ודמי לבת תיהא דמזיקו והו"ל הנאה מועטת וגרע הא דפת תמה וחבית סתומה מבשר שמן דאסר בה רב וכדאמ' התם רב הא דידי דמיא לפת חמה וחבית פתוחה ע"ש וכפי ס"ד מתני' מיירי נמי בחבית סתומה וכ"ש כפי המסקנא דר"ל דלא פליגי אלא בפת חמה וחבית סתומה:
וראיתי למהרש"א ז"ל שכת' דרבא דפריך לאביי מכמון ור' מרי דפריך מפת חמה לרבא בעו לאסוקי מילתייהו ללוי דלא מפליג ושרי אף כלא מזיקו וכן צ"ל לפי מ"ש התו' דאביי א"ל אנא דאמרי כלוי דשאני הכא שנהנה מגוף האיסור וא"כ מאי פריך ליה רבא מכמון ור' מרי מפת חמה אלא ע"כ דמסיק מילתיה דאביי אפי' לרב דלא מפליג בכך ע"ש ודרך זו לא הונח לי דראיה זו דמייתי רבא מכמון אליבא דמאן היא אם ללוי דלא מפליג פשיטא דשרי דהא ע"כ רבא לא מפליג בין שנהנה מגוף האיסור עצמו או לאו ואם לרב ודאי אסור ולא שרי הכא אלא משום שמזיקו ור' מרי שאמ' לרבא וראי תנאי היא לאביי מי לימא תנאי היא לא הול"ל אלא ללוי ודאי תנאי היא לרב מי לימא תנאי דמה ענין רבא ואביי בהא. וכפי שיטה שכתבתי ניחא ג"כ מה שהק' מהרש"א דלמה להו לתו' הך סברא דרבא מצי סבר כרב ושאני הכא דמזיקו הא לא"ה איכא למימר דרבא מצי סבר כרב ושאני התם דאזיל ומפטם משא"כ בבת תיהא ע"כ ודוק:
דף ס"ז ע"ב תו' בד"ה ואידך קדירה וכו' גיעולי דכת' רחמ' ל"ל. דאי לאשמועי' דין הכשר כליהם נילף מכלי חטאת ואע"ג דלא דמו דהשפוד והאסכלה דנכרים מלבנן באור ודקדשים מגעילן בחמין כדלקמן (דף ע"ז) מ"מ הך חילוקא אינו מפורש במקרא אלא מסברא דהאי היתרא בלע והאי איסור' בלע כדלקמן וא"כ בלא קרא דגיעולי עברי' שפיר הך סברא. אך ק' דהא בפ' דם חטאת (דף צ"ז) סבר ר' דמורק ושוטף כצונן והגעלה בחמין ילפי' לה מגיעולי נכרים ואף רבנן התם ילפי מריקה בחמין מידי דהוה בגיעולי נכרים ולזו י"ל דמשינוייא דכתי' ומורק ושוטף ולא. כתי' ומורק ומורק או ושוטף ושוטף ילפי' שפיר דמריקה כחמין כדמסיים התם בגמ' אך מרבי ק' והכי אזלא סתמא דמתני' התם בפ' דם חטאת ועוד דאשמועי' מדכתי' אך את הזהב למעט החלודה שצריך להעביר החלודה קודם שיגעילנו כדפירש"י בחומם ובדוחק י"ל דא"כ לכתו' קרא גבי חטאת הך מיעוטא ולכתו' בהדיא הגעלה בחמין. מיהו אכתי ק' דאי נילף מחטאת א"כ אף שנאמ' דקדירה בת יומה פגמה פורתא מ"מ ל"ל גיעולי נילף מחטאת דאסר רחמ' לבשל בה משום נותר שבה אע"ג דפגמה תורת' אלא עכ"ל דמחטאת לא ילפי' דהו"א גזירת הכתוב היא דומיא דמריקה ושטיפה וכיבוס הבגד במקום קדוש א"כ ה"נ נימא דקדרה לא פגמה כלל ואצט' למכת' גיעולי משום דמחטאת לא ילפי' עיין באשר"י דסוף מכילתין) ואפשר ליישב בדוחק דס"ל לתו' דלכל זה לא אצט' קרא דסברא היא דכבולעו כך פולטו:
דף ס"ח ע"ב תו' בד"ה והני תלתא וכו' לאשמועי' דאפי' בפוגם מעיקרא וכו'. ואע"ג דהא נמי לא צריך דמסיפא דעדשים ילפי' לה מ"מ נקט התנא לכולהו בכי דהשביחו שתיהן והשביח האיסור תחלה ופגם מעיקרא בחדא גוונא דשאור של תרומה ושל חולין ומשום דהו"א דטעמ' דת"ק משום הואיל מ"ה אייתי אידך פלוגת' דעדשים:
בד"ה אמר רבא וכו' ונ"מ דכשאינו בן יומו וכו'. תימא דמה ענין בן יומו לכאן והרי אף כשהשרץ בעין ונותן טעם בתבשיל שרי ואין לומ' דס"ל לתו' דלאו דוקא חלא ושיכרא דה"ה לשאר משקין דהא מוכח מדברי התו' לקמן ד"ה ההוא אימרטוטי דרגלי דבורים פוגמים בדבש ואף שי"ל דדבש שאני דאף שאר בשר פוגם בו כמ"ש התו' בפ"ק דחולין (דף ח' ע"ב) ד"ה השוחט מ"מ אינו דומה דהתם משום שמנונית והשמנונית פוגם הדבש אבל הכא אין כאן שמנונית ואיך שיהיה מדברי התו' בדבור שאחר זה ובד"ה שיער כחמשין משמע דחלא ושיכרא שאני וי"ל דהכא קאי אחלא ושיכרא דאף דלדינא אסור משום ספק מ"מ אם היה הכלי בלוע משרץ ונתן בתוכו חלא ושכרא שרי אם אינו בן יומו ואם הוה איסורו משים דחדוש הוא א"כ אף כשאינו בן יומו אסור:
בד"ה אר"י כל שטעמו וכו' ועוד דהאוכל כשר בחלב אוכל ממשו וכו'. וק' דהיכי קרו ליה ממשו והא אדרבה מפ' כל הבשר דמייתו הכא התו' אביי ורבא מודו דטעמו ולא ממשי מיקרי:
דף עו ע"ב תו' בד"ה א"ר הונא וכו' סכין קטן אין תשמישו רק בצונן. וכפ"ז צ"ל דהש"ס דילן והירוש' פליגי בפי' דמתני' דש"ס דילן מפ' לה בסכין גדול שתשמישו בחמין ורוצה לאכול בה צונן והירו' מפ' לה בסכין קטן ורוצה לאכול בה בין צונן בין חמין אבל לענין דינא כולהו מודו דסכין גדול בעי ליבון וסכין קטן סגי בנעיצה בקרקע והא דר"ת דמצריך הגעלה בסכין קטן צ"ל דמיירי בסכין קטן שאינו גדול שרוב תשמישו בחמין והירוש' מיירי בסכין קטן הרבה שתשמישו בצונן בלבד א"נ ר"ת מיירי בסכין דקי"ל בגויה שתשמישו בחמין והירו' מיירי בסתם סכין קטן שתשמישו בצונן וצ"ל דמ"מ לפעמים משתמשים בו ע"י האור ומייתי שפיר ראיה ר"ת מהכא דהולכין אחר רוב תשמישו:
בא"ד כך נר' למורי ליישב פי' רבי' ברוך. משמע מכאן דמ"ש ויש ליתן טעם משום וכו' אינם מדברי רבו' ברוך אלא הם דברי התו':
בא"ד היינו דוקא בקרקע קשה. פי' דבעי' שלא יהיה ממין הקרקע הרבה אלא מין קרקע קשה וג"כ אינה עבודה כדאמרי' לעיל ודוק: