אור ברסלב
כרוב ממשח (שלם) חידושי מהרש"א זלה"ה › מסכת סוטה

כרוב ממשח (שלם)· רבי שלמה ורבי חיים אלפסי

חידושי מהרש"א זלה"ה · מסכת סוטה

מסכת גיטין

דף ג' ע"א תו' בד"ה לה יטמא ונ"מ לעוסק וכו'. דברי מהרש"א ז"ל קשים ההבנה וט"ס נפל בהם וכצ"ל לא מיירי אלא ביש לו מתעסקי' אחרים וכו' כההיא דיוסף כהן וכו' שהיה חייב להטמאות עצמו דבע"פ היה וכו' ור"ל דבע"פ הוה עובדא שאז אין אחרים רוצים להטמאות כדי שלא יתבטלו מק"פ ולהכי לא עדיף איהו מינייהו דכשם שהוא אינו רוצה להטמאות שלא להפסל מן התרומה ומן הקרבנות כך הם אינם רוצי' להטמאות שלא להפסל מק"פ ומ"מ לא ריוה צמאונינו הרב בזה במ"ש התו' לעוסק במצוה דהוא שפת יתר ולא הול"ל אלא ונ"מ לטמאו בע"כ כההיא דיוסף הכהן והנלע"ד הוא דלקמן בס"פ משוח מלחמה (דמ"ה ע"ב) איפליגו תנאי במלחמה דלמעוטי גוים דלא ליתו עלייהו דת"ק קרי לה מלחמת הרשות ומלחמת יהושע דלכבוש קרי לה מלחמת מצוה ור' יהודה קרי לה דללמעוטי מלחמת מצוה ולכבוש קרי לה מלחמת חובה ונ"מ לעוסק כמצוה דפטור מן המלוה דלת"ק קרי לה רשות והעוסק בה חייב במצוה ולר' יהודה דקרי לה מצוה פטור מן המצוה והכא דפליגי תנאי דמר אמ' לה יטמא רשות ומר אמ' מצוה בפ' טביל יום הו"א דחדא מינייהו לאו דוקא או דרשות דקאמ' ר"יש ל"ד ור"ל מצוה וקרי לה רשות לגבי חובה ומר אמ' מצוה ר"ל חובה ומשום דר"יש קרי לה רשות קרי לה איהו מצוה או דמצוה דקאמ' תנא הוא מצוה ולא חובה כההיא דלקמן ורשות דקאמ' אידך היי' רשות וא"כ לא נ"מ אלא חדא מילתא או לטמאו בע"כ או לעוסק במצוה מ"ה כתבו התו' דנ"מ תרוייהו ומאן דקרי לה רשות היי' רשות ממש כלפי שנא' לא תשנא את אחיך ומ"ד מצוה היי' חובה ממש כדמסיים בה התם בח"כ ובפ' ט"י לא רצה להטמא מטמאין אותו בע"כ וכדקאמ' הכא ר"ע בהיא חיבה וא"כ הכא דפליגי תנאי דמר קרי לה יטמא רשות ומר קרי לה חובה ה"א דחדא מינייהו ל"ד או דרשות ל"ד ור"ל מצוה וקרי לה רשות לגבי חובה ושפיר דקרי ביה העוסק במצוה וכו' ואיכא בינייהו לענין דמטמאין אותו בע"כ או דחובה דקאמ' ל"ד ור"ל מצוה ומ"ד רשות היינו רשות ממש ולכ"ע אין מטמאין אותו וא"כ לענין העוסק במצוה דרחוק הוא לומ' דפליגי כילי האי מן הקצה אל הקצה מ"ה כתבו התו' לה יטמא מצוה ונ"מ לעוסק וכו' ר"ל דלמ"ד חובה ר"ל מצוה וחובה לאפוקי מ"ד רשות דהיי' רשות ממש וא"כ נ"מ תרוייהו דלמ"ד רשות לא מיקרי עוסק במצוה ולמ"ד מצוה הו"ל עוסק במצוה וג"כ אם לא רצה מטמאין אותו דהו"ל חובה ודוק ומ"ש מהרש"א דאף שאינו כהן אינו חייב להטמא לקרובים היכא דיש לו מתעסקים האי מילת' תליא באשלי רברבי דלהרמב"ם הכהן דוקא הוא שחייב להטמא לקרובים אבל לא יש' ולא הנשים דהני רשות בעלמא נינהו ולהראב"ד והרא"ש כולהו חובה נינהו כמבו' בפ' מה' אבל ובטי"ד סימן

דף ט' ע"א גמ' אינו והאמ' רבא ג' כוסות וכו'. ק"ל דכפי מאי דס"ד דהאומ' נאבדת לגמרי א"כ קרא דכתי' לא תתעב מצרי בנים אשר יולדו להם דור ג' וכו' היכי מוקמת ליה והא המצרים כולהו נאבדו וכ"ת דאחריני דאתו וקבעו דוכתייהו התם קרי להו מצרי א"כ מאי פריך מהא דמנימין גר מצרי והא עיקר קרא דבנים אשר יולדו בהנך אחריני מיירי ואין לחלק בין הנך דאתו בימי משה דעלייהו כתי' לא תתעב מצרי ובין תנהו דאתו בתר פרעה נכה דהא ודאי לית' דכיון דקרא קפיד איושבי מצרים אף שאינם מצריים ממש והמקום גורם א"כ מ"ל הנך דבימי משה או הנך דבימי פרעה נכה ועוד דהיכי ס"ד שהאומה נאבדת ונעקרת לגמרי ונמצאו כמה אומות חסרים מהע' אומות וי"ל דס"ד דמה שנשארים במקומם נאבדים לגמרי ואחריני אתו וקבעו דוכתייהו התם אך מה שהם מפוזרים במקומו' אחרים אינם בכלל הגזירה כי אין לך כל אומה ואומה שאין ממנה חוץ למקומם והשתא שפיר מיתוקם קרא דלא תתעב מצרי באותם שהם בשאר מקומו' וידועים וניכרים חם שהם מצריים ופריך הש"ס מההיא דמנימין דע"כ לאו משום דקי"ל בנפשות דמצרי גמור הוא ואבותיו לא היו בשעת הגזרה במצרים דא"כ מאי קאמ' ליה ר"ע כבר עלה סנחריב ובלבל וכו' והא ה"ט לא אהני מידי למאן דבקי וידע בנפשיה דמצרי ועמוני הוא אלא עכ"ל דמנימין מתושבי מצרים הוא ומ"ה קרי נפשיה מצרי ולהכי קא"ל ר"ע טעית כבר עלה סנחריב וכו' ש"מ דליכא איסור ודוק:

דף ט"ו ע"א תו' בד"ה טעונה נסכים א"ל דאינה וכו'. כוונת התו' בקצרה היא משום דלכאו' משמע דעיק' טעמ' דאינה טעונה נסכים הוא משום שלא יהא מהודר וא"כ ק' בכור ומעשר אלא עכ"ל דטעמ' הוא משום שאינ' באים בנדר ונדבה שלא חייבה תורה נסכים אלא הבא בנדר ונדבה דהוא שמביא דורון לקונו ואמרה תורה דלא הוי דורון שלם הראוי להתכבד אלא כשמביא נסכים עמו אבל הבא בחובה דיו שיפרע את חובו ולא להוסיף עליו חוב אחר וא"כ ה"ט נמי מהני לחטאת חלב ומאי קאמ' שלא יהא חוטא נשכר דמשמ' שהוא נשכר דאילו בנדר ונדבה מייתי ובחובה לא מייתי וא"כ לא הו"ל לקרא למימ' נדר ונדבה דאדרבה היא הנותנת דנדר ונדבה שאני שהוא דורון וכדאמרן ותי' התו' דה"פ וכו' צריך לעונשו להביא קרבן גדול ור"ל דאף אי לא הוה בעי הכי בנדר ונדבה בחטאת חלב מיהא הוה בעי לעונשו בקרבן גדול ומ"ש נשכר ר"ל שאינו מביא קרבן גדול וא"כ הו"ל לקרא לחייב בחטאת חלב בהדיא אף בתר דכתב נדר ונדבה למעוטי בכור ומעשר ושני שפיר שלא יהא קרבנו מהודר ובדבריהם אלו ז"ל ניחא לי הא דאצט' ר"ש שלא יהא חוטא נשכר דלכאו' ק' דבלא"ה נמי לר"ש דדריש טעמ' דקרא בעי' למיהב טעמ' מה נשתנה חטאת חלב משאר קרבנות נדר ונדבה וכפ"ד אלו א"ש ודוק:

רש"י בד"ה חטאתו ואשמו של מצורע איתרבו וכו'. הוצרך לזה משים דמפשט' דשמעת' משמ' דמה"ט דקא יהיב בחטאת חלב הוא דנפקא לן דחטאת ואשם של מצורע חייבי' והא ליתא דהא לרבנן דלא דרשי טעמ' דקרא מודו דחייבים ועוד דאף לר"ש דילמא חטאת ואשם של מצורע פטורים דומיא דבכור ומעשר כיון שאינם בנדר ונדבה וחטאת חלב שאני שצריך לעונש כמ"ש התו' להכי כת' רש"י ז"ל דבהדיא איתרבו:

דף י"ז ע"ב תו' בד"ה דכתי' וכתב וכו' י"ל כיון דקיבלו וכו'. פי' דלכאו' הוא דרבי דבעי ק"ש ככתבה דהיינו בל"הק היי' משום דכסדרן נפקא לן מהדברים אייתר ליה והיו לומ' ככתבה ואייתר ליה שמע לומ' השמיע לאזניך אבל לרבנן דלא משמ' להו הדברים נפקא להי כסדרן מוהיה ושמע פי' בכל לשון שאתה שומע ומ"ה ק"ל שפיר דאכתי תיפוק לן כסדרן מהאלה אייתר לן והיו ככתבה ושמע ע"כ להשמיע לאזניך והשתא תירצו התו' דעיקרא דמילתא הוא קבלה דרבותיהם דשמע בכל לשון וא"כ ע"כ והיו אתא לכסדרן והאלה אתא ע"כ לדרשא אחריתי ודברי מהרש"ל בזה נ"ל שט"ס נפל בהם:

בד"ה כתבה על וכו' לפירש"י כדפין של ס"ת כצ"ל:

בא"ד אלמא וכו' בנחתכין זה מזה. אכל רש"י התם במנחות פי' ראויה לב' דפין שהניח ביניהם חלק ולכאו' ק' דודאי אם לא הניח ביניהם חלק לא מיקרו כ' דפין ולמאי אצט' תנא לומ' ראויה לב' סיפין וצ"ל דר"ל דתניא ביניהם חלק הרבה כדי שיחתכו ויעשה אותם כב' סיפין ויהיה חלק בראש כל דף ודף לאפוקי אם לא יש חלק כ"כ ובהכי ניחא הא דתניא תפלין שכלו אין עושין מהן מזוזה משום שאין מורידין ות"ל משום דהוו כב' דפין ולמאי דכתי' ניחא א"נ י"ל כגון דיש חלק הרבה בסוף הדף תחת פ' שמע ויכול לכתוב כו פ' והיה אם שמוע:

בא"ד כדאמדי' בפ' וכו' כופר א' וכו'. לכאו' הנך לא דמו לגט ומגילת סוטה דההיא דכופר היינו לחייבו כופר א' ולא ב' אבל כי הכא לפסול מנ"ל ולא חשבי' לב' כמאן דלית' וכן ההיא דלולב הגזול כיון דחד לא מינכר ע"כ תרי ותלת בעי והא לית' דפרי א' אמ' רחמ' אבל הכא דבתר סגי מנ"ל דהב' פוסל את עצמו ואחר עמו:

בא"ד ותפרו יחד דפסיל דלאו דוקא כשכח' וכו' אלא ה"ה אם וכו' כצ"ל משום דלכאו' דוקא גבי כת' חציה בדף א' וחציה בדף הב' אבל אם כת' ב' ומחקן כשר וא"כ ל"ד לשופר דפרה דהתם כל גלד וגלד הוא שיפר בפ"ע ולזה אמרו דל"ד חצי מגילה וכו':

דף ב' ע"א גמ' תניא ר' יהודה אומר היה ר"ע אומר וכו'. נר' דמ"ל דר"י סבר דר"ע אסרה והלכה כוותי' ור' יעקב סבר דר"יש אסרה והלכה כר"ע דלא א"ל דבר ותרי תנאי נינהו והיינו דנקט הש"ס הך בריי' הכא לרמוז דתנאי היא:

תו' בד"ה אבל וכו' אחר שקינא לה וכו'. וכפ"ז דוקא היכא תולה אחר שנסתרה דסתמ' להשקות עומדת:

בא"ד א"כ האי דקאמ' התם וכו' לשונם ק' ההבנה ולכאו' י"ל דה"ק הא דקאמ' התם וכתב וכו' ר"ל דהתם כתב לה לשמה כתי' אבל הכא לא כתי' לה גבי כתיבה אלא גבי ועשה ש"מ דעיקר לה הוא גבי מחיקה ומיהו קאי נמי אכתיבה דבעי' לשם אלות וצ"ל אח"ז וא"ת והא בפ' וכו' ויותר נר' לימ' דצ"ל אך ק':

בא"ד. לשם אשת אחרת. ל"ד ור"ל לשם אשת איש אחר ור"ל דמשמ' וכת' דבעי' שהבעל יכתו' כשיגרש ולא שיהא כחוב מאחרים וא"כ ה"נ וכתב בעי' ולא כתיב ועומד ואע"ג דהתם וכתב אבעל קאי משא"כ הכא מ"מ משמ' להו דכהן במקום בעל קאי:

בא"ד כדכתי' וכתב את האלות. משמע דמהכא מפיק לה דבעי' לשם אלות וזה הפך מדבריה' בסמוך דמפקי לה מלה דגבי עשיה ויש ליישב דאאלות קסמכי דבעי' לשם אלות דכתי' לעיל מניה וכת' את האלות:

בא"ד וכתב קרא למעוטי וכו'. והא דקאמ' הש"ס התם וכתב לה דבעי' כתיבה לשמה היינו בתר דאתת מלת לה דבעי' לשמה מימעטי שפיר כולהו:

בד"ה אבל תודה דהתם וכתב לה וכו' מיהו היכא דאנתיק וכו'. ר"ל אע"ג דליכא קרא דוכת לה ידעי' שפיר מסברא להאי מילת' דהיכא דאנתיק לשם רחל וכו' וכפ"ז הא דקאמ' הש"ס אמרי התם וכת' לה אמ' רחמ' היינו אליבא דר' אחאי בר יאשיה מיהו י"ל דהכא שאני דהקללו' הכתובים על רחל לא אהנו ללאה ולא עברי בה מידי אבל התם דעיקר הוא הנתינת הגט וכיון שנתן בידה הגט לא איכפת לן אם היה כתוב לשם רחל:

ע"ב גמ' אמאי עשיה מחיקה. ק' מאי דאיבעיא ליה לרבא לעיל (דח"י) מתקן לתוך כוס א' מהו כתיבה לשמה בעי' והאיכא א"ד בעי' נמי מחיקה לשמה משמע דמחיקה גריעא מכתיבה:

דף כ"נג ע"א רש"י בד"ה ולא לאישים במנחה וכו' לאישים כלל ור"א בר"ש פליג כצ"ל:

תו' בד"ה דמסיק להו ומקצבין לאכול ומקטיר אותן ומה שבתוכן שאין ראוי להקטיר יהיו לשם עצים כצ"ל:

בא"ד והא דתנן בהקומץ כצ"ל:

בא"ד דסתמ' כרבנן והא דלא נקטו דבריה' אמתני' דהכא דקתני מנחותיהן נשרפו' משום דמ"ל דנשרפו' דקתני. היינו משום דמסיק להו לשם עצים וכר"א דלא כפרש"י מ"ה נקטו מתני' דהתם דהוי מילת' פסיקתא ורש"י שפי' בבית הרשן היינו דמתני' משמע נשרפו' דומיא דנשרפו' דרישא ואע"ג דל"ד אהדדי לגמרי דהתם אכולה מנחה והכא אשיריים דוקא מ"מ בהא מלתא מיהא דמו:

בד"ה דמסיק להו וכמדומה דרש"י נקט וכו'. ולולי דבריהם ז"ל נר' דרש"י דייק בלישני' ואמ' דילמ' בתר חלק שלה אית לן למיזל וכ"כ לקמן ע"ב ד"ה ה"נ ע"ש משמ' דלאו ודאי מעורבין הם ול"ד לאיברי עולם ואיברי חטאת דהתם כל חד וחד הוו ודאי מעיקרא והשתא נתערבו והוו ודאי מקצתן ומקצתן אבל הכא דמעיקרא מעורבין הוו אתינן לפלוגתא דיש ברירה ואין ברירה ופשט' דשמעת' דלכ"ע קאמ' ועור דמשמ' ליה לרש"י דקרא דממנו קאי אשיריים דנאכלים כמו בשר חטאות ושאר קרבנות שנאכלים לא הוכשרו להקרבה אבל הני שיריים שאינם נאכלים שפיר מצי מסלק להו מ"ה פירש"י ז"ל דספקא מספקא לן אי אזלי' בתר דידיה או בתר דידה אי מתכפר עיקר או משלו עיקר וא"כ ע"כ כדמסיק להו לשם עצים תנאי עביד בהו:

בד"ה האומרת טמאה ירוש' וכו'. משמ' מדברי הירוש' אלו דאומרת טמאה דינא כנטמאה מנחתה דער שלא קדשה תפרה ומשקדשה בכלי תשרף ומ"ה פריך תחלה דהיכי קתני תפדה ומי גריעא מהפריש מעות דחלה עליהם קדושה וילכו לים המלח ה"נ לפחות תתפור בים המלח ומשני הא דמיא לאשם תלוי דקי"ל ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה ופריך א"ה אפי' משקדשה בכלי נמי תפדה ואמאי תשרף ומשני דדמיא הך לאשם תלוי שנשחט ואע"ג דקי"ל דר' עבודות במנחה כנגד ד' עבודות דקרבן וקמיצה כנגד שחיטה היינו לענין מחשבת פגול וכדומה אבל לענין מיתת בעלים כיון שקדשה בכלי שרת דמיא לנשחט בכלי שרת אך ק"ל דעד שלא קדשה אמאי תפדה מיד הא באשם קי"ל עד שיסתאב וימכר ויש ליישב דשאני מנחה דאכתי בעי' הקדש כלי קודם הקמיצה שהיא במקום שחיטה דקרבנות ואע"ג דקדשה בכלי מדמי ליה לנשחט להך עניינא מ"מ כי לא קדשה גרע מאשם ודוק:

ע"ב גמ' מה ת"ל איש לענין שלמטה. וה"ק קרא איש צרוע הוא טמא והצרוע ג"כ בכלל זה דהיינו כל הצרוע ואפי' אשה אשר בה הנגע ר"ל האיש דעעיל אשר בו הנגע בגדיו וכו':

רש"י בד"ה מ"ט וכו' נשואה לכהן כליל מיהא וכו' כצ"ל:

בד"ה בני אהרן ולא בנות אחרן באזהרה זו. כיוון רש"י ז"ל בזה לומ' דלאו אכולה פרשת' קאי אקרחה ואשרוטה נמי אלא אאזהרה זו דוקא וגם שלא תאמ' לאידך גיסא דבני אהרן כ"א לשארו וכו' אבל כנות כלל כלל לא:

בד"ה ורגמו אותו וכו' וסקלתם אותם. נר' דרש"י גו' אחרת היתה לו בש"ס:

בא"ד אלא הא דממעטה אשה לענין וכו' קרא מעטינן כצ"ל ובנוסחאות חדשות יש קרא מיעוטא דאותו וכו' והא דלא דרשי' וסקלתם אותם ולא כסותם י"ל דהתם כיון דאמ' וסקלתם טבע הלשון להשלים דיבורי ולומ' למי סוקלים אבל הכא הול"ל ורגמוהו כל העדה כמו שנאמ' ורגמוהו כל אנשי עירו ועוד דאם כן אותו דהכא ל"ל אלא ש"מ דתיקון הלשון הוא מיהו הא ל"ק דבשעת מעשה דמקושש דהיה בשנה א' לימדו הקב"ה מה יעשה ישראל והדר דינא גבי נערה המאורסה ללמד גם על האשה וא' עיקר או אפשר דרשא אחריתי בההיא דאותם:

בא"ד נקיט ליה וכו' גבי איש למימרא וכו'. אע"ג דהשוה הכתו' אשה לאיש לכל עונשי' מ"מ בהאי מילתא הו"ל למימרא נמי גבי איש:

תו' בד"ה כהן וכו' מעתה כהן ולא כהנת א"ל והכהן המשיח כצ"ל:

בא"ד שאין בנה עומד תחתיה. ר"ל אפי' במתנו' דזוכה היא בהם אין בנה עומד תחתיה לזכות בהם:

בא"ד א"נ משום וכו'. ק' כפ"ז קרא דוכהן כי יקנה וכו' ולזו י"ל דהש"ס דילן סוב' דהתם שאני כיון דאשה שייכא בתרומה כמו הזכר שייכא נמי בקנין כספה ודין א' להם משא"כ הכא אך ק' קרא דאמור אל הכהנים דאצט' בני אהרן למעוטי בנות והלא מהכהנים משמ' שפיר ולא בנות ודוחק לחלק בין כהני' לכהן ויותר נר' לומ' דשינוייא קמא עיקר אלא דהס"ס ר"ל דלהך קו' גרידא דמתוק' איכא שינוייא אחרינא ודוק:

בד"ה מה בין וכו' ונמכר לע"ע. ר"ל שמוכר עצמו לע"ע משא"כ באשה שאינה נמכרת כלל אם לא כשהיא קטנה שמוכרה אביה:

דף מ"א ע"ב תו' בד"ה אותו היום וכו' דקפיד קרא גבי מלך עד שיהא ממש מקרב ממוצע מאביו ואמו מיש'. תמיהא לי דא"כ איך מלך רחבעם שהיתה אמו נעמה העמונית דההיא ודאי עמונית ממש הואי ולא כמ"ש המפרשים גם דואג האדומי ואוריה החתי דישראל גמורים הוא אלא שהיו דרים באדום ובחתים דהא אמרי' בב"ק לא בשעלתה על דעתך עלתה על דעתי ב' פרידות טובות עתידים לצאת מהם רות המואביה ונעמה העמונית ולדעת רש"י ג"כ לכאו' ק' דהאי לאו אמו מיש' הוות מיהו לזו י"ל דלריבות' נקט אמו ומכ"ש אביו דאחר שנתגיירה אמו הו"ל כשאר יש' דקרינא ביה למשפחותם לבית אבותם ודוקא בגויה הוא דאמרי' אינו קרוי בנך אלא בנה וכ"כ מרן כ"מ פ"א מה' מלכים ורחוק לומ' שמלך בזרוע ובאלמות שלא כדין דדבר זה לא נז' לא בכתוב ולא בדברי רז"ל וחלילה מהאמין זה ולכאו' היה נר' דמש"ה ושם אמו נעמה העמונית היינו אם אמו קרויה אמו וכההיא דותבאנה אל רעואל אביהן אלא שזה רחוק ורחוק ונ"ל לומ' דהתו' מודי' דאביו מיש' סגי אלא שאם היתה אמו מיש' לא סגי עד שיהא אביו ג"כ מיש' שיהא ממוצע אבל אם היה אביו מישראל סגי וקרינא ביה ממוצע וכעין זה כתבו התו' בפ' מצות חליצה (דף ק"ב ע"ב) גבי הא דאמרי' התם ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל שנאמ' ונקרא שמו בישראל פי' באמו לא סגי עד שיהא גם אביו מישראל אבל באביו לחוד סגי וכו' ע"ש אע"ג דנפקא לן מבישראל דמשמ' שיהא יש' מכל צדדין כפירש"י שם ולא מפשי' פלוגתא לומ' דהתו' לא מפרשי כפרש"י אלא ש"מ כדכתי':

דף מ"ח ע"א גמ' מכלל דאפרושי הוו מפרשי וכו'. הא דלא ק"ל אכריי' גופה דקתני תרתי דסתרן דביטל את הוידוי דמשמע דהוו מפרישי ובתר הכי קתני דגזר על הדמאי ולא היו מפרישים אלא תרומת מעשר לכהן משום דהוה ס"ד לומ' דהיינו טעמא גופי' שלא היו מתודים משום מפרישי' מעשר א' ואף אם היו קצתן מעשרין לא פלוג ובריי' דקתני ביטל את הוידוי וגז' על הדמאי כולה חדא גזירה היא והא בהא תליא אבל השתא דקאמ' ריב"ח משום שהיו נותנים אותו לכהנים שלא כמשפט שפיר דהא לא היו מפרישי' כלל ושני שפיר תרתי גזור והא דנקט וידוי דחבירים ולא נקט וידוי דמעשרין כדקתני בבריי' גופה מקצתן מעשרין י"ל משום דלא ניחא ליה לומ' אקצתן דע"ה משום דהא ודאי פשיטא דמנא ידעי' בהו דמעשרין דשבקינן להו להתודות ותו דהשתא ניחא שפיר סדר הבריי' דקתני ביטול וידוי ברישא ורוק:

שם אלא כזמן שישראל שרויים בצער וכו'. ר"ל ומ"ה לית לן למימרא ככל יום ויום אלא דוקא בזמן שהם בצער ח"ו:

דף מ"ט ע"ב גמ' ת"ר כשצרו מלכי בית חשמונאי וכו' לכאו' נראה דקאי אפולמוס של טיטוס דמתני' וכמו שפירש"י ז"ל שם במתני' והוא תימ' דמה ענין בית חשמונאי לטיטוס דהיה בחרבן הבית וכבר הק' קו' זו' התו' ז"ל על פירש"י ז"ל דהרי בית חשמונאי שימשו מלכותם ק"ג שנה ובית הורודוס ק"ג שנה ואח"ך חרב הבית ולכך פי' התו' ז"ל דגזור פעם א' בימי בית חשמונאי ולא יקבלוה ושוב גזרו בימי טיטוס וקיבלוה ע"ש וכפ"ז האי דמייתי הש"ס הכא ההיא דבית חשמונאי היינו לומר דטעמ' דגזור בימי טיטוס היינו כטעמ' דגזור בימי בית חשמונאי א"נ לאשמועינן דגזירה קדומה היא ואפ"ה הוצרכו לחדשה בימי טיטוס משום דלא קבלוה לקמייתא אכל לרש"י ז"ל ק' וליכא למימ' דטיטוס אחר הוא בימי בית חשמונאי דהא רש"י כת' ובין זה לזה נ"ב שנה דהיינו אחר אספייאנוס שהיה סמוך לחרבן וצ"ל בדוחק דמלכות הורודוס היא נכללת קצת בכלל בית חשמונאי כיון שהיו עבדיהם והאי הורקנוס' וארסטובליס אחיו הם מבני הורודוס ודוחק:

שם לשון יוונית לחוד וחכמת יוונית לחוד. קס"ד דל' יווני קרי ליה חכמ' יווני' דמשום שאין כל העם מכירים אותו לשין קרי ליה חכמה ושני שפיר שחכמה היינו דברי חידה ורמז שאף היוונים עצמם אין כולם מכירים אותו:

שם משמת ר' בטלה ענוה ויראת חטא. בפ' אמרי' יום שמת ר' בטלה קדושה וכתבו שם התו' פי' שהיו קורים אותו רבינו הקרוש וא"ת בסיף סוטה דקתני משמת ר' בטלה ענוה ויראת חטא אמאי לא קתני נמי קדושה וי"ל דהוי בכלל ענוה ור"ח כהן וכו' ע"כ ולולי דבריהם ז"ל י"ל דשם קדושה לא היה אלא לר' בלבד ולא לאחרים אתו ומ"ה לא שייך למימ' משמת דמשמ' דבדורו ובשלפניו היו אחרים כמותו אלא שהוא היה סופם ומשמת הוא פסקה דומיא דהך דמשמת ר"ג בוטל כבוד התורה והיינו שמימות מרע"ה עד ימות ר"ג היו לומדים תורה מעומר וכו' ודוק:

שם מספר קומי ה"ז מדרכי האמורי. כת' הרמב"ם ז"ל פי"א מה' עכו"ם דין ג' ישראל שהיה קרוב למלכות וכו' ה"ז מותר ללבוש כמלבושיהן ולגלח כנגד פניו כדרך שהן עושין ע"כ וכת' מרן כ"מ ז"ל וא"ת כיון שכת' רבינו שלוקה על כ"א מאלו היאך היה כח ביד חכמים להתיר איסור תורה לקרובי המלכות וי"ל משום הצלת יש' הוא דשרו וכשישראלים עומרים לפני המלכים הם מצילים את ישראל וכו' א"נ שהתורה לא פרטה דבר אלא אמרה ובחקותיהם לא תלכו ומסורה הדבר לחכמים והם רצו שלא לגזור על הקרובי' למלכות עכ"ל ודבריו אלה קשים מהבין דמה טעם ראו בדבר שאין לגזור על הקרובים למלכות ואם היה להם גנאי כשלא ידמו להם מאי הוי ומאי איכפת לן אם ישבו לפני מלכיהם או לא אם לא בשביל הצלת ותועלת ישראל וא"כ היינו תי' א' ומאי אהני לן דקאמ' שהתורה לא פירטה וכו' וי"ל דתי' א' דחיק' ליה דאין עוברין על התורה בשביל הצלת יש' אלא בעידנא דאיכא ס' נפשות כמו ההיא דמפקחים את הגל בשבת משום פקוח נפש אבל הכא משמע דהותרו להם כל הימים ללבוש ולגלח אף בזמן דאיכא שלום וליכא שמד ומ"ה ניחא ליה בשינוייא בתרא שהתורה לא פירטה דבר ומסרה הדבר לחכמים ולכן המה ראו להתיר לקרובי המלכות אפי' על צד הספק והחשש דשמא יארע איזה דבר תקלה לשונאים של יש' ותהיה הצלה ע"י הקרובים האלה. אך ק' דמה יענה מרן בתגלחת מאזן לאזן דעובר בבל תקיף כמ"ש הרמב"ם רפי"ב מה' עכו"ם א' המגלח ב' צדעיו אפילו בבת א' והתרא' א' לוקה ב' א' המגלח הפאות בלבד ומניח שער כל הראש כא' לוקה איך הותר לקרובי המלכות לגלח כנגד פניו דהיינו שמגלח מכנגד פניו מאזן לאזן ויניח הפרע מלאחריו ובלא"ה ק' ארבי' ז"ל דהול"ל דלוקה ב' א' משום לא תקיפו וא' משום ובחקותיהם לא תלכו ולזו י"ל דמשום דנקטה רבי' בהדי אחריני דמלבושים וציצת ראשם דלית בהו אלא חדא להכי לא כת' לוקה ב' אבל למרן ק' וי"ל דנ"מ דמצי ללקט הפאות במספריי' דס"ל לרבי' זל דשרי דלא נאסר אלא השחתה בתער כמ"ש בפי"ב דין ו' אבל משום ובחקותיה' איכא כיון דמניח השער ונפרע לאחוריו:

תוכן העניינים

כרוב ממשח (שלם)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה