אור ברסלב
כרוב ממשח (שלם) חידושי מהרש"א זלה"ה › מסכת מועד קטן

כרוב ממשח (שלם)· רבי שלמה ורבי חיים אלפסי

חידושי מהרש"א זלה"ה · מסכת מועד קטן

מסכת חגיגה

פרק א'

דף ב' ע"ב רש"י בד"ה א"כ מתני' אמאי וכו' ולא כראב"ע וכו' ממעין שיצא בתחלה. אבל מעין שלא יצא בתחלה אפשר דשרי לראב"ע וכליש' דהש"ס בסמוך דקאמ' ראב"ע וכו' ל"ש חרב מעינה ל"ש לא חרב מעינה מעין שיצא בתחלה לא ומ"ש רש"י לעיל ל"ש חרב מעינה ממעין שיצא לה בתחלה ל"ש לא חרב תרוייהו אסר ר"ל תרוייהו בין חרב בין לא חרב אסר במעין היוצא ולשינו הוא מגומגם באמת וקרוב אני לומר שצ"ל ל"ש חרב מעינה ל"ש לא חרב תרוייהו אסר ממעין שיצא לה בתחלה ובזה נתתרצה קו' מהרש"א בח"ה ע"ש ואע"ג שי"ל דבכולהו אסר ראב"ע והא דקתני מעין שיצא הוא משום ר"ע וכדלקמי' מ"מ ליכא הכרח וגילוי לדבר וק"ל:

תו' בד"ה חייב כ' ק' לרבה וכו' וק' לר"י וכו' כת' ה' ח"ה וז"ל פירושם דחיק דא"כ ל"ל למימר וכ"ת כל היכא וכו' דא"נ דלא הוה מיחייב אלא משום נוטע בפשיטו' הו"ל למיפ' לתרוייהו ובהדיא בפ' כלל גדול תנא הזורע והזומר וכו' מלאכה א' הן עכ"ל ול"נ דלק"מ דא"כ הכא לא ליחייב אלא משום זורע בלבד כמו זומר ותק"ל לרבה דמחייב משום חורש אבל השת' פריך שפיר דליחייב תרתי אף משום זורע כי היכי דמחייב התם אף משים נוטע ותק' לרב יוסף ג"כ דליחייב אף משום חורש אע"ג דליכא מחשבת הנפש כיון דממילא מרפה ארעא מחמתו כי היכי דמחייב התם משום נוטע אע"ג דלא מכוין לכך כיון דממילא מצמח מחמתו:

בא"ד דהא סתם קאמ'. ולא פי' במכוין ליטע במו שפי' שמכוין לעצים:

בא"ד ואי ק' הא דאמרי' בדוכתי וכו'. משמע מדבריהם דפי' חייב ב' היינו ב' מלקיות וכגון שהתרו בו למלקות וכריהטא דפשטא דשמעתא והיינו דלא כרבא דר"פ אלו הן הלוקי' (דף י"ג ע"ב) ור' יוחנן דפ' מי שהחשיך (דקנ"ד) דס"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקים עליו ולולי דבריהם י"ל דמ"ש חייב ב' היינו ב' חטאות בשוגג וכההיא דפ' כלל גדול דף ע"ג ע"ב) שאם עשאן כלן בהעולם א' חייב על כל א' וא' ודייק מינה תלמודא שאם התרו בו משום א' מהן שיהיה חייב מיתה ומיהו בי"ט ודאי שייכין דבריהם:

דף ג' ע"א בד"ה אין דנין וכו' הו"מ לתרוצי דכ"ע אית להו וכו'. ויש ליישב קצת דניחא ליה טפי לש"ס לומר דכ"ע לית להו משום דלא קאמ' לוקה אלא בחורש ולא בשאר תולדות ואי משום טעמא דברייתא אף בשאר חייב ואף שי"ל דמשום מ"ד אינו לוקה נקט ליה לחורש מ"מ ניחא ליה הכי טפי לש"ס:

דף ז' ע"א גמ' התם נמי ליסתור ולא ליבני. לכאו' לק"מ דכיון דע"כ סותר מפני הסכנה הו"ל כסתורה קודם לכן שמותר לבנותה שהרי אין איסור אלא בסתירה שלא במקום סכנה דהיא מלאכה שלא לצורך וצ"ל דמשמע ליה לש"ס דכיון שאינו מותר לסתור אלא מפני הסכנה כולי האי לא שרי לבנותה ודי לנו להתיר הסתירה שמוכרחת:

ע"ב גמ' ז' ימים יספרו לו ימי ספירו. ואע"ג דהאי קרא (ביחזקאל מ"ד) גבי כהן טמא כתי' הא מפרשי' ליה לקמן (דף ט"ו ע"ב) דמדכתי' בל' ספירה ולא נקט הזאה ש"מ ז' ימים אחרים יספרו אם נצטרע ע"ש:

תו' בד"ה מאי דלא גלי וכו' ז' ימים משמע מיעוט וכו' דמצטריך לגופיה. פי' דז' ימים משמע ליה מיעוט דמדכתי' בתריה והיה ביום הו' יגלח וכו' מכלל דז' ימים הוו וא"כ ז' ימים ל"ל ש"מ למעוטי ואידך קרא דז' ימים יספרו לו דיליף מניה ר' יהודה דאצטרי' לגופי' לז' ימים דטמא מת וז' דמצורע ולא למעוטי מיהו מדכתי' ביה לו ש"מ למעוטי מיהו מפשט' דשמעת' משמ' דמיספרו לו הוא דקיליף מיעוט' דר' יהודה ור' יוסי בפי' דברי ת"ק פליגי אלא דכפ"ז צ"ל דמקמי דאתא יחזקאל הלכתא גמירי לה דהא יותם לא הי"ל לעוזיהו אלא בימי חלוטו כהא דאמרי' לעיל ד"ה) ונמצא דפליגי בהלכה מ"ה ניחא להו לתו' טפי לפ' דמוישב מחוץ לאהלו ז' ימים נמי נפקא לה ומתרי קראי שמעי' לה:

דף ח' ע"א גמ' ור' אמר אצט' וכו'. וכפ"ז צ"ל דמ"ש ר' בברייתא אינו צריך ר"ל אין צריך עיקר הלימוד לדבר מצוה מוביום דהא אף לדבר הרשות מפהיקין מופינו ולא אצט' וביום אלא לגלות אופינו דנילף מניה אף לטומאת הגוף:

ע"ב תו' בד"ה אין חופרין וכו' והא דתנינן כוכין וכו' ושמא בשחפר וכו' דבריהם אלו קשים מהבין וכן מ"ש לקמי' ויש לפ' שעישה לצורכו או וכו' הוא ק' ההבנה:

דף ט' ע"א גמ' אין שמחה בלא אכילה ושתיה. והוו ילפי מעיקרא בק"ו דמשים כבודו של משכן הותר להקריב קרבן יחיד בשבת כ"ש דמשום כבודו של מקדש הותר לאכול ולשתות:

שם א"כ תרי קראי ל"ל אלא ש"מ דאי כתי' חד יום הוה מוקמי' רצוף בימים המותרים השתא דכתי' תרי יום ש"מ דרצוף לגמרי קאמ' ואף בשבת:

ע"ב תו' בד"ה פוקסת וכו' תני תרוייהו וגם בפ"ק דכתובו' נר' שצ"ל בפ"ב דכתובו' והוא דאמרי' התם די"ז) לא כחל ולא פירכוס ולא שרק ופי' פירכוס הוא פיקוס כמ"ש התו' שם בפ"ק דף ד' ע"כ) ד"ה פוקסת ע"ש:

דף י' ע"א תו' בד"ה ממתוחי נמי וכו' דמצי לאק' היכי קאמ' וכו'. ק' דכפ"ז לא משני מירי בש"ס ולולי דבריהם י"ל דכלפי מ"ש ת"ק מסרגין נקט ר"י אין מסרגין:

בד"ה ה"ג ר' יהודה אומר וכו' ת"ק אמ' מעמידין ובחדשה וכו' ור"י אוסר בכיבוש וכו' וגו' א' נר' לרבי ומעמידים נר' וכו' כצ"ל וכ"ה בס"א:

ע"ב גמ' מאן דמתקיל ארעא. פי' רשב"ם בב"ב (רנ"ד) מסיר המכשולות שמשוה פני הקרקע שתהא חלקה ולא תכשל המחרישה וכפ"ז מלת מתקיל הוא ע"ד ודשנו את המזבח ומלת נצא לכאו' היה נ"ל לימ' שהוא ל' חרבן כמש"ה בירמיה (סי' מ"ח) כי נצא תצא והוא ל' חרבן והכוונה היא שמקום הגומא הוא חרב מן העפר לגבי התל. שו"ר לה' שפי' שהוא לשון נעינין המוזכר הרבה פעמים במשנה אלא שחסר עי"ן ולשון קצר הוא:

תו' בד"ה מוליא במוליא וכו' משמ' שיותר קרקע וכו'. האי משמ' אגי' א' דר' גרשון קאי וקרוב אני לומ' שהלשין מהופך וצ"ל גי' ר"ג אחר גי' ר' אלפס:

דף י"א ע"א גמ' כעין מעגילה וכו'. ק' דבפ"ז מאי אירייא מחלצי' שהוא מעשה אומן יותר והרי אף במעגילה אסור שאינה מעשה אומן כמחלצים לפירש"י במתני' ורחוק לומ' דביד ורגל נמי איכא כעין מחלצים שהיא אומנות יתר ואפשר לומ' דרש"י שכת' דמחלצים מעשה אומן יותר היינו לפי ס"ד דבמעגילה עצמה עושה אבל למסקנא מחלצים גרע באומנות וכן ראיתי לנ"י שכת' וז"ל כיד וברגל מעגילין וכו' אבל לא במחלצים וכ"ש במעגילה שהוא מלאכת אומן וטירחא יתירה עכ"ל:

פרק ב'

ע"ב גמ' אלו דברים העושין להכל וכו'. ואע"ג דמועד מדאוריי' ואבל מדרבנן י"ל דאבל שאני דכל העולם מותרים והוא לבדו אסור לא הקיצלו רבנן ביה דבקל מוצא אחרים אבל במועד שכל העולם אסורים היקלו רבנן ביה במקום פסידא ולא אטרחום לעשות ע"י גוים:

שם רשב"ג וכו' ואין שם אומן וכו' משמ' דלת"ק אסור דס"ל דלא פלוג רבנן דכיון דכאכל מוצא אחרים לא חשו למיעוטא דזמנין דאין שם אומן לא הוא:

תו' בד"ה ר"י אומר וכו' פי' בקונט' ל"א וכו'. פי' דליש' קמא ל"ג וגף כנוסחת רש"י שלפנינו משום דכותי' לא בעי מגופה כיין שמחמיץ והתו' יש להם גי' אחרת ברש"י שמפ' ל"א וגף וכו' שמוליכין בלא מגופה וצ"ל דמיירי שרוצה להוליך השמן מבית הבד לביתו לצרכו או מפני הגנבים ומפ' התו' וי"ל דלעולם מיירי שמונח בבית הבד הלא שצריך לכסותו מן השרצים:

בא"ד בכיסוי מועט ושמא שמן חדש מתקלקל כנ"ל:

בד"ה רשב"ג אומר ואע"ג דרשב"ג וכו'. דבריהם אלו קשים מהבין ונ"ל שכוונתם היא כך ואע"ג דרשב"ג מודה לר' שישא דאסורין בימי אבלו ומשמ' לכאו' דאסורין לגמרי דלא תני בהו תקנת' כלל במתני' מ"מ מצי מודה ר' שישא היכא דאין שם אומן אלא הוא ומתני' מיירי ברובא דמסתמ' איכא אומני אחריני עיין באשר"י) וכפ"ז מ"ש מודה היכא וכו' קאי אר' שישא דמודה היכא וכו' ובצנעא הס"ד ומה"ד יעשו ע"י אחרים וקאי אאריסין וחכירין דמשום פסידא דמשכיר שרי' ע"י אחרים ופרש"י וגבי אבלו דשרי' הוא עצמו ר"ל גבי זיתיו הפוכין וכו' דשרי רשכ"ג והכא לא חילק דמשמ' דמודה התם משום דאין שם שיעשה כמותו אבל הכא באריסין מסתמ' ודאי שכיחי טובא ואומן לרבים דשרי אע"ג דליכא מן הקרן אלא אעבורי רווחא מ"מ משום צורך רבים ורגל שרי כדשרי' לעיל (ד"ה) גבי חה"מ בצרכי רבים וכפ"ז צ"ל דצורך רבים וריגלא שריא כדלעיל:

בא"ד וי"מ דהא וכו'. ר"ל דלפי' קמא אף אם יש אומנים אחרים אם אינם עושים כמותו שרי אבל לי"מ בעי' דוקא כשלא ימצא כלל אחרים וק"ל לפ"ז בחמרין וספרין ולפי טעם קמא ניחא דאין מי שיעשה וכו' וק"ל דהניחא לרשב"ג אלא לת"ק מא"ל הא ודאי הך סיפא אליבא דכ"ע מיתנייא ועור דאין אומנות כ"כ יתירה בחמר וגמל לומ'. דאין אומנים במותו ופשט' דברייתא הוא משום שמפסיד שכר כל החרש אף הימים שאחר האבל אם מביא אדם אחר לשוכרו והיינו דדייק רש"י ז"ל בלישניה שכת' ולא יפסידו כל שכרן וכן ראיתי במרדכי בפ' ואלו מגלחין ע"ש:

דף י"ב ע"א תו' בד"ה דברי רבי יוסי וכו' ברישא וכיון דאיתחיל וכו' דבריהם אלה מגומגמים וסתומים הרבה ונ"ל שצ"ל וכיון דאיתחיל מילתא וכו' ר"ל דק"ל לתו' דגבי שמן התחיל דר' יהודה וגבי יין התחיל כר' יוסי וניחא להו דתחלה בשלא התחיל בדברי ר' יאודה שהוא ראש המדברים בכל מקום ואחריו דד' יוסי וכיון שהתחיל לדבר דעת ר' יוסי סיים בדבריו דגבי יין ונר' דטעמ' איכא במילתא משום דבעי למימר וכן שהוא לשון חידוש בכל מקום והיינו חידוש לר' יוסי. ואח"כ כתבו התו' דמ"ש גף ביין לא ידענא אי אבור אי אחבית וכו' ומדקתני זולף משמ' דאבור וכו' משמ' להו דפי' זולף. הוא שממצה כל היין לתוך הבור וכזולף דלעיל גבו שמן וכ"ה בפירש"י שבהרי"ף וז"ל ממצה כל היין לתוך הבור וגומר וכו' ולהורידו לבור וגף מניח מגופה על הבור ע"ש ודלא כפירש"י דהכא וז"ש משמע דגף אח"כ ר"ל אחר שזולף לבור הוא גף אותי ונמצא שמלת גף אבור קאי וכפ"ז צ"ל כך בלשונם מסיים לה וגף ביין לא ידענא וכו':

ע"ב גמ' ת"ר טוחנין במועד וכו'. נראה דכולהו איצטריכו דאי תנא טוחנין ה"א דחיי הנפש נינהו ומותר לצורך המועד וגם לא בעי לצמצם שיחסיר ולא יעדיף דכיון שנתכוון למועד אף אם הותיר אין בכך כלום אבל עצים לא צריכה ואי תנא עצים דמכשירי פת ותבשיל נינהו אבל שכר שאינו מוכרח לא צריכא ואי תנא שכר ה"א דבעצים וקמח שרי אף לעשות שלא לצורך המועד אגב דלצורך המועד צריכא:

תו' בד"ה את"ל צרם וכו' לא עשה איסורו עדיין ר"ל שבשעה שכיון לעשות במועד עדיין לא עשה האיסור ובשעה שעשה המלאכה במועד היה מוכרח במעשיו שלא יאבדו:

דף י"ג ע"א רש"י בד"ה מהו שיתן לו מלאכה וכו'. מי אמרי' דלא שרי' במתני' אלא כמקח וממכר דלאו מלאכה היא או דילמא ל"ש:

בד"ה לאתויי מאי אי למכור הא תני ליה לצורך המועד וכו' וד"ה פרושי לצורך המועד כיצד לולי פירושו ז"ל ה"א דר"ן מפ' מ"ש שאין לו מה יאכל לא אצטרי' לגופה דמוכר דודאי היינו לצורך המועד אלא אצטרי' לבעלמא לשכר פעולה ודחי ליה רבא דפרושי קא מפ' מהו לצורך המוכר אע"ג דלא צריך לפרושה והשתא א"ש הא דקתני או לצורך המוכר דב' חלוקו' קתני ומה"ט נמי ל"מ למימר לקמן בהך דאינו מאמינו או וכו' דפרושי קמפ' דהא או קתני אבל לדעת רש"י ק' דמאי או לצורך דקתני ועוד דמאי צריך לפרושי והא הא דלצורך המוכר בכלל צורך המועד הוא וכדמק' תחלה ואי משום דה"א דלצורך המועד היינו שהדברים עצמם הנקנים הלוקח צריך בהם למועד ואין לצורך המוכר בכלל א"כ תרוייהו איצטריכו למיתנינהו ואמאי משנין פשטא דמתני' ויש ליישב פירושו דודאי לצורך המוכר שאין לו מה יאכל הוי שפיר לצורך המועד דאין צורך המועד גדול מאכילה וא"כ לא הוו ב' חלוקות וע"כ לאו לגופיה אצטרי' ודחי ליה רבא דקמפ' לצורך המועד ר"ל דפשט' דלצורך המועד הוא על הלוקח וקאמ' או לצורך וכו' ר"ל או מין אחר דצורך המועד והוא לצורך המוכר שאין לו מה יאכל. שו"ר להר"ן ז"ל שפי' כמו שפירשתי אלא שהוסיף לומ' דלר"ן מתני' ה"ק או בשביל שאין לו למכור או בשביל שאין לו מה יאכל התירו לו שכר פעולתו ואף שאין בעלה צריך ע"ש:

פרק ג'

דף י''ד ע"א רש"י בד"ה ה"ג ושאר כל

אדם וכו' ומאן דמכשל ולא גילח וכו'. משמ' מדבריו דמי שגילח קודם הרגל מותר לו לגלח במועד מיהו י"ל דמי שגילח ערב המועד כבר מיופה הוא ואין צורך עוד לגלח פעם אחרת והו"ל מלאכה שלא לצורך וכן משמ' קצת לקמן דמדמי מועד לאבל:

בד"ה למזונות שיצא וכו' שאין לו מזונות וחזר במועד ד"ה מותר וכו' כצ"ל:

תו' בד"ה ומנודה וכו' כשבא בח"ה. נר' דהאי כשבא קאי אחכם דסמיך ליה ור"ל שבא החכם ממקום אחר א"נ שהחכם עצמו לפני המועד לא מצא בי כתח ובח"ה נר' לו פתח ואף שהירו' שהביא הרא"ש אין בו אלא תי' א' וז"ל אלא אנן קיימין כשנשאל קידם הרגל ולא מצא פתח לנדרו עד שבא זקן א' מזקני גליל מ"מ התו' הוציאו מתוך דבריו תי' אחר אחר שהחכם עצמו נתבונן בדבר בתוך המועד ומצא פתח דהא כלהו חד טעמ' אית להו שהנודר אנוס הוא והירו' אורחא דמילתא נקט כהנהו עובדי דאית' בנדרים וה' ח"ה ז"ל פי' כוונת התו' שבא זמן התרה בח"ה כגון שנדר לפני המועד דמהיום לא יגלח אם ממועד ואילך יאכל פירות ע"כ והנה מלבד שזה רחוק קצת בדברי התו' אלא דק' דהי"ל לגלח קודם המועד כיון שעדיין לא חל הנדר מיהו ל"ק הא דא"א לו לגלח דחיישי' שמא ישכח ויאכל הפירות ונמצא עבר על האיסור למפרע ובשבועות (דף כ"א) קרי לה התראת ספק:

בד"ה אלא להרווח' וכו' דל"ג ועוד וכו'. נר' דהאי גי' ה"פ מדקאמ' נראין דברי ר"י בהרווח' מכלל דהוא פליג אף במזונו' דהרווח' לאפוקי מזונות קאמ' וכן ה"ה דתק' אסיפ' מדקאמ' נראי' דברי חכמים בארווחה מכלל דפליגי נמי בלשו' וכ"הג אית' בבתרא (דע''ט) בשלמ' נראי' דר"יהו בבור ושובך מכלל דפליג אשדה ואילן אלא נראי' דר' יוסי בשדה ואילן מכלל דפליג בבור ושובך ע"ש וכתבו התו' דל"ג לה ומייתו מההיא דחולין (די"ב) דל"ג ועוד ונר' טעמ' דהתם פלוגתייהו מיתניא סתמא ר' יהודה אוסר ור' חנינא מתיר ושפיר קאמ' ר' נראי' דר"יהו באשפה ולא תידוק מינה כלום אלא ר"ל נראי' דר"יהו דמיירי באשפה ול"ק ליה לש"ס אלא קו' רישא אסיפא וכן הכא מ"ש נראי' דברי חכמים שיצא ברשות ר"ל דמיירו ביצא ברשות כיון שלא גילו מחלוקתם אבל ריש' דנראי' דר"יהו ק' שהרי מפורש בבריית' טעמי' מפני שיצא שלא ברשות אלא די"ל דמשום סיפ' נקטה אך ק' כפ"ז א"כ ל"פ כלל ומר אמר חדא וכו' וכן ק' בהך דחולין וי"ל דה"ה דהוה ק' ליה אלא דבלא"ה פריך שפיר ולולי דברי התו' ז"ל הוה גרסי' לה שפיר:

ע"ב גמ' נמצאת מענה את דינו אלא אתו מצפרא וכו' כצ"ל וכן נר' מפירש"י וכולה דברי ר' יוסף היא ומ"ש והדר אתו בשקיעת החמה צ"ל בשקיעת החמה דמחר דהא קי"ל דבעי הלנת דין כד"נ כדאית' בפ' אר"מ ע"ש:

תו' בד"ה מהו שינהוג וכו' ואין עשה דוחה עשה. ר"ל ואדרבה אתי עשה דרכים ודחי ליה כאבל:

בא"ד דחי לאו דמקלל פי' והתם נמי איכא עשה דואהבת לרעך כמוך ואפ"ה דחי ליה נידוי וא"כ ה"ה דדחי עשה דרבים:

בד"ה מימנעו וכו' דהוא מלאכה לא חיישי' ר"ל אדרבה טפי תק"ל אמלאכה דקעבר בקום עשה:

בא"ד בשבת מכלל דבמועד שרי. ק' דא"כ כל מלאכו' לישתרו כמועד מדאצט' לאוסרם בשבת וי"ל שכוונתם לומ' דכיון דאי לאו קרא הוה שרי בשבת כדאית' בסנהדרי' (דף ל"ה ע"ב) ואתא קרא ואסריה די לן למיסרה בשבת וי"ט ולא להוסיף אף ח"ץ ועיין בתו' שם בסנהדרי' (דל"ו) ד"ה ומה י"ט:

בד"ה אמר אביי וכו' ואפי' נר' דיחוי ה"נ מסתברא. נר' מדבריהם דגרסי בגמ' ודילמא לעיוני בדיניה ח"נ מסתברא דאלת"ה דיני וכו' ומ"מ דבריהם אלה מגומגמים הם דפתחו דבריהם בהאי לא תימא וסיימו כה"נ מסתבר' וגם כפל הדברים שהיל"ל ואפי' נר' דיחוי מ"מ וכו' וקרוב אני לומ' דב' נוסחאות הם והכל עולה אל מקום א' והמדפיס עירב וכת' שניהם יחד ויש ליישב קצת דתחלה כתבו מאי דדחי הש"ס להכריח אביי והא מימנעי משמחת י"ט דאתו מצפרא וכו' לא חשי' ליה אביי דיחוי דאין זה דרך הדיינים לגמור הדין עם שקיעת החמה וכל כי האי הו"ל לתנא לפרושי אלא דמ"מ מ"ש אביי ה"נ מסתברא הוא מכח קו' דהיכי קטלינן ליה והא מימנעי משמחת י"ט וא"כ השתא נמי תק' נמצאת מענה את דינו א"כ אין כאן סברא להכריח פירוש' דבריי' לעיוני דהכא והכא ק' לזה כתבו דסוף סוף נוכל לומר לעיוני לגבי דיני ממונות בלאו ה"נ מסתברא:

דף ט"ו ע"א תו' בד"ה מנודין וכו' דלית ליה דר"א וכו' ולא ס"ל להאי בריית' דר"א היא דאין סברא שר' חייא ור' אושעיא יסתמו כר"א הפך ר"ע דשמותי הוא וגם דר' יהודה תלמיד ר"ע היה ומשמ' דמודה כהא מדפליג בסיפא ומסתמא בשיטת רבו אמרה:

בד"ה שיהיו שפתותיו וכו' א"נ מדכתי' שפם. והא דכתי' ביחזקאל ולא תעטה על שפם ולא קאי אלא אעטיפת הראש לחודה י"ל דיחזקאל נקט ליש' דקרא דכתי' בתורה ועל שפם יעטה וקרוב לזה מצינו בב"ק (דפ"ח) דשני איירי דכתי' לא יומתו אבות על בנים כת' נמי ובנים לא יומתו על אבות א"נ ה"ק לא תעטה על שפם ר"ל לעשות שניהם העטיפה והשתיקה:

בד"ה מנידה מהו בעטיפ' וכו' מתוך דבריהם משמע שט"ס יש וצ"ל מצורע מהו בעטיפ' הראש ת"ש וכו' וכ"כ ה' ח"ה וכפ"ד אלו מפרש רב פפא מ"ש ועל שפם יעטה כדלקמן שיהיו שפתותיו מדובקות ולולי דבריהם י"ל דראשו פרוע מבגדי' חשובי' כמו כומת' וסודרא ועטיפת הראש יעשה בבגד פחות:

ע"ב גמ' ת"ש כשאמרו אסור ברחיצה וכו' מאי לאו אכולהו. פי' דהתם בברייתא תני כולהי מלאכה ורחיצה ונעילת הסנדל ובתר הכי קתני וכן אתה מוצא במטרה ובאבל ומשמ' ליה דקאי אכל חדא וחדא:

רש"י בד"ה דמות דיוקני וכו' את האדם הס"ד ומה"ד כשאמרו חכמים אסור כדחוצה גבי וכו' והשאר נמחק וד"ה וביום צ"ל וביום באו כתי' בכהן והשאר נמחק:

בד"ה ורחיצה בכלל סיכה דכתי' ותבא כמים בקרבו. משמ' דהאי מים היינו רחיצה וק' דהתנן בשבת מנין לסיכה שהיא כשתיה בי"הך שנאמר ותבא כמים וגו' וי"ל דמ"ה קתני אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר דקרא ברחיצה מיירי דומיא דשמן בעצמותיו דהיינו סיכה מבחוץ אלא דמלת בקרבו פשטה משמ' שתייה ממש. שו"ר דקו' זו אית' בגמ' פי הך (דף ע"ו ע"ב) דיליף התם רחיצה ב'הך מדכתי' והכא כמים בקרבו ופריך והא תנא איפכא קא נסיב לה דתנן מנין וכו' אלא א"ר אשי רחיצה מגופי' דקרא שמיע ליה דכתי' וסוך לא סכתי ופירש"י מריבוייא דוסוך ולולי פירש"י דהכא י"ל דבתר דילפי' התם מריבוייא דוסוך לרחיצה ואפקה בל' סיכה ש"מ רחיצה בכלל סיכה אבל לרש"י ק' ורחוק לומ' דרש"י סובר דהך סוגיא הויא הפך מהתם ומפ' למתני' כדכתי' וקרוב אני לומ' דכאן צ"ל ברש"י כמ"ש בפ' י"הך והוא מ"ש ברש"י לעיל כשאמרו בפ' יה"ך והמדפיס הפך תחתונים למעלה וכוונת רש"י היא כמ"ש בפ' י"הך וע"ש מאי דמסיק התם:

תו' בד"ה לא אשארא פי' לא קאי וכו'. משמע מדבריהם דלא מפרשי כפירש"י דקאי אעטיפת הראש ובאמת התם בתענית לא תני בבריי' עטיפת הראש ולדעת רש"י י"ל דבריש' דבריי' קתני כולהו עטיפת הראש ומלאכה וכו' ועלה קאי כשאמרו וכו' ובש"ס לא הביא להך רישא דברייתא:

בד"ה ושמשו וכו' ולא ידעי היאך וכו' והא דכתי' ונעלך לא בלתה מעל רגליך י"ל דהיינו כשיוצאים לדרך דשרי:

בד"ה אחרי טהרתו וכו' כיון דמלי וכו' אמאי רש"א וכו'. דכיון דמילי מילי כתי' משמע דלא קאי אמצורע אלא אבעלמ' וא"כ בכל מיני טומאה שאינו בא אל הקדש אינו מקריב ובפ' תמיד נשחט אמרי' דמשלחי' קרבנותיהם וכפ"ז ר"ש לא פליג אר' יהודה אלא שבא לדרוש מלת ביום בואו וכ"כ התו' עצמם בפ' התערובות (דע"ה) דקאי לר"ש אעשירית האיפה דכהן הדיוט ודייק מינה דדוקא עשירית האיפה אבל שאר קרבנות משלח דלא כמ"ש כאן ע"ש:

דף ט"ז ע"א גמ' זכר לדבר שנאמר ואביה ירק ירק. קרי ליה זכר בעלמא משום דדילמא אביה ורקיקה שאני אבל גערה בעלמא או ת"ח דעלמא לא:

שם נהג נזיפות' בנפשי' תלתין יומין ואע"ג דאהא איכא למימ' דהחמיר על עצמו כמ"ש התו' לעיל ד"ה לא אשארא גבי ר"א מ"מ מאידך עובדא דר' חייא דמעיקרא סבר ר' מקצת היום ככולו ולבסוף סבר לא אמרי' וכו' משמ' דדין גמור הוא:

רש"י. בד"ה זו עשירית וכו' אלמא שלא היה יכול וכו' משמע דמדר' יהודה גופי' יליף ואע"ג דלאו אקרא דלעיל קאי מ"מ מדסמכיה להך קרא דמצורע שאינו ענין לו ש"מ דדוקא אחרי טהרתו אבל לשלוח כימי טומאתו לא:

בד"ה קא בעי רבנן למיעל וכו'. יותר נראית גי' הרי"ף והרא"ש דגרסי בעו רבנן לאפטורי ור"ל ללכת לדרכם דהשתא דייק שפיר הש"ס אלמא קסבר אביי הוא וכו':

דף י"ז ע"ב גמ' מיקל בתער ולא במספרים. משמע דר"ל דחותך בתער דרך חתיכות דבמספרים ניחא טפי שו"ר כן בתו דתענית (די"ג) ודייקי לן מדקתני מיקל ולא קתני מגלח:

רש"י בד"ה מטומאתו וכו' נזיר טמא כשעלה וכו'. לולי פירושו ז"ל היה נר' לומ' דמיירי בנזיר טהור כשהשלים נזירותו והאי מטומאתו לטהרתו אמצורע לבד קאי. שו"ר כן בנ"י וכרש"י שסביב הרי"ף ומ"ש שלא ישהו קרבנותיהם ר"ל שמשהים הקרבנות כדי ליתן שערו של נזיר תחת דוד השלמים וכדאית' בפ"ו דנזיר (דמ"ה) שרוצה לקיים הנזירות כמצותו ורש"י שלא פי' כן לפי גי' שלו נר' טעמו משים שיש לו רשות לגלח במדינה ואו אינו משלח תחת הדוד לסתמ' דמתני' התם ע"ש בתו' וכיון שאינו חובה אלא רשות לא אתי לאשהויי קרבנותיו. וראיתי אגב אורחי כפי' המשניות להרמב"ם שנת' והעולה מטומאתו כמו מי שהיה טמא בי"ט ולא שלמו ימי טהרתו אלא בתיך המועד כגון טמא מת או בא על נדה ע"כ ותימ' דמה ענין טמא מת ובועל נדה לתגלחת וכי טמאים אלו אסורים בתגלחת וכעת נר' שזה צ"ל בחלוקת ואלו מכבסים במועד וסוכר הרמב"ם ז"ל דכל הטמאים שצריכים לכבס בגדיהם מותרי' הם בכיבוס עיין בתו' לקמן דף ח"י כ') ד"ה והעולים:

תו' בד"ה ותנא דידן וכו' כמו חל ז' שלי בע"ש ערב הרגל. פי' דהשבת היא ערב הרגל וק' להו דכי היכי דהתם אע"פי שעדין לא היתר לגלח כיון שלא נכנס לנזירות ל' שיבטלנו הרגל ואפ"ה התירו רבנן לגלח ע"ש משום כבוד הרגל א"כ ה"נ לשלח בע"ש שהוא ו' שלו משום כבוד הרגל וכפי ה"ה דהוה ק' להו טפי למי שחל ז' שלו בערב הרגל בחול אמאי לא שרו ליה רבנן משום כבוד הרגל כדאמרי' לקמן (דף י"ח ע"כ) דבחול דוקא שמותר לגלח ערב הרגל אלא דקבעו קושייתם אע"ש דדמי להתם. וראיתי למהרש"א ז"ל שכת' שקו' התו' היא לאבא שאול דמדרבנן נשמע ליה ודוחק הוא שכפ"ז הי"ל לקבוע דבריהם בתנא ברא ואפשר דהתו' אתרוייהו מק' ומ"ה נטרו לה עד הכא ולא אקשו לעיל אחל ז' בערב הרגל בחול. עוד ראיתי להרב הנז' שהגיה בתו' שחל ז' שלו בע"ש והשבח חל בערב הרגל ע"ש ולי אין צורך דהאי ערב הרגל קאי אשבת דסמיך ליה:

בא"ד באבלות הכא מיהא אית להו משום וכו' כצ"ל:

בא"ד באבדה לו אבידה וכו' דאיכא למימר תנא ושייר משמע דס"ל דאמרי' תנא ושייר אף דקתני אלו אלא דסוף סוף ק' מאי שייר דהאי שייר וי"ל דשייר נמי מי שאין לו אלא חלוק א' ולולי דבריהם ז"ל דאבידה נכללת בכלל בית האסו' דשרי אף שהיה חבוש ביד ישראל משום שאין ערב לאדם לגלח בבית האסורי' שאין לבו ודעתו מיושב עליו וכן הכא באבידה אין לבו ודעתו מיושב לגלח שלבו מחשב לבקשת אבידתו וההיא דאין לו אלא חלוק א' לא הוי שיור דלא צריך למימרא ומתני' מיירי ביש לו יותר ועכ"ל כן למאי דמסיק דבאבידה אסור אמאי לא תני אלא חלוק א' הא לא שייר אחריתי שו"ר כן בגמ' לקמן (דח"י) דמשני מתני' דאית ליה תרי ע"ש:

בד"ה זאת אומרת וכו' לא קתני הכביסה. אע"ג דקתני איסו' מלאכה הו"א דוקא מלאכה שהיא להשתכר אבל מלאכה כי האי שהיא תשמיש האדם והבית לא מדלא קתני לה בהדי רחיצה וסיכה שהם תיקון ותשמיש האדם ודוחק

בד"ה ושמואל וכו' תרתי ל"ל. ולכאו' היה נר' דחדא מכלל חברתה אתמר והיינו דקאמ' דאמ' שמואל הלכה כדברי המיקל:

דף ח"י ע"א תו' בד"ה וכנוסתרי וכו' תוך ז' דומיא דמועד. משמ' להו דבמועד אסור כנוסת' מעובדא דר' יוחנן דשקלינהו כשומא ולאו משום דמחמי' כמועד כמ"ש התו' בסמוך דהא תניא לעיל בר"פ מי שהפך כר' שישא בריה דרב אידי וכפ"ז כנוסט' ומספרים שוים הם לשינים כיון שאינו מתוקן ליטול צפורנים כמו הגנוסט' וכל זה הוא הפך מדבריהם דבסמוך ומ"מ אכתי ק"ל דכפ"ו ע"כ הא דמתיר רבי יוסי במועד היינו ע"י שינוי ודכוותה באבל ע"י שינוי וא"כ סדרא קו' להוכחה רבימי אכלו משמ' כל ל' דומיא דגילוח:

בא"ד ולא אשכחנא דאסר רק תוך ז'. וכפ"ז בריי' דר' יוסי מיירי תוך ז' וע"י שיטי אבל אין לומ' דמיירי לאחר ז' ונוטל כדרכו חדא דאין זה משמעו' ימי אבלו דקתני וכל כי האי הו"ל להתו' למימרא שהוא הפך ממה שסברו כקושייתם דהבריי' מפ' לה ה"ג בתוך ז' ועוד דתק' להו עובדא דר' יוחנן וכ"ת דלא חייש לדר' יוחנן משים דעולא ושמואל מתירים במועד כר' יוסי וכן דעת ר' בבריית' א"כ נמצא דהעיקר חסר בדברי התו'. ולולי דבריהם ז"ל אפשר לומ' דה"ג דייק ליש' דבריי' דקתני בימי אבלו דהיא שכת יתר אחר שאמ' תחלה אבל והיל"ל וכשם שאמרו אבל אסור לגלח כך אסור ליטול צפורנים ד"ר יהודה אלא ש"מ דאז' ימי אבלות קאי שהם נק' ימי אבלו שאסורים בכל דיני אבלות משא"כ בכל הל' שאינם אסורים אלא בגיהוץ ותספורת בלבד ועוד דאין סברא כ"כ לומ' דבמתו אביו ואמו שאסו' לגלח כל השנה או עד שיגערו בו חביריו שאסו' ליטול צפורניו ויהיו טופרוהי כצפרין ואתי לידי ספק חציצה לנטילת ידים לכך מפ' לה ה"ג לבריי' בתוך ז' הוא דפליגי וע"י שינוי

בד"ה בקשו ממנו וכו' לאחר ז'. ר"ל ומיירי בכלהו בלא שינוי ומשמ' מדבריהם דמפרשי להאי עובדא באבל ולא במועד עיין באשר"י:

בד"ה אע"ג דאית וכו' דתנא כהן ואבל אפי' וכו'. ר"ל דבכהן תבעי לן לתנא ברא דוקא ובאבל תבעי אף לתנא דידן דרגל מבטל נזי' ז' ובכיבוס אחר ז' שרי ומ"ש מיהו כשחל וכו' אינו מובן דמאי מיהו דקאמרי וכנר' שט"ס נפל וצ"ל וכן כשחל ז' וכו' ור"ל דכשחל ג' שלו תבעי אליבא דר"ע אם מותר לכבס במועד דהא לר"ע אסור לרחוץ עד הערב כדלקמן (דף י"ט ע"ב) וכחל ז' שלו תבעי לתנא דידן דוקא אבל לתנא ברא ודאי דאסו' דהא מקצת יום ז' ככולו:

ע"ב רש"י בד"ה או איהו וכו' כרחמי' שתמות היא. אבל התו' בפ"ב דסנהדרי' (דכ"כ) ד"ה מ' יום כתבו ואפי' זווג א' מתהפך בתפלה כדאית' במ"ק מארסין שמא יקדמנו אחר ברחמי' ע"כ משמ' שמפרשי' שמא יקדמנו אחר ר"ל ליקחנה וכן משמ' ליש' דיקדמנו:

תו' בד"ה מתקיף לה וכו' אינו סובר כן. ולולי דבריהם ז"ל י"ל דאביי ר"ל מהכא לא תסייעיה מיהו לדינא מודה שפיר והתו' דלא ניחא להו בהכי י"ל משום דק' להו דמה לו לאביי לאוקי עובדא דלא כהלכת' אדרבה מדעבדי בה עובדא בפרהסיא ש"מ דברצון חכמי' עבדי ולא רשיעי נינהו וכדאמרי' בכמה דוכתי והא מעשי' בכל יום אלא ש"מ דאביי אוסר ומ"ה אוקי להך עובדא דלא כהלכתא:

בד"ח ומי אמ' שמואל וכו' אמאי לא משני הא בזווג ב' וכו'. ואע"ג דבזווג ב' לפי מעשיו כדאית' בריש סוטה מ"מ חיישי' לשמא יקדמנו אסר שיכשיר מעשיו או ירשיע מעשיו עד שישוה לה. ואפשר לתרץ קושייתם דלא ניחא ליה הש"ס לומ' דמ"ם מותר לארס לא קאי אלא אזווג ב' אבל בזווג א' אסור לארס דכל כי הא הו"ל לשמואל לפ' כיון דהלכה למעשה קמ"ל ואע"פ שי"ל דאטעמי' סמיך מ"מ דחיקא ליה לש"ס לומ' כן:

בד"ח העולים וכו' בעולים מטומאת מת ונבלה. ק' דהא בעי' דמוכחא מילתא ולא שרי' כאין לו אלא חלוק א' אלא משום שאמרו מוכיח עליו כדאית' בריש פרקי' ובשלמא בנזיר ומצורע מוכח' מלת' טובא שהנזיר ראשו מוכיח עליו וכן הבאת קרבנותיו קלא אית להו ומצורע ג"כ שיוצא חוץ לג' מחנות וטמא טמא יקרא אבל טמא מת ונבלה אטו כ"ע ידעי ביה וי"ל דכיון דהיו זהירים בטהרה משום תרומה וקדשים היו מכירים בטמאים ויודעים בהם והיו מזהירים זה לזה כדי שלא ליכשל בהם וכ"ש כשאינו נכנס לבית ברגל דקלא אית ליה:

דף י"ט ע"א תו' בד"ה ר' יוסי אומר וכו' קצת דהול"ל וכו' משמע דבדר' יוסי ק"ל טפי דמשמעו' כותב ומוכר כדרכו הוא לקולא אבל כדר' יהודה י"ל קצת דכיון דנקט ליש' דמערים משמ' דבטובה לא:

בא"ד והשתא מתני' אתיא כר"מ. דברי התו' כאן מגומגמי' ואינם מובנים ואם באנו להגיה אתיא כר' יוסי הנה מדברי התו' לקמי' משמע קצת דר' יונה הוא שפי' כן ויותר נר' להגיה מתני' דלא אתיא כר"מ ואתרי פירושי קאי דבין לפי' א' דר' יוסי מיקל מכלהו ובין לפ' ב' שהוא מחמיר מכלהו לא אתיא מתני' כר"מ וכ"ש דהוא מיקל מר' יהודה ובמתני' אדרבה ר' יהודה מיקל טפי ולפי' ה"ר יונה דלקמי' צ"ל דר' יהודה מיקל מר"מ דלר"מ דוקא לצורך המועד אבל אם כות' כעי"ט האחרון שאינו מניחם עוד עד מוצאי החג אסיר ולר' יהודה שרי וא"כ בריי' דמערים נמי דר"י היא קולא עליה דר"מ ודוחק לומ' דמחמיר עליה בחדא ומיקל עליה בחדא ואנר' יותר נכון הוא שזה שכתבו והשתא מתני' אתיא כר"מ הוא ט"ס ואכתי התו' לא נחתו לפי' דמתני' עד לקמי' אלא שק' בעיני לשבש כל הספרים שיבוש כזה:

בד"ה שאם לא וכו' לא יכבס ברגל. ק' דבלאו ימים לא בטלו נמי אסור לכבס ברגל כיון שהיה יכול לכבס ערב הרגל כדלעיל (דף י"ז ע"ב) גבי אבל מותר בגילוח ולזו י"ל דנ"מ היכא שאין לו אלא חלוק א' דמשום אבל אסור כמ"ש התו' לעיל (דח"י) אלא שאין כל זה נוח לי לומ' שנוהג אבלות ברגל וא"כ נאמר שאף הבגדים המכובסי' מקודם אסור ללובשם ואעפ"י שיש לחלק מ"מ אין זו סברא לקונסו ברגל ולדעתי צ"ל אחר הרגל ומאי דנקטי התו' כיבוס לאו דוקא וה"ה רחיצה וכדסיימו בסמוך לקמ' דקמ' דאם לא רחץ ברגל וכו':

בא"ד הא ב' ימים לא בטלו גזירות. ר"ל שצריך להשלים ה' ימים אחר הרגל ולא משום קנסא אלא שגזי' ז' ממש עדיין קיימת אבל מצות ג' מבטלת אף ימים ולא נקט גזי' אלא לדיוקא דב' ימים ומ"ש מ"מ פי' אמת ור"ל פי' זה דגזי' לאו דוקא ולא נקט גזי' אלא משום סיפא או משום דיוקא דב' אמת מדקאמ' וכו' ותיבת מ"מ היא טפלה ואף שיש ליישבה דר"ל אף שפי' זה נר' דחוק דתורת נזי' משמ' ולא ימים מ"מ וכו' מ"מ מעדרה יותר יפה. ומ"ש עיר והשתא תימ' וכו' נר' שכל זה ט"ס הוא עד ועור נ"ל ונמחק ומ"ש ועוד נ"ל וכו' יש בו ט"ס וכצ"ל ועוד נ"ל דרישא ה"פ ג' ימים כטלה גי' ז' הא ימים לא בטלו לענין שנוהג דברים שבצנעא ע"כ והשאר נמחק ר"ל דאף ברגל נוהג אבלות דברים שבצנעא כמ"ש התו' לקמן ע"ב וא"כ הדיוק לאו לענין קנסא דאחר הרגל דימים נמי בטלו לאחר הרגל:

ע"ב גמ' רבא אמ' הלכה כאבא שאול ביום ל' ואין וכ' רבא פליג אאביי וה"ל דבתרוייהו פליגי:

תו' בד"ה שאסור ברחיצת וכו' מ"ש דלא אמרי' מקצת היום ככולו בג' ובח' לרבנן ובז' לאבא שאול וכו' כצ"ל ומק' לרבנן נמי דמודו בח' ערב הרגל ולאבא שאול דמקצתו ככולו וק"ל:

בא"ד ואין נר' לר"י דכיבוס שרי. ר"ל שלא נ"ל לחלק בין רחיצה דאפשר בי"ט לכיבוס דלא אפשר דכל זה הי"ל לש"ס לבאר:

בד"ה ומלאכתו וכו' וי"ל דהכא מיירי בדבר האבד. ולולי דבריהם י"ל דהכא שאני שכבר עברו ימי האבלות ואין אלו אלא תשלומין וכן מוכח ליש' דבריי' דאל"כ מאי למימרא הכא והרי אף כז' ימי אבלו' ממש שרי והיה נר' לומ' לכאו' דהתו' ס"ל דבעלמ' כיון דאפש' בבתיהם לא שרי' אלא בביתו והכא אי לאו דבר האבד לא הוה שרי' לית דסוף סוף ימי אבלו' הם כי איכא תרתי לטיבות' שרי אלא דממ"ש דהכא מיירי משמ' דהתם מיירי באינו אבוד וא"כ הכל דין א' להם וכפ"ז הא דנקט לה חנא הכא הוא לדיוקא דע"י עצמו לא:

דף ד' ע"א גמ' איתיביה בד"א בה' וכו' משמ' דר' נתן בר אמי גופי' הוא דאותיב ליה ואע"ג דהוה ידע להך בריי' מ"מ אתא לקמי' לשאול לראות אם אותה הבריי' היא אליבא דהלכת' או לא וכן לעיל (די"ט) דבעא מניה אביי מרבא והדר אותביה ושו"ר בחולין דף קכ"ב ע"כ) שכתבו התו' כעין זה וז"ל ד"ה עור הראש על מעשה היה שואל היאך הלכה דמתני' הוה ידע כדפריך מינה לר"י בסמוך עכ"ל ע"ש:

שם יחידאה היא ולא ס"ל כוותי' דתניא מעשה וכו'. גי' זו לא יכולתי להולמה חדא דאדרבה רבים נינהו כדתניא אלישע וזקני' שעמו וכ"ת דר"ל דהאי תנא דבריי' דקתני מעש' ומת וכו' הוא הוא תנא דבריי' דבר"א סוף סוף מהיכא משמ' דיחידאה הוא המספר מעשה זה ועוד היכא מחלק הכא בין אביו ואמו לשאר מתי' דילמ' אם היה מת לו מת אחר היו אומרים לו הזקנים לישב עליו ז' ול' ויוכיח ע"ז מה שמסיים וכשמת בני וכו' והנ"ל עיקר הוא שצ"ל תניא והוא תחלת דבור:

רש"י בד"ה יחידאה היא ולא ר"ע. ר"ל דהמק' היה סבור דבריית' זו ר"ע היא וא"כ כ"ע מודו באביו ואמו ולא פליגי אלא בשאר מתי' וא"ל רבא דיחידאה היא דמפליג בהכי ולא ר"ע:

תו' בד"ה א"ר יוחנן וכו' כסתם משנה. התו' אזלי לשיטתייהו דלעיל (רי"ט) ד"ה שאם לא דמתני' ג' ימים דוקא קתני ובהעתק שהביא רש"י ז"ל וכן משמעו' ליש' דרבא דאמ' הלכה כתנא דידן דהיינו תנא דמתני' כדלעיל (דף י"ז ע"ב) גבי כהן ואבל ולפי' רש"י נר' דקאי אכריי' דלעיל דהקובר את מתו ב' ימים וכו' וקרי ליה תנא דידן ר"ל דהוה איירי' ביה לעיל דאי אר"א קאי מאי אולמיה דר"א מחכמי' דקרי ליה דידן ורחוק לומ' דמשום דס"ל כוותי' קרי ליה דידן ואפשר שטעמו של רש"י הוא משום קו' זו שהק' התו' וכנוסחת הרי"ף מצאתי הלכה כת"ק דידן:

בד"ה יחידאה היא ואע"ג דלעיל נקט וכו'. לכאו' משמ' דהם סוברים דהך בריי' דבר"א היא סברת חכמי' דלעיל ולא מיירו אלא באביו ואמו דיחידאה היא ומסדר הבריי' היא ששנא' בשם חכמי' משים דנראו לו דבריו וכפ"ז צ"ל דרבא פליג אר' יוחנן דלדידי' רבים ממש נינהו ופליג עליו בהך דהלכה כדברי המיקל וכדאשכחן לעיל גבי ואין הלכה כאבא שאול כיום ז' או רבא קושט' קאמ' דיחידאה היא אך ק' דהרי אלישע וזקנים שעמו כלם סוברים ז' ול' ואין לומ' דלדידהו אין חילוק בין אביו ואמו לשאר מתי' ורבא דקאמ' יחידאה היא אמאן דמחלק חדא דמה לו לרבא למשכיני נפשיה ולפרש בריי' דחכמי' כאביו ואמו לבד ודיחידאה והרי כיון דאשכחן רבים ממש דס"ל ז' ול' נוקי הברייתא כוותייהו בכל המתי' דהא הבריי' התמ' קתני ועוד מה יענה רבא באלישע וזקנים דרבי' נינהו ולא פסק כוותייהו ולזו י"ל דרבא קושטא קאמ' ורחוק לומ' דהך ברייתא דעובדא דר' צדוק יחיד קאמ' לה ורבים פליגי עליה בגופא דעובדא דכל כי הא הו"ל לש"ס לפרושי לכן נר' לפ' בדוחק דכוונת התו' היא דאע"ג דלעיל נקט וחכ"א וא"כ האי תנא דמתייב ז' ול' באב ואם אינו יחיד בסברתו שהרי חכמי' ס"ל כוותי' באביו ואמו וא"כ מאי יחידאה היא דקאמ' מ"מ רבא לא חש להו כיון דאיכא אמוראי טובא דפליגי עלייהו לקמן וס"ל כר"ע אלא דבהך חילוקא דאביו ואמו אם היה סברת רבים הוה חש לה דאמוראי דלקמן כגון ר"י בר אבין ור' מני ור' חנינא לא גילו דעתם וכדאשכחן לעיל דרבא חש לה לסברת רבנן ביום ז' אלא כיון דיחידאה היא לא חש לה וקיצרו התו' בדבריהם הרבה ודוחק במקום שהי"ל להאריך או אפשר דס"ל אע"ג דלעיל נקט וחכ"א ואפ"ה לא חש לה מ"מ קושטא קאמ' דהאי תנא דמחלק בכך יחידאה הוא ולאו לדיוק' שאם היו רבים הוא עביד כוותייהו והעיקר חסר מדבריהם גם כפ"ז בקיצור דבריהם אלא מגומגמים הרבה

ע"ב גמ' שמע שמועה קרובה בשבת וכו' קמ"ל דאע"ג דשבת עולה למנין ז' וא"כ הו"ל כאילו התחיל באבלות אפ"ה דיינינן ליה כשמועה רחוקה כיון שאינו נוהג אבלות ממש בשבת:

שם כי תניא ההיא לכבוד וכו'. ומהכא לא תפשוט דבשאר קרובים אינו קורע ודלא כר' חנינא די"ל דיום שמועה שאני והו"ל כיום מיתה:

תו' בד"ה קורע וכו' וכן קאמ' נמי בסמוך כי תניא וכו'. דבריהם מגומגמים ונר' כוונתם דכיון דאמו קורע מדין חיוב אבלות אלא משים כבודם בעלמא א"כ די לו שקורע כשנתחייב מעיקרא כי הך דמי שאין לו חלוק דמשום כבודם לא נתבטלה הקריעה לגמרי אבל בשמועה רחוקה שלא נתחייב כלל אין לחייבו משום כבוד דעלמא ועיין לקמן (דף כ"ו ע"ב) והיה נר' לכאו' להגיה דהאי וכן קאמ' וכו' צ"ל קודם אבל שמע שמועה רחוקה וכו' ור"ל דההיא נמי הויא בענין זה שהיה חייב לקרוע תחלה אלא שקשה בעיני להגיה כל הספרים:

בד"ה ואחותו וכו' ל"מ מאביו וכו' כיוונו התו' שלא כפ' דבבתולה הוסיפו חדא דהיינו מאמו וכנשואה ג"כ הוסיפו חדא דהיינו מאביו ומאמו וה"ה מאביו לבר לאפוקי מאמו לבד וה"ט דלא קתני אמו לבד וכ"ש אביו דאין זה משמעי' בין בין לכך כתבו ל"מ וכו' ור"ל בין מאביו לבד בין מאמו לבד והוסיפו תרתי בנשיאה ולא זו אף זו קתני שי"ר כהגמ"י רפ"ב דה' אבל וז"ל ודלא כרבי' יואל שהלך לרחוץ כו ביום שנפטרה אחותו נשואה מאמו וכו' כי היה רוצה לפרש בין מאביו בין מאמו כלומר מב' הצדדים אבל לא מן האב ולא מן האם ול"נ למורי כדמוכח בירוש' עכ"ל ע"ש:

דף כ"א ע"א גמ' ע"ג אודייני גדולה מכולן ע"ג קרקע לא יצא וכו כך היא נוסחת הפוסקים ז"ל וכן נר' קצת מפירש"י וכפ"ז צ"ל ברש"י ד"ה אודייני מכתשת הס"ר ומה"ד גדולה מכולן:

שם הלכה כר"א בחליצה והלכה כר"י בהנחה. ק"ל דכיון דר"י סובר דביום ג' אינו חולץ כדמשמ' מפירש"י לימ' הלכה כר"י ותו לא דהא כיום ב' ס"ל עולא חולץ ומניח כר"י כדמסיק הכא וצ"ל דר"י לא מפליג בין ב' לג' דבכלהו ס"ל דחולץ ומ"ש רש"י ביום ב' חולץ לאו לדיוקא נקטיה לב' אלא משום דר"י קאמ' ב' נקט רש"י ב' דכיון דחיישי' לחשדא מ"ל ב' מ"ל ג' שו"ר לטא"ח סי' תקנ"ו שכת' בשם ר' האיי גאון ז"ל דאף בז' איכא הסרת תפלין והק' עליו הטור דהא ליכא איסור' דתפלין אלא ביום א' בלבד ותי' מרן ב"י דמיירי לענין פנים חדשות שחולץ אף בשאר ימים דמפ' ר' האיי דלר"י אף ביום הז' חולץ ע"ש וסוף סוף לדידי אכתי ק' דכיון דעולא פסק כר"א בג' דאינו חולץ וכ"ש בז' ורבא ס"ל דאף בב' אינו חולץ וכלהו דלא כר"י איך רבי' האיי פוסק כר"י הפך הש"ס וצ"ע אם לא שנאמ' שנוסחא אחרת היתה לו בש"ס ועיין בפסקי תו' דמשמ' מדבריהם כדברי הרב"י שכתבתי ע"ש:

שם תנ"ה וכו' ק' דודאי האי תנא ס"ל כר"י וא"כ מאי אולמי' דהאי תנא מר"י דמייתי מניה סייעת' לעולא ולא מיבעיא ליה לש"ס אלא אי עולא ס"ל כר"י בב' לחליצה או לא ופשיט דס"ל כר"י וא"כ מאי קמסייעא ליה מהך בריי' ודוחק לומ' כפי מ"ש בסמוך דלר"י אף בג' חולץ מייתי סייעתא לעילא דבב' דוקא חולץ אבל לא בג' דהא הבריית' לא הזכירה כלל ב' ולא ג' ונמצא העיקר חסר. לכן נר' דמשום דעולא הוא שחידש דחולץ ומניח אפי' ק' פעמי' מ"ה אייתי ליה סייעת' מהך בריית' דקתני נמי חילץ ומניח דאי מדר"י הו"א דכיון שחולץ משום פנים חדשו' שוב אינו מניח:

שם רבא אמר כיון שהניח וכו'. רבא ס"ל כר"א דסבר דבג' דהוא מדרבנן אינו חולץ יה"נ לדידן דביום ב' דהוא מדרבנן כר"י אינו חולץ:

רש"י בד"ה דכתי' ויתמו ימי דמשמ' ב' ימים. אע"ג דקרא בהדיא כתי' ויבכו בני ישראל את משה ל' יום מ"מ נפקא להי ב' ימים מדמייתר קרא דלימא ויתמו ולישתוק כיון דקאי ארלעיל ועוד דויתמו כלל לא אצטרי' דכיון דכתי' ל' יום ממילא משמ' שאח"ך תמו אלא ע"כ דקרא מילת' אחריתי קאמ' ולאו אדלעיל קאי:

תו' בד"ה דאלת"ה וכו' ושמא הואיל והנביא וכו'. ולולי דבריהם י"ל דהתם גבי ילד לאו משום אבלות אלא לנער עצמו לבקשת רחמים אולי יראה ה' בצערו ועוניו וחי הילד ויעיד ע"ז תעניתו ובכיתו וכמש"ה בעוד הילד חי צמתי ואבכה כי אמרתי מי יודע וחנני ה' וחי הילד אבל הכא במיתת אמנון אינה אלא משום אבלות ודומיא דקריעה:

בד"ה ואסור לקרות וכו' משמ' דהא דוקא שרי. ולכאו' נ"ל דאדרב' מכ"ש דהא ר' יהודה התם בתענית אוסר ובמקום שאינו רגיל ומתיר באיוב ובקינות:

ע"ב תו' בד"ה אפי' בא ביום ז' וא"ת וכו'. ס"ד דהתו' דמקצת הלילה סגי ותי' דעדיין לא עמדו מנחמי' ביום ואה"נ אם באו בלילה ועמדו סני ויצא מאבלותו א"נ אף אם היו באים בלילה לא מהני ובעי' שיבואו מנחמי' ביום ויעמדו מאצלו:

דף ב"ב ע"ב גמ' ואין אחיזה פחות מטפח. לאו ממשמעות' דויחזיק מפיק לה דהא ודאי המחזיק בבגדיו לקרוע למטה מאחוזת אצבעותיו הוא קורע וא"כ מהיכא משמע ליה טפח אלא מיתורא מפיק לה דהול"ל ויקרע דוד את בגדיו אלא ש"מ דקרע שיעור החזקה ואחיזה ופי' מ"ש אחיזה טפח היי' אחיזה שנראית הקריעה מכאן ומכאן כמ"ש בפ' ראוהו ב"ד (דף כ"ז ע"ב) דשיעור שופר הוא כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן והיי' טפח כדאית' בפ' המפלת (דכ"ו) עיין באשר"י דר"ה:

שם מ"ט דר"י דכתי' ויחזיק בבגדיו וכו'. ואע"ג דקרא כתי' באלישע שקרע על רבו מ"מ לא מסתבר ליה לר' יהודה לפלוגי בהא בין רבו לאחר דלא הושוו אלא לאיחוי בלבד להיות לו לזכרון עולם ולרבנן מפקי ליה להאי קרא דלב' קרעים לענין איחוי כדלקמן (דכ"ו) ע"ש:

תו' בד"ה מעשה וכו' קתני עלה ואם ראוי לחלוק לו כבוד אחרים חולצים אף על אביו ואמו הראויים לחלוץ ואם אינן ראויים אינו חולץ וכו' כצ"ל או צ"ל בע"א ואם ראוי לחלוץ לו כבוד אחרים הראויים לחלוץ חולצים אף על וכו' ור"ל שאחרים הראויים לחלוץ שאינם גדולי הדור ומשום כבוד הבן רצו. לחלוץ חולצין או שהאב עצמו ראוי לכך באופן שאלו האחרים ראויים לחלוץ עליו אבל אם אינן ראויים לחלוץ עליו שהם גדולי הדור והאב אינו גדול כ"כ גם הבן לא יחלוץ כדי שלא יחלצו אחרים ובמס' שמחות שבידינו יש ודאי חיסור דברים שכתו' ואם אינן ראויים לחלוץ אף על אביו ועל אמו לא יחלוץ ומעש' וכו' והא ודאי קשיא דלגבי הכן מאי נ"מ אם ראויים או לא:

בד"ה ולשמחת וכו' וכן בפ"ק דסנהדרי' גבי זימון ג' וברכת זימון ג' ובפ' בית כור גבי בית כור אני מוכר לך כבית כור וכו' וטובא איכא כצ"ל פי' דבפ' בית כור (דק"ד) פריך התם א"כ אני מוכר לך אני מוכר לך ל"ל ע''ש בתו' ויש מקומות שאינו שואל וכו' ור"ל דכפי הנך מקומו' ה"נ הומ"ל דתנא פרושי קמפ' מאי ולשמחה ל' היי' ולמריעו' ל':

בא"ד וי"מ ולשמחת מריעו' מותר ליכנס לאלתר. וכפ"ז דעת ליש' קמא בפי' דברי רבב"ח הוא כדעת אמימר אלא דאמימר פי' הדבר בהדיא מיהו איכא בינייהו בחי' הקושיא דלל"ק עמדה בקו' ולאמימר שנו לה שפיר הא באריסותא וכו':

בא"ד וליכא שמחה ולהד"א לא היה פשוט וכו' כצ"ל:

דף ב"ג ע"א תו' בד"ה כל ל' יום וכו' והא דאמ' בפ' החולץ וכו' היינו כהני וכו'. לכאו' משמ' דריב"א לא ס"ל כתוספת הרב ולגהץ ולהניח שרי מדלא מוקי להך דהחולץ בלכבס ולהניח מיהו הא לית' חדא דמשום לספר צריך לאוקומה בבא ממדי' הים ועוד כיון דמותר לספר ודאי דמותר הוא ללבוש בגדי' המגוהצים:

בא"ד וגרסי' לקמן וכו' ל' יום לתכבוסת. והכא דנקט כל ל' יום לגיהוץ היינו לאשמועי' פלוגתא דחדשי' וישנים בגיהוץ אבל אה"נ דכיבוס לבר אסור למר כדא"ל ולמר כדא"ל בפלוגתא דגיהוץ דודאי לא עדיף כיבוס מגיהוץ:

בא"ד התם במים איירי. וה"ה דהוו משנו דהתם אף בישני' וצבועי' אלא דבלא"ה שנו שפיר אליבא דכ"ע:

ע"ב תו' בד"ה יש אבלו' וכו' וק"ק לי תימ' בשמעתי' וכו'. פי' דמתשובת ר' יוסף משמ' דאף דס"ל אין אבלו' מ"מ דברים שבצנעא נוהג דאל"כ הול"ל אנא דאמרי ס"ל כר"י דיש אבלו' וא"כ זה הפך ממ"ש דפלוגתייהו בדברים שבצנעא ותי' דשמא היה סבור וכו' וא"כ מ"ש לא ס"ל מר אין אבלו' בשבת היינו בדברים שבפרהסיא ושני ליה שפיר דמ"מ דברים שבצנעא נוהג ופי' ה' ח"ה בזה הוא דחיק:

בד"ה מ"ד יש וכו' דעולה לכל למנין ז' ולאבלו' כצ"ל לאו דוקא לכל אלא דוקא אבלו' שבצנעא וכן סיפא דאינם עולים היינו למנין ז' ולאכלו' שבפרהסיא אכל שבצנעא נוהג בי"ט כמ"ש התו' לעיל (דף י"ט ע"ב) ד"ה דלא נהגא אבל למאן דפליג בשבת כ"ש בי"ט דלא נהגא אבלו' כלל:

בא"ד א"ה ליתני שבת אינו עולה. והיי' לאבלו' דוקא והוי דומיא דסיפא דתרוייהו בחד ליש' מיתנו:

בד"ה ואין מברכין וכו' משמ' דפליגי בשבת וי"ט וכו' דבריהם אלה מגומגמים ונ"ל שצ"ל משמ' דפליג בשבת וי"ט דאינו מברך מיהו הא ק' לן דאמרי' התם בסיפא בשבת וכו' ופי' דבריהם הוא שתחלה כתבו דמשמ' דהירו' פליג אש"ס דידן בשבת וי"ט דנקט הש"ס וה"ה י"ט כיון דע"כ דלית להו לש"ס דילן ה"ט דמחשיכין ובתר הכי ק"ל מהירו' גופי' דקאמ' התם בסיפא בשבת וכו' ועיין בתו' דפ' מי שמתו (דח"י) ויש לייש' גירסתינו דה"פ משמ' דפליגי בשבת וי"ט דלטעמ' דמשאו דוקא אם רוצה להחשיך אבל אם אין כוונתו להחשיך חייב עיין באשר"י) ולטעמ' דמפני כבודו בכל גוונא אסור ובתר הכי הק' דאמרי' בסיפא בשבת וכו' ור"ל בין סיפא דהכא בין סיפא דהתם וק' לטעמ' דמפני כבודו מותר:

דף ב"ד ע"א גמ' והא א"ל לשמואל וכו'. ק"ל דהכא דהוי שעת שמועה הוי שעת חמום ואף למ"ד לעיל (דכ"ב) בשמועה רחוקה אין קורע כיון דליכא אבלו' ז' היי' דוקא לקרובים שמתאבלים עליהם אבל בחכם לא שאף בפניו אין הכל מתאבלים עליו ז' ימים ובשעת שמועה ודאי קורעים עליו וכדילפי' לקמן דכ"וא שקרע דוד על שמועת שאול ויהונתן ורחוק לומ' שלא קרעו שמואל ור"י בשעת שמועה עד אח"כ ונר' דשמואל ור"י שקרעו בתליסר מני ותליסר אצטלי לאו בבת א' קרעום בשעת שמועה אלא אף אח"כ קרעו ומ"ה פריך שפיר:

שם אותן קרעים מתאחין וכו' פי' קרעים של אותן בגדים שמחליף אבל קריעה א' דאמרי' לעיל (דכ"כ) דעל אביו ואמו אינו מאחה:

תו' בד"ה בעא מניה וכו' כדפרישי' לעיל. פי' שכתבו לעיל דכל פלוגתייהו היא בדברים שבצנעא:

בד"ה ושמואל וכו' דמשום אבלות אינו חובה להראות שאין אבלות בשבת כנ"ל ור"ל דאין במניעת הרחיצה הוראת אבלו' דלאו כ"ע רוחצי' נראית בשבת כך מנהגו של ר"י בר אלעאי מביאין לו עריבה וכו' וא"כ לא מוכח' מילת' אבל משום שבת אה"ן דמצוה לרחוץ:

ע"ב גמ' שמע ר' אמי איקפד וכו' וא"ת הא דר"א א"ר אושעיא מיירי בתשלומי' דבזמן הבית ור' ענני בר ששון וכן ר"י נפחא דאיצטריכו לזמן הזה דאיכא תשלומין וי"ל דא"כ לימא הלכה כר"ג או הלכה כחכמי' או לא ס"ל כר"ג בר"ה וי"הכ כמ"ש התו' ולישתוק ומדקא נחית למניינא ש"מ דאצטרי' לאשמועי' דנחשב לז' ומ"ה איקפד ר' אמי ור' ששת דהא לאו דידהו היא ומדר' אושעיא נפקא:

בד"ה רע"א וכו' ובמס' שמחות וכו'. פי' דהתם ס"ל ת"ק כן ג' יוצא במטה ור"ע פליג דלא בעי ג' שנים אלא דכפי גי' דידן שם כשמחו' פליג נמי ר"ע בבן ג' דאם הוא בן ג' ואיבריו כבן ב' אינו יוצא במטה הוא בן ב' ואיבריו כבן ג' יוצא במטה הרי דלדידיה העיקר הוא בגודל האיברים וראיתי למהרש"א בח"ה שכת' דגי' שלפנינו בש"ס הוא דחיק מאי פליג ר"ע את"ק דת"ק תולה הדבר בי"ב חדש ולר"ע חולה כבן שנה אבל לגי' מס' שמחות א"ש דפליג ר"ע את"ק ולא בעי ג' שנים עכ"ל והנה הרואה יראה דאיכא בינייהו שפיר כפי גירסתינו דר"ע בעי בן ב' שנים אם בשנים ממש אם בגורל האיברים ולא סגי בבן שנה בלבד:

בד"ה דר"א אמ' וגלי עצרת כרגלים משמ' לגמרי. פי' דלאו דוקא לענין הפסקה בלבד אלא אף לענין חשבון דז' ימים:

בא"ד דלא סבי' להו הכי. פי' ר"ע בר ששון ור"י נפחא:

בד"ה. אלא קרוביו וכו' אלו ואלו נ"ל דמכאן משמ' וכו' ברגל ולקמן אמ' וכו' כצ"ל:

דף ב"ה ע"א תו' בד"ה חכם יכו' אותו שקרע ואית דגרסי חכם שקרע על החכם וכו' כצ"ל נ"ל:

דף כ"ו ע"א גמ' אלא מלמד שקרועי' ועומדי' לב'. ולר' יהודה דלעיל (דף כ"ב ע"ב) דמפיק מהכא דמבדיל קמי שפה שלו י"ל דמפיק הך דרש' דאינם מתאחים מדכתי' קרעים דהול"ל ויקרעם לב' ותו לא אלא לאשמועי' דלעולם הם קרועים

רש"י בד"ה הא דפגע וכו' שנכנס לירוש' בשיד' וכו'. אבל הרמב"ם ז"ל סוף ה' תענית כת' דכשיבא דרך המדבר פוגע במקדש תחלה:

תו' בד"ה אתיא קריעה וכו' נילף כל קריעות וכו'. ר"ל דלעיל (דכ"א) ילפי' מקריעה דאיוב ודדוד והתם מיירי במי' ונילף בהו קריעה קריעה דאין מתאחין:

בד"ה לא אמרו ובירוש' נר' ששרפה וכו'. כי' דנר בירוש' דקפיד אשריפה וגם אמלך ישראל אבל הכא בש"ס נר' דלא קפיד אלא אזרוע בלבד:

ע"ב גמ' אם היה לבו גס בו. פי' לבו גס רגיל שהוא אוהבו ואינו מקפיד אז מכרין אותו על מעות כפויות ואם לאו שאינו רגיל כ"כ אצלו יכרוהו על חזקופו' וכן פי' הנ"י וכן פי' רש"י שבהרי"ף עוד פירש"י שם ל"א אם רואים את האבל שאין מתנהג כדרך אבלים אלא שמח הוא מברין ויושבין המנחמין על מטות כפופות כדי שידך לכו ע"כ ועובדא דרבא דלקמיה ניחא טפי להאי לישנא שהקפיד רבא משום דנר' כחושדו לרבא שלבו גס בי אבל לליש' קמא ק"ק דאף דכפי הדין אין כופין משום שאין לבו גס בו מ"מ משום שהשפיל עצמו אבא בר מרתא משום כבודו דרבא קרי ליה רבא לית ביה דעתא:

תו' בד"ה תחלת קריעה לא ידענא ממאי מפיק וכו'. ונר' ליישב דקי"ל הבגד שיש בו ג' על ג' מטמא במת דהוא שיעור בגד לכך נתנו שיעור קריעה ג' אורך ג' אצבעות שהוא שיעור אורך בגד:

דף ז"ך ע"א גמ' אלא זוקפו. פירש"י כפ"כ דסנהדרי' ובפ"ז דנדרים דר"ל שזוקפו על דופן כרעיו וכן ההיא דלקמן דמטה שנקליטיה יוצאין אבל הרא"ש ז"ל שם בנדרים כת' וז"ל כלומ' מניחו כמו שהוא זקוף ואין לפ' זוקפו על צדו דא"כ הול"ל זוקפו ודיו כדקאמ' לקמן גבי מטה שנקליטיה יוצאין ועוד לק' מחלק שמן הדין היתה צריכה כפיה אלא שאינו יכול מפני הנקליטי' הקבועי' בה אבל הכא יכפה אם היא טעונה כפיה ואם אינה טעונה למה צריך לזוקפה עכ"ל ולפירש"י י"ל דמלבד דלשון זוקפו משמ' הכי אלא דק' דא"כ מה לו לומ' אלא זוקפו אחר שאמ' לא היה כופהו דמדקאמ' לא היה כופהו משמ' אלא מניחו כמו שהוא אלא ש"מ שמשנהו שזוקפו על צדו ואעפ"י שלא אמ' ודיו מ"מ הדברים מוכיחים כן בלי מלת ודיו וקו' ב' נמי ניחא כפי מ"ש בסנהדרין דטעמ' הוא משום קלקול העור דכשזוקפו אין כאן קלקול ולכך לא נפטר לגמרי דמן הדין הוא חייב אלא דמשום קלקול הוא דנפטר מכפיה ממש (והרא"ש אף על פי שהוא מפ' ג"כ משום קלקול מ"מ ס"ל כיון דפטרוהו מכפיה לגמרי הוא נפטר דלא חל עליו חיוב הכפיה כלל כמו מטה שנקליטיה יוצאין) אבל לפירש"י דנדרים דטעמ' הוא משום שאינה חשובה ק' ויש ליישב קצת בדוחק:

שם השת' אוכליניה ואשקיניה. פירש"י בסנהדרין השתא מוכלינן ליה משל אחרים ובנדרים נמי הנוסח' בגמ' היא מידי דהוה אבשר ויין דכוליה שתא אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל ההוא יומא אנן יהבינן ליה ופירש"י משום דכתי' ויין למרי נפש ה"נ אע"ג דכוליה שתא לא יתיב עליו השתא יתיב ע"כ וגם פירש"י דסנהדרין יכול להתפרש ער"ז:

שם כי אתא רבין אמ' אמ' לי ההוא מרבנן כצ"ל וכן הוא בפ"ב דסנהררין (ד"כ) ופירש"י שם הענין הוא מטה של עור ותולין רצועות בשפת העור סביב וכשרוצין לנטותו עונבין הרצועו' בארוכות המטה וכשמתירין אותה הוא טופל והן הן קרביטין וחס הוא עליו לכפותו שלא יתקלקל העיר בלחלוח הקרקע שלא היו ראשי כרעיו גבוהין מסרוגו למעלה וקאמ' ת"ק זוקפו על דופן הכרעים וארוכותיו למעלה ואמ' רשב"ג מתיר קרביטיו והוא נופל עכ"ל ופי' הנ"י קרביטיו נוטריקון קירוב טבעותיו:

שם איתמר נמי א"ר ירמיה דרגש וכו'. בפ"ב דסנהדרי' ל"ג אתמר נמי וכן נר' דזה ענין אחר וכפי גי' דהכא י"ל דקים להו שאין סירוגו מתוכו אלא ערסא דצלא והתם פריך ע"ז ממתני' ומסיק דכולהו מתוכו אלא דמטה אעולי ואפוקי בבזייני דרגש אעולי ואפוקי באבקתא ופירש"י מטה בבזעי' ונקבים של ארוכות המטה מכניס ומוציא ראש החבל ומסרג באבקתא לולאות התלויות בנקבי ארובותיו ובהן מכניסין ראשי הרצועות התליות כשפת העור עכ"ל:

שם הלכה כרשב"ג א"ר יעקב וכו' כצ"ל וכ"ה בסנהדרין:

שם ע"ג אורייני גדולה מכולן ע"ג קרקע וכו'. כך היא נוסח' הפוסקים ז"ל עיין באשר"י:

שם הא בבית האבל וכו'. כת' הנ"י ז"ל י"מ בבית המנחמין מכבדין ומרביצין לכבוד הרבים אבל אין מביאין מוגמר ובבית האבל שהוא כל זמן שהמת מוטל לפניו מביאין לאעבורי ריחו ומ"ה אין מברכין ובית המנחמין נקרא אחר שנקבר המת לפי שאין מנחמין אותו עד שנקבר כך פי' רמ"ז ז"ל וכ"פ בתו ואחרים פי' שהיה בית למנחמים ואע"פי שהיה האבל יושב עמהם היו. מביאין כל ז' מוגמר להעביר האיסטניסות אבל בבית שאין שם אלא האבל לכדו אין מביאין עכ"ל וכפ"ז טעמא דאין מברכין הוא משום שאינו עשוי אלא להעביר האסטניסות ולא להריח:

שם מתני' באסקוטלא. י"מ שלחן קטן וי"מ שהיא קערה וטבלא ואסקוטלא הוא לעז ולא בקנון הוא סל גדול שכל זה דרך כבוד אלא בסלים של ערבה קלופה נ"י:

שם גמ' התקינו שיהו הכל מביאין בסלי וכו' ומתני' אחר התקנה נשנית כ"כ הנ"י אבל רש"י שבהרי"ף כת' קלתות של זהב ואינו דרך חשיבות בטבלא דאמרן לעיל אין מביאין בטבלא ע"כ משמ' דמתני' קודם התקנה נשנית וטעמא הוא משום שהוא דרך כבוד וחשיבות ולא משום שלא לבייש העניים:

רש"י בד"ה על גבה והעור וכו'. ובפ"ב דסנהדרי' פי' החבלים מרכיבין על ארובות המטה וכן נר' דאי עור כיון דמתקלקל גם המטה אין כופין ומ"ש מדרגש ולזו י"ל דמטה ראשי כרעיה גבוהין למעל' מסירוגה ולכך אינו מתקלקל אלא דמלשון הש"ס דקאמ' מאי דרגש ערסא דצלא משמע דזהו דוקא מטה של עור והוא הנקרא דרגש ותו לא ויש ליישב ומ"מ מ"ש כסנהדרי' נר' יותר. שו"ר בנדרים (דנ"ו) שפירש"י ערסא דצלא אינה משוכה כ"כ ולכך לא היה כופה אלא זוקפה ודיו וכפ"ז א"ש מ"ש במטה שהעור נכפל ע"ג וכ"כ שם רש"י בנדרים וז"ל מטה ע"ג שכורכין הבגד או העור שישנים עליו סביב וכו' שהיא מטה חשיבה ומ"ה כופה אכל הרא"ש והר"ן שם בנדרים כתבו כפי' רש"י בסנהדרין ע"ע:

בד"ה אין מברכין על הריח בבית האבל הס"ד ומ"הד מתני' אין מוליכין המנחמין קרוביו עניינים של אוכלין כנ"ל:

תו' בד"ה אם יכול למעט וכו' בדבר האבד עושה בצנעא. לאו אהא דתניא לעיל (דף כ"א ע"ב) מכאן ואילך עושה בצנעא בתוך ביתו קאי דההיא פי' לה התו' שם בשם תוספת הרב דאעני המתפרנס מן הצדקה קאי:

בא"ד לא ידענא איבעי וכו'. פי' לא ידענא טעמו שפי' כן אי משום דאיירי במוליך סחורתו ולכך שרי ליה למוכרה הא אם ידע קודם אסור למוכרה וכפ"ז בדבר שאינו אבד מיירי אלא דהשתא שהוליך אותו הו"ל דבר האבד או דילמא טעמי' דרש"י הוא משום שאסור לצאת בשבת א' וכפ"ז מצי' למימר דמיירי בדבר האבד אלא דמסוף דבריהם שכתבו ושמא דוקא וכו' משמ' דהכא מיירי באינו אבד:

בד"ה מן המנחה וכו' אי מנחה קטנה ולא מקודם לכן הס"ד ומה"ד אינו יושב כנ"ל ור"ל דדוקא מנחה קטנה אבל לא קודם לכן שהוא רחוק מן השבת אין זה בכלל כבוד שבת ואח"כ קבעו דבריהם אמ"ש אעפ"כ אינו יושב דמכאן סמכו וכו' ואע"פי שיש ליישב הגי' דה"פ דמקודם לכן אינו יושב עליה שאם היה יושב עליה היה לנו. לומ' מנחה גדולה אבל כיון שאינו יושב עליה אלא הכנה בעלמ' לצורך שבת די לו לעשות הכנה ממנחה קטנה בלבד מ"מ אינו נר' דא"כ הול"ל כיון דאינו יושב מאי מקודם לכן דקאמרי ועוד דאף אם יושב ג"כ י"ל מ"ה דוקא שהיא סמוכה לשבת ואינו משום כבוד שבת ולא מ"ג שהיא רחוקה לכן העיקר כדכתי' נ"ל:

בד"ה ואין מוליכין זאת המשנה נסדרה וכו'. דבריהם מגומגמים ונר' שכוונתם היא שאחר דתנן לעיל אין מברין הדר קתני ואין מוליכין שהיא קודמת להבאה ומ"ש דאמתני' קאי ועוד וכו' נר' שהוא ט"ס וצ"ל מוליכין וכו' הס"ד ומ"הד התקינו שיהו וכו' והשאר נמחק:

ע"ב גמ' מדאייל רחמ' ליחזקאל ולחם אנשים. דאין לומ' דיחזקאל נאסר לו לחם אנשים אבל אחרים רשות אבל לא נאסר לו לחם שלו דא"כ אמאי נאסר ליחזקאל כיון דלא מיחזי אבלות כשיאכל לחם אנשים אלא ש"מ דאבל אסור לאכול משלו וצריך לאכול משל אחרים ולכך יחזקאל שלא נהג אבלו' נאסר לו לחם אנשים:

שם דכתי' בכו בכה להולך כי לא ישוב וכו'. לדעת ריב"ל הכוונה היא שהמניח בניו אחריו הוי כאילו עדיין הוא בעולם וראה את ארץ מולדתו שהיא הע"הו שנולד בה האדם ולדעת ר' הונא פי' שלא ישוב בתשו' ויראה הארץ העליונה שבאה ממנה נשמתו שהיא עיקר מולדתו או פי' ע"ד דרש שלא ישוב בתשו' לראות בדעתו שהחומר ויצרו הם שהולידו לו עון זה וכמש"ה כי יצר לב האדם רע מנעוריו וזהו ארץ מולדתו שהרי היתר הוא בעיניו:

תו' בד"ה בכליבה וכו' ומביא הא וכו'. פי' שהעריך הביא מדרש זה בערך כליבה עם הך דהכא:

בא"ד ומאותו ההלכה מביאין וכו'. לשונם זה מגומגם הרבה וכוונתם היא דמאותה ההלכה מביאין ראיה למנהג שנוהגין עכשיו שש"ץ קורא עמו דהא דאמרי' ח' פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם אין הכוונה שלא יקרא ש"ץ עמו כי בימיהם לא היה קורא ש"ץ עמו כדאמרי' במגי' (דכ"א) קראוה ב' יצאו משא"כ בתורה אלא פירושה שלא יקראוה ב' זה ד' פסוקים וזה ד' פסוקים (עיין. בתוס' דמנחות (ד"ל) ודב"ב (דט"ו) וא"כ אין מכאן ראיה למנהג אלא הראיה היא מהך דבכורים והלשון יש כו ט"ס וכצ"ל מכאן ראיה דהא דאמ' וכו' אותם לא בעי וכו' והצעת הלשון כך היא ומאותה ההלכה מביאין ראיה ר"ל למאי דבעי' למימ' קמן דהא דאמ' וכו' לא בעי למימ' וא"כ ע"כ הראיה היא מהכא וקיצרו התו' הרבה בדבריהם וכ"ז נדחקתי שלא לשבש הספרים הרבה אבל אם באנו לשבש צ"ל מכאן ראיה למה שרגילים לקרות ש"ץ עם הקורא דהא דאמ' וכו' לא בעי וכו' עם הקורא ומה שרגילים וכו':

בד"ה אבל וכו' משום אבל הה"ד ומה"ד טפוח ובד"ה לגיהוץ למעלה פירשתי ריב"א וכו' פי' למעלה בכ"הג אשה מותרת וכו' כצ"ל ועיין לעיל (דכ"ג) בתו' ד"ה כל ל' יום (ודח"י) ד"ה וכגטסתרי:

בא"ד ר' יוחנן טפח בחדא ידא א"ל ובחדא וכו' כצ"ל:

בא"ד ויספוק את כפיו על ירך הן. זה הפך מפירש"י בחומש שפי' ויספוק זו על זו ולדידיה צ"ל דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד:

בד"ה. אסורים בעשיית וכו' ולא אסור אלא וכו'. פי' דלא אסור בת"ת אלא בחכם שמת דבית מדרשו דוקא בטל ולא שאר מדרשות משא"כ במלאכה דכל העיר אסורים ואף למאן דלא קרי ותני ותרתי איכא בינייהו ומסיימי בה התו' דבשעת הוצאתו מבטלים כולם ת"ת בחכם ואהא מייתו ראיה שפיר מההי' דכתובו' דמבטלים ת"ת להוצאת המת למאן דקרי ותני כדי צרכו למר כדא"ל ולמר כדא"ל כדאית' התם ולמאן דמתני לית ליה שיעורא אבל למאן דלא קרי ותני אין מבטלים ת"ת כלל אף בשעת הוצאתו מיהו י"ל דילפי' מינה נמי למאן דלא קרי ותני אי לית ליה קבורה דהיינו עשרה דכי היכי דבמאן דקרי ותני אף דאין מבטלים ת"ת שלא בשעת הוצאתו אפ"ה בשעת הוצאתו מבטלים ה"נ למאן דלא קרי ותני אף דאין מבטלים שלא בשעת הוצאתו מבטלים עד שיהא כדי קבורה דהו"ל כדי צרכו ודוק היטב כי קצרתי בדבר:

וראיתי למהראנ"ח ז''ל פ' חיי שרה שכא' וז"ל יש לדקדק שכפי הנר' אפשר לומ' דלהוצאת המת דקאמ' היי' אפי' שלא בשעת הוצאה והא דנקט מלאכה משום דמיירי בכל אדם סתם אבל ההיא דמבטלים ת"ת הוא דוקא למאן דקרי ותני ונר' שהתו' מדקדקים דע"כ אין לחלק ולומ' דההיא דכל בני העיד אסורים במלאכה שנר' דמלאכה דוקא וכשיש חבורתא שרי לשאר העם מיירי דוקא במאן דלא קרי ותני כיון דסתמ' קאמ' ועוד דהא ר' המנונא לא ידע במית המת אלא משים דשמע קל שכורא וא"כ היכי שרי להו כשאמרו לו חבורתא איכא במתא ולא חשש לחקור אי הוה קרי ותני אלא ודאי משמע דאף למאן דקרי ותני כי איכא חבורתא שרי שלא בשעת הוצאה עכ"ל ודבריו אלה קשים מהבין דאכתי מצי' למימ' דמבטלים ת"ת להוצאת המת היינו אפי' שלא בשעת הוצאה ומשעה שמת קרי ליה להוצאת המת והיינו בדאיכא חבורתא ולמאן דלא קרי ותני במלאכה הוא דאסורים כולם ולא בת"ת וכי איכא חבורתא כולהו שרו ואף בשעת הוצאת אף למאן דקרי ותני ומאי ראיה קמייתו התו' מההי' דר' המנונא בדאיכא חבורתא להך דכל בני העיר אסורי' במלאכה דמיירו בדליכא חבורתא וכ"הג תק' נמי לדברי התו' דכתובות (די"ז) ד"ה להוצאת המת וז"ל והא דאמרי באלו מגלחי' מת בעיר וכו' ומוקי לה כדליכ' חבורתא אבל איכא חבורתא מותרין השא' היינו שלא כשע' היצא' אבל בשע' הוצא' כולם צריכים לבא עכ"ל דמשמ' דהתו' נפק להו חילוק זה מכח קו' דק"ל ההיא דכתובו' עם ההיא דאלו מגלחי' וכפי הנר' לק"מ דההיא דכתובות נמי מוקמי' לה בדליכא חבורתא כי ההיא דאלו מגלחים וי"ל דמשמ' להו לתו' דבריי' דמבטלי' ת"ת בכל גוונא מיירי ואף כדאיכא חבורתא חדא דסוגיא סתמ' איתמר' וקמפליג בין עמו כל צרכו או אין עמו כ"צ ולא מפליג נמי בין איכא חבורת' או לאו ועוד דסברא הוא דכיון דבעי' תריסר אלפי או ס' רבוא כדי ללוותו כי איכא חבורת' מאי אהני סוף סוף הא אין עמו כל צרכו וכי החבורה היא משלמת כל צרכו דבשלמ' אי טעמא הוא משום פשיעות' שפיר אמרי' כי איכא חבורת' שרי אבל השת' דטעמ' הוא משים דבעי' כל צרכו כי איכא חבורת' מאי הוי ועוד דכיון דבחבורת' שרי א"כ אף כי ליכ' חבורת' אמאי מבטלי' ת"ת הא תיסגי ליה בבעלי אומניות בשלמא בעלי אומניות שפיר אסירי כולהו משום דהי מינייהו מפקת וכל א' אומ' תיסגי באחריני ונמצא המת מוטל ע"ג קרקע אבל ת"ת אמאי מבטלי' הא שפיר מתקיימ' המצוה באחרים ע"י בעלי אומניות וכי היכי דאמרי' התם דכי איכא כל צרכו אין מבטלים אע"ג דבמלאכה אמרי' כל בני העיר אסירים ומשמע אפי' עיר גדולה כנינוה והיינו ע"כד דלגבי ת"ת מדקדקי' ואין מבטלי' אלא לצורך ולא חיישי' לפשי' א"כ ה"נ אין מבטלי' ת"ת כל עיקר כי איכא בעלי אומניות דהו"ל אינהו במקום חבורת' אלא ודאי ש"מ דבכל גוונא מבטלי' ת"ת אף כי איכא חבורת' וא"כ ק' שפי' אהך דמ"ק ושנו שפיר בין שעת הוצאה ובין שלא בשעת הוצאה אך התו' דהכא מספקא להו בדאיכא חבודת' אי אמרי' דהקילו רבנן עלייהו ואף למאן דקרי ותני אין מבטלי' לא ת"ת ולא מלאכה וכי ליכא חבורת' אף ת"ת מבטלים ולא תסגי להו בבעלי אומניו' משום דא"כ ילכו גם המה ויעסקו בלימוד ויהיה המת מונח ע"ג קרקע משום קבורה דבי שותפי א"כ לא פלוג רבנן בין בעלי אומניו' לת"ת וככולהו כי ליכא חבורת' מבטלים בדקרי ותני וכי איכא חבורת' כולהו שרו וליכא בינייהו אלא לא קרי ותני דת"ת אין מבטלים כלל ואומניו' מבטלים וכן בקרי ותני אם היא עיר גדולה כנינוה דלא גרע מלא קרי ותני אע"ג דת"ת אין מבטלים יותר מכדי צרכו משום דיותר מכ"צ הו"ל כמאן דלא קרי ותני ואינו כלל בביטול אבל בכדי צרכו מבטלים ג"כ ת"ת ותרוייהו בכלל ביטול מצי' למימ' דלא פלוג רבנן וכי איכא חבורת' שרו כולהו ומאי דמספקא להו לתו' הכא פשיטא להו לתו' דהתם בכתובו' ומסתבר טעמייהו כדכתי' והשתא מתיישבו' דברי מהראנ"ח דלשיטייא דידיה דמשני דההיא דמ"ק בדלא קרי ותני עכ"ל דכי איכא חבורת' שרו אף בקרי ותני מכח ההיא דר' המנונא וא"כ תפשוט מהכא דכי איכא חבורת' שרי והתו' מספק' להו וכ"ש דמסתבר טפי באידך גיסא מ"ה שנו התו' שינוייא אחרינא דמהני לכולהו אנפי ודוק:

בד"ה מכאן וכו' עד ל' היא רופפת. וצ"ל דאחר ל' יום היא גרועה מרופפת אבל לא חוזרת לתערה ער לאחר י"ב חדש:

דף כ"ח ע"א תו' בד"ה אלא במזלא וכו' דלפעמים משתנה ע"י מזל. דבריהם מגומגמים ונר' דה"פ דלפעמים משתנה על ידם המזל ר"ל שמשתנה ע"י ישראל שהם מורגלים במצות וכהנהו עובדי דהתם ובמס' שבת כתבו בהדיא משתנה ע"י זכות גדול:

ע"ב גמ' ווילאולא ווי לחבילה. נר' שהכוונה היא על חברי האדם שראויים הם להצטער על פרידתם ממנו שאם הוא ארם צדיק יהיו חביריו למרי' ממעשיו וכ"א למד מחבירו ופי' חבילה הוא מלשין מ"ש פעמי' שאדם מביא חבילה על כתפו או הכוונה על גוף האדם ועל איבריו שהם קשורים כולם כאחד כחבילה זו ואומרו ווי לאולא הוא על הנשמה ההולכת למקומה הראשון והוא מתאונן על הנשמה ועל הגוף שבעלות הנשמה למעלה היא מתבטלת מקיום המצות ומלהוסיף עוד תוספת מעלה ויפה שעה א' במצות ומע"ט כע"הו וכו' וכ"ש על הגוף שהולך למקום עפר רמה ותולעה ופירש"י ז"ל לא הבינותיו ואפשר שהוא מפ' לשון חבל שהאדם הוא מחובר ומקושר יחד הנשמה עם הגוף כחבל נמרץ וחבילא באל"ף גרס כההיא שהביא הערוך בשם ויקרא רבה את תפיס חבילא בתרין רישין:

שם גוד גרמא וכו'. פי' הערוך ערך גד חתוך המאכל מן השינים יגיע אמת המים באנטיכי כלומר כיון שנחתך המאכל מפי החולה בוערת בו המות ומחממת מי רגליו כחמום אנטיכי דתנן אנטיכי אע"פ שגרופה אין שותין ממנה פי' אחר טול עצם מן השינים שהיה לועס פת ואותם מים שהיה שותה לאחר פתו יוליכם לאנטוכיא עכ"ל:

שם עטוף וכסו טורי. פי' הערוך ערך עטף כאדם האומר להרים התעטפו והתכסו במלבושיכם הנאים כי זה האיש הבא להקבר אצלכם בן גדולים הוא וי"א לבני אדם אמר התעטפו ואתנהו במלבושיכם הנאים ועמדו על ההרים וכסו אותם בשעת קבורתו כי בן גדולים ורמים הוא פל' אחר טורי הם השרים עכ"ל:

שם שיול אצטלא וכו' פי' הערוך בזה כפירש"י וז"ל ערך שיול אדם בעל ממון שכלה ממונו מקוננות עליו על קברו כך אצטלא וכו' כלומ' הקבורה טובה לו מן החיים עכ"ל והביא דוגמא לזה שאול צעדיה יתמוכו תרגו' שיול הילכתהא מסמכא:

שם רהיט ונפיל אמעברא. בערוך ערך אוורי גרס אוורי ואמברי יזיפתא יזיף וז"ל פי' ראשונים כשהיה אדם אצל מת ואין לו תכריכין מקוננות עליו זה אוורי כדאמרי' בריש' עבד כוורי שלא טרח בחייו ועשה לו תכריכין ואמכרי כמעברתו מן הע"הו לבית עולמו הוצרך יזיפתא למיזף וליקח לו תכריכין. פ"א רהיט ונפיל בי אוורי ואמברי יזיפתא יזיף פי' רץ ונפל בין העוברים ועל המעברות מלוה לוה כמו משל הוא כלומר אעפ"י שאדם רץ בכל כחי כל ימיו כשנופל בין העוברים הן עוברי דרכים או כשיגיע לעבור הנהר מתחנן למי שיעבירהו ואם אין לו נוטל בהלואה כדי שינצל וכ"ש מי שהולך לבית עולמו שמבקש לתת כל אשר לו וליטול בהלואה ואינו מוצא עכ"ל וכפי גירסתינו יש לפרש ג"כ ע"ד פי' א' שמקוננות עליו שכל ימיו דהיט שהוא רץ והולך ממקום למקום לקבוץ הון רב והנה עתה כשנפל במעברא שהוא בעת עוברו מן הע"הז לילך לע"הב יזיפתא יזיף הוצרכו בניו וקרוביו ללוות עליו לקנות לו תכריכין:

שם אחנא תגרי אזבזגי מיבדקי. פי' בערוך ערך זבזגי אחינו סוחרים שעל קיניהן נבדקין כלומ' במקום סחורתם נבדקין הנאמנין הן אם לאו כמ"ש בגמ' בג' דברים אדם ניכר בכוסו בכיסו בכעסו עכ"ל וכפ"ז הם מקוננים על מי שהיה נאמן במשאו ובמתנו שהוא בדוק וידוע אצלם וי"ל ג"כ שהוא רמז ג"כ שאין ניכר גדולת ומעלת האדם על חברו אלא בע"הב וכמ"ש ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה והוא קן האדם העיקרי המתמיד משא"כ הע"הז שהוא עולם המיקרי: :

שם מותא כי מותא וכו' נר' דפי' חיבולייא הוא מל' רבית כמו שת"א את כספך לא תתן לו בנשך לא תתן ליה בחבוליא והכוונה שהם מקוננים על מי שנתארך ונצטער הרבה בחוליו והם אומרים שכל אדם מת אבל מרעין שוה שנצטער בחולאים הנה הוא חיבוליא זה כמו רבית של המיתה שהוא דבר נוסף על מיתתו ואפשר שגם רש"י ז"ל מפ' כן ומ"ש האיסורין הן בבית הוא ט"ס וצ"ל רבית:

שם ינחם כתי' פירש"י בס"פ מציאת האשה (דף ס"ט ע"ב) וז"ל אין לך לומ' פתח בשום אות אא"כ אל"ף או ה' סמוכין לו אי ע"פ הנקודה שתחתיה והיא באה במקום אות כאילו כתי' ינאחם וכיון שלא כתי' כאן אל"ף ע"כ ע"פ מסורת הכתב אתה קורא ינחם וזהו המנוחם עצמי כלומ' כאבל המתנחם ע"כ והתו' שם כתבו מדלא כתי' מנחם דליכא למיטעי וכת' ינחם דאיכא למיקרי ינחם אע"ג דלא קרי' הכי איכא למדרש שהמתנחם מושיבין בראש לנחמו ופי' הקונ' דחוק עכ"ל:

תוכן העניינים

כרוב ממשח (שלם)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה