אור ברסלב
כרוב ממשח (שלם) חידושי מהרש"א זלה"ה › מסכת חגיגה

כרוב ממשח (שלם)· רבי שלמה ורבי חיים אלפסי

חידושי מהרש"א זלה"ה · מסכת חגיגה

מסכת מגילה

דף ב' ע"ב תו' בד"ה נשים ועבדים וכו' כדדייק בפ"ק דנדה וכו' ולולי דבריהם ז"ל י"ל דמין דהוי מרובה ושכיח בעולם נקט ליה בלשון רבים ולהכי בכל דוכתא בש"ס נקיט נשים ועבדים אבל חרש ושוטה שהם יחידים בעולם שאינם כ"א א' מעיר וב' ממשפחה נקט ליה בל' יחיד וה"ט דבכל דוכת' בש"ס נקט טומטום ואנרדוגינוס בל' יחיד. וקטן כיון דלאו בכל הקטנים משתעי וכדסיים בסיפא איזהו קטן וכו' מש"ה נקט ליה בל' יחיד ודוק ותשכח בש"ס דבכל דוכת' נקיט נשים ועבדים וחש''ו בל' יחיד ופעמים מצינו שאומ' אשה ל' יחיד כדאיתא בפ"ק דפרה ומייתי לה התם בערכין ר"י מכשיר בקטן ופוסל באשה ובאנדרוגינוס ובריש ערכין דקתני חש''ו נידרין ונערכין אבל לא בוררין ולא מעריכין היינו משום דהתם נמי יש חילוק דבקטן הסמוך לחוש כדאיתא התם ע"ש אבל התם בנדה (ד"ח) שפיר דייק רק ממאנין את הקטנות ומשיאין את האשה ע"פ ע"א דמ"ש דבהא נקט קטנות אי פירושה קטנות דעלמא ה"נ לימא נשים ופי' נשים דעלמא דהא תרוייהו יחידים ולא שכיחי כ"כ ואדרבה הך דאשה ע"פ ע"א שכיחא טפי ממיאון דקטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה ולהכי דייק מינה דתרי קטנו' קתני חדא דר' אליעזר וחדא דר' אלעזר אך ק' דבברכות (ד"כ) תנן נשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש וכו' ולדעת רש"י התם ניחא דמפ' לה אף בקטן שהגיע לחינוך אבל לדעת התו' שם ק' דמפ' לה בלא הגיע לחינוך דוקא. וכן בסוכה (דף כ"א) תנן נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה קטן שא"צ לאמו חייב בסוכה ונר' דקטני' שכיחי טובא הני והני פי' הקטנים הרבה והגדולים מהם ולכן היכא דתני להו בהרי נשים ועבדים נקיט להו בל' רבים קטנים והיכא דתני להו בהדי חרש ושוטה נקיט בל' יחיד וקטן ודוק:

בד"ה תקנתם את רבו וכו' ואי משום עבדות וכו' פי' ואי משום עבדות לא קרינא ביה לא תקנתם דומיא דרישא דתקנתם את רבו דמיירי בעבדות דהא מעיקרא היה כולו לרב והשתא ביומו לעצמו ושו"ר למהרש"א ז"ל שפי' בע"א:

בא"ד והר"ר משולם גריס וכו' ר"ל דלעצמו תיקנו שפיר בעבדות אבל לרבי לא תקנתם כלל דהפסיד כעבדות וגם כוולדות וליבטיל והלא לא נברא העולם אלא לפ"ור דלישא שפחה וכו' והעבד ג"כ יש לו ריעות' בזה דליבטיל והלא לא נברא וכו' ונמצא דתרתי לריעות' איכא ולכך כופין את רבו. ובדרך חריף היה כר' לכאו' לומ' דהר"ר משולם קורא בדרך תימ' תקנתם את עצמו ואת רבו הא ודאי לא תקנתם לא זה ולא זה דלישא שפחה וכו' וכפ"ז ניחא שפיר מ"ש התו' שגם הרב מפסיד הוולדו' דכפי פשט לשונם צ"ל דהאי גם קאי אוולדו' ור"ל שהרב מפסיד גם הוולדו' אלא דק' בפ"ז למה שינה הגי' והיפך הסדר:

בד"ה לישא שפחה וכו' דתפשי בה קידושי' אתי צד עבדו' וכו' דבריהם אלו הם את"ל דמי שחציו עבד שקידש בת יש' קידושיו תופסי' בה דבעיא היא בהשולח דף מ"ג) ואת"ל דאין קידושין תופסי' בה צ"ל כאידך. טעמ' דאין לנו לתקן להרבות ממזרין וראיתי בתי' דפסחים (דפ"ח) דמסיימי בה ואי לא תפסי א"כ בעילתו בעילת זכות עכ"ל:

בד"ה לישא שפחה וממזרת וכו' כדי להרבות ממזרים. דדוקא ממזר נושא שפחה ומיטהר אבל נקבה אינה מיטהר' בעבד דעבד אין לו יחס והולד אינו כרוך אחריו וא"כ לא מהני מידי ליטהר כדאיתא בס"פ האומ' דס"ט):

בא"ד א"נ נתינה אסור' בצר עבדו' דלאו קדש ועומד הוא פי' שהנתין אינו קדש ועומד הוא וא"כ מוזהר הוא בלא יהיה קדש ועיין בתו' דגיטין (רמ"א) שהרחיבו הדברים בזה ע"ש:

בד"ה לא תהו בראה וכו' ואמ' שמעון בר אבא משום ר"י כל שהוא וכו' ובהשולח (דף מ"ב ע"ב) פי' התו' הירוש' הזה דכל שהוא מצווה על פ"ו דקאמ' היינו משים לשבת יצרה ובהכי ניחא נמי אידך קו' שכתבו ועוד ליש' דנקט וכו' משמ' דאתרוייהו קאי דאה"ן דמשום לשבת יצרה מיקרי העבד חייב בפ"ו וכדמסיים תנא שנאמר לא תהו וכו' אבל לאו משום פרו ורבו:

בד"ה המדבר ואינו שומע בב"ר מפיק וכו' לכאו' דברי התו' אלה סותרים לדברי הרא"ם פ' שמות שכת' בשם ש"ר דאו פקח היינו פקח לשמיעה ופקח לראייה ע"ש ואפשר דב' סברות הם בש"ר וכעת ספר מ"ד אינו בידו:

דף ג' ע"ב גמ' אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף ד"ת חסרין ולא יתרין פירש"י מה מסמר זה כשנועצין אותו בכותל הוא מחסרו ע"כ לכאו' משמ' שהכוונה היא שהמסמר הוא מחסרו לכותל ואינו נכון חדא דהש"ס קאמ' מה מסמר זה חסר משמ' שהמסמר עצמו חסר ועוד דקאמ' אף ד"ת פרין ורבין כנטיעו' משמ' שישת עצמם הם פרין ורבין כנטיעו' שהם עצמם פרין ורבין לכן נר' שהכוונה היא שדרך המסמר כשהוא תקוע בכותל או בכלי עץ אז יעלה הברזל חלודה והוא הולך וחסר עד שיעקר ראש המסמר מגופו ונמצא שהכותל הוא מחסר למסמר ובזה יבוא המשל והנמשל על נכון ודוק:

דף ד' ע"א גמ' הא ל"ל קרא מכדי כל מצוה שהאשה חייבת וכו' ק' כיון דפשיטא ליה דעבדים פטורים א"כ מאי מק' מעיקרא בשלמא וכו' אלא עבדים מנ"ל וי"ל דדור א' שהיה בימי רצ הונא בני ישיבתו הם ששאלו בשלמא נשים וכו' משום דמפ' למתני' במי שחציו עבד כדרבינא ושני להו רב הונא שפיר ואח"כ הדור האחרון שהיה בימי רבינא הם הק' עליהם על המק' ועל המתרץ א"נ ר' הונא בעצמו הוא ששאל בשלמ' וכ"הג כתבו התו' בב"ק:

תו' בד"ה זכורך להוציא וכו' מת"ל ערל אפילו מקצת ערל. ק' דאמאי אצט' התם ריבוייא דערל והא מתיבת זכר לחודה לא מימעיט אנדרוגינוס דהא הכא אי לאו דכתי' זכורך אלא זכור לא הוה ממעטי' אנדרוגינוס ודוחק לחלק בין זכר לזכור וי"ל דאיצטרי' התם ריבויא דערל כי היכי דלא נילף מראיה לפיטור' וכ"הג תי' התו' שם בשבת (דף קל"ו ע"ב) ד"ה דתניא הזכר ע"ש א"נ הכא דאיצט' מיעוטא הוא משום דכתי' כל דהוה משמ' ריבוייא ולא הוה מוקמי' ליה למעוטי מקמץ ובורסי אלא לרבויי כמשמעו' כל בכל מקום ועי"ל דהכא דאצט' זכור להוציא את הנשים לא משמ' מניה מיעוט' דאנדרוגינוס אבל התם למעוטי נקבה לא אצטריך דהא לא שייך. בהו מילה א"כ שפיר ממעיט מיניה אנדרוגינוס. אך ק' דא"כ לא לכתו' לא ה"א ולא וא"ו לא לכתו' זכר ולא לכתו' ערל ואף שי"ל דשמא אצטרי' זכר לשום דרשא מ"מ מחוורתא כדמעיקר' ותי' ב' שכתבנו אינו מועיל לבריית' דערכין דממעט טומטום ואנדרוגינוס מהזכר וצריכים אנו לתו' א' שכתבתי ע"ש בתו':

בד"ה אלא טומטום וכו' וא"ת וכו' ולא פריך מידי. ק' דמאי ק"ל מהתם הא התם ממ"נ אי זכר הוי או נקבה הוי בעי שילוח ולכך איצט' מיעוטא משא"כ הכא דאי נקבה הוי פטורה מראיה ולא בעי מיעוט וכ"ש כפי מ"ש בסמוך דהוי מביא חולין לעזרה ולכך פשיטא לן דפטור מספיקא הא התם ליכא מביא חולין לעזרה דאע"ג דהתם נמי מיירי לענין קרבן על ביאת המקדש מ"מ ליכא מביא חולין כיון דממ"נ חייב ונר' שכוונת התו' היא להק' על האנדרוגינוס שם דהיכי מתמעט משום דהוא ספק וזכר ודאי בעי' וכי אצטריך קרא למעוטי ספיק' והא קמי שמיא גליא אי מקרי זכר או נקבה ובשלמ' טומטו' י"ל משום שיש מהם זכרים ויש מהם נקנו' מ"ה אצט' קרא למעוטיה אבל אנדרוגי' שכולם שוים וקמיה שמיא גליא היכר אצטריך קרא למעוטיה משום ספק ואע"ג דקי' זו אינה דומה לחי' דסוגיין מ"מ ק"ל לתו' מהכא דאי הכא דאיכא ספקא שפיר אלא משום דמסברא ידעי' לה דהוי מביא חולין פריך אצטרי' וכו' כ"ש התם דליכא ספקא קמיה שמיא ותי' ר"י דהתם איכא תרי קראי ר"ל זכר ונקבה ושפיר מימעטי תרוייהו דטומטו' בין אם הוא זכר או נקבה פטור וכן אנדרוגי' אם הוא זכר מיקרי הכא מיעטיה קרא כיון דמשונה הוא ואם הוא נקנה מימעיט שפיר מנקבה משום דמשונה הוא והש"ס דנקט זכר ודאי נקבה ודאית הוא משום דהתנא מספק' ליה נקט האי ליש' ועוד משום טומטו' דהוי ספק נקט תנא האי ליש' אבל אה"ן דעיקר מיעוט' באנדרוגי' הוא משום דמשונה ומיתורא הוא דשמעי' לה דאי ליכא אלא חד מיעוטא לא הוה ממעטי' אלא טומטו' דאית ביה שפיר ספקא אבל הכא ליכא אלא חד קרא דהיינו זכר דנקבה פטורה היא וא"כ מיעוט' לטומטו' לא צריך ובאנדרוגי' שפיר אצט' מיעוט' משים דאית ביה מקצת זכורך ולהכי פריך בבכורו' וכו' דהתם ליכא אלא חד קרא דזכר ונקבה פסולה היא לעולה א"כ לא אצטריך מיעוט' לאנדרוגינו' דהוי ספק נקבה דאטו' אצטרי' קרא וכו' דאין לומ' משום דמשונה דא כ ש"מ דזכר ודאי הוא ולא ספק וכמ"ש התו' שם בפ' ואלו מומין ע"ש בתו' ושם הרחיבו הדברים וכאן קצרו בדבריהם ומ"ש וכן בפ' דם שחיטה וברפ"ב דיומא וכו' ר"ל דביומא מרבה חלב כוי לאיסור מכל חלבו ופריך אצט' קרא לאתויי ספק' ובדם שחיטה מרבה דם כוי לאיסור מכלל ופרט ופריך אצט' קרא למיסר ספק' משום דבהנהו ליכא אלא חד קרא ר"ל דאי הוה שייך הכא תרי קראי בחיה ובבהמה כי ההיא דנדה הוה שפיר דאיכא ספק' דלא ידעי' אי מתרבה מקרא דחיה או דבהמה ואידך ע"כ אתא למלת' אחריתי אבל השתא דליכא אלא חד קרא בבהמ' ע"כ דבהמה הוי דאי חיה הוא לישתרי חלבה ואי משום ספק' אפריה קרא הא לא אפשר דקמי שמיא גליא וכן גבי דם אי הוו תרי קראי בחיה ובבהמה הוה ספק' שפיר כדכתי' דלא ידעי' אי קרא דחיה עיקר ואשמועי' דהוי בכלל חיה ואידך קרא את' למילת' אחריתי או איפכא אבל השתא דליכא אלא חד קרא לאסור דמו הא ודאי לא צריך דהא ממ"נ אם חיה או בהמה דמו אסור. ומ"ש ובהכי וט' אלא ודאי התם קרא יתירה וכו' ר"ל דכפי מ"ש דהיכא דאיכא קרא יתירה שפיר ממעיט אף את"ל שהוא זכר ודאי או נקבה ודאית ניחא הך דר"ש דבהערל משמ' דס"ל זכר ודאי הוא ובכפור ממעט ליה אלא ש"מ דהתם דאיכא קרא יתירא שפיר ממעיט:

וראיתי למהרש"א ז"ל בח"ה שכת' דהתו' ל"ג מי אצטרי' וכו' אלא אצט' קרא למעוטי ספק' וכן נר' ממה שהביאו מפ' אלו מומין וה"פ אצטרי יתורא דקרא למעוטי ספק' והכא דלית לן יתורא לית לן למעוטי מחד מיעוטא אלא ספק' דאנררוגי' מטעם מקצת זכורך ולא ספק' דטומטו' ובהכי סליקו דבריהם כהוגן דבנדה לא פריך לא אטומטום ולא אאנדרוגי' דאיכא ב' מיעוטי והכא דאיכא חד מיעוטא לא פריך אלא אטומטו' דאיכא לאוקומי מיעוט' באנדרוגינוס ובההיא דפ' אלו מומין ופ' דם שחיטה ופ"ב דיומא כתבו דבכל הני ליכא רק מחדא קרא דהיינו מגופה ומ"ה פריך שפי' אפי' אאנדרוגי' דאצט' יתורא למעוטי ספקא וליכא דאצטרו' לגופי' ולפ"ז לא הוו צ"ל הכא דטומטו' הוה פטרי' ליה ממילא אלא לקושט' ורווח' דמילת' קאמ' הכי אבל ק' לפ"ז מאי ק"ל ליתי על תנאי אימא דאה"ן וקושט' הכי הוא וע"כ נר' להגיה בתו' א"נ במקום אלא וכצ"ל ואע"ג דאנדרוגי' נמי ספק' הוא מטעם מקצת זכורך כדאמ' תלמודא א"נ טומטו' הואיל ומשום וכו' הדרך הא' של תו' כמ"ש דפריך דהא אצט' יתורא לטומטו' וליכא אלא חד קרא למעוטי אנדרוגי' ועד"ז כתבו וא"ת בנדה וכו' ודרך הכ' של התו' הוא הדרך שכתבו ג"כ בפר"א דמילה דפריך הכא דלא צריך קרא למעוטי טומטו' דממילא פטרי' ליה ואהא הק' ליתי על תנאי עכ"ל מוכח מדבריו שמפ' סוגיא דהכא ודאלו מומין דפריך וצריך קרא למעוטי ספקא ליכא והוא בדרך קו' ולא בדרך תימ' ומלבד שלשין הגמ' שם משמ' הפך אלא דק' ג"כ דלא יתכן שם פי' זה דהכי אית' התם אדאמ' ר"יש התם אנדרוגי' בכור ומומו עמו בעי רבא ר"יש מיפשט פשיטא ליה אנדרוגי' בכור הוא ומומו עמו א"ד ספוקי מספק' ליה ואת"ל קאמ' ת"ש זכר ולא נקבה כשהוא אומ' למטה זכר שאין ת"ל להוציא טומטו' ואנדרוגי' מני אילימ' וכו' אלא פשיט' ר"יש אא"ב ר"יש מיפשט פשיטא ליה היינו דאצט' קרא למעוטי אא"א מספק' ליה אצט' קרא למעוטי ספק' לעולם רבנן בתראי וכו' הרי בהדיא לשון הגמ' דאי פשיטא ליה לר"יש דהוי בכור אצט' קרא למעוטי מכלל דאי מספק' ליה לא צריך קרא למעוטי וא"כ בלשון תימ' היא הקו' עוד ק' דהיכי ניחא הברייתא כר"יש אי נימא דפשיטא ליה הא אכתי ק' טומטו' דהא ליכא אלא חד מיעוט' ומוקמי' ליה באנדרוגי' דהוי זכר ודאי לר"יש וטומטו' דהוי ספקא ליבעי קרא למעוטי וכמו פירכא דהכא וכן מאי משני התם לעולם רבנן בתראי (פי' דס"ל התם דבריה הוא ואינו בכור) וגבי בכור תרתי קראי כתיבי הזכר הזכרים הא סוף סוף צריך אכתי קרא אחרינא לטומטו' דלכ"ע הוי ספק וכן מ"ש דכתהי' דיומא מגופיה דקרא יליף ק' הא מיתורא דכל קיליף התם ואהא י"ל שפירכת הש"ס שם היא כפי מאי דהוה ס"ד התם מעיקר' דחצי שיעור אסו' מדאורייתא מיתורא דכל וא"כ ליכא יתורא לכוי ע"ש. ומ"ש נ"ל נכון ויבא מקושר נמי מ"ש ובהכי ניחא וכו' עם דבריה' דלעיל משא"כ כפי דברי מהרש"א וי"ל ומיהו גם כפי מ"ש צ"ל דמ"ש התו' העשירי ודאי וכו' דכוליה קרא יתירא לרווח' דמילת' כ"כ כפי המשך תירוצם דהא ההיא דעשירי ספק רמיא לטומטו' דשייך ביה ספק וממעיט ליה קרא שפיר וכפי דרך הזה שכתבתי לא יהיו דברי התו' כאן סותרים למ"ש בפר"א דמילה דהכא איכא תרי מיעוטי דתרי זכורך כתיבי וזה ג"כ כיוונו בדבריהם פ' אלו מומין שכתבו אביי בפ"ק דחגיגה ממעיט טומטו' משום דאיכא יתורא) משא"כ כפי דברי מהרש"א ז"ל אך ק"ל מ"ש בתחלת דבריהם דאצט' קרא לאנדרוגי' מטעם מקצת זכורך דא"כ מאי פריך באלו מומין אאנדרו' אצטרי' קרא וכו' הא ודאי אצט' משום מקצת זכר ואע"ג דספק' הוא ובדוחק יש לחלק בין זכר לזכור מיהו י"ל דהכא ח"א אע"ג דנקבה פטורה מ"מ כיון דהאי אית ביה צר זכרו' ליחייב משום אותו הזכרות אבל התם דקרא קפיד אעולה שתהיה זכר א"כ כל שאינו זכר גמור אינו ראוי לעילה דאע"ג דאית ביה זכרות מ"מ כיון דלא מיקרי זכר דחוי הוא ואינו ראוי לעילה ויש חילוק בין חיוב לפיסול אך ק' דא"כ מאי ק"ל לתו' מההיא דנדה הא התם חיובא הוא על ביאת המקדש ואף אי ליכא אלא חד קרא דזכר ה"א דאנדרוגי' חייב משום צר זכרו' שבו וצריכים אנו לחלק בין זכור לזכר דזכר משמ' דמתקרי זכר וזכור משמעו זכרות ודוק:

בא"ד בשם ר' יצחק כן ברוך נ"ע כצ"ל:

בד"ה לא נצרכה וכו' אבל התם כיון דמית וכו'. יש מקשים מבעיא אחרת ראית' התם (דמ"מ) מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה או לא קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא א"ד כיון דמחוסר גט שחרור קנין כספו קרינא ביה ולכאו' י"ל דהתו' הכא לאו קושט' קמשנו אלא דחייה בעלמא ואה"נ כפי אידך בעיא דהתם מי שחציו עבד פטור מן הראיה אף למשנה אחרונה ומתני' דהכל חייבין מפ' לה למילי אחריני כדלעיל. ואפשר עוד שיש לחלק בין קריאת אדון ובין קנין כספו דמלת אדון נאמרת על א' שהוא תחת רשותו וממשלתו ואין אחר יכול להוציאו מתחת רשותו וזה מי שחציו עבד הרי ב"ד כופין אותו ומוציאין אותו מתחת רשותו בע"כ אבל קנין כספו אף זה יקרא קנין כספו שהוא קנהו בכספו והוא קנינו אלא שרשות אחרים עליו להוציאו מתחת ידו וא"כ אף שאינו נק' אדונו שאין לו השלטה גמורה אבל מ"מ גם העבר לא יצא לגמרי מתחתיו מלהקרא קנינו. וכצ"ל לאידך בעיא דאית' התם (רמ"ג) מי שחציו עבד וחציו ב"ח שקידש ישראלית מהו את"ל בן ישראל שאמ' לבת ישראל התקדשי לחציי מקודשת דחזיא לכוליה הא לא חזיא לכוליה וודאי שבעיא זו היא כפי משנה אחרונה דומיא דהנך בעיות דלעיל וכן פסקוה הפוסקים ז"ל כדאית' בטוש"ע א"ה סימן מ"ד סי"א אע"ג דקי"ל כמשנה אחרונה כמ"ש טוש"ע י"ד סי' רס"ז ס' ס"ב וא"כ ק' אמאי לא חזיא לכוליה והרי הוא עומד להשתחרר בע"כ של רבו ואין לו אדון אלא ש"מ כדכתי' דאף שאין לו אדון לשלוט עליו ולתופסו מ"מ אכתי לא נפיק לגמרי מכלל עבד עד שיכתו' לו גט שחרור ונר' דאף בהפיל לו א' מראשי איברים דקי"ל דעבד יוצא בהן לחירות מדאוריית' הדין כן כיון דצריך גט שחרור כמ"ש טוש"ע י"ד סכ"ז והיינו דלא מיבעיא ליה לש"ס אלא במי שחציו עבד ולא מיבעיא ליה בשאר מעוכבי גט שחרור כמו יוצא כא' מאיבריו ומפקיר עברו וכיוצא דבהנך פשיטא ליה דקידושיו אינן תופסי' דאכתי לא נפיק לגמרי מכלל עבד. ואם נאמ' דכל הנך בעיי דלא כסוגיא דריש פרקין י"ל דהש"ס דנקיט הבעיא במי שחציו עבד לרבות' נקטיה דל"ד לאומ' התקדשי לחציי ואת"ן דתיבעי ליה כשאר מעוכבי גט שחרור אי קידושיו תופסין או לא והיא נכללת בכלל אידך בעיא דקנס נדוק:

ע"ב גמ' ר' הונא כי מטי להאי קרא יראה יראה בכי אמ' וכו' ה"ה דביראה לבד הוה בכי אלא דהשתא יגדל הבכי וחתימ' הרבה שרבו מצפה שהוא יהא נראה לעברו ועבדו יהא נראה לפניו מרוב חיבתו לפניו ועכשיו נתרחק ממנו:

תו' בד"ה דכתי' ובאת שמה והא דאמרי' ערל וטמא וכו' וליכא למימ' דהתם כזב ומצורע דוקא והכא בשאר טמאים דבעו סמיכה כמו שחילקו התו' בסוף הדבור דהא הש"ס משום דכל שאינו בביאה נקט לה ולאו משום סמיכה:

בא"ד ונר' בעיני דהתם בקרבנות מצורע וכו'. ק' דמעיקרא לא ניחא להו לחלק בין מצורע לשאר טמאים משום דקרא סתמא מיירי ואיך השתא ניחא להו כמאו דאוקמוה כקרבנות מצורע דוקא. שוב בא לידי מס' מ"ק וראיתי שם (דף ט"ו ע"ב) שכתבו התו' דר"ש מוקי לביום בואו אל הקדש דקאי אדלעיל דאיירי במצורע ולא איירי מידי בעשירית האיפה אלא בא לומ' דבמצורע דאיירי בקרא כשיטהר ויכנס לעזרת דהיינו לאחר ימי ספרו או יקריב חטאתו או שאר קרבנותיו עכ"ל ועד"ז יש לפ' דבריהם דהכא דלתירוצם זה ר"ש פליג אר' יהודה דמוקי ליה התם בעשירית איפה אלא מוקי לכוליה קרא אמצורע דלעיל אלא דהתו' הכא הוסיפו בא דמיירי בקרבנות מצורע שנתחייב בהם לטהרתו דוקא ונר' טעמם משום סבר' בעלמא דלא מסתבר להו לחלק בין מצורע לטמא דעלמא כיון דכולהו טמאים ואינם ראויים לביאה ועוד משום דבפ"ק דמגו' (ד"ח) משמ' דמצורע כשיטהר מזובו יביא קרבן אעפ"י שהוא מצורע עדיין כמ"ש התו' שם במ"ק ולא ניחא להו במה שתי' הם שם ודברי התו' כאן תם קצרים הרבה:

בד"ה דמרבה על וכו' אמאי אצטרי' מיעוט לערל גבי פסח וכו' כצ"ל:

בא"ד שמתו אחיו מחמת מילה דלאו כטמא. ק' אמאי מוקי לה הש"ס להך בריית' דלא כרבנן והרי אף רבנן מודו בה דבעו סמיכה וליכא דהא ההיא דערל וטמא משלחין קרבנותיהם אוקמוה לה התו' בסמוך במתו אחיו מחמת מילה דוקא והך בריית' דהכא דערל וטמא פטורים ע"כ בערל מחמת הצער ולכאור' י"ל דמשמ' ליה לש"ס דמדתנינהו תרוייהו בהדי הדדי משמ' דחד טעמ' אית להו משום שאינן בביאה וכפ"ז רבנן נמי מודו דפטור מטעמ' אחרינא דסמיכה ודוחק עי"ל דהכא דחובת היום הוא הו"ל מחוייב קרבן ולא בעי סמיכה דבי"ט הוא חייב להביא עולתו ואז אינו יכול לימול דמילה שלא בזמנה אינה דוחה לא שבת ולא י"ט ודמי האי למצורע וזב ששולח קרבנותיו אך ק' דהכא יש לו תשלומין כל ז' ומצי למימהל בשאר ימים וסמיך ואע"ג דיש לדחות דכיון דביום א' שהוא עיקר חובתו לא מצי מהיל שפיר מייתי אע"ג דלא עביד סמיכה מ"מ אינו נר' וא' עיקר ודוק:

בא"ד ומיהו זה דוקא לפירש"י וכו' מוכח מדבריה' דלא הוו גרסי הכא בפירש"י שמתו אחיו מחמת מילה וס"ל דערל דהכא היינו שאינו רוצה למול מחמת הצער אבל לגי' דידן בפירש"י צ"ל כתי' התו' שתי' לפר"ת:

בא"ד ליכא דאי לאו קרא דערל הייתי אומ' וכו'

דף ה' ע"א גמ' מבעט ברבותיו הוה. ק' דכיון דעיקר התי' הוא דמכירו הוה א"כ הול"ל ר' אלכסנדרי מכירו הוה ומאי מבעט ברבותיו הוא דנקט ואי משום דבהאי מילת' כחי' ולא יאריך ימים סוף סוף עיקר התי' חסר מן הספר ועוד דבלאו האי קו' דהן בקדושיו מעיקר' מאי הוה ס"ד דהש"ס מה עון עשה שיתחייב עליו מיתה בלא זימניה ואם מעיקר' נמי הוה ס"ד דמבעט ברבותיו הוה א"כ מאי קמשני מבעט וכו' אטו עד השתא אכתי לא ידענא הא ואי הוה ס"ד דאיזה עין מחייבי כריתות עשה א"כ השתא נמי נימא הכי וי"ל דמעיקר' הוה ס"ד דר' אלכסנדרי מכח מעשה מיתתו אמ' זה מסברתו שאיזה עון עשה שחייב עליו כרת ובעל התעלומות הוא יודעו אבל השתא שני ליב דלאו מסברא אמרה אלא מכירו הוה והוא עון דמבעט שהוא דבר הניכר ליודעיו ומכיריו שהוא דבר שבין אדם לרעהו ואמ' מבעט ברבותיו הוה ר"ל דבריא ליה דמבעט הוה והיינו ודאי. משום דמכירו . הוה:

שם ומטי כתי'. לכאו' משמ' דהול"ל ומטה בה"א אך ק' דמטה לשון יחיד הוא כמו ארור מטה משפט וט' על משקל מכח וקרא ברבים משתעי כדכתי' במנאפים ובנשבעים וכו' ואעפ"י שי"ל דדרש' בעלמא הוא מ"מ יש לדקדק לישבה על נכון וי"ל דק"ל דהול"ל ומטים גר כמו במכשפי' ובמנאפים ואע"ג דהתם מוכרחת והכא סמוכה י"ל דהכא אינה סמיכות גמורה שחסר מלת משפט דהול"ל ומטי משפט גר וכיון שכן שפיר מצי למימ' ומטים גר כמו ומטים להרג וה"ט דלא דרשי הכי גבי עושק שכר שכיר כאילו עושק להקב"ה דהתם סמיכות גמורה היא מיהו י"ל דהתם לא מ"ל עושק שכר לא שייך למימ' כאילו עושק שכרו של מעלה שאינו שכיר אצלו אבל גבי דין שייך לומ' כאילו אות' ח"ו על דין של מעלה שעושה בעולם שהוא ח"ו הפך הדין והשורה וכפ"ז י"ל דמטי כתי' ר"ל דרשי' ליה מטי בחירק והוא כינוי למדבר בעדו וכ"כ מהרש"א ז"ל:

רש"י בד"ה היינו דכתי' וכו' הטובו' ירא פן ירקבו אף הבחורים הצדיקים נאחזים למיתה פן יחטאו. וכפ"ז אין המשל דומה לנמשל בכל קצותיו הכא לקיט הנהו דלא חייש עלייהו פן ירקבו ובנמשל אדרבה לקיט הנהו דחייש עלייהו אלא הדימוי הוא דבתרוייהו חושש על הטובים מיהו י"ל על דרך דרש דהע"הז נק' אורח שאינו אלא מעבר בעלמא כגר העובר אורח כמש"ה כי גרים אנחנו לפניך והע"הב הוא מקום המנוחה ונמצא שהטובים דלא נטרן מנוח נשמתם בעולם הנשמות אבל הני דנטרן מוליכם לאורח שהוא הע"הו והנמשל דומה בנטרן ולא נטרן אבל לא במטו ולא מטו:

בד"ה ומטי גר בהאי קרא כתי'. כ"כ לאשמעי' היכן נזכר של מעלה בכתוב לז"א בהאי קרא כתי' דכתי' ברישי' וקרבתי אליכם שהוא מאמרו ית' מיהו פשטא דמלת' משמ' כאילו הוא דן דינו של מעלה כביכול ולא דינו של גר ועיין במהרש"א:

בד"ה ולא יראוני בהאי קרא כתי'. דאי לא"ה מהיכא משמ' ליה דאחרטה קאי דילמא אעיקר עבירת קאי אבל השת' דכתי' ולא יראוני בתר דכתי' במכשפי' וכו' ש"מ דאחרטה קאי ועוד לאשמועי' דדבריו ית' תם וכמ"ש בסמוך בד"ה ומטי גר

תו' בד"ה מוסיפנא ליה וכו' הא משמ' הכא דמוסיפי' לו. ולכאו' נר' דמשל אחרים הוא שהוסיפו והוא נכנס חילופם ולא מיקרי תוספת ומשום דהא מילת' לא שכיח' היא ומ"ה שני בדחזקיה משלו הוסיפו לו ועוד משום דמוכח לה התם מקרא דהנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו ועדין לא נולד מנשה ואה"ן דמודה ר"ע מכ"הג דמוסיפי' לו משל אחרים וככ"הג לא קמיירי התם. שוב בא לידי תו' דהחולץ וראיתי שתי' כן בשם ר"י דאין זו תוספת כיון שנגזרו לשום אדם:

בד"ח מבעט ברבותיו וכן איכא למימ' בההיא דפ"ק דשבת וכו' אינו ר"ל דהתם נמי מבעט ברבותיו הוה דא"כ לימרו ליה הכי אלא ר"ל דהתם נמי יודעים ומכירים בו היו שאינו ממדרגה זו דהן בקדושיו א"נ כי היכי דלא תתרעם עלייהו לומ' אתם הענשתם אותו מ"ה שתקו ולא ענו אותה דבר:

בד"ה הא יראוני וכו' גבי עושק שכר שכיר כתי' וכו' קאמ' דהיינו נמי אמטי גר דכולהו הוו ל"ת ודייקי ליה לקרא דבכולהו כתי' בבי"ת במכשפים ובמנאפים פי' ואילו גבי מטי גר לא כתי' וכמטי גר לומ' שאינה חלוקה נפרדת לעצמה אלא הכל חלוקה א' מחוברת עם ולא יראוני אבל מכשפי' ומנאפי' דאית בהו מיתה וכן נשבעי' דכתי' בהו לא ינקה אף אם יראוני אנתי משפט בעי:

בא"ד ואם שב בכל לבו ע"י יסורין יתכפרו לו עונותיו ואע"ג דמשפט בעי לענין היסורין מה יהיה עונשו של כל א' וא' מ"מ לא לימא ביה עד ממהר וגם שמשמעו' וקרבתי אליכם למשפט הוא משפט גמור ולא יסורין בעלמא למרק עונות השב בתשו':

ע"ב גמ' והא"ר פפא אין עצבות וכו' ולולי דברי רב פפא מקרא לחודיה ל"ק ליה די"ל דתמיד עוז וחדוה במקומו מיהו לפעמים יש עצבות כדקאמ' במסתרים תבכה וגו' אבל מדר"פ דקאמ' אין עצבות בלשון שלילה משמ' דליכא עצבות כלל וניחא נמי דהיי' חידושי' דר"פ:

שם ובבתי בראי לא והכתי' ויקרא וכו' והא דלא ק"ל מעיקרא האי קרא עש אידך קרא דהוד והדר וכו' י"ל דמעיקרא נמי הוה מחלק בין בתי גואי לבתי בראי אלא דהוה ס"ל איפכא דבבתי בראי איכא בכיה ובבתי גואי ליכא כדכתי' עוז וחדוה במקומו אבל השתא דשנו ליה איפכא ק"ל שפיר האי קרא דויקרא ה' וכו' ובהכי לא הויין קושיות הפכיות:

שם שאני חרבן ב"ה דאפי' מ"הש בכו. משמ' דכפ"ז תו לא צריכנא להך חילוק' דבתי גואי ובראי כפי מ"ש רשב"ג מפני גאות' של מלכות שמים דנר' לכאור' דהיינו חרבן ב"ה ומ"ש במסחרי' לאו לדיוק' לאפותו בתי בראי אלא הכא והכא איכא עצבות אבל לפי' ר' שמואל בר יצחק דאמ' גאותן של ישראל אצטרי' שפיר הך חילוק' דגואי ובראי. ומ"ש אפי' מ"הש בכו ר"ל ל"מ שאר מלאכים אלא אפי' מלאכי שלום בכו:

תו' בד"ה הן אראלם פשטיה דקרא וכו' נר' שבאו ליישב דעת המקשן דלא ידע לה דפשטי' פי' אראלם הוא כמו אריאל ולא מלאכים אך ק' דהראיה היא ממלאכי שלום ומה הועילו בפי' אראלם מזבח וצ"ל דמלאכי שלום קאי על הכהנים שהם נק' מלאכים והם העושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ובין איש לאשתו ומ"מ אין זה פשטיה דקרא:

דף ו' ע"א גמ' אדרבה חגיגה עדיפא דאית בה ב' אכילות. ר"ל כיון דאית בה ב' אכילות צריך שתהיה גדולה מהעולה אבל ודאי מעלת וקדושת העולה היא יותר מהחגיגה מיהו זכורני שבמס' זבחים איתא כה"ג וכעת אינה מידי:

רש"י בד"ה עד הכא מאן אתייה ועד ירוש' מי הביאו ודחיק' ליה לש"ס לומ' דקרא קאי איושבי ירוש' לבר דמתני' כולה משמ' דמיירי בכולהו יש':

תו' בד"ה ישנה לפני הדיבר וס"ל עולת ראיה. לכאו' דבר יתר הוא זה דכפי נוסחתינו קאי אב"ש דאמרי עולה נמי ישנה לפני הדיבר וכפ''ז דבורי התו' הם מהופכים אבל כפי סדר הדברי' צ"ל וס"ל עולת תמיד הוא) וסמוך לו תוך כדי דבור מייתי קרא דויעלו עולות וי"ל ששללו התו' שלא תאמ' לאו אהאי קרא קאי דויעלו עולו' אלא בעלמ' קאמ' ר"ל כשם שהחגיגה ישנה כך העולה אלא אויעלו עולו' קאי דעולת ראיה הואי אלא דגם לזה אין צורך שהגמ' לקמיה מפ' בהדיא ב"ש סברי עולה שהקריבו וכו' אלא שהתו' מפ' למילת' שפיר מתחלת וכך דרך רש"י בכמה מקומות:

בד"ה ב"ש הא דאמרן וכו' אמאי לא קאמרי כ"ה וכו'. ר"ל דכיון דטעמ' דב"ה עדיפא אלא דאינון אתו עלה משום דס"ל עולת תמיד הואי אמאי לא אמרי ככ"ש מטעמ' דידהו ומוקמי' להך עולה עולת ראיה אע"ג דמסתבר להו טפי דעולת תמיד הואי מ"מ לאו מ"ה דחיי' לטעמ' דב"ש דעדיפ' כיון דמצי' נמי לאוקמ' עולת ראיה ושני שפיר דטעמ' לא עדיפ' וא"כ מוקמי' לה במאי דמסתבר להו:

ע"ב בד"ה רע"א וכו' וכן פירש"י בנימוקי וכו' ובספרי דריש לה וכו'. ר"ל דרש"י בנימוקי ובספרי ס"ל שנעשי' קודם מ"ת וכמ"ש רש"י בהדיא בנימוקי ויותר נכון שצ"ל ובספרי הכי דריש לה וכו':

בד"ה מאי נ"מ וכו' דבעי' עלייהו הזאה כצ"ל. פי' הזאת הדם שעל המזבח ושמן המשחה כמש"ה ולקחת מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה (ועיין במהרש"א ז"ל שנתקש' בזה) וזה נ"ל ברור ולכאו' ר"ל למסבר קראי והוא קשור למעלה אך ממה שסיימו ונ"מ וכו' משמ' פשט לשונם דנ"מ נמי לדורות וכ"כ מהרש"א ז"ל בח"ה וז"ל ונילף מינה לדורו' דחינוך בגדי כהונה בלא הזאה אך ק"ל דשמן המשחה נגנז בסוף בית א' וא"כ כל ימי הבית כ' שהם ת"ך במת שימשו וא"ת שאני התם כיון דלא אפשר לא מעכב השמן א"כ נפקות' זו למה דהרי בית א' כבר חלף הלך לו ואין עוד שמן המשחה וא"ת דנ"מ לביאת הגואל ונ"מ אף אם יצטוה על שמן המשחה אם מעכב הבגדים או לא הרי באותה שעה משה ואהרן עמהם וכמו שהק' במס' יומא (דף ה') לכך נר' יותר כפי' א' ומ"ש ונ"מ לעבור במלואים אמשה קאי:

בד"ה שאין להן וכו' וח"א למעלה אין לה שיעור הא למטה יש לה. פי' אפאה לבד קאי דהא הבכורים אין להם שיעור וכדתנן במס' בכורים פ"ב יש בתרומו' ומעשר משא"כ בבכורים כי התרו' וכו' ויש להם שיעור משא"כ בבכורים והיינו ודאי שיעור למטה קתני מדתני סיפ' התם ויש בבכורים משא"כ בתרומה ובמעשר שהבכורי' וכו' ועושה אדם כל שדהו בכורים וכו' הרי דחשי' לה בבכורים חומר' שהקדוש' חלה על כל השדה ואיך חשי' לה תחלה קולא אלא ודאי שיעור למטה קתני והיי' דדייקי התו' בהאי ח"א וכתבו אין לה שיעור ולא כתבו אין להם וכן ראיתי בפי' הר"ש למסכת פאה שהביא ל' הירוש' וז"ל ירו' הפאה יש לה שיעור מלמטה ואין לה שיעור מלמעלה בכורים וראיון אין להם שיעור לא מלמעלה ולא מלמטה איו תנא תני הפאה והבכורים והראיון אין להם שיעור לא למעלה ולא למטה ע"כ וז"ש התו' לקמ' והבכורים אין להם שיעור לא למעלה ולא למטה והיינו לכ"ע:

בא"ד ובעי מאי בינייהו כלומ' וראי לכ"ע איכא. דתנן התם כמתני' אין פוחתי' לפאה מס' וא"כ מאי נ"מ אם נאמ' מדאורייתא או מדרבנן:

בא"ד ואם הוסיף חייב במעשר. דכבר נפטר השדה מן הפאה ומה שמוסיף עליו אין עליו תורת פאה וחייב במעשר דלא נפטר מן המעשר א' מס' אלא כשלא נתן פאה עדיין ואז אותו הא' מס' כולו שם פאה עליו:

בא"ד וכ"ת בכורים וכו' כמו בתרומ' הא מרבינן ליה התם וכו' כצ"ל ור"ש פי' המחלוקת שיש תרומו' חלוקו' זו מזו דתרומת מעשר יש לה שיעור ואי הוה תני תרומ' סתם הוה משמ' אף תרומ' מעשר ואע"ג דהו"מ למתני תרומ' גדולה כיון דלא מיתני ליה תרומ' סתם לא תני לה ע"כ:

בא"ד לאפוקי הך דעניינם שוה. ולהכי פריך התם הרי פאה דאין אדם וכו' ר"ל דכפי דבריך תנא לא תני אלא דברים דשויין אהדדי והרי פאה וכו' דאינה שוה עם האחרים ותני לה בהדייהו וכן צ"ל לפי' האחר שכתבו דפליגי במס' תרומו' וכו' דאע"ג דבפאה ליכא פלוגתא דתנאי מ"מ פריך ליה מפאה דאינה שוה עמהם בענין אחר ואפ"ה תני לה בהדייהו א"כ ליתני נמי תרומ' אעפ"י שאינה שוה עמהם בענין המחלוק' ואין להק' למ"ד יש לה שיעור למטה לפאה הרי אינה שוה עם הבכורים כמש"ל דמ"מ שוים למעלה ועלה קתני אלו דברים שאין להם שיעור וכו' ר"ל אין להם שיעור למעלה ובהא מיהא כולם שוים:

דף ז' ע"א גמ' איתיביה ולא יראו פני ריקם בזבחים. נר' דעדיפ' ליה הך בריית' להק' מינה אחר שתי' לו אעיקר קרא דמיירי בעיקר הרגל משום דגם בשאר ימות הרגל י"ל שלא יהא שלחן רבך ריקם ושלחנך מלא בזבחי שלמי' ובתר הכי אק' ליה מאידך בריי' דמשמ' ליה דמיירי אף בשאר ימות הרגל דאילו בעיק' הרגל מאי למימרא הרי מקרא מלא הוא ושני ליה בעיק' הרגל והתנא משו' אין נר' חצאין צירף כל האזהרות כולם:

שם אלא כל וכו' כי פליגי דאתא ואייתי. ק' דהא ר"י ור"ל גופייהו הוו מותבי אהדדי בדאתא ולא אייתי ובשלמא ר"י י"ל דטעה בבריית' ר"ל דהיה סבור דלר"ל כל אימת דאתי בעי לאתויי אבל לר"ל ק' דאדפריך לר"י מקרא ומברייתא תק' ליה איהו גופי' ולדידיה מי ניחא ואין לומ' דהוא ס"ד דר"י ור"ל דנ"מ בין הני פירושי לאתא ולא אייתי ומדאותביה ר"י לר"ל הדור ואמרו דנ"מ לאתא ואייתי ומ"ש כי פליגי ל"ד וה"ל כי פליגי נפקא מפו' דאמ' דפליגי בה דאתא וכו' דמהיכא משמ' ליה לר"י דמתני' ראיות פנים בעזרה דוקא קתני כי היכי דתיפוק מניה הך נפקות' וצ"ל דמ"ש איתיביה ר"י לר"ל ל"ד אלא אמוראי הוו ח"א משמי' דר"י וח"א משמיה דר"ל והוו מותבי אהדדי כפי מאי דהוה סלקא דעתייהו בפלוגת' דר"י ור"ל דבאתא ולא אייתי פליגי ובתר הכי אסיקו דבאתא ולא אייתי הוא דפליגי:

תו' בד"ה ר' יוחנן וכו' זימנא ומשם והלאה אין וכו' דהתם מלמטה מיירי בדמי קרבן אבל הכא קיימי אשיעור בהבאתו וכו' כצ"ל:

בא"ד ושמא דבעי ליישבו וכו' כצ"ל או צ"ל ושמא דאי בעי וכו' ולא למטה מיתוקמ' אלא בראיית פנים לחוד ודוק:

בא"ד משום בל תוסיף משום דכבר נפיק אבל וכו' ק"ל דמ"ש יום א' משאר ימים אי משום דהוי מוסיף בזמנו ולא בעי כוונה אף שאינו מתכוין למצות ראיה כדאית' בר"ה א"כ גם בשאר ימים הוי זמנו דהא כולהו חזו לראיה וכדלעיל בריש פרקין ושמא י"ל דר"י לטעמיה אזיל דס"ל לקמן כולן תשלומין דא' וכיון שהעיק' הוא יום א' והשאר אינן אלא תשלומין בעלמא לא מיקרו זימניה לעבור ככ"ת וזה דלא כפירש"י לקמן (דף ח' ע"ב) גבי הפריש ו' בהמות לחגיגתו ע"ש ולולי שכתבו התו' משום ב"ת הייתי אומ' הטעם משום חילול י"ט דכיון דכבר נפיק ידי מצוה תו לא מצי להקריב בי"ט ללא צורך וגריעא הא מנדרים ונדבו' שאינן קרבין בי"ט אלא דמשמ' להו לתו' דלקרבן יש לו שיעור ולא מקבלי' ליה כלל ואף למחר במועד אין מקריבין אותו דליכא בהא משום דלא חזי לא' לא חזי ככ' כמ"ש התו' לעי' ריש פרקין ועוד דא"כ ק' דר"ל דשרי היכי שרי לאקרובי בי"ט אך ק' דהא אמרי' התם בר"ה (דכ"ח) דכהן שסיים כל ברכותיו ואמ' אוסיף ברכה א' משלי עובר ככ"ת משום דכיון דאילו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר. מברך כולי יומא זמני' הוא הא לא"ה מיקרי עבר זימניה וכדאית' התם וא"כ ממ"נ ק' אי הכא מיירי במתכוין למצות ראיה א"כ אף בשאר ימי החג עבר ככ"ת דהא לעבור שלא בזמנו אי מכוין עבר לכ"ע כדאית' התם ואי מיירי באינו מכוין למצות ראיה אלא שמביא קרבן ששמח על שזכה להראות את פני ה' ולאו משום מצוה א"כ אף ביום א' ליכא ב"ת דכבר עבר זימניה מכי נפיק ועוד דהתו' גופייהו כתבו שם ובפ"ק (דף טז) דלא שייך ב"ת בעשיית המצוה ב"פ ביום ולכך בברכת כהנים אף אם מברך כמה פעמים ביום ותוקע שופר כמה פעמים לא שייך ב"ת ולכן תוקעים ומריעים כשהם יושבים ותוקעים ומריעים כשהם עומדים ויש ליישב דהכא שעושה מעשה גדול שבא ונראה ומביא עולתו נר' כאילו היא מצוה מן התורה שיביא קרבן עוד דראייתו והבאתו מוכח ע"ז והוי מוסיף מצוה אחרת בתורה אבל התם בשופר ובברכה אינו מוסיף אלא שמרוב חיבתו במצוה הוא חוזר וכופלה וכמו מי שאוכל ב' זתים בפסח או במצה ) ולפ"ז אפשר לומ' שמ"ש משום ב"ת לאו למימר' שעובר על ב"ת אלא ר"ל משום ב"ת שהזהירה תורה לכך החמירו חכמים בזה שנר' כמוסיף דלא מקבלינן מיניה) וכשאר ימים שאינו עת הקבוע לכל לראיה לא מיחזי כמוסיף אלא כשמח ושש על שזכה לכך ונדבה בעלמא הוא עוד יש ליישב לכאו' דכיון דקי"ל דאין מקדישים בי"ט אלא חובו' הקבוע להן זמן וכדתנן מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו בי"ט לכך אם מביא בי"ט א' קרבן נר' כחובה והו"ל מוסיף ואף אם מביאו למחר לא מקבלינן מניה דהרואה אומ' אתמול הוא דאקדשיה משום חובתו והו"ל כמוסיף וא' נר' יותר א"נ דביום א' שאינו זמן הקרבת נדרים ונדבו' אי מייתי יר' דמשום חובת היום קא מייתי ליה ואף אם יביאנו למחר לא פלוג רבנן אבל בשאר ימים שמקריבים נדרים ונדבות לא מינכר דמשום ראיה קמייתי ליה:

בא"ד וכן משמ' ליש' דלעי' דאת' ולא אייתי בשאר יומי. פי' דהתם נקט בשאר יומי והכא נקט סתם דאתא ואייתי משמ' דלעיל מיירי בשאר יומי דוקא והכא מיירי ביום א' דוקא ואף על פי שי"ל דהכא קאי אדלעיל מ"מ כיון שלא פי' הכא בהדיא אין לנו לעשותם חילוקים והפכיים:

ע"ב בד"ה עולות נדרים וכו' והא דלא מייתי וכו'. לעולא ולתנא דס"ל כוותי' דאין נדרים ונדבות קרבין בי"ט קפרכי. שוב באה לידי גי' אחרת וכתו' בה בהדיא כך והא דלא וכו' לעולא דאמ' כב"ה אין קרבין נדרים ונדבות משום וכו':

דף ח' ע"א בד"ה מלמד שאדם מביא וכו' וי"ל דהכא אצטרי' וכו' ומיהו ק' דנילף מהכא לדעלמא ואפשר דה"א דחוכת י"ט שאני ואין ס' קדשים בידי כעת:

ע"ב בד"ח מי שחגיגה וכו' ושמא מ"מ וכו' וחוץ מדבריהם י"ל דבתר דאתיא ג"ש דמדכר מדכר שפיר מוקמי' לקרא דחלב חגי בחגיגה ממש ולא כחלב הבא בזמן החג קא' ורש"י דנקט ליה הכא משום דקרא דמדכר אית ביה נמי מנחה כדכתי' הזבחים ומנחה מ"ה אייתי קרא דחלב תני דמשמ' דוקא זבח:

בא"ד רק ע"י טפילה. ק' דכיון דילפי' מיתורא דושמחת דסוכה (כמ"ש התו' לעיל) דיוצאי' בנדרים ונדבות ומעשר בהמה דהוו קרבן גמור כ"ש למעשר דגן וי"ל דקושייתם אזלא למ"ד טופלין בהמה לבהמה דהשתא מוקמי' שפיר לתרוייהו לריבוייא דושמחת ומיעוט' דבחגך א"נ ה"פ דדילמ' קרא לאו לרבויי אתא אלא לאשמועי' דהאי שמחה היא דומיא דחגיגה וא' נר' קצת יותר:

בא"ד ותי' דודאי ילפי' וכו' לכאור' נר' דר"ל דודאי תנא יליף ג"ש מהתם לשלמי' אלא דלמעט עופות ומנחות כיון דאשכח קרא בחג גופי' נקטי' אלא דק' דמדפריך הגמ' ור"א האי בחגך מאי עביד ליה משמ' דלת"ק שפיר אצטרי' ואמאי הא כיון דע"כ ילפי' ג"ש לשלמי' נילף מינה נמי מיעוט' דעופו' ומנחות וצ"ל דה"ר אלחנן לא תי' אלא קו' ב' וכ"כ מהרש"א ז"ל ולעד"ן לתרץ דע"כ ריבוייא דושמחת מפיק מהיקשא דהא מהיקשא לא משמ' אלא שלמים אבל לא חטאת ואשם וכו' וכיון שכן הו"א דעופו' ומנחו' נמי ליתרבו ולא ממעטי' מנ"ש אלא חולין מ"ה אצטרי' בחגך ואפשר שזה נרמז בתי' הר"א שאמ' ילפי' מהר עיבל מה שמחה דלהלן שלמים וכו' ר"ל דהאי דוקא הוא דילפי' מינה לאפוקי חולין ולא לאפוקי עופו' ובירו' דוקא הוא דס"ל דילפי' נמי הא מהר עיבל ורחוק הוא. אך ק"ל דג"ש בעיא מופנה למ"ד דג"ש שאינה מופנה אין למדין כלל והכא האי ושמחת אצטרי' לריבוייא:

בד"ה חוזר ומקריב וכו' טופל מעות למעות דן אמ' דוחה וכו' לכאו' אדרבה איפכא מסתברא וק' בעיני להגיה כל הספרים ויש ליישב דהירו' סובר דר"י דאמ' טופל מעות למעות הנה ודאי מעות המעשר הוו כמו נדר ונדבה ואפ"ה מייתי מיניה חובתו ע"י טפילה ש"מ דמשום ההוא קצת מעות חולין שיש כו יוצא בה שפיר י"ח ה"נ אעפ"י שכבר הקריב חובתו כי"ט א' ואלו נשארו ודמו לנדרי' ונדבו' אפ"ה כיון שקרא עליה תחלה שם חגיגה שפיר דוחי' י"ט האחרון אבל לר"ל דאין טופל מעות למעות א"כ ש"מ דלא סגי ליה במה שנקר' על קצתו שם חולין אלא צריך שיהא כולו נק' עליו שם חולין ה"נ לא סגי ליה כמה שקרא עליהם תחלה שם חגיגה כיון שכבר עבר יום א' שהוא עיקר החגיגה שנאמ' עליו וחגותם אותו וגם יצא בה י"ח במה שהקריב בו והו"ל כמעורב בו שם נדרים ונדבות:

דף ט' ע"א גמ' הכתי' ל"ת מלאכה עצרת דכת' רחמ' וכו'. וכן באידך דחג כתי' ביום הח' עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו עצרת ל"ל למ"ד מופנה מצד א' למדין ומשיבין:

תו' בד"ה זה הבא וכו' עכי' רוצח וגזל אין עריו לפניו. כפי פירש"י שכת' שהממזר הוא זכרון לעונו ניחא מתני' דקתני א"ת בגונב וגוזל וכו' ר"ל שגם גונב וגוזל גניבתו וגזילתו היא זכרון לעונו ויכול הוא להחזירו וניח' נמי דלא מפרש לה בחילול שבת ואכילה ביהך וכדומה דהתם נמחקים בתשובה ודאי דאין מי שמזכירם וכן הרוצח כבר הנרצח מת ואין מי שיזכיר עונו משא"כ בגונב וגוזל דבר מסיים דכל זמן שהיא בעולם יהא נזכר עונו אבל לדעת התו' אף שנאמ' דהך גזל שכתבו התו' הוא גזל דרבים כמ"ש מהרש"א כח"ח מ"מ ק' דלימא תנא ה"ט שכתבו התו' שכולל דיחיד ודרבים:

בד"ה נטמא ביום וכו' דע"כ ל"פ וכו' ר"ל דאינהו ל"פ בכריתו' אלא בתחלת נזירו' טהרה דלר"י מתחלת ביום ז' ולרבי מתחלת כיום ח' אכל בהבאת קרבן לכ"ע אם נטמא בח' מביא קרבן אחר כיון שיצא לשעה הראויה להביא קרבן ובליל ו' נמי ס"ל לחזקיה דאף לר"י בר יהודה אינו מביא:

ע"ב גמ' ומי אר"י הכי והאר"י ראה א' בלילה וכו'. בלאו שינוייא דר' פפא שפיר ק' דר"י אדר"י דאם נאמ' דלילה מחוסר זמן לר"י ואפ"ה גבי נזיר יש לו תשלומין כדס"ד מעיקרא א"כ גבי זב נמי נימא הכי ובכל גוונא ק' אהדדי אלא דהש"ס מעיקרא הק' מימרא דחיגר עם מימרא דנזיר דמימרא דזב שוה היא להך דחיגר. ובתר דשני ליה ההיא הדר אק' ליה ממימר' דזב:

תו' בד"ה שני תשלומין וכו' דמסתמא לא פליג ארבי דהתם וכו'. פי' דארבי דהכא בנזיר ודאי פליג דהא לרבי התחלת נזירו' היא ביום ח' ואם נטמא בלילה אכתי כולה חדא טומאה היא וא"כ ר' יוחנן אזיל כר"י בר יהודה דסתמ' דמתני' כוותי' התם בכריתות אבל ארבי דפסחים מסתמ' לא פליג:

בא"ד לא מסתבר למימ' דבעי לישבה ככ"ע. דהא השתא נמי דמשני קסבר ר"י לילה אינו מחוסר זמן אכתי אינו ככ"ע דהא איכא תנא דס"ל לילה מחוסר זמן בכריתות התם:

דף י' ע"א מתני' כהררים התלויים בשערה שהן מקרא וכו' עיין בתו' לקמן ד"ה מעילות דל"ג שהן:

שם גמ' תניא רא"א יש להם וכו'. לכאו' משמ' דהני תנאי פליגי אמתני' מיהו י"ל דל"פ אלא דכיון שהוא סמך רק קרי ליה אין להם על מה שיסמוכו:

תו' בד"ה לאפוקי מדשמואל וכו' לקדשי' שהביאו בעזרה וכו' פי' דבד"ה כ' סי' כ"ט כתי' האי קרא ויביאו הקהל זבחים ותודות וכל נדיב לב עולות והיינו שהביאום בעזרה (ועיין במהרש"א):

ע"ב בד"ה מלאכת מחשבת וכו' כגון סותר ע"מ לבנות במקומו וכו' וקורע הבא באבלו וכו'. תימ' דהא ר"ש פטר בסותר ע"מ לבנות במקומו כדמוכח בשבת (דף ל"א ע"ב) וכ"כ התו' עצמם בפ' המצניע (רצ"ד) ד"ה ר"ש פוטר וקורע באבלו ובחמתו פוטר ר"ש כדאית' בהאורג (דק"ה ע"ב) מיהו הך דסותר י"ל דה"פ דה"ד סותר ע"מ לבנות דחייב דהיא א' מט"ל מלאכות דבשלמא לדידהו י"ל שמתקן בבנין האחרון יותר מן הא' כמ"ש שם בהמצניע אבל לרש"י ק' דבעי' דניחא ליה בבנין א' שיעשה בו סתירה והא לא אפשר א"נ ס"ל התו' הכא דר"ש ל"פ התם בפ' כ"מ אלא בפתילה דבעי' דומיא דמשכן דמכבים היו לעשות פחמין אבל בסות' מודה הוא דחייב דומיא דמשכן שהיו סותרים בנסיעה ומקימי' אותו בחניה ע"ש בתו' דב"מ אבל לרש"י ק' ובאבלו נמי ל"ק דהתו' אזלי לשיטתייהו דס"ל התם בהאורג דר"ש מחייב אמתו דלא כרש"י שם ע"ש אכל בחמתו ק' ואין לומ' דקו' התו' היא לר"י דמשמ' להו לתו' דר"י דפטר הכא משום דאינו צ"ל ומקלקל אע"ג דהוי מתקן במקום אחר בעפר שנוטל משם ודמי לקורע בחמתו ועל מתו והיינו טעמ' שקבעו התו' דבריהם הכא ולא קבעו לעי' בדברי ר"ש דא"כ גם לתי' ר"י תק' דהא קורע בחמתו ועל מתו ל"ד למלאכת המשכן שהיו קורעי' כדי לעשו' תיקון בגוף הנקרע כדאית' בריש האורג ועוד דתי' ר"י ודאי היי' לר"ש שהרי כתבי מכבה משים צורך הפחמין וכו' והיי' דלא כר"י ולזו י"ל אלא ודאי קו' לית' דר"י דפטר הוא משום מקלקל לבד ולאו משום שאצ"ל ול"ד לקורע בחמתו דהתם ע"י הקריעה עצמה הוא עושה התיקון משא"כ הכא שהתיקון שלו הוא ע"י העפר שמכסה בו והמלאכה הוא הגומא. וע"ק מאי מחמת טירדא שכתבו התו' אם ר"ל שנקרעו מאליהן שלא במתכוין אמאי חייב והרי לא נגע בהם בכוונה אלא מחמת טרדתו בדבר אחר נקרעו וקי"ל נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר לכ"ע פטור כדאית' בפ' כלל גדול (דע"כ ע"ב) ואף לאביי דמחייב התם בנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר הכא בכ"הג ודאי מודה דפטור דמקלקל גמור הוא ולקו' זאת י"ל שצ"ל מחמת דרנא והוא תולעת כדאית' בפ' כלל גדול(דע"ה) שכן יריעה שנפל בה דרנא קורעין בה ותופרין אותה וכונתם לאק' מקורע ע"מ לתפור והוא דעביד כי כיסתא כדאית' בריש האורג ומקורע מחמת דרנא דומיא דמשכן דהוי מתקן והרי לא ניחא ליה כלל דהוה עביד כי כיסתא או דנפל בה דרנא שיצטרך לקורעה אבל קו' א' אכתי ק' ונר' שצ"ל כמו קרע הבא וכו' ור"ל דכי היכי דהתם פטר ר"ש משום דלא ניחא ליה בקרע מעולם ה"נ הכא בסותר וקורע ע"מ לתפור ומ"ש או מחמת טירדא אין לפרש דהיינו טירדת עצמו כגון שנאבדה לו ספינה בים וכדומה דבהא נר' ודאי דלכ"ע פטור אף לר"י כדמוכח התם בהאורג גבי מת דלאו דידיה דהוי מקלקל גמור אע"ג דודאי לא קרע עליו אלא מרוב צערו ויגונו שהיה חביב עליו אלא פי' היינו טירדת מת אע"ג דלאו דידיה כגון שהיה עומד בשעת יציאת נשמה כדאית' התם דבהא ר"י מחייב ור"ש פוטר ומלת טירדא בכאן היא מלה מושאלת וזה דחקנו כדי שלא נצטרך להגיה כ"כ בתו' שכפי מ"ש בסמוך שצ"ל דרנא א"כ צ"ל זה למעלה אחר בקורע ע"מ לתפור ודברי התו' אלו אזלי באין לומ' דלא ניחא וכו' שכתבו התו' בהמצניע (דצ"ד ר"ה ר"ש פוטר ע"ש בסוף הדיבור ודוק:

בד"ה בזמן חג וכו' רק לעולה וכו'. וכפ"ז ה"ה דהוה משני הש"ס הכי דחלב הבא בזמן חג אף שאינו עולה ובכל השנה דוקא עילה אלא דא"כ הוו חלוקים בתרתי דהא התם עשה והכא לאו ע"כ נקט תלמודא הך חילוקא דעשה ולאו דהך חילוקא גרידא סגי אכל פי חוה מוקמי' בחגיגה אתא האי קרא וגילה אאידך ועשה קאי לכל העולין על המזבח והמקשן הוה ס"ד דקרא דחלב חגי קאי אף אעולה ולהכי ק"ל אידך קרא דכל הלילה:

בד"ה נתנה וכו' במזיד ואין מתחלל. כר' יהודה בפ' האיש מקדם (דנ"ד ע"ב) דס"ל הקדש בשוגג מתחלל במזיד אין מתחלל:

בד"ה משקל שקלה וכו' שמתכוין להוציא מרשות הקדם. לאו דוקא מרשות הקדש דא"כ הו"ל מזיד ולא מעל בין ברישא בין בסיפא אלא התו' קושטא קאמרי אבל הכוונה היא דידע לה שאינו שלו מיהו סבור שהיא של חבירו ונתכוון להוציאה מרשותו ומעל ומשני דמיירי כנזכר וכסבור שהיא שלו:

דף י"א ע"א רש"י בד"ה שניי שנייה וכו' שמסתתה וקובעה. ל"ד דבעי' תרתי אלא רה"י אורחא דמילתא נקט שהקובע אכן מסתתה קודם ואה"ן דבחדא מינייהו סגי מדמוכח מדברי רש"י לקמיה וכ"כ רש"י במעילה (ד"כ) ובב"ק (דכ"ב) אבל התו' שם ובמעילה ס"ל דבעי' דוקא סיתות ע"ש:

תו' בד"ה והקריבו זו וכו' דהוה מוקמי' ליה בזריקה. ויש ליישב לדעת רש"י ז"ל דודאי אי לא כתי' וזרקו הוה מוקמי' לקרא בזריקה שהוא עיקר הכפרה ואין צורך להזכיר הכתוב איך יבא לידי זריקה שהוא ע"י הקבלה והולכה וכמ"ש רש"י בקרא דוהקריב הכהן את הכל דאי לאו דכתי' והקטיר המזבחה הוה מוקמי' לקרא בהקטרה שהיא העיקר ולא במכשירים דאיך אפשר שיאמר הכתוב שיוליך הדם והאיברים אל המזבח ולא יגיד לנו מה נעשה מהם אבל השתא דכתי' וזרקו א"כ ע"ב דוהקריבו מיירי במכשירים וכיון שסמכו לשחיטה ש"מ דמיירי בקבלה ואע"ג דה"נ כתי' וזרקו בתריה מ"מ עדיף טפי לאוקומי' בקבלה דהשתא נפקא נמי הולכה מדאפק' כלשון הכתו' ומשו' דאוקמי' תנא לקרא בקבלה נקט הש"ס דהולכה לא נפק' מכלל קבלה וההולכה היא מדאפק' וכו' וא"כ ק' קו' התו' שפיר דה"נ כתי' וזרקו וא"כ מאי אולמי' דהאי מהאי וצ"ל לדעת רש"י דאה"נ דשניהם שקולים אלא דנקט תנא קבלה שהוא מחודש' וזה שאינה כמשמעה לקבלה וקרא כתבינהו לכולהו מכשירים ושפיר סמכינהו קרא לשחיט' וראיתי לרש"י גופי' בפ"ק דזבחים (די"ג) שפי' כפי' התו' הכא ועיין בתו' שם:

פרק ב'

שם ע"ב גמ' כי שאל נא יחיד שואל ואין ב' שואלין. ק' מהיכא דייקי לה אי משום דכתיב כל' יחיד והרי כל הפסוקים שלפניו ולאחריו ג"כ בל' יחיד נאמרו בצר לך וכו' כי אל רחום וכו' השמע עם וכו' ואפשר דס"ל לרז"ל דכוליה קרא לדרש' הוא דאתא ומדסיפ' דלמן היום ולמקצה וכו' לדרש' האי נמי לדרש' ויש לה רמז קצת בכתוב כי ד"ת נא נפש אחת ר"ל נפש אחת שואלת ולא ב':

רש"י בד"ה תוספ' אינו יכול וכו'. משמ' מדבריהם דמפרשי מה לפני' הוא קודם שנברא העולם ודלא בהתו' דמפרשי לה הכי והכי וכפ"ז ק' מ"ש בגמ' יכול ישאל אדם מה למעלה וכו' מה לפנים אחר אומרו יכול ישאל אדם קודם שנברא העולם וצ"ל דבכדי נקטה אשגרת לישן בעלמא שבכל מקים שונה ארבעתם ביחד אבל עיקר שאלת התנא אינה אלא אאחריני א"נ כיון דכפי האמת כולהו נפקי מולמקצה השמים דמשמ' דאיכא שמים בעולם שואל מקצתו עד קצתו אבל קודם בריאה ולעתיד דליכא שמים לא נקטינהו לכולהו וה"ק תנא אילו לא נאמ' אלא למן היום הייתי ממעט קודם בריאה דוקא השתא דכתי' ולמקצה השמים שפיר ממעטי מניה כולהו אפי' בלאו קרא דלמן היום מיהו יש ליישב קצת שיט' התוספ' עם דברי התו':

בד"ה ולא במ"כ בב' וכ"ש בג'. צ"ל לנ' אך ק' שחם בא רש"י לפרש הי"ל לפ' בראשונה של עריות ויש לייש' דה"א דבמ"ב איכא עדיפות' כג' המודיע חידוש ובריאת העולם לבני אדם ובזה מודיע גדולתו ית' לעולם לכך כת' רש"י וכ"ש לג':

דף י"ב ע"א גמ' אידי ואידי חד שיעור' הוא. משמע דתרוייהו דריש מהמקרא דאדם משמ' לארץ וממזרח למערב וק' מהיכא משמע ליה דרשא דברייתא דמו למקצה תשמים אתה שואל וכו' וי"ל דסוף סוף מקרא אינו יוצא מידי פשוטו דמשמעו אאופן השאלה קאי ואי להכי הוא דאתא לא הול"ל אלא למקצה השמים וכו' לחודה מאי למן היום אשר ברא וכו' אלא ש"מ דקאי נמי אבריאת אדם וצורתו ומדסמיך ליה ולמקצה השמים ועד קצה השמים משמ' נמי אאדם שהיה מקצה לקצה ועוד דאית' לדרש' אורך האדם הוא דאת' דאי ולמקצה השמים וקרא לא מיעט אלא קודם בריאת העולם הול"ל על הארץ ולקצה השמים ועד קצה השמים ומשמ' דאדם על הארץ ומשמ' עד לשמים ומאותו הקצה מגיע עד הקצה האחר ומדכתי' ולמקצה משמע דקאי אשאלה שהשאלה תהיה מהקצה ולא חוצה לה ואי להכי הוא דאת' אשאלה בלבד הול"ל למקצה השמים דהא זהו מקים השאלה ולא יותר מאי ולמקצה בוי"ו אלא ש"מ דקאי אאדם שדומה לב' הדמיונות וא"כ תרתי שמעת מינה:

שם. אר"ל כשנבראו ברא שמים תחלה וכו' והא ודאי אזלא כב"ש ולב"ה ל"ק ליה די'ל דקרא דכתי' את השמים ואת הארץ כסדר חשיבותם נקט להו אבל לב"ש ק' דקרא דביום עשות וגו' לא נקט לה סדר בריאה ולא סדר חשיבות ושני ר"ל שפיר:

רש"י בד"ה והשת' דנפק' לן וכו' מה שהיה קודם לבריאתו הוא עכשיו חוץ ל מחיצתו. וליכא למימ' נמי דאם נאסר קודם בריאה ממילא אסור חוץ למחיצה וא"כ לא שייך פ"ש התנא יכול ישאל אדם מה לפנים מה לאסור די"ל דה"א דקרא אזמן קפיד דדוקא מיום ברוא אדם ומאותו זמן אף חוץ למחיצה שרי:

תו' בד"ה אידי ואידי חד וכו' ופליג אמ"ד וכו' פי' דמוכרח הש"ס לומ' דתרוייהו חד שיעורא ולא פליג רב אדר"א משים דאלת"ה אדם היכי הוה קם ואח"כ כתבו וי"ל וכו' וא"כ ה"ה דהומ"ל דפליגי אלא דעדיפא מינה שני הש"ס דלא לאפושי בפלוגתא ואין להק' דהא אף אי אמרי' אידי ואידי חד שיעור' סוף סוף היכי הוה ישן והרי שליש העולם הוא ים די"ל דאכתי לא ישן שהרי ביומו חטא ונידון ומ"ש התי' שסוב' שהים בג"ע עד שנתמעט ר"ל דלמ"ד חד שיעורא מ"ל שיצא מג"ע ג"כ לאויר העולם לראות את העולם אבל ודאי כ"ע מודו שהיה בג"ע דמקרא מלא הוא:

בא"ד היני היה קם. התו' לשיטתייהו אזלי דוילון נכנס שחרית לאויר העולם כדלקמן דאילו לרש"י לק"מ דודאי מ"ש מן הארץ לרקיע ת"ק שנה היי' עד וילון כדמוכח מדברי התו' גופייהו לקמן ד"ה ורגלי החיות ע"ש ווילון דיום איננו וא"ב הרי יש חלל יותר אלף שנה שיעור עובי וילון וריחוק שיש מוילון עד רקיע ועוד אתיא קושייתם שפיר לר' יהודה גופיה דס"ל לקמן ב רקיעים הם דנראה דרב יהודה גרסינן התם ולא ר' יהודה התנא:

ע"ב רש"י בד"ה למי שאין דרכו וכו' השכימה עמה שנבראו בא'. משמע דתנא דר"י אתיא כרבנן דב' כא' נבראו מיהו יש ליישב דאף לב"ש ולנחום איש גם זו דשמים נבראת תחלה מ"מ לא שהתה כ"כ הארץ אחר השמים ותכף לה נבראת ומ"ה קרי להו נבראו כא' מרוב תכיפתם ומלה מושאלת היא אצל רש"י ז"ל:

תו' בד"ה ואת הארץ וכו' התם דריש ליה מדשני קרא וכו' ר"ל דבקרא דבראשי' דהקרי' שמים ה"א דלעולם ב' נבראו כא' וקרא אקדים שמים בריש' דחשיב אבל ביום עשית דהקדים ארץ ש"מ דארץ נבראת תחלה אך ק' לב"ה ואת הארץ ל"ל ודוחק לומר שלזה כיוונו התו' במ"ש מיהו בנימוקי וכו' ור"ל דב"ה דרשי ליה הכי דאין זה משמעות פשט לשונם וי"ל דקרא דואת הארץ לרבנן אתא למימר דחלוקים הם כבריא' ולא כ' ביחד ומקרא דביום עשית גלי דארץ נבראת תחלה מדסמיך ארץ לעשייה ובהכי ניחא דלא דרשי' ב' כא' נבראו מדפעם הקרי' שמים ופעם הקדים ארץ וכההיא דדרשי' גבי הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן לומר דב' שקולים כא' ה"נ נימא דב' כא' נבראו דשקולי ודאי לא אפשר דפשוט הוא דארץ אינה חשובה כשמים דאתא את הארץ והפסיק הענין:

דף י"ג ע"א גמ' מכאן ואילך מסרינן ראשי פרקים. וכפ"ז בריי' דר' חייא דבסמוך קאי אוארא ואילך דעלה קאי מתני' דולא במרכבה ביחיד וכפי א"ד ר' חייא קאי אער וארא ומתני' נמי קאי אתחלת מעשה מרכבה עד וארא:

דף י"ד ע"ב גמ' א"ל תרשני לומר לפניך דבר א' שלמדתני ק' דהיאך לימדו תחלה ולא חש להא דולא במרכבה ביחיד ולכאו' י"ל דדרך כבוד בעלמא קא"ל שלמדתני ואין בזה שקר דהוא לא זכה ללמוד המעשה מרכבה אלא מתוך החכמה שלימדו כבר ער שהיה חכם ומבין מדעתו עוד י"ל שריב"ז לימדו מתחלת מעשה מרכבה ער וארא וכדלעיל (די"ג) ועכשו א"ל ר"א שישנה לו משם ואילך ולזה השיבו לא כך שניתי וכו' ור"א מתוך חכמתו ובינתו הבין אף מוארא ואילך ע"י מה שלימדו ריב"ז עד וארא ושפיר קא"ל שלימדתני ואין זה מהחומ' שהרי אותו תינוק היה מתבונן בחשמל כדלעיל:

שם שאלו את בן זומא מהו וכו' נר' שהביא הש"ס שאלה זו בכאן להיות שמעשה שהיה כך היה שאחר שהציץ ונפגע שאלוהו בסירוס דכלב שאינו דבר המפורש בתורה ובשאלת הבתולה שהיא מילתא דלא שכיחא לראות אם עדיין יש לו יד בחכמת התורה כ"כ:

תו' בד"ה והתניא וכו' דא"כ ד' הרצאות כהון. ק' דמאי ק"ל דהא תנא לא קחשי' אלא דהרצו והרצו קמי' והנך דהרצו קמי' חנינא בן חכינאי לא הרצו קמייהו ושפיר דלא חשי' אלא ג' וחנינא גופי' אי לאו דהרצו קמי' אע"ג דהרצו קמי מאן דהרצי דלא ס"ל לרב"י הלוי כפירש"י:

בא"ד לאפוקי ר"א בן ערך שלא הרצו בפניו ואפי' וכו' שאילו הרצו קמיה מאן דהרצי הוה חשיב ליה שהצליחו בענין זה ריב"ז לפני רבו ור"א לפני ריב"ז ואחרים בפני ר"א ונמצא שר"א הרצי קמי מאן דארצי והרצו קמיה כמו ר"ע:

בא"ד ואפי' הרצו לפניו רבן יוחנן לא מינו שהרצה כצ"ל:

בד"ה בתולה וכו' ואי שכיחא דשמואל מהימנא. ופי' חיישי' לדשמואל פי' לקולא דחיישי' לשמואל ונאמנת ואי לא חיישי' לה דלא שכיח' אינה נאמנת ולפי' ב' דרש"י אף שכבר לקחה ומצא לה דם בתולים אמרי' דדם מכה הוא ולאו דם בתולים ואסור לו לקיימה ופשיט ליה דשמואל לא שכיח' ומיהו חיישי' נמי לשמא כאמבטי עיברה ולקולא והאי שמא ל"ד הוא דבשמ' לא שריא ליה לקיימ' לעבור עליה כל שעה וכ"ש ללי"ק דרש"י דישאנה לכתחלה אלא קרוב לודאי הוא אי משום שמצא לה בתולים לפי' ב' דרש"י או משום שהיא נמי בכלל האיסו' ללי' קמא דרש"י:

בא"ד ואי דשמואל לא שכיח' לא טרחי' כצ"ל:

דף ט"ו ע"א תו' בד"ה ומחיוהו שתין פולסי להודיע לו וכו' דבריהם תמוהים שנותנים טעם אחר חוץ מדברי הגמ' ודוחק לומ' שבנוסח' התו' ליתי' להאי א"ל מ"ט כי חזיתי' וכו' ואפש' שהתו' גרסי בש"ס ומחיוהו שתין פולסי דנור' קמי' ולזה נתנו טעם למאי דקפדי דמחיוהו קמי' להודיע לו וכו':

ע"ב גמ' אי נקטי' ביד מאן מרמי ליה מאן. וא"ת

והכתי' ואין מידי מציל ודרז"ל אין אברהם מציל את ישמעאל ולא יצחק מציל את עשו וי"ל דבזכות תורתו של אלישע היא מסייעתו לר' יוחנן להצילו וכמ"ש התו' בשם הירוש' מצילין תיק וכו' א"נ בזכות שהעמיד לר"מ תלמיד וברא מזכה אבא:

שם ר"מ רמון מצא תוכו אכל וכו'. נר' כשינוי שכיוונו אלו המשלים על ב' זמנים דרבה בר שילא נקט המשל על מה שהיה לומד מפיו אחר שיצא לתרבות רעה וכההיא דלעיל שהיה רוכב על הסוס בשבת והיה ר"מ מהלך אחריו ללמוד תורה שהיה הרע שלו גלוי לעין כל שהיה רוכב בשבת והוא דומה לקליפת הפרי שגלויה היא שאינה ראויה לאכילה והתורה שהיה לומד בהליכתו אחריו היא דומה לפרי שבתוכה ובמערבא נקטי המשל על לימודו מתחלה שהיו ספרי מינין נושרין מחיקו שהתורה שהיה לומד אצלו היתה גלויה כפרי והטינא שהיתה בלבו היא כמו הגרעין שבתוך הפרי וה' ח"א כת' שאחר פקר במדות ובדעות ורע המדות הוא כנגד הרמון ורע הדעות הוא כנגד גרעין התמרה:

תו' בד"ה הא בגדול וכו' א"נ גדולים וכו'. ונ"ל דה"ט דהרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' ת"ת שכת' וז"ל וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה אע"פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכים לו אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב שנאמר כי שפתי כהן וכו' ע"כ משמ' דאין חילוק בין גדולים לקטנים דוכל העם קאמ' ולכאו' זה הפך סוגיא דידן אלא הוא ז"ל סמך לו אההיא דמ"ק דמשמ' ליה מדקאמ' צריכים ליה רבנן משמ' דהיינו גדולים הנקראים בשם רבנן ועליה קמייתי דרשא דר"י דכי שפתי כהן וא"כ עכ"ל חדא מתרתי או דלאו כ"ע ר"מ נינהו ואם ר"מ רב כחו ודעתו שלא להתלמד ממנו אין אחרים רב כחם לזה דלאו כל מוחא סביל דא ולכך שמתי' רב יהודה ואייתי עליה רבב"ח דרשת ר"י וא"כ הדברים ק"ו אם בימי רבי יהודה כך כ"ש דורות האחרונים. או דסובר רכב"ח דר"מ הוא שסובר חילוק זה אבל רבנן לא ס"ל הכי וה"ט דקב"ה לא קאמ' שמעת' מפומיה דר"מ ואע"פי שכשאמ' רבה בר אבוה ר"מ רמון מצא וכו' הדר וקאמ' שמעת' משמיה היינו משום כבודו דרבה שהליץ עליו זכות ואין מזה הכרח לומר שרבה בר אבוה ס"ל כר"מ די"ל דתחלת זכות קאמ' לה אע"פ שאינו אמת וכמו שמצינו למרע"ה במעשה העגל שאז"ל שאמר משה לפני הקב"ה אתה הרבית להם זהב מה יעשו שלא יחטאו וכן אמרו שאמר משה הניח אותו שיסייעך בעולם א"ל הקב"ה משה אף אתה טעית כמוהם א"ל אדרבה אילו לדבר שיש בו ממש עבדו יש לך לכעוס הרבה אבל הם עברו לדבר שאין בו ממש וכל אלו אינם אלא הלצם זכות ואינו אמת ועוד שי"ל שכוונת רבה בר אבוה היא לומר דאף דכפי האמת דלא הי"ל ללמוד אצל אחר מ"מ השתא מיהא שלמד כבר אצלו ולא למד ממעשיו למה יענש כל זה. ועוד דאף אתמ"ל דרבה בר אביה ס"ל כר"מ מ"מ הא איכא רבים דפליגי עליה ר"י ורבב"ח משמע דאזיל נמי בשיטתי' ורב יאודה דעבר עובד' נמי כוותי' כ"ש דאיכא למימ' דלא פליגי וכדכתי' וקרא דהט אזנך וכו' לדידהו י"ל דקמ"ל קרא דכל השומע דברי חכמי' ומקיימם הוא כאילו שומע את דברי ומקיימם וזהו ולבך תשית לדעתי ר"ל שתשית לכך שלדעתי אתה שומע וכמש"ה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וכו' וקרא דשכחי עמך קאי על כללות ישראל שישכחו מעשה אבותיהם שהיו עובדי ע"ז כמ"ש המגיד מתחלה עע"א היו אבותינו וכו':

שוב אחר כתבי זה ראיתי בש"ך י"ד סי' רמ"ה ס"ק ח' שכת' וז"ל וק' דבפ"ב דחגיגה אמרי' ור"מ היאך גמר תורה מאחר וכו' ל"ק הא בגדול הא בקטן פירש"י גדול היודע להזהר במעשיו יכול ללמוד מפיו תורה ובעין יעקב פי' בשם החידושים כע"א) וי"ל דס"ל כמ"ש התו' וז"ל והא דריש פ"כ דמ"ק דשמתוהו וכו' איכא למימר דקטני' וכו' דילמא מימשכי עכ"ל א"כ חזינן דאף בימי הש"ס היו קטנים וכ"ש בזמן הזה שכולם נחשבים קטנים כמ"ש אם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים ולא כחמורו של ר"פ בן יאיר ע"ש והוא פלא לכאו' דמה ענין הקטנים לההיא דאם הראשונים וכו' דההיא בחכמים בלי דעת נאמרה ולא בקטני' שלא נתיישבו בדעתם ומימשכי וי"ל דדייק לה מדקרי להו רב יהודה רבנן כמ"ש צריכי ליה רבנן ש"מ שחכמים הם אלא שאינם חכמים גדולים כ"כ ולהכי קרי להו קטנים וא"כ בזמן הזה חכמים גדולים דידן דמו לקטנים דידהו:

בא"ד כיון שמצא מקום לנדותו וכו' ק' דהא התם רב יהודה אמר היכי ליעביד לישמתי' צריכי' ליה רבנן לא לישמתי' קא מיתחיל שמא דשמיא א"ל לרבב"ח מידי שמיע לך בהא א"ל הכי אר"י וכו' אם דומה הרב וכו' הרי שלא נידהו אף שהיה כפי הדין אלא משום ההיא דרבב"ח ולאו משום שמצא מקום לנדותו ומאי קמייתי ליה רבב"ח מדר"י דמיירי בקטנים לעובדא דידיה דמיירי כגדולים וי"ל דה"פ כיון שכפי הדין אינם יכולים ללמוד תורה מפיו אף הגדולים אי לאו משום שהם שומרים את עצמם שלא ללמוד ממעשיו לכך לא חשיב כ"כ לימודו לפוטרו מהנידוי הראוי לו בדין כיון שאין היתר לימודו בא לו מצד עצמו אלא מצר הלומדים. ולכאו' היה נר' לומר שהגדולים היו צריכים לו וא"כ מכ"ש לקטנים וכיון שהשיב לו רבב"ח מההיא דר"י א"כ הקטנים אסו' להם ללמוד אצלו ונשארו כ"א הגדולים ולא חש להו ר' יהודה שהם יכולים לילך למקום אחר ללמוד תורה כמנהגם באותם הימים שמסיעים ממקום למקום ללמוד תורה ולא מפני לימוד הגדולים יפטר מנידויו אבל כ"ז רחוק הוא בדברי התו' וקיצרו במקום שהי"ל להאריך ותי' א' נר' עיקר:

דף י"ו ע"א תו' בד"ה ויעשה מה וכו' וסוגי' דשמעת' לא משמ' כדבריהם וכו'. ולפר"ח יש לתרץ דקו' הש"ס היא אמאי דנקיט בלישני' וקאמ' ואל יחלל ש"ש בפרהסיא משמ' שהקפדנו' יתירה היא על מה שעושה בפרהסיא משא"כ בצנעא ובמ"ק (רי"ז) התם גרים ר"ח דעבר אדר' א ע"ש ובאשר"י פ' ואלו מגלחין פי' בע"א בשם ר"ח ע"ש:

פרק ג'

דף ב"ב ע"א גמ' איכא בינייהו ס"ל וכו' והטבילן. וה"ה דאף לכתחלה שרי להטביל לרבא אלא דנקט דיעבד לומר דלר' אילא אף בדיעבד טמאים ועוד דנקט הש"ס ליש' דרבא לקמן דקאמ' והטבילן ורבא גופיה נקט האי ליש' משום דבעי למימ' ומקוה וכו' לא עלתה לו טבילה מ"ה נקט ברישא נמי ליש' דדיעבד ועוד כי היכי דנשמע מינה לשאר כלים דבדיעבד נמי טמאים:

שם דאמר רבא סל וגרגותני שמילאן וכו' טהורין. משמ' מהכא דבקדש אם עבר והטביל בתוך שאר כלים הרי אלו טמאים ואף ר' זירא דמטר לקמן (דכ"ג) בעבר ונשא י"ל דמודה הכא דחיישי' שמא יקל אף בכלים שאין בהם כשפופרת הנוד לומר שעלתה להם טבילה:

תו' בד"ה מאי איכא וכו' הילכך לא שייך ביה טעמא דכברו וכו' וה"ה דהומ"ל איכא בינייהו ב' טמאים דלר' אילא לא עלתה טבילה לשניהן ולרבא עלתה לשניהן אלא דבעא תלמודא לאשכוחי נפקותא אף בחיצון טהור דומיא דמתני':

דף כ"ג ע"א תו' בד"ה לא ישא וכו' רק לחטאת. ומ"מ מתני' דהכא לא מיתוקמ' כרבנן לומר דדוקא בקדש החמירו ולא בתרומ' דהתם שאני דמת בקרקעית הספינה לא שכיח' ומ"ה לא גזרו בקדש רק בחטאת דחמור אחמור לגזור אף במלתא דלא שכיח' אכל הך רצועה שפיר שכיח' דתפול מידו לחבית וכיון דרבנן לא בעו כמעשה שהיה אף בתרומה ליגזור ודוק:

תוכן העניינים

כרוב ממשח (שלם)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה