כרוב ממשח (שלם)· רבי שלמה ורבי חיים אלפסי
חידושי מהרש"א זלה"ה · מסכת חולין
דף קל"ד ע"א תו' בד"ה ורמינהי דלא פליגי רבנן וכו'. ק' א"כ מאי קא"ל כל' יחיד וכו' והרי אף לרבנן סברי הכי וי"ל דמעיקרא הוה סבר דרבנן ור"מ כעיק' דינא דספק לקט מודו דהוי לקט אלא דהכא פליגי אי הוי ספק או לא אבל השתא דאשכחן דר"מ קבע דבריו אעיק' דינא דספק לקט ולא אחורי הנמלים דהכא וגם אייתי ספק פאה ש"מ דר"מ הוא דסבר הכי ורבנן פליגי עליה וההיא דחורי הנמלים קושט' קאמרי דהוו ודאי נמלים כנסוה ואה"נ דאי הוה ספק לא הוי לק"ט ומ"ש בל' יחיד אני שונה אותה ר"ל עיקר דינא דספק לקט אני שונה אותה בשם ר"מ:
ע"ב גמ' ת"ל תתנו ואי לא הוה כתי' תרומה הוה מוקמי' תתנו. למוקדשים מענייניה. דקרא ודוק:
דף קל"ח ע"ב רש"י בד"ה פטור מלשלח וכו' והכי דריש קרא וכו' וק' דהא שלח תשלח מוקמי' ליה לקמן לרבות לדבר מצוה וכ"ת א"כ הול"ל שלח שלח או תשלח תשלח לכאו' משמ' דשלח תשלח קדריש וק' דהכתי' שלח תשלח ש"מ את הראוי תשלח א"כ דילמ' להכי הוא דאתא ולרבות את המצוה מנין:
חו' בד"ה מ"ט אוקימנא בהוייתן הן קדושים הו"מ וכו'. ר"ל דכי שמעינן בעלמא דבהוייתן קדושים ממילא ידעי' דנוהג במוקדשי' דהא בהרי הדרי קאתו ומ"ש במעי אמן היינו כפי שינוייא קמא דר"פ ג"ה ולא קאי התם:
בד"ה כל היכא כיון דאין חילוק וכו'. הלשון מגומגם ור"ל דהא דאין חילוק אינו אלא וכו':
דף קל"ט ע"א גמ' לא דאגבהה לאם ואקדשה מעיקרא איחייב וכו'. תמיהא לי אמאי לא מוקי לה בשלא היתה רובצת דאקדשה עד שלא ילדה ואח"כ ילדה או שמצאה חוץ לקן והקדישה ואח"כ ילדה ומצאה רובצת על הבנים דפטור וי"ל משום דמסתמ' כשמקדישה לא עביד לה שימור מעליא שלא תברח וגם שלא תתערב עם אחרים מ"ה אוקמ' בפירות שובכו ובתרנגולתו דלא בעו שמירה והא דקאמ' דאגבהה לאם והדרא ר"ל שעדין היא עומד סמוך לקן והדרה לקן דאכתי נטירותיה עלה:
שם ל"ק הא דאמ' עלי הא דאמ' הרי זו פשט' דשמעת' משמ' דכשאמ' הרי עלי דחייב באחריותה אם אבדה פקעה קדושה מינה משו' דעיקר הנדר אקרקפתי' מנח וכי אפריש אח"כ לצאת ידי נדרו הוא דאקדשה וכי אזדא לה נחייביה לאייתי אחריתי פקעה קדושת' אבל באומ' הרי זו שעיקר הנדר הוא עליה תו לא פקע' קדוש' מינה אך רש"י ז"ל מיאן זה שכת' הא דאמ' הרי עלי וכו' אע"ג דכי גזא דרחמ' לא קיים נדרו דעתו ז"ל דלאו הא כהא תליא ועיקר הס"ד דהמקש' דהוה סבר דהא בהא תליא והכי מסתבר' ודאי דאע"ג דנדר' אכתי מנח אקרקפתי' אלא דק' דא"כ הו"ל לש"ס למימ' ל"ק חיוב אחריותו שאני ומאי האי דאמ' עלי וכו' דקאמ' וע"ק בגמ' דקאמ' מכלל דרשב"ל סבר אע"ג דאמ' עלי לא מיחייב והתנן וכו' משמ' דהוה סבר מעיקרא דר"ל ור"י מיירו בהרי זו וא"כ תק' ליה אדר"י מהך מתני' ואף להרשב"א ז"ל דס"ל דר"י תנא הוא ופליג מ"מ תק' ליה שפיר דר"י ס"ל הלכה כסתם משנה ולזו י"ל דה"ה דהוה מק' ליה ממתני' אלא דניחא ליה לאק' דר"י ואדר"י אבל קו' א' אכתי ק' וז"ל דמעיקרא הוה סבר דר"י ור"ל מיירו באמ' הרי זו ואפ"ה ר"י דחייב באחריותה דהך מתני' דאמרה אינו חייב באחריות' מיירי בקדשי מזבח דלא פקע' קדושת' אבל בקדשי ברק הבית דפקע' קדושת' מינה מ"ה אמור רבנן דחייב באחריות' דאפשר דלמחר משכח לה ולית ליה פסידא ולהכי ק"ל שפיר דר"י אדר"י ושני ליה הא דאמ' עלי ר"ל לעולם לא פקע' קדושת' והכא טעמ' דר"י הוא משחום דאמ' עלי דעליו לקיים נדרו וכדין קדשי מזבח דבעלי' הוא דמיחייבי ובהרי זו פטור אבל בענין קדוש' א' זו וא' עלי לא פקע' קדושת' ופי' מ"ש הא דאמ' הרי זו ר"ל אף באמ' זו ובכל גוונא מיירי ר"י דלא פקע' קדושת' ומשום דאמ' הא דאמ' עלי ר"ל עלי דוקא סיים ואמ' הא דאמ' הרי זו ואינם שוים בפירושם והשתא ק"ל שפיר אדר"ל ממתני' דנדר ונדבה:
שם מכלל דרשב"ל סבר אע"ג דאמ' עלי לא מיחייב והתנן איזהו נדר וכו' כצ"ל והיא משנה בריש קינין אף שיש קצת שינוי לשון ביניהם:
שם בית זה עלי קרבן. וא"ת דר' חייא בר רב בערכין (דף כ"ב) מוקי לה באומ' דמי שור זה עלי עולה דלא הוו דמי' קמיה ולא אמ' הללו וראי עלי אאחריו' קאי ואם נאבד השור הדמי' לא אבדו אבל לא אמ' דמי כיון דאמ' זו למפטר נפשיה מאחריו' אתי וא"כ מאי דפריך מהכא אר"ל דמיירי במנה זו ואע"ג דהתם אשור זה עלי עולה קאי מ"מ כולהו בחד גוונא מיירו ודוחק לומ' דהני סוגיי פליגי אהדדי וי"ל דכיון דלא מהני' דמי ע"כ משום דקתני בהדה בית זה עלי קרבן דאינו אלא הקדש דמי והו"ל כאילו אמרה מתני' בהדיא דמי שור דיגיד עלי רעו דהוי דמי' אבל גבי בית לא צריך למימ' ביה דמי אלא בית זה סתמא:
שם מ"ט דלא מתמר ליה בלא עלי. מהכא משמ' דטעמ' דאיתמר עלי חייב באחריותו לאו משום דמשמעו' לאמ' עלי שהחובה מוטלת עליו לשלם ע"ד שאמר דהע"ה עלי אלהים לשלם נדריך וכל זמן שלא באו ליד הגזבר לא הוו תשלומי' משא"כ באומ' הרי זו שלא הקדיש אלא זו בלבד וכשאבדה אזדא לה שאין החיוב מוטל עליו אלא טעמא הוא מדהול"ל הרי זו ואמ' עלי ש"מ לטפויי אתא עד שיביא התשלומי' לידי גמר ומ"ה הכא דלא מיתמר כלא עלי ליכא למשמ' מינה דלחיובי נפשי' באחריותו קאתי וטעמ' דמילתא משום דמ"ל עלי להפריש עולה וכשהפרישה נפטר ומ"ה נמי באומ' הריני בערכה פטור דר"ל הריני חייב בערכי וכשהפרישו נפטר מחיובו ומדאמ' עלי ש"מ לטכויי אתא דעליו לשלם ושמעי' מהכא דהאומ' הריני בעולה פטור מאחריותה מיהו י"ל דהכא בערכין כיון דליכא ליש' אחרינא מפרשי' לה הריני חייב אבל גבי עילה דהומ"ל הרי זו ואמ' הריני הו"ל כאומ' הרי עלי ומ"מ היכא דלא היו הבהמות לפניו ולא היו בידו מעות ואמ' הריני נר' פשוט דפטור:
תו' בד"ה לפי שמנינו וכו' וא"כ מאי קאמ' יכול אף זה כן וכו' לולי דבריהם ז"ל ופירש"י ז"ל היה נר' לומ' דהאי נגנבו או שאבדו לאו אמעו' קאי אלא אהקדשות ואמעשרות גופייהו קאי ור"ל דלכאו' היה נר' דבקדשי מזבח דוקא באומ' הרי זו אינו חייב באחריותם הוא משום דקדושת הגוף נינהו וליכא תקנת' אבל בקדשי בד"ה דקדושת דמים נינהו ומתחללין על המעות שפיר איכא תקנת' לקיים נדרו ולהסיר התקלה של ההקדש מאבר ע"י חילול ואנן לא קי"ל הכי אלא אפי' בקדשי בד"ה פטור בהרי זו ש"מ דטעמא הוא דכל היכא דאיתי' בי גזא דרחמ' איתי' וה"ק לפי שמצינו בהקדשו' ומעטרו' שדינם הוא שמתחללים על המעות ואפ"ה אם נגנבו ואבדו אינו חיי' באחריותם ולא מחייבי' ליה לחללם וה"ט משים דבי גזא דרחמ' איתנהו יכול אף זה כן דייקי' נמי ליש' דברייתא דקתני שמתחללי' ולא דקתני שנתתללו:
ע"ב גמ' אלא אי איתמ' וכו' ור"ל אף באומ' הריני חייב ונר' דהאומ' הריני בדמי פ' פטור דגבי ערכין שאני דגלי קרא אבל בדמי הו"ל כשאר הקדשות:
שם באילנות מנין. ור"ל דמבדרך משמ' דרך ממש ולא אילנות ולא בורות:
שם אלא לפניך לאתויי שהיו וכו'. נר' דר"ל שזו כיון התנא באומרו ואווזין ותרנגולים שקננו בפרדס ובמ"ש אף כל שאין וכו' ר"ל כיון לאתויי קן ביצי ובהכי ניחא מאי דמק' תנא לפניך בדרך ל"ל ושני מה דרך וכו' ולא שני לפניך מידי ומ"ש אלא לפניך וכו' כלפי מה שהיה מבין דברים כפשוטן נקט אלא:
חו' בד"ה מכיסוי הדם וכו' נוהג בזכרים. ולענ"ד י"ל דתנא מילת' פסיקת' לכ"ע קתני אבל בהא דוכרי' יש חילוק ביניהם דבקורא זכר איכא פלוגתא:
בד'ה כורך כר"י וכו' לא ליכתו' בדרך ולישתוק וכו'. ר"ל דמשום דכתי' בדרך דמשמ' לאפוקי בורו' שיחין ומערו' שאינם דרך אתא על הארץ לרבויינהו ומשום דעל הארץ משמ' ולא שבים מ"ה אצט' בדרך להכי ק"ל שפיר דלא ליכתו' לא האי ולא האי:
בא"ד ומעל הארץ נמעט ים כצ"ל. וכפ"ר אלו ז"ל ל"ל דמ"ש הש"ס ה"נ דמיחייב ר"ל כמו קינין דעלמ' דאילנו' וקרקע דחייב ה"נ דבשמים מיחייב ולא שבים:
בד"ה ת"ש וכו' נודי הרכם צפור. והכא לא כתי' כנף דש"מ טמאי' וא"כ ע"כ דטמאים נמי בכלל דהא כולם נדים הם:
בא"ד מדמה עצמו. דאע"ג. דדברים אלו הם דברי אויבי דוד מ"מ הוא לא היה מספר דבריהם מה שהיו מדמי' אותו לטמאים:
בא"ד וכן בצפור נמלטה כצפרים עפות. דכולהו לטיבות' קאמ' אינו אלא על הטהורים:
דף ק"מ ע"א גמ' כל צפור טהורה מכלל דאיכא טמאה. מכאן ק' לכאו' אמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל וצפור שם על עוף טהור בלבד שנאמ' כל צפור טהורה עכ"ל וי"ל דכיון רבי' בזה למאי דאמרי' בסמוך טהור אשכחן דאקרי צפור טמא לא אשכחן דאיקרי צפור ע"כ והיינו בהאי קרא דכל צפור טהורה וכיוצא בו אשכחן טהור דאיקרי צפור אבל טמא לא אשכחן בשום דוכת' דאקרי צפור והכא דדייק מכלל דאיכא טמאה הוא משום דכיון דכתי' תאכלו ש"מ ודאי טהורה ומדכתי' טהורה ש"מ דאתא לאפוקי טמאה דאקרי נמי צפור ומ"ש רבינו על עוף טהור בלבד ר"ל על עוף טהור בלבד הוא שמצינו שם זה שנאמ' וכו' אבל בעוף טמא לא מצינו שם זה:
שם אי טרפה בהדי' כתי' וכו'. ואע"ג דטמאה נמי בהדיא כתי' מ"מ משום דבעי למימ' דטמאה לא יאכל כת' טהורה יאכלו ולהתיר את הטהורה וקרא נקט דבר והופכו אבל טרפה אינה ענין לכאן אם לא לאשמועי' דבר חדש:
שם וזה אשר לא תאכלו לרבות שחוטת מצורע. וה"ק קרא לא תאכלו מהצפור והוא הנזכר במקום אחר בתורה ולא מצינו בתורה הבאת צפור אלא במצורע ומחיבת מהם דייק לה ורש"י ז"ל בפ' האיש מקדש (דף נ"ז) פי' דאשר ריבוייא הוא ולדידי' נמי הרי הי' אדלעיל קאי:
שם ולוקמ' בטרפה ולעבור עליו וכו'. אבל ליכא לאק' לוקמ' בטמאה וה"ק קרא כל הנק' צפור שהיא וראי טמאה תאכלו לאפוקי שאינה נק' צפור שהיא טמאה ולעבור עליו בעשה ול"ת חדא דכבר כתי' קרא אחרינא כל עוף טהור תאכלו לאפוקי טמא ולעבור עליו בעשה ל"ת ועוד דאכתי איכא למיטעי דטהורה אתא לאפוקי צפור טמאה כיון דסוף סוף טהורה ממש קאמר
שם ת"ש שתי צפרים לאו שחיות בפיך. ק' דכפ"ז דחיות למעוטי טמאות טהורות למאי אתא וכ"ת לאפוקי טרפות וטהורות ר"ל מותרות א"כ אדרבה איפכא הול"ל טהורות כפשטן לאפוקי טמאות וחיות בפיך לאפוקי טרפות ועוד דכיון דבעי' חיות בפיך ש"מ תרתי דכל שאינם חיות בפיך פסולים ואדפריך ליה לקמי' טרפות מחיות נפקא לדידיה נמי תק' ליה הכי וי"ל דאצטריך טהורות לטרפות ושחיות בפיך ר"ל שמינם חיות בפיך דמוקמי' קרא במאי דמסתבר טפי דהיינו לאפוקי טמאים שאינם חיים כלל אבל למאי דשני חיין ראשי איברים ל' חיות ממש ש"מ נמי טרפה שאינה חיה ובכלל מאתים מנה א"נ משום דסמוך מפ' טהורה לאפוקי טרפה נקט לה נמי הכא ר"ל דאף אי מפרשת טהורות כההיא דלעיל סוף סוף מחיות שמעינן לה שפיר אבל קושטא הוא דחיות לאפוקי טרפות וטהורות לאפוקי טמאות ולשיטתיה קאמר ליה וא' נר' יותר:
שם טהורות מכלל דאיכא טמאות. וקרא דוזה אשר לא תאכלו דאמרי' לרבות שחוטת מצורע ר"ל אם הביא טהורות אסורה:
שם ועוד בין למ"ד וכו' מדתנא דבי ר"יש וכו'. תימא דלדידיה נמי דס"ל טהורות לאפוקי טמאות ק' טפי מדתנא דבי ר"יש נפקא וצ"ל דהאי ועוד הם דברי מקש' אחר ר"ל דלכ"ע ק' וה"ה לאידך וע"כ ודאי דצריך תי' אחר בדבר ודוחק:
שם והיכא דאיתמ' דרב כהנא אהא דתניא וכו'. והא דלא קבע דבריו ר' כהנא אמתני' י"ל דאי למתני' הו"א משום דמקשי' אפרוחים לאם אבל מברייתא שמעינן ע"כ דלא מקשי' ומ"ה יהיב טעמא משום לך ולא לכלביך ומינה שמעי' טעמא למתניתין:
רש"י בד"ה ואימא לרבות כלומר אמאי ניחא לך. ר"ל שאין הכוונה בזה להעמיד סברתי הטהורה לאפוקי טמאה כמו קו' דבסמוך דמאי היא אי טרפה וכו' אלא קו' אחרת היא דאמאי ניחא לך בדמצורע מבטרפה:
בד"ה והא בעניינה דשחוטה כתי' וכו' ועליה כחי' וזה וכו'. ור"ל ולטרפה ודאי לא קאי דכבר כתי' בה ל"ת בהדיא ודוגמתה נמי טהורה למעוטי שחוטה דמצורע:
בד"ה אף בחוץ וכו' כמכפר שעיר המשתלח דבעי' ראוי לה'. מהך סוגיא משמע דאף אם נפל בו מום אחר שעלה הגורל של שם על חברו אפ"ה פסול:
תו' בד"ה טרפות וכו' תימא דקרא למעוטי טרפה. ר"ל ומ"ה אתא טהורות למעוטי טרפה אייתר חיות למעוטי טמאות:
בד"ה שלא יזדווג לה צ"ע וכו'. מהכא משמ' דס"ל להתוס' דהכא דמשולחת לא נאסרה מעולם הפך ממ"ש בקידושין (דף נ"ז) ד"ה משעת שחיטה דמשעת שחיט' השחוט' נאסרה המשולחת עד שעת שילוחה מיהו יש ליישב דק"ל דלא נפק' מכלל טהורות אלא אסורות ממש לגמרי משא"כ הכא דאיסורה לפי שעה:
בא"ד וחיו' ל"ל ר"ל דמהיקש' דמכשיר ומכפר שמעי' לחיין ראשי איברים:
ע"ב גמ' ב' סדרי ביצים. לולי פירש"י ותו' י"ל פירוש' כגון דסדר' קמ' זכה בו תחלה והו"ל מזומן וחזר להניחם על הסדר האחר אי חוצץ או לא ואף אי במוזרות חוצץ י"ל דהתם שאני שאינם ראויים כלל שו"ר להרשב"א שפי' כן:
רש"י בד"ה מהו שיחי אם נתכוון ליטול וכו' ופטור. ר ופטור מלשלח מקיבתם ונ"מ שמותר ליטלם קודם השילוח אבל אה"נ דחייב לשלח' מחמת העליונים אבל אין לפ' דכיון שאינו רוצה ליטול העליונים פטור משילוח לגמרי דלית' כדתנן לקמן אמ' הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב ואפשר שיש לחלק ולומ' דאם אינו נוטל אלא את האם ולא את הבנים שאני וכ"נ דעת הש"ך ז"ל סי'
דף קמ"א ע"ב רש"י בד"ה ומשני אאמן אפילו על האם. ר"ל וממילא שייכא נמי דרכי שלום על הביצה אף שלא נולדה דבתרה גרירא ועיין בתו' דב"מ שפי' באופן אחר ודוק: