כרוב ממשח (שלם)· רבי שלמה ורבי חיים אלפסי
חידושי מהרח"א זלה"ה · מסכת עבודת אלילים
פרק ראשון
דף ב' ע"א גמ' חד תני אידיהן וחד תני עידיהן ע"כ והא דתני כל' נקבה פי' א"א מו"ר נר"ו דכינה אותם בל' נקבה לגנותם ולבזותם ולפי מאי דפי' ריב"ל יתנו עדיהן ויצדקו ביש' משום דישראל נקראים כלה להקב"ה וק"ל:
תו' בד"ה אסור לשאת ולתת עמהם וכו' עיין במ"ש לקמן (דף ו') בס"ד:
ע"ב גמ' ומי איכא ערבוביא קמי קב"ה ע"כ תק' הרב ישרש יעקב דאמאי לא מתרץ הש"ס משום מאן דחשיב ברישא עייל כמו שתי' הש"ס לקמיה ונר' דלק"מ דמדנקט הש"ס לשין ערבוביא משמ' דהטעם הוא משום ערבוביא ולא משום חשיבות וק"ל:
דף ג' ע"א גמ' ואמ' רשב"ל וכו' ע"כ הא דאצטרי' לדברי רשב"ל משים דהו"א דהאי קרא עסיק במילה ופי' דקרא כך הוא אם לא בריתי דהיינו מילה יומם ולילה וחוקות שמים וארץ לא שמתי וק"ל:
תו' בד"ה כהנים לויים וישראלים לא נאמ' וכו' ואור"ת דיש לחלק עכ"ל. ק' דא"כ הול"ל ר"מ אדם לא נאמ' אלא האדם וי"ל דכבר תי' התו' בקמא (דף ל"ח) דה"ה דהול"ל הכי אלא משום דהאי ברייתא מיתניא בת"כ וטובא איכא התם בכ"הג ונקט נמי האי כוותייהו וק"ל:
בד"ה שמים וארץ נוגעים בעדותן וא"ת והרי ראיה וכו' וי"ל דאין אב מעיד וכו' עכ"ל. ר"ל דדילמא הקב"ה קיימם להעיד על ישראל דמי מסיר אותם הקב"ה והוא קיימם להעיד ונמצא אב מעיד על בנו וק"ל:
בא"ד ועי"ל שהם קיימים ממה שקבלו עכ"ל ולפ"ז ק' דא"כ מאי קאמ' שמים וארץ נוגעים בעדותן וי"ל כיון שישראל עשו עמהם זו הטובה ועדין ההנאה מושכת עד היום הם נוגעים בעדותן ול"ד לבני העיר שנגנב ס"ת שלהם דהואיל דלשמיעה הוא עשוי אין דנין בדייני אותה העיר עד שילכו לעיר אחרת לדור בה דהתם נסתלקה ההנאה כלל והכא ההנאה מושכת עד היום ודוק:
ע"ב בד"ה אם אשכחך ירושלם פשטיה דקרא וכו' עכ"ל. ר"ל דק"ל דמ"מ הפשט לא יופשט דמפשטי' דקרא משמ' דקאי על ישראל כמ"ש בתחלת המזמור איך נשיר את שיר וכו' ולפי דברי הש"ס קאי על הקב"ה ועוד דאמאי כפל קרא אם אשכחך ותדבק לשוני וכו' לכך תי' התו' דפשטי' דקרא וכו' וקאי על ישראל ואם אשכחך עסוק כשיר הכנור ותדבק לשוני בשיר הפה וזה הפשט ודברי הש"ס הוא דרך דרש וק"ל:
בד"ה הקוטפים מלוח עלי שיח פשטיה דקרא וכו' עכ"ל ר"ל דק' להו דמ"מ הפשט לא יופשט דה"ל למיכת' קרא מלוח במ"ם חירק לכולהו לישני דרשי דמ"ם שמוש היא ותי' דפשטי' דקרא וכו' ודברי תש"ה דרך דרש וק"ל:
דף ד' תו' בד"ה חמה אין לי וכו' דאיכא לשנויי תרי חמה הוו וכו' עכ"ל. וק' דלפי. פי' התו' חמה. אין לי בשעודנו חי ובפ"ד דנדרים מוקי לי' הש"ס בשהרגו ואיך מביאים ראיה לסתור וי"ל דמוכרח דחלוקים הכא מוקימנא ליה בשעודנו חי והתם בשהרגו והביא ראיה מפ"ד דנדרים דאיכא תרי המה בעולם וא' הרגו משה ורוק:
ע"ב גמ' לעולם לא תיפוך תורה דכתי' בה המת וכו' ע"כ. ר"ל לעולם לא תפוך תורה דכתי' בה אמת וזו השעה היא של תורה לכך אם יבוא דין לפניו עושה הדין לא לפנים משורת הדין כיון שהשעה הזאת של תורה ושל אמת אבל שעה של דין כיון דלא כתיב בה וכו' עושה לפנים משורת הדין וק"ל:
רש"י בד"ה לאו אורח ארעא לכוין זעמו עכ"ל. י"לד בדבריו דמשמ' לאו אורח הוא מטעם שהוא מכוין שעת זעמו דלאו אורח ארעא לכוין אותה שעה ומקרא משמ' טעמ' משום דאסור לענוש ופשטא דשמעתא לא משמ' כן ויש ליישב דרש"י ז"ל דקדק כן מהש"ס שאמ' לאו אורח ארעא דהי"ל למינקט כליש' דקרא לא טב למעבד הכי אלא ודאי דמדנקט הש"ס כך ש"מ דכוונתו חוץ מטעם האיסור עוד יש נמי טעם אחר משום דלאו אורח ארעא והראיה היא על האיסור וק"ל:
דף ה' ע"א תו' בד"ה וצריכה פי' לכתו' חטאם וקבלת תשובתם עכ"ל. זה הדיבור נתחבטו בו קמאי וקמאי דקמאי ולפק"ד יש לפ' כוונתם דקס"ד דפי' וצריכה ר"ל החטא צריך שיחטאו ישראל דאי אשמועי' יחיד י"ל דאי חטא יחיד דוקא משום דלאו וכו' ושללו אותו הפי' תי' דא"כ הול"ל דאי חטא יחיד וכו' ומה שייך בכאן מלת אשמועי' ותי' התו' פי' לכתו' קרא וכו' וקאי על הכתיבה דכת' קרא אבל מ"מ לפ"א יש להקשו' דאמאי נקט דבריו הש"ס על הכתיבה וי"ל ודוק:
ע"ב רש"י בד"ה עבר י"ט האחרון וד"ה וי"ד דניסן וד"ה עצרת עצרת משום וכו' עכ"ל. צ"ע דמזה משמ' לקרבן והש"ס אמ' התם דלאכילה וכו' וא"א נר"ו תו' דלפירש"י כיון דיש בזה הימים קרבנות א"כ אם צריך לקרבנות צריך שיאמ' לקרבן כדי שלא יתן לו בהמה וחיה שלא יש בה מום א"כ כשיאמר סתם ודאי לאכילה היא דלא קפדי אינשי על המים ולכך א"א תלתא יומי וזהו כוונתו ז"ל ודוק:
דף ו' ע"א גמ' איבעיא להו וכו' משום הרוחה וכו' ע"כ. מה שהק' התו' ז"ל לעיל על רש"י ז"ל ד"ה אסור לשאת וכו' דאמאי לא עביד הש"ס נפקותא במידי דלאו תקרובת דמשום הרוחה איכא ומשום ל"ע ליכא וכו' ע"ש נ''ל לתרץ דהש"ס עביד נפקותא דעדיפא מינה דאפי' בבהמה איכא נפקותא ואה"נ הנפקותא האחרת אמיתית היא ודוק:
דף ח' ע"א תו' בד"ה ה"נ ר"ת מקרן כתי' וכו' דמקרן נר' קרן א' יותר ממקרין כצ"ל ר"ל דגירסתו בש"ס מקרין כתי' ביו"ד ולפ"ז נמצא דמקרין ביו"ד משמעות קרן א' יותר ממקרן וזה אינו כי אין נראה לו דמקרין נראה וכו' וק"ל:
פרק שני
דף כ"ב ע"א תו' בד"ה אין מעמידין וכו' ובתרי מסכתי לכ"ע אין סדר עכ"ל. והאי דנקטי הכי י"ל דקושט' קאמרי דהא א"ת יש סדר ניתרצא קו' היטב דסתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם אלא קושטא קאמרי וק"ל:
ע"ב בד"ה אי איתא דאקצייה וכו' לא חיישינן לדילמא מקצו ופלחו עכ"ל. לכאורה היה נר' דרש"י חולק עם התו' דהכי פי' בד"ה בשלמא מוקצה ונעבד אע"ג דודאי חשידן ל"ק אבל האמת נר' דרש"י אינו חולק דפי' לפי הרוחה שהביא הש"ס דהיינו אפי' את"ל דחשידן ל"ק דאם איתא וכו' וכ"ש דכפי האמת לא חשידי דודאי ניחא אלא דכוונת הש"ס אפי' את"ל ורווחא בעלמא הוא כמ"ש התו' ומה שרש"י בא לפרש הוא דלכאורה אני מבין דכוונת הש"ס כפי האמת דלא חשידי ואמאי לא חשידי דאם איתא וכו' וזה אינו דא"כ הו"ל לינקוט בקיצור ולימ' בשלמא מוקצה ונעבד לא חשידי ותו לא מידי דלפי טעם הש"ס אפי' חשידי מ"מ הבהמה לא הקצו אותה דאם איתא וכו' לכך פירש"י דכוונת הש"ס אפי' חשידי ודאי לא הקצו זאת הבהמה דאם איתא וכו' וכוונת רש"י ככוונת התו' דרווחא בעלמא הוא וק"ל:
בד"ה דאמר מר חביבה עליהם וכו' לא נודע לר"י וכו' עכ"ל. פי' מהיכן נפקא מדברי ר"י שאמ' בשעה שבא נחש וכו' חביבה עליהם בהמתן ויש מי שפי' דכוונת התו' דכל מקום שאומ' אמר מר הוא דברי משנה או ברייתא במקום אחר' ולא נודע לר"י מהיכן נפקא דבר זה לא ממתני' או מתניא דלא מצינו בש"ס ולא נהירא וק"ל:
דף כ"ג ע"א גמ' ע"כ ל"פ אלא בפרה דדמיה יקרים ע"כ. ואע"ג דסיפא תנן וכן הוה ר"א פוסל דמשמ' הא רבנן פליגי ומתירי' י"ל דהמק' מפ' דלעולם רבנן מודו ליה והא דנקט התנא וכן היה ר"א וכו' לאפוקי שלא תפרש כפי' ר' שילא דפוסל מטעם קיחה והא דנקט ר"א דוקא לפי שבפרה הוא אסר לכך נקט ר"א וק"ל:
תו' בד"ה ותו לא מידי פי' דמאי הפסד וכו' אבל יחוד בעלמ' אימא דאסור אף בדיעבד עכ"ל. דקדקו בלשונם וכתבו מלת אימא נ"ל דכוונתם כך בכח ההקדמה הזאת דיחוד בעלמא אימא דאסור דהיינו אפשר דאימא כך ומהכא אין ראיה דאפשר דאימ' כך אבל לא בוראי כך א"כ מה שתמיה לנו לא הנחת וכו' י"ל וכו' ודוק:
דף כ"ד ע"א תו' בד"ה ור"א פוסל הו"מ לאקשויי מההיא דוכן עכ"ל. וה"ה דהו"מ לאקשויי מדתניא מאי אותבו ליה וכו' וק"ל:
בד"ה ניחש דילמא רבעוה הא דלא פריך דילמא עלה עול על אמה וכו' עכ"ל. נ"ל דכוונתם כך היא הא דלא פריך דילמא עלה עול על אמה והיא מעוברת ונמצא היא ואמה נשאו עול ותי' דא"כ לא משכחת לה שלא עלה עול על אמה כשהיא מעוברת שאפי' היא מעוברת מ"מ עדין צריכה לזכר ותנן עלה עליה זכר פסולה אלא ודאי דלא חיישי' אם עלה עול על אמה כשהיא מעוברת דקרא כתי' לא עלה עליה עול דוקא ונ"ל דכך כוונת מהרש"א וא"כ מה שתמה הר"ב לחם סתרים על מהרש"א אחר המחי' אין מקום לתמיהתו ודוק:
ע"ב רש"י בד"ה טלה חלב רחל מניקה את בנה עכ"ל. עיין מ"ש מהרש"א ואע"ג דיכולין אנו לפרש פי' אחר בדברי רש"י דהיינו שרש"י בא לפ' מהו פי' טלה חלב ופי' ואמ' שרחל מניקה את בנה ונמצא שהבן יונק ממנה החלב לכך אמ' קרא טלה שהוא קאי על הבן היונק מרחל מ"מ פשט דברי רש"י לא מוכח כן וא"א נר"ו תי' על רש"י דטעמא דרש"י משום דק"ל אם נפרש על הבן היונק א"כ מהו מלת אחר דהול"ל אחת ועוד וכי שמואל הנביא לא מצא טלאים אלא טלה יונק לכך פירש"י רחל מניקה ור"ל דמלת טלה חלב רחל שנותנת החלב לאחד זכר שהיה בנה זכר ובאו דברי רש"י על נכון וק"ל:
תו' בד"ה פרה וחמור בת ג' פי' דקודם ג' לא ילדה עכ"ל. כוונתם ז"ל לשלול מה ששללו ג"כ במס' בכורות ע"ש וק"ל:
דף כ"ה ע"א גמ' אחל תת פחדך וכה"א ביום תת וכו' ע"כ. ולא ניחא ליה ללמוד ג"ש מאחל גדלך כי לא ניחא ליה משום דלא עסיק בעמידת שמש וק"ל:
שם ואב"א אבני ברד וכו' וק' והא קרא כתי' לשמוע ה' בקול אים ולא מצינו ביהושע שהתפלל על אבני אלגביש וי"ל דמקרא קא דייק לשמוע ה' בקול וכי הוא אמ' לה' לשמש הוא דאמ' אלא מוכרח דהתפלל להקב"ה ג"כ על אבני אלגביש ומצאתי סעד במדרש שהתפלל ג"ל על אבני אלגביש וז"ל למה נקרא שמה אלגביש שירדו על גב איש דהיינו יהושע ועמדו על גב איש דהיינו משה ואיך ירדו על גב יהושע וכי הזכיר שום דבר עליהם אלא ודאי ש"מ דהתפלל עליהם דירדו דומיא דעמדו דמה עמדו בתפלה אף ירדו בתפלה וק"ל:
תו' בד"ה למשה ליהושע הא לא קחשיב וכו' והר"ר אלחנן פי' וכו' מלמד שהזריח לו גלגל חמה כצ"ל וכ"ה בב"ר ול"ג שהעמיד דמשמעותו העמדה ממש וכוונת תר"א דבקין נמי הלך לאחוריו דאל"כ אמאי לא מנאו וק"ל:
דף כ"ו ע"א גמ' לבי תודתא וכו' ואפשר דמלת תודתא נגזרת ממלת תודה וק"ל:
ע"ב תו' בד"ה סמי כאן משומד וכו' כוונתם ז"ל היא דטעמ' מאי בכאן דאין אנו מפרשי' מינין משומר להכעיס ומומר פי' לתיאבון מלכל אבידת אחיך אבל בפ"ק דר"ה מפרשי' מינין להכעיס ומומר לתיאבון דמומר נמי לתיאבון יורד לגיהנם וה"ה נמי בס"ת ומה שהאריך הרב לחם יהודה בספרו על התו' ללא צורך ע"ש וק"ל:
בד"ה וחד אמ' להכעיס נמי משומר וכו' וגם מורידין אותו לבור עכ"ל פי' דלא כפירש"י דרש"י פי' בד"ה מין הוא בכמה דברים וכו' וגם מורידין דהכא עכ"ל. ומוכרח שהוא מפ' דלר"י מסמי אותה
מכל וכל ולמ"ד להכעיס מומר הוי הוא מסמי אותה אסיפא ונותן אותה ברישא עם גוים ורועי בהמה דקה הכיון דהוא מומר א"כ אתה נותן לו דין גוים והתו' ז"ל לא מפרשי הכי וסברי דאפי' למ"ד להכעיס מומר הוא מורה דמורידין וראייתם היא מדקאמ' הש"ס ולישני ליה וכו' קסבר וט' משמ' הא אם קסבר להכעיס מומר התירוץ אמת ולא פליגי אלא בעניינים ומצאתי בנוסחאות אחרות בתו' וגם אין מורידין וכו' ולפי גירסא זאת סברתם כרש"י ז"ל ודוק:
דף ז"ך ע"א גמ' ור"י אמ' המול ימול וכו' תימא דר"י דלא כמאן וי"ל וק"ל:
ע"ב תו' בד"ה חיויא טרקיה וכו' מקשים העולם דאמאי התו' ביארו הקו' דמה מחדשים ונ"ל לפ' דלכאורה הייתי מפ' דקו' התו' היא קו' הש"ס וה"ק איהו נמי חויא טרקיה ר"ל דמה הועיל בשלא פרץ גדר שהרי אפי' עכשיו שלא פרץ גדר חויא טרקיה ולא היי ליה אסוותא ולפי פי' זה איך יבא תי' הש"ס ולכך פי' התו' דקו' הש"ס היא דמעיקרא הכי פריך וכו' והביאו דברי רש"י בתחלה לפי שלא נקט רש"י בדבריו אלא חיוב מיתה ולא נקט פריצה גדר ודוק:
בד"ה יכול אפי' בפרהסיא ומיהו רבנן פליגי וכו' ומעשה דבן דמא פרהסיא הוה ולפיכך לא הניחו ר"י ולפ"ז נוכל לומ' דהא דעבד יעקב מיראה וכו' עכ"ל. לכאורה ק' דהאריכו ללא צורך ועוד מ"ש ג"כ ולפ"ז טבל לומ' וכו' דמשמ' לפי מה שהקדימו מחלוקת ר"י ורבנן הייתי מפ' דמדנקט ר"י בדבריו ע"ז ואסר חותה בפרהסיא א"כ דוקא ע"ז דאסורה בפרהסיא אבל שאר מטת אפי' בפרהסיא מותר דודאי ע"ז חמורה משאר מצות וא"כ מעשה דר' אבהו היה אפי' בפרהסיא ומנ"ל להש"ס לומ' ה"מ בצנעא אבל בפרהסיא לא דמשמ' אפי' שאר מצות בפרהסיא אסור דהא ר"י לא אמ' אלא ע"ז ואם איתא דאפי' שאר מצות הו"ל לר"י למימ' רבות' דאפי' שאר מצות נמי וא"כ ק' נמי למה ר"י לא הניחו דהא דוקא ע"ז לכך התו' הקדימו מחלוקת ר"י ורבנן שר"י אוסר אפי' שאר מצות ובזה ניס' דמעשה ן' רמא בפרהסיא הוה ולפיכך וכו' ולפ"ז נוכל לומ' דהא דעבד ליה יעקב מינאה לר"א צנעא הוה דהא ר"י אסר אפי' שאר מצות בפרהסיא אבל מקודם לא נוכל לומ' הן דהא ר"י לא אסר אלא ע"ז אבל השתא נוכל לומ' דהא וכו' ועיין במהר"ם ולפי' העיקר מהר מן הספר ודוק:
דף ל' ע"א גמ' ואמזיגא לא מסר נפשיה והאר"י וכו' ע"כ. ואיכא למידק דקושיו' הפכיו' הן ונר' דמתחלה היה סובר הש"ס דזמנין מקרי ושתי כמ"ש לקמן (בע"ב) גבי האי אמרא דאקרים ולעולם דאמזיגא נמי מסר נפשיה וסבר דיתרץ לו כך וכיון דלא תירץ לו כך אלא תי' לו דאמזיגא לא מסר לכף הק' לו מר"י וק"ל:
רש"י בד"ה קרינא תליא מתוך וכו' כצ"ל:
ע"ב בד"ה אבטיח מללפון מלון בלע"ז עכ"ל. וק' דהא מללפון הוא פי' כ"ייאר דכן פי' הרמב"ם ומזלין פי' באטי'ך וי'ל לפי מ"ש רש"י שהביא דברי הירוש' דאדם זורע מעה מלפפון ועולה אבטיח לכך נקט רש"י כך וק"ל:
דף ל"א ע"א תו' בד"ה המפקיד יינו אצל גוי וכו' ואי חייש לזיוף כרבנן ולכך אסר באכילה ואפי' בהנאה נמי והא דלא הקשו על רבנן בעצמם משום דאלולי דברי ר"י היינו מפרשי' דרבנן אסרי אפי' בהנאה וי"מ דפי' התו' דרבנן אסרי בהנאה וחולקים עם רש"י ומ"ש הש"ס דסבר כרבנן היינו. דוקא דחייש לזיוף כוותייהו ודוחק ודוק:
דף ל"ב ע"א תו' בד"ה והא הכא דרוצה בקיומו וכו' וי"ל וכו' עכ"ל. וק' דא"כ אימא דסבר כר"מ ורבנן ולא כהאי ברייתא וי"ל דקו' הש"ס היא בכח ע"כ לא שרא ר"מ אלא בקנקנים אבל בחרס הדרייני לא כמ"ש התו' ואין להקשות דא"כ הו"ל להש"ס להקשות מן מתני' בכח ע"כ לא פליגי די"ל דכיון דלא מצינו ברייתא או מתני' דאסרה בקנקנים לא הול"ל ע"כ דשמא ה"ה אבל כיון דמצינו ברייתא בהדיא דאסרה קנקנים א"כ ע"כ ל"פ ויש מי שחשיב ודברי התו' הם דחייה בעלמא ודוחק הוא וכן נמי יש לפ' בעוד יש לש' שכתבו התו' וק"ל:
דף ל"ג ע"א תו' בד"ה כך היא גי' הספרים וכו' ואפי' היה בהם זפת אלא שנקלף דיין בשכשוך כדמוכח וכו' כנ"ל:
ע"ב בד"ה כסי פירש"י כוסות וכו' לכך פר"ת וכו' עכ"ל. ולפי פי' הש"ס דקאמ' אי שתי בהו גוי פעם א' ר"ל אי שתי בהו גוי אם הודח פעם א' וכו' והרא"ש ז"ל הניח אותה בקושיא. על ר"ת וק"ל
בד"ה קוניא וק' לר"ת לכפר"ת וכו' עכ"ל וקו' א' נתרצה ג"כ דשאני זכוכית מקוניא שהוא לא נתבשל כ"ב משא"כ אם פי' אבר. וקו' ב' נתרצה דשאני אבר מזכוכית דבזכוכית אם הוא בלא חפוי אינו בולע ולכך גרע משא"כ באבר שאם הוא בלא חפוי בולע באבר ולכך הק' התו' שאם היה כולו אבר בולע עכשיו שאינו אלא חפוי למה אינו בולע עיין במהרש"א שנר' מפי' שהבין שאם היה כולו אבר אינו בולע וק"ל :
דף ל"ד ע"א רש"י בד"ה אימרא וכו' ולאו מילתא שהרי וכו' אבל במ' תענית פי' כך ולא הוקשה לו כלל וק"ל:
תו' בד"ה במה שמש וכו' וק' למ"ד וכו' ד"ל דלפירש"י שבגדי כ"ג הוא זר אצלם א"כ הי"ל לשאול הש"ס במה שמש דאם בגדי כ"ג הא הוא זר אצלם ותי' דלא כפירש"י וק"ל:
ע"ב גמ' הני גולפי שחימי ואוכמי וכו' ע"כ ובודאי דלאו חצבי שחימי דארמאי הנז"ל דהם בשכשוך בעלמא סגי אלא מין אחר הם וקמ"ל דל"מ בשכשוך בעלמא סגי אלא צריך י"ב חדש וק"ל:
תו' בד"ה אבטא דטייעי וכו' ואינו נר' וכו' עכ"ל. נ"ל כוונתם היא דמה חידוש יש באבטא דטייעי דהוא בכלל הני גולכי אלא ודאי ש"מ דמדנקט אבטא דטייעי ש"מ דהוא חלוק משאר כ"ח שלא יהא ניתר בעירוי אלא דוקא בי"ב חדש וזה אינו כי לא מצינו וכו' וה' עלה דיונה כת' דמדפלגינהו בתרי בבי ש"מ דחלוקים משאר כ"ח כיון שהם מימרי דרב חביבא ע"ש ומהא לא אירייא דהא זה רב חביבא בריה דרבא וזה רב חביבא התם ומי אמ' שזהו בעצמו ועוד דא"כ הול"ל הני אבטא דטייעי בלא א"ר חביבא אחרת אלא ודאי לאו רב חביבא הנז"ל ועיין מהרש"א ז"ל וק"ל:
בד"ה מורים אומן וכו' והיה ניכר שלא היה מפעם א' וכו' עכ"ל כצ"ל. והא דתו' לא אמרו דההוא דארבא היה של בע"ה משום תרי טעמי חדא דמסתמא של אומן הוי דבע"ה עושה לעצמו לאכול לא למכור ועוד רכיון דהש"ס הביא האי עובדא אברייתא של מורים אומן מותר ש"מ רזה נמי של אומן וכן מצאתי שכך הגיה מהר"ם כמ"ש אצל כת' דאמאי התו' לא כתבו דהיה של בע"ה דה"ה אלא כונתם אם אתה תפרשו באומן מוכרח אתה לומ' שלא היה מפעם א' וכו' ואין כוונתם דמוכרח לומ' כן ועיין במהרש"א ודוק:
בד"ה וכי נשחטין לע"א זכו' ומש"ה קאמ' בגמר זביחה ולא קאמ' בזביחה עצמה עכ"ל. פי' דאלו אמ' בזביחה עצמה היינו מפרשי' דקאי אדם וחלב אבל כיון שאמ' בגמר זביחה עי' אינו צריך עד דם וחלב אלא אפי' בגמר זביחה שאני עובדה דלא כרש"י ז"ל משום דכיון דלא הזכיר לו על שחיטה לבסוף היל"ל דעסיקי' שאמ' בזביחה עצמה עוברה ותו לא אלא ודאי ש"מ משום דאי אמר לו בזביחה עצמה קאי אדם וחלב לכך בגמר דמשמעותה על השחיטה ודוק:
דף ל"ה ע"א תו' בד"ה לפי שא"א בלא צחצוחי חלב וכו' דא"כ הול"ל אלא עכ"ל. ויש צוהחאות דיש בהם אלא וק"ל:
בא"ד אבל אין לפ' כפי' הד"א דהא לא מצינו בשום מקום שיניח חלב מלהקפות וכו' עכ"ל. ר"ל דלפי פר"ת שפי' ויעמיד ויבשנה ואין פי' ויקפיא אלא פי' ויבשנה וקאי אגבינה ניחא דאה"ן בחלב אע"פי שיש בו ארס נקפה אבל יבוש גמור לא אבל לפי' הר"א דקאי על חלם גוי ק' וכי בשביל שיש בו ארס אין מניחו ליקפות וק"ל:
בד"ה מפני שמעמידין וכו' אבל בשחוטה ליכא איסורא דאורייתא וכו' עכ"ל. ואע"ג דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון י"ל דכוונת התו' היא. דאסרו רבנן הוא קיל ולא אסרינן מספק דפי' מפני שמעמידין ר"ל דחיישי' שמא מעמידין וכן מצאתי בתו' בחולין (דף קי"ו) וק"ל:
בד"ה חדא קתני קיבת נכרי וכו' וי"ל דנהי דאין צלול מעמיד מ"מ אין הגוים בוררים וכו' עכ"ל. מ"ש ה' ע"ד ז"ל דא"כ אמאי חזר ר"י דדילמא כהן היה בורר וא"ל הרי כתבו התו' שא"א שלא יתערב וכו' דא"כ איך כתבו התו' אין הגוים בוררים אותם היטב י"ל דשאני כהן כיון שהוא טרוד בבית המקדש וצריך טורח לברור היטב ואפ"ה היה שורפה ש"מ דמותר וק"ל:
ע"ב גמ' אלא דברים שמכוסין ממנו מתגלין לו קריביה עלומות וכו' ע"כ ודרשי הני דרשות משום דהיל"ל נערות מאי עלמות ש"מ עלומות ודרשא ב' דהיל"ל עלומות בהדיא מאי עלמות ש"מ על מות ר"ל אותו שממונה על המות ודרשא ג' היא דהיל"ל עלמות בחולם חסרה וא"ו ודרשי' ביה עלומות ועל מות אלא ודאי לדרשא אתא עולמות וק"ל:
שם פת לא הותרה בב"ד מכלל דאיכא מאן דשרי ע"כ ואע"ג דהש"ס אמ' לקמן ולא היא ר' לא התיר את הפת י"ל דאמ' כך לאפוקי סברת העם שמתירין וק"ל:
תו' בד"ה דברים המכוסין וכו' פי' שבני אדם מגלין לו רזיתן וכו' עכ"ל. ולא ניחא להו פירש"י משום דק' להו דאיך יקראו מכוסין כיון שאם טורח עליהן נגלין לו ודייקי נמי מלח ממנו וק"ל:
בד"ה מכלל דאיכא מאן דשרי וכו' אלמ' דלא פשט איסורא עכ"ל. פי' לפי' דמדקאמ' פת לא היתרה משמ' דיש טעם להתר אלא דלא הותרה דאי לית ביה צר סתר איך יכול אדם להתיר דודאי העם שהתיחו יש בהם ת"ח אלא ודאי דלא כשט האיסור וק"ל:
דף ל"ו ע"א גמ' אלא לדידך דאמרת דניאל גזר עליו וכו' והתנן אין ב"ד יטל לבטל דברי ב"ד חברו וכו' ע"כ. לכאור' היה נר' דקו' הש"ס כך היא בשלמ' לדידי דאסרו אותו מדינא מטעם זליפתן של כלים וכו' ניחא דלר"י הנשיא לא נהירא ליה טעמ' דזליפתן של כלים וס"ל דמותר והא דתנן אין ב"ד יכול לבטל דוקא בדבר שהוא גזירה וסייג לדבר אבל לדידך דאמרת דאסרוהו מטעם גזירה וסייג א"כ ק' והא אין ב"ד יכול לבטל וקו' הש"ס שהק' ור"י היכי מצי למשרי תקנתא תלמידי דשמאי והלל לרב דוקא הוא דמקשה אמנם התו' כתבו' דקו' הש"ס בין לרב ושמואל וקו' שמואל דהק' אלא לדידך וכו' היא מתבארת לקמן ור"י היכי מצי למשרי וכו' וכוונת קו' לשמואל על שהק' לעיל לרב אלא לדידך וכו' ולדידיה מי ניחא והתנן וכו' כמו שפי' התו' לעיל בד"ה בשלמא וכו' וכוונת קו' לרב ג"כ דודאי שרב סובר שרי התיר את השמן ולא דרש וישם דניאל על לכו אלא דסובר ר"י דתלמידי שמאי והלל גזרו ואעפ"כ התיר והיכי מצי למשרי וכו' ותי' דקו' שמואל מטעמ' דלא פשט דלרב א"י לומ' טעמא לא פשט איסורו כמ"ש התו' הנז"ל ועור דהטעמים לא נראו לו ג"כ אבל לרב ק' ומה שהק' על ר"י לרב תי' לו ג"כ דר"י סובר לא פשט ולכך התיר אכל האמת גזירת דניאל ודאי פשטה וש"ה תני והדר מפרש דבתחלה הביא קו' שמואל על רב ואח"כ בא לפרש קו' במ"ש ור"י היכי מצי וכו' וק"ל:
תו' בד"ה בשלמא למ"ד זליפתן של כלים וכו' ודקדק ר"י וכו' לכ"נ וכו' עכ"ל. ר"ל דק' להו מאי דקאמ' קסבר וכו' דמשמ' דתלמידי שמאי והלל ס"ל אסור והא כ"ע ס"ל דמותר ותי' דפי' הש"ס כך מאחר דנט"ל מותר ועוד לא פשט איסורו א"כ ניחא אלא לדידך וכו' דקו' הש"ס של שמואל דלדידי ניחא לא מכח נט"ל דוקא אלא מטעמא דלא פ"א ג"כ דלקמן ביארה קו' שמואל הש"ס וזהו מה שקיימו התו' בלשונם כמו שמפ' הש"ס בסמוך דלא פשט איסורו כלומ' דעיקר קו' שמואל מתבארת בסמוך כמ"ש פי' לעיל בש"ס וק"ל:
בד"ה והתנן אין ב"ד יכול לבטל תימ' דבפ' השולח וכו' ואם לא פשטה א"כ ל"ל אישר חילי וכו' עכ"ל. וניחא להו להקשות דשמואל אדשמואל דכאן ניחא ליה בתי' שמן לא פשט איסורו והא בעצמו אמ' האי פרוזבול וכו' ועיין במהרש"א ז"ל וק"ל:
בא"ד כך דקדק הר"א מתוך גי' הספרים וכו עכ"ל. ולפי אותה גי' שגירסין דברי רב משרשיא עם קו' הש"ס הביאו דבריו לאלומי בעלמא וק"ל:
ע"ב גמ' יחוד נמי ב"ד של דוד גזרו וכו' ואין להק' דא"כ ב"ד של חשמונאי מה גזרו דאפי' יחוד גזרו ב"ד ש"ד מכ"ש ביאה די"ל דזהו בכלל קו' הש"ס א"נ ב"ד ש"ח גזרו החיוב למ"ד נשג"א ולמ"ד נשג"ז וק"ל:
דף ל"ז ע"א תו' בד"ה ורבנן. לית להו דר"י פי' וכו' היינו בע"פ אבל בשטר מודו ליה עכ"ל. פי' לדבריהם דדוקא במתנה דכיון שהניחו הזמן אחר התנאי בשטר ש"מ דכוונתו מהיום אבל בגט התנאי אינו כתוב בו לכך לא אמרי' זמנו של שטר מוכיח עליו כן פירש"י במס' וק"ל:
ע"ב גמ' מה מים שלא נשתנו מברייתן ע"י האור וכו' ע"כ. ק"ק דא"כ לפ"ז הפת אסור אפי' דליכא פלטר ישראל ואפי' בשדה וי"ל דשאני פת דנשתנה כבר בטחינה ואין שינויו ע"י האור וק"ל:
תו' בד"ה דיקרב בדיקרב בחיבורין פי' כגון ראובן שנגע במת וכו' והא דאמר רבא לא תיתלו ביה בוקי סריקי וכו' עכ"ל. לכאורה היה נר' דכונת התו' היא דבאו לשלול פי' אחר במלת בחיבורין כדאיתא בנזיר (דף מ"ב) דהיינו שבעודו נוגע במת זה נגע ידו האחרת במת אחר נמצא דב' טומאות בחיבור ושלא בחיבורין הוא אחד שפי' מן זה המת אח"כ נגע במה אחר אמנם אחר העיון נר' כדי שיבא מקושר היטב מה שסיימו והא דאמ' רבא וכו' ששללו התו' פי' אחר שלא נפרש דפי' דיקרב בדיקרב בחיבורין ר"ל שזה אדם קרב בראובן שנגע במת ממש ושלא בחיבורין שנגע באדם שלא נתחבר עם המת כלל כגון ראובן שנגע במת ושמעון נגע בראובן ולוי נגע בשמעון נמצא שזה לוי לא נגע באדם שנתחבר עם המת ולפ"ז רבא לא ניחא ליה משום דלפי פי' זה לית לן חלוקא בעודו נוגע או לא משום דאנן לא דרשי' הכי אלא מכח רומיא דקראי אבל עכשיו שפי' באותם הפסוקים דהיינו פסוק וכל אשר יגע בו הטמא בשני ר"ל שזה האדם ב' לראובן שנגע במת ופ' והנפש הנוגעת הוא בג' לראובן א"כ מהיכן תוציא חילוק זה בעודו נוגע דהא קרא לא חלק ואנן קי"ל דטומאה בחיבורין דאורייתא דוקא דהיינו שפי' בעודו נוגע כפי האמת וכפי פי' זה אפי' שלא בחיבורין דאורייתא דהיינו שלא בעודו נוגע ולכך לא ניחא ליה רבא וכי פי' זה ל"ק לן מה שהק' התו' והא דא"ל רבא וכו' דאדרבה מוכיח מן רבא דאית ליה טומאה בחיבורין דהיינו כפי האמת דאורייתא והתו' לא ניחא להו בהאי פי' משום דס"ל לא ניחא לן למימ' דבג' לראובן טמא ואנן קי"ל דטהור ולכך פי' התו' ראובן שנגע במת וכו' וא"ת א"כ משמ' מרבא לפי' זה דס"ל דטומאה בחיבורין לאו דאורייתא דאמאי אמר רבא לא תיתלו בוקי סריקי דבשלמא לפי' האחר ניחא דאדרבה מוכח דרבא אית ליה טומאה בחיבורין דאורייתא כמ"ש אבל כפי פי' זה ק' דמשמ' דטומאה בחיבורין לאו דאורייתא וזהו מה שהק' והא אמר רבא וכו' ומה שהק' מהרש"א נ"ל ליישב דבשלמא אם נאמר דיקרב בדיקרב בחיבורין דאורייתא ניחא שהתיר יוסי בן יועזר דכיון דהחמירה תורה דאפי' דב' טמא ז' דאוריית' לא צריכינן לגזירה דרבנן דלא אתו למפרץ גדר ולכך ניחא שהתיר אבל אם נאמ' דיקרב בדיקרב אינו טמא אלא טומאת ערב דהא קרא דוהנפש הנוגעת וקרא דוכל אשר יגע בו הטמא מוכרח דמפ' אותם בדיקרב בדיקר' בחיבורי' טומאת ערב א"כ רבנן החמירו דיק' בדיק' בחיבורי' שטמא ז' ועשו סייג וגדר לדבר ואיך הוא מתירו. ואחי הרב משי"ח תי' דכוונת רבא די' בדי' טמא ז' מדרבנן לכ"ע ויוסי בן יועזר לא התיר דקים ליה לרבא כך ותתו' במס' נזיד אותו הפי' שפי' ששללו תו' בכאן הניחו אותו אמת שם בד"ה כאן בחיבורי אדם באדם וכו' ע"ש:
בד"ה בראשי ארוך כ"ע ל"פ ק' דאמרי' בא"ט וכו' עכ"ל. וק' דמאי קו' הא בהדיא פליגי בא"ט וי"ל בפ' א"ט אוקים סתמ' דמתני' כמ"ד מותר ורב כהנא ס"ל מותר וא"כ אמאי אוקים הברייתא דלא כהלכתא וכן משמ' מדבריהם שם בד"ה אלו כללי כללות וכו' ע"ש וק"ל:
בד"ה והשלקות מנה"מ אור"ת וכו' ובירוש' דביצה וכו' דבשל סופרים הלך אחר המיקל עכ"ל. תימא דת"ל דר"א ור"י הלכה כר"י ויש ליישב משום דסתמ' דתלמודא במ' ביצה (דף ט"ו) הביא דברי ר"א ולא דברי ר"י וא"כ שמא דניחא ליה בדברי ר"א ויש ספק בדבר לכך נקטו התו' דבשל סופרים וכו' וק"ל:
דף ל"ח ע"ב גמ' תרי מיני שתיתאה שדר ברזילי הגלעדי דכתי' משכב וספות וכו' וקלי ע"כ. ק"ק דאימא דפי' קלי חטים ושעורים קלויים וקלי ב' פי' שתיתאה ומין א' דוקא וי"ל דמדכת' קרא קלי הא' בין קמח ופול ולא כתבה אחר חטים ושעורים ש"מ דומיא דקמח וק"ל:
רש"י בד"ה והחמין מים חמין דהא אין משתנין מברייתן ע"י האור עכ"ל. ק"ק דת"ל משום דנאכלין חיין וי"ל משום דהש"ס נקט לעיל מה מים שלא נשתנו מברייתן ע"י האור נקט כך ג"כ האי טעמ' והשיב אחי הרב משי"ח נר"ו דנקט האי טעמ' אפי' מאן דלית ליה לש' דנאכל כמות שהוא חי וק"ל:
דף ט"ל ע"א גמ' ר"ע איקלע וכו' ע"כ לפירש"י שפי' לעיל דל"ג ר"ע אלא מר עוקבא ה"ה נמי בכאן וק"ל:
דף מ' ע"א גמ' מתיב רב עוקבא ב"ח ובדגים וכו' ע"כ. והא דלא הק' על בריית' בלא דברי ר"ה ור"נ משום דדילמא משבשת' היא ולית הלכת' כהאי ברייתא אבל דפליגי ר"ה ור"נ כ"ה ש"מ דס"ל כוותה וכן פי' הרב אלגאזי ז"ל וק"ל:
פרק שלישי
דף מ"א ע"ב תו' בד"ה והא שברים בלא מילתיה דשמואל וכו' וי"ל וכו' עכ"ל. ר"ל דהו"א דאינו אסור אלא תבנית יד ורגל והאחרים מותרים וק"ל:
אמר המחבר להיות שקראנו צרות רבות ורעות בשנה זו שנת תקי"ו והיינו טרודים בצער המלחמות וקרא לנו השור והשבר בעו"הר לא היה לי פנאי לכתוב וה' ימלא חסרוננו ויביא לנו מלכנו משיחנו במהרה בימינו כי"ר ביום ה' ז' לח' אלול נלכדה העיר והיה השוד והשבר מיום ז' באלול עד עיו"הכ ה' ירפא שכרנו כי"ר:
דף מ"ח ע"א גמ' ושמואל דאמ' כר"י וכו' ע"כ. ואין להק' דא"כ מה בא שמואל לומ' ואם בא לפסוק הלכה הול"ל הלכה כפ' ולפי מסקנא דמלתא דשמואל בכ"ע ג"כ ק' די"ל דכיון דמחלוקת ר"י ורבנן תוכל לפרש בה ב' פירושים א"כ לא סגי באומרו הלכה כפ' דמדבריו ידענו מחלוקתם וק"ל:
תו' בד"ה ה"ג העמיד תחתיו ע"א ובטלה וכו' עכ"ל. לא ידענו מה גירסא אחרת הסירו דאם נאמרו ונטלה אמאי דהא דומיא דבתים ואבנים ואפשר לומ' דלפי יש מי שלא רוצה לגרוס ונטלה מטעם דלפי גי' זו משמ' דצריך בטול אבל נטלה ולא בטלה אסור וזה אינו דבנטילה בעלמא סגי ולכך לא גורסי' ובטלה לוה כתבו התו' ה"נ ובטלה דמלת ובטלה שייכא על בטול ממש ועל נטילה דנקרא' בטול שבטלה משם וכוונתם לקיים גיסתם לא למחוק גירסא אחרת וק"ל:
בד"ה גדעו ופסלו אין וכו' וי"ל וכו' עכ"ל. וא"ל דא"כ ד' אשרות הוו דהא גדעו ופסלו בלא השתחואה מותר אפי' מה שהחליף דל"ק כלל דא"כ לעיל נמי כשהק' בבתים הני ג' הוו הול"ל וליטעמיך הא ר' הוו דבנה ולא השתחוה מותר אלא ודאי דתנא דמתני' ההיתר פשוט לו ולא חש להזכירו ותנא ג' מינים בעיקר אילן כולו וכשהחליף ובהעמיד תחתיו ודלא כה' ע"ד ז"ל וק"ל:
בא"ד והא דלא משני גדעו ופסלו אצטריכא ליה וכו' עכ"ל. ומתחלה לא הקשו משום דכיון דס"ד גדעו אפי' לא השתחוה איך יתרץ אצטריכא ליה אבל כיון דפי' גדעו ופסלו והשתחוה הק' שפיר דגדעו ופסלו אצטריכא ליה להתיר עיקר אילן ומ"ש דשינוייא דחיקא משום דתנא נחית לאשמועי' עיקר מה שהחליף דאסור לא להתיר עיקרו ולכך לא רצה לעשות ב' דוחקים שינוייא דחיקא ומתני' ושמואל כר"י אבל לרב אשי אפי' שינוייא דחיקא מ"מ הא שמואל כר"ע ומתני' כרבנן וק"ל:
ע"ב גמ' וסבר ר"י זו"ג אסור וכו' וק' דמאי קו' דר"י לא אסר אלא לכתחלה אבל בדיעבד מותר דהא אפי' מאן דאית ליה זו"ג מותר אוסר לכתחלה ותי' הר"ן דלא אסר לכתחלה אלא בעושה מעשה בידים לכתחלה כגון נוטע ערלה אבל בכאן דהנאה ממילא אתיא אפי' לכתחלה מותר והא דלא הק' דרבנן אדרבנן דהא תני' ומורה ר"י משמע דחכמים נמי ס"ל הכי לכאורה היה נ"ל לומ' משום דהו"א דרבנן שני להו בין ע"ז ובין דעלמא לכך הק' ר"י אדר"י דלא יכול למימ' שני ליה מכח שדה שנזדבלה אבל האמת הוא כמ"ש התו' ד"ה הא רבנן משום דמה שגדל מן האגוז יהא מותר אבל ק' לדעת רש"י בהבריך והרכיב דאמאי התירו רבנן כיון דאית להו זו"ג אסור ולהתו' ניחא דמפרשי כפי' ב' דרש"י ז"ל ומוכרח לומ' דרש"י מפ' דרבנן אסרי הבריך והרכיב והא דאמ' מודה קאי אנטע דוקא ופליג עלייהו בהבריך והרכיב ומתיר וכללינהו בחדא בבא ונקט מותר אכולהו וק"ל כן פי' אמשי"ח נר''ו:
דף מ"ט ע"א גמ' ישן יוצן ע"כ. ולדברי התו' שכתבו לעיל דלא אמרי' זו"ג אלא כגון זבל על קרקע י"ל כגון דנתחזק ע"י עצים דהתר זו"ג הוא וק"ל:
תו' בד"ה שדה תזרע וכגון שאין הזבל בעין וכו' עכ"ל. ר"ל דלעיל בד"ה התם דקאזיל לאיבוד כתבו פי' בקונט' וכו' לכנ"ל וכו' שאינו נופל כ"כ ביחד משמ' מזה דאפי' לר"י דמתיר בזו"ג טעמיה משום דאינו נופל ביחד הא לא"ה אסור ואיך אמרי' תזרע הא כולו ביחד ולכתחלה לא עושין כן וכ"כ התו' לעיל ד"ה א"ל אף הוא נעשה זבל (דף מ"ג) לכך כתבו התו' כגון שאין הזבל בעין וק"ל:
ע"ב גמ' הלכה כר"א ע"כ פי' לענין אם היה כולו אסור דבנ"ד אנן קי"ל כר"י דזו"ג מותר וק"ל:
תו' בד"ה לא דכ"ע עוברין לשברים וכו' דהא רשב"ל ושמואל בחדא שיטה קיימי עכ"ל. וק' דהא שמואל אסר שברים ורשב"ל מתיר וי"ל דמחלוקת ר"י ורשב"ל היא גופה מחלוקת רב ושמואל והא דלא אמ' לעיל לימא דמ"ס וכו' י"ל דכאן בא לומר לימא כתנאי בכח מטעם דאלת"ה קשיא שמואל אדשמואל ופשט לו הש"ס דכ"ע עוברין לשברים ושמואל עסיק במוצא רוקא אבל רש"י מפרש דשמואל ס"ל כר"י ולא התיר אלא שברי שברים ורשב"ל אפי' בשכרים מתיר וא"כ לק"מ והתו' אזלי לשיטחייהו שכתבו בריש פרקין דשמואל כר"ל ומ"ש ה' ע"ד ז"ל דמחלוקת ר"י ורשב"ל במוצא לא נהירא דהא אמרו ע"ז נשתברה מאליה משמ' דחיזק לה ולא אמרו המוצא ודוק:
פרק רביעי
שם גמ' אלא ר"י וכו' ע"כ וה"ה דהו"מ להק' אמאי צריך זו בצד זו דממ"נ אי ע"ל אפי' אינם זו בצד זו ואי אע"ג אפי' זב"ז נמי מותר אלא דזה בכלל קו' הש"ס אפי' תרתי נמי ור"ל אפי' א' כמ"ש התו' וא"כ לא יש זו בצד זו וק"ל:
דף נ' ע"א גמ' בידוע וכו' ורמינהי אבנים שנשרו וכו' ע"כ ואין להק' דאמאי לא א"ל ולדידך מי ניחא דמ"ט דר"י דממ"נ ק' די"ל דמפרש הבריית' דר"י לית ליה ע"ל וג' אסורות מטעמ' דעושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול ורבנן ס"ל ע"ל וק"ל:
רש"י בד"ה מרוחקות בד"א וכו' עכ"ל. בא לשלול שלא תפרש סמוך לד"א וק"ל:
ע"ב תו' בד"ה בעינן כעין פנים וליכא וכו' שאין דרכן להאכיל לע"ז כדורות הא' כך נר' לר"י עכ"ל. נ"ל דט"ס מ"ש כך נר' לר"י דהא דברי רשב"ם בשם רש"י הם ואין לימ' דכוונת התו' שדברי רשב"ם נראים לר"י דהא בככרות פליג עליה ויש ליישב דנר' לר"י כוותיה בדין ולא מטעמיה א"נ צ"ל קודם וככרות שמביאים כך נר' לר"י ור"ל דע"כ נר' לר"י אבל ככרות לא נר' לו וק"ל:
דף נ"א ע"א גמ' לימא כתנאי וכו' דכ"ע ל"א בעין זביחה וכו' ע"כ ולכאורה ק' איך יהיה רב דלא כמאן וטוב להניח כתנאי ונ"ל דכוונת הש"ס דאי אמרי' כתנאי ק' מאי אשמועי' רב ואם כא לפסוק הלכה הול"ל הלכה כפ' וזהו כוונת הש"ס שאמ' לימא כתנאי לכך תי' הש"ס דכ"ע ל"א וכו' לכך אם אמ' הלכה כפ' אפשר לפ' דכ"ע ל"א כעין זביחה לכך אמ' רב שבר מקל וכו' וממילא פי' הברייתא פליגי אי אמרי' כעין זביחה וכו' וכ"הג פי' במ' מכות (דף ז' ע"ב) ומ"ש ה' ידידיה גלאנטי דאמרי' רב תנא הוא ופליג מה יענה במ' מכות דלאו רב הוא ודוק:
שם א"ל רבא לר"ן וכו' ע"כ ואע"ג דלעי' אמ' רבא בעי' זריקה המשתברת וכו' י"ל בתר דאגמרה סברה וק"ל:
שם תנן מצא בראשו פרכילי ענבים וכו' וק' לפירש"י לעיל דבעינן שיהא עבודתו בכך וא"כ אמאי אסור דהא פירש"י לקמן מצא בראשו על מרקוליס קאי וי"ל דמ"מ הרי כעין פנים איכא דמביאין בכורים לב"ה ובעינן זריקה המשתברת כדכת' התו' לעיל ונמצא רש"י סתור דידיה אדידיה וכן פי' הריג' וק"ל שם מנין לשוחט בהמה למרקוליס וכו' ע"כ. מה שהק' מהרש"א לעיל על רש"י בד"ה שבר מקל לפניה וכו' י"ל דזובח לאלהים הוא עונש ור"י קבע דבריו על החיוב ולהך הביא ראיה על החיוב ובכאן קבע דבריו ר"א על האזהרה מולא יזבחו כמו שפירש"י לקמיה בתר ואין אחרת להם וכו' ואזהרת מרקוליס מנלן וק"ל:
ע"ב גמ' א"כ לא יאמ' עליהם ע"כ. יש מי שהק' דהא אצטרי' לעיל (דף מ"ה) ומה שעליהן אסורין וי"ל דא"כ הול"ל ותראו וכו' כסף וזהב אשר עליהן ולא לכתו' קרא דלא תחמוד וק"ל:
דף נ"ב ע"א גמ' כתי' לא תחמוד וכתי' ולקחת לך ע"כ. לכאורה נר' דל"ק כלל דלא תחמוד דבק עם ולקחת לך והפסקה היא שם ויש לפ' דק' להו דפי' לא תחמוד משמ' אפי' חמדה בלב וכתי' ולקחת לך משמ' עד שיקח אותם וק"ל:
תו' בד"ה תנהו ענין לכלים וכו' ואע"ג דדברי קבלה הן וכו' עכ"ל. אפשר לקשר דברי התו' דכיון דדברי קבלה מנ"ל למימ' דלא אסרינן תקרובת מכיון דבכאן אסרי' כלים א"כ ה"ה תקרובת ומנ"ל לדוד דאינו אסור תקרובת ותי' דקודם דאתא דוד וכו' וק"ל:
ע"ב גמ' איתיביה כל הכלים אשר הזניח וכו' ע"כ. וא"ל דמאי קו' דרבנן אח"כ קנסו וי"ל דכיון דא"ל מקרא היה בידינו משמ' דזה משנים קדמוניות וב"ק ס"ל ר"א הוא ולזה הק' הרי מצינו מקרא להפך וק"ל:
שם לימא מסייע ליה וכו' ע"כ. וא"ל וכי לרבי שהוא תנא מסייעת ליה מתנא אחר וי"ל דכוונת הש"ס וממילא קו' על ר"י בן שאול דהא משנה ערוכה היא וק"ל:
שם מי לא א"ר אושעיא וכו' הא דלא ק"ל מפסוק דובאו פריצים לחוד משום דהו"א דהאי וחללוה דוקא לחומרא ולא לקולא לכך הביא דברי ר"א וק"ל:
שם לא נצרכה שיש לו בה שותפות וכו' ע"כ. אפשר ליישב מ"ש לא נצרכה דק"ל ג"כ במ"ש והא שם בסתר ר"ל וא"כ כזקנותו שאמ' של חברו משמ' שבא לשלול דדוקא של חברו הא של ישראל לא ופשיטא הא בהדיא קרא כתי' ותי' לא נצרכה וכו' וק"ל:
רש"י בד"ה מאי כיון דאיסורא לא בטיל וכו' דלית להו טהרה במקוה בשאר טומאות דנימא וכו' כצ"ל ר"ל דק"ל דמאי איריא אוכלין אפי' כלים נמי כיון דאיסורא וכו' לכך פי' דלא אמרי' כיון דאיסור' וכו' אלא אם לית להו טהרה במקוה וכו' והא דלא פירש"י ותבעי ליה כלים כפי' התו' כיון דמודה דטהורים אפי' של תקרובת נמי משום דכיון דלא פי' הש"ס ותבעי ליה כלים של תקרובת בהדיא ש"מ דלא איירי בתקרובת ולתרוצי קו' התו' י"ל דמעיקרא קודם קו' ותבעי ליה גופה של ע"א הוה ס"ל דטעמא כיון דאית ליה טהרה סגי אכל כיון שהק' לו ע"א גופה הוצרך לטעמ' כיון דאיסורא ל"ב וא"כ בתר דשמעי' ה"ט אין אנו צריכים עוד לטעמ' דאית ליה טהרה במקוה ודוק:
תו' בד"ה משום כספה וזהבה של ירושלם שהיה וכו' עכ"ל. פי' דק"ל דמאי איריא כסף וזהב אפי' נחשת נמי ותי' דלפי שלא היה משבע של ירוש' אלא כסף וזהב דוקא ומה שפי' הרי"ג ל"ג ודוק:
דף ג"ן ע"א תו' בד"ה אבל בצורף ישראל לאו דוקא צורף איידי דנקט צורף גוי נקט נמי צורף ישראל עכ"ל. ואפשר נמי האי דנקט צורף משום דסתם לוקחי מתכות צורפים הם כמ"ש רש"י בד"ה סתם לוקחי מתכות וכו' וק"ל:
בד"ה או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת וכו' ול"ק דקאמ' תיקו ופשט בתר הכי דהכי אשכחן וכו' עכ"ל. פי' דק"ל לגי' הריב"ן דקאמ' תיקו ואמאי לא פשט ותי' דל"ק דקאמ' תיקו ואח"כ פשיט כתי' מיתיבי שתי' קו' מיתיבי וכוונתו לפשוט נמי הבעיא ואע"ג דאמ' תיקו מ"מ בכמה דוכתי קאמ' תיקו ופשיט כתר הכי ודוק:
ע"ב גמ' אמר ריב"א אמר ר"י בימוס אבן אחת מזבח אבנים הרבה ע"כ. ולכאורה ק' כיון דשמיעא ליה הברייתא א"כ מאי קמ"ל וי"ל דר"י אמר דין בימוס ודין מזבח והש"ס בדברי ר"י לא אמר מזבח משום דל"פ אלא בבימוס ואמר ר"י בימוס אכן וכו' והש"ש הביא דבריו על הברייתא א"נ בתר הכי שמיעא ליה וק"ל:
תו' בד"ה דאי תנא לוה הו"א וכו' ועוד וכו' עכ"ל. לפי טעם א' דוקא למ"ד צורף ישראל מחלוקת ולפי' ועוד אפי' למ"ד צ"י ד"ה בטל אתיא כר' דוקא וק"ל:
דף ד"ן ע"א תו' בד"ה מתקיף לה ר' זירא אונס רחמ' וכו' ועוד קשיא וכו' עכ"ל. ועוד קשיא לפי ואין לומ' וק"ל:
בא"ד וא"ת מאי קמייתי למפטר אונס וכו' וי"ל וכו' עכ"ל. ר"ל דאי אמרי' דקו' ר"ז על לכתחלה שאין למסור עצמו א"כ ק' דדילמא מטעמא דקרקע עולם היא אבל עכשיו דאמרי' דקו' ר"ז על בדיעבד שפטור א"כ מה שק' וא"ת י"ל וכו' וק"ל:
ע"ב גמ' דבר אחר הרי שגזל סאה וכו' ד"א הרי שבא על וכו' ע"כ. נ"ל האי דנקט ד"א דק"ל קו' דמתני' א"כ יאבד דבר שאין צורך העולם בו וכו' ולכך אמר ד"א הרי שגזל וכו' וא"כ בכאן ג"כ אמרי' עולם כמנהגו נוהג וא"ת דמה ראיה מביא דשאני התם כיון שהוא דבר כללי וכי סאה בתוך כור הכור יצמח והסאה לא תצמח דלא שייך זה אבל בכאן אמאי לא יאבד דבר וכו' ותי' ואמ' ד"א הרי וכו' אמאי יוליד דכמה נשים יש שאינן מתעברות אלא עולם כמנהגו נוהג וכו' ה"נ עולם כמנהגו נוהג וכו' וק"ל:
רש"י בד"ה למעוטי ערלה וכו' ואע"ג דאיהו אסיר לאתהנויי מינייהו וכו' לאו מערלה קמייתי ליה וכו' עכ"ל. ר"ל ואע"ג דאסור לאתהנויי מערלה וכלאי הכרם מ"מ האי הנאה קא מטיא ע"י ערלה אבל לאו מערלה ממש מטיא ליה אלא ע"י דהא מפירות מטיא דהיינו על ידיה וכיון דלאו מערלה ממש מטיא אלא מפירות הקילו חכמים ומה שהגיה מהרש"א לפי הגהתו ר"ל דהאשה מטיא לה הנאה מפירות. אבל הוא מטיא ליה הנאה. מערלה דפירות באו מערלה וכיון דהאשה באה לה הנאה מפירות ולא מערלה התירו חכמים ודוק:
תו' בד"ה מכרן וקדש כדמיהן פירש"י וכו' א"נ משום פו"ר וכו' עכ"ל. וק' דפשיטא וכי איסור א"א יהיו גוזרים חכמים ומהו שאמרו פ"ו ותי' אחי הרב משי"ח דאא"ל כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וק"ל:
בד"ה משום דהוי ע"ז ושביעית תימא וכו' וא"כ אי הוה כתי' חד לא אתי חבריה מניה עכ"ל. ר"ל דמ"ט דאמרי' ב' כתובי' אין מלמדין מטעמ' דאם באו ללמד הול"ל חד קרא דוקא והאחד ילמד מחברו כיון שבאו ללמד אבל בכאן אי כתי' חד לא אתי חבריה מניה ואצטריכו ב' והרי"ג לא עיין יפה בתו' ודוק:
דף נ"ה ע"א תו' בד"ה והשאר מותר פי' אף בשתיה וכו' לישני ליה דמותר דמתני' היינו בהנאה וכו' עכ"ל. וקמ"ל רב הונא דל"ת אפי' נמשך מותר בשתיה וק"ל:
דף נ"ו ע"א תו' בד"ה ר"ע משיקפה תימ' כוון דר"ע וכו' וי"ל דש"ה דאיכא למיטעי וכו' עכ"ל. ולתירוצם ק' דמאי קמיבעיא ליה קיפוי דבור או קיפוי דחבית דאם קיפוי דחבית הול"ל עד שיקפה ולקושייתם נ"ל לתרץ דאגב דנקט ת"ק משירד לבור נקט הוא ג"כ משיקפה ושוב מצאתי דכך תי' התו' במ' מציעא ע"ש וק"ל:
דף ז"ן ע"א תו' בד"ה דאי משכחנא תנא דאסר כר"נ וכו' תימא הא איכא תנא וכו' עכ"ל. וקו' התו' לפי ס"ד דהביא ראיה מר"נ דאפי' לא אסר אלא ביד ואעפ"כ כת' דאי משכחנא תנא וכו' א"כ אמאי לא הביא ראיה ממתני' דלא אסר אלא ביד וק"ל:
בד"ה אימור דאר"ן ביד וכו' משמ' שלא פירשו וכו' עכ"ל. ר"ל יש מי שרוצים למתוק ברגל מי אמר וטעמייהו דמשמ' שזה החילוק לא פירשו רנב"י בדבריו והא ודאי פירשו בהדיא ולכך לא היו רוצים לקרות ברגל מי אמר ולפי גי' זו דלא גרסי ברגל מי אמ' ק' דמאי ראיה מביא מר"ן דהא לא אסר אלא ביד וי"ל דכוונת הש"ס דרך משא ומתן בעלמא ולפי' ר"י ניחא וק"ל:
בד"ה ה"ג ברוב הספרים וכו' ועוד דאם אינו אוחזה בירידתו לבוד היכי דייק שלא וכו' והא בכ"הג בזב אינו טמא עכ"ל. פי' לפירושם דכפי פירש"י ק' מאי תי' לו הש"ס דקאזיל מיניה ומיניה וניח' ליה בדיוק הש"ס דשלא בחמתו לא והא בכ"הג בזב טהור והקו' עדין במקומה עומדת דס"ס ק' וק"ל:
בד"ה תינוק ב"י פי' ואסור בשתיה וא"ת וכו' נ"ל דכוונת התו' היא דלכאורה הייתי מפ' דפי' הש"ס כך דרב אסר תב"י אפי' בהנאה ורב כהנא ור"א הק' לו דמ"ט אסרת בהאי עובדא ש"ד והא דוקא תב"י שהוא מגע גוי בגופו אבל ע"י ד"א לא ומ"ט אסרת בהאי עובדא דהוא ע"י ד"א והשיב להם רב אימור דאמרי אנא בהאי עובדא בשתיה אכל בהנאה מותר ותכ"י אסור אפי' בהנאה דהוא בגופו נגע וכפ"ז קו' וא"ת עדין קו' היא דתי' מה שתי' וי"ל לא שייך וכי הקילו כל זה מתינוק דאסור בהנאה בנפל לבור מותר אפילו בשתיה דחות דרגא דוקא לכך פי' התו' פי' תב"י עושה יי"נ בשתיה דוקא וא"כ מה שהק' וא"ת י"ל וכו' ודוק:
בד"ה גדולים הם קטנים לא וכו' והק' הר"א דלישני ליה מלו שאני וכו' עכ"ל ור"ל בעינן תרתי מלו וקטנים אבל גדולים אע"ג דמלו עושים י"נ וק"ל:
ע"ב רש"י בד"ה הניחא למ"ד טמא וכו' הכי איבעי ליה למיתני וכו' עכ"ל. התי' לא מפרשי כהאי כירוש' דלא ליתני כלל ב"ה בדוק ומדרס אלא מפרשי דקאי אמלת וכן אע"ג דתני ב"ה כדמוכח מד"ה והא וכן קתני ומד"ה הא קמ"ל עבדים דומיא ב"ה וא"ת וכו' וטעמייהו דסברי דעיקר קו' הש"ס אמלת וכן משום דהיא חידוש וק"ל:
בד"ה הא קמ"ל וכו' ודאי לענין יי"נ ערבינהו ומיהו לאו לענין קטנים ולאפוקי מדרב אלא לענין גדולים וט' כצ"ל וקאי אדלעיל וק"ל:
תו' בד"ה הא קמ"ל עבדים דומיא דבני שפחות נר' דהכי המ"ל האי וכן כשאר וכן דעלמא וכו' עכ"ל. ר"ל דל"ד לדלעיל שתי' התו' דמשמ' ליה דקאי אגדולים ואקטנים דשאני התם דבעבדים קטנים עיי"נ ולכך לא ניחא ליה לשנות דקאי וכן אגדולים דוקא אבל בכאן דעבדים שוים לבני שפחות דקטנים אין עושין יי"נ אע"ג דהחדוש הוא בגדולים מ"מ הרי הם שוים ולתי' ב' שתי' התו' דמשום גדולים לא אצטרי' וכן י"ל דהתם דבני שפחות קטנים אין עיי"נ א"כ לא אצטרי' למתני וכן משום גדולים דלא עדיפי כולי האי אבל בכאן דאפי' עבדים קטנים אעיי"נ הו"א דהאי מעליותא בבני שפחות בגדולים דאעיי"נ לכך אצטרי' וכן ודוק:
דף נ"ח ע"ב גמ' לא צריכה דקא מריק ארוקי ע"כ וקו' הש"ס ג"כ קאי על מאן דאסר ובזה ניחא מלח לא צריכה דאי למאן דמתיר איך יבא מלת ל"צ אבל כיון דקאי אתרוייהו אמ' מלת ל"צ ר"ל דלא צריכינן לטעמא דה"ד דרבנן כי הני שיכרא שתו אלא ודאי חמרא וכו' אלא משום דמוריק ארוקי דאלת"ה ח"ל מטעם כחו שלא בכוונה וכן נמי ק' והא קא חזו וכו' והא קא נגע וכו' קאי אתרוייהו וק"ל:
תו' בד"ה שמזגו נכרי ואע"ג וכו' וה"נ דאמרי' בסמוך צא והכריז על יינם משום יי"נ עכ"ל. כת' מהרש"א ז"ל מליש' דצא והכריז וכו' ואפשר דליש' דיי"נ משמ' להו לאסור בהנאה ומשום קנה עכ"ל. נ"ל פי' דבריו כך דמשמעו' משום יי"נ ולא קאמ' יינם שהוא יי"נ ש"מ דהוא מטעם גזירה ולכך קאמ' משום יי"נ דלאו יי"נ הוא וג"כ משמעו' יי"נ משמ' דאסור בהנאה וכצ"ל בדברי מהרש"א ואפשר דליש' דמשום יי"נ משמ' להו וכו' ובלא טעות אפשר לפ' שטחיו' דבריו בדוחק כך דליש' דיי"נ משמ' להו דאסו' בהנאה ומשים ר"ל ומלת משום משמ' מינה קנס וה' ע"ד ז"ל פי' בתו' כך ואח"כ אמ' עיין מהרש"א דמשמ' דמהרש"א לא נתכוון לכך והוא מוכרח דכך כוונת מהרש"א ודוק:
בד"ה בצר לאו היינו בצרה והאי דאמ' רשב"ל וכו' וא"ת והתנן אלו דברים מתעשרים וכו' וא"כ לימא ליה רשב"ל בהני פירות וכו' עכ"ל ר"ל ומ"ט דר"י דאמ' אדמקטורך עלך וכו' דשמא רשב"ל אסר להו בהני פירות וק"ל:
דף נ"ט ע''א בד"ה דאר"י משום רשב"י וכו' ותימא וכו' עכ"ל ובכללים שכמ' ברכות אית' דתרי רשב"י הוו חד רבו של ר"י וק"א כת' מנ"ל הא ושוב מצאתי שכ"כ התו' בסוכה (דף י"א) בד"ה דברי רשב"י וכו' וק"ל:
ע"ב בד"ה נקטוה לידיה כי היכי דלא לישכשך ג"ל וכו' ורשב"ם פי' דבשביל שנגע וכו' אבל לאחר שנטל האתרוג וכו' עכ"ל. ר"ל דכפי פי' א' של התו' האי עובדא לא אתי אלא כרבנן דשרו מדידה ביד משום טירדא אבל לר"ן דלא חייש לטידרא ואסר א"כ מכ"ש בכאן דאסור אבל לפי' רשב"ם אפי' ר"ן מודה בכאן דמותר דלא דמי למדידה דהתם רצון הגוי ליגע ביין ולכך אסור אבל בכאן דרצונו ליקח האתרוג מן החבית ואיך שיהיה מים או שמן או יין מותר דמגע שלא בכוונה מותר ואפי' בדליכא טרדא וק"ל:
דף ס"א ע"א תו' בד"ה המפקיד יינו של נכרי פירש"י במהדורא וכו' בעיר שכולה גוים אסור ואף בפתח פתוח כיון שאין כאן מפתח וחותם עכ"ל. ובריית' דקתני בחצר אחרת אסור אף במפתח וחותם התם שאני שלא כת' התקבלתי וגם אין פתח פתוח וכן כת' הרא"ש ז"ל וק"ל:
ע"ב רש"י בד"ה אם נתפס עליו כגנב אם גוי חלש וכו' עכ"ל. לכאור' היה נר' פי' נתפס עליו כגנב אי מצי לאישתמוטי ויש לו טענה להנצל אסור ואי לאו מותר ע"ד מ"ש רבא בעצמו בפ' בתרא (דף ע') אבל נר' טעמו דאם כוונת רבא בכאן כך א"כ אמאי לא הק' עליה ההיא דנעל הפונדק או שאמ' לו שמור לזה פי' אם גוי חלש וכו' והר"ן ז"ל כת' דאחרים פי' אי מצי לאישתמוטי וכו' וק"ל:
תו' בד"ה עד שיהא שומר יושב ומשמר תימא וכו' וי"ל וכו' עכ"ל. קו' התו' ותירוצם על המתני' כדמוכח מתי' אבל על המתניתא יש לתרץ דנקטה ליש' דמתני' וק"ל:
פרק חמישי
דף ס"ב ע"א גמ' אמר ר"י קנס וכו' ע"כ ודברי ר"י לרבא דוקא ולא לאביי וק"ל:
רש"י בד"ה שכרו מותר כל שכרו וכו' דאע"ג דאגרא וכו' עכ"ל. נ"ל דכצ"ל קס"ד כל שכרו וכו' דאע"ג וכו' מכח הש"ס לקמן (דף ס"ה) וק"ל:
ע"ב תו' בד"ה שכרו לסתם יינם וכו' עכ"ל. והתו' לעיל (דף נ"ו) דכתבו דע"י מעשה שאלו פי' שצייר לידיה ועשה מעשה כך ובא לשאול אם מותר לעשות כך וק"ל:
בד"ה דאגר לארביה לסתם יינם תימא וכו' ודמו לחמרין וכו' עכ"ל. ואע"ג דטעמ' דחמרין דנפיש אגרייהו דדמי לסחרה מטעמא דלאכלה ולא לסחור' ובכאן לא שייך האי טעמ' וא"כ מאי שנא אי נפיש אגריה או לא י"ל דכמו דבחמרין דאע"ג דלאו לסחורה היא ואעפ"כ כיון דנפיש אגרייהו ודמו לסחורה ואתו אינשי. למעבד סחורה ממש ג"כ בכאן ביי"נ בארבא כיון דנפיש אגריה ודמי לסחורה אתו אינשי למעבד סחורה וק"ל:
בד"ה אתי לזבולי וא"ת ומה בכך וכו' וי"ל דלכתחלה יש לחוש לדברי רבנן וכו' עכ"ל. וק' דהא כתבו התו' לעיל (דף מ"ג) דאף לר"י אוסר לזבל לכתחלה ולא פליגי רבנן ור"י אלא בדיעבד ואיך כתבו התי' דלכתחלה יש לחוש דמשמ' דר"י לא חייש וי"ל דר"י לא אסר לכתחלה אלא כגון דלוקח זבל ע"ז ומזבל בו אבל בכאן מי שמזבל בו אינו יודע דשל יי"נ הוא והו"ל כבריעבר ואינו אוסר וגוזר שמא יבא לכתחלה ולכך כתבו התו' דלכתחלה יש לחוש וכו' ודוק:
דף ס"ג ע"א גמ' בזונה נכרית דלא קניא במשיכה וכו' ע"כ. הא דלא אוקים הש"ס לעולם בזונה ישראלית ובטלה זה והא דעשתה משיכה והא דלא עשתה במשיכה משום דא"כ נתן ואח"כ בא עליה והוא וק"ל:
תו' בד"ה כגון דקאי בחצרה וא"ת וכו' וי"ל וכו' ואינו יכול לדחותה לא' מן השוק וכו' עכ"ל. מה שהק' הרי"ג ז"ל דא"כ אמאי לא מתרץ הש"ס תרוייהו בטלה סתם וקאי בחצרה ובדלא אית ליה בחצר אלא הוא והו"ל אותו הטלה המבורר בשעת ביאה ומתני' דתני אסור דקאי עם טלאים אחרים עכ"ל. נ"ל דלק"מ דא"כ יכול לדחותה ולומ' דזה אינו טוב אני מביא לך טלה אחר טוב ממנו אבל אם יש שם טלאים אחרים תאמ' היא שתבחור משם והו"א דאסור קמ"ל וע"ש מה שתי' וק"ל:
בד"ה ואינו חושש לא משום שביעית וכו' פי' הקונט' וכו' וק' מי הזקיקו לשנות וכו' עכ"ל. פי' מדקאמ' רש"י ותניא אין מוסרין וכו' ואם פי' דבריו משום שפורע חובו מאי איריא ג' סעודו' אפי' סעודה א' אסורה משום שפורע חובו אלא ודאי פי' דבריו משום דדמי איסורא קא פרע והא דלא פי' יי"נ ומעשר בשביעית דדמי איסור קפרע משום דבמעשר לא שייך דמי איסור קא פרע וק"ל:
בא"ד וקשיא דמדמי לעיל וכו' עכ"ל. עיין מה שהק' מהרש"א ויש ליישב דקושייתם על הש"ס ולא על רש"י א"נ אפשר לומ' דכוונתם דלפי שיטת רש"י ק' כל הקושיות כולם ואף זאת בכללם ואע"פי שנוכל לתרצה מ"מ הקו' האחרים מה יתרץ בהם אבל לפי שיטתם ל"ק הקו' האחרים וזאת הקו' נוכל ליישבה משום דניחא ליה וכו' וק"ל:
בא"ד דא"כ מאי וכו' שאני התם דחליפין מותרין וכו' עכ"ל. ובמ"ש יתורץ קו' אחת דרב ששת אדמותיב אדר' ינאי לותיב אברייתא דאתנן עם ברייתא דשביעית והרי"ג ז"ל הניחה בצ"ע וכת' דדוחק לומ' דר"ש מתני' דאתנן לא שמיע ליה ולעד"ן דבדברי התו' ליתא להאי קו' כלל דמפ' ברייתא דאתנן מטעם חליפין וא"כ ראייתו אינה ראיה וק' על ר' ינאי ממתני' דאומר אדם וכו' ודוק:
בד"ה והא מחסרא משיכה פי' וכו' ולא דמי לההיא דפ' הזהב וכו' כיון שמעל מן התורה וכו' עכ"ל. וצ"ע דאמרי' בפ' הזהב לר"י דאמ' ד"ת מעות קונות הביא ראיה מהא דנתנה לסיטון ואתנן נמי מן התורה הוא ומאי קאמרי כיון שמעל מן התורה ושוב מצאתי שהרי"ג ז"ל הניחה בצ"ע ואפשר לי ליישב כוונת דבריהם במ"ש שם דא"ר חסדא כדרך שתקנו משיכה למוכרין כך תקנו משיכה ללקוחות וכו' לר"י ר"ש לית ליה דרב חסדא רבנן אית להו דרב חסדא ע"כ וא"כ בכאן באתנן נמי הפקיעו ג"כ ממנה דקונה הטלה בביאה והוקש' להם אמאי לא הפקיעו ג"כ מהנותן לסיטון דלא קנה וא"כ לא מעל ותי' דכיון דמן התורה מעל איך יפקיעו המעילה ממעות הקדש ר"ל דבהא כ"ע אפי' רבנן אית להו דלא תקנו משיכה בכאן ללוקח ולא הפקיעו ממנו וא"כ משעה שנתנו לסיטון מעל דלוקח לא מצי הדר ביה וא"כ כיון שמן התורה קנה תכף ומיד כשנתן המעות ומעל איך יכולים להפקיע דכיון שיצאו לחולין מעל אבל באתנן כיון שלא קנתה לא נקרא עליה שם אתנן אבל בהקדש כיון שיצא מידו לחולין מעל ונקרא שם מעילה עליהם ולכך אוקמוה אדאורייתא וזה משנלע"ד ליישב דבריהם ודוק ומהר"ם ז"ל לא עיין כפ' הזהב ע"ע:
ע"ב רש"י בד"ה א"ה וכו' ולא משכח אלא בצאו ואכלו וכו' ליפלוג ולתני וכו' וכ"ש היכא דנסתלק לגמרי עכ"ל. והא דהאריך רש"י ז"ל בלשונו נ"ל דק"ל דדילמא דמאי קו דהיא גופה דידה היא ר"ל אותו החידוש שרציתי לומ' הוא בעצמו שלו הוא ותנא גרע חדא מינייהו דדוקא בצאו ואכלו ואני כורע הוא דאסור הא דינר זה אפי' בחנוני המקיפו אפ"ה מותר כאורחיה דהש"ס בבמה דוכתי לזה השיב רש"י דכיון דזה החידוש נשמע מחברו דעדיף מניה ומכ"ש החידוש האחר א"כ הול"ל לש"ס ליפלוג וכו' בד"א כח"ה אבל בת"ש אסור וק"ל:
בד"ה ה"ג והכא אמ' ר"פ וכו' גירסתו בש"ם לא יש שם אלא הכא אמאי וכו' מדקאמ' והכא דקתני חושש וכו' ואפשר ליישב דבא רש"י לפרש דשלא תפרש פי' הכא א"ר פפא כמו הכא תרגמה לאפוקי התם אמר ר"פ וליתא לכך פי' והכא דקתני וכו' ואינה דבוקה הכא עם אמר ר"פ וק"ל:
תו' בד"ה שהקדים הא דלא פריך וכו' משום דניחא ליה לאוקומה כולה במקדים עכ"ל. פי' לפי' דק' להו דלא ליתני דינר זה אלא כצאו ואבלו ואני פורע ודלא הקדים דינר מותר ומכ"ש דינר זה ותי' דניחא וכו' ר"ל דכיון דהקדים לו דינר ופרע ממנו בע"ה ובדינר זה ג"כ הוי באילו הקדים כיון שלא נתן הפירות עד שנפרע וניחא ליה לתנא לאוקומי בולה בחדה אוקמתה ודוק
בד"ה אין עודרין עם הגוי בכלאים הרבה ר"ת דחק וכו' ואפי' בח"ל שנוהג בה חדש כדקי"ל נמי במנחות עכ"ל. ר"ל דמנ"ל דהלכה כר"א דילמא כת"ק לזה כתבו כדקי"ל נמי כמנחות דח"ל נוהג בה חדש וק"ל:
דף ס"ד ע"א תו' בד"ה מסתברא דמי ע"ז וכו' ונר' הטעם כי וכו' ולא לכ"נ עכ"ל. ולפי דבריהם ניחא מלת מסתברא דלכאורה מלת מסתברא דהא ראייתו מרבה בר אבוה ולא מסברא וק"ל:
בד"ה ודילמא שאני התם וכו' וא"כ תפשוט בעיין דהא משמ' מתוך הברייתא וכו' וי"ל דלעולם היה פשוט להם וכו' עכ"ל. ואע"ג דמעיקרא לא שמיע להו ברייתא מ"מ ביון דשמעי' מברייתא דשוים הם א"כ נר' דזה דבר פשוט ובלאו ברייתא פשיטא להו דשוים הם ותי' דלעולם היה פשוט וכו' ר"ל דאפי' להמקש' היה פשיטא ליה דיי"נ קיל ולא קמיבעיא ליה אלא בדמי ע"ז:
ע"ב רש"י בד"ה גר שאוכל נבלות ושאר כל המצות מקיים עכ"ל. לכאורה ק' מה בא רש"י לחרש ונ"ל דלפי מ"ש בש"ס זה גר אוכל נבלות שקבל עליו וכו' ק' וכי הגרות הוא במה שאוכל נבלות והול"ל זה גר שקבל עליו וכו' ואוכל נבלות כמ"ש ר"מ זה גר שקבל עליו שלא לעבוד וכו' לזה תי' רש"י כאילו אמ' זה גר שאוכל נבלות ושאר וכו' והשי"ן שבשקבל היא צריכה בגר שאוכל ואז הפסקה היא בקבל עליו ולא בשאוכל נבלות וק"ל:
תו' בד"ה תנ"ה פי' כמו שמתרץ ר"פ וכו' עכ"ל. ר"ל דק' להו דליכא למימ' דראיתו דמתני' עסיקא בירושה דוקא מדתני' בד"א שירשו. ולית' דבלא"ה ממתני' נמי יש ראיה דלא קתני אלא שירשו ומה חידוש יש בתנ"ה לזה כתבו דהראיה היא דירושת גר הקילו בה רבנן דליכא למימ' מטעם בדידה וכו' ולא ניחא להו למימ' כמ"ש בקידושין (דף י"ז) דא"כ אמאי ברשותו אסור דלפי דבריהם שם ק' דא"כ אמאי מביא תנ"ה אבל בכאן לא רצו לומ' כך ולזה .דייקי דבריהם מ"ש כאן מייתי שפיר דודאי וכו' ר"ל אף על גב דיש ראיה קצת ממתני' מ"מ רצה לאתויי שפיר מתנ"ה וק"ל:
דף ס"ה ע"א גמ' אמר אביי כי תנן נמי מתני' לעתותי ערב ע"כ. וק' דא"כ ליפלוג וליתני בדידיה דאפי' שברו למלאכה אחרת אי לא א"ל לעתותי ערב אסור מב"ש אם שכרו לעסוק כיי"נ וי"ל דזהו רישא דמתני' דשיכר את הפועל ביי"נ דכיון דלא א"ל לעתותי ערב ואין יכול ליתן לו שכרו עד שיעסוק ביי"נ נמצא כאילו שכר הפועל ביי"נ ממש דהחילוק בין לעתותי ערב ובין דלא א"ל לעתותי ערב זהו פי' דמתני' וק"ל:
תו' בד"ה טעמ' דא"ל לעתותי וכו' א"נ שכרו מותר וכו' עכ"ל. וליכא לאקשויי מרבא דבשלמא לפי דעת רבא שייך לפ' שכרו מותר מקצת שכרו אבל אם תפרש מתני' כרשב"ג מוכרח דפי' שכרו כל שכרו משום דאלת"ה מאי חידושא אתת מתני' לאשמועי' דאפי' ביי"נ גופיה רשב"ג מתיר וזה בכלל המחלוקת ומאי אתא לאשמועי' אלא מוכרח דאתא לאשמועי' דכל שכרו מותר והיכי דמי דבל שכרו מותר א"נ כוונת התו' דשאני רבא איכא למימ' דאגב האיסור דכל שכרו מותר נקט ההיתר נמי שכרו אבל כרשב"ג מאי איכא למימ' ועיין מהרש"א ז"ל ודוק:
ע"ב תו' בד"ה כי קא טרח בהיתרא קא טרח וכו' שאינו יי"נ עד שיגע בצ"ל ור"ל עד שיגע הנכרי ביין וק"ל:
בד"ה אבל עושין אותו תכריכין למת מצוה וכו' והא דתלי טעמא בלועג לרש משום דהעומרי' יש להם והוא וכו' עכ"ל. פי' דבא ליתן טעם דאמאי מטילים ציצית עכשיו עד שיקומו לעת"ל ויטילו ציצית כיון דטעמ' משום דאין מצות בטלות לעת"ל ותי' דהעומדים וכו' ר"ל דיש מהעומדים שיש להם מאותם שלא מתו ועדיין חיים והוא אינו יכול לעשותו ונמצא לועג לרש שאינן חשובים כחיים אלא כמתים ולשון מגומגם הוא ושמואל מוקי וכו' ר"ל בפ"ב דנדה מוקי הך דהכא כר"י וכו' וק"ל:
בד"ה תבלין של כ' וג' שמות וכו' והא דטעמא לא בטיל לא בעי וכו' עכ"ל. ר"ל דק' להו דכיון דלא בטיל אמאי צריך צירוף הא אפי' משהו וק"ל:
בד"ה תכלין וכו' פירש"י וכו' והשתא ניחא דמשכחת לה וכו' עכ"ל. ולפ"ז אצטרי' דברי חזקיה דבלא דבריו ל"ק כלל דשאני הכא מטעמא דאיסור אחד ואע"ג דאינן ב' טעמים אבל לפי דברי רש"י בלאו דברי חזקיה מרישא ג"כ קשיא אלא הביא דברי חזקיה לאלומי ולהקשות אפי' מסיפא וק"ל:
בד"ה רבינא אמר וכו' ה"מ בשהאיסורים בעין אכל וכו' אפי' ר"מ מורה לחזקיה וכו' עכ"ל. פי' לדבדיהם דרבא מפ' דברי ר"מ דאית ליה מצטרף דוקא אם האיסור בעין אכל אם אינו בעין אלא טעמו אם שוים במתיקה הו"ל כאילו בעין ומצטרף אבל לדעת רבנן דאית להו דאין מצטרף אפי' בעין ומכ"ש טעמו לית להו בתר טעמא אזלינן דזה דוקא לר"מ וברייתא כר"ל ולרבנן אית להו דבב' איסורים לא אזלינן לא בתר טעמא ולא בתר שמא ולא דרשי כל תועבה אבל לענין אם הוא מין במינו או לא רבנן מידו דבתר שמא אזלינן ורבא אית ליה כרבנן ואביי מפ' הברייתא אליבא דכ"ע ולא פליגי על ר"מ אלא אם אינם שוים בטעמ' אבל אם שוים בטעמ' כ"ע מודו דבתר טעמ' אזלינן ובמ"ש נתיישב דבריהם יפה ודוק ואין לומ' דכוונת התו' דשאני הכא דהאיסור הוי בעין דחמירא דחטי ושערי הם בעין ורבא אית ליה כר"מ דלית'. חדא דמשמ' מהש"ס דאמ' הא מני ר"מ היא ור"ל ולא קים ליה כוותיה ועוד דמה ענין האיסור בעין לענין מין במינו דבשלמא לענין הצירוף כיון דאכל מאיסור זה ומאיסור זה בעין מצטרפים מטעמ' דלא תאכל אבל לענין אם הוא מין במינו או לא כיון דב' מינים הם מה הועיל אם האיסור בעין כנ"ל:
בד"ה אביי אמר ריחא מלתא חיא וכו' וטעמא דרבא וכו' וד"ה רבא אמר ריחא לאו מילתא היא וכו' עיין בדבריהם שיש בהם כמה קושיו' ודקדוקים ואף כפי פי' מהרש"א ז"ל ק' ע"ש בטיב:
בד"ה וכן חומץ שנפל וכו' מרישא שמעי' ליה עכ"ל. ר"ל דתנא ברישא דהתירום מטעמ' דנט"ל ומ"ש וג"ף צ"ל כג"ף וק"ל: