כרוב ממשח (שלם)· רבי שלמה ורבי חיים אלפסי
חידושי מהרח"א זלה"ה
ספר כרוב ממשח
מסכת ברכות
דף ב' ע"א גמ' וליגמר מניה שם ואל תעשה שאני ע"כ והאי דחייה נמי תרתי נמי כי היכי דלא ליגמר מוהתעלמת דהא האי דחייה דאיסורא מממונא לא ילפי' לא תועיל עכשיו כלל דהרי מצינו ברייתא דולאחותו ואעפ"כ כ"ה דוחה איסור' אלא מוכרח דהאי דחייה דשוא"ת תדחי נמי דלא ליגמר מוהתעלמת ומשמ' מזה הדבר שהוא שוא"ת אפילו דאורייתא כבוד הבריות דוחה דליגמר מינייהו וק"ל:
דף כ"ד ע"ב תו' בד"ה לדידי לא סבירא לי פי' משום תרתי מילי וכו' עכ"ל. נ"ל שהוק' להו דהול"ל לר' אבהו אמאי פסקת א"כ מאחר שפסקת אם שהית כדי לגמור את כולה חוזר לראש ומאי האי דקאמ' ליה לדידך דסבירא לך דמשמ' לדידך דס"ל שחייב להפסיק אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש אבל לדידי דס"ל דאינו חייב להפסיק אפי' אם שהה אינו חוזר לראש לכך פי' התוס' פי וכו' וק"ל:
בא"ד וא"כ הו"ל ראוי ר"ל מאחר שאינו חייב להפסיק הו"ל אותו המקום ראוי. ואפילו דפסק אין קרוי הפסק וא"כ בכאן בק"ש אפי' שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש אבל לר' אבהו דסובר שחייב להפסיק וא"כ הו"ל אותו מקום אינו ראוי לכך אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ודוק:
דף ל"ב ע"ב תוס' בד"ה גדולה תפלה . וכו' שהרי מרע"ה אע"פי וכו' עכ"ל ודבריהם ז"ל סתומים וחתומים כס' החתום ולעד"ן דלכאור' יש לפ' במ"ש הש"ס גדולה תפלה יותר ממע"ט היינו אע"פי שלא יש לו מע"ט אם יש לו תפלה מהני משא"כ מע"ט דצריכים לתפלה וזה הפי' ששללו התו' מתרי טעמי חדא דמהיכא מייתי ראיה ממרע"ה שאני מרע"ה לפי שיש לו מע"ט ומהיכן הראיה על שיש לו מע"ט אפי' בלא תפלה ועוד איך יעלה על הדעת לומ' אפי' בלא מע"ט תפלה מהני וכטובל ושרץ בידו ומ"ש מהרש"א זל דראיית הש"ס דמדלא זכר מע"ט כלל ש"מ דלא הכריע אלא תפלה מ"מ ק' דדילמא כיון דמרע"ה יש בידו כבר מע"ט ולא הוצרך עכשיו אלא לתפלה לכך הזכירה שצריך לה דוקא ולעולם. תרוייהו צריכי ומהיכן ראיה דתפלה לחוד סגי וע"ק דא"כ לא הול"ל בלא תפלה דזה פשיטא ולא הול"ל אלא תפלה בלא מע"ט ועוד דהול"ל שהוי מרע"ה לא תלה הכתו' אלא בתפלתו ולא כנוסחת הש"ס ולא נענה וכו' ולא במע"ט ומאי האי דכת' שהרי וכו' הוצרך לתפלה דמשמ' דהיינו רבותיה הא ודאי רבותי' דאפי' תפלה לחוד סגי לכך פי' התו' דהגדלות היא מע"ט בלא תפלה ובזה יבוא הראיה בטוב שהרי מרע"ה אע"פ שהיה לו מע"ט הוצרך לתפלה ואל תאמר שמע"ט סגי לחוד אלא צריך תפלה וזהו הגדלות אע"פי שיש לו מע"ט צריך תפלה אבל תפלה בלא מע"ט לא סגי ושוב מצאתי שכך פי' מהראנ"ח ז"ל והביאו הר"ב ישרש יעקב אבל לא כת' הכרח הב' שכתבתי ודוק:
עוד נ"ל ליישב דבריהם דר"ל דלא תימ' דאם שואל האדם עשה למען זכיותי דשפיר מהני טפי מתפלה סתם אלא גדולה תפלה לחוד ממע"ט ותפלה כדארז"ל דדרך צדיקים לשאול מתנת חנם ולא בשביל מעשיהם ואי אמרי' כן ק' דא"כ מאי ראיה ממרע"ה דדילמא אה"ן אי משה שאל בשביל מעשיו שפיר אלא דמענוותנותו שאל סתם ואה"ן כמו זה כמו זה ועוד איך אומ' הש"ס ולא נענה אלא בתפלה דמשמע ולא מחמת מע"ט נמי ומנ"ל ואין זה פשט הש"ס והא דקס"ד הכי משום דאם נפרש תפלה לחוד סגי משמ' אפי' הוא רשע מהניא ליה תפלה לחודה וזה אינו דזבח רשעים תועבה ותפלת ישרים רצונו ולהכי קס"ד הכי ולזה כי' התו' דזה אינו אלא ר"ל מע"ט בלא תפלה סתם והשתא תבא הראיה בעצם שהרי מרע"ה וכו' ואפשר דכוונת תירוצם כמהרש"א או כמו שפי' לענ"ד אכן ראיתי למהרש"א ז"ל באגדתיה שכת' דהתו' נדחקו וכו' ומשם משמ' דהדר ביה מפי' שפי' בכוונת התו' דפי' שפי' בתו' בח"ה הוא פי' אותו לשיטתו בח"א וחלק על התו' דמשמ' דהתו' רוח אחרת אתם והיינו כמו שפירשתי לעיל ודוק היטב:
דף ל"ה ע"ב תו' בד"ה כאן בזמן שיש' עושין רצונו וכו' וי"ל וכו' ועי"ל וכו' והכא בעושין ואין עושין כי הדדי נינהו עכ"ל כת' מהרש"א ז"ל בין עושין רצונו או לא וכו' אלא דר"ל בין עושין מלאכת עצמן וכו' עכ"ל נר' דהוקש' לו בדברי התו' דאיך כתבו דעושין ואין עושין כי הדדי נינהו והא יש לחלק דגנך ודגני לכך פי' בין עושין מלאכת עצמן או אחרים עושין מלאכתן לא יש חילוק ביניהם ומפרש עושין ואין עושין דקאמרן היינו עושין מלאכת עצמן או אחרים עושין מלאכתן דאי אית ליה האי חילוקא א"כ צריך לאוקימי קרא דדגנך באין עושין אלא מוכרח דלית ליה האי חילוקא אבל ק' דקרא דועמדו זרים במאי מוקמת ליה ותי' א"א נר"ו דמוקמי' ליה לימו' המשיח ולעד"ן לפרש פי' בדברי התו' דמ"ש התו' דפליג ליה אהא דלקמן מה בין עושין ואין עושין ר"ל כי אליבא דב' תירוצים של התו' מוכרח דר"ש יש לו ג' מדרגות עושין ועושין ואין עושין ואין עושין עושין ועמדו זרים ועושין ואין עושין ואספת דגנך ואין עושין ולקחתי דגני דאל"כ ולקחתי דגני במאי מוקמת ליה ונמצא דאין עושין של ר"ש פי' עושין ואין עושין ופלוגתא דר"א עם ר"ש במדרגה ג' דהיינו עושין ואין עושין דואספת בעושין ממש ועוא"ע בעושין ממש וקרא דועמדו זרים לימות המשיח כדלעיל וכצ"ל בתוס' והכא עושין ועושין וא"ע כי הדדי נינהו וכן פי' אחי משי"ח נר"ו אבל אמ' דאין צורך לטעות דדברי התו' קאי על דברי ר"ש דפי' אין עושין דקאמ' ר"ש עיא"ע וזהו עוא"ע כי הדדי נינהו ר"ל עוא"ע של ר"ש שהיא עוא"ע כי הדדי נינהו דלא יש חילוק אלא בין עושין ממש ואין עושין וכן פי' א"א נר"ו ודוק:
דף ל"ז ע"א תו' בד"ה כהן רשות לר"ע וכו' אי ס"ל דברכה וכו' וא"כ יזמנו לעולם עכ"ל ר"ל דכיון דס"ל דברכה טעונה כוס ועל ז' המינין מברך ג' ברכות א"כ מחוייב לברך על הכוס ב"ה וצריך כוס אחר על כ"ה שבירך עליו וצריך לו כוס אחר ומברך עליו ב"ה וצריך לו כוס אחר וא"כ אין לדבר סוף ודוק:
דף מ"ב ע"א תו' בד"ה היסכו וכו' וא"ת מ"ש וכו' אפי' לא היסבו עכ"ל כת' מהרש"א ז"ל דלא ידענא מאי ק"ל דמוגמר נמי איירי בהיסבו כדמוכח ממתני' ע"כ מכוון דבריו ולי נראה דמדברי רש"י נראה דמוגמר הוי כאילו לא היסבו שהרי כת' רש"י בד"ה ואע"פ שאין מביאין וכו' שאינו מצרכי סעודה וכו' עכ"ל וא"כ כיון שכן לא משכה סעודתייהו לאחר הקביעות משא"כ ביין שלאחר המזון דהוא מצורכי סעודה דאין סעודה בלא יין בתוך ואחר שפיר נמשכת הקביעות עד לאחר הסעודה וכן דייק ל' התוס' ד"ה אע"פי וכו' ודוק כי אמת נכון הדבר:
מסכת שבת
דף קכ"ג ע"ב גמ' ה"נ מחמה לצל ע"כ ר"ל דמפ' פלוגת' דב"ש וב"ה אם הוא מוקצה מחמת חסרון כיס דדמי לסיכי ומזורי או לא וכלי שמלאכתו לאיסור הוא לב"ש מוקצה מח"כ היא ואפי' לצורך גופו ומקומו אסור ולב"ה לא דמי לסיכי ומזורי כלל דלא קפדי עליה אינשי כולי האי וכלי שמלאכתו לאיסור הוא ולל"ג ומקומו מותר ושוין דלאחר שקצב עליו אסור לטלטלו מחמה לצל וא"ת אמאי לא קבעו דבריהם אלא בי"ט ולא בשבת וי"ל דרבותא לב"ש דאפי' משום שמחת י"ט לא התירו לצורך גופו ורבה פליג עליה וסבר דכ"ע מודו דמוקצה מח"כ הוא וכי פליגי ב"ש וב"ה אם מותר לצורך גופו לקצב עליו משום שמחת י"ט לב"ש אסור ולב"ה משום שמחת י"ט היקלו לקצב עליו ושוין שאם אחר שקצב עליו בא לטלטלו אפי' לצורך גופו אסור דה"א לב"ה לא הותר אלא משים שמחת י"ט ואביי מוכרח דס"ל כרבא בפי' דמתני' דפליגי אם מוקצה מח"כ הוא או כלי שמלאכתו לאיסור ואביי ורבא פליגי אם ב"ה התיר אפי' לצורך מקומו או דוקא לצורך גופו לאביי כלי שמלאכתו לאיסור לצ"ג הוא דמותר והאי כלי שמלאכתו לאיסור הוא ולרבא כל כלי שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך מקומו מותר וב"ה התיר אפי' לצורך מקומו דאם איתא דאביי ס"ל כרבה מאי קא מקשה לרבא דשאני הכא דמוקצה מח"כ הוא אלא ודאי ש"מ דס"ל כרבא בפי' דמתני' בפלוגתא דב"ש וב"ה זה נ"ל וא"א נר"ו פי' דמחלוקת ב"ש וכ"ה בכל כלי שמלאכתי לאיסור לב"ש כל כלי שמלאכתו לאיסור אפי' לצורך גופו אסור ולב"ה אפי' לצורך מקומו מותר ושוין שלאחר שקצב עליו אפי' לצורך מקומו אסיר דלא התיר ב"ה אלא לצ"ג לאביי אבל לרבא לאחר שקצב עליו אסיר ומחמה לצל דהתיר ב"ה אפי' לצ"מ ודוק:
תו' בד"ה ה"נ מחמה לצל והא דנקט לקצב עליו בשר וכו' עכ"ל כת' מהרש"א ז"ל והמ"ל כן לאביי אלא משום דהך קו' חזקה יותר שנ"ל פי' דק"ל דאמאי לא מקשי אלא על תי' רבא דהו"ל ג"כ להקשו' על אביי דאמאי לא מקשי על רבא מדנקט לקצב עליו משמ' לצ"ג הוא דמותר ותי' דה"ה אלא הא דלא הקשו כך משים דאביי לא ניחא ליה להקשו' מן הדייק ולכך הק' מן ושיין שהיא קו' חזקה יותר דבהדיא היא א"נ פי' דבריו כך דאמאי לא מקשו ג"כ לאביי דמשמ' דוקא לקצב עליו אבל שאר צרכי גופו לא ותי' דה"ה אלא דהך קו' חזקה יותר דמשמ' לצ"ג הוא דמותר אבל לצ"מ אסור משא"כ הא קו' דעל אביי אינה כ"כ חזקה יותר ועיקר ול"נ כא דלא הק' התו' על אביי דמשמ' דוקא לקצב עליו אבל שאר צ"ג לא משום דאימא לך דבי"ט החמירו במוקצה יותר מבשבת כמ"ש הר"ן ז"ל כזאת המשנה במ' ביצה ד"ה ומכאן יש מביאין ראיה וכו' ע"ש אבל כשתירץ לו מחמה לצל א"כ אין חומרא יותר בי"ט מבשבת ואמאי לא נקט אלא לקצב עליו אבל אין להקשו' דמאי קא מקשה לרבא דלעולם לאחר שקצב עליו אסור לטלטלו אפי' לשאר צ"ג די"ט חמיר דלית' להאי קו' דאמ' לך אביי דודאי לא מפרש רבא כך משום דזה במדרגו' דלא חמיר י"ט כולי האי כיון דבשבת מותר אפי' לצ"מ א"כ בי"ט חמיר לאסור לצ"מ אבל לא לשאר צרכי גופו והא דלא הקשה ממתני' דקתני דנקטה לקצב עליו דוקא דמשמ' לצ"ג הוא דמותר אבל לא לצ"מ דאין לומ' משום די"ט חמיר דלא חמיר כולי האי מבשבת כמו שהק' עכשיו מן ושוין אלא טעמא דלא הק' משום דלא ניחא ליה להקשו' מכח הדיוק ודוק:
דף קכ"ד ע"א גמ' מדוכה ר' נחמיה היא ע"כ וק' והא רבה חור מזאת הסברא לעיל (דף קכ"ג) סבר לשנויי לה כר"ן כיון דשמעה להא וכו' ולמה לא תירץ רבה כאן שאני מדוכה דמוקצה מח"כ הוא דליכא למימ' דרבה לא חזר אלא על העלי דהא רש"י ז"ל פי' לעיל שם הני נמי מדוכה ועלי והאמת עמו דהא הש"ס אמ' תני נמי בל' רבים וי"ל דוה קודם הקו' של אביי לרבה וקודם שחזר בו כלל וק"ל:
מסכת פסחים
דף ל"א ע"א גמ' אא"ב למפרע הוא וכו' דכמאן דגבי מחיים וכו' ואע"ג דבמטלטלין נמי אמרי' הכי כדלקמי' גבי חמץ מ"מ הא קי'ל דמטלטלין דיתמי לא משתעבדי לב"ח כיון שלא היה בעין ומה שהק' התו' בד"ה משעבדנא גבי מטלטלין נמי וכו' היינו משים דמחיים זכה בהם ולא קודם באו לידי היתומים כלל וק"ל:
תו' בד"ה דילמא אתי למכליה בכותח וכו' וי"ל דשומן שעל החרס וכו' וכפ"ז צ"ל דכד אקשי רבינא לרב אשי וכי מאחר דאיתותב וכו' הו"מ לשנויי ליה דהא דמהני ליה היסק בתנור היינו לענין השומן שעליו אבל לא לענין בליעה שהתורה העידה על כלי חרס וכו' אלא דבלא"ה שני ליה שפיר ועוד צ"ל דהא דשני ליה התם בתנור של מתכות ר"ל וארבא בר אהילאי נמי לא תהוי תיובתא א"נ אפשר שרבא בר אהילאי אסר נמי של מתכות אטו של חרס וק"ל:
דף תו' בד"ה א' זכר לפסח וכו' עיין בפי' מהרש"א וכפי פי' מוכרח לומ' דהא דלא הקשו התו' על פי' ר"ח מדקאמ' ב' תבשילין ש"מ דמבושלין ממש היינו משום דעדיפא מינה הקשו ועוד כיון דתבשיל א' מבושל להכי קאמ' ב' תבשילין ולי הצעיר יראה דמהש"ס מוכח דבעי' ב' מינין ע"ש ובצלי לא שייך וצלי קדר אסור בקרבן פסח אבל במבושל שייך ודוק:
דף קי"ד ע"א גמ' מאי ד"א וכ"ת התם תרתי וכו' ע"כ וא"ל דאמאי לא הק' בדברי ב"ש שאמרו ג"כ טעם אחר וי"ל דבשלמא ב"ש לא אמרו בלשון ד"א וא"כ אפשר לומר שהם הוסיפו טעם אחר אבל ב"ה אמרו ד"א משמ' שאם לא תקשה בטעם הא' הא לך טעם אחר ולזה הק' מאי ד"א וק"ל:
מסכת חגיגה
דף ב' ע"א גמ' הכל לאתויי מאי לאתויי מי שחציו עבד וכו' וליכא למימ' דס"ס ק' הכל למאי אתא דמדיוקא דמתני' דקתני עבדים דמשמ' דחציו בן חורין חייב ועוד דקתני שאינן משוחררין משמ' דוקא שאינן משוחררין הא מי שחציו וכו' חייב די"ל דאי לא קתני הכל הו"א פי' מתני' דקתני שאינן משוחררין ר"ל שאינן משוחררין לגמרי ועדין הם נקראים בשם עבדים ומי שחציו נמי פטור להכי קתני הכל וק"ל:
שם לאתויי חגר ביום א' ונתפשט וכו' ורבותא נקט הש"ס דאפי' חגר דלא הוה בידיה לתקנו דבידי שמים משא"כ עבד דאפי' יום א' היה יכול לשחררו אפ"ה חייב וכעין האי חילוקא כתבו התו' בזבחים (דף י"ב) ד"ה ש"מ דחוי מעיקרא הוי וכו' וק"ל:
תו' בד"ה הכל חייבין וכו' וגם יש ליישב וכו' משמ' בקטן דאיירי ביה וכו' עכ"ל פי' שטחיות דבריהם דמלבד דהקושיות שהקשו ניתרצו אלא אדרבה יש ליישב דמוכרח ממתני' לפרש דאיירי בעזרה נמי והוא מדקתני איזהו קטן משמ' בקטן דאיירי ביה לעיל לפטור וקאמ' דאם יכול לרכוב על כתפו של אביו חייב ואי בקרבן איירי איך חייב דאדרבה מביא חולין לעזרה דמדרבנן הוא דחייב ואף אם כתבו התו' לקמן ד"ה איזהו קטן וכו' דמביאו נדבה מ"מ תראה שם בדבריהם כמה דוחקים ובסוף דבריהם כתבו דמיא לחינוך בנו דאינו חינוך גמור ולהכי רש"י לא ניחא ליה לפרושי הכי לכן פי' ראית פנים נמי ושייך בקטן וכולהו איירו בתרתי וקטן לא איירי אלא במה דשייך בו ומחבר וממי שאינו יכול לעלות לא אייתו ראיה דהא הו"א כיון דלא מצי לעלות לא מצי להקריב דאינו חייב לשלוח קרבנותיו להכי מייתו שפיר מקטן ודוק:
בא"ד מ"מ מהתם שמעי' דלפי האמת וכו' עכ"ל פי' לדבריהם אף שיש בהם קצת גמגום דל"ת דלא אמרי' ג"ש מהקהל אלא גבי נשים דמעטיה קרא דכתי' זכורך אבל היכא דלא מיעט קרא כגון גבי קטן דליכא מיעוטא כלל שפיר לילף ג"ש אף לחיוב להכי כתבו דמ"מ מהתם דקאמר קטן אסמכתא בעלמא היא ולא קאמ' דשפיר הוי מדאורייתא בג"ש דלימא אף בלא הגיע לחינוך ש"מ דהא דקאמ' הש"ס סד"א וכו' קמ"ל ר"ל דגלי לן זכורך דלא ילפי' ג"ש לחיוב כ"א לפטור ואף בדליכא מיעוטא לא ילפי' לחיוב כלל דהא איכא נמי בקטן ק"ו מנשים לפטור וק"ל:
דף ג' ע"א תו' בד"ה אע"ג דלא שמעו וכו' ממעטינן מבאזניהם עכ"ל הנה דבריהם קשים מהבין ומדברי מהרש"א נר' שבא לומ' כוונתם דמלא ישמעו שמעינן רחוקים ומבאזניהם שמעי' חרשים מכח קו' דברייתא דלעיל וכפ"ז ק' דא"כ הו"ל לתו' לקבוע דבריהם במסקנא ונלע"ד לפ' דבאו לשלול שלא תפרש מ"ש אע"ג דלא שמעי היינו חרשים וכפ"ז ק' דאיך אומ' הש"ס ההוא מלמען ישמעו נפקא דהא כיון דפי' באזניהם אפילו באוזן אחת א"כ מכ"ש חרשין ואמאי אצטרי' למעטינהו מלמען ישמעו דהא כתבו התו' בדבור דלעיל מניה דממשמעו' באזניהם שמעי' דבעי' תרתי דר' תנחום ס"ל כרבנן וא"כ אפי' באוזן אחת פטור מכ"ש תרתי להכי תי' התו' דקרא למען ישמעו לשהן רחוקין דפי' אע''ג דלא שמעי מחמת שהן רחוקין אבל אם היו חרשין ופי' לא שמעי חרשין ממש ממעטי' מבאזניהם כיון דמשמעו' באזניהם בעינן תרתי מכ"ש אם היו תרתי אזנים חרשים ואחי הרב משי"ח הק' לי ואיך עביד הש"ס דרשא דרחוקים קידם דחרשים דמנ"ל דאפי' רחוקים ותירצתי לו דכוונת הש"ס לומ' כיון דדרשי' לעיל מלמען ישמעו לאפוקי חרשין א"כ קרא דבאזניהם אתא למעוטי רחוקין ומנ"ל דבאוזן אחת פטור ותי' הש"ס לעולם למען ישמעו אתא לרחוקין וחרשין מבאזניהם נפקא כיון דקרא דבאזניהם לא אתא לרחוקין דמעטינן להו מלמען ישמעו א"כ קרא דבאזניהם למעוטי חרשין ודרשינן ממשמעו' באזניהם דצריכי תרתי אזנים א"נ דק"ל לתו' אמ"ש הש"ס הו"א אע"ג דלא שמעי כ' רחמ' באזניהם דק' מאי קא פריך דהא הוא נמי אמ' דמקרא דבאזניהם מעטינן חרשין דאפי' אוזן אחת פטור ומכ"ש חרש וא"כ מאי קא פריך לר' תנחום דכיון דקרא דבאזניהם אוקימתיה לחרשין א"כ מוכרח דממשמעותה אימעיט אוזן א' ותי' דפי' אע"ג דלא שמעי רחוקין ולהכי קא פריך דקרא לא אתא לחרשין אבל אם היו חרשין ופי' אע"ג דלא שמעי אחרשין א"כ ממעטי' אותו המיעוט דאימעיט לן אכתי אמיעוט דהא קרא אתא לחרשין א"נ צ"ל חרשין מעטינן מבאזניהם ר"ל כבר אימעיט מבאזניהם חרשין כיון דאוקימנא ליה לעיל באזנו אחת וא"כ מאי קא פריך או אף שנניח אותה כדכתי' ותתפרש כך ר"ל אם היו חרשין ודאי שמיעטנו אותה מבאזניהם מאחר שמיעטנו ממנה אפי' אוזן א' וא"כ מאי קא פריך ואין להקשו' אמ"ש לעיל דר' תנחום סובר כרבנן דמשמעו' באזניהם בעינן ב' אזנים דא"כ מאי קא פריך באזניהם דכולהו ישראל וכו' די"ל דטונת הש"ס לומ' דפי' באזניהם ר"ל בהזמנתם שיהיו הם שם כולם מזומנים שם ואין פי' על אזנים דבכמה דוכתי מצינו בתורה באזני ור"ל בהזמנתם ותי' הש"ס דהאי מנגד ישראל נפקא והק' לו אי מנגד ישראל הו"א אע"ג דרחוקין כת' רחמ' באזניהם שצריך שיהיו שומעים ולא תוקמיה בחרשין כי היכי דתימעיט מניה אוזן אחת דחרשין אימעיט לן מלמען ישמעו ותי' לו הש"ס דאיפוך דדרשא דרחוקי' אימעיט לן מלמען ישמעו וקרא דבאזניהם לוקמיה בחרשין וכיון שכן ודאי אימעיט לי אוזן אחת א"נ ר"ל באזניהם דישראל ר"ל דהאי לשין רבים דבאזניהם לא קאי אאזנים אלא אישראל ותי' לן דמנגד ישראל נפקא ואח"כ הק' לו דילמא לעולם קרא דבאזניהם אתא לחרשין אלא לרחוקין דלא ירחיק מאזנים והאי ל' רבים לא אצטרי' אאזנים אלא אישראל שיהיו קרובים לאזניהם דכולהו ישראל דהא השתא ל"ק דלא אצטרי' קרא לכולהו ישראל דיהיו שם כי היכי דניפרוך מנגד וכו' ותי' לו מלמען ישמעו נפקא ודוק היטב ותשכח:
ועוד יש מי שהק' דאיך ס"ד לפרש דפי' דלא שמעי לעיל בבריית' מחמת שהן חרשין דהא אמרי' לעיל בבריית' דמלמען ישמעו נפקא וגם אחר האמת ק' דאיך אמרי לעיל דלמען ישמעו אצטרי' לרחוקי' הא אמרי' לעיל דפרט למדבר ואינו שומע ול"ק כלל דלקו' א' י"ל דהיינו תשו' הש"ס ההיא מלמען ישמעו נפקא ר"ל כדאמרי' לעיל ואיך תאמ' דמבאזניהם נפקא ולהכי התו' דחו האי פי' מכח דממעטי' מבאזניהם כדפי' לעיל ולקי' כ' יש לתרץ דלעולם חרשין נפקא מלמען ישמעו דבין אם תדרשה למעוטי חרשין בין אם תדרשה למעוטי רחוקין שמעת מינה דמכ"ש חרשין ממש דקרא דבאזניהם לא אצטריך אלא לחרש באזנו א' וממילא חרש בשתים דבכלל ר' מנה וקרא דלמען ישמעו לא אצטרי' אלא לרחוקין והתנא אסמכיה אלמען ישמעו דרשת חרשין והתו' דקאמרי אבל אם היו חרשין וכו' ר"ל דלהכי לא אצט' קרא דלמען ישמעו דשמעי' ממשמעו' באזניהם דבעינן כ' אזנים ואיך משני הש"ס ההיא מלמען וכו' לכן פי' מה שפי' אבל אה"ן דשפיר שמעת מלמען ישמעו חרשין אף אם תדרשה ארחוקין דאלולא לא כתי' באזניהם ממעטי' חרשין מלמען ישמעו ולא אצטרי' קרא דבאזניהם אלא לאוזן א' ובתר דאתא קרא דבאזניהם אייתר קרא דלמען ישמעו לרחוקין ולא אצט' לחרשין ואה"ן שפיר שמעת מיניה לחרשין אף אחר האמת דאתא קרא דבאזניהם דממשמעו' ישמעו אימעיט כל דבר דלית ביה שמיעה בין חרשין בין רחוקין אלא דלא מצינן למימ' דאצטרי' קרא אחרשין בתר דאתא קרא דבאזניהם כדפי':
א"נ יש לפ' בכונת התו' דבאו להקשו' על פי' דחרשין כקושייתינו דלעיל דהא מעטי' לעיל מלמען ישמעו ואף אם תשיב דהיינו תשו' הש"ס כדלעיל מ"מ ודקארי לה מאי קארי לה והשתא דבריהם בתמיהא אבל אם היו חרשין וכי ממעטי' באזניה' אתמהא דהא לא מעטי' לה אלא מלמען ישמעו כדאמ' הש"ס לעיל ואיך בתכ"ד חוזר בדבורו להכי פי' דאע"ג דלא שמעי' רחוקין ורצה המקשה לומ' דלמען ישמעו אתא לחרשין כדלעיל ובאזניהם לרחוקין ותירץ לי דאיפוך דלמען ישמעו לרחוקין ובאזניהם לחרשין וממילא משמ' אף אוזן א' ממשמעו' באזניהם ותנא דנקט חרשין כדי נסבה דכפי האמת דא ודא חדא היא כדפי' לעיל:
או אפשר דהמקשה רצה להשוות דברי הברייתא לר' תנחום ותי' ליה לא דר' תנחום רוח אחרת אתו וההיא ברייתא פליג עלה דאפשר דהיא ס"ל כר' יוסי שהביאו התו' דאוזן א' חייב להכי דרש למען ישמעו אחרשין ובאזניהם ארחוקין כי היכי דלא תדרוש אוזן א' פטור והשתא כוותיה ולא מטעמיה דר' יוסי דירוש' דרש אוזן א' חייב ממשמעו' באזניהם אוזן לכל א' וא' או אף את"ל כוותיה ומטעמי' אלא כיון דאף אם תפרש באזניהם אחרשין תחייב אוזן א' א"כ אף אם תהפך הדרשא דבאזניהם ארחוקין אין הפרש בזה אלא דזה דוחק לו' דר' תנחום פליג אתנא דבריי' וכאשר כתבתי לעיל נכון ודוק:
ואין להקשו' דאף אם נפרש קרא דבאזניהם ארחוקין קשיא אמאי אמ' באזניהם דהיל"ל באזנם דכמו דקשה נמי אם תוקמה אחרשין דהיל"ל באזנם אלא דבעינן ב' ה"נ תקשה רי"ל דאי כת' רחמ' כאונס הו"א אוזן ממש כת' רחמ' באזניהם ר"ל בהזמנת כל ישראל דכן לשון הזמנה אזניהם ולא אזנם כמו באזני כל ישראל א"נ דאם תפרש באזניהם אוזן ממש אז הוי רבוי דאוני קאי אאזנים אכן אם תפרש באזניהם לשון הזמנה אז רבוי דאוני ר"ל הזמנת כל ישראל דקאי רבוי אהזמנה כאילו כתי' בהזמנותיהם לא בהזמנתם א"נ אי חוה כתי' באזנם הו"א למעוטי חרשין ומיתורא דאוניהם דרשי' רחוקין ודוק:
דף ו' ע"ב תו' בד"ה לפסוקי טעמא ולא דמי לה' מקראות שאין להם הכרע וכו' עכ"ל פי' לדבריהם דמוכרח דה' מקראות אין בהם טעם מפסיק לפי מסרתם דבמסרתנו אית להו טעם מפסיק דאל"כ אמאי אין להם הכרע כיון שיש בהם טעם מפסיק כדמוכח מכאן אלא ודאי מוכרח דבמסרתם אין בהם ט"מ ואהא קשיא להו דא"כ אמאי אין להם הכרע נדרוש אותם לכאן ולכאן כדמוכח מכאן דהא בעיית הש"ס היא אם אין בהם ט"מ נדרוש אותם לכאן ולכאן ואם יש בהם ט"מ אז נדרשת לצד כפי הטע' וא"כ אמאי לא דרשי' הה' מקראות לכאן ולכאן ותי' דלא דמי דבשלמא הכא אם אנו דורשים לכאן ולכאן כולה חדא משמעו' היא אבל התם אם תדרוש אותם לכאן ולכאן אין משמעו' ב' שוה כמו שפי' התו' ביומא (דף נ"ב) ד"ה שאת מחר וכו' ע"ש ואע"ג דשם כתבו דמשוקדים יש בה ט"מ י"ל דשם דוקא יש בה ט"מ והוכרחו לומ' כן משום דקשיא להו אמאי לא דרשי' לה לכאן ולכאן דכולה חדא מילתא היא ותי' דמשוקדים יש בה ט"מ דמשמעו' הפסוק דבקה עם כפתוריה ופרחיה כיון שיש בגביעים ט"מ ומפסוק האחר דג' גביעים משוקדים משמ' דמשוקדים דבקה עם גביעים וא"כ אי אמרת דמשוקדים אין בה ט"מ א"כ תפשוט מקרא דג' גביעים מש"ה הוכרחו לומ' דמשוקרים יש בה ט"מ וא"כ אם ניזיל בתר טעמ' האי קרא דג' גביעים מעכב ואם ניזיל בתר קרא דג' גביעים האי טעמא מעכב ובזה אין לה הכרע אבל הד' מקראות אין בהם ט"מ כן פי' א"א מ"ו נר"ו ועיין במהרש"א ז"ל שדבריו כעת צל"ע ודוק והשתא החו' דנקטו ה' מקראות ר"ל דאמאי ה' אין בהם הכרע דהול"ל ד' מקראות ותי' יש להם הכרע ואמאי כל החמשה ודוק:
דף י"ג ע"ב רש"י בד"ה היינו פני אדם מה הן פני כרוב מה וכו' עכ"ל כיון בזה לשלול שלא נפרש דפי' קו' הש"ס כך דמעיקרא פי' דפי' כרוב תינוק שהוא אדם וא"כ היינו פני אדם ואיך יאמ' פני אדם דמשמ' דזה דוקא אדם ופני האחר אינו אדם והא פי' כרוב ג"כ אדם ומדנקט פני אדם א"כ מוכרח דהאחר אינו אדם וא"כ לפי' היינו הך וכפי פי' זה לא תי' כלום בש"ס דסוף סוף כיון דשניהם אדם אלא דזה אפי רברבי וזה אפי זוטרי א"כ לא הול"ל פני אדם דמשמ' דזה דוקא אדם והא ב' אדם לכך פי"רשי דפי' הש"ס דכיון שאתה מפ' כרוב תינוק שהוא אדם וכתיב ג"כ פני אדם א"כ אחד הן ומה הפרש יש בין צורה של זה לשל זה ותי' הש"ס הא אפי רברבי וכו' וק"ל:
מסכת ביצה
דף ז' ע"ב גמ' דאי כת' רחמ' שאור הו"א וכו' לכאו' ק' דהוא יתו'ר נפי'ש דלא הול"ל אלא אי כת' רחמ' חמץ וכו' לאהדורי הכרח ב"ש ואף דכוונת ב"ה לומ' כי היכי דלא תקשי להו לאידך גיסא לומ' כיון דחמץ חמור דראוי לאכילה א"כ ליתני שאור שהוא קל ומכ"ש חמץ אלא וראי דמדתנא חמץ ש"מ דחמץ חמור בכזית ושאור בככותבת ולהכי כתבו דאצט' נמי חמץ מ"מ ק' דהו"ל לאקדומי בתחלת תשובת קושית ב"ש ולבתר לסיים מלתיה ואפשר דכוונתם היא ע"ר קדמיה וכו' דקודם דליקשו ב"ש לב"ה הקדימו לומ' דהם מודים לדברי ב"ש דשאור חמור מחמץ ועור מוסיפים דאיכא חומרא נמי בחמץ וממילא לא מצו ב"ש להקשות בלום ותו לא מידי ודוק:
דף כ"ג ע"א רש"י בד"ה קדשים ס"ד מאי קרוב וכו' עכ"ל. לא ידענא מאי קאמ' דהא קרוב להאכיל היינו מאי דתרצינן כעין קדשים ועוד הא. אמרי' בפסחים (דף נ"ג) קדשים ס"ד אלא אימא קרוב וכו' וכפירש"י א"כ הסוגיו' סתרי אהדדי לכנ"ל דט"ס נפל בדבריו וכצ"ל מאכיל קדשים איכא וכו' וק"ל ואף שלכאור' נר' דסובר רש"י דסוגיו' מלוקו' הם דהא חתם קאמ' קרוב קדשים והכא כעין קדשים והוא העיקר דהא אף אם תאמ' קרוב ק' דמהיכן קדשים לעשות שלא קידשו שום ארס אלא בעין וכו' מ"מ ל"נ:
דף ב"ה ע"א גמ' מאי קמ"ל וכו' לכאור' ק' דהא רמי כ"ח אמ' ד"א ואפשר דנמחק א"נ דתלמודא מחיק הכי לפום קושטא דמסקנא דתלמוד' וראיתי להרב מאיר עיני חכמי' שתמ' על רש"י שבת' מאי קמ"ל ד"א או אסור וכו' ע"ש ול"נ דרש"י ק"ל דמאי פריך הש"ס מאי קמ"ל דזה חידוש השמיע לנו דלא יאכל וכו' ואין לך חידוש יותר מזה להכי פירש"י איזה מהם השמיע לנו חידוש אסור או ד"א וק"ל:
שם והאנן מתני' כרב הונא וכו' ואין להקשו' דאימא רמי ב"ח ס"ל כרבנן דא"כ הול"ל רמי ב"ח הלכה כרבנן ורב הונא הלכה כר"ע ועוד דהא לא פליגי רבנן ור"ע בהכי דלא פליגי אלא אם בעינן צלי או חי ואי הוו פליגי בהכי ליפלגו בעלמא:
שם לא ממקום שטובח' וכו' ור"ל דמתני' קמ"ל לאפוקי מדרב הונא:
רש"י בד"ה אא"כ יורע וכו' נ"ל דרש"י היתה גירסתו כגי' הרא"ש אא"כ יודע שיכול לאכול כזית צלי מבע"י והייתי מפרש כפ"ז יכול ואינו יכול היינו אם זה שבע או רעב או חולה שאינו יכול לאכול מבע"י אלא אפשר יכול לאכול עד חלילה ויהיה בריא וזה אינו דהא אמרי' בפסחים אף אם לא אוכל שפיר כיון דאי הוי בעי למיכל הוה אכיל הרי דלא בעינן אכיל כיון דאילו היה רוצה לאכול כגון אם הוא רעב מותר ועוד מהו יודע דהול"ל אם יכול דזה אינו תלוי בידיעה להכי פירש"י מה שיכול ואינו יכול היינו אם יש שהות ודוק ומה שפי' ה' בני שמואל ליתא ע"ש והתי"ט הניחו בצ"ע:
ע"ב תו' בד"ה אורח ארעא וכו' פירש"י וכו' נר' הא דהביאו פירש"י לומ' דרש"י פי' ולאו משום וכו' אינו ר"ל דאין בו איסור כלל אלא וכו' וק"ל:
דף ז"ך ע"ב גמ' אין נמנין על הבהמה וכו' אבל שוחט הוא ומחלק ביניהם כצ"ל וכן מצאתי בנוסחא ישנה דפוס שאלוניקי יע"א וכן מוכח מרש"י ד"ה אין נמנין וד"ה היכי עביד דוק היטב וכן מוכרח מהש"ס דקאמ' היכי עביד דאי גרסי' במתני' נמנין עליה מעי"ט א"כ מה תקנה עוד מחפש ע"ז ומנ"ל להתיר ולומ' זו כזו דהא תנא לא אשכח תקנתא כ"א מעי"ט ואי אף בי"ט מצי שפיר למימ' הו"ל ליפלוג וליתני בדידה דמאי קמ"ל אעי"ט ושוב מצאתי לי עזר מס' בית דור שכ' דרש"י לא גריס כגירסתינו:
ועתה באתי להליץ על קו' התוי"ט ז"ל דהם משניות שנויות ללא צורך ונ"ל לומר ראי לא תני אלא האי מתני' הו''א דלא אסרי' אלא בכה"ג שהוא דבר שאין שומתו ידועה דאפשר בכ' או כל' משא"כ בדינר כשר שהיא דבר ששומתו ידועה ומפורסמת כמה מוכרין בדינר בשר קמ"ל דאסיר ודלא כדכת' רמ"א בסי' שנ"ג דאם הוא דבר ששומתו ידועה דשרי ואי לא תני אלא הך מתני' דלא יאמ' וכו' הו"א דלא שרי אלא או אמ' חרטא וכו' דלא קעביד מידי והאי דקאמ' תרטא וכו' כמה צריך קאמ' משא"כ הכא דמעשיו מוכיחי' עליו' דנחית לפיסוק דמים דמביא וכו' ואימר זו כזו וא' כ היה נראה דאסור כאילו פסיק דמים בהדיא להכי קאמ' אבל שוחט וכו' דר"ל דאומר זו כזו דאלת"ה היכי עביד וכו' ודו"ק:
עוד נ"ל לומר דאף לדברי רמ"א ז"ל שמתיר בשומתו ידועה יש להשיב דלק"מ דאי לא תנא אלא האי מתני' דאין נמנין הו"א דוקא כה"ג דבחול פוסק רמים והשתא לא קאמר אלא זו כזו אבל אי א"ל תרטא וכו' כיון דבחול נמי אי א"ל תרטא וכו' ידע כמה שויא הו"ל כאילו א"ל דינר וכו' דכמעשהו בחול וכו' להכי אצטריך לומר דאף בדאורחייהו בהכי ש"ד ואי לא תנא מתני' דאין נמנין הו"א דאי אמ' זו כזו אסור דמעשיו מוכיחין עליו דלפיסוק דמים קא מיכוין משא"כ כתרטא דלא מידכר שם דמים כלל להכי אצטריך. או אפשר דאי לא תנא אלא חדא מינייהו לא הוה מוקמינן לה אלא בתרטא וכו' ולא הוה שרינן למימר זו כזו להכי תנא תרחי דחדא מוקמי' כזו כזו וחדא בתרטא וכו':
וראיתי להפר"ח ז"ל בה' מים חיים שכת' וז"ל ולי נראה וכו' משא"כ התם שלקחוה מעי"ט וכו' ועיין מה שהק' בעל בית דוד דרש"י פי' לעיל דאיירי בטבח ול"נ דל"ק כלל דרש"י דנקט טבח לפי האמת דלאו דוקא מי שאינו טבח כדתנן לא יאמ' וכו' אבל אי לאו מתניתין דלא יאמ' ה"א דאין נמנין לא קאי על הטבח שהוא כדי להרויח ועוד דאף דאמרינן דקאי על הטבח לא הוי כמקח וממכר דאינו ניכר כדי להרויח דאימא דהם שאלו לו כמה והם אמרו לו כ"וך ולא מיחזי דעביד כדי להרויח משא"כ הכא דדרך הטבח למכור ולחלק דינרי בשר כדי להרויח אבל אי ק' הא ק' דאיך כותב הרב שלקחוה מע'ט כנרא' דגריס בגירסתי' אבל נמנין עליה מעי"ט וכו' וא"כ ליכא פסיקות דמים כלל ומה שייך לומר אסור או שרי וכבר אסיקנא לעיל דלא גרסי' כלל האי גירסא ושבוש היא ועוד דא"כ השתא מיהא נמי לימא הכי דלא שרי אלא חילוק תרטא וכו' אבל זו כזו לא וצריך לי תלמוד ועיון ושמא דמפ' פי' הש"ס דקאמר היכי עביד דלא קחי אסיפא דמתני' דהא היא עסיקא בנמנין מעי"ט אלא היא דין בפ"ע דר"ל אי בעי ליעביד בי"ט היכי עביד ולהכי אי לא תנא אלא מתני' דאין נמנין לא הוה ידעי' דבטבח למכור שרי לחלק אלא דוקא לחלק לאנשים בחמה כל א' חלקו דאינה למכר כלל אלא דכל זה איננו שוה לדברי רש"י ז"ל ועוד דהרי כת' הרב ז"ל הנז' אבל התם פוסקים זוז לכל א' וכו' הא משמע דמפ' פי' דמתני' דאיירי בפסיקת דמים לומר זו כזו וצ"ע:
וראיתי לה' בית דוד שכת' עוד על תי' כ' דהא לא ישקול פי' לא יתן ונלע"ד דלק"מ דהא דמפרשי' לא ישקול לא יתן היינו לפום קושטא דמילתא דקתני מתני' אין נמנין אבל אי לא"ם הו"א דלא ישקול דוקא והאי דקתני בדינר לאו דוקא ואורחא דמילתא נקט וכמו דאמרי' השתא לא ישקול לאו דוקא ולעולם האיסור הוא משום משקל אלא דלפי גירסת הר"ן וה"ה וב"י דגרסי לא ימכור קשיא אלא אי קשיא הא ק' דלמאי איצטריכא משנה דלאו צריכה היא דכבר תנינן לעיל פלוגתא דר"י ורבנן בענין המשקל ואילו לא היו דברי הפר"ח ז"ל שכ' שצריך לשקול לא הייתי יכיל לומר בכוונת תירוצו דר"ל דהו"א דהאיסו' מטעם הזכרת משקל דאף דתנינן לעיל ענין המשקל מ"מ הכא לענין הזכרת משקל נקט לה שאף שאינו שיקל אסור להזכיר שם משקל כמו מדה ודוק ותשכח:
ושוב האיר ה' את עיני להשיב על דברי הפר"ח ז"ל דר"ל דאי לא כת' אלא מתני' דלא יאמ' הו"א דמותר למנות בי"ט דליכא משקל כלל אלא פוסק להם כמה היא הבהמה וזוז לכל א' וא' וראיתי להפר"ח ז"ל שכת' דפי' היכי עביד ר"ל דקאי אאם לא נמנו מעי"ט וכן פירש"י וכו' ומשנינן וכו' עיין לקמן עכ"ל ותמיהא לי טובא דאיך כת' וכן פירש"י דאדרבה שטחיות דברי רש"י לא גריס כגירסתינו וכ"כ ה' בית דוד ועוד ק"ל דאיך אומ' ועיין לקמן דהא לא אמרי' בש"ס מימרא דר"י אלא אהאי מתני' ואיך הוא כותבה במשנה דלקמן ושוב מצאתי בס' בית דוד שכת' כן ודוק:
דף כ"ח ע"א רש"י בד"ה דרשי' משמך נדרוש משמך כפי גירסא דגרסי א"ר נחמן וכו' דרבא להכי הוכרח לומ' דלא דרשי' דהוא הוא ס"ל אין מורין כן אלא ודאי דפי' דרשי' ר"ל אי נדרוש או לא ורב יוסף ס"ל דמורין כן אכן כפי גירסא האחר' רבה בה"א מוכרח לומ' דהכריחו רש"י לומ' כן משום דאי כבר דרשי מאי קא מהדר ליה רב יוסף יהא רעיא וכו' דפשיט' דצריך לומ' דבר בשם אומרו ומהו שאמ' מילי מעליית' דמאן אמ' ליה שאינם מילי מעליית' אלא ודאי דכוונתו לשאול ממנו אם הם דברים הראויים לידרש בפני בני אדם ולהכי השיב לו דהם דברים טובים ונכוחים יהא רעוא וכו' ר"ל דהלואי דברים כו האי שהם טובים ואין לך ספק בזה:
ע"ב גמ' וקסבר וכו' נר' דאף אם תפרש זה הסל של עצים כפשוטה אין להקשו' דילמא ס"ל כת"ק וכאידך ליש' דלעיל דבעץ אף לחררה מותר דא"כ אמאי הסתיר ממנו כיון דלכ"ע שרי אלא מוכרח כאידך ליש' ס"ל דבעץ נמי אסיר לחררה כדין אבן וא"כ מוכרח דס"ל הלכה ואין מורין כן:
רש"י בד"ה לחררה ואע"ג וכו' דק"ל דאמאי לא קאמ' שנפגמה דמאי איריא לחררה ולהכי כת' דאף אם לו יהיה מאתמול ולא היה טרוד מותר כיון שעמדה בעלמא ולא נפגמה וק"ל:
תו' בד"ה רבינא אמ' וכו' וי"ל דשאני שפוד וכו' אין כאן תורת כלי עליו וכו' עכ"ל ולפירש"י ק' שפי' בד"ה אסור לטלטלי וכו' אסור לפי שנמאס וכו' עכ"ל הא קי"ל כר"ש ונ"ל לתרץ כמ"ש הר"ן דיש מכאן מבואין ראיה לפסוק כר"י בי"ט דהא רבינא גופיה ס"ל כר"ש אלא ודאי דדוקא בשבת אבל בי"ט ס"ל כר"י ורש"י ז"ל ס"ל כך והר"ן דחה זאת הראיה משום דלא שייך כאן האי פלוגתא דר"ש ודר"י דלא איפליגו אלא בנר ישן שהוקצה בב"ה מחמת מיאוסו לכך לר"י דאית ליה מוקצה אע"פי שהוא רוצה להשתמש בו ואינו חושש למיאוסו אסור כיון דהוקצה בב"ה ולר"ש דלית ליה מוקצה כיון דהשתא חזו ליה אין הקצאתו הקצאה דמערב שבת ואוסרתה אבל שפוד זה מע"ש היה ראוי ובאמצע י"ט הוא שנדחה ואי אתה אוסרו אלא משום שאין תורת כלי עליו ודוק:
בד"ה גריפת תנור וכירים וכו' עמ"ש מהרש"א ויש לפלפל בדבריו אלא שאין הפנאי מסכים ומוכרח לומ' עם האי דאמרי' לעיל אין מוקצה לחצי שבת דמשמ' התם כל זמן שהוא מוקצה אסור אליבא דכ"ע כמו הסל לפני האפרוחים ועם מטה שיש עליה מעות ולולא דבריו ז"ל היה אפשר לומ' דכיון שמותר לתקנו א"כ לא הוי מוקצה דחזי לתקנו משא"כ גבי תנור שהעפר והאבנים מצד עצמם הם מוקצה וע"ק הא רש"י כת' לעיל דאף אם היה מאתמול אי הוה טריד שרי בדין סכין דבחד דינא איירי כולהו וצ"ע:
בד"ה איכא בינייהו וכו' א"נ ה"פ וכו' עכ"ל נר' מפירש"י דס"ל כתי' ב' דתוס' דכן דייק לישניה ע"ש אלא דק' דמה סימן הוא זה דנקבה לנקבה דאף שמעתא היא נקבה ויכילנא להפך מתניתא לשמעת' וראיתי למפרש בסוף חי' מכות שכת' דהסי' הוא מי שהוא עיקר ונקבה עם איש שדומה שמו לנקבה משא"כ שמעת' שאף אם היא הנקבה אינה עיקר וכל זה דוחק דא"כ סי' דנקבה לא יועיל ולא יציל דהסי' הוא העיקר עם הנקבה ומה הועיל סי' דנקבה וא"כ מה הוא הסי' שמסיר הטעות דעכשיו אינו דומה בדומה כיון שאין הסי' נקבה עם נקבה והול"ל עיקר עם נקבה ולא הול"ל נקבה עם נקבה:
דף ל"ג ע"א תו' בד"ה ר"א אומ' וכו' פירש"י וכו' הנה הקושיא כאן גלויה דדילמא הקושיא היא מדרבנן דאסרי ליטול קיסם לחצוץ בו שיניו דהוי כבוד הבריות אלא דוקא אבוס של בהמה ור"א לאו דוקא קאמ' מלפניו וה' בני שמואל הניחה בצ"ע. ולקו"מ דהתוס' אזלי לשיטתייהו דכת' לקמן דטעמייהו דרבנן משום שמא יקטום ולהכי לא דחי כבוד הבריות דאף דהוא איסור' דרבנן מ"מ שאני הכא דאתי לידי איסור' דאוריית' שמא יקטום בכלי דאיכא חיובא דאוריית' כדכת' רש"י לקמן ואף לרבנן לא הוי גזירה לגזירה דכולה חדא גזירה היא דמשום חיוב קטימה בכלי גזרו אף ליטול משא"כ התם דלית' אלא איסו' טלטול משום מוקצה ואף לרש' דלא מפ' הכי מ"מ ס"ס קשיא דהו"ל לש"ס לדחויי כך דטעמיה דאיסור קיסם משום שמא יקטום ומאי קא פריך לימ' הכי אף דלאו קושט' הכי הוא כפירש"י וכעין זה כתבו התו' לקמן בר"פ משילין ע"ש ואין לומ' דקי"ל כרבנן ואף דר"א מתיר משום כבוד הבריות לא קי"ל הכי וקפריך שפיר מדרבנן דליתא דר"א ורבנן לא פליגי בהכי ואה"נ אי הוה אמרי' דלרבנן טעמי' דקיסם משום כבוד הבריות הוו מתירין כר"א ואין לומ' דקא פריך הש"ס מדר"א דלא התיר אלא בחצר ולא בשדה דלית' דהא דקאמ' בחצר משום דלא מצי לאתויי משרה לחצר להסיק דהו"ל מעמר אבל בשדה גופיה מותר ועיין בפוסקי' א"נ משים רבנן נקט ר"א כן ודוק ומאי קפריך להכי פי' התו' ז"ל וי"ל וכו' מוכן הוא דהיינו דוקא גבי אש רלא שייך הכנה דפעמים וכו' אבל גבי אכילה צריך הכנה משום וכו' א"נ צ"ל כך מוכן הוא דהיינו דוקא גבי אכילה וכו' ודוק:
ע"ב גמ' הנה יש לפלפל ולהקשות בהאי סוגיא ראשונה דרב כהנא גופיה תיקשי ליה ברייתא דחייבה אף ברכין כמאן אי כר"א לא אסר אלא בקשין ואי רבנן אף בקשין לחצוץ בו אין בו משום שבות אלא ודאי איירי בקשין וחסורי מחסרא ומאי קפריך ע"ק דהו"ל להקשות תני חדא ותני חדא ומוכרח לתרץ הא בקשין הא ברכין וממילא נמי הך ברייתא בקשין דאין לומ' דהך ברייתו' פליגי דא"כ מאי קפריך דרב יהודה ס"ל כאידך ברייתא דשריא לקטום ע"ק אמאי לא קא פריך ליה מהך עובדא דר"י גופיה דהתיר לקטום בקשין ע"ק דאמאי לא תקשי לרב כהנא גופיה מתני' דשוכר אדם גרוגרו' וכו' עם הך ברייתא אי מוקמי' לה ברכין קשיא ואי אמרי' חסורי מחסרא קשיא ע"ק דאמאי לא קפריך רב אחא אלא בתר הך שינוייא דקשין ורכין אתני חדא ואברייתא קמיית' תקשי דמוקמי' לה בקשין. ונר' לתרץ דבודאי רב כהנא לא ירע כלום מהך דר"א ורבנן דהאמוראים לא בקיאי בברייתו' וכתני חדא נמי לא ידע א"נ ידע בהו וס"ל דפליגי אבל ס"ס ק' שפיר דעד כאן לא אמרו לקטום אלא להריח אבל בלחצוץ כ"ע ס"ל דאסור וא"כ ר"י דלא כמאן ומתני' דשובר אדם לא ק' ליה דמצי לתרץ שפיר במוסתק כדמשני הש"ס לקמיה אר"א ורב כהנא לא ידע מהך עובדא דר"י דמפשח אלותא ובודאי רב אחא קא מקשה לרב יהודה גופיה דידיה אדידיה והא דלא פריך לעיל אהך בריי' דרב כהנא י"ל דכוונת הש"ס לומ' דהך תירוצא דקשין ורכין מוכרח מעצמו מכח ב' ברייתו' ואחר דסיים הך תירוצ' דקשין ורכין הקשה רב אחא ודוק:
והרב אחי משי"ח תי' בקו' ר"א ורבנן ועובדא דר"י באופן אחר דרב כהנא הוה מפרש ושוין דקאמ' קאי אף אאבוס ואף דפשט' דברייתא קאי אקיסם מדקתני לפתוח בו את הדלת וכדכת' הרא"ש ע"ש מ"מ הו"א ס"ל דפי' ושוין קאי אאבוס ואקשין ולפתוח בו את הדלת קאי אקשין כל חד אמילתי' קאי ולעולם אף ארכין חייב חטאת לחצוץ לר"א ולרבנן שבות וכן פי' ה"ה בפ' מה' שבת ע"ש בדבריו שהם קשין מהבין וא"כ רב יהודה דלא כמאן אי כר"א חייב ואי כרבנן שבות ולהכי קפריך מהאי ברייתא דחייבה אף ברכין דממילא מוכרח פי' ושוין קאי ארכין והך ברייתא כר"א וקפריך שפיר דער כאן ל"פ אלא בחיוב אבל באיסור כ"ע מודים דאסור וממילא תקשה נמי עובדא דר"י דהוה ידע לה ושני ליה שפיר דאיירי בקשין וכר"א וממילא פי' ושוין קאי אקיסם ורבנן פטרי אף בקשין לחצוץ ולהריח מותר והך עובדא כרבנן ופי' השתא פטור וכו' ר"ל דאילו הוה ר"א קאמ' פטור אבל אסור הוה ק"ל דרבנן לא פליגי בהכי ומודים ליה דאסור כ"ש השתא דקתני חייב חטאת והשתא רב אחא דקפריך ושינויא דקמשני הוא פי' קו' רב כתנא ותירו' דלגבי רב כהנא ורב יהודה התירוץ מבואר אבל הש"ס קא מהדר לפרושי הך משא ומתן דלעיל ודוק:
שם קשיא הא דלא קאמ' הש"ס אלא נ"ל דאכתי קיימי בתירוצ' קמא דהך ברייתא דלא יקטמנו איירי בקשין ואליבא דר"א אלא דהך ברייתא דקוטמו אבע"א אליבא דר"א וברכין אבע"א הא דקוטמו נמי בקשין ואליבא דרבנן וכיון דאינו מוכרח לא קאמ' אלא ובמגיד פי"א גירסתו אלא ופי' דר"ל דהנך תרי ברייתו' בקשין והא ר"א והא רבנן ודוק:
תו' בד"ה פטור אבל אסור וכו' וע"ק דמשמ' דבקשין מתסר וכו' עכ"ל ר"ל דאמאי לא פריך רב כהנא מהך עובדא דהוה מפשח וכו' דאע"ג דרב אחא פריך להאי פירכא מ"מ רב כהנא אמאי שתק דליכא למימ' דלא ירע להאי עובדא דדוחק הוא ומ"ש ומ"מ רב יהודה וכו' ר"ל דמסברא דידיה מתיר אף בקשין אף שלא ידע פלוגתא דר"א ורבנן דסובר כיון דמוכרח לשבש הברייתא ולומ' כר"א בקשין וכו' נגד הסברא א"כ טוב לשבש הברייתא בסברתי האמתית ולהגיה בין קשין ורכין קוטמו להריח ולחצוץ בו שיניו:
וראיתי למהרש"א ז"ל שהביא בשם ת"י דס"ל לרב יהודה דהך ברייתא כר"א ולא חש להשיבו והוא דוחק דהניחו בקושייתו ולא תי' לו כלום ולא הודיעו במחלוקת ר"א ורבנן וכפי שיטתם יותר טיב הול"ל דרב יהודה ס"ל דהך ברייתא כרבנן ומשובשת היא ומגיהים אותה כרבנן דאף בקשין מותר ודוק:
דף ל"ד ע"ב תו' בד"ה בניו ובני ביתו וכו' דגילה כדעתו שלא להניחם שם כך כצ"ל ופי' כיון דרצה לאכול מהם גילה דעתו שלא להניחם שם כך במקומם לקצוב אלא להורידם משם לאכילה וכיון שכן הרי נגמרה מלאכתם ואפילו עראי אבל בניו דלאו כל כמינייהו להורידו לאכילה ליכא גילוי דעת כלל כיון דלאו דילהו ומות' ודוק:
מסכת מועד קטן
דף ב' ע"א רש"י בד"ה א"כ מתניתין אמאן תרמייה וכו' כראב"ע דלא שרי מעין שיצא בתחלה עכ"ל. הנה מ"ש מהרש"א כזה לא ידענא מאי קאמ' דנר' דהבין ברש"י מ"ש לעיל בין חרב ממעין שיצא וכו' ר"ל בין יצא בין לא יצא וזה אינו דהא הש"ס קאמ' בהדיא בין חרב בין לא חרב מעין שיצא בתחלה לא הרי דקאמ' בהדיא דאף לא חרב היינו יצא בתחלה ורש"י אין כוונתו כן כמ"ש מהרש"א אלא ר"ל בין זה המעין שיצא בתחלה נחרב ויצא מעין אחר חדש מקרוב בין לא חרב אותו המעין שהיה דהיינו שהיה מעין שיצא בתחלה ועכשיו עדיין אותו המעין שיצא בתחלה וכדדייק לישניה דרש"י הכא ומאי מקשה מהרש"א וצ"ע ודוק:
דף ה' ע"א תו' בד"ה אין מציינין אין צריך ציון וכו' ואסור וכו' עכ"ל קביעות דבריהם הוא בסיפא דברייתא ואין מציינין על הודאות וכו' וכן שמעתי שחכם א' מחכמי המערב פי' בכתיבותיו כן ודוק:
דף ו' ע"א תו' בד"ה אע"ג דליכא חורש וכו' להודיע שהוא טהור שעד שם אין בית הקברות וכו' כצ"ל ר"ל כיון שעשו חרסית ולא לבן ש"מ דבאו לציין שעד גבול שם דהיינו מקום שכלה החרסית דהיינו האבן אין בית הקברות ולא טומאה שם וק"ל:
דף י"ד ע"ב תו' בד"ה אמ' אני ת''ש מנודה שהתירו לו וכו' ואע"ג דדחי דאי לא תימ' דקאמ' וכו' מ"מ נוכל לומ' לעיוני וכו' עכ"ל. פי' לדבריהם דקשיא להו דאיך אביי מביא ראיה מת"ש ועדין עומד בסברתו והא מכח הברייתא דדנין ד"נ משמ' דנוהג נידויו מכח קו' א"כ אתה מענה את דינו ותי' התו' דאביי אזיל לטעמי' דדחי ודילמא לעיוני ולא חייש להוכחה דלעיל דהיינו נמצאת אתה מענה את דינו ואע"ג דדחי דאי לא תימא דקאמ' ר"ל ואביי אמר ודילמא לעיוני מכח דאי לא תימא והרי נדחית וממילא ודילמא לעיוני ג"כ נדחית מ"מ לא חש לאותו הדיחוי ואפי' נר' דיחוי מ"מ נוכל לעיוני בלאו הנ"מ כלומ' דאע"ג דנדחית הנ"מ דהיינו דאי לא תימא מ"מ נוכל לומ' לעיוני בלא דאי לא תימ' דאפשר לדחות כך ואע"ג דמכח אתה מענה וכו' לא נוכל לומ' אפי' ודילמא לעיוני ואין להשיב ולומ' דאביי מפרש ודילמא לעיוני בלא גמר דין דא"כ מאי קא מקשה ליה רב יוסף והו"ל לאביי לדחות קושייתו ועוד הא כתבו התו' בד"ה נמצאת אתה מענה את דינו וכו' וי"ל דמשתכחי אנ"הנ וכו' א"כ לא יכלינן למימ' לעיוני בלא גמר דין לכך י"ל דאביי אומר הא כדאיתא והא כדאיתא דבד"נ עיון וגמר דין מכח אתה מענה את דינו דחמיר אבל ד"מ דקיל דלא אית ביה עינוי הדין כ"כ פי' דנין ד"מ עיון בלא גמר דין וא"כ נוכל לומ' לעיוני ואפשר לדחות גמ"ד ממש לכך הביא ראיה מת"ש מנורה וכו' דאינו נוהג נדוי ברגל וממילא פי' דנין ר"מ לעיוני בדיניה ודוק. ולשונם מגומגם דבתחלה כתבו דאי לא תימא ולבסוף ה"נ מסתברא ואפשר שגירסתם כך והנ"מ דאלת"ה וכו' ובתחלה נקטו דאלת"ה ולבסוף רישא דעניינה והרב אחי משי"ח אמ' דיש ב' נוסחאו' בתוס' והמדפיס ערבם דיש נוסחא כך אביי לטעמיה וכו' להוכחה דלעיל ואע"ג וכו' לא חש באותו דיחוי ע"כ הדבור ופי' דאפי' דחה לו דאלת"ה אע"פי לא חש דיכול לומ' לעיוני כפי' דלעיל ויש נוסחא אחרת כך אביי וכו' להוכחה דלעיל ואפי' נראה דיחוי הנ"מ מ"מ וכו' וגירסתם בש"ס הנ"מ במקום דאלת"ה וק"ל:
דף י"ט ע"ב תו' בד"ה והתניא בניחות' וכו' דבריהם קשי' ההכנה מאד ונלע"ד כי מעיקרא משמעו' דברי רב ששת שאמ' ימים נמי בטלו ר"ל דין שלשים כולו נתבטל לגיהוץ ולתספורת והגיהוץ הוא חמור מגילוח והראיה היא ממה שפי' הש"ס בדברי רב הונא גזרת בטלו ימים לא בטלו שאם לא גילח ערב הרגל וכו' דמאי שנא שלא אמ' הש"ס אלא הגלוח והול"ל ג"כ גיהוץ אלא דהש"ס שאמ' גלוח לריבותא דל"מ הגיהוץ אלא אפי' הגלות שהוא קיל אסור לגלח וא"ב רב ששת שאמ' ימים בטלו פי' הדין כולו נתבטל וא"כ איך אנו אומרים דרב ששת כאבא שאול דהא אבא שאול לא התיר אלא הגלוח אבל הגיהוץ לא התיר ואם איתא דאפי' גיהוץ נמי הול"ל גיהוץ ומכ"ש גלוח או הו"ל לנקוט בקיצור ימים בטלו דמשמעותו דכולו נתבטל וא"ל דנקט לשון ת"ק דליתיה דהא אם איתא דאבא שאול אסר אפי גיהוץ לא הו"ל למסדר ברייתא לקבוע דבריהם בגילוח דוקא אלא ודאי ש"מ דמשום דלא פליגו אלא בגילוח דוקא לכך קבע דבריהם בגילוח ולעולם לא בטלו ימים אליבא דכ"ע ודוק ותשכח:
מסכת ראש השנה
דף ח"י ע"ב רש"י בד"ה דא"ר חנא בר בוזנא וכו' ומתני' בז"הו קא מיירי וכו' עכ"ל הנה הקושיא בכאן גלויה דת"ל דאי בזמן שב"ה קיים א"כ איך תנינן על אב יוצאין מפני התענית ולכאור' יש להשיב דרש"י נקט הכי דהיא ראיה בהדיא וה"ה דהוה יכול לאייתי סייעתא מהא דרישא אבל נר' עוד לפרש דק"ל לרש"י דמאי קושיא דלעולם בזמן שבה"ק היו מתענין בט"ב ואע"ג דאמר להו הנביא ששון ושמחה מ"מ שאני ט"ב דחמיר טובא קבלו על עצמם להתענות בו כמו שאמ' ר"פ ברצו מתענין וכו' שקבלו עליהם להתענות ה"נ אימא שבזמן שבה"ק התענו על ט"ב דהוכפלו בו הצרות ומת' בזמן דבה"ק קא מיירי לזה כת' רש"י בז"הז קא מיירי מדקתני ובזמן וכו' ודוק:
דף כ"ט ע"ב רש"י בד"ה מלאכה היא בתמיה עכ"ל והוא קשה ההכנה ונ"ל דרש"י לא גריס מלת לאו אלא מלאכה היא וכנראה מקביעות דבריו א"נ רש"י גרים היכי תקעינן הא לאו מלאכה היא דאיצט' קרא למעוטי ועוד הא תנא דר' שמואל וכו' עוד יש לס' דלעולם רש"י גריס כגירסתי' אלא דק"ל דאיך נותן טעם שאינה מלאכה משום דאיצטריך קרא וכו' דאדרבה כיון שאינה מלאכה איך מיעטה קרא להכי כת' בתמיה ר"ל שאינה ע"ד קושיא כי אם תמיהא מורדפת דהיינו לשון מירדף דהיא אינה מלאכה כי היכי דמיעטה קרא ורש"י דכת' בתמיה לאו דוקא תמיהא ממש וכן מצינו כ"הג ברש"י ודוק:
א"נ נ"ל לפרש בדרך הערש"ה דרש"י בא לתרץ קושית התו' דהיינו אי גרסי' לאו מלאכה היא בקושיא ק' קו' התו' דאדרבה אי מלאכה היא לא אצטרי' קרא. ועוד ק"ל מלת דאצטרי' דהיל"ל דלאו מלאכה דממעטה קרא אבל מלת אצטרי' אינה מן הישוב דמשמ' דהקושיא היא דלא אצטרי' אדרבה הקושיא דאמאי אסור ולא הו"ל למיעטה לכך נייד רש"י מהאי פי ופי' דבתמיהא ור"ל דקו' התו' היא קו' הש"ס דהיינו דזאת אינה מלאכה כי היכי דאיצט' קרא הא ודאי מלאכה ולמאי אצט' קרא לאוסרה וא"ת דילמא לעולם קושטא הכי דאינה מלאכה להכי אמר הא תנא וכו' דמשמ' דאי לאו קרא דמלאכת עבודה הו"א דהיא מלאכה והא דל"ק ליה מהברייתא דבי שמואל דקא שריא בתקיעה י"ל דר"ל דאף כפי דבריו דלא ס"ל כתנא דבי שמואל דתקיעה שריא מ"מ קשיא דלא איצט' קרא ודוק היטב ודעת התו' אינה כן דהם מפרשים כפשטא דשמעתא בלשון קשיא ולהכי ק"ל דמאי קאמ' כיון דלאו מלאכה היא לא אצט' קרא למעוטה דאדרבה להכי אצט' קרא למעוטה דאי מלאכה היא פשיטא דאסורה ותי' דר"ל דאי לאו מלאכה היא וראי אין סברא לומר דלהכי אצטרי' קרא לאוסרה מילת' בלא טעמא אבל אי מלאכה היא להכי אצט' קרא דהו"א דשרי משום יום תרועה וכו' ובפ"ז ניחא מאי דנקט הש"ס מלת דאיצט' דר"ל דאי מלאכה ואסרה הכתו' ודאי אצט' קרא כדפי' התו' אבל השתא לאו מלאכה היא דאצט' קרא וכו' וקושט' קאמ' הש"ס מלת דאצט' אי הוות מלאכה לתרוצי קו' התו' ודוק היטב:
מסכת יומא
דף ב' ע"א גמ' כלי אבנים וכו' כי היכי דלא ליזלזלו בה ומ"ש וכו' כצ"ל:
שם אמר קרא כאשר עשה וכו' ע"כ ר"ל דקרא לדרשא אתא דהוא יתו'ר נפי"ש דמאי אתא לאשמועי' דודאי כאשר עשה הוא צוה ה' כדכתי' בפ' תצוה פרישת ז' ולמאי איכתיב ואם לומ' שזה הוא לכפר א"כ הול"ל כי ז' ימים ימלא ידכם לכפר עליכם אלא ודאי לדרשא ופי' צוה לדורות וכך ישובו כאשר עשה ביום הזה שאמ' ה' לפרוש מיום זה ז' ימים כן צוה ה' לדורות לפרוש ז' ימים לי' הכ ולמעשה פרה ותיבת עשה קאי אשי"ח ואל תשיבני דהול"ל כאשר צוה דכבר דרשוה בת"כ לומ' כפרה זו עד תחיית המתים תכפר לומר כאשר עשה בכפרה עליכם כן תהיה עד תחיית המתים ע"ש בפי' ק"א וראיתי להדא ס ז"ל שפי' לדרשת רז"ל דצוה ה' מאמר נפרד דאם יהיה דבק עם כאשר עשה א"כ יחוייב דלי"הכ א"צ פרישה כי אם יום א' ע"ש וכבר תמה ע"ז ה' ק"א אלא דלפי שיטתו שפי' דכאשר עשה ביום הזה קאי איום ח' שעשה לו ו' ימים פרישה ק"ל דא"כ הול"ל כאשר עשה ליום הזה אבל מלת ביום אינה מתיישבת דלא היתה העשיה באותו יום ואף אם נפרשו לשון צוה אכתי ק' דלא היתה הצוואה באותו יום אלא מקודם בז' ימים בשבילו וא"כ היל"ל ליום ול"ק לפי דברי רש"י שנסתייע ממנו דלא כח' רש"י כאשר עשה בח' למילואים אלא במילואים סתם ור"ל כאשר עשה במילואים ביום הזה שהוא מהמילואים שצוה וכו' ועוד רש"י שאמ' במילואים בא לומ' באיזה ענין זאת העשיה לז"א במילואים וכן הירוש' שהביא שם הרב א"ש לפירושינו. ועוד יש לישב מלת עשה ולא כתי' צוה משום דכל הראוי לבילה וכו' דכיון שהתחילו בפרישה אותו יום הו"ל כאילו ככר עשו ז' ימים ואני תמיה על מ"ש הרב כדברי רש"י עבודת יום א' דלפני קיום המצוה דאיך שכן באהלו עולה דהא זה צ"ל דבור בפ"ע אמ"ש הש"ס דנין לפני עשיה וכו' ואגב ריהטיה לא דק ודוק:
שם אמרי יליף צוה צוה וכו' דצוה דפרה מופנה היא דכבר כתי' וידבר ה' אל משה ואל אהרן וכו' אבל צוה דמילואים איצטריכא לגופה לומ' דצוה כן לדורות וק"ל:
רש"י בד"ה ומתקנין לו מזמנין לו וכו' עכ"ל כיון רש"י בזה לומ' דאיך יקרא תקון לגבי דידיה דקלקול הוא שהרי יהיה דחוי מעבודה להכי פי' דר"ל מזמנין לו אבל גבי אשה תקון גמור דע"י אשה אחרת יהיה ראוי לעבודה. ועוד רצה בזה לומר דלגבי אשה מעכשיו הוא מתוקן שהרי עביד בה מעשה אבל גבי כהן זמין בעלמא שאם יהיה טמא אז יביאו לו כהן אחר משא"כ גבי אשה דמעכשיו היא אצלו וק"ל:
בד"ה ובעד ביתו גבי י"הכ וכו' באחרי מות עכ"ל ר"ל דלא תימא דפי' ביתו בני ביתו ואחיו הכהנים כמו בית אהרן שהרי כתי' באחרי מות ואם תבקש שם תמצא ובעד ביתו אחרת דדרשי' ליה לאחיו הכהנים ואייתר להא ובעד ביתו לאשתו עוד נ"ל דק"ל דמאי ראיה מייתי דדילמא קרא דאמ' וכפר וכו' היינו היכא דיש לו אשה אבל אינו מחוייב ליקח אשה להכי תי' רש"י דהאי קרא כתי' באחרי מות ושם כתי' חוקה לעכב לכ"ע בבגדי לבן בפנים שהרי מפרו מזה לפנים וק"ל:
בד"ה כי היכי דליהוי ליה היכרא וכו' הקרויה חטאת וכו' נ"ל דרש"י בא לתרץ קושיא א' בש"ס דבשלמא מזרחה משום דטעונה מזרח אבל צפונה דלא בעי' אמאי להכי תירץ דטעמא מאי משום כי היכי דידע דהיא קרויה חטאת כמו חטאת שטעונה צפון ונ"מ כי היכי דליהוי זריז במעשיה וכו' ובתו' כתו' כי היכי דליעביד הזאתה לשמה ור"ל כדין חטאת שטעונה צפון ודוק:
בד"ה אל הבירה אשר וכו' ודוד קאמ' להאי קרא בד"ת כצ"ל ור"ל דל"ת דאימא דאע"ג דקושטא הכי דמקום א' יש וכו' כדא"ר יוחנן לזא דקרא כתי' בד"ה ולעיל כתי' דקאמ' דהע"ה על בית המקדש דקאמ' דהכין כמה דברים לב"המ ולר"י לא ק"ל מידי מהאי קרא דלעולם אה"נ דקרויה כ"ה כירה אבל לשון חכמים לחוד דלא אשכחן דכ"המ קרו לה חכמים בירה וק"ל:
בד"ה לפני עשיה קיום המצוה עכ"ל ר"ל דאין לפרש לפני עשיה אסדר הכתו' דכי"הך סרר עשה לפני מלת צוה ובמעשה פרה מלת צוה קודם וכן במילואים דא"כ הרי במילואים כתי' נמי עשיה קודם צוה כאשר עשה וכו' דמאי חזית דילפי' פרה דאית בה צוה קודם ודמיא למילואים ונילף נמי י"הכ דדמי למילואים דאית ביה עשיה קודם להכי כי' דהאי קודם אינו בסדר הכתו' אלא בקיום המצוה ולהכי אף דכתי' עשיה קודם מ"מ הוא כבר נעשה אותו הציווי ולא קאי עליה צוה ה' דלא קאי אלא על לעשות דהיינו צוה ה' כדי שתקיימו המצוה כמו פרה אבל י"והך קאי צוה אדבר שכבר קיימוהו. או נ"ל לפ' דבריו דק"ל דליכא עשיה כלל בפרה ואיך אמ' דנין צוה דלפני עשיה וכו' להכי כת' דאין פי' עשיה ממש אלא קיום המצוה יקרא עשיה וא"כ לקיחת הפרה תקרא עשיה והוי צוה דלפני עשה אלא דק' דא"כ לימא דנין עשיה מעשיה ולילף זוהך ואין דנין לקיחה מעשיה ואין לומ' דס"ל זו היא שיבה זו היא ביאה וה"נ זו היא לקיחה זו היא עשיה דהא אמרי' הנ"מ היכא דליכא דדמי ליה וכו' והכא איכא כפור דדמי ליה דכתי' ביה עשיה ממש וי"ל דאין זה דימוי לגבי הך דמוי דלפני עשיה דמה דמוי הוא אם דומים במלות ואינם דומים בהבנה דזה לפני עשיה וזה לאחר עשיה אבל כיון דדומים בענין אף אם אינן דומין במלות זו היא שיבה זו היא ביאה והוי ליכא דדמי ליה והיינו דקפריך ואימא צוה די"הכ ר"ל דכתי' ביה עשיה בהדיא משא"כ בפרה ושני דנין עשיה וכו' ר"ל דזה הוא עיקר הדמוי אף אם כתי' בזה לקיחה ובזה עשיה ולהכי פריך והרי צוה דקרבנות דהוא לפני עשיה ואף אם אינן דומים במלות לית לן בה ותי' דנין וכו' ואז הק' לו ומאי נ"מ זו היא וכו' ר"ל דהא את נמי סברת הכי ותי' לו הנ"מ וכו' ר"ל ולגבי לפני עשיה הוי ליכא דדמי ליה וילפי' פרה אע"ג דלא כתי' עשיה ממש אבל לגבי קרבנות הו"ל פרה איכא דדמי ליה דכתי' בה צוה כיון דתרוייהו לפני עשיה ודוק:
תו' בד"ה וחכ"א א"כ אין לדבר סוף וכו' דבפ"ד אחין משמ' לסתם מתני' וכו' עכ"ל הא דכתבו התו' לישנא דמשמ' אע"ג דהוא מבואר להדיא שם בש"ס יש ליישב דבריהם משום דהתם הש"ס בעי למיפשט דיש זיקה ודחי ליה הש"ס דאין זיקה ולמיתה דתרי לא חיישי' להכי כת' משמ' כיון דאי אמרי' יש זיקה מצינן למימ' אף למיתה דחמש חיישי' ומה שהשי' לו אין זיקה ולמיתה דתרי לא חיישי' היינו דחייה להכי התו' נקטי הכי דר"ל דמשמע דלמיתה דתרי לא חיישי' וקושטא הכי בין אי אמרת הכי או א"א הכי מדלא סתר לו דחייתו לומ' דממתני' דידן איתא דחיישי' אף למיתה דר' או דה' חיישי' וק"ל
בא"ד הילכך ליכא למעבד תקנתא וכו' עכ"ל הנה כפי תי' א' מ"ש הש"ס מיתה לא שכיחא י"ל מיתה דזמן מועט לא שכיחא ומ"ש רבנן אי איכא למיחש וכו' ר"ל אי איכא למיחש אפי' לזמן מועט משום מעלה דכפרה א"כ אפי' למיתה דתרי חיישי' משום מעלה דכפרה אלא דיש לדקדק כפ"ז דמאי פריך נימרו אינהו לנפשייהו דאיכא למימ' דשאני לדעת ר"י דחייש לזמן מועט משום מעלה דכפרה א"כ ניחוש וכו' אבל לרבנן לא חיישי כלל לטעמ' דמעלה דכפרה להכי לא חיישי אלא לטומאה דחד ורבנן לדברי ר"י קאמרי וי"ל דקו' הש"ס היא כיון דלר"י דחייש למיתה דחד משום מעלה קאמרי רבנן דכדאי הוא טעמא דמעלה להוסיף אף למיתה דתרי ותלת א"כ לרבנן דחיישי לטומאה משום דשכיחא כדאי הוא טעמא דמעלה למיחש לתרי ותלת דכמו כמיתה אי חיישת א"כ אפי' לתרי ותלת ואין לדבר סוף ה"נ בטומאה משום מעלה דכפרה ניחוש לתרי ותלת וא"כ אין לדבר סוף ומשני שפיר אכן כפי תי' ב' ק' דמאי קאמ' אי איכא למיחש והא ודאי איכא למיחש לרבנן דלא מחלקינן השתא לזמן מרובה ומועט אלא דשאני התם דחששא בעלמא היא וסגי כחד משא"כ הכא ותו מאי קאמ' רבנן מיתה לא שכיחא והא רבנן נמי חיישי למיתה לא משום דליכא למיעבד תקנתא להאי חששא דהא כפי' תי' ב' ליכא למימ' דמיתה לא שכיחא היינו בזמן מועט והא קושיא ודאי קושיא בריהטא דש"ס אף בלא דברי התו' ונ"ל לומ' דה"פ דטומאה שכיח' ואיכא למיעבד תקנתא וסגי אבל גבי מיתה אי הוה שכיח' מחמרי' למיעבד תרתי או תלת לפחות והוא טוב משאין עושין אחרת כלל אבל כיון דלא שכיח' ואפשר למיעבד תקנתא חיישי' כדאמרי' ביבמות ועבדי' תקנת' אבל כיון דלא שכיח' וליכא אלא חששא בעלמא היכא דמצינן למיחש חיישי' ואי לא לא והיינו דקאמרי רבנן אי איכא למיחש ר"ל אי חיישי' הכא ודאי אפי' תרי ותלת ולא במו ד' אחין וכו' וליכא למיעבד תקנתא ולהכי לא חיישי' כלל אבל אינו ר"ל אם איכא למיחש וכו' היינו דכפי האמת לא חיישי' למיתה אלא ר"ל אם באת לחוש בכאן כמו שהדין נותן וכו' ודוק וכעין זה כתבו התו' לקמן דף ל"ג ע"ש:
דף כ"ב ע"א גמ' אימא שכבר וכו' ע"כ וק' דזה הפך מ"ש בשבועות (דף י"ט) דתרומת הדשן אינה עבודת לילה אלא עבודת יום כדמוכח מדברי רבא שם כדפירש"י שם וי"ל דרבא אזיל כאיכא דאמרי דהכא ושפיר קאמ' ר"י מתחלת עבודה אבל לאביי דהתם דמוקי מלתי' דר"י ברבי א"ש כתירוצא דהכא דהיינו מתחלה לשם עבודה וטעמי' דרבי דלא פסלא לינה משום דקרוב ליום הוא ולא גזרו ביה רבנן ואפשר דזהו כוונת רש"י הכא דקאמ' אפי' לרבי וכו' דמאי ריבות' אתא לאשמועי' רש"י בהני מילי אלא ודאי כוונתו לומ' בזה דאין קושיתו ותירוצו א"ש אלא אליבא דמאן דמוקי' לה כרבי דשפיר הש"ס משני מתחלה לשם עבודה אבל אליבא מאן דמוקים לה כראב"ש הא קאמ' התם הש"ס בהדיא דתחלת עבודת יום היא וקושית הש"ס היא מעיקר' אפי' אליבא דרבי טעמא מאי דלא פסלה לינה משום תחלת יום היא וכדשני ליה דוקא שני ליה דלא אתיא אלא כרבי ודוק:
שם ותקנת' להך גיסא הואי וכו' ע"כ. הנה יראה דקו' הש"ס היא אתרי לישני דבין למר ובין למר משום סכנה נגעו בה ות"ל דמשום מי שזכה וכו' וכיון דבכולן בכהן א' הו"ל עבודות חשובות כדפירש"י וא"ב אף אם אינן תשובות מצד דעבודות לילה ולאיכא דאמרי דאיכא אונס שינה ולא אתו היינו עבידה אחת לא חשיבא למטרח עלה ולנדד שינה מעיניו עליה אבל כיון דאיכא ג' עבודות אף דאיכא אונם שינה ועבודת לילה אתו עלה ולפ"ז נר' דאף דכתבו התו' דאיבדים ופרדים דאיכא בהו עבודת יום ואפ"ה אינן ראויים לפייס משום דניעורים כל הלילה עד חצות ואיכא אונס שינה מ"מ הכא דג' עבודות הן טרחי עלייהו אף דשאני מיגנא ממיקם דהיינו דמיקם אף דאיכא עבודת יום דחביבה אפ"ה לא טרחי עלה מ"מ הכא דג' עבודות הן טרחי עלייהו:
וראיתי לת"י שכתבו דסדור המערכה בלילה וב' גזירי עצים ביום עכ"ל נר' דכוונתם היא דקו' הש"ס היא דכיון דב' גזירי עצים ביום ראויים הם לפייס וכפ"ז לאיכא דאמרי לקו"מ דאף דגזירי עצים עבודת יום הן מ"מ כיון דאיכא אונס שינה לא אתו דמכ"ש מאיברים ופדרים דעבודת יום ואפ"ה לא אתו עלה אי לאו דשאני מיגנא ממיקם וא"כ הכא דמיקם הוא אף דעבודת יום הוא לא טרחי עלה להכי ודאי נר' דל"ק אלא לליש' קמא ועד דסיים פירושא דמתני' בתר הכי פריך והדר לליש' קמא ובהכי ניחא מאי רק"ל דאמאי לא קאמ' הש"ס ורמינהי כדאורתי' ככל הש"ס ובהכי ניחא דכיון דלליש' בתרא ל"ק כלל א"כ הקושיא דוקא כפי מה שפי' הש"ס ולהכי לא קאמ' ורמינהי א"נ דאף לפי שיטה זו מצינן לפרושי דפריך אתרי לישני דאף דאיברים ופדרים דעבודת יום היא ואפ"ה לא אתו עלה אי לאו דשאני מיגנא ממיקם מ"מ הכא דאיכא עבודות הרבה ובהן עבודת יום אף דאיכא אונס שינה טרחי עלה ואף דמצינן לפרושי דברי דש"י כן דמאי דקאמ' יש כאן עבודות חשובות דהיינו דקאי אגזירי עצים דעבודת יום ולהכי לא קאמ' כולן עבודות חשובות אלא יש כאן מ"מ העיקר חסר מדבריו ועוד אפשר לפ' דטעמא מאי כולהו עבודות חשובות היינו כיון דכולהו צורך יום משא"כ בתרומת הדשן דלצורך לילה הוא דשאני סדור המערכה וגזירי עצים דעליהם ממש עושה התמיד ודוק ומ"מ יצא לנו מזה דאף בדמצי למיפרך בלשון ורמינהי אפ"ה לא פריך בהאי לישנא ודוק:
שם מעיקרא סבור כיון דאיכא אונס שינה לא אתו ע"כ פי' לא אתו כלל לעזרה דודאי ליכא לפרושי לא אתו לאינצויי דאיך מצד אונס שינה לא אתו לאינצויי כיון דהם באו לעזרה משא"כ לעיל גבי ליש' קמא דקאמ' משום דעבודת לילה הוא לא אתו ר"ל לא אתו לאינצויי עלה כדפירש"י בד"ה כיון דעבודת לילה היא וכו' אלא דכפי ליש' בתרא הא דקאמ' רב אשי מעיקר' סבור לא אתו היינו לא אתו לעזרה ואפ"ה ניחא להו א"כ איך אח"כ כשתקנו הפייס לעזרה ולא אתו לעזרה חרה להם לבד אם נאמ' דפי' מ"ש מעיקר' וכו' לא אתו היינו אינם באים הרבה ואחר שתקנו הפייס אפי' מעט אינם באים וק"ל:
ודע שכפי פי' ת"י ה"פ דתלמודא דקאמ' מעיקר' סבור לא אתו ד"ל אי עבדינן פייס לא אתו כיון דאתו בני אדם הרבה ואתו לידי סכנה תקינו פייסא והרי איברים ופדרים דעבודת לילה ולא חיישי' דלא אתו מאחר שעשו הפייס דאף שהיו מפיסין ביום מ"מ אף תרומת הדשן היו יכולין להפיס ביום אלא ודאי משום דחששו דילמא יפשע ולא ייקץ משנתו בשביל עבודת לילה וא"כ ה"נ נימא באברים ופדרים ודוק:
שם רצין ועולין בכבש תנן והדר כל הקודם וכו' ע"כ ר"ל ואי קדימת ד' אמות היינו ראשונות א"כ היכן היתה הריצה בכבש כדי שתהיה קדימת ד' אמות שם והת"י כתבו ואי לא עלו אלא ד"א לא הוה תני רצין ועולין וכו' ונר' דלא גרסי בש"ס והדר כל הקודם את חברו וכו' וקושי' הש"ס היא מינה וכה דאיך שייך בד"א ריצה ועלייה וה"ר יוסף פי' רצין ועולין לכבש משמ' שהיו עולין יחד וא"כ אם יזוז הראשון ממקומו פסיעה א' יזכה בשביל זה עכ"ל ר"ל דאיך תהיה הקדימה בד"א דהא עולין יחד וכבר נכנסו בתוך ד"א וא"כ הקדימה היא בפסיעה א' ואיך תלתה מתני' הקדומה בד"א והוא קרוב למ"ש לעיל כפי גי' הש"ס שלנו ודוק:
ע"ב גמ' אר"י אסור למנות את ישראל וכו' י"לד דאמאי לא אייתי ראיה מלא ימד ולא יספר שהוא אזהרה ונ"ל לומ' דאי מהתם לא ולפי' אפי' לדבר מצוה דאימא דוקא לדבר הרשות ולדבר מצוה שרי להכי אצטרי' לאייתי ראיה מהנהו עוברי דשאול דדבר מצוה הוה במלחמה הראשונה ופקוח נפש להציל את ישראל מעמון ובמלחמה הב' היא מלחמת עמלק דמחיית עמלק מצוה רבה היא ואפ"ה לא מנאם לגולגלותם. א"נ דאי מהתם הו"א דפירוש' דקרא כר' יונתן או כרבי דלא ימד ולא יספר היינו הבטחה ולא איסור כדכת' מהרש"א להכי אייתי ראיה משאול עוד הק' מהרש"א דאמאי לא אייתי ראיה מפסוק ונתנו איש כופר נפשו וכו' ע"ש מה שתי' וכן תי' הרא"ם ז"ל וענ"ל לתרץ ע"ד שכתבתי לעיל דאי מהתם הו"א דוקא לדבר הרשות דהא קרא קאמ' אם תרצה למנות ישראל ונתנו וכו' ומנלן דאפי' לדבר מצוה להכי אייתי ראיה משאול וק"ל:
שם אלא מהכא ויפקדם בטלאים כתבו הת"י שם מקום הוא כפי הפשט עכ"ל וכפ"ז ק' דא"כ מנ"ל דאסור וכו' ומה באו להשמיענו ואפשר דק"צ דא"כ ר"י מאי סבר דאייתי ראיה מבזק והו"ל לאייתי ראיה מטלאים להכי כתבו דמאי שנא דשניהם שם מקום הוא לפי הפשט ור"י בחר בראשונה וק"ל:
דף ל"ד ע"א רש"י בד"ה הנדויין שהיו וכו' עכ"ל. הנה כפי פי' הרמב"ם בפי' המשניות דשמות בגדים הם וכן כתבו תו' משם ר"ח א"ש דוקיא דמתני' דקתני לובש פלוסין דמשמ' שהבגדים בעצמם הם פלוסין וזה לא יתכן בשמות מדינות ורש"י פי' כן מדאשכח לה חבר היהפוך כושי וכו' ומ"ש פלוסין כמו כבשים ללבושך וק"ל:
תו' בד"ה פרנה אמגושא פי' בערוך וכו' וחפר מחילה וכו' עכ"ל ופי' אמגושא הוא מלשון מכשף כדפירש"י או מלשון כופר בעיקר שצוה ה"ית וכל אדם לא יהיה וכו' כהאי דאמרי' בסוף כלל גדול ע"ש:
בד"ה הנדויין וכו' לא ידענא ועוד ק"ל וכו' ושמא אין הלשון נופל וכו' עכ"ל הנה דקדקו לומ' בקושיא א' לא ידענא וכו' היינו טעמא דקושיא ב' מתורצת בקושיא א' דמשום דברישא וכו' להכי בעיקרא דדינא פירכא כתבו לא ידענא ולולא דבריהם ז"ל הייתי יכול ליישב קושייתם מה שהקשו אמאי לא תני ס"ה וכו' כרבנן דאפשר דכיון דלא איצט' תנא לאשמועי' הכל ל' מנה אלא לאשמועי' דבציר מהני לא נעבד להכי לא אצטרי' לאשמועי' נמי בר"מ האי דינא דלא פליגי בהכי ולהכי מסדר המשניות לא רצה להאריך בלשונו למימ' הכי בר"מ והשתא מ"ש הכל ל' מנה הם דברי סתמא דמתני' כמ"ש אלו משל צבור שהם דברי מתני' אליבא דכ"ע והשמיענו זה הדין בדברי רבנן דהלכה כוותייהו וה"ה לר"מ ולהכי לא הומ"ל ח' מנה דה"א דפליגי בהכי ר"מ ורבנן דלר"מ ס"ל אף אי בציר וכו' ליעביד להכי שינה בדבריו ח' ק' זוז דהשתא לא מצי למימ' ס"ה וידעי' טעמא דלא חש להאריך או משום דר"מ לא זכר. מזה כלום וכן רבנן ואלו הם דברי רבי' הק' מסדר מתני' דאי פליגי היל"ל ח' מנה ולא ליעביד ס"ה ואנא ידענא דפליגי א"נ לאידך גיסא דר"מ ורבנן פליגי בהכי לפי האמת ולהכי ר"מ שינה בדבריי לומ' דלא ניחא לי בסך הכל דאף בבציר וכו' לית לן בה ולהכי לא אמ' ת"ח מנה בלא ס"ה שלא נטעה משים דלא חש להאריך כאשר כתבנו לעיל ומה שתי' דאין הלשין נופל וכו' היינו משום דלא יבואו ב' תיבות שוים וזה בניקוד וזה בניקוד וכן פי' התי"ט ז"ל. ברם ק' והא אית' בבריית' דפטום הקטרת שס"ח מנים היו בה ואפשר דשני התם משום דקתני מנים במ"ם אף דעיקר הטעית חלי כמאי דקאמ' ח' מנים קודם הגיעו למ"ם דמנים מ"מ כיין דהוי שינוי במ"ס הלשין נופל בטוב ויש להקשות אמאי לא קאמ' כולהו זוזי ואפשר דקמ"ל אין הלשין נופל וכו' ועוד משום דנקטו חכמים חשבון מנה נקט ר"מ ג"כ מנה וכפי תי' התי"ט דהיינו משים שכל עיר היתה חושבת בחשבונה א' במנים וא' בזוזים הניחא כפי פירש"י דפלוסין והנדויין שם מדינה אבל להרמב"ם קשה ואפשר דמשום חשיבות פלוסין אינה נמכרת כי אם במטבעות שלימים והנדויין תמכר בזוזים משום גריעות' כאשר אנו רואים בזמנינו כ"הג ועוד יש ליישב לקו' מאי דנקטה ח' ק' זוז היינו כי היכי דלישמועי' חידושא באגב דמנה הוא ק' זוז ולא יותר או פחות דמדרבנן שלא הוסיפו אלא שליש נשמע לר"מ ודוק:
מסכת סוכה
דף י"א ע"א תו' בד"ה אי קביעי ליהוי כקנופות וכו' דנקליטין אין לה גג וגבוהים י' ובקנופות יש לו גג וגבוהים י' כצ"ל ור"ל דלכאור' נקליטין פסולין מחד טעמא וקנופות מחד טעמא נקליטין מטעמ' דגבוהין י' וקנופות מטעמא דיש להן גג אבל השת' דקנופות הוי כמו שאין להם גג כיון שאין גבוהים י' א"כ לא אית בהו פיסול אלא מחדא ריעותא כתרוייהו דהיינו נקליטין אין להם גג אבל גבוהים י' וקנופות נמי אף דיש להם גג בעינן דיהיו גבוהים י' וכיון דאף אם אינם גבוהים י' דאין להם גג קינופות פסולין א"כ אף בנקליטין אף אם אינם גבוהים י' יהיו פסולין וכוונת התו' לימ' דלא תימא קינופות שיש להם גג במציאות לא דמי לנקליטין דאין להם גג כלל להכי כתבו דמ"מ העיקר בזה הוא אם גבוהין י' זהו הריעותא שראוי לפוסלם בה א"נ מ"ש ובשניהם אית חדא לריעותא היינו דקביעי דהיינו כיון דאשכחן בקינופות דחשיבי כמי שאין להם גג א"כ גם בנקליטין כן שיהיו פסולין פחות מי' ואיך נקליטין בעי' שיהיו גבוהים י' ובקינופות אף שאינן גבוהים י' דמ"ש כולהו מטעמא דקביעי פסולין וא"כ צ"ל דנקליטין אין להם גג וקביעי וקינופות אינם גבוהים י' וקביעי וא"כ חד טעמא הוא דאיכא ודוק כעת:
מסכת תענית
דף ל' ע"א תו' בד"ה יום שהותרו השבטים לבוא וכו' עכ"ל. דבריהם כספר החתום ונלע"ד לפרש דבאו לשלול שלא תפרש קי' הש"ס לומ' בשלמא י"הכ שמחתם דאיכא מחילה וסליחה אלא ט"ו באב מאי שמחה איכא ותירץ שמחתם דהותרו השבטים וכו' ולזה הוא י"ט עדיף משאר י"ט וזה אינו דהא השמחה בשביל שהותרו השבטים לא השמחה היא בעצמה שהותרו וכו' ולכן הוא עדיף משאר יו"ט דהא מעיקרא ליכא שמחה ויו"ט אחר באותו יום כי היכי דליעביד עליה האי שמחה ועוד דהא עדיפותא קתני מתני' שבהן בנות ישראל וכו' שעושים בו שמחה יותר מי"ט לכן פי' דהיינו י"ט כלומ' בשביל זה עשו י"ט ולא הטיבותא היא יום שהותרו שבטים זהו משנלע"ד כעת ודוק:
מסכת מגילה
דף ג' ע"ב רש"י בד"ה ל"ת שבתורה דכתי' לא תוכל להתעלם וכו' עכ"ל הק' מהרש"א ז"ל על רש"י ממסכת ברכות ועוד ק"ל ממס' מנחות דף ל"ז) דבהדיא אית' שם שהוא לאו דלא תסור ונ"ל לתרץ כמאי דכת' רש"י ז"ל בעצמו במס' שבת (דף פ"א) וז"ל ל"ת דכתי' והתעלמת מהם פרט לזקן ואינה לפי כבודו והכא נמי טלטול דרבנן אלאו דלא תסור אסמכוה רבנן ובמקום כ"ה ידחה עכ"ל נמצא דחכמים למדו דדחי כ"ה בלאו דידהו דהיינו לאו דלא תסור מוהתעלמת ופי' ל"ת שבתורה הוא לאו דלא תתעלם בשב וא"ת ולאו דלא תסור אמי' בקום עשה ולא למדו חכמים ממנו אלא בלאו דידהו דוקא ורש"י דלא כת' כאן ג"כ כמ"ש במ' שבת דהא מק"מ נמי דרבנן היא י"ל דהא במ' ברכות דחו דלא ליגמר מוהתעלמת מטעמא דאיסורא מממונא לא ילפי' ואח"כ הביא לו בריית' דולאחותו ותי' לו שוא"ת שאני ובודאי דזה הדחייה דשוא"ת תרתי נמי דלא ליגמר מוהתעלמת דהא האי טעמ' דאיסור' מממונא לית' דהרי מצינו מולאחותו דהוא איסור' ואעפ"כ דוחה כ"ה איסור' אלא מוכרח דהאי טעמ' דשוא"ת אהני לן ג"כ דלא ליגמר מוהתעלמת ודוק מינה דהאי איסור שהוא שוא"ת אה"נ ליגמר דדוחה ובמנחות דהוא איסור כלאים מדאורייתא בקום עשה להכי קמהדר הש"ס לומ' תרגמה רב שבא אלאו דלא אסור ר"ל דהאי דאייתית ראיה מאמר מר גדול וכו' לומ' דאף בקים עשה דחי היינו דוקא בלאו דלא חסור ולהכי קאמ' קרא ל"ת שבתורה סתם ר"ל בלאו דלא תטור אפי' קום עשה ובלאו גמור דאוריית' דוקא בשוא"ת בלאו דוהתעלמת וא"כ בכאן מגילה שהיא שוא"ת אפי' היתה מצוה דאוריית' ליגמר מוהתעלמת דדוחה ולא צריכינן ללא תסור אבל התם בשבת שהוא קים עשה דעובר על טלטול מוקצה אלולא שהיה איסור דרבנן לא היה נראה מפני כבוד הבריות ולכך צריכינן לטעמ' דלא תסור וכן התם נמי במס' מנחות (שם) שהוא איסור כלאים בקום עשה צריכינן לטעמ' דלא תסור ודוק:
תו' בד"ה מת מצוה עדיף הק' הר"א וכו' והכא בולא קרי ותני וכו' עכ"ל ובמ"ש ניחא נמי הא דקשיא על דבעי רבא לקמיה מקרא מגילה ומ"מ הי מיטיהו עדיף וליפשו' מת"ת דרבים דעדיף ממק"מ דדוחה אותה דהא לא למדנו דמק"מ דוחה ת"ת אלא מק"ו מעבודה דעדיפא מת"ת ודוקא דיחיד אבל דרבים עדיפ' מעבודה וא"כ מוכרח דת"ת דרבים דוחה מק"מ ומ"מ עדיף מת"ת דרבים וא"כ מכ"ש מת"ת דדוחה מק"מ ומאי בעי אכן במ"ש ניחא דמ"מ דלא קרי ותני אין מבטלין עליו ת"ת דרבים ולכך רבא בעי וק"ל:
דף ה' ע"ב תו' בד"ה בקש לעקור וכו' דרצה לעוקרו מט' ולקובעו בי' וכו' עכ"ל. הקו' בכאן גלויה דא"כ מאי קא מקשה הש"ס לעיל (דף כ') דאי ס"ד אנשי כנ"הג וכו' והתנן וכו' ומאי קו' כיון דלא עקרו אותו מכל וכל אלא מיום ליום יכולים לבטל דברי ב"ד אחר והפר"ח במים חיים הניחה בקושיא ואם אפשר ובעיני ה' יכשר לתרץ דלא דמי דבשלמ' בט' באב כיון דעיקר זמנו בי' ליכא עקירה דתרי יומי הם זמניה וכאילו לא עקרו אבל הכא דאין זמנו אלא כי"ד ובט"ו והם עוקרים אותו ליום הכניסה שאינו זמנו כלל ולא שייך ביה כלל הו"ל באילו עקרו אותו מכל וכל ולהכי קא מקשה הש"ס דאיך יכול לבטל מזמנו ודוק. ועוד דהיינו טעמ' דלא הודו לו דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אבל בדחייה מיום ליום וכדאמרי' לעיל (דף כ') והתנן אין ב"ד יכול לבטל וכו' אף בדחייה בעלמא כדברי חכמים ודוק:
דף ו' ע"ב רש"י בד"ה אלא מקר' מגילה כלומ' שאם עשאן בא' וכו' עכ"ל כיון רש"י בזה לשלול דמשום דתנא ברישא קראו את המגילה באדר א' ולא תנא בהדה ומתנות לאביונים ש"מ דאם עשאה בא' יצא והא דתנא בסיפא אין בין אדר א' וכו' היינו לענין לכתחלה דשוים אבל אם עשה מתנות באדר א' יצא דא"כ מאי קא מקשה הש"ס לקמי' אי ת"ק קשיא מתנות לכך פירש"י כלומ' שאם עשאה בא' לא יצא וב' שוים אפי' בדיעבד דלא יצא ורישא סמכה אסיפא וק"ל:
דף ט' ע"א תו' בד"ה אלהים ברא בראשית פי"ה וכו' ונ"ל וכו' והתיבה הא' הוי בורא אחר וכו' עכ"ל ואע"ג דכתבו לו לשון יונית בתחלה י"ל כיון שכך דרכם של עולם יש לו להזכיר בורא בתחלה א"כ י"ל לפי שהוא קדמון ותחלה בעולם קודם הנבראים לזה נקרא שמו תחלה וא"כ ח"ו שהם כ' רשויות ומ"ש ה' מר דרור דאף שכתבו ל' יונית בתחלה לא היה מאמין להם דכיון שהבורא תחלה ומשקר כל מ"ש כיון שהפכו הסדר וכו' א"כ לפ"ז הטעם משום שמשקר כל מ"ש ולא מטעם ב' רשויות כיון שפי' לו תחלה ואין זה משמעו' ל' התו' שכתבו דמחזי כ' רשויות ואפשר מ"ש שמשקר מ"ש ר"ל וא"כ גם מה שפירשו בראשית בתחלה שקר אלא שם אלוה ח"ו וק"ל:
בד"ה על נושאי ב"א וכו' לא הי"ל למשה סוס וכו' עכ"ל כחך ה' מר דרור אבל לרש"י היה מאמין להם אלא משום בזיון למשה שלא הי"ל וכו' ול"נ דאף לדברי רש"י מטעם שאינו מאמין להם ודברי רש"י ז"ל בתמיה ואפושי פלוגתא לא מפשינן וק"ל:
בד"ה ואל זאטוטי כו' וכו' אמאי לא כתבו לו וישלח את אצילי וכו' עכ"ל עיין מה שפי' מהרש"א ז"ל ולכאור' היה נר' לפרש דכשכתבו לו התורה כתבו לו כל מלה ומלה בל"הק ומתפרשת ביון ומשמ' להו דזאטוטי ל"הק דאל"כ מאי אתא לאשמועי' דכל התורה כולה בל' יון כתובה ולא אמ' לנו השינוי איך שינו אותה בל"הק כמו בראשית וכמו נושאי וכו' כמ"ש מהרש"א אלא ודאי ש"מ דבל"הק היא וכתבו פי' בל' יון ואהא קשיא להו דאמאי לא כתבו לו בל"הק בתרוייהו אצילי כלישני' דקרא ותי' משום דלא רצו לשקר לזה כתבו אצילי בתרוייהו וא' דורשי' אותה לגנאי וכ' לשבח אלא דק' לפי פי' זה דבל' יון איך כתבו פי' זאטוטי דסוף סוף שקרו דמוכרח בל' יון מפרשים אותו לשבח ומה הועילו בתקנת אמנם לפי פי' מהרש"א א"ש דפי' זאטוטי בלשון יון אינו כפי' אצילי אלא משמעותו ג"כ בלשון יון לתרי אנפי ואהא קשיא להו אמאי לא כתבו פי' אצילי ותי' משו' דלא רנו וכו' ולוה כתבו פי' זאטוטי דמשמעותו לתרי אנפי ולעולם לא כתבו אלא בל' יון ורוק:
ע"ב רש"י בד"ה וכתבו לו צעירת הרגלים וכו' קצרות מרגליה עכ"ל לשון זה נתחבטו בו רבים ויראה לי דק"ל דאיך קורא אותה צעירת הרגלים והרי עינינו הרואות דרגליה ארוכות וידים שלה קצרות לזה תי' דלפי שידיה קצרות מוכרחת שתקצר רגליה ונקטו צעירת רגלים ולא ירים משום דאילו כתבו לו ירים לא היה ניכר שהיא הארנבת דכמה מיני חיות ידיהם קצרות כמו החתול וכיוצא בו דהקב"ה ברא כמה מינים יש שרגליהם ארוכות כמו הבהמות ולמטה מהם בהמות דקות והקצרות מהם החיות ולמטה מהם העופות וא"כ מהיכן ניכר שהחיה הזאת הארנבת לזה קרו אותה צעירת הרגלים ר"ל שבגופה בעצמה ידיה קצרות ורגליה ארוכות והיא מקצרת אותם בשביל ידיה הקצרות ודוק ושמעתי שחכמי המערב פי' דבא לפרש רש"י מ"ט קראו איתה צעירת הרגלים והשיב לפי שיריה קצרות וכו' וידים נמי איקרו רגלים כיון שהולך עליהם כדכתי' בקרא ההולך על ד' רגליו וכו' ובכמה דוכתי קרא אותם רגלים ע"כ:
דף י"ב ע"א רש"י בד"ה הראוי לכסף. וכו' מטות זהב וכסף וכו' עכ"ל כיון בזה לשלול דלכאור' נר' דפי' הראוי לכסף קאי על גלילי כסף מכיון דהש"ס התחיל בכסף שלא כסדר הכתו' ועוד דהביא רישי' דקרא על גלילי כסף מטות זהב וכסף תניא וכו' וא"כ פי' הראוי לכסף קאי על מקו'שיש בו גלילי כסף והראוי לזהב קאי אמטות זהב ולפ"ז ק' דא"כ מ"ש הן של כסף ורגליהן וכו' לכך פירש"י דהדרשא של הראוי לכסף קאי נמי על מטות זהב וכסף ומ"ש רש"י אח"כ הראוי לזהב והגדוע לכסף בא לפ' ההפרש שבין הראוי ל זהב ובין הראוי של כסף וק"ל: