כרוב ממשח (שלם)· רבי שלמה ורבי חיים אלפסי
חידושי מהרח"א זלה"ה · מסכת מציעא
דף כ"ח ע"ב רש"י בד"ה שם דמיהן מוכרן ומניח הדמים אצלו עכ"ל. עיין מ"ש הרא"ש ז"ל ומשמ' לפי' שצריך למוכרן בב"ד דאלת"ה הו"ל לש"ס לומ' מוכרח וכו' ולהכי הוכרח רש"י לימ' דשם דמיהן ע"י ב"ד וליש' דשם דמיהן לא משמ' כפי' ונ"ל דר"ל דמשמ' שם הוא כעצמו דאלת"ה הי"ל לשומם בב"ד וכו' ולהכי כת' ופי' התו' וכו' תדע דלא בעי' שישומם בב"ר וכו' ר"ל דהתו' ס"ל דודאי אי פי' שם דמיהן היינו דוקא לאחרים א"כ וראי דלא בעי' ב"ד מדלא קאמ' ישומו בב"ד כדכת' וליש' דשם דמיהן לא וכו' וכיון דליש' דשם לא משמ' בב"ר א"כ מוכרח דשם היינו לעצמו דאלת"ה אמאי נקט שם ואע"ג דבלא"ה ק' קו' הרא"ש דא"כ היל"ל מוכרן בב"ד ומה ענין שומא בכאן וכוונתו דר"ל מהכא הך קושיא מ"מ הדברים מוכיחים או אף אם תדחוק דפי' סם דמיהן כלומ' אינו בפחות מדמיהן כי אם כשומת דמיהן מ"מ אודי לי מיהת דיכול למכור לאחרים שלא כב"ד וכיון שכן יכול למכור לעצמו ודוק:
וראיתי להרב פר"ד שפי' מ"ש הרא"ש וליש' דשם דמיהן לא משמ' וכו' היינו דמשמ' שם לעצמו בלא מכירה לאחרים ועוד פי' תדע דלא בעי' ע"י ב"ד וכו' דהיינו דבשלמא לפירש"י מוכרח לומ' דפי' שם ע"י ב"ד וכו' עכ"ל. ע"ש ואני שמעתי ולא אבין דהא הרא"ש קא מייתי ראיה דפי' שם היינו לעצמו ולא לאחרים מדלא בעי' ב"ד ואי נפרש לאחרים כפירש"י מוכרח לומ' שם לאחרים מדלא נקט מור"ם כדכ' הרא"ש וא"כ מאי ראיה קא מייתי הרא"ש ז"ל ודוק ותשכח אף כי קצרתי בלשונו:
ועיין להדרישה בסי' רס"ז מ"ש על הרב"י ז"ל שכת' ודברי רבי' כאן כדברי הרא"ש האחרונים וכו' ול"נ דודאי גם דעת רבינו כדברי הרא"ש הראשונים דהרא"ש עצמו לא כת' האי ומיהו וכו' אלא לישוב בעלמ' ע"פ פירש"י אבל עיקר הפי' מניחן בראשו לאלתר וכו' ומ"ש למוכרן מיד לאו מכירה בדוקא נקט וכמ"ש בפריש' עכ"ל. ובפריש' כת' אלא מוכרן מיד וה"ה שיכול נמי ליקח אותם לעצמי ומפני שזה גם בשאר אבידות לדעת הרא"ש ואינך הנ"ל לא דקדק בזה כאן ולא כת' אלא מה שיש בזה מה שאינו בשאר אבידות כצ"ל לדעת ה' אבל היותר נר' שגם הלקיחה לעצמו נכלל בל' מכירה ועיין בדר"י עצ"ל ואני בעניי מתחלה ק"ל על דבריו ז"ל שאמ' דהרא"ש לא כ"כ אלא לישובי פירש"י וכו' מעיקרא הי"ל להקשות קו' עצמית דאי כדברי מרן א"כ אמאי לא כת' רבי' מוכרן בב"ד דהא קו' הרא"ש שהק' על רש"י אכתי קושיא דקי"ל מוכרן מאי שם דמשמ' לעצמו ומוכרח לומ' דנקט שם לומ' ע"י ב"ד א"כ למה לא כת' רבי' מוכרן בב"ד ועוד דמשמ' דרבי' סובר דוקא לאחרים ולא לעצמו ואמאי הא איהו גופיה ס"ל לעיל בשאר אבידות כדעת אביו הרא"ש מדלא חלק עליו דיכול ליקחם לעצמו ושם בעצמו ומאי שנא בתפלין דאסרינן ליה דלא מצי ליקחם לעצמו ואין לחלק בין תפלין שמוכרן לאלתר לשאר אבידות דהא הרא"ש טעמ' טעים דכיון דמשיב אבידה לא חיישי' ומ"ש ולשון מכירה לאו דוקא כדכת' בפריש' דהיינו דרבי' לא נחית אלא לאפלוגי בין תפלין לאלתר לשאר דברים אבל בהא שוה לשאר דברים אינו נוח לי דהיל"ל כלשון הש"ס שם דמיהן ומניחן עליו כליש' דכת' הוא לעיל שם דמיהן ומניחן וכו' ולמה שינה בלשונו בפירות ובתפלין. ומ"ש דנכלל הכל בלשון מכירה אינו נ"ל דקי"ל לרבי' למנקט ליש' דש"ס ותו לא ומה שיראה ליישב דברי מרן דאה"ן דס"ל לרבי' דיכול ללוקחן לעצמו מ"מ רבי' מפ' שם דמיהן ומניחן היינו לומ' שאינו משתמש בדמים כיון דלא טרח בהו דאתא שמואל למימר דלא תימא דתפלין דמו לשאר אבידות שמותר להשתמש בדמיהן ומ"ש אבל רבינו הרמב"ם כדבריו הראשונים וכו' היינו על ענין פי' דברי שמואל אבל לענין הדין סובר כהרמב"ם והרא"ש אלא דס"ס ק' דהיל"ל אמ' שמואל מוכרן ומניחן ואמאי נקט שם לבד אם נאמ' דנקט שם לרמוז שיכול ללוקחם לעצמו ג"כ אבל מניחן קאי אדמים ואפשר ג"כ שדברי הטור שאמ' מוכרן היינו תרתי כדכת' הפריש' א"נ כוונת מרן שכת' כדבריו האחרונים וכו' אינו ר"ל על הבנת הש"ס שאמ' שם דמיהן אלא ר"ל דכפי דברי הרא"ש הראשונים שמפ' ומניחן בראשו וא"כ ליכא למשמ' דאסור להשתמש בדמיהם דהא חידוש זה לא חידשו הרא"ש אלא בואיכא למימ' וכו' אבל מעיקרא ס"ד דוקא מעות ממש אבל כל דברים שייך בהו טורח קצת כגון תפלין קודם שימצא קונה טורח לשומרן וכן כל חפץ והיינו טעמיה דמרן ז"ל בש"ע שלא סיים דברי הטור שכת' או חפץ וכיוצא משום דס"ל דהרא"ש לא ניחא ליה בהאי חילוקא וכן הרמב"ם לא חילק ולהכי כת' כדברי הרא"ש אחרונים דאינו רשאי כהב"י ודברי רבי' כאן שכת' ומוכרן וכוונתו לאשמועי' דאינו רשאי להשתמש בדמיהן היינו כדברי הרא"ש אחרונים דאינו רשאי להשתמש אבל הרמב"ם ז"ל לא חילק כלל בין מעות התפלין למעות דעלמא וכל זה דוחק ולא מצאתי קורת רוח ואפשר לי עוד לייש' דברי הטור שאמ' מוכרן דהיינו להפך דיכול להשתמש בהן שכת' אח"ז מה יעשה בדמים וכו' והטור לא כת' אלא חפץ שאין בו שום טורח דוקא בדמים וכו' וכדעת הרא"ש מתחלה בדבריו לאפוקי תפלין שיש בהם קצת טורח קודם שימצא מוכר ודוק בכל זה:
ואפשר עוד לומ' דהרב"י ז"ל סובר דרבי' סובר דשאני תפלין דלא טרח בהו אינו יכול ללוקחם לעצמו דדוקא גבי שאר דברים שטרח בהם ונטפל בהם לזה יכול לשומם לעצמו אבל גבי תפלין דליכא טרחא החמירו חז"ל וחששו שלא יקחם הוא וכ"הג כת' הנימוקי וז"ל ועוד שמפני תיקון העולם לא הטריחו באבידה יותר מדאי וכו' עכ"ל. וא"כ ס"ל להטור כיון שזה טרח בהם הרבה איך תחשוד בו ומפני תיקון העולם אבל לגבי תפלין חוששין כיון שמוכרן לאלתר כלי טורח ומ"מ אינן צריכין ב"ד דכולי האי לא חיישי' כיון דס"ס מחזיר אבידה ואינו רוצה לקחת לעצמו:
ודע דכפי דברי הנימוקי שכת' בתי' א' דשאני תפלין דשכיחי וקציצי דמייהו א"כ אין ראיה להרא"ש הפך דברי רש"י דלעולם רש"י מודה דשם דמיהן דהכא לעצמו ומניחן עליו ומשום דקציצי דמייהו אלא קצת דוחק דלא דמי שם דמיהן ומניחם דהכא לשם דמיהם דלעיל ובדברי הנימוקי יתורץ לנו קושיא דלמה רבי' לא כת' גבי תפלין דשם דמיהם ע"פ ב"ד כדכת' גבי עגלים וסייחים וכפ"ז ניחא דתפלין קציצי ולא צריך ב"ד אבל ק' דאמאי לא כת' ב"ד גבי פרה וכו' שעושה ואוכל דשם דמיהם בשותפו' דצ"ל ע"פ ב"ד וכבד הק' הסמ"ע והניחה כקושיא ולי יר' דל"ק כלל דכיון דחשדינן ליה שלא יקחם הוא ודאי דחשדינן ליה שצריך ע"פ ב"ד אבל בהא כיון דשרינן ליה ללוקחם הוא ה"ה בלא ב"ד דאלת"ה אמאי לא הק' קושיא אחרת הסמ"ע דאמאי בדבר שעושה ואוכל שם דמיהם לעצמו וכן בתפלין ובדבר שאינו עושה ואוכל לא שרינן לעצמו אלא ודאי דהא בהא תליא כדכת' הרא"ש ז"ל דאי שרינן לעצמו ק"ו בלא ב"ד ואי דוקא לאחרים ודאי דוקא בב"ד דהם באת לחשוד בו חשוד בו בכל דבר והיינו טעמא דהש"ס מעיקרא קאמ' שם דמיהם סתם ובסייחים ועגלים מוכרן בב"ד ונר' לתת טעם דתפלין ודאי ל"ק איב"א דקציצה הב"א כיון דלא טרח בהו כלל לא חיישי' אבל גבי עגלים חיישי' כיון דטרח בהו מורה היתר לעצמו חלף עבודתו אבל אי ק' דבר שעושה ואוכל עם דבר שאינו עושה ואוכל והיה נר' לחלק דדבר שעושה ואוכל טורח בו י"ב חדש ולכך היקלו לו חכמים מפני תיקון העולם אבל סייחים דוקא ל' יום חששו ועוד יראה כיון שאינו יכול למוכרם לאחרים אלא אם יטפל בהם או לוקחם בשותפו' ודאי דלא מטרחי' ליה אבל הכא דיכול למוכדם לאחרים ולנוח מטיפולם בעינן ב"ד ואני תמיה ע"ד ההמ"ע שכת' דגם בתפלין ובדבר שעושה ואוכל בעינן ב"ד שהרי כת' הב"י דהרא"ש ק"ל תרתי חדא דאמאי אינו לוקחם בעצמו ועוד דאמאי בעינן ב"ד הכא ובדברי הרמב"ם עמדנו על טעמו וכו' דמשמ' דבדברי הרמב"ם ניחא דהכא דוקא בעינן ב"ד והתם לא בעינן וכפי דבריו התם נמי בעינן ב"ד ומאי קא מק' הרא"ש וע"ק מאי קא מק' הסמ"ע על הרמב"ם דרבי' העתיק דברי הש"ס ומה שתפרש בש"ס תפרש בדבריו כמנהגו הטוב:
וראיתי כתוב בפסקי התו' וז"ל המוצא תפלין יכול למוכרן מיד ושם דמיהן ומניחן עכ"ל. ובודאי נר' מכהן שאינו מפ' כפירש"י אלא נר' כוונתו או מוכרם לאחרים שם דמיהם ומניחם וכוונתו שלא תטעה דוקא שם דמיהם לעצמו ולא לאחרים ע"ד שפי' הרמב"ם ז"ל גבי דבר שעושה ואוכל אלא כמו שירצה וא"כ פשוט הוא דזהו כוונתו בטור יכול למוכרם כלומ' לאחרים וה"ה לעצמו ולא צריכה למימ' דמשאר דברים ילפי' לה כדכת' לעיל הטור וכדברי הפרישה ולאו מטעמיה אלא כדכתי' דאתא למימ' שלא תטעה דוקא שם לעצמו ודוק: