כרוב ממשח (שלם)· רבי שלמה ורבי חיים אלפסי
חידושי מהרח"א זלה"ה · חידושים על הרמב"ם ז"ל
ממהרח"א זלה"ה
הלכות תלמוד תורה
פ"ד הלכה א' אין מלמדין וכו' כת' מרן הכ"מ ואסיקנא התם שלא הסכימו על ידו ע"כ עיין מה שהשיג עליו הרח"א כעץ החיים ולי אני מוס'ר השכל דבחנם דחה דברי מרן שהרי מש"ס מוכח דלאו ר"א לחודיה נתן רשות חדא מדאמרי' אותו היום סלקוהו לשומר הפתח וכו' מדנקט סלקוהו לשון רבים ש"מ ראב"ע וחביריו הסכימו ליתן רשות דיקא נמי לישנא דש"ס דקאמ' שהיה ר"ג מכריז וכו' דמכאן משמע דלא היה מקפיד ע"ז אלא ר"ג דוקא דאלת"ה מאי איריא דנקט ר"ג דבנתינת רשות אמר סתם ועוד טעם אחד דאי חביריו חלוקין על ראב"ע א"כ לא היו מניחין אותו ליתן רשות דכלום העבירו לר"ג על שהיה מצער רבנן ואיך ראב"ע תופס שיטתו וחולק על רבים ולא חייש לדילמא יעבירוהו דתלמודא לא אדכר ר"א כלל אלא ניתנה רשות סתם משמ' דדבר מוסכם הוא ובהכי ניחא דברי מרן שכת' ואסיקנא וכו' עוד אפשר לפ' הדברי מרן שכת' ואסיקנא היינו על מסקנא דש"ס דקאמ' ולא היא ההיא ליתובי דעתיה וכו' משמ' דלא ניחא ליה כר"ג אלא כראב"ע איברא דיש לדחות דמ"ש הש"ס ולא היא ר"ל על החלום שהראו לו שאינם ראויים אלא ראויים וההוא ליתובי דעתיה וכו' אבל על נתינת רשות לא מדכר תלמודא כלל אלא דאין זה אמת דהא דאחזו ליה בחלמיה היינו כדי שלא ידאג כיון שאינ' ראויי' הא אם היו ראויים ראוי לו שידאג וכיון דקאמ' הש"ס לא היא משמ' שראוי לו לידאג על שלא טוב עשה והא דאחזו ליה ליתובי דעתיה וכו':
ועוד נ"ל הכרח לרבי' דאף ר"ג גופיה חזר בדבריו דקאמ' דילמא ח"ו מנעתי תורה וכו' ואי אית ליה הלכתא דתם אסור ליכנס אמאי קא דחיל כיון דאסור מדינא אלא ודאי דאף ר"ג חזר על שהורה כך ולא אותבוה דעתיה אלא משום שאינם ראויים הא אילו היו ראויים מכניסם מן הסתם ולא קא א"ל דקושטא הם דתם אסור ליכנס ואף אם האמת בחלום שלא היו ראויים שמא יכשל באחרים והם ראויים וא"כ בין לר"ג בין כפי החלום תם יכנס ועוד נד' כן מדקאמ' ר"י פליגי כה אבא וכו' ולמאי נפקא מינה אלא ודאי היא גופא קמ"ל דשפיר עבדו רבנן וראב"ע וכן היא סברת אבא יוסי ורבין דמשמע דאתו לשכוחי ולא לגרועי ועוד מדקאמ' ולא היתה הלכה שהיתה תלויה שלא הביאוה וכו' ופירש"י מרבוי התלמידים וכו' דמשמ' דשפיר עבדי שע"י נפשטו כל הספיקות ורבי' מפרש דברי ד"ג שאמ' כל תלמיד שאין תוכו וכו' היינו שאין ברור לנו שתוכו כברו אלא מן הסתם דאלת"ה אלא רשע ממש א"כ אותו היום שניתנה רשות. אפי' לרשיעי ח"ו זה ודאי לא יתכן דולרשע אמר אלהים וכו' ועוד אמאי מצטער ד"ג ועוד מאי קא מחוו ליה בחלמיה והא ידע בהו ובדק להו ורשעים הוו ולזה לא הניחם ומאי ולא היא וכו' דחולקי' במציאות דהא בדק להו דרשעים הוו אלא ודאי דאין תוכו כברו היינו תם ועוד הכרח אחר לרבינו מדלא קאמרי בחולין כל אותם המימרות אלא כשאינו הגון מרשעו כדמוכחי קראי ושר וכו' רע וקרא דכן נותן וכו' משמ' דוקא רשע ומן הסתם מותר ודבי' שלא הביא מימרא קמא דרב נוכל בגיהנם שנאמ' כל וכו' וקרא קמא שאמרו שם ושר בשירים וכו' נ"ל דקרא ושר בשרים וכו' כיון דדרשוהו על ר' ספרא אע"ג דפשטיה דקרא לא"ה מ"מ לא ניחא ליה לרבי' לאתויי קרא כפשטיה דוקא ולא כדרשתיה ועוד דאין בו עונש כלל ולהכי אייתי רבי' קרא דמרקוליס דבכלל מאתים מנה דודאי כיון דזורק אבן למרקוליס נופל בגיהנם. ומרן שאמ' כלומ' ק"ל דרכי' במאי קעסיק ממ"נ אם הגון כבר אמ' רבי' אין מלמדין דבר ואי אינו הגון ודאי אין מלמדין כדברי דכי' לקמן והרח"א הביא סמוכות לרבי' מדאמרי' נשמתיה וכו' צריכי וכו' וכבר השיגו בעל מעשה רוקח ועוד ק"ל דא"כ הי"ל לרבי' להקדים דין רב ואח"כ דין תלמיד שממנו נלמד ועוד דמנ"ל דמעובדא דההוא צורבא מרבנן היו מקודם לומדים אותו בסתם דילמא אף דהיו יודעים בו דסנו שומעניה והיו לומדים אצלו כדטעה ר' יהודה ולא חידש חידוש זה אלא רבה בב"ת דדוקא אם דומה למלאך וכו' ובתר דאפסיקא הלכתא הכי כרבב"ח אימא דבעי' שיהא מלאך ה' ממש ולא מן הסתם ודוק בכל זה:
הלכות עבודה זרה
הלכה י"ד ומותר ליטע וכו' כתב מרן כ"מ כתב הרמ"ך וכו' ובמה שכתבתי נתיישבה תמיהתו עכ"ל. ולא ראינו מה כתב בזה ואפשר לומר דכוונת הרב כ"מ לומר דהרמב"ם מפרש פי' מ"ש הש"ס לדידכו דאמריתו זו"ג אסור קאי על מ"ש אבל לא בימות החמה וא"כ לפ"ז ר"י מתיר אפי' בימות החמה והרמ"ך הבין בש"ם האי דקאמר לדידכו דאמריתו וכו' קאי האי דאמרו לעיל אף הוא נעשה זבל ומ"מ עיקר חסר מן דברו וק"ל:
הלכות מילה
פ"א הלכה ב' אבל אינו חייב וכו' כתב הראב"ד אין בזה תבלין וכי משום התראת ספק וכו' עכ"ל. אפשר לפרש כוונתו שהבין בדברי הרמב"ם שפטרו מכרת משום דהתראת ספק היא דשמא ימול עצמו ולהכי פטור וקא מתמה עליה הראב"ד וכי משום התראת ספק פוטרין אותו מן השמים דבכרת לא צריכא התראה וכיון שבן ע"כ לא פטרינן בהתראת ספק אלא כידי אדם דשייכא בהו התראה אבל בידי שמים דלא צריך התראה א"כ אף אם היא התראת ספק חייב זו היא השגתו אמנם לרבינו ז"ל טעמיה משום דאמרי' במ' מכות דף י"ד לא פסיקא מלתא לכרת אף שכבר עבר עלייהו כגון אכל תלב אפ"ה לא פסיקא מלתא מכ"ש האי דהעבירה עדיין לא נגמרה ובידו לקיים המצוה ודאי דפטור ומ"ש רבי' עד שימות ר"ל שתהיה מיתתו בקיצור שנים דהיינו כרת דיליה ולהראב"ד לא תיק' ליה מהא דע"כ לא אמרי' התם לא פסוק וכו' היינו לענין דלא הוו ב' רשעיות דשמא עושה תשובה על שעבר ונפטר אבל הכא במילה אינו נפטר מכרת עד שימול וכל זמן שלא מל כל יום עובר בכרת וכ"כ התו' בהדיא דמילה כל יום עונש כרת עליו במכות שם ד"ה לאפוקי הני פסח ומילה וכו' ע"ש:
כתב מרן כ"מ ואני אומר שחיוב כרת הנז' בדברי רבי' וכו' ואז יתחייב כרת לנפש עכ"ל. פי' דפי' דברי רבי' כך ואינו חייב כרת בקיצור שנים אלא עד שימות שאז נגמר ענשו וכיון דלא שייך או הוי כרת דנפשיה א"נ שמפרש דבריו הכי ואינו חייב כרת בקיצור שנים כל זמן שעודנו חי עד אחר מיתה יתחייב כרת דנפש ודקיצור שנים לא שייך:
עוד כתב מרן ודעת רבי' דל"ד דכי אמרי' דאמ"ד התראת ספק ש"ה היינו כשהוא עובר בקום עשה וכו' כל שבידו לתקן וכו' עכ"ל. צ"ע דהא ג' ערוכה במנות דף ט"ו דמאן דאית ליה דהתראת ספק לש"ה אפ"ה כשב ואל תעשה דאיתא שם ר"י סבר התראת ספק ש"ה ור"ל סבר לש"ה ואזדו לטעמייהו דאיתמר שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר ולא אכלה רי"א אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה ר"ל אומר אינו לוקה משום דהתראת ספק לש"ה ותרוייהו אליבא דרבי יהודה דתניא לא תותירו והנותר וכו' בא הכתוב ליתן אחר לא תעשה עשה לומ' שאין לוקין עליו דברי ר"י ור"י הכי דייק טעמא דבא הכתוב הא לא"ה לוקה אלמא התראת ספק ש"ה ור"ל דייק הכי טעמא וכו' הא לא"ה לוקה אלמא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ע"כ נקיטינן מהכא דר"י דאית ליה התראת ספק ש"ה אית ליה אפי' בשב ואל תעשה דהא שבועה שאכל ולא אכל היא בשב ואל תעשה וקאמר דחייב מהאי טעמא אי לאו טעמא דלאו שאין בו מעשה ונותר נמי שהוא שב ואל תעשה דלוקה מהאי טעמא אי לאו דפטרתיה תורה מטעמא אחרינא ויש ליישב ולומ' דל"ק דודאי ר"י אית ליה בכל גוונא התראת ספק שמה התראה ואף בשב ואל תעשה אבל מ"מ דוקא אי עבר על הלאו בתכלית אז חייב כמו אוכל ככר זו היום ולא אכל ועבר היום ועבר על השבועה כבר אז חייב דהתראת ספק ש"ה וכן בנותר נמי בבקר עבר על הלאו ונגמרה עבירתו מש"ה חייב אבל הכא שהעבירה עדיין לא נגמרת שבכל יום יש בידו לתקן דהתרא' ספק היא שאף בזמן שאתה מחייבו נקראת עדיין התראת ספק שבידו לתקן והכי דייק לשונו שכתב אלא כל שבידו לתקן עדיין לא עבר והכי כוונת דבריו מראש הא דאמרי' התראת ספק ש"ה היינו בקום עשה דלא שייך האי חילוקא כגון שאכל חלב וכיוצא דלא אית ביה שום חילוק דבכל גוונא מיחייב אבל בשב ואל תעשה דשייך האי חילוקא כמו מילה לש"ה דכיון שבידו לתקן כל יום ויום לא עבר דדמי לאוכל היום ככר זו לענין אותו היום דפטור משום דעבירה אכתי לא נגמרה דשמא מתקן ואוכל ה"נ הכא כיון שיכול לקיימה כל יום ויום וליפטר מכרת היכן עבירת הלאו וכרת דבודאי התראת ספק היא דשמא מתקן בשעה שאתה בא להענישו משא"כ התם. ויש מי שיישב עוד דבריו לומר דלמאן דאית ליה ה"ס ש"ה היכא דאיכא לאו שאין כו מעשה אין לוקין ולא מחייב וא"כ הכא דאינו שב ואל תעשה איך אתה מחייבו מטעמא דהתראת ספק דליפטר מטעמא דלאו שאין בו מעשה ולא קא מיחייב ר"י אלא היכא דהתראה בקום עשה ולענ"ד נר' כדכתי':
הלכות שבת
פי"א ה' ז' וה' ח' כתב ה"ה והנה כל הסוגיא וכו' לפי שאין זה משמעות וכו' וכדין וכו' עכ"ל. הנה משטחיות דבריו נר' דר"ל דהאי ושוין קאי אאבוס נמי ומודים רבנן בקשין דחייב ולהכי פסק רבי' כרבנן וברייתא נמי דחייבא בקשין כרבנן אלא דאין זה משמעות. הש"ס דכיון דקי"ל כר' יהודה א"כ מוכרח דרבנן פטרי בקשין ובאמת דברי הרב קשים מהבין עד מאד חדא דאיך ברייתא אתיא כרבנן דהא רבנן מתירין בקשין להריח וברייתא קתני פטור אבל אסור ואמאי לא קמותיב ה"ה להאי פי' מכח האי פירכא דברייתא וגם כר"א נמי לא אתיא. עוד ק' איך ר' יהודה התיר ברכין לחצוץ ופסקה רבי' הא ר"א מחייב ורבנן אסרי א"כ פסק רבי' דלא כמאן. עוד ק' מהו שסיים וכתב לפי וכו' דכיון דקי"ל כר"י וכו' דהול"ל בקיצור דזה הפך הש"ס דקאמ' רבנן דפטרי אמרי הכא דמותר לכתחלה הרי בהדיא דבקשין לחצוץ פטור אכל אסור ואיך תלה זה במשמעות וכו' עוד מהו שכתב כיון דקי"ל וכו' ולזו י"ל דר"ל דלא תימא דהאי מסקנא דש"ס היינו אליבא דר"י אבל קושט' דמלתא רבנן מחייבי בקשין וברייתא תסייעך לז"א דכיון דקי"ל כר"י דמתיר בקשין הא אוקים הש"ס לדידיה דרבנן פטרי אבל מאי דנקט משמעות והוא מבואר להדיא קשיא ואפשר דהאי דנקט משמעות הוא דלא תפרש פי' אחר בש"ס דקאמ' ר"א דאמר וכו' ר"ל ר"א דהחמיר אף ברכין חיוב חטאת ודאי דהוא מחמיר ג"כ בקשין ולהריח לאסור דכיון דמחייב אף ברכין א"כ מוכרח באיזה רכין גזרו ודאי בלהריח משא"כ לרבנן דפטרי א"כ רבנן לא גזרו אלא בלחצוץ אטו לחצוץ דטעו אינשי ורבנן דמקילי בלחצוץ ברכין לפטור ודאי דמסתמא מקילין להריח בקשין להתיר ולעולם לחצוץ בקשין חייב להכי קאמ' שאין זה משמעות וכו' דפשטא דשמעתא כדקאמ' רש"י. ונ"ל ליישב קו' א' שהקשיתי לעיל דאנה"נ דהיה יכול לסתור זה הפי' משום דלא אתיא ברייתא כרבנן אלא דר"ל דאף את"ל ברייתא לא אתיא כרבנן ורבי' מסברא דידיה מפרש כן בברייתא דרבנן מחייבי בקשין מ"מ קשיא דכיון דר' יהודה מתיר בקשין מכלל דרבנן מפטרי וא"כ מברייתא גופה דר"א ורבנן תהוי תיובתיה אבל קושיא ב' שהקשינו דאיך ר' יהודה מתיר ברכין לחצוץ בו דלא כמאן ולל"ע ולולא דברי רבי' הייתי יכול להשיב ולומר דר' יהודה אינו מתיר ברכין ממש לחצוץ אלא דר"ל לפי דשמעי' להך ברייתא דחייבה ברכין לחצוץ וממילא אסר להריח דהא תליא בהא להכי קאמר דאין בהם תיקון כלי וחייב עליו מדאורייתא דאי לא הוי תיקון כלי אינו חייב מדאורייתא אבל אפשר דיש בו משום שבות וממילא להריח מותר והאי דקאמר השתא וכו' ר"ל אף אי הוה תני פטור ק"ל דאמאי ואפ"ה סבלנא לזה המשא כ"ש חייב אלא דהברייתא לא חייבה בקשין ולא תהוי ברייתא כר"א והשתא קו' זאת ניתרצה ואכתי ק'קושיא דהברייתא אסרה להריח אבל מ"מ קושיא חדא ניתרצה אלא דכל זה ליתיה דכפ"ז ר"י לא התיר באוכלי בהמה לחצוץ ורבי' מוכח מדבריו בהדיא דהתיר לחצוץ:
לכן הנ"ל להשיב בזה דס"ל לרבי' דמדקאמ' השתא פטור אבל אסור ק"ל ור"ל קשיא לי עלה כדפי' התו' א"כ ש"מ אי אשכח ברייתא דתניא אסור ק"ל עלה ולא קי"ל כוותה וכיון שכן ברייתא דלקמיה דקתני יש בו איסור שבות נשנית בטעות ומותר לכתחלה ולהכי פסק רבי' כר"י והא דלא אוקים הך ברייתא דלעיל כר"א דחייב אף ברכין משום דס"ל דעדיף לאוקומא כרבנן אלא דק' הא רבנן הבינו בקשין וכבר תי' לעיל דה"ה דהו"מ ה"ה לדחויי האי פי' מכח ברייתא אלא דר"ל דאף אם תדחה לומר ברייתא אינה כרבנן בכל מילי ריש לומר דדוקא בין המצאה להמצאה הטועה יכול לטעות כגון בין קשין ורכין אבל טעות כי האי דלא יקטמנו להריח דלא שייך כלל דאי ברכין מותר לחצוץ ואי בקשין מותר לקטום להריח לא אמרי' דאין אדם בודה דברים מה שלא שמע כלל ולהכי הגיהה כרבנן בחדא אבל קושטא דמילתא כיון דרבנן מתירין אף בחצוץ ברכין ולא גזרי מכ"ש דלא גזרי להריח בקשין ולהכי דייק שפיר ר"י דלהריח מותר ופי' הא דקאמ' רבנן דקאמרי פטור וכו' ר"ל אף לגבי רב כהנא דלא רצה להטעותה מודה דלהריח מותר דלא נ"מ לענין להריח אי מטעי' ברייתא ומתירין רבנן לגמרי דלכ"ע ס"ל דלרבנן שרי להריח ותלמודא לא חייש להטעות הברייתא אבל לעולם ר' יהודה ס"ל דל"ג אין בו אלא משום איסור שבות ומתירין רבנן אף בלהריח משום דס"ל דכיון לחצוץ אטו לחצוץ לא גזרו רבנן דשכיח למיטעי כ"ש דלהריח אטו לחצוץ דלא טעו ביה אינשי ודלא כדכתי' לעיל ולהכי כת' ה"ה דאין זו משמעות מש"ס דפשט הש"ס כיון דר"י מתיר בקשין משמ' דלחצוץ פטור דקאמ' רבנן דפטרי וכו' ואין זה פשט הש"ס כדפי' לעיל לזה דייק ה"ה אין זה משמעות הש"ס בשום פנים דאף אם תפרש פי' אחר בש"ס אינו פשט:
וראיתי לבעל לחם משנה שכת' ב' הקו' שהקשיתי לעיל אלא דלשונו מגומגם ונ"ל כעת דכצ"ל ואיך רצו להעמיד וכו' דבמתני' קאמרו רבנן וכו' ואם ה' יהודה סבור כן וכו' בשום ברייתא קשה כמו שהק' וכו' או צ"ל ואיך ר"י וכו' בשום ברייתא כמו וכו' אלא דמ"ש ומ"מ וכו' לא ידענא מאי קאמ' דס"ס קשיא דכיון דס"ל כברייתא אמאי התיר בקשין וצ"ע לבד אם נאמר דלא נחית לתרץ כי אם הקו' א' וקו' ב' עדיין במקומה עומדת והעיקר בזה לתרץ דברי רבי' דרבי איירי בסכין והא דלא ביאר כלום י''ל דסמך על המכין דהא חילוק זה אינו מבואר:
ומ"ש ומעיקרא וכו' ר"ל כר פריך ליה ר' כהנא הו"ל להשיב ולומר דהך ברייתא ר"א היא דמחייב אף ברכין ורבנן אף בקשין ס"ל דאין בו אלא שבות ואין לומר דלא ניחא ליה לאוקומי מתני' כר"א דהא בהכרח הוא שלא כהלכה דהא השתא מיהא לא תוקמה אלא כר"א דמחייב בקשין וא"כ אמאי הטעה הברייתא אלא דקושטא דמילתא וכו' וק"ק דהו"ל לה"ה לאכרוחי ולומ' דר"א לא מחייב אלא בקשין מכח דפשט ושוין לא קאי אלא בקשין כדכתב הרא"ש ע"ש ועיין בספר בני שמואל שכת' דברים שאין בהם ממש דאיך האמורא פוסק כר"א דשמותי הוא ועוד דאיך ס"ל כרבנן להתיר בקשין להריח כרבנן דהא רבנן דמתירי הוא משום דס"ל דלחצוץ פטור אבל כיון דס"ל כר"א דחייב צ"ל בלהריח דאסור ואיך ר"י דלא כר"א ודלא כרבנן ועוד מאי נפקא להו לרבנן דבקשין חייב מידי דלא שייך האידנא דבשלמא אסור ומותר שפיר אבל חייב חטאת ופטור לא איירו בהו האמוראים כלל ע"ש היטב:
הלכות חמץ ומצה
פ"ז הלכה י'א החרוסת מ"ע וכו' זכר לטיט. הנה כאן חזר ממה שפי' בפי' המשניות דהלכה כת"ק וצריך לתת טעם דמעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר ונראה דמעיקרא ס"ל דאע"ג דמעשה דתגרי חרך וכו' מוכרח כר' צדוק וכן מוכח מאמוראי דשקלו וטרו אליביה כדכת' ה"ה מ"מ כיון דר' פפא קאמר לעיל צריך לשקועיה משום קפא ש"מ דס"ל כת"ק דטעמ' משום קפא וכיון דר' פפא אחרון קי"ל הלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך אפי' כנגד רבים כדכ' הכנ"הג סי' י"ג ואפשר דהיינו טעמ' דהתו' שלא הוכיחו טעמ' דהלכת' כר"צ אלא מתגרי חרך והול"ל עדיפא מינה דאמוראי שקלו וטרו אליביה ואביי אמר הילכך צריך וכו' הרי לך בהדיא דאמוראי קמאי ובתראי ס"ל הלכתא כר"א אלא ודאי דטעמייהו דאי מהא לא איריא שהרי ר' פפא ס"ל הלכתא כת"ק והוא בתראה להכי אייתו ראיה ממעשה רב ולבסוף סבר דאזלינן בתר מעשה רב וכת' בעל יבין שמועה בכלל תר"ץ דהלכה כשמואל באיסורי כיון דהלכה למעשה קאמ' ע"ש וכ"כ ב"י סי' ת"ך וכ"ש דאיכא כמה אמוראי דס"ל כר"א בר צדוק ואביי שהוא בתרא ס"ל נמי כוותיה ופסק כר"א ודוגמא לזה כתבו התו' בע"ז דף נ"ט ע"ב דאף דר' פפא דהוא בתראה ס"ל דלא כרבא והוא בתראה מ"מ כיון דרבא רבו והוא בתראה וגדול ממנו בחכמה ובמנין נקיטי' וכו' ואף דהרמב"ם פסק התם כר' פפא היינו דלא פליג עליה אלא רבא יחידאה אבל הכא דאיכא רוב בנין ורוב מנין ואביי דגדול ממנו בחכמה ובמנין פליג עליה ובפרט דמעשה רב נקיטי' כוותיה אכן ראיתי לבעל בני שמואל שתמה על דברי התו' לעיל שכת' קפא וכו' ועוד שמואל היכי אכיל מרור וכו' אמאי צריך חרוסת וכיון דליכא קפא ושמא וכו' ואמאי לא שנו דשמואל ס"ל כר"י ואביי דהלכה כראב"צ וכדכת' הם לקמן בד"ה תגרי חרך והניחה בצ"ע ולכאורה היה נראה להשיב דכוונת התו' למוקמיה לשמואל אליבא דכ"ע דדילמא יסבור הלכה כר' פפא דטעמא משום קפא ולהכי כתבו דאף אם תוקמיה לשמואל ככ"ע ל"ק ולא מידי דשמא רוב ירקות וכו' דודאי טוב לנו לאוקומיה לשמואל ככ"ע אף אם התירוץ דחוק מלאוקומיה בפלוגת' ויסבור ת"ק דקישות שהתליע מותר דלא כשמואל והו"ל ברייתא ומתני' דלא כשמואל להכי תי' דשמואל אתי ככ"ע ואי לא אשכחו תירוצא אנה"נ דמתרצו שפיר דשמואל ס"ל כר"א אכן אחר העיון יר' דל"ק ול"מ שהרי כת' התו' שם דריב"א פסק כשמואל דקישות אסור משום דר' פפא ס"ל כוותיה דאמר לעיל א"ר פפא ש"מ מדר' הונא אמר שמואל קישות וכו' ויש פוסקים כסתמא דתלמודא דדחו לדשמואל ע"ש הרי לך התם דלכ"ע ר' פפא ס"ל כשמואל דקושית אסור וכיון שכן איך אומר משום קפא והא אסור לאכלו דליכא למימר דס"ל משום מצוה דהא קאמר משום קפא ובזה מקשים תו' שפיר שמואל היכי אכיל מרור וכו' ר"ל ר"פ דס"ל כשמואל ותו' דנקטו שמואל משים דהוא עיקר המימרא ועור דהשתא מכח הקושיא דר"פ תפול הקושיא אף אשמואל דאי אמרת טעמיה דשמואל משום מצוה מכלל דאי טעמיה משום קפא אסור לאכלו והא ר"ע ס"ל משום קפא ואפ"ה אכיל מרור וא"כ האי טעמא ליתיה ומוכרח דבדיק להו ואין אומר משים קפא וליכא קפא ודוק ותשכח וכיון שכן אין ראיה לרבי' משה מדשמואל כדכת' בס' בני שמואל שפרי ר' פפא ס"ל דאסיר לאכלו ומטעם קפא אבל עיקר פסקיה מאמוראי דשקלי וטרו אליביה וכ"ש אביי דקאמ' הילכך צריך וכו' הלכה למעשה קאמ' ועוד דמעשה דתגרי חרך עדיף ובהכי ניחא הא דלא פסק רבי' בחרוסת דצריך לשקועיה כולו אע"ג דתלמודא מירחי דילמא קפא מריחא וכו' היינו דחיה בעלמא אבל אנה"נ חמירא סכנתא מאיסורא ואמאי לא קאמר דישקענו אבל כיון דפסק כר"א משום מצוה א"כ לא חיישי' לקפא ואין צריך לשקועיה ונטילת ידים בעי דדילמא משקעו ליה. עוד יר' לי לתרץ דעת רבינו דפסק כראב"ץ ולא פסק כוותיה לענין ברכה ויתיישבו דברי התו' ג"כ דהנה יש להק' דאיך ר"פ סובר דלא כראב"צ כיון דכל הני אמוראי ס"ל כוותיה ואביי רביה נמי ס"ל כוותיה ועוד דמעשה רב ועוד ק' דאיך ר"פ סותר את עצמו בתכ"ד שהרי א"ר פפא לקמן לא נשהי איניש מרור בחרוסת דילמא אגב חלייה דתבלין מבשל ליה למרור וכו' ופי' רשב"ם אגב חולייה שנותנין בו תפוחין כדמוכח לקמן זכר לתפוח עכ"ל. וכן פי' הר"ן הרי לך דס"ל דחרוסת מצוה ונר' ודאי דרשב"ם לא גריס בש"ס חולייה דתבלין דא"כ איך מפרש תבלין שנותנין בו תפוחין והא אמרי' לקמן תבלין זכר לתבן ופי' רשב"ם בשמים שמטילין בחרוסת והרי"ף כן פי' בנון קנמון וזנגביל וכו' אלא מוכרח דלא גריס תבלין וכן הוא נוסחת הרא"ש והרי"ף ואף דגריס לה אפשר דלא פי' תבלין ממש משום דאין בהם חולייה לכן פי' תפוחים איך שיהיה הרי לך דר' פפא דס"ל קפא ס"ל מטעם מצוה ועוד לדעת ראב"צ דקאמר טעמא משום מצות תיפוק ליה משום קפא דליכא למימר דסובר דליכא קפא דליתא דהא חזינן דאיכא קפא וכדמוכח מר' אסי דקאמר קפא דחסא חמא וכו' ואף דקאמר רפואתם צנון או חמיימי וכיוצא מ"מ ס"ס כבר נחלה ונואש כדכת' רש"י ורשב"ם אבל בחרוסת הארס הולך ואינו מזיק או כפי' ר"ח שהוא תולעת וכדדייק לשון התלמוד דקאמ' קפא מריחא מיית בחרוסת אינו מזיק כלל והארס חלף והלך לו וא"כ תיפוק ליה לר' אלעזר מטעמא דקפא אלא ודאי דלעולם כ"ע מודו דקפא איתיה וצריך ליה חרוסת אלא דלת"ק חרוסת אינו מצוה אלא משום קפא דוקא ונ"מ דלדעת ח"ק אי איכא קפא כגון בזמנינו כדכת' אבודרהם ז"ל או אי אכיל כבר מרור בלא חרוסת מאי דהוה הוה ולדעת ר"א אי איכא חרוסת לפניו חוזר ואוכל כדי לקיים מצות מרור בחרוסת ונמצא דר"פ ס"ל כראב"צ דמצוה היא ועוד נפקא מינה דלדעת ר"א צריך לקהויי ולסמוכי משא"כ לדעתם דלית ביה מצוה ובזה יתייתבו דברי התו' שלא תי' דשמואל ס"ל כראב"צ דמצוה היא שהרי אף לר"א ס"ל משום קפא כדמוכח מר"פ כדכתי' לעיל ולהכי שנו שפיר ושמא ברוב ירקות וכו' ובזה אתי פסק רבי' ככ"ע ותו' שאמרו לקמן תגרי חרך וכו' ר"ל דמדברי ר"י ואביי עד מעשה רב מוכח דהלכתא כר"א ואין כוונתם דממעשה רב דוקא דמשמע הלכתא כר"א:
ובזה מיתרצא קו' הל"מ על שאין מברכין על אכילת חרוסת שהרי כיון דבשאר ימות השנה בלא"ה צריך למיעבר חרוסת משים קפא אע"ג דהאידנא צריך לקהויי ולסמוכיה וכו' בשביל תוספת תבלין ופירות אין צריך ברכה ודוק. וראיתי להפר"ח שכ' דרבי' חזר ממ"ש בפי' המשניות ופסק כרצב"ץ לזרוזי לאינשי ובברכה חשש לסברת ת"ק ואינו נוח לי אחר ניו"ק דממ"נ אי ס"ל רבי' פסק הלכה כראב"ן א"כ כוותיה לגמרי ואי לא לא ועוד ככי דבריו לא הול"ל דרבי' חזר בדבריו דהיל"ל דמ"ש רבי' בפי' המשנה ואינה הלכה קאי על הברכה אבל הדין דין אמת ומ"ש כדי לזרוזי לאינשי אדרבא משים קפא אינשי מזדרזים דחמירא הכנתא מאיסורא ורבי' שלא כת' צריך לקהויי זכר לתפוח נר' דלא גריס כן בש' ס אלא צריך לקהויי וצריך לסמוכי וכן מוכח מפירש"י ורשב"ם ומפרש רבי' הילכך צריך וכו' היינו אליבא דר"י ולקהויי ע"י שהיו שניהם קהות וכדכת' הפר"ח ברם סיים הפר"ח ויש סמך לפסק זה מדאמרי' לא נשהי איניש מרור וכו' ולא ידענא מאי קאמ' כיון דאביי קאמ' הילכך צריך וכו' כשיטא דקי"ל כוותיה ולמאי איצטריך סמך לזה ואי ר"ל דהיינו שאף אליכא דר"י בעי' לקהויי הנה מהאי מימרא אין כאן ראיה דאימא היינו מדאביי דאמר צריך וכו' למיעבד ככ"ע. ולי הצעיר יר' עוד דרבי' מפרש בדברי אביי דאמר הילכך וכו' ר"ל כיון דעבדי' מצוה זכר לטיט א"כ צריך לקהויי כדי להעביר הקפא כבשאר ימות השנה שעושים בו דברי קייהא וחומץ כדכת' רש"י ז"ל כד' מ' ע"כ וצריך לסמוכיה שיהא עב ונוהגים שאלו הדברים שעושים של קיוהא וכדי שיהא עב היינו בפירות שנמשלו בהם ישראל נמצא דאביי שחידש היינו מלבד הקיוהא עושין דברים שיהא עב ונהגו ישראל בפירות שנמשלו בהם ישראל א"נ רבי' פסק כר"י ואביי לא אמר שצריך לקהויי אלא לפי שלא ידע הברייתא והראיה מדסדרה הש"ס אחר מימרא דאביי דר"ל דלא כאביי כיון דתניא כוותיה ולהכי רבי' פסק זכר לטיט ומה שכת' תמרים וכו' היינו מהתוספת' שעושי' אותו עב מפירות שנמשלו בהם ישראל ולסמוכיה בהם א"נ רבי' מפרש כדכת' הערוך באות חרס ר"י אומר מצוה זכר לטיט על כן עושין אותו מכל מינין מתוקין ומרורין וחומץ כמו הטיט שיש בו כל דבר עכ"ל. והיינו דברי אביי לקהויי ודוק. א"נ רבי' מפרש לקהויי היינו תבלין ואין להאריך והשת' רבי' שלא כת' שצריך שישקענו היינו דס"ל כדחיית הש"ס דילמא קפא מריחא וכו' אבל דעת הטור דזו דחייה בעלמא ועוד כיון דא"ר פפא לקמן שלא ישהנו בחרוסת ואי אינו משקעו כולו הרי רוב העלה לא נתבטל טעם מרירותו אלא וראי דר' פפא לא קבל לאותה דחייה ולזה קי"ל כוותיה והרב המחבר דעתו לילך לחומרא דלענין נטילה קי"ל כדחיית הש"ס ולענין קפא משום סכנה צריך למיעבד כולו דילמא מריחא לא מיית והרפ"ת כת' דאע"ג דהכרח ר"פ נדחה הדין דין המת ולענ"ד ח' דכיון דהכרח ר' פפא דצריך לשקועי אינו משום דילמא לא מיית אלא כשישקענו כולו אלא מהכרח הנטילה וכיון דבעי' נטילה משים דילמא וגו' א"כ אמאי צריך לשקועיה כולו וראיתי לבני שמואל שכת' דנ"ל טעמ' דלא מברכי' אחרוסת משום דהוא טפל למרור כמו ד' מינים ולא די לנו צער שזה התי' כבר כתבו הטור וב"י ופר"ח שא שדמהו לד' מיני' ומה ענין זה לזה דבר' מינים איזה הוא טפל שבהם ואם הג' מינים טפלים א"כ אף בלא הם מברך אלולב כיון שהוא עיקר והא קי"ל ד' מינים שבלולב מעכבים זה את זה ולהכי לא מברכ' אלולב לחודיה דלא מיקרי לולב בלא ג' מינים אבל הכא דאם לא מצא חרוסת שהוא זכר בעלמא אוכל המרור אמאי מברכין אחרוסת אלא העיקר כדכתיבנא. ומה שיש לדקדק בענין ברכת הלולב עיין ברבי' ה' לולב פ"ז וראיתי למעשה רקח שכת' כי גם ת"ק לא יכחיש זה וכו' ע"ש בדבריו שאינם מתישבים על הלב דכיון דת"ק מוקי שהיא מצוה זכר לטיט א"כ במאי פליגי והש"ס דקאמ' בהדיא דטעמיה דת"ק משום קפא וצ"ע כי נראה מדברי ב"ש ומדברי מ"ר בדין בלע מרור וכו' נר' שלא הבינו דברי הטור שכתב טפל למרור והוא ע"ד כל מי שיש עמו עיקר מברך על העיקר ופוטר הטפלה וכ"כ אבודרהם ז"ל דכיון שאוכל המרור ע"י החרוסת הו"ל לפתן ודברי הב"י בסי' תע"ה י"ל שלא תאמר שהלשון מורדף ומקושר עם שהוא מצוה לפי שהוא טפל דא"כ מ"ט אין מפרכין אלא הלשון גיזרתו במצוה והטעם לפי וכו' ותל"מ:
פ"ח הלכה ב' ואח"כ עוקרין וכו' עיין בל"מ ולכאורה היה נר' בכוונת דבריו דהרב ז"ל הבין בש"ס שאמ' כולהו נמי לפני וכו' ר"ל דכלהו מיקרו לפני מי שאומר וכו' ושומע כעונה וא"כ צריך לעקור השלחן מלפני כל א' ואמאי לא פסק כר' הונא זהו קושייתו וא"כ הבין בדברי הש"ס לבד דזה הפי' רחוק מפשט הש"ס אלא דהו"ל ללח"מ למיפרך על דלא פסק מרור לפני כל א' וכו' דלא פליגי בהו כלל לכך האמת הוא דלעולם הרב הבין בש"ס כפשטה אלא דמדלא ביאר גבי מרור ומצה דדוקא לפני קורא האגדה ולא ביאר אלא גבי עקירה מכלל דגבי מרור לכל א' וא' דאע"ג דלא קאמ' אלא שולחן א' מ"מ אין ראיה מזה שהרי מתחלה קאמר מוזגין כוס לכל א' וא' וכו' ואח"כ מברך ענ"י ונוטל ידיו וכו' ובודאי דר"ל כל א' וא' נוטל ידיו וכן כל הפרק כולו בלשון יחיד ואיך אפשר דאינו אוכל כל א' וא' מצה אלא ודאי פי' כל א' וא' נוטל ואוכל א"כ ה"נ קאמ' שלחן פי' לפני כל א' וא' ומדלא הזכיר רבי' לפני קורא ההגדה לבדו אלא בעקירה מכלל דאף השלחן מביאין לפני כל א' ולהכי הק' הלח"מ ולהכי שני הל"מ דרבי' לא גריס והלכתא כר' הונא בס"ס. וראיתי למעשה רקח שכתב וא"כ אהיכא קאי מ"ש ועוקרין וכו' כיון דממ"ש לעיל משמ' שאין עורכין כי אם שלחן א' לכך נר' דכוונת רבי' וכו' א' לבדו קורא ההגדה וכו' ע"ש הנך רואה בעיניך כמה זר ורחוק זה הפי' דהיל"ל דין זה בפ"ע שאין אומר ההגדה אלא א' ועוד מאי מייתי ראיה מדנקט אומר ההגדה לשון יחיד וכו' והרי כל הסדר כולו בלשון יחיד אמרו ומוכרח לומר דעל כל א' וא' קאמר וה"נ בהגדה ומ"ש דכיון דאין שם אלא שלחן א' מאין יבא עקירה וכו' אין מכאן ראיה דר"ל השולחנות של הסעודה דשלחן של הסדר לא יש כי אם א' אבל העקירה שייכא בכל השלחנות כדי שיראו שינוי וישאלו להכי קאמ' דאין צריך לעקור אותי השלחן של הסדר ומ"ש מדכת' רבי' שהיו מביאין וכו' אין משם ראיה דא"כ תיק' לר' שימי בר אשי מתני' דקתני כדברי רבי' דמביאין לפניו קרבן פסח אלא ודאי דק"פ לפני כל א' מהם או מחלקין אותו לפני כל שלחן ושלחן. עוד כת' שם בשם י"מ דבימי רבי' היו אוכלין על שלחן א' ועכ"ז הוא מגומגם עכ"ל. ואני אומר שאינו מתיישב כלל שאם בימי רבי' היו אוכלין על שלחן א' הי"ל לרבי' לומר דמביאין לפניו קערה א' שיש בה ומסלקין ועיקרין את הקערה וכו' ואמאי נקט השלחן איברא דרש"י פי' בש"ס עוקרין את השלחן פי' קערה וגו' אבל אין משם ראיה דלדידיה מסדרין קערה לפני כל א' וא' וא"כ פי' דברי רבי' מביאין שלחן דהיינו קערה וא"כ חזרה הקו' למקומה כקיצור עיין בדבריו שאינם מתיישבים על השכל ובמ"ש נפלו ונהרסו דברי בעל בני שמואל ואין בהם ממש דוק ותשכח ובודאי דהל"מ נוסחתו בש"ס מימרא דמרור לפני כל א' וא' בסתמא דתלמודא ולא בשמיה דר' שימי. ולעיקר קו' הלח"מ נ"ל לתרץ דודאי רבי' לא פסק אלא כר' הונא והראיה מדקאמ' רבי' ואוכל הוא כזית וכל המסובין עמו ואי ביאת השלחן לפני כל א' וא' מהיכא תיתי שלא יאכלו כל המסובין דאמאי הביאו לפניהם ירק אחר ועוד דומיא דמ"ש לקמן אוכל כזית מצה וכו' דפי' כל א' וא' א"כ ה"נ הכא דמה יתרון בו יותר מכל המסובין כיון דכל א' וא' יש שלחן מסודר לפניו אלא ודאי משום דלא יש זאת הקערה אלא לפני הקורא הו"א דכל שאר המסובין אינם חייבים בטיבול זה שאינו אלא התעוררות לתינוקות לז"א דאעפ"כ אוכל הוא וכל המסובין ובעקירה אין צריך כי אם אלא למי שקורא ההגדה ואין להאריך:
והנה ראיתי להמרדכי שכ' וז"ל והלכת' כולהו לפני מי שאומר ההגדה והכי קי"ל כמ"ד אין עוקרין דאפי' למ"ד עוקרין היינו דוקא להם שהיה להם שולחנות קטנות אבל לנו ששלחן שלנו גדול ודאי לא צריך עכ"ל. ודבריו צריכים ביאור ואף אם יתפרשו דבריו כדכתי' לכאורה בכוונת רבי' לענ"ד מ"מ האמת יורה דרכו דהוא ז"ל מפ' מ"ש כולהו לפני וכו' ר"ל דאינו יכול לעקור את השלחן דצריך להיות מצה ומרור מונחים לפניו לפני מי שאומר ההגדה והלכת' וכו' דאין צריך לעקור ולזה כת' דאפי' למ"ד עוקרין דוקא בזמניהם שיש להם שולחנות קטנות וכו' ונמצא דלכ"ע מצה לפני כל א' וא' ולא פליגי אלא בעקירה דלת"ק עוקרין ולר' הונא אין עוקרין ולהכי רבי' פסק סתם במצה ומרור לפני כל א' וא' כדכתי' לעיל ובעקירה ביאר דצריך עקירה לפני מי שאומר ההגדה ודלא בהלכתא ואהכי הק' הלח"מ דאמאי לא פסק כהלכתא דאין צריך עקירה כלל להכי תי' דלא הוה בגירסתיה והלכתא כר' הונא ומ"ש בסברא א' דאיתאמרא בסתמא אין לפרש דבריו דמ"ש בש"ה ואין עוקרין תשלום דברי ר' שימי אלא סתמא דש"ס הוא דקאמ' לה דליתא דמנ"ל הא ומוכרח דמשנה אחרת היתה לו. עוד כפ"ז יקשה כיון דלא גריס והלכתא בש"ס היה לו לתת טעם ממעשה רב דרבה אגבהיה לפתורא וכו' ודוק ותשכח:
שם צריך ב' מיני בשר א' זכר לפסח וכו' כתב ת"ה ורבי' פסק כר' יוסף וצריך טעם למה דהלכת' כבתראי שהוא רבינא דס"ל דלא צריך כי אם גרמא ובישולא ולכאורה היה נר' להשיב כיון דלכ"ע בעי' בשר לבד מר' הונא ואף לחזקיה דס"ל דכשר דגים מקרי בשר מודה דבעיין בשר ולכ"ע מודים דמצוה מן המובחר בשר ממש להכי פסק רבי' בשר ממש אליבא דכ"ע ועוד דאשכחן רבא דקאמ' לקמן בשר אין צריך להגביה מכלל דס"ל דבעי' בשר ומסתמא כר' יוסף רביה דהתם תלמיד אזיל בשיטת רביה ולא כרבינא ולהכי פסק כוותייהו וראיתי להפר"ח שכת' דרבא סתר דידיה אדידיה והוכרח לומר דרבה בה"א ע"ש איברא דכן היא נוסחת הרי"ף אבל נ"ל דאין צורך לכל זה דהא אף לר' הונא דס"ל סילקא וארוזא היינו דר"ל דלא בעי' בשר אבל ודאי אם עושה בשר הרי זה משובח כדכת' התו' סילקא וארוזא וכ"ש ב' מיני בשר וכ"כ הר"ן ולזה אמר רבא דאף אם עשה ב' מיני בשר מצוה מן המובחר אין צריך להגביה ועוד רבי' פסק כר' יוסף דמסבר טעמיה הא' זכר לפסח וכו' וא"כ צריך בשר דומיא דידהו וכ"הג אשכחן דרבי' פסק כר' יוסף לגבי ר' הונא וכ' הי"ש דמסתבר טעמיה דר' יוסף ע"ש וכ"כ הגהות מיימוניות דרבי' פסק כרב יוסף שנתן טעם לדבריו ע"ש:
שם ומגביה המצה וכו' תמיהא לי אמאי לא פסק רבי' בזמן שב"המק קיים צריך להגביה הבשר דרבא לא אמר אלא בז"הז מכ' טעמים אי משום דלא מצי למימר פסח זה ועוד דנר' כאוכל קדשים אבל בזמן שב"המק קיים ודאי צריך ואמאי לא פסקו רבי' ולא ראיתי שום מפרש שנתעורר בזה ולי יראה דרבי' מפרש בדברי רבא שאמר אין צריך היינו אף בזמן שבית המקדש קיים דאי לאו הכי היל"ל אסור להגביה אלא ודאי דדברי רבא קאי אזמן שב"המ קיים והיינו טעמא דוקא מצה זכר לחירות ומרור זכר לוימררו צריך להגביה ועוד דגופו של כבש אין שייך להגביהו כולו ולזה דוקא מצה ומרור:
הלכות תענית
פ"ה הלכה ד' צום הרביעי זה י"ז בתמוז וכו' ואע"ג דבגמ' אמרי' ט' בתמוז אלא משום דבית ב' חמיר לן ורבי' לא זכר כלום מענין זה מ"מ כיון דמהאי קרא שמעינן דמתענין על הבקעת העיר והבקעת העיר בחרבן בית ב' היתה בי"ז הוי כאלו כתיב זה י"ז בתמוז דהא ודאי קרא מוכח דצום הרביעי בתמוז דהא קרא קאמ' צום הרביעי. בזמן שאין ב"המ קיים צום ואי בחרבן בית ב' לא היה בתמוז איך אומר בבית ב' יהיה צום אלא מוכרח דודאי היה בתמוז אלא דלא ידעי' באיזה יום כיון דאמרי' דתענית ט' בתמוז משום דהובקעה העיר ובבית ב' היה בי"ז הוי כאילו כתיב צום הרביעי י"ז בתמוז וכ"הג נמי יש לתרץ מה שהק' ל"מ על ב"י דכוונת הכל דמקרא דצום הרביעי ודאי שמעי' דבתמוז היה בחרבן ב' כדכתי' לעיל אלא מ"ש י"ז משום כיון דקרא דצום הרביעי משום הבקעת העיר ובחרבן ב' הבקעת העיר בי"ז הוי כאילו ילפי' מקרא דבי"ז היה דצריך קרא מעיקרא דתענית הרביעי משום הבקעת העיר ואז אמרי' דמתענין בי"ז דהיתה ביה הבקעת העיר:
הלכה ה' אבל א' מד' צומות וכו' עיין מה שהק' ל"מ ואין להק' דמאי קושיא דטעמא דצריך להאי טעמא משום דהו"א דהוי כמו צום אסתר דדחי' ליה ליום ה' דליתא חדא דתענית אסתר אפילו לקצת מפרשים דפי' זמן קהלה יום צום מ"מ אינו אלא מנהג בעלמא ועוד דשאני פורים דלא אפשר להתענות ביום פורים וביום ו' א"א דאין קובעין תענית ביום ו' ולהכי דחי' ליה ליום ה' ואז אי לאו האי טעמא היינו מתענין יום א' משא"כ הכא דמצינן לקובעו סמוך לזמנו הי"ל לקבעו יום א' ולהכי ק' שפיר ואין להק' עוד דמאי קו' דהא קרא מוכח דתענית בית ב' בטבת דקרא קאמ' צום העשירי לעתיד בזמן דאיכא גזירה צום ואי בבית ב' אין התענית בי' בטבת איך כתב קרא דמתענין יום בית א' שהוא בטבת דהא פריכא הוא דאקרא נמי אנו מקשים דמאי שנא בתמוז עבדי' ביום חרבן ב' ובטבת משום בית א':
הלכה ו' וללבוש כלי מגוהץ וכו' עיין מ"ש הל"מ ותי' לה"ה דל"ד מגוהץ הנה מה שרצה לפרש דרבי' טעמיה דכת' דוקא מגוהץ דדייק מר"נ הכי הנה י"ל דא''כ אמאי בכלי פשתן דאין בהם גיהוץ קאסרי' ללבוש דהא הגיהוץ בכלי פשתן כמי שמכוכס קודם לכן שעדיין לא נאסר הכבוס ומיתר ללבוש א"כ היה ראוי להיות בכלי פשתן שמותר לגוהצן מותר נמי ללבוש וי"ל דמ"מ גיהצו כזמן ט"ב וגיהוץ שאני והבו דלא להוסיף עלה להתיר לגהץ והנראה דל"ד מגוהץ אלא דנקט לישנא דש"ס דקאמ' וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ שלח ר' יצחק בר גיור אע"ג דאמרו כלי פשתן וכו' ללבוש אסור דאיתמר עלה דכלי פשתן האידנא דינא להכי נקט רבי' האי דינא דמגוהץ אבל לעולם אפילו מכובס ומגוהץ לאו דוקא:
הלכה ז' בשר מלוח שיש לו ג' ימים כת' הל"מ דק' דהא בש"ס קאמ' בשלמים דוקא ולענ"ד נר' דל"ק כלל חדא דנר' מרש"י דגריס כל זמן שהוא כשלמים ופירש"י דאימתי הוי בשר ממש כל זמן שהוא כשלמים ויתר משלמים מותר וכן ראיתי גירסת הרא"ש ואף לפי גירסתינו שאינו כשלמים ר"ל אימתי הוי בשר מלוח כל זמן שאינו בשלמים ר"ל כל זמן שעבר זמן שלמים והנה כן נר' מדברי ה"ה שכת' שאוכל בשר מליח כל זמן שהוא כשלמים פי' שנשרה במלח יותר משיעור ב' ימים ולילה א' עכ"ל. והנה מדבריו נר' בהדיא דצ"ל בדבריו כל זמן שאינו כשלמים כגירסתינו וכן מצאתי מי שהגיה בדבריו כן שאינו כשלמים כנ"ל:
הלכה י' ואסור בסיכה של תענוג. כת' הל"מ כת' ה"ה וכו' ודבריו קשים אצלי וכו' ופי' סיכה שאינה של תענוג וכו' ונפקא מהירוש' וכו' סיכה אסורה בין וכו' דהכל משום צער דכך אמרו שם בגמ' ולא כיום הכפורים דהוי משום תענוג וכו' כצ"ל ונלע"ד לפרש דבריו דקא מקשה על ה"ה דכת' דרבי' יליף מי"הך והא ביו"הכ אסרי' אפי' סיכה שאינה של תענוג ובכאן כת' דוקא סיכה של תענוג וטעמיה דרבי' דנפקא ליה מאכל דסיכה שאינה של תענוג מותר וט"ב דומה לאבל שהוא משום צער דכך אמרו שם בגמ' ר"ל דבגמ' דף י"ג עשו חילוק בין דאיסורו משום תענוג בין אם איסורו משום אבל והשוו ט"ב ואבל דכולם משום אבלות וצער וכיון שכן עדיף לדמות ט"ב לדדמי ליה דהיינו אבל ולא כיום הכפורים שהוא איסורו משום תענוג ולהכי רבי' פסק דינו כדין אבל ומ"ש ואיך השוום רבי' והעניני' רחוקי' לא ידענ' אהא קאי אי קאי ארמב"ם היכן מצינו שהשוום ואדרבה הא קאמ' לעיל דרבינו לא השווה אלא לאבל ואי כוונתו אמאי דכת' הרמב"ם ונעילת הסנדל כי"הך א"כ אמאי פריך על ה"ה ליפרוך על רבי' ועוד דל"ק כלל דכוונת רבינו אנעילת הסנדל וכו' וכן נר' מדבריו לקמן דמפרש כוונת רבי' כן דקאמ' וכל דיני י"ה גבי רחיצה ונעילת וכו' נוהגים בט"ב וסמך רבי' ז"ל כאן ממ"ש שם ולכן כת' כאן בי"ה וכו' הא משמ' די"ה לא קאי אלא הנעילת הסנדל ותשמיש המטה דדוקא בכאן כי"הך אבל גבי סיכה דוקא של תענוג אבל בשאר עינויים כי"הך וא"כ מאי פריך ועוד יש לתרץ דכוונת רבי' על עיקר ה' עינויים דנוהגים בט"ב כי"ה אבל לא על פרטים דה' עינויים וא"כ מאי קא פריך ודוחק לומ' דה"ה הוא רבינו שכת' ויש לישב דבריו דכונת הרב היא דאיך ה"ה רלה לומ' דרבי' השוה אותו לי"ה דאיך רבי' השוום והם ענינים דחוקים מתרי אנפי אם מצד די"ה משום תענוג וליכא לדמויי ליה ואם מצד די"ה אסור אפי' כשאינה של תענוג ואיך כת' ס"ה דילפי' מי"ה ועוד נ"ל טעמיה דרבי' דלא אסרו כי"ה אלא כאבל משום דבש"ס קאמ' ת"ר כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט"ב אסורים ברחיצה וכו' נמצא דעל ת' עיניים קאמר עלייהו הש"ס דנוהגות כו באבל וכיון שכן לא אסריה בי"ה אלא כאבל דדוקא סיכה של תענוג ושאינה של תענוג מותר כנ"ל ואי לאו דמסתפינא הו"א דט"ס נפל בדברי ה"ה דכצ"ל דלא עדיף כיום הכפורים ור"ל דלא חשוב ועדיף כולי האי כי"ה אלא חית דרגא שם לן מגומגם הוא ומ"ש וכן הדין לרחיצה שמותר כי"ה כצ"ל ר"ל שמותר בט"ב כי"ה כגון ליכלוך וכיוצא כו:
הלכות מגילה
פ"א הלכה א' מבטלין ת"ת וכו' מה שהק' הל"מ זל דאמאי לא חלק רבי בין רבים ליחיד דאפי' רבים מבטלינן יש להק' לתי' דמנ"ל לרבא לומר דאפי' רבים מבטלינן דהא רבי' לא למד אלא מכח ק"ו דעבודה דחמירא ודוקא דיחיד הא רבים חמירא מעבודה וא"כ מנ"ל למימ' דאפי' רבים מבטלי ומה שהביא ראיה מן רבא דבעי מקרא מגילה ומ"מ י"ל במ"ם הו' ד"ה מת מצוה עדיף הק' ת"ר אלחנן וכו' ותי' דכאן עסיקי' בדלא קרי ותני ולא צריכי רבים ולעולם ת"ת דרבים דוחה מקרא מגילה וטעמא דרבינו דלא חילק י"ל דרבי' מפרש דפי' רבים כל ישראל הוא עכ"ל וכן משמ' בתו' דכור הנז"ל וכיון דלא שייך האידנא ת"ת דכל ישראל לכך רבי' לא חילק וכן כת' מ"א בשם ב"ח דפי' רבים כל ישראל וכן הביא בשם כ"ה דבגמ' משמ' דלא מבטלינן ת"ת דרבים ודוק:
הלכה ג' וכל הלילה כשר וכו'. מה שתי' הלח"מ ז"ל לקו' ב' משום דלא אשכחן דקאמ' חייב אדם לקרות את המגילה בלילה אלא ריב"ל וכו' ע"ש יש להקשות דאמאי ריב"ל לא פי' מתני' דקתני דבר שמצותו כל הלילה לאתויי מ"מ כי היכי דלא ליקשי סתמא אסתמא אלא ודאי דטעמיה דריב"ל משום דכיון דתני כל היום כשר לקריאת מגילה אמאי תני קריאת היום בהדיא וקריאת מגילה דלילה בזה הכלל אלא ודאי ש"מ דתנא לא קחשיב בלילה אלא דבר שמצותו מיוחדת בלילה אבל קריאת מגילה ביום ובלילה והכי דייק לישנא דמתני' דקתני דבר שמצותו בלילה משמ' דמיוחדת ללילה ומתני' דקתני כל היום כשר לקריאת מגילה ה"ה לילה ולפי שעיקר קריאה ביום כמ"ש המפרשים נקט יום וה"ה לילה והאי רבותא דקמ"ל ריב"ל דל"ת דוקא יום וק"ל:
הלכה ז' כיצד חל י"ד וכו' כת' ה"ה ז"ל דודאי לא קאמ' ר' אסי אין קורין וכו' אלא קורין אותם בי' היכא דאפשר עכ"ל ומוכרח דפי' דבריו שאמ' היכא דאפשר דוקא בזמנה אבל שלא בזמנה לעיכובא ולא פליגי ר' ור' אסי אלא בחדא דהיינו בזמנה דהא ה"ה בא לפרש דברי רבי' ולא לחלוק עליו ור' אסי דקאמ' קורין משום בזמנה נקט כך כמו רב דנקט קורין ומשום זמנה ביחיד דנקט קורין כמ"ש ל"מ והרפ"ח לא הבין כך בדבריו וע"ש וק"ל:
הלכה ח' וכל עוד שאין בה וכו'. הל"מ ז"ל הק' הא דלא הביא דברי ריב"ל רבי' ככרך שחרב ואח"כ ישב ע"ש ואפשר לישב דזה בכלל דכרי רבי' וכל עיר שאין בה י' בטלנין ר"ל שאין בה עכשיו י' בטלנין אע"פ שלא היה בה מקודם וק"ל:
הלכה י"ג ושואלין ודורשין וכו' עיין מה שהק' ל"מ ז"ל על רבי' ובודאי לא ראה דברי תו' ז"ל ד"ה פורים שחל להיות בשבת דוקא בשבת וכו' אבל בחול אין צריך שהרי קורין המגילה וכו' עכ"ל ובד"ה מאי איריא פורים וכו' נמצא לנו מזה דלעולם אם בא בחול א"צ לשאול ולדרוש דקריאת מגילה סגי וש"ס דקאמ' מהו דתימא נגזר וכו' דמשמ' דאפי' בא בחול צריך לשאול ולדרוש אלא משום שחל בשבת הו"א דאין שאלה ודרישה משום רבה פי' דברי הש"ס כך דאם בא בחול מקרא מגילה זהו שאלה ודרישה אבל אם בא בשבת דלא יש שם מקרא מגילה צריך לשאול ולדרוש ומשום גזירה דרבה הו"א דלא לשאול ולדרוש קמ"ל דשואלין ודורשין וק"ל:
הלכות סוטה
פ"ד הלכה י"ז לפיכך וכו' אמן שלא אטמא וכו' הנה הקו' בכאן גלויה דמאחר שמגלגל עליה בלהבא א"כ אמאי צריכה לשתות פעם ב' כדכת' לעיל רבי' בפ"א וראיתי להרב המג"ן ז"ל בספר קרבן חגיגה שתי' דשותה פעם ב' כי היכי שתמות תכף ומיד ולא יועיל לה זכות כ"כ כיון שנמחק ש"ש על ידה כ"פ ועוד תירץ דאם היה מכח השתיה הראשונה כיון שבאותה שעה היה הוא טהור יבדקו בה המים עתה אף אם נטמא וכוונת רבי' אינה כן שהוא חפץ למען צדקו להיות טהור לעולם וכו' ע"ש וזה הלשון כולו מוקשה חדא דא"כ למאי איצטריך גלגול דלהבא דהא בין לתירוץ א' בין לתי' ב' אמן דלהבא אינו מעלה ואינו מוריד דצריך להשקותה עוד פעם אחרת ואיך שייך לומר דמים ראשונים בודקין ומערערין אותה אחר שמשקה פעם אחרת ועוד ק"ל כפי' תירוץ ב' דהרי כת' הרב גופיה דלדעת הירושלמי המים פוקרין בה וצריך שיהא טהור בשעת קנוי וסתירה שנית וא"כ למאי איצטריך שתיה ב' דבלא"ה אם לא היה טהור בשעת קנוי וסתירה ב' לא בדקי לה מייא אף אם בשעת גלגול היה טהור ואיך סותר את דבריו תוך כדי דבור ואף לפי סברת תלמודא דידן דשעת שתיה א' עיקר אף אם הוא טמא השתא מ"מ קשיא דהו"ל לרחמנא למימר דצריך שיהיה טהור עכשיו וממילא יזהר האדם מלחטא מלהצריך שתיה אחרת ומחיקת שם שמים בחנם על לא דבר. עוד ק' דכפי זה ליכא פלוגתא בין ש"ס דילן והירוש' דכיון דצריך שתיה אחריתי מאי נ"מ אי פוקרין או מערערין דבלא"ה שתיה ב' צריכה עוד ק' דמנ"ל לרבי' לחלק חילוקין שלא נזכרו בש"ס דילן ולא בש"ס ירוש' וכ"ש דמשמ' מדבריהם בהפך דגלגול לחוד בדיק לה בלא שתיה וצריך לי תלמוד:
עוד כתב הרב הנז' על דברי מהרימ"ט שתירץ דאיירי בלא גלגול להבא וז"ל והיה יכול לפרש דבאיש א' וכו' ע"ש ועיין מה שתמה עליו ספר דברי שלמה ועוד אני מוסיף נופך משלי דאיך מצי' למימ' דהגלגול הוא על איש א' דא"כ למאי איצטריכא מיעוטא דזאת דאינה שותה ושונה דכיון דמקרא דאמן אמן ילפינן דמגלגלין עליה ומים מערערין אותה ודאי דאינה שותה ושונה דליכא למימ' דאצטריך קרא דזאת משום דהו"א דקרא דאמן אמן לא קאי להבא והו"א דצריך שתיה אחריתי להכי איצטריך זאת דא"כ השתא מיהא לימא הכי ולהכי אצטריך זאת למעוטי שתיה אחרת. עוד הק' ספר דברי שלמה על מ"ש המג"ן א"נ אם נשאת לאחר וכו' דהא רבי' לא איירי אלא אם קנא לא מאיש אחר וכו' ע"ש ולזאת נ"ל לומ' דאין כוונתו כמ"ש א"נ שהוא תירוץ אחר אלא ר"ל או אם נשאת וכו' והרבה מצינו א"נ במקום הוא בפוסקים ובמפרשים דוק ותשכח וכך הוא שטחיות דבריו דאין מגלגלין אלא על אותו האיש אבל עם איש אחר או אם נשאת לאחר צריך שתיה אחרת ואפשר דמתיישב ג"כ א"נ אם היא וכו' דר"ל דאף אם גלגל עליה דלא התנה עליה אלא שיש זה ויש איש אחר אבל בב' בועלין אי גלגל ב' משקה ואי לאו לא משקה ופי' והיה יכול לפרש ר"ל דכפי שיטת מהרימ"ט שכת' דאיירי בלא גלגל רצה לפרש דבאיש א' אף אם לא גלגל אינו משקה ובאיש אחר אם גלגל אינו משקה או אפ' דאף אם גלגל משקה דכן גזירה וכפי זה הגלגול הוא להפחידה ולכשאפנה אשנה בס"ד:
עוד כת' ספר י"ש דהעיקר הוא כדברי מהרימ"ט וחילוק זה מבואר בדברי רבי' שכת' והוא שישקה אותה וכו' דה"פ זה שכתבתי דחוזרת ושותה היינו אם אינו מגלגל וכו' ע"ש. ואחר המחילה רבה נראה דאין זה דקדוק דא"צ הול"ל והוא שהשקה בכל פעם בגלל איש א' דר"ל אם השקה בכל פעם בגלל איש א' בלא גלגול דלהבא אמן מאיש אחר יכול להשקותה פעם אחרת אבל לישנא דישקה שהוא לשון חיוב שיעשה מכאן ולהבא לא שייך הכא. א"כ מוכרח דקאי על השקאה ב' שלא ישקה אותה על אותו האיש בעצמו אלא כל פעם ישקה אותה על איש א' ודייקא נמי לישנא דכל פעם בגלל וכו' דקאי על ההשקאה גופה ולא על התנאי ואל יק' לך אריכות לישניה דרבי' ז"ל דא"כ יקשה לך נמי אריכות לישניה דרבי' שכת' לקמיה השקה אותה וכו' מפני שהוא בעל ב' ואפי' ק' ונשאת לזה וכו' דיתור נפיש הוא דכיון שאמ' ואפי' ק' בודאי כגון שנשאת לזה וכו' אלא ודאי דבי' ביאר דבריו ה"נ ביאר דבריו כדי שלא תטעה לומר ואפי' ק' פעמים עם אותו החשוד הב' אע"ג דהוא מבואה קצת מ"מ להרים מכשול ביאר באר היטב. ומ"ש על מוהרימ"ט שאין חילוקו מבואר בדברי רבי' ואפשר שרמזו במתק דבריו שכת' ויש לבעל לגלגל וכו' ויש לו וכו' משמע יש לו רשות לגלגל ואינו חיוב וכפי שיטתו והגהתו בדברי רבינו קשיא לן לישנא דרבי' שכת' בגלל איש א' אם ר"ל שלא התנה עליה בלהבא כי אם מאיש זה ולא על איש אחר א"כ ק' קו' דלעיל שהק' הרב גופיה על דברי המג"ן דיותר מתיישב לומר שלא התנה עליה כלל משנאמר שהתנה במקצת והניח מקצת והל"ל לרבי' דבר המתיישב ואם נאמר דר"ל שלא התנה כלל מהו שאמר מגלל איש אחר דמשמ' על אותו האיש התנה והול"ל שלא התנה כלל עוד ק' דמ"ט נקט מלת שישקה הול"ל שיתנה או יגלגל ואם ישיב שרבי' נקט שהתנה עם אותו האיש ולא עם איש אחר משום דבאותו האיש לא איכפת לן אם התנה או לא התנה דאף אם לא התנה כלל אינה שותה פעם אחרת על אותו חשוד דקרא כתב זאת למעוטי דאינה שותה ושונה ולהכי רבינו לא קפיד אלא אעיקר נפקותא דאף אם התנה עמה על אותו האיש כיון שלא התנה על איש אחר צריך להשקותה עור א"כ מאי פריך לעיל על הרב המג"ן דאימא כך היא כוונת הרב דאם התנה על אותו האיש ולא התנה עמה על איש אחר דמשקה אותו אבל על אותו האיש אף אם לא התנה כלל לא נפקא לן מידי בענין השקאתה פעם אחרת דאינה שותה ושונה וצל"ע:
וראיתי למר קשישא א"א מ"ו ועט"ר שיחיה בכתיבותיו שפלפל ופלפל בדברי שלמה ואודיעה דבריו כאן להבין פניני אמריו הנעימים ראשונה הק' דאיך כותב ד"ש דרשות בידו לגלגל או לא יגלגל דהרי רבינו בחדא מחתא מחתינהו אמן מאיש זה וכו' דכמו לשעבר חיוב כן נמי להבא וכו' ולזאת נ"ל לישב דמאן לימא לן דבלשעבר חיוב דאף גלגול דלשעבר נמי רשות דאי בעי לא ליגלגל כלל בין לשעבר בין להכא דאינה חייבת לקבל שבועה אלא אקינוי זה דוקא והשתא הוי כולהו בסוג אחד עוד הק' דהא אמרי' במדרש רכה דתורה לעיכובא ואחר נשיקת עפרות זהב לו נ"ל לבא לכלל ישוב לומ' דבשלמא אם חייבת התורה לישבע על העתיד אז אמרי' דאינו למצוה אלא לעיכובא מדכתיב תורה אבל אי אמרי' דהתורה נתנה לו רשות אי בעי ליגלגל אי בעי לא ליגלגל מה שייך להק' מתירה דלא עכבה אלא הדברים הצריכים להיות לא הדברים שניתנו ברשות האדם ועוד הכ"מ כת' לקמן דלא אתת תורה לעיכובא אלא על דבר מפירש וכיון שזאת השמועה אתיא מדרשא ואינו מפורש בהדיא אינו מעכב כלל וכפי תי' א' דמרן נמי ניחא דאימא דלא קאי תורה אלא אועשה לה אבל זאת ואמרה האשה עליה החיוב מוטל עוד הק' דאם איתא דיש חילוק בין אם השביעוה להבא ללא השביעוה ליפלוג וליתני גם באיש א' וב' בועלין ונ"ל מבין פנינו אמריו דהבין בכוונת דברי שלמה דגם באיש א' אי לא השביעוה משקה אותה וע"ז הק' דגם באיש א' וב' בועלין ה"נ ואם כוונת דברי שלמה כן כל אשר בתוכו יתמ'ה חדא דלמאי מיעטא בועל א' ואיש א' ורבתה ב' אנשים ובועל א' או ב' בועלין ואיש א' דכפ"ז חד דינא אית להו דאי השביעוה אינה שותה ואי לא השביעוה שותה ושונה ואמאי אמרי' בבועל א' אינה שותה ושונה ובב' אנשים ובועל א' שותה ושונה דהא השתא גזירה שוה לכל לא ריבוי ולא מיעוט ועוד איך יבא לשון רבי' שכת' שתת מי המרים וכו' אבל עם איש א' דמאי אבל הא חד דינא אית להו עוד ק' לישנא דרבי' שכת' והוא שישקה בגלל איש אחד דמאי איריא שהתנה על אותו האיש ולא התנה על ב' בועלין דאף עם אותו האיש אי לא התנה עמה שותה ושונה הרי בבירור דלא מתיישבת האי שיטה בדברי רבי' ולא כפי סוגית ההלכה כלל:
לכן נ"ל לומר כוונת דברי שלמה דהתנאי צריך להבא בין מאיש זה בין מאיש אחר אלא דבאיש זה אי לא התנה אינו משקה כלל ובאיש אחר אי לא מתנה משקה עוד הק' דכיון דסמיה בידן אמאי מחקינן ש"ש בכדי הו"ל לגלגולי עליה להבא וסגי ואפשר להליץ דאיירי כגון בכהן דלא ידע האי דינא דגלגול או אם לא רצו הבעל והאשה לגלגל דאין כופין אותן כלל כיון דאין חיוב מן התורה כלל אלא רשות וזכר לדבר דהא אמרי' מכאן גלגול מן התורה ואי אמרת דבכאן חייב לגלגל א"כ גם בעלמא לימא דחייב לגלגל אלא ודאי ש"מ דרמו להדדי דליכא שום חיוב בדין גלגול כלל אכן ישוב הנאות צריך לי תלמוד להבינו על מתכונתו דאיך יכלינן למימ' דהשבועה אינה אלא כדי להזהירה דהרי רבי' כתב דהמים בודקין אותה וכו' משום דהגלגול הוא במקום השקאה ויש ליישב ועל הכל ישגיח עלי בעין החמלה לראות אם כיוונתי אל האמת בזה שכתבתי:
אח"ז השיב לי דרבי' דאמ' בודקין אותה היינו באיש א' ובועל א' דמיעט רחמנא זאת אבל בב' אנשים ובועל א' או בב' בועלין ואיש א' אף דמגלגל עליה צריך להשקותה פעם אחרת דהך גילגול היינו כדי להזהירה והוציא רבי' חילוק זה דכיון דחייב לגלגל איך מרבי קרא ב' בועלין וב' אנשים הרי גילגול בודק אותה אלא ודאי ש"מ דאין הגילגול מועיל אלא באיש א' ובועל א' אבל בב' בועלין וב' אנשים משקה ב"פ והשתא לא ק' אמאי איצטריך זאת למעוטי כיון דבלא"ה מגלגל עליה דהא כיון דצריך לגלגל בין בכ' אנשים בין בב' בועלין בין באיש א' ובועל א' א"כ אי לאו מיעוטא הו"א דחד דינא לכלהו דצריך גלגול ולהשקותה נמי דגילגול להפחידה דוקא להכי איצטריך לומר זאת לומר דבאיש ובועל א' מהני גילגול אבל בב' אנשים וב' בועלין לא מהני גילגול אלא להפחידה וצריך שתיה אחרת אלא דק"ל דבשלמא כב' אנשים איכא טעמא לומר דלא התנה עליה אלא איש זה אבל עכשיו נשאת לאחר אלא בבועל אחר ואיש א' והתנה עליה אמן מאיש זה וכו' אמאי צריך להשקותה. עוד פירש דבריו שהק"ל וליתני וכו' לא קאי ארבי' אלא אמדרש רבה דאמאי לא אמר אינה שותה ושונה אלא אאיש א' ובועל א' דאף בב' בועלין נמי אי לא התנה עליה שותה ושונה ואף גם זאת אינה קושיא לענ"ד דלא איצטריך למעוטי אלא איש א' ובועל א' דאפי' אם לא התנה אינו משקה מדכתיב זאת אבל שני אנשים פשיטא דאי גלגל אינו משקה דמהיכא תיתי דמשקה וכ"ש דסמך אדלעיל דכתב הך דרשא דגלגול ע"ש במדרש:
ובפ"ז אפשר ליישב דברי המג"ן דאיצטריך גלגול כדי להפחידה ובאיש א' ובועל א' מהני גלגול לבודקה ובב' בועלין לא מהני כדי שיהיה טהור אלא דמלשונו משמע דלא בעי לחלק בין בב' אנשים ואיש א' דההוא חילוקא היינו לדעת מהרימ"ט שהיה יכול לפרש וכו' ואפשר דכפי שיטתו איירי הגלגול אף בב' אנשים אלא דהיינו כדי להפחידה ואינו לבדיקה משא"כ כפי שיטת והיה יכול לפרש לא שייך הגילגול אלא באיש א' ולא בב' אנשים וקו' ב' דסתר דבריו אפשר לומר דהשתא נייד מהך פי' דירושלמי וש"ס דילן ואף אם תפרש כפי' דלעיל ל"ק כלל דדברי הירושלמי וש"ס דילן לא איירי אלא באיש ובועל א' אבל בשני בועלים משקה והגילגול להפחידה אבל קושית ואף כפי ש"ס דילן שכת' לעיל קשיא ודוק וגם קו' וע"ק דליכא פלוגתא וכו' לא קשיא והך קושיא דזאת נמי מיתרצא כמ"ש לעיל לשיטת א"א נר"ו ועוד נ"ל דאפשר דהני תנאי ס"ל דלא כר"מ ולהכי איצטריך זאת למעוטי אבל לר"מ לא איצטריך למעוטי מכח זאת דבלא"ה מגלגל לה ואע"ג דאפשר דר"מ לא ס"ל כת"ק אלא כר"י או כרבנן מ"מ רבי' פסק כת"ק כוותיה ולא מטעמיה אלא מטעמא דמגלגל דאנן קי"ל כר"מ בהאי אבל כפי מ"ש לעיל ואם כוונת ד"ש וכו' לא אפשר לישב כן דק' קושית ועור ק' דאיך יבא לשון וכו' וכל זה אינו אלא משא ומתן וחריפות בעלמא. ובדברי רבי' נ"ל לומר דהגילגול הוא כדי שלא תזנה בהעלם ממנו ואי קינא לה צריך להשקותה דגזירת הכתוב כן דאם וקנא את אשתו והביא וכו' וכן רבתה תורה תורת הקנאות ובאיש א' ובועל א' אף אי ידע בה אינו משקה דמיעט קרא זאת וב' בועלין אי ידע בה בעל משקה מריבוייא דקרא וכפ"ז נמי מתיישב שיטת המג"ן ז"ל וה' יאיר עיני בתורתו:
הלכות מאכלות אסורות
פי"א הלכה ה' הלוקח עבדים מן העכו"ם וכו' כת' הל"מ פסק כרב דאמ' וכו' וכן קאי ארוקן ומדרבנן וכו' עכ"ל. ואגב ריהטיה לא דק במאי דכת' וכן קאי ארוקן ומדרבנן דהא בש"ס לא אוקמינן האי מלתא אלא למ"ד טמא אב למ"ד טהור האי וכן קאי אמלו ולא טבלו דומיא דבני שפחות דמלו ולא טבלו דוקא ורבינו נר' דס"ל כמ"ד טהור מדפסק בעבדים אם מלו וטבלו מיד אין מנסכין דלמ"ד טמא אפשר דה"ל רב בריב"ל דאפי מלו וטבלו מנסכין:
הלכה ו' בני השפחות וכו' כת' מרן ומשמ' לרבי' דהא דקטנים עושים וכו' וכדשני תרגמה אבני שפחות עכ"ל. ר"ל דק' ליה דרב שאמ' תינוק בן יומו עושה יי"נ מסיק אפי' מלו וטבלו בין בלא מלו וטבלו בין במלו ולא טבלו ואח"כ הק' לו מן הברייתא דקתני אין עושים יין נסך וכדשני ליה תרגמה אבני שפחות ר"ל האי דאמרי' קטנים אין עושים יי"נ אבני שפחות קאי ומשמ' בהמצאה דעסיק בה רב ולכך כת' וכדשני תרגמא וכו':
הלכה ט"ו או שיחמו וכו' כת' מרן כ"מ או שיחמו פי' היכא דלא זיפתה וכו' ונ"ל לפרש דקאי אזפותים דעסיק ביה במאי דכת' התו' דף ל"ג ד"ה קיוהא וכו' שאם כופה אותה על האש ומחממה שיעור שהיד סולדת בו סגי בהכי או אם מסיקו מבפנים שיעור אם היה זפת מבחוץ נושר סגי נמי בהאי ולזה נקט רבי' או שיחמו ר"ל או אם אינו מחזיר אותם לכבשן אלא בחימום בעלמא סגי בהכי כמ"ש התו' ועיין מ"ש לקמן ה' כ"ב ומ"ש עוד בזה בחידושי על ב"י סי' קל"ח בס"ד:
הלכה כ"ב מדיחן במים ובאפר ד"פ כת' מרן דפסק כלישנא בתרא וכן דעת הר"ן וטעמייהו דפ' כלישנא בתרא לחומרא אע"ג דאנן קי"ל הלכה כדברי המקל בשל סופרים ומה"ט פסק הרא"ש כלישנא קמא לקולא י"ל כיון דחזינן לישנא בתרא דכ"ע מודו דבעי' ב' אפרים ואפי' ללישנא קמא שמואל אית ליה דבעי' ב' אפרים קי"ל כלישנא בתרא שהיא עיקר דהא אפי' ללישנא קמא אית מ"ד דבעי' ב' אפרים ומ"ש רבינו ד' פעמים אע"ג דביבשתא ה' פעמים ומדסיים רבינו ואם היה לחלוחית וכו' מכלל דעסיקינן ביבשתא י"ל דרבי' נקט מילתא פסיקתא בקוצר דסגיא לרטיבתא וליבשתא דברטיבתא הא חשיב מיא בתראי וביבשתא עיקר החיוב הוא ד' פעמים שהמים האחרים בלא"ה עושין אותו לנקות האפר לזה נקט רבי' האי מילתא וסמך על מה שעתיד לבאר ואם יש בתוכו ואם לאו מקדים מים וכיון דכן מוכרח הם ה' פעמים כמ"ש מרן ל"מ:
הלכה כ"א גת של אבן מזופפת וכו' כתב הכ"מ היינו כלישנא בתרא דאמרי' גת של אבן שזיפתה ודרך בה עכ"ל. ואיתא בגמרא לישנא אחרינא אמר רבא גת שדרך בה ולא זיפתה בהדחה בעלמא סגי וטעם רבי' דפסק כלישנא בתרא ולא הלך אחר המיקל כלישנא קמא י"ל מתרי טעמי חדא כדכת' הר"ן ז"ל דהרי"ף לא גריס לה כלל וכן הרשב"א בת"ה לא גריס לה ותו אף אם נאמר דגריס לה כרש"י לית הלכת' כוותיה כיון דאוקמי' בש"ס ברייתא בדדרך בה וקתני דאף אם לא זפת ינגב לזה פסק רבי' כוותיה ולא ס"ל כתי' התו' דהכא איירי בגת של גוים אבל רבא דדבריו אמתני' בגת של ישראל איירי ומצי' נמי סיעתא ללישנא בתרא מההוא עובדא דר"ח ורב וכו' משא"כ לישנא קמא ולישנא בתרא עיקר וליתה ללישנא קמא אכן יש לדקדק מהאי עובדא דר"ח ורב דקאמ' כי חזייה דהוה שיעא טפי אמר האי בניגוב סגי לה חזא דהוה פילי מתותא אמר הא לא בניגוב סגי לה והיינו וכו' משמ' מזה דאי שיעא טפי מגבה ומתוכה בניגוב סגי לה וא"כ אמאי לא כתב רבי' האי חילוקא דאי שיעא טפי אפי' מתותא סני בניגוב אף בדדרך בה ונ"ל דפי' הש"ס כדפי' הר"ן ז"ל כי חזייה דהוה שיעא אמר ודאי לא דרך בה דאי דרך להוי לה פילי לזה אמר בניגוב סגי לה כי חזא דהוה פילי מתותא ומליא חמרא אמר ודאי דרך בה ולא סגי לה בניגוב ורבי' מפרש כך ובהכי ניחא ולא כדמשמ' מדברי התו' שם ד"ה דהות שיעא וכו' דרב ידע דדרך בה ואפ"ה כיון דשיעא רצה להתיר בניגוב כמו שפי' מהרש"א בחידושיו ומדברי הרא"ש נמי דף פ"ג ע"א וז"ל והביא ראיה מגת של אכן שזפתה גוי מנגבה וטהורה וקאמ' בש"ס דאפי' דרך בה שנשתמש בה יין תדיר סגי בניגוב אי לית ליה פילי וכו' עכ"ל. משמ' כפי' התו' ור' ס"ל כהר"ן ועי"ל דאף אם נאמ' כפי' התו' והרא"ש ל"ק מידי משום דאיכא למימר דמוכרח שבכל גת אית בה פילי דאף אי לית לה מגבה אית לה מתותה כי הכא דמעיקרא רצה רב להתירה דרב חיליה להתיר אף בדדרך כי חזא דשיעא אבל אח"כ כי חזא פילי אסרה וא"כ ודאי בכל גת אית לה פילי ואף אי חזא דלית לה מ"מ חיישי' שמא אית לה ולאו אדעתיה כי האי עובדא דמעיקרא לא אשגח ולזה ליכא האי חילוקא דלא משמיט שום גת דלית בה שום פילי כלל:
עיין בהראב"ד ז"ל הנה מדברי הל"מ נר' דרצה לפרש. מ"ש הראב"ד לג' ימים חוזרים ר"ל דהמים שנותנים בכלי הוא כדי ליכנס שם ולבטל טעמו שם במקומו וכיון שאינו נכנס אלא לאחר כמה ימים נמצא כששופכם לאחר ג' ימים הם כמות שהם שלא חסר מהמים כלום שכמו שהניח מלא ומ"ש ולא נשארו בכלי מים כלל ר"ל שלא בלע הכלי וחסר המים כדי לבטל טעמו אלא כמו המדה שהניח מצא מכיון שלא נכנס ומשמ' מזה דהמים שנותנין בכלי הוא לא שמפליט את האסור במים אלא שנכנסים שם ושורפים את טעמו וכ"כ הר"ן בפ' א"מ דף שס"א ע"כ אבל משמ' מהרא"ש דף פ"ב ע"ד ומהרשב"א ז"ל ומב"י בסי' קל"ה שהמים שנותנין הוא כדי להפליט טעם היין במים שנותנין ג' ימים ע"ש. ואפשר לפרש דברי הראב"ד ז"ל ונמצאו לג' ימים חוזרים ר"ל דהמים שנותנין בכלי הוא כדי להפליט ולערב טעמו של יי"נ שיוצא מהכלי במים וכיון שאין נכנס אלא לאחר כמה נמצא כשחוזרים מן הכלי חוזרים כמות שהיו בלא יין בהם עכשיו נמי אכתי מייא בעינייהו ולית בהו פליטת יין ומ"ש מרן ומתערב כל היין הבלוע במים אינו ר"ל שבתחתית הכלי נכנס היין ומהערב עמו ומפיגו כמו שהבין ל"מ ז"ל אלא ר"ל שהראב"ד סבור שבמים אין בהם שום פליטת יין מכיון שאינו נכנס לזה כת' כ"מ דרבי' סובר שנכנס ובאותם המים שם מעורב היין הבלוע שהמים הפליטו והוציאו מן הכלי את האסור ע"י עירוי ג' ימים:
כתב הכ"מ ואני אומר שאין משם וכו' חדא שהרי פירש"י וכו' עכ"ל. ורבי' דכת' ואם יש בהם קשרים מתירן אחר שכתב של פשתן מיישנן י"ל דלישנא דתלמודא נקט ולעולם דעתו כרש"י:
ע"כ הכ"מ ואפי' את"ל דקאי וכו' שאינו מועיל וכו' עכ"ל. פי' דבשלמא בניגוב אמרי' שצריך להתיר לפי שמקום שנכנס שם הניגוב מפליט ושלא הגיע לו האפר והמים לא נכשר ובושון נמי כיון דטעם הישון הוא כדי שתכלה כל הלחלוחית שבו צריך להתיר הקשרים משום שיהיה יין כנוס בהם ולא יתייבש ויכלה אבל המים נכנסין בכל מקים ומוצאין הבליעה אף מתחתית הכלי וה"ה נמי דמוציאין אף מתחת הזפת וכן כת' הרשב"א וב"י כ"הג סי' קל"ה:
הלכה כ"ב גת של חרש וכו' מרן כת' להשיג על מ"ש רבי' וכו' שאע"פ שנתן מים ג' ימים צריך לקלוף כמו שקדם עכ"ל. והנה לכאורה ק' דא"כ אמאי לא השיג לעיל שכת' רבי' עד שיחם אותה וכו' ולומר שאינו מועיל זה התקון אלא צריך נמי עירוי ועוד דהקליפה לא תהיה אלא באש בתמיהה אבל האמת הוא דכפי הבנתו ז"ל מפרש כך דבא להשיג אמ"ש רבי' שאם מערה א"צ לקלוף לזה כתב תדע דאיזה תיקון והכשר מועיל וזפתו עליו אלא אם מכניס בו גחלים וכו' דהיינו עד שיחם שכת' רבינו אבל אם רצה לערות ג' ימים צריך לקלוף כמו שקדם לעיל והתקון המועיל שמכשירו וזפתו עליו הוא אם מכניס בו וכו' ותמה עליו במ"ש זה שבוש עוד יש להק' דאמאי לא כת' לעיל שבוש והאריך כאן בלשונו ולא כת' בלשון קצר כדלעיל ועוד אמאי חזר והשיג פעם אחרת ומהו שכת' הר"א אם היה שם דבודאי דעסיקי' בשזפתו עליו ולזה נוכל ליישב דבא לומר דזה התקון שמכניס בו גחלים וכו' מועיל לאם היה שם זפת אבל העירוי אינו אלא לאחר שמסיר הזפת ומ"מ כפי פי' זה לשונו דחוק וראיתי לבעל מגדל עוז שכת' דהשגתו היא לפי גירסתו בדברי רבינו והיא אסור לדרוך בה מיד עד שירפא את הזפת דמשמ' מזה אפי' בלא ליבון לזה השיג וכת' דצריך שיכניס בו גחלים וללבנו אבל לפי גירסתי' ליכא השגה ונר' דיצא לו זה מדהביא הראב"ד נוסח דברי ר' עד שירפא הזפת ולא כתב עד שיחם וכו' ואין ראיה מזה דהביא בקיצור וכוונתו וכו' וכדאשכחן בכמה דוכתי ולפי' נמי לא נמלט מן הקושי באריכות לשון הראב"ד ז"ל ולפי פי' ל"מ ניחא ונלע"ד לפרש דמעיקרא פי' דברי רבי' שכת' עד שיחם וכו' ר"ל ע"י קינסא מסיקו בפנים ושרי דדוקא בקנקנים שמכניסם לקיים אמרי' בש"ס דף ל"ג דאינו מועיל אבל בגת דאין מכניסו לקיום סגי בהכי וכ"כ רש"י ז"ל שם ד"ה והלכת' קנקנים כמאן דאסר וכו' ומהכא שמעי' דהני חביות או קנקנים לא סגי בהכשר בפנים בין לשורפן בין לתת מים חמין מדאסיר בקינסא וכו' עכ"ל. הא משמע דוקא לפי שמכניסן לקיום הא לא"ה סגי בקינסא ולזה כתב רבי' ער שיחם וכו' ואפילו בכלי חרס כדמשמ' מרש"י שם אבל הראב"ד דעתו דלא סגי בקינסא אף בגת לזה כת' הר"א זה שבוש וכי קינסא מועיל תדע אימתי מועיל זה הקינסא שם דוקא אם אין שם זפת ומכניס בו גחלים שיעור שאם היה שם זפת היה מתרפא או מועיל הקינסא אבל כשזפתו עדין בתוכו אינו מועיל זה הקינסא ראינו מועיל זה הקינסא אלא אם אין שם זפת דוקא ובהכי ניחא דברי רבי' ודברי הראב"ד ז"ל וכפי שפי' לעיל ה' ט"ו או שיחמו ר"ל שתהיה יד סולדת בו מבחוץ ואפשר נמי דפי' רבי' שכת' עד שיחם ר"ל שתהיה יד סולדת בו כ"ה בכל מקום אף מבחוץ והראב"ד שהשיגו אפשר דלא ס"ל בהאי דינא שכת' התו' או אפשר שלא הבין כך בדבריו לפי שסתם רבי' ולא ביאר לזה השיג ומה שלא השיג לעיל בה' ט"ו משום דהו"א דפי' שיחמו כמו שפי' כ"מ אבל עכשיו דעסקי' בזפותה לזה השיגו שוב ראיתי בהרשב"א בת"ה דף ס"ג בהאי דינא שכת' התו' ואפשר נמי דהראב"ד ס"ל בהרשב"א שכת' בת"ה דאינו מועיל זה התיקון שכ' התו' ע"ש ולזה השיג דאיך מועיל זה התקון ועוד זפתו עליו אלא צ"ל אם הסיר זפתו ומכניס גחלים וכו' אבל אם בעוד זפתו עליו לא סגי אלא בכבשן האש אבל אם קלף זפתו מועיל אף אם מכניס גחלים וכו' כדי שיתרפה הזפת סגי ואימתי מועיל אף בלא בבשן אלא אם אין שם זפת שאז מועיל אף עד שיתרפה לחוד סגי ולפי מ"ש עוד שלא הבין כך בדברי רבי' לזה השיג עליו דמדנקט עד שיחם משמע בלא זפת ומדנקט עד שיתרפה וכו' משמ' בזפת לזה כת' זה שבוש וכו' במ"ש ל"מ ז"ל ופי' א' שפי' לעיל עיקר:
הלכה כ"ד כלי הגת וכו' פלוגתא היא בפ' השוכר ת"ק ורשב"ג דת"ק ס"ל מיישנן י"ב חדש ולרשב"ג ס"ל מגת לגת וכ'דלא כרשב"ג וק' דהא כת' מרן כ"מ פ"ט מה' טומאת מת דרבינו ס"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו ואף בברייתא וא"כ אמאי לא פסק כרשב"ג דמה"ט פסקו דלא כרשב"ג משום דאין הלכה כרשב"ג בברייתא ולדעת' ק' ויש לתרץ דטעמיה דרבי' משום דאית' בש"ס לעיל דף ל"ד והלכת' קנקנים י"ב חרש ואע"ג דיש לחלק דמשום דמכניסן לקיום מ"מ כיון דבשל גמי אמרי' י"ב חדש א"ב מוכרח דשוים בקנקנים וכיון דבקנקנים אמרי' י"ב ה"נ הבא ועוד דלרשב"ג איכא נמי חומרא מקנקנים דמכניסן לקיום היכא דאכלי דשוהים יותר מי"ב חדש וכיון דבקנקנים י"ב חדש סגי ה"ה נמי בכלי הגת דבמכ"ש אתיא ועוד דאיתא נמי התם החרצנים וכו' י"ב חדש האי דורדי' וכו' י"ב חדש הני גולפי וכו' ובכולי הש"ס לא אמרי' אלא י"ב חדש ור' יהודה הכא נמי אמר מיישנן ומשמע כלישנא דת"ק דאמר מיישנן י"ב חדש לכך פסק רבי' דלא כרשב"ג דלא אמרי' האי כללא היכא דהאמוראים ס"ל איפכא אלא אזלי' בתר האמוראים כדכת' בעלי הכללים ז"ל ומ"ש רבי' חולטן וכו' צינור שמימיו וכו' פסק כר"י וכרשב"ג בתרי דס"ל דלא פליגי את"ק אלא אינהו איירו בהכשר דלאחר זמן והוא איירי בהכשר לאותה שעה ואע"ג דר"י ורשב"ג פליגי והוא פסק כתרוייהו י"ל דס"ל לרבי' דלא פליגי בעיקר דינא אלא ר"י סתם קבל מרבו ר"י האי הכשר ורשב"ג בש"ר קבל ממנו עוד האי הכשר ולא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא:
פי"ב הלכה י"ו עכו"ם שהיה מעביר עם ישראל וכו' כת' מרן כ"מ דלא קאי האי אוקמתא אלא לענין טהרות וכו' עכ"ל. וכפ"ז פי' הש"ס כך ה"ד חזקת המשתמר ר"ל דרצה לדייק הש"ס מדנקט חזקת המשתמר ש"מ דאית שימור אחר חוץ מלא הודיעו שמפליג והשיב לו דזהו שימורו כדתניא מדסיפא באם א"ל לכו וכו' מכלל דרישא בלא הודיעו וא"כ גם כן במתני' רישא בלא הודיעו ואע"ג דתנן חזקת המשתמר מ"מ זהו שימור ואגב פי' הברייתא דמ"ש רישא ומ"ש סיפא דכיון דטעוני' טהרות הא נגעו ול"ד למתני' ותי' ר"י במטהר וכו' וב"הג נר' שפי' רש"י כך ע"ש והנה הל"מ תמה על מרן מ"ש ועוד דהכא בחביות סתומות וכו' ואי ה"א הא' דפי' דבריו כך דק"ל מעיקרא איך אנו אומרים דבעי' דרך עקלתון במתני' כיון דבעי' שישכשך ול"ד לטהרות ועוד דל"ד לטהרות שהרי מתני' בחביות סתימות דוקא כיון שנושאה על כתיפו כדעת הראב"ד כמ"ש הר"ן בשמו ומה דאיה מביא הש"ס מטהרות דטעוני' דמשמ' דלאו בסתימות עסיקינן כמ"ש רש"י ומה שסיים מדן כמ"ש רבי' לקמן וכל הדברים האלו וכו' אע"ג דסיים רבינו מאחר שהודיען שמפליג משמ' הא אם לא הודיעו מותר אף בפתוחות ואיך אומר מדן דבסתומות עסיקי' י"ל דזהו דוקא כשאר חלוקות דתנא בהם ואם הודיען שמפליג אבל ברישא דתנא ואם אמר לכו ואני אכא דוקא בסתומות אמנם התמיהא האחרת שתמה וד תמיהא רבה היא ומה שדקדק מדברי רבינו עתה לפנינו ויראה אותנו דזהו דרך עקלתון דקדוק מעליא הוא ומה שהק' לפי דברי הר"ן דאמאי עביד בש"ס צריכותא כיון דלא דמו להדדי י"ל דבשלמא אם זה החילוק ילפי' ליה ממתני' אז ודאי לא עבדי' צריכותא אבל כיון דממתני' לא ילפי' כלל דלישנא דבבא קמא דמתני' ולישנא דשאר בבי חד לישנא הוא והאי חילוקא עבדי' מסברא דכיון דנושא על כתיפו בעי' סתומות וא"ב אמאי תנא האי בבי לכך עבדי' צריכותא:
הלכה י"ז וכן המניח עכו"ם וכו' כת' הל"מ דכפי דברי הר"ן ק' דא"כ לימא דצריכי דבנכרי בחנותו לא בעי' דרך עקלתון ובשא בעינן וכו' וי"ל וכו' עכ"ל. משטחיות דבריו משמ' שהבין דלא הוציא הר"ן אלא נכרי בחנותו דוקא כמ"ש הרשב"א והביאו הב"י בסי' קכ"ט וכו' דאף הר"ן מודה בכך ולשון הר"ן שכת' לכך בעינן דרך עקלתון אינו אלא בנושא על כתיפו משמ' דוקא האי בבא דבעי' דרך עקלתון אכל שאר בבי לא ודנקט נכרי בחנותו לרבותא דאע"ג דהו"א דאחיד לבבא ועביד כל מאי דבעי וא"כ בעי' לפחות דרך עקלתון לזה נקט האי וכוונתו וכו' ומ"מ רבי' ודאי ס"ל דלא בעי' דרך עקלתון אלא בבבא קמייתא מדלא נקט בשאר בבי לישנא דמשמ' מיניה דבעינן דרך עקלתון כלישנא דבבא קמא ואע"ג דבבבא דבקרון ובספינה תנן והלך קפנדריא ופירש"י והר"ן דרך קצרה י"ל דלעולם לא בעי' שיכול לבא דרך עקלתון אבל מ"מ בעינן שילך מתחלה בדרך קצרה כדי שלא ידעו שמפליג דאם הוא הלך בדרך רחוקה לילך למדינה אסור דהוי הודיעו שמפליג ולא מירתתי ביון שצרכיו הם במדינה וכיון שהלך בדרך ארוכה הרי הוא ודאי מפליג עד שיגיע למדינה ונגע אבל אם הולך בדרך קצרה סברי שמא הולך במהרה למדינה ועושה צרכיו במהירות שלא יתעכב בהם שלא ידעו הם שהלך למרחץ והוי לא הודיעו שמפליג ואף בשאר כבי אף אם לא מודיעם שמפליג וממעשיו ניכר שהפליג הוי כהודיעו וכן משמ' בש"ס בעובדי דרבא ההוא ישראל וגוי דהוו יחכו בארבא וכו' השתא מדכר לחמריה ואתי משמ' דוקא דלא הותר אלא משום דמדכר לחמריה שהוא הלך בבהלה וטרוד אבל בכאן שהלך ברצונו וידע ביין שהיא שם והלך בדרך רחוקה ודאי אסור וכן משמ' שם בתו' בד"ה שמע קל צלוי וכו' וקמ"ל דהוי בלא הודיעו משמע דוקא שם משום דמדכר לחמריה אע"פ שיודע ששוהא אבל בנדון דידן ודאי אסור ולזה רבי' לא כתבו משום דזה בכלל לא הודיעו ואם הלך בדרך ארוכה הוי בכלל ואם הודיעו ולקושייתו י"ל משום דא"כ אמאי בכל בבא עביד פלוגתא ופלגינהו לתרי בבי והול"ל אבל המניח נכרי וכו' והמניח יינו בקרון וכו' אם לא הודיעו סגי אלא ודאי ש"מ כל בבא ובבא אית בה חידוש על חברתה:
הלכה י"ח ישראל וכו' מה שהק' הל"מ כתו' עיין בחידושי על הש"ס ושם תמצא פי':
הלכה ך' עכו"ם וישראל שהיו דרים וכו' שם בפ' השוכר ההוא חמרא דישראל דהוה דייר ישראל בעליונה וגוי בתחתונה וכו' אמר כי היכי דקדים אנא קדים נמי ישראל ויתיב בעליונה וקא חזי לי ופירש"י ישראל בעליונה והיין בתחתונה וישראל רואהו מלמעלה עכ"ל. פי' דהחצר הזאת יש בה בתים למטה ובבית א' שוכן בה הע"א ובית א' יש בה היין וישראל דר בעליה ויש לו אולמיה על החצר לז"א כי היכי דקדים אנא וכו' ר"ל שמא קדם הישראלי ועלה לעליתו ורואה אותי אם נכנס לבית ואני לא ראיתיו שנכנס מחמת הבהלה זה הפי' רבי' מפרש בש"ס ופשטא דשמעתא היינו מפרשים שהעליה יש לה פתח לרשות הרבים בפ"ע ולכך מירתת וסבר שמא בעודני סוגר הבית הוא עולה לעליתו וקא חזי אבל רבי' לא פי' כך בש"ס ורבי' דנקט בחצר א' י"ל דס"ל דה"ה בחצר א' ודאי דמירתת ועובדא הכי הוה ומ"ש רבינו שבבית הישראלי בהיתירו אינו ר"ל שהיין בעליונה אלא כוונהו לאפוקי שלא נאמר שהיין היה בבית הכותי ממש שרר שם אלא בבית של ישראלי מיוחדת ליין והיא בתחתונה ואחדא לדשא באפיה ר"ל אחיד לדשא על החצר והעליה וה"ה ב' בתים סמוכים לחצר א' וסברת דבינו כסברת רש"י ז"ל אבל הל"מ לא הבין בדברי רש"י כמ"ש והק' על רש"י דא"כ הול"ל הש"ס דהאי גיסא ודהאי גיסא אסור ואע"ג די"ל דעסיקינן שרואה את היין מהעליה כמ"ש הרשב"א מ"מ הו"ל לש"ס לבאר והק' על הכ"מ שהבין בדברי רש"י כסברת רבי' ובמ"ש ניחא ול"ק כלל:
הלכה כ"א יין של ישראל ושל עכו"ם וכו' כת' מרן כ"מ דגירסתו בש"ס חמרא דישראל וגוי ונ"ל דגירסתו בש"ס כגירסתינו ומ"ש חמרא דישראל וגוי דבן פירש"י דעסיקינן דלא נתפש עליו כגנב כגון דלא יש לו חלק ביין לזה כת' ר' והרי"ף והרשב"א חמרא דישראל ונוי ולא גר כך בש"ס וכן משמע מלשון הר"ן ז"ל:
פט"ו הלכה כ"ח והוא שיהיה פגום מתחלה ועד וכו' אבל אם וכו' ע"כ בפרק השוכר פלוגתא דעולא ור"י בפלוגתא דר"מ ור"ש דעולא ס"ל במשביח ולבסוף פגם מחלוקת ור"י ס"ל בפוגם מעיקרא מחלוקת דר"מ אוסר ור"ש מתיר ורבי' פסק כר"י דתניא כוותיה ועולא תלמיד ר"י ופסק כר"ש דמתיר דאע"ג דקי"ל הלכה כדברי המחמיר בשניהם דבעיא בש"ס ועלתה בתיקו ובכאן ד"מ מחמיר מ"מ כיון דסתם מתני' כר"ש כדאיתה שם אמר ר"י לא שנו שא בגריסין רותחי' וכו' ומוכרח דאתיא כר"ש ולא כר"מ לזה רבי' פסק כר"ש דהא אנן קי"ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא אין הלכה כברייתא אלא כסתם מתני' וכ"ש הכא דשמא הלכה כר"ש ועוד כיון דאמר ר' כהנא מדברי כולם נלמוד וכו' לאפוקי מר"מ הלכה כוותייהו כיון דכמה אמוראי ס"ל כר"ש כדמוכח שם ולא אתי פסק רבי' כעולא דא"כ הוי הלכת' אף משביח ולבסוף פגם מותר כיון דהאמוראים ס"ל כר"ש אע"ג דהלכה כדברי המחמיר ולפי פי' עולא אתיא מתניתין נמי כר"מ דסתם מתני' כר"מ אעפ"כ הלכה כר"ש דס"ל האמוראים כוותיה וכיון שכן מוכרח דפסק רבי' לא אתי אלא כר"י:
והנה בענין פגם ולבסוף משביח כת' הל"מ דנ"ל מדשני ר' זירא הואיל וראויה לחמע בה וכו' ע"ש ונ"ל שאין הנדון דומה לראיה דהתם אפי' בשעה שהשביח עדיין פגמו עומד ולא השביח שהרי משעה שנפגם שבחו בצדו עומד וטעמיה דר"מ שאברו משום דס"ל דאינו קרוי פגם אלא בשלא יש לו שכח כלל בדבר אחר אבל אם יש לו שבח באותו הפגם אע"פי שנפגם מענין א' כיון שהשביח בענין אחר אינו פוגם ולא מטעם פגם ואח"כ משביח ודוק ותשכח כמ"ש:
עוד כתב דמדברי רבי' בפי' המשנה משמ' דפי' פוגם מעיקרו ר"ל פגם ואח"כ משביח וכו' ע"ש והנה לא ידעתי איך נתיישבה לו השטה כפי פי' זה דק' טובא חדא איך הש"ס מביא הברייתא לסייע לר"י משאור של חולין שנפל ואח"כ נפל של תרומה דאדרבא להוי תיובתיה דהא כ"ע מודו כין לעולא ובין לר"י פוגם מתחלה ועד סוף מותר והא הכא לא שייך פגם ואח"כ השביח דהא פגמו לאכילה עדיין עומד ואף לעולא ק' דהא מודה דלא פליגי כפגום מתחלה ועד סוף ועוד כפי דבריו שכת' לעיל כפי דברי ר"ז הוי פוגם ואח"כ משביח א"כ מה השיב לו ר"ז דאדרבא היא הנותנת כיון דראוי לחמע בה הויא פגם ואח"כ משביח והויא סיעתא לר"י ומה הועיל ר"ז בדבריו עוד ק' מהו שאמר הש"ס לקמן ומה סיפא דלא משכח אסור וכו' וכפ"ז הרי משבח דמתחלה פגם ואח"כ השביח ועוד דאיך אני אומר דמשביח ולבסוף פגם אסור ופגם ולבסוף משכיח מותר דהא מ"ט נט"ל מותר משום ביון שאינו נהנה מן האסור ואדרבא פוגמו לזה מותר אבל כיון שהאסור עתה מושבח סוף סוף הרי נהנה מן האסור בטיב ומה נעשה אם תחלתו פגום והסברא נותנה במ"ש הכ"מ דמכ"ש ממשביח ולבסוף פגם דאסור. ע"ק מהו שסיים הוא ז"ל שאין נר' לו טעם מספיק לפסוק כר"מ דלית הלכתא כוותיה לגבי ר"ש וכו' עכ"ל ולא ידענ' מהי קאמ' דמי אמר לו דלית הלכתא כוותיה לגבי ר"ש דהא בעיא היא ועמדה בתיקו וקי"ל הלכה כדברי המחמיר ובכהן ר"מ מחמיר וכ"ש דסתם מתני' כוותיה והול"ל לפי שיטתו דרבי' פסק כר"מ שהוא מחמיר וכתם מתני' כוותיה ואמאי רבי' בפי' המשניות שלא נתבאר לו דהא כפי זה מבואר ועוד איך כפ"ז מתני' כר"מ שהרי ר"י פי' לא שנו אלא בגריסין רותחין וכו' ומשמ' בפ"ז דפי' בגריסין רותחין ר"ל ואח"כ הצנינו דאל"כ מאי אתא לאשמועי' תנא דמתני' דזה אליבא דכ"ע ומהו שאמר ד' יהודה הכי הלכת' דפשיטא דהא ליכא מאן דפליג ועוד דא"כ הול"ל ר"י אבל פגם ולבסוף משביח אסור ומכ"ש משביח ולבסוף פגם דהא כפי שיטה זו משביח ולבסוף פגם פשוט דכ"ע מודו שאסור ולא פליגי אלא בפגם ולבסוף השביח והו"ל למנקט מחודשת יותר וכדי שנדע דסתם משנתינו כר"מ ועוד איך אומר ר' כהנא מדברי כולם דאדרבה מדברי ר"י משמע להפך ואיך אומר כולם ואי משום שאמ' ואי רבה נט"ל מותר אימא דפגום מתחלה ועד סוף ולא אף בפגם ואח"כ משביח וכן ג"כ ק' כפי פי' זה דפגום מעיקרו ר"ל פגם ואח"כ משביח מהיכן מביא ראיה ר' כהנא מדברי כולן וכו' דהם לא התירו אלא בפוגם מתחלה ועד סוף אלא ודאי מוכרח שפי' גריסין רותחין ר"ל והצנינו והו"ל פגם ואח"כ השביח ונמצא סתם מתני' כר"ש דמתיר ואיך רבי' פסק דלא כסתם ואם כוונתו על הברייתא דסתם בין ע"ג ערשים כר"מ דאוסר ומ"ש מתני' ר"ל מתניתא סוף סוף ק' כיון דסתם מתני' כר"ש ודאי מסמינן ברייתא מקמי מתני' דאם ר' לא שנאה ר' חייא מנין לו ועוד דאף אם נאמ' דסתם מתני' כר"מ מ"מ כיון דהאמוראים פסקו כר"מ כדאמ' ר' כהנא הלכה כוותייהו וא"כ אף בפגם ולבסוף השביח מותר ובודאי ששיטה זו אינה מתיישבת כלל בש"ס איברא שלשון רבי' בפי' המשניות ק' הבנה ויש לישב כוונתו שמ"ש פוגם מעי' פי' שבתחלה היה פוגם ולבסוף היה משביח אינו ר"ל דפי' פוגם מעיקרו דנקט הש"ס פי' דבתחלה היה פוגם וכו' אלא כוונתו כרי ליתן הפרש בין זה לזה לזה שונה לשונו כדי שד' חלקים שכת' יהיה כל א' שם בפ"ע לכך כת' דפוגם מתחלה ועד סוף ר"ל פוגם מעיקרו דנקט הש"ס פשיטא דמותר דבין לעולא ובין לר"י מותר כמ"ש אבל ב' חלקים הנשארים ר"ל משביח ולבסוף פגם ופוגם מעיקרו ר"ל פגם ולבסוף משביח וקראו כך בלשון קצר אלו הכ' חלקים לא נתבארו בש"ס איזה מהן וכו' פי' לא נתבאר בש"ס שא' מב' חלקים אלו אסור דהיינו משביח ולבסוף וכו' וחלק האחר מותר וכיון שלא נתבאר שזה אסור וזה מותר לזה שניהם אסורים דמכ"ש אתי ממשביח ולבסוף פגם כיון שלא התירו הש"ס בהדיא לכך ילפי' ממשביח ולבסוף פגם לאיסורא זה נ"ל כוונת ר' בפי' המשניות על צד הדוחק אמנם כוונת רבי' בחיבורו י"ל שיצא לו האיסור בפגם ולבסוף משביח מדאיתא שם לא שנו אלא בגריסין רותחין אבל נפל בגריסין צוננין והרתיחן נעשה כמשביח וכו' וכת' התו' ז"ל תימא אמאי נקט האי לישנא הא ודאי משביח הוא ותי' דעיקר השבח לא הוי עד לאחר שירתיחו וציננו עכ"ל. ואפשר לפרש כוונתם דר"ל עיקר השבח לא הוי אלא עד שיפילו לו חומץ והוא רותח ואח"כ יצנן וכשהוא צונן או הוא עיקר השבח שלו אבל אם נותנין לו חומץ והוא רותח פגום הוא לזה אמר כמשביח וכו' לפי שתחלתו היה פגום ולא עכשיו שנפגם ותחלתו היה מושבח וכפי זה פי' הש"ס שאמר לא שנו אלא בגריסין רותחין ר"ל ואוכלן בעודן רותחין אבל אם נצטננו אסורין ואעפ"י שיכול לפרש כוונתם בענין אחר דעיקר השבח לא הוי אלא עד שירתיחו הגריסין בלא חומץ ופי' הש"ס שאמר נפל לתוך צוננין והרתיחן וכו' ר"ל כמנהגם שבתחלה מרתיחין אותם ואח"כ יצנינו שאז הוא שכחו ואח"כ יצנינו ומשימין שם חומץ אכל אם ישימו שם החומץ בצונן בלא הרתיחו מתחלה בלא חומץ אינו משביח ב"ב לזה נקט במשביח מ"מ אפשר לומר שרבי' סובר כך דמדנקט דמשביח וכו' ש"מ דעיקר השבח הוא שירתיחו בחומץ וכשיצנינו אוי הוא שבחו וכשירתיחו עור חוזר לפגמו כבתחלה ולזה נקט כמשביח וכו' משום דכתחלה היה פגום וכשהצנינו אז נעשה משובח ולא עכשיו דוקא שנפגם הרי מהכא משמ' דפגם ואח"כ משביח אסור שהרי הגריסין כשעושין מתחלה פגומין ואח"כ משביחין ואפ"ה אסורין ולזה כת' רבינו בין משביח ולבסוף פגם בין פגם ולבסוף משביח אסורין חוץ מפוגם מעיקרו שמותר: