כפי אהרן חלק ב· רבי אהרן בן עזריאל
יורה דעה · סימן י
עמד השואל בבהמ"ד ושאל כמה הילכתא גברוואתא על רגל א'. א' אי שלוח הקן הוא מ"ע או לאו הניתק לעשה. ב' אי אריך מה שרגילים לעשות שלוח בתוך העיר בקן שאחורי הבתים שדרים בם בני אדם ואי יש חילוק בין בתי ישראל לבתי עכו"ם. ג' לפי שיש הרבה בתים שיש שם חלונות קטנים אשר שם צפרים יקננו ויש מהם שעושים פתח בזכוכית לחלון קטן הנז' ופותחים וסוגרים מבפנים אי רוצה לפתוח החלון הנז' ולקיים המצוה אי ש"ד או מקרי מזומן יורנו המורה על הכל היכן הדין נוטה:
תשובה אל ה' ויאר לנו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. הנה בחולין ד' קמ"א ע"א מתני' פלוגתא דר"י וחכמים דר"י ס' לוקה ואינו משלח וחכמים ס' משלח ואינו לוקה ואמרו בגמ' ט' דר"י משום דשלח מעיקרא משמע ולא הוי ניתק לעשה וחכמים ס' דשלח לאו מעיקרא משמע אלא ניתק לעשה אם לקחת שלח וכ"ז שיש בידו לקיים העשה למ"ד בטלו ולא בטלו אינו לוקה כמבואר בסוגיא והנה יש לפרש בדברי חכמים ב' פירושים י"ל דלא ס"ל שלח מעיקרא כר"י הלא הוי לאו הניתק לעשה דוקא דומיא דגזילה דניתק לעשה והשיב את הגזיל' ודומיא דלקיחת העבוט השב תשיב לו את העבוט דליתיה לעשה אלא העברת הלאו וליכא שום מ"ע בשלוח כלל אלא תיקון הלאו אם לקח האם והבנים. ויש לפרש דרבנן נמי ס"ל שלח מעיקרא משמע כר"י ופליגי עליה במאי דסבר ר"י שלח מעיקרא דוקא משמע אבל אם עבר ולקח אין תקנה עוד בשלוח דלא נתקיה הכתוב ללאו עלה פליגי רבנן וס' דשלח תרתי משמע שלח מעיקרא והיינו עשה ככל מ"ע וגם שלח אחר הלקיחה אם לקחת ככל לאו הניתק לעשה. וכבר נמצאו ב' הסברות אלו לרבנן בתראי ז"ל הנה מרן הכ"מ ז"ל פי"ג דשחי' הי"ט הבין כהצד הא' דלרבנן דהל' כוותייהו אין שום מ"ע בשלוח אלא הוא תקון הלאו ומזה תמה על הרמב"ם והצ"ע וכבר רבנן בתראי צווחו עליה הרב מגילת ספר לאוין ק"ן דע"ז עג"ד והר' מרכבת המשנ' ח"א והרב בני דוד והרב בני יאודה עייאש דח"י וי"ט וע"ש בדבריהם באורך ובפרע בדברי הר' מג"ס האריך ככל הצורך והוכיח מתוך הסוגיא ופרש"י כהצד הב' דלרבנן שלח מעיקרא ולבסוף משמע ומ"ע היא השלוח ככל מ"ע שבתורה. אכן הרב הכנה"ג ז"ל בס' דינא דחיי עשין ד' פ"ד ע"א ד"ה עד כמה משלחה כ' כדברי הרב כ"מ ז"ל ומ"מ גם עליו ק' כל מה שהק' רבני האחרוני' ז"ל. וכבר הוכיחו הרבנים שם מדברי הרמב"ם בס' המצות שסובר בהדיא דהוי מ"ע וגם ניתק לעשה ומי שיעיין במצות שלוח הקן מצוה קמ"ח שלא כ' שהוא ניתק לעשה כמ"ש במצוה פ"ז בדין התמורה ובמצוה צ"א בדין שריפת הנותר ובמצוה קצ"ד וקצ"ט בדין השבת הגזל והעבוט ימצא כן אך בלאוין ש"ו כ' שאם לקח האם שניתק לעשה שישלחנה מכ"ז מבו' יפה דסובר כהצד הב' גם הר' החינוך כ' בהדיא כן ע"ש. ומה שיש לדקדק בדברי הרמב"ם בס' היד אמאי לא כ' בראש הפרק מ"ע לשלח האם כדרכו בכל מ"ע כבר ישבו הר' מג"ס שם ע"ש:
ויש לסייע לס' רבני האחרונים לבד כל הראיות שהם ז"ל הביאו עוד יש להוכיח כן מחולין קל"ט ע"ב ת"ר כי יקרא קן צפור מה ת"ל לפי שנאמר שלח תשלח יכול יחזור בהרים וגבעות שימצא קן ת"ל כי יקרא במאורע פניך ע"כ והשתא אי אמרי' כהצד הא' דלרבנן דהלכתא כותייהו אין כאן מ"ע אלא ניתק הלאו לאם עבר ולקח דומיא דהשבת גזל ועבוט היכי תיסיק אדעתין שיחזור לעבור על לאו ולתקנו ואי הכי נימא נמי שיחזור לגזול ולהעביט כדי לקיים עשה דהשבה זה ודאי לא יסתפק בו שום אדם עד שיצטרך קרא ואין לומר דהך ברייתא אתיא כר"י חדא דהו"ל לתלמו' למיפרך הניחא לר"י אלא לרבנן כי יקרא ל"ל ותו דכולה הך ברייתא פסקוה הפו' להלכה הנה מכאן הוכחה גמורה כהצד הב' וכדעת האחרו' ז"ל אמת שנמצא בתשו' להרשב"א ז"ל ח"א סי' ח"י ובמיוחסות סי' קפ"ט שכ' שאין מברכין על מצות שלוח הקן מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה שלא אמרה תורה ליקח האם כדי שנחזור ונשלח אותה ע"ש בשם הר"י ן' פנט והרב כנה"ג ביו"ד סי' רצ"ב כ' משם אבודרהם שהראב"ד השיג עליו ולמה והלא יכול ליקחה ע"מ שלא לזכות בה עיין שם ומדבריהם הבין הרב הכנה"ג שאין שום מ"ע בשלוח אלא הוא לאו הניתק לעשה וכן כ' משמו הרב בני חיי ז"ל. ובאמת ק' על רבינו הרשב"א מסו' הנ"ל שזכרתי ובחפשי מצאתי להרב שרשי הים בח"א ד' ל"ו ע"א שתמה כן על הרשב"א ומה שהאריך לישב שם הם דברים תמוהים כמו שיראה המעיין אין צורך להאריך. והנכון בדעת הרשב"א לע"ד הוא מ"ש הר' ברכ"י ז"ל שם אות א' דכונתו דכיון דבמצוה איכא אופן דיש עבירה לא פלוג רבנן דומיא דגירושין ע"ש. אעפ"י שיש להעיר על הר' ז"ל דאם כן כונת הרשב"א אין מקום להשגת הראב"ד מ"מ בדעת הרשב"א והר"י ן' פלט נכון הוא זה:
וראיתי לאחרון זמנינו הגאון המפורסם מהרמ"ס ז"ל בספרו חתם סופר ח"א א"ח סי' ק' אייתי ספיקו של הר' חו"י ז"ל שנסתפק אם אינו רוצה לא האם ולא הבנים אי חייב לשלח דשמא לא חייבה תורה אלא כשרוצה בבנים ודייקא דכתיב ואת הבנים תקח לך וכתב הרב חת"ס וז"ל ולכאורה משמע קצת דתליא בפלוג' דלר"י דס"ל דשלח מעיקרא משמע עיקר מצוה הוא השילוח אפי' אם לא ירצה ליקח בנים אך למאי דקי"ל כרבנן דשלח תשלח לא אתי אלא לאינתוקי לאו דלא יטול עיקר קרא אינו המ"ע אלא הלאו שלא יטול אם על הבנים ואם עבר ונטל יש תקנה בשילוח ואין שום חיוב להדר אחריו עכ"ל. ויש להשיב על דבריו מ"ש דלר"י עיקר מצוה הוא השילוח אפי' אם לא ירצה בבנים אינו מוכרח ומנ"ל לומר כן בדעת ר"י דלמא ליכא עשה אלא ברוצה בבנים. ומ"ש דלרבנן ליכא עשה כלל ואין צורך להדר אחריה וכונתו לומר דאין צורך להדר אפי' רוצה בבנים ויכול לקנותם מן השוק כ"ש אם אינו רוצה בבנים כלל ומה מקום לספק החו"י אליבא דרבנן דהילכתא כותייהו גם בזה נמשך הרב אחר דעת מרן הכ"מ ודעמיה וכבר כ' מכל רבני האחרונים שהוכיחו כהצד הב' דמ"ע ודאי איכא ומקום יש בראש לספיקו של החו"י:
ודרך הלוכי אבא העי"ר עוד על דברי הגאון שם ועל דברי החו"י הנה החו"י סי' ס"ז נסתפק אם אינו רוצה ליקח את הבנים אם חייב בשילוח ופשיט לה הך בעיא דב' סדרי בצים לפי' התוס' והרשב"א שאין רוצ' ליקח אלא הבצים התחתונים לבד וזו ראיה נכונה היא אעפ"י שיש לדחות קצת אלא שמ"ש הרב שם ליתובי דעת רש"י ז"ל ולפי מ"ש ל"ק דרש"י ס"ל דודאי אם אינו רוצה ליקח לא עליונים ולא תחתונים עובר בנטלו האם כמו בסדר בצים א' משא"כ במכוון ליטול התחתונים לבד הו"ל עליונים כדבר אחר וחוצץ עכ"ל. לא ירדתי בזה לדעת הגאון דאיך יתכן לומר שהבצים האמצעיים יהיו כדבר אחר כמטלי' ודומיהם והלא הם בצים שחייבים בשילוח ואיך יקח את האם ולא יתחייב בשילוח גם מה שהחליט בדעת רש"י דבסדר א' של בצים גם אם אינו רוצה ליקח לא עליונים ולא תחתונים דעובר בנוטל האם איני רואה שום הכרח לומר שיהיה דעת רש"י כן. ועוד הביא ראיה הרב ז"ל מההיא ברייתא דאייתינן לעיל יכול ירדוף בהרים וגבעות שימצא קן ת"ל כי יקרא ומכאן רצה להוכיח דמחויב עכ"פ אפי' אין רוצה בבנים וכ' ז"ל ואי ס"ד דליכא עליה חיובא מהיכא תיתי לן למימר שיחזור בהרים שהרי אפי' במאורע יכול להניחם ולילך לו וכו' ובסו"ד כ' ז"ל ונחזור לשאלתינו וכו' ודקדוק נכון הוא ממ"ש יכול יחזור בהרים וכו' דמוכח דכי יקרא מיהא מחויב ליטפל עכ"ד. ואני שמעתי ולא אבין דב"ק דעדיין יש לדחות דכולא מלתא בצריך לבנים איירי ומצוה לו' לתנוק או לנכרי שיביא לו אפרוחים ומשום דהוה ס"ד לומר דמחויב לחזור בהרים לקיים מצות שילוח כיון דעכ"פ צריך הוא לבנים משו"ה כ' קרא כי יקרא דאין חייב אלא במאורע וכשצריך לבנים אבל אם אין צריך לבנים אה"ן שאין עליו שום חיוב ואין מכאן שום פשי' וספיקו של הרב אכתי במקומו עומד:
והרב חת"ס ז"ל שם איהו דידיה כ' לפשוט ס' של החו"י וז"ל הנה רש"י סתר עצמו כי בחולין קמ"א ע"ב ד"ה יציאת רובא כ' ז"ל אם בא אדם ומצא את האם כשהיא מטילה ביצתה וכבר יצא רובא חייב לשלח ע"כ מבואר דכל שבא ומצא אם רובצת חייב לשלח אפילו אינו רוצה בבצים וכן משמע לשון הש"ס וכו' אגברא קאי שחייב במצות שילוח אמנם במס' ב"מ ד' ק"ב ע"א פרש"י ד"ה מיציאת רובא ואם בא לתפוס קודם יציאתה חייב לשלח האם וליקח הבנים ע"כ משמע להדיא דאם אינו רוצ' ליקח הבנים לא בעי לשלח ולשון ש"ם התם הכי דייקא עם יציאת רובא הוא דאיחייבה לה בשילוח משמע דלא קאי אגברא אלא אביצה דאיחייבה בשילוח מי שרוצה ליטלה עכ"ד. ועין רואה חולשת דברים אלו ואני איני רואה שום משמעו' לא מדבריו בחולין שחייב לשלח אפי' אינו רוצה בבנים דדלמא ברוצה בבנים איירי ולא מדבריו בב"מ שום משמעו' דאם אינן רוצה ליקח לא בעי לשלח ודברי רש"י דהתם ודהכא יכולין להתפרש על ב' האופנים בין אם רצינו בבנים בין אם אין רצונו בבנים ודיוקו מלשון הש"ס דהכא אמר איחייב בשילוח והתם אמר איחייבה לה בשילוח אין זה דיוק של כלום אחר המחי"ר מכת"ר דכולה מילתא אבצים קאי ור"ל שהאיש שרוצה ליקח האם מעל הבנים נתחייב בפילוח ואין רשאי ליקח מבלי שילוח וזה פשוט:
עוד כ' הגאון ז"ל בחולין קמ"א ע"ב במה משלחה ר"ה אמר ברגליה פרש"י אפי' תלש כנפיה אם משלחה ברגליה די ורב יהודה אמר בכנפיה צריך שיהיו כנפיה שלמים שתוכל לפרוח אמנם הרמב"ם פי' שצריך לתופסה בכנפיה ולשלחה וצ"ע שם בסוף העמוד זיל טרוף אקן דליתגביהינהו וניקנינהו וק' הא צריך לשלוח ביד דוקא וצ"ל התם לא בעי לקיים מצות שילוח אלא לקנות פירות שובכו ויהיה מזומן וכו' אלא משום שאסור לזכות בבנים בעוד שהאם עליהם ע"כ טרף אקן להגביה האם ולא שקיים בזה מצות שילוח כצ"ל לדעת הרמב"ם וא"כ מוכח דדעתו ז"ל דאין חיוב לשלח אם אינו רוצה ליקח הבנים עכ"ד וצריך להתבונן בדבריו אם הגאון ז"ל הבין דמ"ש בגמ' א"ל שמואל זיל טרוף אקן ר"ל א"ל ללוי בר סימון שהיה בעל השובך שיטרוף אקן. וכן נראה מתוך דברי התוס' והרא"ש בב"מ ד' ט' ע"א ד"ה הואיל שהם מפרשים כן דללוי ב"ס הוא שאמר זיל טרוף אקן ע"ש וע' רש"ל ביש"ש סו' חולין סי' ח' ע"ש וע"ז הוק' לו והלא חייב בשלוח והונח לו שכיון שאינו רוצה לקיים מצות שילוח אלא לקנות פירות שובכו ויהיה מזומן ע"כ אין חייב בשילוח עם כי דברים אלו תמוהים ועדיין ק' יקיים מצות שילוח ויזכה אח"ך בפירות שובכו וימסרם לר"י שמכרם לו ויעשה כדין שאסור לזכות בבנים עד שיעשה שילוח ומה מעכב על ידו שלא יקיים המצוה. בר מן דין קושטא דמלתא דשמואל לא ללוי בר סימון אמר שיטרוף אקן אלא לרב יהודה הקונה פירות השובך הוא שציוה לו שיטרוף הקן כדי שיוגבהו האמהות מעל הבנים וכיון שהוגבהו תכף קונה הבנים בעל השובך שהוא לוי בר סימון ע"י הטריפה של ר"י וכן הוא בהדיא בדברי רש"י ד"ה זיל טרוף ע"ש. וע' בש"ך ח"מ סי' רס"ט מה שתמה על רש"ל ומסכים גם דעת הרא"ש ותוס' דב"מ שם לדברי רש"י ע"ש. ומעתה תו ל"ק מידי להרמב"ם והלא חייב בשילוח דודאי רב יהודה אינו חייב בשילוח שהרי הקן הוא של לוי בר סימון ואם ישלח האם תכף יקנה לו חצירו הבנים ללוי ולא קרינן ביה ואת הבנים תקח לך דיש בהם משום גזל וכדאי' לעיל מזה בש"ס ואע"ג דאסיקנא דחייב בשילוח ואפי' בגדול דיש בהם משום גזל גמור ומ"ש הברייתא מפני דרכי שלום אוקימנא ליה בקטן הא בגדול תכף זוכה בעל השובך ואפי"ה קתני חייב בשילוח אע"ג דלא קרינן ביה ואת הבנים תקח לך שהם של בעל השובך שקנה לו חצירו תכף בהגבהת האם. מ"מ כבר כ' רש"י בד"ה והשתא וכו' חייבות בשילוח משום ביצה אחרונה שלא עמדה האם מעליו משהטילתה וכו' ואין זה מזומן ע"כ וכן הוא בש"ע סי' רצ"ב ס"ב והוא שלא הוגבהה האם מעליהם כלל משהטילתם ע"כ והשתא נאמר לדעת הרמב"ם דמ"ש בש"ס פירי חדתי הוו לא כפרש"י שהיה ברור שלא הוגבהה האם מעליהם אלא ס' היה בדבר אם הוגבהה האם מעליהם וע"כ לא מהני קנין סודר דשמא לא הוגבהה ולא נקנו לו ואין יכול להקנות מה שלא קנה ומשילוח נמי פטור רב יהודה דשמא הוגבהו והוי מזומן ע"כ אמר לו זיל טרוף דהשתא קנינהו לוי בעל השובך בודאי ומצי למיקנינהו בקנין סודר:
ואם כונת הגאון דודאי הבין כמו שהוא האמת דלרב יהודה הוא שאמר שמואל שיטרוף אקן ומביא ראיה לפשוט ס' של החו"י מדברי הרמב"ם ומשום דק' לדעת הרמב"ם שצריך שילוח ביד איך אמר לו שיטרוף הקן כדי שיוגבהה האם ובזה יקנה לוי מדין חצר ולמה לא אמר לו זיל שלח כי מי פטרו לר"י משילוח והלא מבואר בברייתא דלעיל ולפום מסקנא דאף דבעל השובך זוכה תכף כשמשלח אפי"ה חייב בשילוח ומוכרחים לומר דכיון דר"י לא היה כונתו לזכות בבנים אלא כדי שיקנה לו פירות שובכו ר"ל כדי שיקנו ללוי בעל השובך פירותיו ע"י הגבהת האם א"כ מקרי אינו צריך לבנים ופטור ומזה לפשט ס' של החו"י הנה גם בזה מלבד מה שישבנו לעיל עוד יש להשיב עליו דאדרבא איפכא איכא למשמע מהברייתא הנז' דיוני שובך חייבות בשילוח ולפום מסקנא דש"ס גזל מעליא הוו וצריך ליתן הבנים לבעל השובך דפריך אי דשלחה גזל מעליא הוא אי דלא שלחה שלוחי בעי ומשני בקטן ור"ל שלקחן בעוד האם עליהן עיין פרש"י אבל גדול המקיים מצות שילוח ביוני שובך צריך ליתן הבנים לבעל השובך וגזל דאורייתא הוי אי אינו נותנם לו ואם איתא דבאינו צריך לבנים פטור משילוח ומשום דלא קרינן ביה ואת הבנים תקח לך א"כ אמאי חייב בשילוח כיון שהבנים הם של בעל השובך ולא קרינן ביה תקח לך כי איך יקח דבר שאינו שלו. ואם נפשך לומר דלא דמי דעכ"פ אעפ"י שהם של בעל השובך מ"מ הואיל ואם ירצה בעל השובך יכול ליתנם או למוכרם לזה המקיים מצות שילוח תקח לך קרינן ביה ע"ד כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ולא ממעטי' מתקח לך אלא ביצי טריפה שאינם ראוים כלל בשום אופן אי זכי אין מקום לתי' של הגאון בדעת הרמב"ם דמה בצע שהליכתו לטרוף אקן לא היתה אלא כדי שיקנה בעל השובך הפירות ויחזור ויקנם. לו בק"ס והלא אין נפטר בזה ר"י משילוח כדקתני בהדיא בברייתא חייבות בשילוח. וא"ת שאני הכא דר"י היה מכוין להקנות לבעל השובך הפירות בודאי אין זה מספיק דאטו בכונת ר"י תליא מלתא הא זכית בעל השובך תלויה בהגבהת האם ואז ממילא קונה לו חצירו ואין צריך שום דעת אחרת מקנה ונמצא קושיתו על הרמב"ם אינה מתורצת:
והקרוב אלי לפשוט ס' של הגאון בעל חו"י מהבריי' הנ"ל דיוני שובך חייבים בשילוח ואעפ"י שיש בהם משום גזל גמור לפום מסקנא וצריך להניח הבצים שם במקומן לפי שהם ממונו של בעל השובך שזכה לו חצירו תכף בהגבהת האם מעליהם ולדעתי הא עדיף מאין צריך לבנים כי אינו יכול לזכות בהם מדינא שהוא גוזל את חבירו אלמא איכא מ"ע אפי' במציאות דלא קרי' ביה ואת הבנים תקח לך וה"ה באין צריך לבנים כלל אכתי מ"ע איכא ולראית החו"י מההיא דב' סדרי בצים נוכל לדחות דאולי יחזור אח"ך ויקיים מצות שילוח האם מעל הבצים העליונים ותלמודא לא איירי הכא אלא לדעת אי עבד איסו' בלקיחת הבנים בעוד האם עליהם או נימא דלא עבד איסו' כי הבצים העליונים חוצצים. ולקו' הרב חת"ס ז"ל על הרמב"ם י"ל דיפרש זיל טרוף אקן דליתגבינהו ר"ל שיקח את האם בידו וישלחנה ויקיים מצות שילוח ובזה יקנה לוי פירות שובך וזיל טרוף הקן ר"ל כמו זיל שלח ואין זה דוחק לע"ד:
והואיל ואתא לידן צריך לבאר קצת בהאי פלוגתא שכ' הרב חת"ס ז"ל שבין רש"י והרמב"ם דלרש"י סגי אם מפריחה בהקשה ולהרמב"ם אינו די אלא צריך שיקחנה בידו וישלחנה ופלוגתייהו תליא במ"ש בחולין קמ"א ע"ב במה משלחה ר"ה אמר ברגליה וכו' ההוא דגזינהו לגפה וכו' נגדיה רב יהודה וכו' ופרש"י יאחזנה ברגלה או בכנפיה וישלחנה אלמא שילוח ברגל כך שמעתי ונר' בעיני שאין שילוח זה וכו' וכמדומה לי דה"ק ר"ה אמר ברגל שאם תלש גפיה ושלחה נפטר ממצות שילוח כיון שהלכה ב' פסיעו' או ג' ומותר לחזור לתופסה ור"י אמר בגפיה שתוכל לעוף כדרכה וראיה דמייתי עלה ההוא עובדא דתלשינהו לגפיה עכ"ד ופשוט דהיינו דאיכא בין ל"ק ללישנא בתרא דללישנא קמא אעיקר מצות שילוח קאי דבעינן שיתפסנה בידו וישלחנה למר ברגליה ולמר בכנפיה אבל ללישנא בתר' כול' מילתא לא קאי אלא להיכא דגזזינהו לגפה דלמר סגי בשילוח ברגלים ויצא י"ח שילוח ולמר צריך שימתין לה עד שיגדלו כנפיה ואז ישלחנה וא"כ ללישנא בתרא אה"ן דסגי בהקשה היכא שאינו תופסה ושפיר מקיים מצות שילוח בהקשה. ודברי הרא"ש הם כפרש"י השני גם דברי הטור בסי' רצ"ב הכי דייקי שם ז"ל צריך לשלחה עד שתצא מתחת ידו ואם רוצה לחתוך כנפיה קודם שישלחנה כדי שלא תוכל לפרוח ויקחנה אינו רשאי אלא ישלחנה מיד עם כנפיה כדי שתוכל לפרוח ולאחר שתצא מתח"י יקחנה אם ירצה ואם חתכן ישהינה עד שיגדלו וכו' הנה פשט דבריו דייקי כלישנא בתרא דרש"י אבל הרמב"ם ז"ל פי"ג דה' שחי' ה"ה ז"ל וכיצד משלחן האם אוחז בכנפיה ומשלחה ע"כ מבו' דקאי בשי' ל"ק דרש"י דאעיקר מצות שילוח קאי דבעינן שיקחנה בידו בכנפיה וישלחנה אלמא לא סגי בהקשה ובעינן לקיחה ביד וכן הבין הרב לח"מ בדעת הרמב"ם. וכן מתבאר מדברי הר"ן ז"ל שאחר שהביא פרש"י האחרון כתב אבל הרמב"ם כ' וכיצד משלח האם אוחז בכנפיה ומפריחה עכ"ד אלמא שמיע ליה להר"ן דהרמב"ם חולק עם פרש"י ונ"מ מבינייהו זה הדין של ההקשה וכדברי הגאון בעל חת"ס ז"ל:
ויש להפליא על רבינו הגדול מרן הב"י ז"ל שלא העיר בכ"ז ולא עוד אלא כי בש"ע שבק לשון הרמב"ם שרגיל על הרוב להעתיק לשונו והעתיק כלשון הטור ז"ל ובבית יוסף לא זכר שום רמז שיש נפקותא בין ב' וגם לשון הר"ן לא הביא והוא פלא. ואין לומר שרבינו הב"י כבר ירד לפלוגתא זו אכן מפני שראה שהרא"ש והטור מסכימים לפרש"י הו"ל הרמב"ם יחיד ומשו"ה שבק לשון הרמב"ם ונקט להלכה כלשון הטור זה דוחק מפני שלא הזכיר מזה בבית יוסף וגם דברי הר"ן דשמעתתיה בפומיה כוליה יומא לא העתיק. ותו שהרי מתוך תשו' הרשב"א והר"י ן' פלט המוצגת לעיל שנתנו ט' למה שאין מברכין על מצוה זו מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה מתבאר דקיימי בשי' הרמב"ם דצריך לתופסה ולשולחה דאי סגי בהקשה אין כאן עבירה כלל גם מתוך דברי הראב"ד שהשיג עליו דיכול לנטלה ע"מ שלא לזכות משמע דעכ"פ נטילה בעי והו"ל טובא מן הראשונים קיימי בדעת הרמב"ם ואמאי שבק הב"י דברי הרמב"ם ונקט לשון הטור. ואולי היה דעתו ז"ל בכונת הרשב"א כמש"ל משם הרב הגדול הברכ"י ז"ל ובהכי אין שום הכרח דקיימי הנהו רבוואת' כד' הרמב"ם:
ונחזור לשאלתינו הנה כמה מילי מעלייתא למדנו מכל האמור נפשט בעיין דודאי מ"ע איכא בשילוח הקן ואיננו ככל לאו הניתק לעשה דגזל והשבת העבוט. וכבר בא חכם רבינו הקדוש האר"י ז"ל בס' המצות פ' תצא ד' ובס' עץ החיים וגילה רז זה כי אעפ"י שאמרו פרט למזומן מ"מ צריך האדם לחזור אחר מצוה זו לקיימה ואם לא קיימה יתגלגל עליה והאריך בטעם המצוה ומילין לצד עילאה ימלל עש"ב. ולמדלו עוד דאף שאינו צריך לבנים חיובא רמיא עליה לקיים המצוה והכי אסיק הרב חו"י שם ומסתייע גם מדברי הזוה"ק ע"ש. ולמדנו עוד בהאי פלוגתא דרש"י והרמב"ם אי סגי בהקשה או בעי' שיקחנה בידו וישלחנה. לצאת י"ח פלוגתא זו הנכון לעשות כדעת הראב"ד לקחת אותה בידו ע"מ שלא לזכות בה ואז ישלחנה ובזה יצא י"ח כל הדיעות:
ונבא אל השאלה השנית ששאל השואל אי אריך מה שמקיימים מצוה זו בכותלי העליות שדרים שם בני אדם תוך העיר ואם יש חי' בין עלית גוי לעלית ישר'. אע"ן ואומר הנה חילוק דעות נמצא בזה שראיתי בס' שלחן גבוה סי' רצ"ב אות ח' כ' ז"ל ובשנה הזאת ש' התקי"ט קיימו מצות שילוח הקן תוך העיר דהיינו בקירות הבית והחצר שיש שם חורים אשר שם צפרים יקננו ועולים בסולם וכו' ואינם צריכים לצאת מחוץ לעיר בכפרים כאשר היתה באמנה אתם עד עכשיו ודוקא בכתלים הנוטים לצד רה"ר שהם הפקר משום שאינו משתמר אותו צד אבל צד הנוטה לתוך החצר לא משום דמי הגיד לנו שלא הוגבהה האם מעל הבנים פעם א' וכיון שהוגבהה הרי זכתה לו חצירו כדלעיל ולא קרינן ביה כי יקרא וכו' כיון דלצד פנים הוא חצר המשתמרת לענין מציאה כמפורש בח"מ סי' עכ"ד. הנך רואה הדבר במחלוקת שנוי דרבנן קמאי לא היו רוצים לקיים מצות שילוח בתוך העיר ואפי' בקנים שאחורי הבתים של צד רה"ר ורבנן בתראי שבדור הר' שו"ג הורו לקיים בהם מצות שילוח דכיון דהם לצד רה"ר לאו מזומן מקרי גם אנכי נהירנא בילדותי בזמן מוה"ר הגדול כמהר"מ סוזין ז"ל ובזמן מוה"ר הגדול ח"ק אג"ן הזה"ר ז"ל חסידי' ואנשי מעשה היו נזהרין ורודפים אחר מצות שילוח הקן והיו יוצאים מחוץ לעיר אל הכפרים ולא היו רוצים לקיים תוך העיר ונמצא רבנן קמאי ובתראי ז"ל היו סוברים דכל תוך העיר מזומן מקרי אף דהקנים הם לצד רה"ר אך רבנן מציעאי סברי דלהיותם לצד רה"ר לא מקרי מזומן ולנו לחפש ולדעת במאי קמפלגי ומאי טעמייהו דרבנן:
ואומר הנה פשט הסוגיא ודברי הפוס' מוכחי כרבנן בתראי וקמאי ז"ל שהרי אלו הצפרים המקננים אחורי הבתים לצד רה"ר הן הן יוני שובך ויוני עליה שהוזכרו בברייתא בד' קל"ע ע"ב יוני שובך ויוני עליה שקיננו בטפיחין ובבירות ופרש"י יוני מדבריות שקננו בשובך וכו' טפיחין שנותנים בהם קדירות וכו' ובבירות דירות ומגדל עיר ע"כ. ועל ברייתא זו דיוני שובך פרכינן התם עלה קמ"א דאי איתא לדר"י ב"ח דחצירו ש"א קונה לו שלא מדעתו קרי כאן כי יקרא פרט למזומן ואסיקנא דאתייא אליבא דר"י אמר רב דאסור לזכות בבצים כל שלא הוגבהה האם מעליהם וכל דאיהו לא מצי זכי חצירו נמי לא זכי באופן דזה הדין דיוני שובך ויוני עליה דחייבים בשילוח הוא דוקא היכא דידעינן בודאי שלא הוגבהה האם מעליהם אפי' פעם א' דאילו הוגבהה אז חצירו של בעל הבית קנה לו של"מ וקרינן ביה מזומן ופטור וכן מתבאר מדברי רש"י ז"ל ד"ה והשתא דאמר רב יהודה וכו' וחייבת בשילוח משום ביצה אחרונה זאת שלא עמדה האם עליה משהטילתה ע"כ ועוד שם בד"ה פירי חדתי דקדק וכ' בצים שהטילה אותם האם ולא עמיה מעליהם מעולם ולא קנתה לו חצירו ע"כ מבואר בדבריו דאין חייבות אלא בדידעינן בודאי שלא עמדה האם מעליהם דאז בודאי לא קנתה לו חצירו אבל אי עמדה פעם א' או אפי' אי מספק"ל פטורות משילוח כן משמע דיוק לשונו ז"ל. וכן כ' הר"ן ז"ל פ' שילוח הקן הב"ד מרן בכ"מ ה' שחיטה פי"ג ה' י"ח ז"ל והא דיוני שובך חייבים בשילוח היינו כגון שלא הוגבהה האם מעל הבנים כלל ע"ש. וכן בבית יוסף הביא דברי הר"ן אלו ועל פיהן קבע להלכה בש"ע סי' רצ"א ס"ב ז"ל יוני שובך ועליה וצפרים שקיננו בטפיחים וכו' חייב והוא שלא הוגבהה האם מעל הבצים כלל משהטילם אבל אם הוגבהה האם מעליה' אם המקומות הללו שלו זכתה לו חצירו והו"ל מזומן ופטור עכ"ד ועי' ש"ך ס"ק ה'. מכ"ז משמע ודאי כס' רבנן קמאי ובתראי דאין לקיים מצות שילוח תוך העיר בצפרי' המקנני' בחורי הכתלים אף שהוא לצד רה"ר דהא אלו הבתים יש להם בעלים ידועים וחצירו קונה לו של"מ ולא אמרי' דחייב אלא בדידעינן בודאי שלא הוגבהה האם מעליהם והכא אימור הוגבהה וכ"ש דהסברא נותנת דבודאי הוגבהה לטרוף טרף לאכול דאטו זוודא אייתו בהדייהו וא"כ הו"ל מזומן ופטור. וע"כ גר' דיפה עשו לצאת חוץ לעיר לקיים מצות שילוח בין האילנות או בנקיקי הסלעים דאין לשם בעלים ידועים לקנות מדין חצר ולא הוי מזומן אפי' הוגבהה האם מעליהם. ושלא כדברי רבנן מציעאי ז"ל:
ואשו"ר ברהטים בדברי הרב שו"ג ז"ל שם שכ' ז"ל ודוקא בקירות הכותלים הנוטים לצד רה"ר שהם הפקר משום שאינו משתמר אותו הצד אבל צד העומד לתוך החצר לא משום דמי יגיד לנו שלא הוגבהה האם מעל הבצים משהטילם וכיון שהוגבהה פעם א' להביא טרף לביתה כבר זכתה לו חצירו כדלעיל וכו' כיון דצד פנים הוי חצר המשתמרת לענין מציאה כמפורש בח"מ סי' רצ"ח עכ"ד. הנה הרב ז"ל משמע ליה כטעמייהו דרבנן מציעאי שסוברים דכל אותה השקלא וטריא דגמ' בחצירו ש"א קונה לו היינו היכא דקיננו בכותלים לצד פנים ומשום דהויא חצר משתמרת לדעתו אבל צד הכותלים של רה"ר חצר שאינה משתמרת היא וכי היכי דלענין מציאה הוי הפקר ה"ן לא הוי מזומן. ולדידי מילתא דפשי' ליה להרב ז"ל מספקא לי אם יש לחלק בין שובך שהוא מצד רה"י לשובך שהוא לצד רה"ר שהרי סתמא קתני יוני שובך ויוני עליה ויוני שובך הוא מאמר כולל בין אם הוא מצד רה"י בין אם הוא מצד רה"ר וע' ביצה ד' ט' במתני' דאין מוליכין את הסולם משובך לשובך אמרו בגמ' מחלוקת ברה"ר וכו' אבל ברה"י וכו' ע"ש וא"כ כיון דסתמא קתני יוני שובך חייבי' בשילוח משמע שכולל כל צדדי הכותל. ותו ק' דאם כדבריה' דהך ברייתא דיוני שובך חייבית בשילוח איירי בשובך שהוא לצד רה"ר א"כ ק' מאי פריך הש"ס אי איתא לדר"י בר חנינא חצירו ש"א קונה לו של"מ קרי כאן כי יקרא פרט למזומן ומאי קו' הא לא מחייבינן בשילוח אלא אותם שהם לצד רה"ר דהוי הפקר משום דהוי חצר שאינה משתמרת ואה"ן בשובך דלצד רה"י דהוי חצר משתמרת ודאי הוי מזומן ופטור ומאי פריך הש"ס:
ואולי יש לדחוק ולפרש לפי דעתם קו' הש"ס באופן זה דמקשה דמאמר יוני שובך כולל הכל בין שובך דלצד רה"י בין שובך דלצד רה"ר והשתא מקשה הש"ס אי איתא לדר"י ב"ח דחצירו ש"א קונה לו של"מ בשלמא השובך דלרה"ר ניחא ול"ק משום דהוי חצר שאינה משתמרת והוי הפקר. אך השובך דלצד רה"י ק' אמאי חייב קרי כאן מזומן. ומשני כל אותה הסוגיא עד מעשה דלוי בר סימון זיל טרוף אקן וכו' והיינו דאוקימנא בשלא הוגבהה האם מעל הבצים דאז לא קנה לו חצירו. ומעתה נמצא דכל השקו"ט דש"ס והאוקמתא הוא לשובך שלצד רה"י דעליו תפול הקושיא מההיא דריב"ח אך השובך דלצד רה"ר כדקאי קאי וכפשוטו וא"כ לאוקמתא דש"ס בשלא הוגבהה האם מעל הבנים אלא אפי' הוגבהה חייב בשילוח דאין חצירו קונה לו כיון דהוי חצר שאינה משתמרת. ובאמת לא ימלט זה מן הדוחק דהי"ל להש"ס או לפחות לרש"י והר"ן לבאר כ"ז וסתמות הש"ס והראשונים נראה דאכל גוונא דשובך מקשה ומתרץ. ואל תשיבני דמוכרח הדבר לומ' כן דאשובך דלצד רה"י פריך משום דלא אפשר דאשובך דלצד רה"ר יקשה הש"ס דהא הצד של לה"ר חצר שאינה משתמרת היא באמת ובהא לא אמר ריב"ח חצירו ש"א קונה לו של"מ. הא ל"ק דהא אסיקנא בב"מ ד' י"א ע"א דחצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו קונה לו חצירו שלא מדעתו כמו חצר המשתמרת וכן פ' הטוש"ע ח"מ סי' רס"ח ס"ג ע"ש. והאי שובך שהוא במקום גבוה בכותל לאו כרה"ר ממש הוי שאין דרך בני אדם לעלות בכתלים ואין להם דריסת הרגל שם ודמי לשדה ופרדס של יחיד שאין לו מחיצה שנקרא חצר שאינה משתמרת ע' רש"י חולין שם קל"ט ד"ה לפניך כ"ש שצריך סולם לעלות לכותל. וכיון שזה נכנס ויוצא תמיד דרך פתח חצירו הוי שובך זה שבגובה הכותל משתמר שפיר לדעתו עי' תוס' ב"מ די"א ע"ב ד"ה וכי בצד שדהו ודו"ק. וא"כ זה השובך אעפ"י שהוא לצד רה"ר כיון שהוא יוצא ונכנס לביתו דרך שם הו"ל עומד בצד שדהו וקני ליה חצירו שלא מדעתו דומיא דחצר המשתמרת וא"ש קו' הש"ס בין לשובך דלצד רה"י בין לשובך דלצד דה"ר והמסקנא דבעינן שלא הוגבהה האם מעל הבנים נמי אכולהו גווני שובך קאי:
אלא דמצינו פלוגתא דקמאי בדין זה דעומד בצד שדהו דהרמב"ם ז"ל סובר דבעי' עומד בצד שדהו וגם שיאמר בפי' תזכה לי חצרי ואם לא אמר לא קנה אבל דעת הרא"ש והטור והרשב"א הב"ד מרן בב"י ז"ל דאין צורך לאמירה חלא בעומד בצד שדהו סגי ופ' מרן שם ס"ג כדעת הרמב"ם ורמ"א הגיה וכ' וי"א דבעו' שדהו סגי ע"כ ובד' הרא"ש קאי גם התוס' שם בב"מ די"א ע"א ד"ה זכתה וע' בבית יוסף שהביא דברי הנמוקי יוסף בשם הר"ן שעשה פשרה בין הרמב"ם והרא"ש דבמצי' שאינה ניידא כלל סגי בעו' בצד שדהו ובצבי שבור וגוזלות שאינ' מפריחי' דעכ"פ ניידי קצת בעינן אמירה ע"ש וע' סמ"ע ס"ק ט"ו וע' מח"א ה' קנין חצר סי' ב' כ' דלדעת הרא"ש והרשב"א דסגי בעומד וא"צ אמירה קני ליה נמי שלא מדעתו דומי' דחצר המשתמרת ע"ש. ומעתה לדעת הרא"ש והרשב"א והר"ן ותוס' דסגי בעומד א"ש סוגית הש"ס דמק' אריב"ח כפשטיה דאכולהו גווני שובך פריך קרי כאן מזומן וכי קמשני בשלא הוגבהה האם מעל הבצים אכולהו קאי ואפי' אאותם שלצד רה"ר אם הוגבהה האם מעליהם אפי' רגע א' הרי נקנו הבצים לבעל החצר שלא מדעתו כיון שעומד בצד שדהו ופטור משילוח. נמצא עלה בידינו דפלוגתא זו דרבנן קמאי ובתראי עם מציעאי לענין שילוח הקן תליא בפלוגתא דאשלי רברבי קמאי דקמאי הרמב"ם והרא"ש ז"ל דלדעת הרמב"ם דלא סגי בעומד א"כ קו' הש"ס ומסקנתא כולה לשובך דלצד רה"י היא דאילו לשובך דלצד רה"ר ל"ק מידי וא"כ המסקנא נמי עלה קאי אשובך דרה"י אבל שובך דרה"ר כדקאי קאי ואפי' הוגבהה האם מעליה' חייב בשילוח והיינו כדעת רבנן מציעאי. אך לדעת הרא"ש ודעימיה דסגי בעומד ולא בעי אמירה אתי קושית הש"ס' כפשטא אכולהו גווני שובך בין דרה"י בין דרה"ר ומסקנת הש"ס נמי אכולהו קאי וגם השובך דלצד רה"ר בעינן תנאי זה שלא הוגבהה האם מעל הבנים שאם הוגבהה זכה בבנים בעל החצר אפי' של"מ ועל כן לקיים מצוה לכ"ע בלי שום חולק היו יוצאים חוץ לעיר למקום הפקר שאין שם ס' דקניית חצר כלל ושם מקיים המצוה בשופי אפילו הוגבהה האם מעל הבנים:
וממקום אחר נלע"ד להוכיח כן דגם בשובך דלצד רה"ר יש בהם קנין חצר ממ"ש בב"ב פ' לא יחפור ד' כ"ג ע"ב ניפול הנמצא תוך ן' אמה הרי הוא של בעל השובך חוץ מן' אמה הרי הוא של מוצאו נמצא בין שתי שובכות וכו' ובגמ' פריך לר"ח דאמר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב מהא דחוץ לן' אמה הרי הוא של מוצאו ומשני הב"ע במדדה דכל המדדה אינה מדדה יותר מן' ופריך תו מסיפא ומשני הב"ע בשביל כרמים דאי איתא דמעלמ' אתי כיון דמידדי לא מצי אתי דכל דמדדי והדר חזי לקיניה מידדי ואי לא לא מידדי ע"כ פרש"י דע"י כרמי' נדדה חוץ לן' ובתר רובא דעלמא ליכא למיזל דכל המדדה וחזי לקיני' כשמחזי' ראשו מדד' וכו' וכן התוו דכ"ד ע"א ד"ה דכל דמדדי כ' ז"ל ועוד מדנק' שביל משמע שאלו הב' שובכין בתוך השביל והניפול כמו כן נמצא בתוך השביל דליכא למיחש שהם משובכים דעלמא כיון דלא חזי לקיניה אבל מאלו השובכים הוא דאין דבר מפסיק בינו לבין השובך ע"כ וכ"כ הרשב"א הוב"ד בא"ז דט"ז מהספר ריש ע"ב ופרקינן הב"ע בשביל ש"כ ב' שובכין אלו מכוונים כנגד השביל הא' בראש השביל לצד מזרח והב' בראש השביל לצד מערב והניפול נמצא באמצע השביל וכו' ע"כ. הנה משנה זו כולה מדין גזל היא שצריכים אנו לידע מי זוכה בזה הניפול אם המוצאו או בעל השובך הקרוב או מי שיש לו יונים מרובים וקאמר דמיירי במדדה ומסיים דכל דחזי לקיניה מדדה שלא יהיה דבר מפסיק בינו לבין הקן א"כ מוכרח הדבר שהקן הוא מונח לצד רה"ר שיוכל לראותה כשהיא מדדה שאם הוא מצד פנים הרי הכותל מפסיק בינו ובין הקן ואיך מדדה אל"ו כיון שהוא דר שם ומשתמר לדעתו זכה לו חצירו והוי שלו ויש בו משום גזל:
ואע"ג דהתוס' שם ד"ה וליזיל כ' ז"ל אע"ג דהשתא דמוקי לה בשביל של כרמים לא הוי דומי' דריש' דהא רישא לא מיירי בשביל של כרמים בהא לא קפיד במאי דלא הוי דומיא דרישא כיון שאין מזכיר במשנה שביל ש"כ בשום מקום עכ"ל. מ"מ בהא דוקא הוא דלא קפיד אם תהיה הרישא ברה"ר וסיפא בשביל ש"כ אבל לאוקומי רישא וסיפא בתרי גווני שובך היינו רישא בשובך דלצד רה"י וסיפ' בלצד רה"ר ודאי לא ניחא ועכ"פ צריך להיות רישא וסיפא בחדא גוונא דשובך ומדסיפא בלצד חוץ גם רישא בלצד חוץ וע' להנמק"י והרמ"ה דמוקמי כולה מתניתין בשביל בשביל כרמים דלא כהתוס' וסיים הרמ"ה וכתב ז"ל נקטינן מהא שמעתא בענין ניפול הנמצא דהיכא דאיכא רובא דעלמא כגון שנמצא בדרך הרבים בין מדדה וכו' הרי הוא של מוצאו זיל בתר רובא דעלמא ואימור מעוברי דרכים נפל ואם נמצא בשביל כרמים וכו' ע"ש כל הלשון והשתא האי שובך דאיירי ביה מתני' דהוא בשביל כרמים בודאי בשובך דלצד חוץ מיירי כדאמרי' דחזי לקיניה ודכוותא ממעט הרב ז"ל אם הוא דרך רה"ר ויהיב ט' משום דתלי' דמעוברי דרכים נפל ול"ל האי ט' תיפוק ליה דכיון דהוא לצד חוץ ברה"ר הפקר הוי ואין בו משום גזל אל"ו דגם ברה"ר לצד חוץ אית ביה משום גזל דקני ליה חצירו כאמור אלא דמט' דתלינן בעוברי דרכים הוא דהוי של מוצאו. ולכאורה היה נר' להכריע באותה הפלוג' דהרמב"ם והרא"ש דלעיל אי בעינן אמירה תזכה לי שדי או די בעומד להכריע מכאן דדי בעומד דאטו הכא בניפול דאמרינן דהוי של בעל השובך מאי פסקא דאמר בעל השובך תזכה לי שדי וחצרי ואימור לא אמר והפקר הוי אל"ו דבעומד די. אלא שאין זה מוכרח משום דקרוב אני לומר דגבי שובך כ"ע מודו דסגי בעומד בצד שדהו משום דשובכו מוכיח עליו שמתחילה כשבנה הכותל למה עשה אלו השובכין אם לא כדי שיכנסו בו גוזלות והרי גילה דעתו שרוצה לקנות והא עדיפא מהאומר כל מציאות שיבואו לשדי שיקנה דקנה דהכא מעשה מוכיח נמי איכא ובהא לכ"ע די בעומד בצד כותלו ושובכו ובודאי משתמר בזה כיון שצריך הנוטלו להביא סולם לעלות הא קחזי ליה ואינו מניחו באופן שיש פנים לומר דגבי שובך כ"ע מודו דדי בעומד וא"צ אמירה. והאי שובך דשילוח הקן מיירי בין אם עומד בכותל לצד פנים בין אם עומד לצד חוץ ובכולהו גווני בעינן שידענו בבירור שלא הוגבהה האם מעליו אבל כל שיש ס' שמא הוגבהה שעה א' תו אין חייב בשילוח דזכה לו חצירו וכדעת רבנן קמאי ובתראי ז"ל:
איברא דממקום אחר יש להוכיח בהיפך מכל האמור דאי' מתני' בב"מ ד' כ"ה ע"ב מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בע"ה ופרש"י הרי אלו שלו דאמרי' א' מבני רה"ר נתנו שם ושכח וכו' וז"ל הרמב"ם פי"ו דגזילה המוצא מטמון בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו שאני אומר של עכו"ם קדמונים הם וכו' והואיל וחצירו של אדם קונה לו של"מ כמו שיתבאר למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון מפני שאינו ידוע לו ולא לאחרים וכו', ק"ו למטמון וכו' לפיכך הוא של מוצאו ע"כ והראב"ד השיגו וכ' הט' לפי שהיא חצר שאינה משתמרת וצריך שיהא בעליו בצידו ויאמר תזכה לי ע"כ. ועוד כ' הרמב"ם בה' י"א ז"ל נר' לי שאין הדברים אמורים אלא כשטען בעה"ב שהמטמון שלו וכו' וכ' הה"מ ט' נכון הוא דכי אמרי' הרי הן של בע"ה לאו משום דתקנה לו חצירו הוא דא"כ אפי' מחציו ולחוץ וכו' וטעמא שאינו קונה לפי שהחור הזה הפתוח לרה"ר חצר שאינה משתמרת היא וכי אמר הרי אלו של בע"ה דאיהו אצנעינהו וכיון שהוא מודה דלאו דידיה הודאת בעל דין כק' עדים דמי וכן מוכיח מן הסוגיא שם שאין כותלו זוכה לו כלל עכ"ד מתבאר מזה דכותל חצר החורין שלצד רה"ר הוי חצר שאינה משתמרת ואין זוכה בעל החצר במה שבחורין מט' חצר משום דהפקר הוו דיד כל אדם שברה"ר ממשמשת בהם. ודין זה הוא ה' פסוקה מכל הפוסקים ובטוש"ע סי' ר"ס ע"ש. וגדולה מזו מצינו שם בפ' אל"מ ופסק הטוש"ע שם ס"ה המוצא מעות בחנות בין תיבה לחנוני של חנוני על התיבה ואצ"ל מן התיבה ולחוץ של מוצאם מצא מעות בחנות השולחני וכו' מצאו על הכסא לפני השולחני הרי אלו של מוצאם והט' כ' הרא"ש ונ"י בשם הרשב"א והר"ן הב"ד הש"ך שם ס"ק י"ח דחצירו לא קנה משום דלא סמכא דעתיה כיון דרבים נכנסים ויוצאים ואפי' איתיה בחנות ולא מהני עומד בצד חצירו אלא היכא דמצי לשומרו ויכול לעכב שלא יטלוהו אחרים אבל הכא כיון דלא ידע דאיתיה שם ורבים מצויים שם ל"ק ליה חצירו ע"כ. וע' שם גם בשם ראב"ן ז"ל דאפי' תוך הבתים אם רבים מצויים ל"ק לו חצירו ע"ש. מכ"ז מתבאר היפך מכל מה שהעלינו:
ואמנם יש לדחות לההיא דלפני חנוני ושולחני י"ל דהתוס' שם דכ"ו ע"א ד"ה דשתיך כ' טעם אחר לפי שהוא אבוד מכל אדם ומשום דמעות קטנים הם ע"ש וע' בפלפלא חריפתא שם אות מ"ח כ' ז"ל וגם ט' שני שכ' רבינו לעיל גבי מצא בגל שייך נמי הכא דהא באיסור אתא לידיה דהא לא מתיאש מיד עד דאמר קמייהו ע"כ. וע' בא"ז לב"מ ד' ס"ג מהספר ע"ד ד"ה מתני' הובאו ב' תירוצי הרא"ש אלו בשם הרשב"א ע"ש. הנה הנפקותא בין טעמים אלו היא מבוארת דלט' התוס' ולאידך ט' דהרא"ש גבי שובך לא מיאש וזכה לו חצירו ותו דהא סיים הרא"ש אבל הכא כיון דלא ידע ולא מצי לשומרו משמע דתרתי בעי' דלא ידע ולא מצי לשומרו והכא כבר ידע שקיננו האפרוחי' בכותלים של חצירו. ואבע"א גם מצי לשומרו איכא כיון דצריך סולם להורידם הא קחזי ליה ומעכב על ידן ואינו דומה למעות בחנות כי בנקל יכול המוצאן ליטלן ובעל החנות לא חזי ליה כי הוא טרוד בעסקו. ולההיא דמצא בגל נמי יש לדחות ע"ד ט' האחרון הנ"ל דהא דכותל חדש דלצד רה"ר אינו משתמר אולי אינו אלא בחורין הנמוכי' דיד כל אדם ממשמשת בו אבל בשובך דהוי למעלה בכותל דאין יד כל אדם משגת שם וצריך סולם להורידו אפשר דגם מטמון דשם לא הוי של מוצאו אם ידע שישנו שם דמצי עכ"פ לשומרו דהרי עומד בצד כותלו ונכנס ויוצא ועוד יש לדחות דהך ט' דהרמב"ם והראב"ד והה"מ אינו מוסכם והרבה מן הראשונים ז"ל חולקים ע"ז. הנה התוס' שם בד"ה דשתיך כ' ז"ל וא"ת וליקני ליה חצירו וי"ל דאין חצר קונה לו בדבר שיוכל להיות שלא ימצא לעולם וכו' וכן מוכח לקמן גבי חנוני ושולחני וכו' גם הרא"ש כ' ס' זה וכ' עוד ט' אחרינא דבאיסו' אתא לידיה הואיל ואילו בא לידו קודם יאוש לא קנה חצירו נמי לא קנה ע"כ אעג"ב דהתוס' והרא"ש כ' זה ארישא דמצא בגל וכותל ישן לא אסיפא דמחציו ולחוץ שלו מ"מ בהני ט' מתרצא שפיר סיפ' וכן מצאתי בהדיא להרשב"א הוב"ד בא"ז דב"מ דף ס"א ריש ע"ד מהספר שכ' ז"ל מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו פי' בתוס' וכו' וא"ת מחציו ולחוץ תקני ליה חצירו לבע"ה כבר כ' למעלה דחצירו כידו והרי זה כאילו הופקר בידו ושכחוהו הבעלים ונתיאשו דלא קנה א"נ כל שפתוח לחוץ אינו משתמר וחצירו שאינה משתמרת אינו קונה לו ע"כ וע' גם בשה"ג סביב הרי"ף כ' ג' תירוצים ובמרדכי פ' א"מ אות רנ"ח ורנ"ט ור"ס שם אי' ג' תירוצים הא' משם ר"ת דט' דמטמון משום דלא כיון לזכות ולא אמרינן חצירו קונה לו אלא במכוין לזכות ושכ"כ ריב"ן ובשם רבינו ברוך ט' אחר דלא אמרי' חצירו ש"א קונה אלא גבי הפקר לא באבידה ע"ש. ובשם רבינו אביגדור כהן כ' שלא אמרו חצירו ש"א קונה לו אלא בדברים המצוים ורגילים כגון צבאים וגוזלות אבל בדברים שאינם מצוים כגון מעות ושאר מטלטלין לא זכתה לו שדהו ועוד ראיה וכו' אלא ש"מ דאין חצירו קונה לו אלא דבר הפקר דומיא דצבי וגוזלות וכו' ותו אמרינן פ' א"מ מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו ואמאי נהי דודאי א' מבני רה"ר הניחם שם ולא בע"ה מ"מ תקני לו חצירו אלא ש"מ כדפרישית וכ"פ ר"ת אהא דתנן מצא בגל וכו' הרי אלו שלו מפני שיכול לומר של אמוריים הם והיק' דתקני ליה חצירו ותי' דדבר שאינו יכול למצוא ל"ק ליה חצירו וכו' וכן כ' ראבי"ה עכ"ד. עיניך לנוכח יביטו דלפום כל הני תירוצי דאתמרו בשם הראשונים ז"ל הנז' אין אנו צריכים לט' של הרמב"ם והראב"ד והה"מ ז"ל דחורי הכותל שלצד רה"ר הם הפקר ולא קנתה לו חצירו ובהדיא כ' רבינו אביגדור דגם צד דכותל שלצד רה"ר הוה קני מדין חצר לולי הט' שכ' דלא קני אלא דבר ההוה ורגיל וכבר הה"מ ז"ל על ט' של הרמב"ם ז"ל סיים וכתב שיש מן הראשונים נותנים ט' אחר. ועיין בפרישה ודריש' בסי' ר"ם שם אסף כעמיר גרנה כל הטעמים האמורים מפי כל הראשונים ז"ל ושקו"ט טובא מאי בינייהו ע"ש. ובמח"א ה' קנין חצר סי' ז' ובה' קנין משיכה סי' ה'. באופן דלקענ"ד יש נפק"מ בין ט' של הרמב"ם והראב"ד לט' של כל הראשו' הנז"ל דלדעת כל הראשונים גם בחורין דכותל דלצד רה"ר יש בהם דין קניית חצר דהוי עומד בצד שדהו וכדעת האומרים דסגי בעומד ולא בעינן אמירה. כ"ש דטוב' יש לצדד כאשר כתבתי דגבי שובך כ"ע מודו דלא בעי' אמי' דשובכו מוכיח עליו סו"ד אין הדבר יוצא מידי מחלוקת:
ודע דמעולם הוק' לי בענין זה כי לא ראיתי להרי"ף והרא"ש בפ' שילוח הקן שפסקו להך אוקמתא דאם הוגבהה האם מעליהם שעה א' שפטו' משילוח וגם עובד' דלוי בר סימון וסוגיא זו כדמותה נשנית גם בפ' השואל דק"ב וצ"ע מה ט' השמיטוה מהל'. והר"ן ובעל מעדני יו"ט העתיקו על דברי הרי"ף והרא"ש שהביאו הברייתא כצורתה דיוני שובך ויוני עליה חייבים בשילוח כתבו הם מסקנת הגמ' ע"ש אבל מדהשמיטוה הרי"ף והרא"ש יקל דס"ל דלאו הלכה היא אלא בכל גוונא חייבים בשילוח ואפילו הוגבהה האם מעליה' וצריך לדעת מאי טעמייהו. גם לענין דיני ממונות הרמב"ם פכ"ג דמכירה ה' יו"ד פ' הך עובדא דלוי בר סימון דכדי להקנות האפרוחין צריך שיטרוף אקן כדי שיוגבהה האם ויזכה לו חצירו בבצים והרי"ף והרא"ש השמיטו גם זה כאן ושם בפ' השואל הלא דבר הוא וצריך לתת לב עליה. ומה שנלע"ד הקצרה בזה הוא כאשר נעמוד תחי' על שורש הדין דקנין חצר דקונה שלא מדעת אי הוי דאורייתא או דרבנן והנה חפשתי ומצאתי דבר זה תליא באשלי רברבי בפלוגתא דהראשונים ז"ל בב"מ די"א ע"ב דעל מתני' ראה אותן רצין אחר מציאה מסיק והוא שעומד בצד שדהו ופריך ותקני ליה שדהו דאמר ריב"ח חצירו ש"א קונה לו של"מ ומשני ה"מ בחצר המשתמרת אבל חצר שאינה משתמרת בעינן עומד בצד שדהו וכו' וכן אמר עולא והוא שעומד בצד שדהו איתיביה מעשה בר"ג וכו' עישור שאני עתיד למוד וכו' וכי ר"י ור"ע בצד שדהו היו יושבים וע"ז תי' ההוא מרבנן ר"ג מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם וכו' ור"פ תירץ דעת אחרת מקנה שאני ופריך ליה רב שימי הרי גט דדעת אחרת מקנה ובעינן עומד בצד ביתה ובצד חצירה פי' ואפי' בחצר המשתמרת אלא אמר רב אשי חצר אתרבאי משום יד ולא גרעה משליחות גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם אלא בפניו גבי מתנה דזכות הוא לה זכין לאדם שלא בפניו ע"כ רש"י ז"ל האריך ותוכן דבריו ז"ל הוא זה כי קנין החצר מורכב אתרי רכשי מדין יד ומדין שלי היכא דשייך מדין יד ולא מדין שליחו' קונה מדין יד והיכא דשייך דין שליחות קונה מדין שליחות וההפרש הוא דהיכא דשייך מדין יד אינו קונה אלא דומי' דיד בסמוך אבל מדין שליחות קונה אפי' ברחוק שכן השליח מתרחק ועושה שליחות המשלח. ומשו"ה משתנים הדינים גבי מתנה דזכות הוא לו הוי חצר מדין שליח וקונה אפי' אינו עומד בצד שדהו ואפי' בחצר שאינה משתמרת והט' נמי משום דאיכא דעת אחרת מקנה גבי גט דחוב הוא לה לא שייך תורת שליחות שאין אדם עושה שליח לחובתו א"כ קנין החצר כיון שאינו משום שליחו' הוי מדין יד משו"ה בעינן דומיא דיד בסמוכה וצריך שתהי' עומד' בצד ביתה או בצד חצירה ואפי' בחצר המשתמרת. אבל גבי מציאה הוא ממוצע בין מתנה ובין גט דבחצר המשת' קונה מדין שליחות ובחצר שאינה משתמרת קונה מדין יד ובעינן עומד בצד שדהו זהו תוכן דבריו ז"ל:
וגדולי הראשונים ז"ל נתחבטו בדברי רש"י אלו ותמהו עליו דכיון דבמציאה ליכא דעת אחרת היה ראוי שלא יקנה מדין שליחות כלל ואפי' בחצר המשתמרת היה צריך שיהיה עומד בצד שדהו דומיא דגט וע"ז נאמרו הרבה תי' לישב שי' רש"י והרא"ש שם כ' דחצר דמציאה מט' שליחות הוא כיון דזכות הוא לו ומשום הכי קונה במשתמרת אבל בשאינה משתמרת אינו קונה משום דאנן סהדי שאין אדם רוצה שיהיו חפציו ביד שליח שאין משתמרין בידו ואז הוי מדין יד ובעינן עומד בצד שדהו אבל במחל אף בחצר שאינה משתמרת קנה משום דמשתמרת היא לדעת הנותן ע"ש. והנמק"י בשם הר"ן כ' דחצר דמציאה הוי מט' יד ואפי' אינה סמוכה הוי כיד אריכתא והט' כי כל הבא לאדם בידו וניחא ליה דלקני מניחו בחצר המשתמ' מה שאין כן בגט דחוב הוא לה חצר המשתמרת אינה כידה דמה שהוא חוב לאדם כשהוא בידו אינו נותנו בחצר המשתמרת אדרבא מוציאו ממנו עכ"ד ובאסיפת זקנים לשם ד' ל"ג מן הספר ע"א הביא בשם רבינו פרץ שהק' על רש"י וישב דבריו קרוב לדברי הרא"ש הנ"ל ע"ש ושם בע"ב בשם גליון תוס' שאנץ כן ע"ש ושם בשם הריטב"א הק' כמה קושיות על פרש"י וחלק עליו וכ' הלכך הכא הכי פירושו האי חצר אתרבי משום ידה בגט דלא שייך בה שלי' ומש"ה אפי' בחצר המשתמר' בעי' עומדת בצד ביתה דומיא דידה בסמוך וכו' ומיהו במידי דהוי זכות כמציאה ומתנה דדמו לשלי' לא גרע חצר משלי' וכי היכי דהתם בשליחות כיון דמשתמר לדעת הבעלים לא בעינן שיהא שם משלח וזוכה לו שלא בפניו אף בחצר כן לענין מתנה ומציאה ומיהו לא אפשר לומר כן בחצר שאינה משתמרת דאף שליחות משתמרת היא ולהכי כי הויא חצר שאינה משתמר' בעינן עומד בצד ביתו וכו' וההיא דר"ג לא תקשי דהתם מטלטלי אגמ"ק הקנה להם וכדאסיקנא בקידושין ולא חשש רב אשי בכאן לתרץ דברי ר"פ בדר"ג אלא לתרץ ולא תקשי מגט למתנה ומציאה מדעולא אדעולא וכו' ולענין פסק וכו' עסוה"ד. הנה מכל דברי הראשונים ז"ל הנז' הראשון אדם רש"י ז"ל ואחריו רבינו פרץ והתוס' וגליון תוספות והרא"ש שהסכימו על פי' רש"י גם הראב"ד שהובא שם סמוך גם הריצב"ש שהובא שם בד' ל"ד ע"א שישב פרש"י והסכים לדבריו מדברי כולם למדנו שדין קניית החצר לאדם של"מ הוא מדין שליחות והוי דאורייתא כי היד והשליחות דאורייתא הם ואף הריטב"א שחלק על פרש"י היינו משום דסובר דמציאה ומתנה שוים ובשניהם אינו קונה אלא מדין שליחות ומשו"ה בתרוייהו בעינן משתמרת ובאינה משתמרת דלא דמי לשלי' אז קונה מדין יד ובעינן עומד בצד שדהו בשניהם דומיא דיד בסמוך (זו היא שי' הרי"ף והרמב"ם כמו שיבא לקמן). נקוט מיהא דין קניית החצר הוי דאורייתא מדין שליחות. וכ"כ הרשב"א הב"ד הה"מ ז"ל פי"ז דגזילה ה"ח וז"ל חצירו ש"א קונה לו וכו' במד"א במשתמרת וכו' אבל הרשב"א חולק ואומר דכי קתני מתני' ואמר זכתה לי שדי לאו דוקא דה"ה לא אמר כיון דעומד בצד שדהו וראיתו כיון דד' אמות דרבנן קונות אפי' לא אמר כ"ש חצירו דאורייתא וכו' עכ"ד:
אמנם הר"ן ז"ל הוב"ד בא"ז לשם ע"ד אחר דברי הראב"ד הנז' וז"ל כ' הר"ן האי חצר אתרבאי וכו' פרש"י דרב אשי אפירוקיה דר"פ קאי וכו' ורבים הקשו א"כ אפי' במציאה דליכא דעת אחרת מקנה תקנה שדה שאינה משתמרת אפי' אינו עומד בצידה מט' שליחות דזכין לאדם של"ב ולי נר' דאינה קושיא כלל וכו' עד וט' דמילתא לפי שאי אפשר לזכות מתורת שליחות אלא א"כ נעשה שלוחו של בעל הממון וכו' וכי תימא א כ אפילו משתמרת כל שאינו עומד בה למה הוא קונה דהא לאו יד הוא וכדאמרינן גבי גט ולאו שליחות הוא שאין כאן בעל הממון איכא למימר דכל שהיא משתמרת למה שזכות הוא לו כידו דמי שאף מה שבא לידו כי ניחא ליה דלקני בחצר המשתמרת הוא נותנו ויד אריכתא היא משא כ לענין גטין דכיון דלא ניחא ליה דתקנה חצר המשתמרת אינה כידה שמה שהוא חובה לאדם כשהוא בידו אינו נותנו בחצר המשתמרת אדרבא מוציאו ממנה (ע"כ העתיק הנ"י בשם הר"ן) ואם תרצה תפרש דחצר המשתמרת שהוא קינה במצי' תקנת חכמים היא כי היכי דתקון לה ד' אמות וכ"ש זו שהיא כידה ממש כן נ"ל נמצא פסקן של דברים וכו' עד וכן דעת ר"י אלברצלוני דקי"ל כר"פ ורב אשי נמי מתרץ אליביה. אבל הרי"ף השמיט פירוקיה דר"פ או ס"ל דעת אחרת מקנה אותו שאני לגבי חצר שאינה משתמרת וכו' וכן כ' הרמב"ם. ועובדא דר"ג לא ק' דנקטיה כפירוקי' דההוא מרבנן. ולפי"ז נ"ל דרב אשי לאו לפריקי בלחוד אליבא דר"פ אתא אלא כי היכי דלא תקשי לדידן גט דאפי' במשתמרת בעינן עומד בצד ביתה ופריק רב אשי וכו' כלו' נקיט לה סתמא לר"פ כדאית ליה אפי' אינה משתמרת ולדידן דוקא במשתמרת משום דס"ל דאינה משתמרת לא דמיא לשלי' וכו' אבל משתמרת כשלוחו הוא וזכי במתנה מדין שליח ובמציאה לר"פ מאותן טעמים שכתבנו למעלה ולדידן מתקנת חכמים שמשום יד א"א כיון שבמתנה אינה קונה אלא מתורת שליחות כן נ"ל לפי דרכן של הרי"ף והרמב"ם עכ"ל (מרן ז"ל בכ"מ פ"ד דזכיה ה' ט' העתיק סיום דברי הר"ן אלו ממקום שסיים הנמק"י עד סוה"ד והביאם גם ביתה יוסף סי' רמ"ג והש"ך שם ס"ק יו"ד ראה דברי הנמק"י בשם הר"ן ודברי הר' ב"י בשם הר"ן וכתב שהם דברים סותרים וזה גרם לו שלא ראה כל משך לשון הר"ן המודפס בא"ז כאשר הוא לפנינו ואין כאן שום סתירה ודו"ק):
והנה סיום דברי הר"ן אלו שכ' לר"פ מאותן טעמים שכתבנו ולדידן מתקנת חכמים שמשום יד א"א וכו' צריכים ביאור ולקענ"ד כונת הרב ז"ל הוא כן תחילה כתב לישב שי' רש"י ב' דברים הא' הוא דחצר דמציאה א"א בשום פנים מט' שלי' כיון דאין כאן דעת בעל הממון ומשו"ה א"ש דבאינה משתמרת אינו קונה ומה שקונה במשתמר' היינו מדין יד ומשום דהוי יד אריכתא או דקניית חצר במציאה אינו אלא תקנת חכמים ואח"כ כתב שיטת הרי"ף והרמב"ם דמציאה ומתנה שוים ובשניהם אינו קונה אלא במשתמרת ובאינה משתמרת אינו קונה כלל וכ' עוד דלרש"י תירוץ רב אשי אתי על תירוץ ר"פ שאמר דעת אחרת מקנה שאני ור"ל דבמתנה גם בחצר שאינה משתמר' קני אפי' אינו עומד בצד שדהו כעובדא דר"ג ועל תי' אקשינן מגט ועלה משני רב אשי דחצר מט' יד ולא גרע משליחות אבל לשי' הרי"ף והרמב"ם רב אשי לאו לפרוקי בלחוד אליב' דר"פ אתא אלא כי היכי דלא תקשי לדידן גט וכו' ותי' רב אשי הוי סתמא לר"פ כדאית ליה וכו' והשתא אומ' הר' דלשי' רש"י יש לישבה לפי ב' הפירושים שכ' לעיל שיהיה חצר דמציאה או מדין יד או מתקנת חכמים אבל לשיטת הרי"ף וכרמב"ם לא יתכן להיות חצר דמציאה אלא מטעם תקנת חכמים דוקא ולא מט' יד. וזה מוכרח שהרי רב אשי ביאר בדבריו הב' חלוקות חצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם של"ב גבי מתנה דזכות הוא לה זכין לאדם של"ב ור"ל דבגט הוי חצר מט' יד ואין קונה אלא בסמוך ואפי' במשתמרת דומי' דיד בסמוך ומתנה הוי חצר מט' שליחות וקונ' אף באינה משתמרת ואפי' אינו בצד חצירו מט' שלי' שמתרחק השליח מן המשלח ובהכי נתישב תי' של ר"פ דדעת אחרת מקנה אותו שאני אלא דנשאר לנו להבין לפי"ז חצר דמצי' מאיזה ט' הוא דקונה הלא מדין שליחות א"א כיון דאין כאן דעת בעל הממון ומשו"ה א"ש דבאינה משתמרת לא קנה אך צרי' לדעת במשתמרת אמאי קנה כיון דל"ד לשליחות לזה אמר דיתישב זה בב' פנים או שנאמר דמשום יד הוא דהוי יד אריכתא או שנאמר דתקנתא דרבנן כ"ז ניחא לשי' רש"י
אכן לשי' הרי"ף והרמב"ם שהם סוברים דרב אשי לאו אתירוצא דר"פ בלחוד אתא דבלאו הכי ל"ק מההיא עובדא דר"ג דמטלטלי אגמ"ק הקנה להם וכתירוצא דההוא מרבנן אלא שרב אשי הוקשה לו ההיא דגט דאמאי בעינן אפי' בחצר המשתמרת ועומדת בצד ביתה ואילו במציאה ומתנה במשתמרת לא בעינן עומד בצד ביתה וכדתנן במתני' ראה אותן רצין וכו' ואוקימנא בחצר שאינה משתמרת ודברי ריב"ח דאמר חצירו ש"א קונה לו של"מ במשתמרת וא"כ ק' גט אמציאה וע"ז מתרץ רב אשי דגבי גט חצר אין קונה אלא מדין יד משום דהוי חוב ובעינן סמוך ומאי דמסיים רב אשי גבי מתנה דזכות הוא זה עולה לשניהם לר"פ כדאית ליה דבמתנה קנה גם באין משתמרת היינו משום דלא גרע משליחות ולרב אשי דגם במתנה הוי כמו מציא' ואינו קונה אלא במשתמרת הי"ט משום דהוי מדין שלי'. וצ"ל דמ"ש גבי מתנה וכו' ר"ל דבמתנה ודאי קונה חצר המשתמרת בק"ו ממציאה לפי שלרב אשי אין שום הוכחה מההוא עובדא דר"ג דההיא קנין אגב הוי וא"כ ק' היכן הוזכר דבמתנה קני עד שיקשה לו ויתרץ גבי מתנה וכו' אל"ו דקושיתו היא ממציאה דמתני' ומתנה אתיא במכ"ש והיינו דהוה ק' ליה מ"ש גט ממציאה ומתנה וכולה במשתמ' דאילו באינה משתמרת גם במתנה לא קנה. וע"ז תי' דחצר פעם קונה מדין יד ופעם מדין שליחות גבי גט משום דהוי חוב הוי מט' יד גבי מתנה ומציאה דהוי זכות הוי מט' שליחות ומשו"ה קנה במשתמרת דוקא. והשתא אומר הרב דלדברי הרי"ף והרמב"ם מוכרח הדבר לומר דלרב אשי חצר דמציאה הוא תקנתא דרבנן משום דבמתנה קאמר בהדיא רב אשי דזכות הוא לו ולא גרע מדין שלי' במשתמ' וא"כ איך נוכל לומר במצי' דהוי משום יד דהא לענין מתנה אמר דלא גרע ואי שייך לומר יד אריכתא לא היה צריך לו' משום שלי' והוה מצי לאוקומי כולהו משום יד אל"ו דלא ס"ל יד אריכתא וחצר דמתנה לא אתי משום יד אלא משלי' א"כ במצי' משום יד א"א דלא ס"ל יד אריכת' ומשום שלי' נמי א"א כיון דאין כאן דעת בעל הממון מוכרח הדבר לומר דוקא דבמצי' הוי תקנתא דרבנן. ואעפ"י שמתנה אינה מפורשת שקונה החצר ומק"ו דמצי' אייתינן לה מ"מ במתנה א"א לומר דתקנתא דרבנן היא שלא מצינו תקנת רבנן במתנה אלא במתנה ודאי קונה מדאורייתא מדין שלי' ומשום דשייך בה שליחות דיש כאן דעת בעל הממון. אבל במציאה דלא שייך שליחות ומשום דאין כאן דעת בעל הממון הוי תקנתא דרבנן. וזהו שכ' לר"פ מאותן הטעמי' שכתבנו לעיל ר"ל או מט' יד או מט' תקנתא דרבנן ולדידן ר"ל לדעת הרי"ף והרמב"ם מט' תקנת חכמים דמשום יד א"א. כיון שבמתנה אינו קונה אלא מתורת שלי'. או יהי' פי' ולדידן וכו' כאילו רב אשי אומר כן דהאי תי' דקאמינא עולה לר"פ אפי' באינה משתמרת ולדידן דלא ס"ל כר"פ במתנה עולה תי' זה למשתמרת וב' הפירושים עולי' בקנה א'. ותוכיות הדבר הוא כי לר"פ והיא בעצמה שי' רב אשי לרש"י מ"ש דבמתנה הוי חצר משום שלי' היינו חצר שאינה משתמרת אבל חצר המשתמרת בין דמציאה בין דמתנה אין צורך לשלי' דשפיר הוי יד אריכתא. אכן לשי' הרי"ף והרמב"ם לרב אשי מ"ש דבמתנה הוי חצר מט' שלי' היינו חצר המשתמרת וכיון דחצר דמתנה הוי מט' שליחות והא לא מצית אמרת בחצר דמציאה דליכא דעת בעל הממון ומשום יד לא מצית אמרת דלית ליה לר"א יד אריכתא אל"ו מוכרח לדעתם דחצר דמציאה תקנתא דרבנן היא. זה ברור ונכון בכונתו ז"ל:
ועלה מן האר"ש דדין חצר במציאה והפקר בפלוגתא מתנייא דלדעת רש"י וכל אינך רבוואתא שזכרנו הוי דאורייתא מדין שליחות. ולדעת הר"ן לדעת הרי"ף והרמב"ם בודאי לא הוי דאורייתא אלא תקנתא דרבנן דומי' דד' אמות דקונות מתקנתא דרבנן כמ"ש בגמר' להדיא ולדעת רש"י לפי דעתו הדבר שקול אפ"ל דהוי דאורייתא ואפ"ל דהוי דרבנן ומ"מ נר' שהכרח זה של הר"ן בדעת הרי"ף והרמב"ם אינו מוכרח כ"כ דכל חיליה הוא משום דלא אשכח ליתובי דחצר דמציאה ליהוי מדין שליחו' משום דאין כאן דעת בעל הממון ומשום דק"ל דלפ"ז היה צריך שגם במשתמרת לא יקנה הוכרח לומר דמשתמרת מדין יד הוא ולא מדין שליחות. אך לפי תי' הרא"ש ויתר הראשו' שזכרנו דגם חצר דמציאה מט' שלי' הוא והט' דלא קנה באינה משתמרת הוא משום דאנן סהדי שאין אדם רוצה שיהיו חפציו ביד מי שאינו יכול לשומרם וא"כ נוכל לומר בפשי' כן גם בדעת הרמב"ם דמציאה ומתנה שוים והחצר מדין שליחות הוא ומשתמרת דוקא ואין צורך לדחוק ולומר דחצר דמציאה הוא דרבנן אלא מתנה ומציאה שוין והכי עדיף שלא תחלוק ביניהם. וזה מבואר בדברי הריטב"א שהבאנו לעיל דקאי ממש בשי' הרי"ף והרמב"ם דמתנה ומציאה שוין ובשניהם אינו קונה אלא במשתמרת ואפ"ה כ' דחצר דשניהם מט' שלי' וט' כדכתב הרא"ש ולא הוזקק לומר שהוא מדרבנן וזה ברור נמצא מעתה שגם בדעת הרי"ף והרמב"ם יש מחלוקת דלהר"ן דעתם דקנין חצר דמציאה הוא דרבנן ולדעת הריטב"א גם להרי"ף והרמב"ם הוי דאורייתא וכ"ז ברור:
ומסתכל הוית לרבינו הגדול מרן מהריט"א בספר קה"י באות חצר ד' מ"ה ע"ד שנסתפק בזה והביא כמה ראיות להוכיח דחצר דמציאה הוי דאוריי' ויש להשיב על דבריו כמו שיבא לקמן בע"ה ותמהני טוב' על גודל חכמתו ובקיאותו בדברי הראשונים ז"ל איך העלים עיני קדושתו מתורתן של ראשונים אלו שזכרתי והם בעיקר הסוגיא ולא היה צריך להביא עצות מרחוק כי המחלוקת של הראשונים ז"ל מבואר כאן. ושו"ר לו ז"ל שם ע"ד שהביא דברי הר"ן אלו מה שהביא בשמו הנמק"י ומה שהובא בא"ז יותר בארוכה. אבל דבריו שם ביותר מתמיהים שהק' לדעת הרי"ף איך מצאנו ידינו ורגלינו זכיית חצר במציאה והפקר כיון דחצר דגברא מדין שליחות עכ"ד. והם דברים תמוהים דבהדיא סיים הר"ן וכ' לדעת הרי"ף והרמב"ם דזכיית חצר במציאה והפקר אינו אלא מתקנת חכמים. ואם סמך הרב ז"ל על ההיא דקטן וקטנה פלוג' דר"י ור"ל אי ילפינן קטן מקטנה ושם אמרו בש"ס בהדיא ילפינן מציאה מגט ומשמע ליה להרב דמהתם מוכח דחצר מדין שליחות מדאורייתא א"כ הי"ל להקשות על דברי הר"ן מזה לא לשתוק. אבל בלא"ה מההיא ליכא למשמע מינה דבהדיא כ' התוס' שם ד"ה ילפינן דמדרבנן הוא ע"ש. באופן שכל דברי הרב ז"ל בזה מתמיהין אולי הרב ז"ל הבין כונה אחרת בדברי הר"ן הנז' אבל לדעתי הקצרה מה שפרשתי בדברי הר"ן הוא אמת ונכון. והנה מוה"ר ז"ל שם אייתי ראיה דקנין חצר הוי דאורייתא ממ"ש הרמב"ם פי"ז דגזילה חצירו של אדם קונה לו של"מ ואם נפלה בה מציאה הרי היא של בעל החצר וכו' וכן ד' אמות של אדם קונות לו וכו' חכמים תקנו דבר זה כדי שלא יריבו וכו' ומדכתב גבי ד' אמות שהוא דרבנן ש"מ חצר דאוריי' הוא עכ"ד. ואחרי המחי"ר מקדושת עצמותיו אין זה הכרח גמור כי בד' אמות שבא הדבר מפורש בגמ' שהוא תקנ' חכמי' הזכירו בהדיא אבל בחצר שלא הוזכר בש"ס אם הוא דאוריי' או דרבנן כתב סתם ולא גילה אטו בכל הדברים שהם דרבנן דרכו של הרמב"ם לפרש שזה דרבנן כותב כדברי הש"ס סתם וכל א' יפרש מה שירצה וא"כ אין מדברי הרמב"ם שום הכרח והרי דברי הר"ן שזכרנו הויין תיובתי' שהכריח בדעת הרמב"ם והרי"ף שאינו אלא מדרבנן:
עוד הביא מוה"ר ז"ל ראיה מסוגיין דפ' שילוח הקן ודפ' השואל דפריך לריב"ח דאמר חצירו ש"א קונה לו של"מ מברייתא דיוני שובך ויוני עליה חייבים בשילוח ואי איתא לדריב"ח קרי כאן כי יקרא פרט למזומן ואם איתא דהוי מדרבנן לא קרינן ביה פרט למזומן דמדאוריית' לא הוי מזומן ולמאן דאמר דקנין דרבנן אינו מעל' ומוריד לדאורייתא כמו שהוא ס' הרמב"ם וכתבתי לעיל בערך אפוטרופוס וכו' ה"נ כיון דמה"ת לא זכה לא הוי מזומן וחייב בשילוח והתוס' שם בד"ה לא צריכא כ' דאי שלחה חייב בעל השובך מדאורייתא עכ"ד. ואני עבדו תמהתי על ראיה זו דהא עדיפא מינה יש להקשות במסקנ' הש"ס דאמר והשתא דאמר רב יהודה אמר רב אסור לזכות בבצים כ"ז שהאם רובצת עליהם אפי' תימא דנפלה לחצירו כל היכא דאיהו מצי לזכות חצירו נמי זכי כל היכא דאיהו לא מצי זכי חצירו נמי לא זכי ע"כ והשתא תקשי הלא הך מלתא דאסור לזכות בבצים קודם שהוגבהה האם מעליהם מדרבנן היא וכ"כ הרמב"ם להדיא פכ"ג דמכירה הלכה יו"ד הבצים והאפרוחין שיש בשובך לא קנה אותם בעל השובך כ"ז שלא פרחו ודבר זה גזירת חכמים הוא משום לא תקח האם וכו' לפיכך הרוצה להקנות אפרוחים וכו' מטפח על השובך ע"כ. והשתא תק' איך חייבות בשילו' הלא מן התו' זכה לו חצירו ומזומן הוי ומה שאסור לזכות בבצים כל זמן שלא הוגבהה אונו אלא מדרבנן ואיך נאמר כל היכ' דאיהו לא מצי זכי חצירו נמי לא זכי הא מדאורייתא איהו מצי זכי ולדעתו ז"ל שהרמב"ם הוא מכת הסוברים דקנין דרבנן לא מהני לאורייתא איך הוא פ' בה' שחיט' להך אוקמתא דכל שלא הוגבהה האם מעליהם חייב בשילוח והלא מאי דאיהו לא מצי זכי לדעתו אינו אלא מדרבנן ול"מ לדאורייתא מיהו לזה נוכל לומר דלא תקשי להרב ז"ל דבמסקנ' הואיל ואיסורא איכא בדבר אעפ"י שהוא איסו' דרבנן אנן סהדי דלא ניחא ליה דלקני והו"ל כמפרש ואומר אין רצוני שיקנה לי חצרי דאז נר' ודאי דלא קנה לו חצירו. א"נ י"ל דהכא אפשר לקיים ב' תקנתא דרבנן ודינא דאורייתא ודוק בדברי הרב שרשי הים ד' קס"ג דיש ע"א ובדברי הרב מהרי"ע ז"ל בעפר"ד אות ת"י ותי"א. (אלא דהא גופא מבעייא לי אי מהני מה שאומר אין רצוני שתקנה לי חצרי שהרי מהך סוגיא דב"מ די"א דאייתינן לעיל תי' דרב אשי גבי גט דחוב הוא לה קונה מדין יד משמע דיד קונה אפי' בע"כ וע' בדברי רש"י שם ד"ה אלא אמר ר"א. אך מדברי הר"י ן' פלת שהשיב על דברי הרשב"א דלא מקרי לאו הניתק לעשה משום שיכול ליטלה ע"מ שלא לזכות בה נראה דאין ידו קונה לו בע"כ וצריך להתבונן בזה אכ"מ ולקמן בסוף הפסק נדבר מזה).
ומיהו לראית הרב ז"ל יש לדחות דאע"ג דקנין חצר הוא מדרבנן כיון דכבר תקנו רבנן שהחצר קונה הרי כל ישר' פורשין מקן זה שעומד בחצר כדי שלא לעבור אאיסו' דרבנן וממילא הוי מזומן כיון שאין שום אדם נוגע בו בודאי הוא יקחנו ולא אחר ושפיר קרינן ביה מזומן ודמי למ"ש בב"מ ד' ק"ב ע"א כיון דיצא לו שם מציאה בעיר מבדל בדילי אינשי מיניה. ועל ראיות הרב ז"ל עוד מדברי התוס' בבתרא ד' ע"ט ע"א וע"ב ד"ה ויונים יש לעמוד אלא שהענין סובל אריכות שצריך לעמוד על דברי הרב עצמו בד' ל"ה ע"א ובדברי הרב שרשי הים ח"א דף קס"א וקס"ב ואין כאן מקומו:
ואיך שיהיה מכ"ז למדנו דקנין חצר בפלוגתא מתניא גבי מציאה והפקר ויש סוברים דהוי דרבנן וגם מרן מהריט"א ז"ל שם אסיק דדעת הראב"ד דהוי דרבנן ע"ש. ומעתה עפ"י זה ניישב דעת הרי"ף שהשמיט כל אותה סוגיא דסו' פ' שילוח הקן ופ' השואל וטעמו משום דכל אותה האוקמתא דמ"ש יוני שובך ויוני עליה חייבות בשילוח היינו כשלא הוגבהה האם מעליהם לא הוצרכנו לזה אלא משום קושיא דאקשינן ותקני ליה חצירו לריב"ח דאמר חצירו ש"א קונה לו של"מ וקרי כאן מזומן והרי"ף סובר דאעיקרא קושיא ליכא דכיון דקנין חצר אינו אלא מדרבנן ודאי לא מפקע חיובא דאוריי' דשילוח וכקו' מרן מהריט"א וכל השקלא וטריא של הש"ס אינו אלא לפלפולא בעלמא ומעתה אין אנו צריכים להך תי' דכל היכא דאיהו לא מצי זכי וכו' ובקושטא בכל גוונא חייבות בשילוח וכדעת הסוברים דקנין דרבנן ל"מ ול"מ לדאורייתא ע' מח"א ה' קנין משיכה סי' ב'. גם עובדא דלוי בר סימון לא פסקה להלכה מהט' הנ"ל דמהגמ' נרא' דלא הוה מצי למקנינהו בקנין סודר משום דאסור לזכות בבצים וחצירו לא קני ליה משו"ה א"ל זיל טרוף אקן וכן ביאר הרמב"ם שם הלכות מכירה. וכ"ז אינו אמת לא מבעיא אי קנין חצר הוא דאורייתא דודאי אין מקום לומר דמשום דעבר איסו' דרבנן יתבטל הקנין שהקנה בקנין סודר שגם הוא דאוריי' כמ"ש המבי"ט הביאו הרב אר"ד אות תקפ"ב וכ"כ הרמב"ן הב"ד הרב לח"ש ד' מ"ד ע"ב. אלא אפי' להצד שקנין חצר הוא דרבנן אין מקום לומר שמפני שעשה איסו' דרבנן שלקח הבנים קודם ששלח האם שלא יועיל המכר שהקנה בק"ס ע' מח"א ה' קנין חצר סי' ד' ואעפ"י שלגבי ד' אמות כ' התוס' בב"מ ד' יו"ד ע"א ד"ה ארבע ובא"ז ד' כ"ט מן הספר ריש ע"ד דבמקום איסו' לא תקינו ליה רבנן דלקני ומש"ה גבי גניבה לא קנו ד' אמות שאני התם שעיקר הקנין בא ע"י איסו' שע"י שגנב הביאה לתוך הד' אמות בהא אמרי' באיסו' לא תקינו ליה רבנן. אבל הכא עיקר הקניה דתקון רבנן דחצירו קונה כיון שבאו הבצים לחצירו קנה מתקנתא דרבנן מבלי שום עשית איסו' ומה שאח"ך הקנה הבצים לאחר בק"ס איסורא בעלמא הוא דעבד ואין זה כדאי לבטל קנינו דחצר ודסודר וזה נכון בלי ס' ועל כך יש לו להרי"ף ז"ל שיטה אחרת בהך עובדא דלוי בר סימון שלא כדעת הרמב"ם ז"ל ולעולם אם הקנה הבצים בקנין סודר מהני ומשו"ה לא פסקה להלכה:
כי מן הבא"ר הזה אשר נבאר יתיישבו כמה דקדוקים וכמה הערות שיש להעיר בעובדא זו דלוי בר סימון. א' מדוע הש"ס קבע עובדא זו בחולין ולא קבעה בפ' השואל דכל השקלא וטריא דחולין הובאה כדמותה בב"מ ולפי מה שהבינו רש"י והר"ן והרמב"ם דהך עובדא הוא למגמר מינה לדיני ממונות שאין יכול להקנות הבצים בק"ס ואם הקנה לא עשה כלום עד שיטפח בשובך ויוגבהה האם מעל הבני' א"כ יותר היה צודק לקבוע דין זה בסוגיא דב"מ שהיא מסכת של ד"מ וכל דרכי הקנינים ושם נקרא סוג' בדוכת' לא להשמיטה משם ולקובעה במס' חולין. ב' קשה מה שהערנו לעיל בריש דברינו מדוע לוי בר סימון לא קיים בעצמו מצות שילוח הקן ואח"ך ימכור הפירות וזה ק' בין לדעת רש"י שהמטפח היה רב יהודה וע"י ההגבהה יקנה לוי מדין חצר בין לדעת הרא"ש שכ' לעיל שלוי היה המטפח ולקנותן לעצמו לכל הדברות ק' קו' זאת יקיים מצות שי' הבאה לידו ואח"ך ימכרם. ג' ק' לשמואל שהורה להם זיל טרוף אקן מדוע לא יעץ אותם זיל קיים מצות שילוח. ד' על רב יהודה הקונה פירות השובך ק' קו' זו עצמה אחר שידע מימרת רב דאסור לזכות בבצים כל זמן שהאם רובצת עליהם א"כ לא קנה עדיין הבצים לוי בעל השובך ולאו מזומן מקרי ובפשי' הי"ל לרב יהודה לילך לקן ולקיים מצות שילוח ואז יקנו בודאי הפירות ללוי אחרי ששלח האם מעליהם ואח"ך יקנם מלוי בק"ס:
ואמנם יתיישב כ"ז בהניח הנחה א' דרב יהודה היה רוצה ומחזר לקיים מצות שילוח הקן ולא היה מוצא קן בהפקר וידע ברייתא זו דיוני שובך ויוני עליה חייבים בשילוח אך מסיים הברייתא ויש בהם גזל והוה ק' ליה דמזומן קרינן ביה כיון דחצירו קונה לו כדריב"ח וידע ג"כ תי' הש"ס דהשתא דאמר ר"י אמר רב אסור לזכות בבצים וכו' והוא בעל המימרא בשם רב כל היכא דאיהו לא מצי זכי חצירו לא זכי ואינו מזומן ומש"ה חייבות בשילוח וא"כ היה יכול רב יהודה לילך להקן של לוי ולקיים מצות שילוח. אלא דעדיין היה ק' לו דקתני סיפא דברייתא ויש בהם משום גזל היינו אבצים צריך שיתנם ללוי בעל השובך והדין כן דכיון דקיים מצות שילוח והוגבהה האם מעל הבנים תכף נקנו הבצים ללוי דחצירו קונה לו וא"כ היה ק' עליו מצד אחר דאיך יקיים מצוה כתקנה והלא לא קרי' ביה ואת הבנים תקח לך ומשו"ה ממעטינן ביצי טריפה משום דלא קרינן ביה ואת הבנים תקח לך וכדדייקינן בעניותין לעיל על דברי הרב חו"י ז"ל. ואף שהזכיה שזכה לוי היא מט' חצר והוי זכיה מדרבנן וכבר כ' לעיל שאין קנין דרבנן מועיל לדאורייתא הי"ד לענין השילוח אבל לענין דבעינן ואת הבנים תקח לך הא לא מצי מקיים כיון דמדרב' מיהא חייב ליתנם לבעל השובך. וכבר הסכימו רוב האחרונים ז"ל דלענין ממון מהני דרבנן לדאורייתא דעכ"פ הרי אינו שלו ע' ב"ש סי' כ"ח אות נ"ב אר"ד אות ז"ך ובאות ת"י ותי"א למהרי"ע בעפר"ד וע' חוקת הפסח סי' תמ"א דל"ה ע"ג ז"ל ונר' דאיסור התלוי בממון וכו' ע"ש. וה"ן כיון דמדרבנן מיהא חייב ליתן הבצים ויש בהם משום גזל לא קרינן ביה תקח לך ודו"ק. ועל כן נתחכם לקנות הבצים מלוי בעל השובך בכ"מ שהם דאז יקיים מצות שילוח בפשי' בלי שום פקפוק דכיון דאכתי לא הוגבהה האם לאו מזומן מקרי ולכשישלח ויוגבהה האם ויקנו הבצים לבעל השובך הרי הם קנוים לו לרב יהודה מחמת שקנאם מלוי ושפיר קרי' ביה ואת הבנים תקח לך ומקיים המצוה כתקנה אמנם לוי בעל השובך לא הוה ניחא ליה בהכי כי חשב שהוא יעשה איסור כשימכרם דאין אדם מוכר אלא דבר שזכה בו וא"כ כסמוכרם הוא מורה שנתכוון לזכות בהם ולמוכרם להעביר זכותו לאחר וזה אסור כדדייק ואמר רב אסור לזכות בבצים כ"ז שהאם עליהם ע' בדברי רש"י מה שנדחק בתיבת לזכות ולדרכינו א"ש שאסור למוכרם שעל ידי זה מורה שכיון לזכות בהם לזה הלך לפני שמואל שיודיעהו איך יעשה לעשות רצון רב יהודה שיקיים מצות שילוח לזה א"ל שמואל זיל טרוף אקן דליתגביהינהו אמהות מחמתך ובאותה שעה יקנה לוי מדין חצר ואין עושה בזה שום איסור בשעת קנייתן שהרי הוגבהה האם מעליהן ואח"ך יקנם בק"ס לרב יהודה ואעפ"י שרב יהודה לא יוכל לזכות בהם בעוד האם עליהם כדאמר רב אסור לזכות מ"מ שאר זכותו תלוי ועומד עד עת שיקיים מצית שילוח ובעת שיקיים מצות שילוח וישלח את האם תכף יקנו הבצים לר"י מחמת הק"ס של לוי כי הוא קנין ארוך מתחיל מעת הקנין ומסתיים אחר השילוח ובזה קרינן שפיר ואת הבנים תקח לך ומזומן לא הוי לא לגבי לוי המקנה ולא לגבי ר"י הקונה כיון דקנה לוי ע"י קנין חצר שהוא דרבנן ואף שהקנה לר"י בק"ס שהוא דאורייתא מ"מ מה שקנה בקנין דרבנן הוא שהקנה בקנין דאורייתא וסו"ס חוזר אל שורשו שהוא קנין דרבנן וכבר כ' דלענין השילוח קנין דרבנן לא מעלה ול מוריד דלאו מזומן הוא. ומי שקנאם מלוי יקיים ג"כ ואת הבנים תקח לך שהרי קנאם מלוי ויועיל קנין דרבנן לדרבנן. ובזה הותרו כל השאלות הנז"ל ודו"ק כי הוא כפתור ופרח לקענ"ד:
ומעתה הי"ט שלא קבע הש"ס עובדא זו בב"מ כי עובדא זו ליכא למיגמר מינה לדיני ממונות ובקושטא אם הקנם בקנין סודר נקנים שפיר כאמור לעיל ועיקר עובדא הוא ללמדנו איך יקיים האדם שי' הקן ביוני שובך ועליה ולא יהיה בהם שום פקפוק מכל הפקפוקים הנז"ל. כ"ז נכון לישב שי' הרי"ף ז"ל שהשמיט מהלכה סוג' זו דדעתו ז"ל דכל סוגיא זו אינה להלכה אלא לפלפולא דאעיקרא קושיא ליכא כיון דקנין חצר הוי דרבנן שפיר קאמר ברייתא דחייבות בשילוח. (ועיין מעין זה להדרישה בח"מ סי' ר"ס אות ט' כ' לישב דעת הרי"ף עפ"י דרך זה דכיון דקו' הש"ס ליתא אין צורך להתירוץ לחדש דין זה וע"כ השמיטה ע"ש) אכן דעת הרא"ש ק' עדיין ליישבו מדוע השמיט כל סוגיא זו דא"א לומר כמו שכתבנו בדעת הרי"ף שהרי הוא ז"ל דעתו דדין חצר דמציאה ומתנה הוא מדין שליחות כמו שהבאנו דבריו ז"ל לעיל ואדרבא ישב שי' רש"י וחלק על הרי"ף שלא פ' לתי' לר"פ וסובר דמתנה ומציאה שוין ע"ש ונמצא לדעתו קנין חצר דמצי' והפקר הוי דאוריי' מדין שליחות. והנלע"ד לישב בדוחק לדעת הרא"ש הוא זה דמפרש לעובדא דלוי בר סימון על דרך שפירשנו לעיל בדעת הרי"ף ז"ל ומחמת כל אותם הדקדוקין שדקדקנו וכיון שכן סובר הרא"ש דלגבי שילוח הקן כדי שיוכל לקיים ואת הבנים תקח לך עקרוה רבנן לקנין חצר מדין תורה הלא מט' יד לקני ולא מט' שליחות אלא מתקנתא דרבנן ובהכי יוכל לקיים כל אדם מצות שילוח ע"ד שעשה רב יהודה שקנה מלוי ובזה מדוייק שפיר הבריית' דקתני חייבות בשילוח ויש בהם גזל מפני דרכי שלום דוקא דהוי תקנתא דרבנן ולא גזל גמור ואין אנו צריכים עתה לתי' הש"ס בקטן שזה ודאי דוחק לאוקומי בדשילחה קטן אלא א"ש הברייתא כפשטיה דבשי' חייבין דקנין דרבנן דחצר גבי שי' הקן אינו מעלה לדאוריית' אבל לענין את הבנים תקח לך שיהיה לו בהם דין לקיחה מועיל דרבנן לדרבנן כאמור וכ"ז ממדת חסידות שעשו לוי המוכר ור"י הקונה לקנות הבצים מקודם אבל לענין השילוח אינו מעכב דהא עקרו רבנן לקנין חצר גבי שילוח ואם הקנה אותם בק"ס אה"ן שהם נקנין דדוקא לענין שילוח עקרו לא לענין מקח וממכר ומשו"ה לא פ' הרא"ש כל סוגיא זו. וכ"ז דוחק ועדיין דעת הרא"ש צ"ע. גם דעת הרמב"ם ק' לישבו ע"ד הנז"ל דיהיה סתירה בדבריו כמובן. אכן אני לא באתי אלא לישב שי' הרי"ף ז"ל. הנלקט מזה לפי מה שצדדנו בדעת הרי"ף ז"ל היה נר' מכאן סיעתא לדעת רבנן מציעאי ז"ל דלענין שילוח הקן מהני ואפי' בחצר המשתמרת כיון דקנין חצר הוא דרבנן ואינו מועיל לדאוריי' ושפיר חייבי' בשילוח אלא שלפי"ז היה להם לומר דגם כשהקן לצד פנים יתחייבו בשילוח וזה לא שיערוהו הם ז"ל. ועוד שאין דיעה זו מוסכמת דרש"י והרמב"ם והר"ן והש"ע תפסו הדברים כפשטן ולא דרכו בדרך זו. ע"כ חזרנו אל דברינו הראשוני' כי הא מילתא מידי פלוגתא לא נפקא ומי שרוצה לעשות המצוה כתקנה בלי שום פקפוק יצא חוץ לעיר ויקיים המצוה:
ועל מה שבא בשאלה אי יש חי' בין בתי ישראל לבתי עכו"ם נר' דגם זה נאחז בסבך מחלוקת הנז' אי קנין חצר הוי דאורייתא או דרבנן דהרי כ' הריטב"א ז"ל הביאו הרב"י ז"ל בח"מ סי' ס"ו מחו' י"ו ז"ל כל דבר שקניתו מן התורה א' ישראל וא' גוי במשמע תורה א' לזה ולזה נאמרה אבל דבר שקנינו מדרבנן לא נתקן אלא לישראל ע"ש. ובסמ"ע ס"ק א' עיין משכה"ר מער' א' אות ד' ומער' ק' אות ט' ומער' ג' אות מ"ב ומ"ג. וכפי מה שבארנו לעיל דקנין חצר הוא בגט מדין יד ובמתנה מדין שליחות ובמציאה והפקר אפליגו דלדעת רובא דרבוואתא הוי נמי מדין שליחות ולדעת הר"ן בדעת הרי"ף והרא"ש הוי דרבנן וגם בדעת רש"י צידד תחי' דבריו לו' כן והשתא נראה דאי מדין שליחות אין קנין חצר מועיל לגוי משום דאין שליחות לגוי ולמ"ד דהוי דרבנן נמי אין קנין חצר לגוי דלא עבדי רבנן תקנתא לגוי. אך לפי מה שצידד הר"ן בדעת רש"י לומר דהוי דאורייתא ומט' יד אריכת' יש פנים לומר דיש קנין חצר לגוי דהא יד יש לו האף דאפליגו אמימר ורב אשי בבכורות ד' י"ג אי גוי קנינו בכסף או במשיכה מ"מ לדברי כולם יד לקנות אית ליה וכי היכי דלישראל במציאה והפקר קונה לו חצירו מדין יד כן נמי קונה לגוי והכין חזינא להרב משכה"ר ז"ל מער' ג' אות מ"ג שעמד ע"ז וכ' דכיון דחצר דגברא משום שליחות אין שליחות לגוי ואין חצירו קונה לו וכ' עוד ז"ל ונ"מ טובא לענין דינא הרי שהגוי פירש מצודה במדבר וכו' וכליו דקונים לו הוא מדין קנין חצר וכיון דחצר אין לו כ"ש כליו עכ"ד. ואחרי המחי"ר יש להשיב ע"ד חדא דמה מקום לספיקו ואשתמיט מיניה דמר סוגיא ערוכה בע"ז ד' ע"א גבי נכרי שמודד יי"ן דאמרו בהדיא ותקנה ליה כליו הרי דכליו של נכרי קונים לו אלא דבאמת צריך ט' אמאי כליו קונים אם חצירו אינו קונה. גם בעיקר ספיקו במציאה והפקר אשתמיט מיניה דברי הר"ן הנ"ל דיש צדדין לומר דהוי חצר מדרבנן דאז אפי' אם יהיה החצר קונה מדין יד ליתיה בגוי. ועוד למדנו מדברי הר"ן הנז"ל דבחצר המשתמ' הזכיה הוי מט' יד אריכתא ולדבריו צ"ל דמ"ש בגמ' חצר מט' יד ולא גרע משליחות ר"ל דמאיזה טעם שנוכל לבא עליו נבא אי שייך ט' יד יהיה מט' יד וכשלא שייך מט' יד יהיה מט' שליחות בגט דלא שייך ט' שליחות יקנה מדין יד בסמוך במתנה דשייך ט' שליחות דאיכא דעת אחרת כנותן יהיה מט' שליחות ואפי' באינה משתמרת במציאה והפקר דלא שייך ט' שליחות משום דליכא דעת משלח יהיה מט' יד אריכתא ומשו"ה במשתמרת קונה. א"כ גבי חצר גוי אוף אנן נמי נימא אי לא שייך מט' שליחות משום דאין שליחות לגוי יקנה מט' יד דעכ"פ ודאי יד אית ליה ואי משתמר לדעתו וכה"ג כליו אם משתמרים לדעתו קונים לו למ"ד דהוי דאורייתא. וצ"ע בש"ך סי' רמ"ג ס"ק יו"ד:
בתר דנא חזה הוית שדבר זה נפתח בגדולים בין רבני האחרונים הנה מרן מהריט"א ז"ל קה"י בתוד"ר אות משיכה ד' נ"ג ע"ב עמד על חקירה זו דכיון דחצר דגברא מט' שליחות ואין שליחות לגוי איך אמרו בע"ז שם בפשי' דכליו קונים לו והלא כליו מדין חצר עיין שם שהניחו בתימה. ובספרו הבהיר הלכות יו"ט ד' ל"א עא"כ האריך עוד בחקירה זאת ואייתי בידיה דברי הרא"ש ריש בכורות הביאם הטור ביו"ד סי' ש"ך לענין הקנאת בכור לגוי עלה דההיא דרב מרי בר רחל דהוה מקנה לאודנייהו דמשום פלוגתא דאמימר ורב אשי אי גוי קונה בכסף או במשיכה צריך להקנות לגוי בשניהם וסיים הרא"ש וכתב והמחוור שבהקנאות הוא שיקבל פרוטה מן הגוי ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם ויקנה לו אזן הבהמה ע"כ. והביא עוד דברי הרב בעל ברכת הזבח ז"ל בתשו' הובאה בס' נחלת שבעה סי' ל' שנתקשה בדברי הרא"ש אלו קו' זאת ומחמת זה השיא דברי הרא"ש לכונה אחרת ושכן דקדק מרבינו ירוחם ז"ל דלאו מדין קנין חצר קאמר אלא מדין קנין אגב ומרן מהריט"א ז"ל חלק עליו ותמה עליו ז"ל ויש לעמוד על דבריו במ"ש דחצר מדין שליחות דאי משום יד בעינן עומד בצדו דנראה דאי עומד בצדו יכול לזכות מדין יד והא ליתא דהא הרי"ף והרא"ש ורוב הפוס' ס"ל דלכ"ע חצר דגברא מדין שליחות ומשו"ה קטן אין לו חצר אפי' עומד בצדו וה"ה גוי עכ"ד. נמשך הרב ז"ל בזה אחר דעת הרב מח"א ה' קנין חצר סי' א' שהביא דעת התוס' פ' חזקת והטור בח"מ סי' ר' והראב"ד בהשגות פכ"ט דמכירה דסברי דחצר דקטן מדין יד אתי גבי מתנה דאיכא דעת אחרת מקנה ומ"ש במצי' ד"ה חצר דגברא משום שליחות היינו במציאה דוקא דליכא דעת אחרת (ע' מור"ם בהגהה סי' רמ"ג ס' ט"ו) וכתב עוד אבל דעת הרי"ף והרמב"ם (צ"ל והרא"ש) פ"ק דמצי' מוכח בהדיא דחצר דגברא לא אתי מדין יד אלא מדין שליחות וכו' ומ"ש תלמודא חצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות אחצר דאשה קאי עש"ב. וכבר ראיתי להרב שרשי הים ח"א ד' צ"ט ע"ב שהביא דברי מהריט"א ז"ל בקו' הנז' על בעל ברכת הזבח וכ' שהיה מקום לישב קושיא זאת עפ"י דברי הרב מח"א הנז"ל שכ' שדעת הטור דחצר משום יד אלא שבסו"ד חזר בו הר' מח"א והדרא קו' לדוכתה עכ"ד: