אור ברסלב

כפי אהרן חלק ב· רבי אהרן בן עזריאל

יורה דעה

אורח חיים

הלכות מליחה

סימן א

מעשה בא לפני בחה"מ פסח התרל"ו איש עני הביא בקערה ג' מוחין שמלאום בלי חתיכת הקרום שאול שאל מה הדין נותן לכאורה היה מקום להתיר ממ"ש הרב מחב"ר בסי' ע"א בשם הרב הגדול מהרי"ך ז"ל בזכרונותיו וז"ל באות ן אם נמלח הראש שלם בלא נקיבת העצם הקרום והמוח אסורים וכו' זהו העליון העב הדבוק בגולגלת אבל הדק הדבוק במוח התירו האחרונים לפי שיש במוח ששים נגד הגידין עמ"ש הרב הכנה"ג סי' ס"ח הגב"י אות י"ז הר' מהרי"ך בעל בתי כהונה בזכרונותיו ועיין בדברי הכנה"ג הנז' ודו"ק עכ"ד. אלא שלבי מהסם בזה לפי שהכנה"נ שם הביא בשם דמש"א שהביא כן בשם רוקח ואו"ה ואמנם מסתמיות דברי כל הפוס' ראשוני ואחרונים עיין בדברי הטור וב"י בסי' ס"ה וסי' ס"ח וסי' ע"א אין נראה כן מדסתמו דבריהם וגם רבינו הבי הוא המשביר בספרו ב"י והגאון רמ"א בד"מ ובהגהותיו לא זכר מזה אדרבא מדברי מרן בש"ע סי' ס"ה שכתב וקרום שעל המוח וכו' ומליחה לא מהני להו אלא יחתכם תחי' ואח"כ ימלחם וכו' ושם לא מיירי בהיותו בתוך הראש אלא בהיות המוח לבדו חוץ מהראש ועיין בב"י בויכוחו עם מהר"י ן' חביב ודוק ומור"ם שם בהגהה כ' ואם לא חתכן ובישלם בלא חתיכה צריך ס' נגד כל החוטין מכ"ז משמע דלא כהרמש"א דגם בקרום הב' אם לא חתכו נאסר המוח וגם לא ראיתי לגדולי האחרונים הב"ח ולבוש וש"ך וט"ז שזכרו מזה ע"כ לבי מהסס לסמוך על הוראה זו ותמה אני טל הרב הגדול מהרי"ך ז"ל שכ' שהאחרונים התירו ואני לא מצאתי שום אחרון ולא ראשון שהתיר זולת אלו שהביא הדמש"א ואולי עליהם כיון הרב ז"ל. ולפי דעתי שלא כ' זה הרב הגדול בזכרונותיו כדי לסמוך ולהקל בזה עפ"י המתירים הנ"ל אלא אם יבא לידו לעשותו סניף עם מחלוקת אחר. לכן הסכמתי בדעתי להתיר ע"י שיסירו הקרום וימלחנו שנית ואעפ"י שגם זה בפלוגתא מתניא כמ"ש הטור וב"י בסי' ס"ט דבשר שנמלח בלא הדחה הר"מ והרא"ש מתירין להדיחו ולמלחו ב' וסמ"ק אוסר וכ' הרב"י ז"ל דבהפ"מ או בע"ש יש לסמוך אמתירים בשעת הדחק אלא שבש"ע ס"ב סתם כדעת המתירין והביא דעת האוסר בשם י"א ע"ש וממה שהביא דעת המחירים בסתם משמע דאפילו שלא בשעת דחק הוא מתיר וכ"כ הרב מחב"ר שזו א' מן ההלכות שחזר בו מרן מב"י לש"ע וציין להרב פר"ח ז"ל שכ' שאילו ראה מרן ז"ל בב"י שהתוס' והרשב"א והרא"ה והמרדכי והר"ן מתירים ודאי היה מתיר אפי' בלא הפ"מ ואולי זה דאה מרן כשחיבר הש"ע ועל כן סתם כהמתירין ואפי' בלא הפ"מ ועיין בס' ידי דוד בסי' נ"ז הביא באות י"ג מש"כ ס' מחושקים כסף שכ' דמ"ש מרן בסתם ר"ל במקום הפ"מ כמו שביאר בב"י ע"ש והספר הנז' אינו מצוי אצלי ולא ידעתי למי מקדושים הוא לכן לענ"ד אין דבריו נראין ומחוורתא כדכתב הפר"ח ומחב"ר דסתמא דמרן הוא להתיר אפי' באין הפ"מ ומעתה עלה בידינו ההיתר הנז' בשופי ומט' ס"ס ומכ"ש שלדעתי הט' הב' לבדו מספיק. ומכ"ש דגם הפ"מ יש כאן עיין להר' זכו"ל באות מליחה בסי' ס"ט ס"ב בשם נחלת שבעה ובאות ה' בערך הפסד דכל יותר מכבד תרנגולת נקרא הפ"מ ובשם שבות יעקב כ' הכל לפי שהוא אדם עני בענייו ועשיר בעשרו ע"ש ובנ"ד כלהו איתנהו וגם מניעת שיו"ט איבא וע"כ התרתי לו בפשי' ע"י מליחה ב' כנז' זעירא מאנשי ירושת"ו, אענ"ה ס"ט.

הלכות בשר בחלב

סימן ב

מעשה שבשלו פ'ידייוס עם מים בקדירה חולבת שאינה בת יומא ושכחו וכיסו אותה בקערה של בשר בת יומא וגם היה בה שומן דבוק תוך הכלי אך הכסוי נתנוהו ע"ג הקדירה מאחוריו שלא היה שומן דבוק אחורי הכלי ושאלו מה דין התבשיל ומה דין הקדירה ומה דין הכסוי:

תשובה התבשיל ודאי מותר כיון שהקדירה אינה ב"י הוי נטל"פ כמבואר ריש סי' צ"ג ובסי' צ"ד ס"ה בהגה"א הובא דין זה ממש וז"ל קדירה שבשלו ירקות או מים ותחבו בה כף ן' יומו והקדירה אינה בת יומא או להיפיך וכו' הכל שרי ונוהגין לאכול המאכל כמין הכלי שהוא ן' יומו עכ"ד ועיין ש"ך ס"ק ח"י כ' שמבואר בת"ח שר"ל במין הכלי שהוא ן' יומו ועכ"פ אין לאכול התבשיל הזה לא עם בשר ולא עם חלב רק לערותו לכלי שהוא ן' יומו ועיין ט"ז ובשם רש"ל כ' שנוהגים להחמיר לאוכלו בכך חדשה מן הקדירה עצמה ע"ש וכן הסכים הפר"ח ס"ק ח"י. אכן לענין הקדירה והכסוי צ"ע לפי שמדברי מרן ז"ל בסי' צ"ד ס"ה שכ' ז"ל אם בשלו מים בקדירה חדשה ותחבו בה כף חולבת ואח"ך חזרו ובשלו בה מים פעם אחרת ותחבו בה כף של בשר וב' הספות היו בני יומן ובשום א' מהפעמים לא היה במים ס' אסור להשתמש בקדירה לא בשר ולא חלב וכו' וסיים מור"ם וכ' מיהו אם עבר ובישל בה בשר או חלב מותר משום דהוי נ"ט בר נ"ט ע"כ. נמצא לדעת מרן יש לאסור נ"ט בר נ"ט לכתחילה וס' זו היא ס' סמ"ק הובאה בב"י וא"כ בנ"ד יש לאסור הקדירה והכסוי אע"ג דהוי נ"ט בר נ"ט שהכסוי נתן ט' בפ'ידייוס וחזרו המים והלביבות ונתנו טעם בקדירה ודכוותא בכסוי וצריך ס' כנגד כל הכסוי דבכוליה משערינן כיון דלא ידעינן כמה בלע כמבואר ריש סי' צ"ד וכיון שאין כאן ס' א"כ יש לאסור לכתחילה שניהם שלא לבשל בהם עוד לא בשר ולא חלב. אלא שעל דין זה של הסמ"ק ניצבו כמו נד רבני האחרונים ז"ל ותמהו על מרן איך העלה על שולחנו לאסור כדעת סמ"ק נ"ט בר נ"ט והלא הוא עצמו לקמן סי' צ"ה דין א' בדין דגים שעלו בקערה ודין ג' בקערות של בשר שהודחו ביורה חולבת התיר נ"ט בר נ"ט לכתחילה ועל כן דחו דברי מרן דסי' צ"ד מהלכה ע' בש"ך ס"ק ט"ו ופר"ח ס"ק י"ד ופר"ת ס"ק ה' וביתר רבני האחרונים ז"ל וכפי"ז היה מקום להקל בנ"ד אכן ק' הדבר לעשות מעשה להקל נגד מרן ולא מכח קו' שיש בדבריו ידחה דינו חלילה. ועוד נראה דיש להליץ בעד מרן ז"ל כמו שהליץ הר' ט"ז ז"ל ס"ק ו' על מור"ם ז"ל וז"ל ונ"ל הט' שהחמירו בקדירה כאן לפי שנותנין המאכל למין הכלי שאינו ב"י ע"כ אין נכון להתיר הכלי שאינו בי כיון שמערה ממנו כן נ"ל כונת רמ"א עכ"ד וכ"כ בס"ק ט' ועיין בש"ך ס"ק י"ח בסופו א"נ אפ"ל וכו' ואע"ג דחששא רחוקה היא יש לישב המנהג כן עכ"ד. וא"כ כיון שרמ"א כ' שכן נוהגים מצד חומרא אף שאינו מן הדין והאחרונים נתנו ט' למנהג ודעת מרן הוא לאסור מן הדין מי יקל ראש להקל כנגדן ולהתיר

ומ"מ נראה שעדיין יש מקום להקל מיהא בכסוי שהוא לא בלע מן הקדירה אלא ט' פגום וכ"כ הט"ז בסי' צ"ה ס"ק ט' עמ"ש רמ"א אלא א"כ היה א' מן הכלים אינן ב"י דאז כל הכלים מותרים כ' הט"ז אותו שהוא בי מותר דהא פגם הוא מקבל וכו' וכ"כ גם הש"ך ס"ק י"ב וכ"כ הפר"ח ס"ק י"ג ע"ש. וכן מתבאר מדברי מרן בש"ע סי' צ"ד ס"ד אם אין ככף ב"י הקדירה והתבשיל מותרים והכף אסור ע"כ ועיין להרב ער"ה סי' פ"ב אות ח' וסי' צ"ד אות ה'. גם מט' אחר היה מקים להתיר הכסוי משום דהוי נ"ט בר נ"ט ונטל"פ ונראה דזה מותר לכ"ע עיין בד' רמ"א סי' ק"ג ס"ג ובדברי הט"ז ס"ק ו' וכן תפס במושלם הרב קול אליאו ז"ל, ח"א חיו"ד סי' יו"ד ע"ש שכ' שאין חולק בזה. אלא שהרב הגדול בעל ער"ה בחיו"ד סי' צ"ה אות ה' הביא מחלוקת בזה ע"ש. ונר' דלפי הט' שכתב הט"ז להחמיר בדין זה מפני שצריך ליתן המאכל לכלי שהוא כמין הכלי שהוא כ"י א"כ מזה הט' אין לחלק בין הקדירה לכסוי והכל אסור. כ"ש בנ"ד שהיה שומן דבוק בכסוי שהוא ב"י אין ספק דהקדירה והכסוי אסורים מדינא דכשיש שומן דבוק לא הוי נותן טעם בר נותן טעם אלא נ"ט ממש כמבו' שם בדין קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת כ' בש"ע והוא שיאמר ברי לי שלא היה שומן דבוק בהם אבל אם הי' שומן דבוק בהן צריך שיהא במים ס' כנגד ממשות שומן שעל פני הקערה ע"כ הרי דכשיש שומן הנבלע במים תו לא מקרי נ"ט בר נ"ט אלא נבלע ט' השומן במים וחוזרין המים ובולעין מהקדירה שאינ' ב"י וכל זיעת הרתיחה עולה אל הכסוי ונמצאו הקדירה והכסוי שוין בבליעתן מבשר ב"י ומחלב שאינו ב"י וחזר הדין כדין קדירה חולבת שבשלו בה בשר דהתבשיל מותה והכלים אסו' דריש סי' צ"ג. ושם בהגה"א מבואר דדין כסוי קדירה כקדירה עצמה ואספ"י שהשומן היה תוך הכלי והיה עפ"י הקדירה מאחוריו לית לן בה דע"י הזיעה של הרתיחה עובר השומן דרך שולי הכלי ויורד ומתערב עם התבשיל שבקדירה כמבואר בסי' צ"ב ס"ה בדין טיפת חלב שנפלה על הקדירה ובס"ז בסוף ההגהה טיפה הנופלת ע"ג:

כסוי קדירה ע"ש. איברא שראיתי להרב ש"ך ז"ל בספר נקודות הכסף בקו"א כ' שראה דף א' מהרב ט"ז שהשיג עליו כמה השגות ובכלל בסי' צ"ד האריך להשיג על הש"ך במה שתמה על הש"ע בסי' צ"ד ואעפ"י שלא הובא שם כל לשונו של הט"ז מ"מ מתוך קיצור הדברים שהובאו שם נר' שרצונו ליישב דעת הש"ע דהט' שאסר הוא משום דהוי קדירה חדשה דוקא ע"ש וזה הדף האחרון לא זכינו לאורו א"כ לפי"ז היה נר' דבנ"ד דלא הוי קדירה חדשה יודה מרן דמותר דהוי נ"ט בר נ"ט וכההיא דסי' צ"ה. אלא דהר ש"ך שם דחה זה בב' ידים ע"ש ועיין בהרב פר"מ במשפט דעת אות ט"ו ובאמת דברי הט"ז דחוקים מאד ואנו אין לנו אלא פשט דברי מרן ז"ל גם ראיתי בבאר היטב בסי' צ"ד ס"ק י"ב שאחר שהביא כל תמיהות הש"ך על הש"ע כ' ז"ל והוא בב' חצאי לבנה ודאי תיובתא גדולה הוא על ש"ע ורמ"א ונ"ל בדוחק דמיירי שהכפות היו ב"י ומסתמא היה שומן דבוק בהם וכו' והוי נתינת טעם ממש ואפי"ה סובר רמ"א דבדיעבד מותר דהוי נ"ט בר נ"ט זה הט' לקדירה ומהקדירה למים עכ"ד. והם דברים תמוהים לע"ד דאם יש שומן דבוק אין שייך לומר נ"ט בר נ"ט כמו שהוכחת לעיל מכל המקומות הנז"ל:

אלא דממקום אחר נר להתיר הכל דאעפ"י שה ה שומן דבוק תוך הכסוי מ"מ נר' דכיון דיש ס' בתבשילי נגד השומן שרי ולא אמרי' בזה בכוליה משערינן להצריך ס' נגד כל הכסוי כמ"ש ריש סי' צ"ב אלא די ס' כנגד ממשות השומן וכן מבואר בדברי מרן בש"ע בדין הקערות שהודחו ביורה חולבת אבל אם היה שומן דבוק בהן צריך שיהא ס' כנגד ממשות השומן וכן בס"א בדין דגים שנתבשלו בקדירה של בשר כ' הש"ע אם היתה רחוצה יפה שאין שום שומן דבוק בה מותר וכו' ואם לא היתה רחוצה יפה אם יש בממש שעפ"י הקדירה יותר מא' בששים אסור לאוכלם ברותח ע"כ הנה בב' דינים אלו מבואר דלא אמרינן בכוליה משערינן ודברים אלו הם ד' הרשב"א הביאם מרן בב"י ע"ש. וה"נ בנ"ד שיש ס' בתבשיל נגד השומן שבכסוי נר' דיש להתיר הכל. אכן יש לדחות דהנה בריש סי' צ"ב נתבאר בתוחב כף לתוך הקדירה דבכוליה משערי' משום דלא ידעינן כמה בלע והכא אמאי אמרי' דמשערינן במה שכנגד הרוטב דוקא. ונר' דהט' ברור דהתם דתחב הכף לתוך האיסור עצמו משערינן בכוליה אבל הכא דהוי נ"ט בר נ"ט שכלי החלב נתנו במים והמים ביורה א"כ מט' הפליטה מהבלוע תוך הכלי הוא מותר מט' נ"ט בר נ"ט ואין אנו באים לאסור אלא מט' השומן שהוא בעין ע"כ די אם יש ס' נגדו ונמצא מה שאנו אומרים דדי בס' נגד השומן הוא דוקא לפי פ' מרן דסי' צ"ה דמתיר נ"ט בר נ"ט לכתחילה דאילו לפ' מרן בסי' צ"ד דאסר נ"ט בר נ"ט לא סגי בס' נגד השומן אלא צריך ס' נגד כל הכלי דכיון דבליעתו אוסרת ולא ידעינן כמה בלע ודאי דבכוליה משערינן. ונמצא אין בידינו היתר אלא א"כ נדחה פ' מרן דסי' צ"ד מהלכה ומי יעצור כח בזה:

ואחר ההתבוננות נר' דיש להתיר בנ"ד שהרי לדעת מרן בסי' צ"ד לא אסר נ"ט בנ"ט אלא כששניהן בני יומן וא"כ בנ"ד דהקדירה אינה ב"י לדעתו ודאי שרי מדינא שזוהי בעצמה ס' רמ"א בסי' צ"ה שאחר דברי מרן בדין קערות שהודחו ביורה חולבת שהתיר מרן אפי' ב' ב"י משום דפ' כדעת המתירים נ"ט בר נ"ט לכתחי' סיים רמ"א כ' ויש אוסרין אלא א"כ א' מן הכלים אינן ב"י דאז כל הכלים מותרים ע"כ הרי בהדיא דאף האוסרים נ"ט בר נ"ט מתירים כשאחד מהם אינו ב"י ומהט' שכ' לעיל שנתבאר בדברי הש"ך והט"ז והפר"ח ונמצא בנ"ד פלטינן מדעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו. מה גם שאחרי מופלג ראיתי להגאון כמהרד"פ ז"ל בס' מזמור לדוד שכתב בדעת מרן כדברי הט"ז בדף האחרון הנז' וטעמא טעים ע"ש. נשאר לנו דעת הגאון רמ"א שבסי' צ"ד אסר הכלי שאינו ב"י מטעם מנהג והאחרונים הט"ז והש"ך נתנו ט' אל המנהג אך הפר"ח והפר"ת דחו דין זה וכ' שאין לחדש חומרו' וגזירות שלא הוזכרו בתלמוד וא"כ אם הדיין אמיץ לבו יש בידו להתיר גם הקדירה שאינה בת יומא כיון דאינו אלא מנהג וכמדומה לא פשט מנהג זה בינינו אכן אני מיראי ההוראה וחוששני לדעת הגאון רמ"א שכ' שכן נהגו ואיני מתיר הקדירה אך הכסוי אני מתיר בשופי ואף שצדדנו לעיל כי לפי ט' המנהג אפשר גם הכסוי יש לאסור לא היא שהרי בהדיא כ' רמ"א דנהגו לאסור הכלי שאינו ן' יומו משמע דהכף שהוא ן' יומו לא החמירו לאסור משום דט' פגום בלע ולא נוסיף חומרות על חומרות בדבר שעיקרו הוא חומרא מט' מנהג. ואפי' שהיה שומן דבוק בכסוי לית לן בה כיון שיש ס' בתבשיל נגד השומן כן נלע"ד למעשה וצור"י יצילנו משגיאות זעירא מאנשי ירושת"ו אני

אענ"ה ס"ט

הלכות הכשר כלים

סימן ג

נשאלתי מאת אחד המיוחד מעלת הרב המופלא וכבוד ה' מלא דרופתקא דאורייתא כמהר"ר אלעזר הלוי יצ"ו בתורה שבע"פ מאי דעתי בענין כפות של קרן הניקחות מן הגוים חדשות אי צריכין הגעלה וכן הסכינים והמזלגות שיש להם קתא של עצם מה תקנה יש להם אי צריכים הגעלה כיון שקבועים במסמרים לא מהני להו הגעלה כמבואר בא"ח סי' תנ"א. ומה שיש לצדד שצריכין הגעלה הוא מפני כי אלו העצמות מלקטין אותן מן החוצות ומן האשפתות ומסתמא תחי' נתבשלו עם הבשר ואח"ך כשאכלו הבשר השליכו העצמות והרי בלעו העצמות מבשר האסור ונאסרו וצריכים הגעלה ואף אם יהי' איזה ס' בדבר סו"ס כיון דט' כעיקר דאורייתא צריך להחמיר בספיקו זהו קיצור דבריו והוא מסתפק בזה ורצה לעמוד על דעתי הקצרה. ולעשות רצון צדיק אענ"ה חלקי את אשר ישים ה' בפי. הנה מדקדוק דברי הש"ע ביו"ד סי' ק"ך וקכ"א פשטא משמע דאין צריך הגעלה שהרי בסי' ק"ך נתבאר בס"ע דין הקונה כלים חדשים מהגוי שצריכי' טבי' דוקא ולא הגעלה ובריש הסי' כ' דין כלי מתכות וכלי זכוכית וכסף וברזל ולא הזכיר הש"ע ולא רמ"א דין כלי עצם כלל ואילו בסי' קכ"א ששם דין הלוקח כלים ישנים מן הגוי שצריכים הגעלה וטבילה שם כ' רמ"א בס"ב דין כלי עצם עיין בה' פסח סי' תנ"א עכ"ד. ושם בא"ח בפ"ז ובסעיף ח' בהג"ה נתבאר דכלי עצם מהני להו הגעלה ומה שיש לעמוד ע"ז יתבאר לקמן בע"ה. ונמצא דאתא רמ"א לאשמועינן דבכלי עצם מהני להו הגעלה וכלי עצם הנקחים מן הגוי ישנים בעו הגעלה וטבילה כדין כל כלי תשמיש הנקחים מן הגוי וכדי שלא תטעה לומר דלא מהני להו הגעלה דילמא פקעי. נקוט מיהא דגם הגאון רמ"א לא השמיענו כזאת אלא בכלים ישנים ומט' שנשתמש. בהם הגוי אבל בסי' ק"ך דאיירי בכלים חדשים דאינם צריכים הגעלה אלא די להם בטבילה לא הזכיר מדין כלי עצם כלל ובלי ס' פשט דבריו משתמעי דכחדשים אין צריך הגעלה ודי להם בטבילה כשאר כלים:

והנה שם בא"ח בש"ע ס"ז כ' יש מי שאומר דכפות העשויות מקרן אין להם תקנה בהגעלה דכיון שמתקלקלין במים חמין חיישינן דילמא חייס עלייהו ע"כ. ובס"ח כ' רמ"א וכן כלי עצם צריכים הגעלה וכבר ביאר תלמידו הרב הלבוש דדעת רבו ז"ל הרמ"א לחלק בין כלי קרן לכלי עצם דכלי קרן לא מהני בהו הגעלה משום דכלי קרן פקעי בחמין וכלי עצם לא פקעי והרב בשכנה"ג כתב שגם דעת הב"ח הוא כן אבל כ' דלא מסתבר טעמייהו דמה ראו לחלק ביניהם אלא בכולהו חיישי' דלמא פקעי וכ' דהכי נקיטינן ועיין פר"ח ומא"מ. ומעתה בנ"ד אם באנו לחוש לבליעת איסור בתחי' בישולן כחששת הר' השואל יצ"ו צריך למיסגר דשא שלא להשתמש באלו הכפות של קרן כלל שהרי לדעת הש"ע ורמ"א אין לכפות קרן תקון בהגעלה דחיישי' דלמא חייס עלייהו וכ"כ כל הסכינים והמזלגות העשויים קתא שלהם מעצם צריך לאוסרן מלהשתמש בהם דגם כי נודה לס' רמ"א וב"ח ולבוש דכלי עצם לא דמו לכלי קרן ויש להם היתר בהגעלה דלא פקעי אפי"ה מטעם אחר ל"מ בהו הגעלה משום שהם דבוקים במסמרים ולא פלטי כל בליעתן וכמ"ש מהרי"ו הב"ד המ"א שם ס"ק י"ג והוא מוסכם מכל האחרונים. והנה עינינו הרואות שפשט המנהג בכל גלילות ישראל להשתמש בסכינים ומזלגות שקתא שלהם מעצם ואין מי שפקפק בזה על כרחינו צריכים לומר דים היתר ברור בזה ועלינו לקיים מנהגן של ישר' ואם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר. ולכשנדקדק בדבר נמצא דכל הפקפוק שיש לפקפק הוא דוקא בסכינים ומזלגות כי בכפות אין בהם שום מיחוש. והטעם ברור כי הכפות נעשות מן הקרן והקרן מעולם אינו מתבשל עם הבשר כי דרך הקצבים לחתוך הקרנים ולהשליך אותם ואח"כ מוכרים הראש אך על העצמות יש לפקפק לפי שדרך רוב מוכרי בשר ששוקלין הבשר עם העצמות והקונה מוליך אותם לבית ומבשלים בקדירה הבשר עם העצמות ואח"ך אוכלין הבשר ומשליכין העצמות ונמצא העצמות נתבשלו יחד עם הבשר ובלעו ט' לשבח. ואעפ"י שיש לחוש גם על הקרנים שמא כשבישלו אותם והרתיחום כדי לנקותן ולשפותם לעשותם כלים אולי נתבשלו יחד עם שאר עצמות המכונסין למלאכתן ואז באותו בישול בלעו הקרנים מהט' הבלוע בעצמות הא לא איכפת שהרי אותו הט' פגום הוא והיכא דמתחי' בלע ט' פגום לא נאסר כמבו' בדברי מרן סי' צ"ד ס"ד ובמור"ם סי' צ"ה ס"ג ובט"ז ס"ק ט' וש"ך ופר"ח לשם וזה ברור

ולדידי חזי לי כי סמכו העולם להקל להשתמש' בכלי עצמות אלה מט' ס"ס דשרי לכתחי' גם באיסור דאורייתא ואמנם קודם כל דברי צריכים אנו לברר עצמות הללו גם במונח שבלעו איסור מאי נדון בהו אי איכא איסור דאורייתא או דרבנן. ואע"ן ואומר הנה ידעי לה רבנן פלוגתא דרש"י ור"ת דל הב"ד בתוס' והרא"ש והר"ן פ' גיד הנשה דף צ"ח ע"ב ד"ה רבא והובאו בית יוסף בסי' צ"ח דלרש"י ט' כעיקר דרבנן והך דדרשינן בפסחים משרת ליתן ט' כעיקר אינו אלא אסמכתא בעלמא אא חלק עליו וסובר דמין במינו מדאורייתא חד בתרי בטיל ורבנן הוא דאצרוך ששים אבל מין בשאינו מינו דאיכא טעמא הוי איסור דאורייתא משום דט' כעיקר דאורייתא וההיא דמשרת דרשה גמורה היא וכ' הרא"ש דנ"מ מהאי פלוגתא להיכא דנתערב ונשפך ולא ידענו אי היה בו ס' או לא דלדעת רש"י ס' דרבנן הוי ולקולא ולדעת ר"ה הוי ס' דאורייתא וכן פ' הטור וש"ע שם כר"ת וז"ל הש"ע שם ס"ב אם נתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו אם נודע שהיה רובו היתר מותר ואם לא נודע שהיה רובו היתר אסור אבל אם נתערב בשאינו מינו ונשפך וכו' אפי' נודע שהיה רובו היתר אסור וע' בט"ז ס"ק ג' ובש"ך ביאור הדברים וטעמן כי מין במינו מדאוריי' חד בתרי בטיל ורבנן אצרוך ס' והו"ל ס' דרבנן ולקולא אבל במין בשא"מ דאיכא טעמא ט' כעיקר דאורייתא והו"ל ס' דאורייתא ולחומרא וזו הלכה פסוקה היא. והנה לענין עצמות שנתבשלו עם בשר מצינו בזה מחלוקת בין רבני האחרונים ז"ל כי הרב פר"ח סוף ס"ק ז' כ' דגיד עם בשר מסתברא לי דהוי מין במינו והוכיח כן בראיות מן הש"ס וממרוצת דבריו נר' דה"ה עצמות עם בשר מקרי מין במינו אכן הרב פר"ת ז"ל סוף ס"ק ה' חלק עליו והוכיח מתוך דברי הרמב"ם דגיד עם בשר הוי מבשא"מ וכ' דה"ה לעצמות דכל מידי דאית ביה ט' כגון שומן ודקין וחלב הכל הוא עם בשר מין במינו אבל מידי דלית ביה ט' והוי כעץ בעלמא הוי מבשא"מ ע"ש:

ורגע אדבר במאי דתמיה לי בדברי הרב פר"ת ז"ל דפשיטא ליה דעצמות עם בשר הוי מבשא"מ ואחר בקשת המחי"ר מקדושת עצמותיו איפכא שמעי' לה משמעתתא דזרוע בשלה פ' ג"ה דקאמר ושניהם לא לימדוה אלא מזרוע בשלה מ"ם דמשערינן בשר כנגד בשר והו"ל במאה ומ"ס בשר ועצמות כנגד בשר ועצמות משערינן והו"ל בששים ופריך ומי ילפינן מיניה והתניא זהו היתר הבא מכלל איסור זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כל איסו' שבתור' ומשני אביי לא נצרכא אלא לר"י דאמר מין במינו לא בטיל קמל"ן דהכא בטיל ע' פרש"י. והשתא ק' אי אמרי' דבשר ועצמות הוי מבשא"מ אפי' כר"י לא אתיא דהא אמרינן לקמן דף ק' ודף ק"ח אמר רבא אפי' ר"י מודה במין במינו ודבר אחר ר"ל שאינו מינו דאמרי' סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו פרש"י מין ומינו כגון נבלה ושחוטה ודבר אחר כגון תבלין ורוטב מינו דהיתר אינו מבטלו לאיסור ולא מוסיפו אלא סלקהו כמי שאינו בקדיר' זו ונשארו הנבלה והרוטב ובטלה הנבלה ברוטב ובקיפה וכו' ע"כ וזו ה' פסוקה היא ולמד ממנה הרשב"א ז"ל לדין נשפך אם נתערב מין ומינו ושא"מ כמבואר בטוב"י בסי' צ"ח שם והשתא אי איתא לס' הרב פר"ת דבשר ועצמות הוי מין בשא"מ ק"ט מאי משני אביי לא נצרכה אלא לר"י הלא אפי' לר"י לא נצרכה דע"כ לא אמר ר"י דמב"מ לא בטיל אלא כשאין שם באותו תערובת גם שא"מ אבל הכא דהוי תערובת דבשר ועצמות הזרוע האסור עם בשר ועצמות של כל האיל שהוא דהיתר והנה עצם הזרוע אינו אוסר לפי שאין בו מוח וכדפרש"י שם ד"ה ומ"ד מאה עצם לא בעי לשעוריה דהא לא פליט ט' מינה וכי משערת בשר דזרוע וכו' ע"כ נמצא האסור הוא בשר הזרוע ונתערב עם בשר ועצמות של האיל א"כ סלק בשר האיל כמי שאינו ועצמות האיל יש בהם שעור לבטל בשר הזרוע שהוא מועט כפרש"י שבזרוע יש עצם הרכה ובשר מועט ומבואר שם שבעצמות האיל יש שיעור אפי' לבטל עצם הזרוע שהוא חלק המרובה כ"ש שיש בהם לבטל הבשר שהוא חלק המועט ואכתי ק' מאי זהו היתר הבא מכלל איסור והלא גם בכל דוכתא הוא מותר אבל אי אמרי' כסברת הפר"ח דבשר ועצמות הוי מב"מ א"ש הכל דודאי מיירי דאין ברוטב לבדו ששים כמ"ש רש"י שם בד' ק' ד"ה ודבר אחר. ואין לומר דאביי פליג על הך כללא דרבא דאמר סלק את מינו וכו' וראיה דעל האי קו' גופא דמשני אביי לא נצרכה אלא לר"י תירץ רבא תי' אחרינא לא נצרכה אלא לט' כעיקר וכן לקמן דף ק' אביי תי' בשקדם וסילקו ורבא תי' סלק את מינו ותשמר מזה לומר דאביי פליג אתי' רבא דהא ליתא דמשום דכל א' מתרץ תי' א' אין מזה הוכחה דאביי פליג אתי' דרבא אלא מר אמר חדא ומא"ח ועוד דהכא בסוגיין דקשקלו וטרו אביי ורבא בישוב ברייתא זו דזהו היתר הבא מכלל איסור ושמע רבא לאביי דאמר לא נצרכה אלא לר"י לא הו"ל לרבא למשתק ולתרץ תי' אחרינא אלא הו"ל למפרך על ה ולדחויי להך תי' דאביי דלא קאי כיון דכוי מין ומינו ודבר אחר. ותו דעיקר מילתיה דרבא כ' התוס' לקמן ד' ק"ח ד"ה דאמר רבא דאעיקריה קאי בפ' הקומץ דף ב"ך ע"ב דפריך לר"י דאמר מנחת כהנים במנחת כהן משוח וכי בולעות מאי הוי מב"מ הוא ומשני רבא סלק את מינו וכו' ע"ש ולא מצינו בש"ס שתי' תירוצא אחרינא לישב ס' ר"י אלמא מוכרח הדבר לומר כן בדעת ר"י ואילו אביי לא ס"ל האי סברא בדעת ר"י הו"ל לתלמו' שם למצוא תי' אחר לדעת אביי. אעפ"י שמדברי רש"י ותוס' במשנה דמנחות שם נראה כאילו פירשו פי' אחר בדברי ר"י וכבר תמה עליהם הרב בתוי"ט כבר הרב חק נתן ישב דבריה' בטוב טעם עש"ב:

גם מדברי התוס' שם ד"ה ומאן דאמר בס' מתבאר שלא כדברי הרב פר"ת שכ' ז"ל לאו דרשא גמורה היא למילף מינה לענין מין בשא"מ דט' כעיקר דאורייתא דהכא מב"מ הוא דמדאורייתא בטל ברוב אלא ס' וק' קבלה היתה בידם ע"כ ואי כדברי הר' פר"ת הא אפי' לשא"מ איכא למילף דהא בשר הזרוע לגבי עצמות האיל הוי שא"מ וכן עצם הזרוע לגבי בשר האיל הוי שא"מ ובין הכל הוי ששים נגד כל הזרוע אלמא אפי' בשא"מ דאיכא ט' סגי בס' וכן למ"ד ק' דבשר נגד בשר משערי' הלא ט' בשר הזרוע נבלע בעצמות האיל ואפ"ה מצטרפי לק'. ואולם יש לצדד בזה עפ"י המחלוקת שנפל בין הר"ש והרא"ש ז"ל להר"ן ז"ל דבריהם הובאו בקיצור ביתה יוסף ריש סי' צ"ט עלה דאמרי' בשר כנגד בשר ועצמות כנגד עצמות הוק' להם ז"ל עצמות מאן דכר שמייהו דמוכח בירושלמי דעצמות האיסו' וקליפי איסור אדרבא מצטרפין עם ההיתר לבטל האיסור ותי' הר"ן דעצמות הזרוע מחמת רכותן יש בהם מוח ויוצא מהם לחות אבל עצמות יבשין שאינם אסורין אפשר שאף אותן של איסור מעלין את ההיתר ואין כן דעת הרמב"ן עכ"ד. אבל הר"ש ז"ל כ' תחי' תי' של הר"ן ודחאו וכתב דלא מסתבר כלל ותי' מדידיה דמ"ש עצמות כנגד עצמות סימנא בעלמא הוא דהא מסיק בגמר' דמב"מ מדאורייתא ברובא בטיל ע"כ ודעת הרשב"א בת"ה שהביא ד' רבינו הב"י נר' מכריע ונוטה לדעת הר"ן שכ' שעצמות ההיתר מצטרף לבטל האיסור ומ"מ עצמות שיש בהם מוח המות שבעצמות האיסור אוסר ומצטרף עם האיסור עכ"ד. ואפשר שכונת הרשב"א דכיון דהמוח שבעצם הזרוע אוסר אעפ"י שהעצם עצמו מצטרף להיתר מ"מ מחמת המוח אא כיון דלא ידעי' כמה נפק מיניה בכוליה משערינן ומשו"ה אמרו בגמר' עצמות כנגד עצמות דכיון דאיסור העצמות מחמת המוח שלהם הוא בא הכל חשוב מין א' ומב"מ מקרי והר' פר"ת מדבר בעצמות היבשות ושאין בהם מוח אנא דאחר ההשקפה זה אינו נכון דבעצמות יבשות שאין בהם מוח הא איפסי' הלכתא כדעת הר"ש והרא"ש וכ"פ בש"ע שם דאדרבא מצטרפי' עם ההיתר לבטל האיסור ולא צריכינן לט' דמבשא"מ. ובלי ס' הר"ש והרא"ש חולקי' על הר"ן כמבואר:

גם מדברי הרב רי"ו שהביא מרן ז"ל בבד"ה שכ' דלא אמרי' עצמות האיסור מצטרפי' להיתר אלא במב"מ אבל לא במין בשא"מ ע"ש וע' פר"ח סי' צ"ט ס"ק א' ופר"ת שם והאי מין במינו שכ' רי"ו מוכרח ר"ל עצמות עם בשר ושלא במינו ר"ל עצמות ברוטב או בגריסין דאילו עצמות לחודייהו למה יועיל לבשלן התחיינה העצמות האלה. אל"ו מב"מ ר"ל עצמות לתוך בשר וקאמר דהוי מב"מ ושלא כדברי הרב פר"ת ז"ל. והיה מקום להאריך עוד בזה ואין הפנאי מסכים. ואיך שיהיה לדאתאן עלה בנדון שלפנינו בעצמות אלו שאנו חוששין להם שבלעו איסור כשנתבשלו עם בשר נר' דלדעת רוב הפוס' שהזכרנו עצמות עם בשר הוי מב"מ וכבר כתבנו דכל ס' שיסתפק לנו במב"מ אזלינן לקולא ואעפ"י שתחי' בישולם היה עם בשר אסור ובלעו מבשר האסור וכבר נתבאר בדברי הר"ש והרא"ש והש"ע שם סי' צ"ט ס"ב דכשלתבשל בשר נבלה עם עצמו' לבדה ואח"כ נפלה לתוך ההיתר צריך לשער גם בעצמות מפני שבלעו איסור הבשר זהו משום שאין שם דבר להסתפק כי הרי ודאי איסור בלוע לפנינו אבל כאשר יהיה איזה ספק בדבר ודאי דאזלי' לקולא ככל דין ספק שיסתפק לנו במין במינו גבי נשפך. ואע"ג דאפי' בנשפך בעינן שיהי' נודע לנו עכ"פ בודאי שהיה שם רובא כדי שיצא מאיסור תורה ונאמר חד בתרי בטיל וכן פי' להדיא הרב"י בסי' צ"ח על דברי הרשב"א והכי דייק בש"ע שכ' אם נודע שהיה רובו היתר הרי שעכ"פ צריך שיתברר לנו שיצא מאיסור תורה בודאי ונכנס בסוג איסור של דבריהם. והכא בנ"ד אין כאן ידוע בודאי שנחערבו עם רוב היתר מ"מ בנ"ד דלא הוחזק איסור ויש פנים לומר שמא מעולם לא נתבשלו עצמות אלו עם הבשר כמו שנבאר והיינו דהנה אמת הגוים הוו רובא דעלמא מ"מ הא איכא מיעוטא דישראל שאעפ"י שנתבשלו עם הבשר היתר בלעו. ועוד איכא מיעוטים אחרים שאלו העצמות שמלקטין יש הרבה מעצמו' מתות מיתת עצמן בין טמאות בין טהורות. ועוד יש הרבה מן הגוים שמפשיטין העצמות מן הבשר קודם בישול וביותר באותו בשר שמיבשין אותו או כובשין אותו במלח בחביות לצורך הספנים וכיוצא וא"כ כשתצרף כל אלו המיעוטים הו"ל פלגא ופלגא וס' שקול הוא:

ודבר זה מתורתו של הסמ"ק ז"ל תלמדנו שכתב בסי' ר"ה והביאו רבינו הב"י ז"ל בסי' פ"ג בדין ציר דגים טמאים שכ' בשם סמ"ק וסה"ת דספק נמלחו עם הטמאין או לא דמותרין מספק דציר דגים טמאים הוי מדרבנן וס' לקולא וסיים הסמ"ק אבל י"מ דגם ציר דגים היכא דיש שמנונית אסור מן התו' ודגים מלוחים מותר מט' ס"ס ס' אם נמלחו עם דגים טמאים ואת"ל נמלחו שמא לא היה בהם שומן ואז צירן לא היה אסור אלא מדרבנן ע"כ. וכ"כ הגאון רמ"א בת"ח כלל ך' דין ג' ופ' כן הרב ש"ך בסי' ק"י בכללי ס"ס אוח י"ו וז"ל והיכא דאיכא ס"ם בענין שהוא מותר מן התורה ואסור מדרבנן ואיכא ס' דרבנן לקולא מותר זה נתבאר לעיל זמני טובא וכ' ובסמ"ק וכו' ובת"ח וכו' ור"ל מן התורה מיהא מותר מס"ס ואע"ג דמדרבנן אסור אף שאין בהם שמנונית מ"מ הו"ל ס' דרבנן שמא לא נמלחו עם הטמאים עכ"ד. והפר"ח בכללי ס"ס אות ט' והכנה"ג בשיירי א"ח סי' ק"ס הגב"י אות ע"א העתיקו דברים אלו להלכה וכן פי' הרב ב"ד ביו"ד ד' כ"ה ע"א אות ה' ע"ש. גם הט"ז ביו"ד סי' ס"ו ס"ק י"א נמשך אחר דבריהם ע"ש. וע' להרב חוקת הפסח סי' תס"ז ד' צ"ו ע"ג. וכן כ' הרב ברכ"י א"ח סי' קפ"ו והרב ער"ה שם אות ב' ושכן דעת הרשב"א והרשב"ץ והרא"ם עש"ב. ואעפ"י שהרב דת ודין בסי' ט' ד' ו' ע"ח כ' שמדברי הרב פ"מ ז"ל בח"א סי' ג' נר' שממאן בדין זה וכבר תמה עליו שם שהדין דין אמת מוסכם מהראשו' ואחרונים בלי פקפוק מ"מ הרב דת ודין כ' שלא מלאו לבו למיעבד עובדא היפך דעת הרב פ"מ ע"ש. אומר אני דודאי לא שבקינן פשיטתייהו של הרבנים המפורסמי' הנז"ל מרן ומור"ם והש"ך והפר"ח והכנה"ג שפ' להלכה כהסמ"ק ואו"ה מפני ספיקו של הרב פ"מ ז"ל. וכבר בא חכם הרב שער המלך ז"ל בה' מקואות בדיני ס"ס אות ז' וביאר עליה כי ס' זה של סמ"ק איננה חדשה והיא סוגיא ערוכה פ"א דפסחים ובכל מה שטרחו הרב חיד"א ז"ל במחב"ר יו"ד סי' פ"ט אות י"ד והרב שרשי הים, ח"א ד' ל"ו עב"ג לדחות חוזק ראיה זו עש"ב לע"ד אכתי ראית הרב אמתני ותקיפא כמו שיראה המעיין. כי מן הבאר מיתבא לי דעת עליון מוה"ר ז"א ז"ל בחיו"ד סי' ז"ך ד' ק"ח ע"ד שהתיר לקראים לישא שפחה בט' ס"ס ע"ש. ואני עני בכפי ח"א ד' ל"ד ע"א תמהתי עליו דאיך סמך על ס"ס זו דהוי משם א' היפיך דברי התוס' ומהרא"י עש"ב. ועתה אני רואה שדבר ה' בפי מוה"ר אמת ואין מקום לתמיהתי הנ"ל דודאי כשהספק מתגלגל לדרבנן עבדי' ס"ס אף דהוי משם א'. והא דלא עבדינן ס"ס משם א' היינו כששני הספיקו' הוו בדאורייתא אבל במתגלגל לדרבנן לא איכפת אי הוי שם א' כמבואר מדברי כל הפוס' שהבאתי פה. גם מ"ש עוד בכפי ח"א דף נ"ד ע"ג שהדין עם הר' דב"מ במה שהשיג על הרב פמ"א שעשה ס"ם בדין העבד. עתה הדרי בי ורואה אנכי שהדין עם הרב פמ"א כיון שמתגלגל לדרבנן די בחדא ס' שמא אין בזה"ז דין עבד ודו"ק:

ומעתה אומר אני כי העצם כאשר בלע ט' בשר כל מה שנוכל להחמיר ולשער שבלע מעולם לא יהיה רוב כנגד עצמות העצם אלא לעולם עצמות העצם הוא מרובה ממה שבלע וזה הדבר מורגש ונראה בחוש הראות כי כל דבר קשה כגון כף של עץ או מתכת ודכוותא עצם כל מה שיוכל לבלוע אכתי גוף הכף או העצם הוי רובא והבליעה היא מועט. והשתא לצד שנאמר שעצם עם בשר הוי מין במינו א"כ העצמות כשבולעין מבשר הנבלה הרי אותה הבליעה מדאורייתא מותרת כיון דהוי מב"מ כל טיפה וטיפה שבולע בטיל ברובא וזה שכתבו הר"ש והרא"ש ופ' הש"ע שם דאעפ"י שעצמות דאיסור מצטרפין להיתר זה דוקא כשנפלה חתי' האיסור שיש בה בשר ועצמות לקדירה חיה אבל אם נתבשלה לבדה ואח"ך נפלה לקדירה צריך ס' גם כנגד העצם לפי שבלעו מבשר הנבלה כשנתבשלה לבדה ע"כ. כ"ז היינו מדרבנן דאצריך ס' אפי' במב"מ אבל מדאורייתא לא היה צריך לשער כנגד העצם דבטיל הבליעה ברוב העצם כן נ"ל ברור. וסמוכות יש לי בזה מדברי הר"ש והרא"ש הנז' שכ' אחר מ"ש דעצמות איסור מצטרפין להיתר דהא בגיד למ"ד אין בגידין בנ"ט אם נתבשל עם הירך מותר ומי עדיפי עצמות מגידין כ' עוד ועצמות נותר דטעונים שריפה בכיצד צולין ד' פ"ג היינו אותן שיש בהן מוח ע"כ וכ' עוד בסיום לשונו מיהו חתיכה של נבלה שנתבשלה לבדה ואח"כ נפלה עצמות שבה מצטרפין לאיסו' לפי שבולעים הם ט' הנבלה מידי דהוה אקדירה וכו' ע"ס הלשון. וק' לי על דבריו עצמות נותר שאין בהם מוח של כל הקדשים שנתבאר שם בפ' כיצד צולין שאם אין בהם מוח אין טעונים שריפה אמאי הלא נתבשלו יחד עם בשר הזבח ובלעו מהזבח והוי נותר המבואר בפ' דם חטאת ד' צ"ז דאפי' בליעה של הכלים חשיב נותר ואצטריכו לומר דכל יום נעשה גיעול לחבירו ע"ש. והרמב"ן בחידושיו לפסחים על ד' ל' כ' דט' דאצריך רחמנא שבירה בכלי חרס של קדשים הוא כדי שלא יבא לידי נותר ע"ש ועיין בשו"ת ח"ץ סי' פ' ושו"ת חת"ס חיו"ד דמ"א עב"ג (אך מדברי תוס' זבחים ד' צ"ו ד"ה ממתין אין נר' כדברי הרמב"ן). וה"ן ט' הבשר הבלוע בעצם נעשה נותר ומן הדין היה לשורפן גם העצמות שאין בהן מוח מפני בליעתן כי שריפת הנותר מע' היא. והנר' ליישב בזה דהרא"ש אזיל לשיטתיה שכ' בדיבור שאח"ז המתחיל ומי גמרינן מזרוע בשלה שהק' לס' רש"י שמשמע מדבריו דט' כעיקר בקדשים אסו' אפי' משהו והק' עליו דאי אפשר שיהא ט' כל דהו אוסר בקדשים דהא בפ' התערובת וכו' ועוד דאמרי' בפ' דם חטאת ובשלהי ע"ז דכל יום נעשה גיעול לחבירו ושרי לבשל חטאת ואח"ך שלמים ובשלמא אי בעינן ט' הילכך מין במינו ברובא בטיל הילכך אוקמוה אדאורייתא בכלי המקדש אלא אי אמרת במשהו א"כ אף מב"מ אסור מדאורייתא והיאך מותר לבשל שלמים אחר חטאת שהרי ממעט באכילת שלמים וכו' עכ"ד. וכ"כ עוד התוס' והרא"ש בפ' כל הבשר ד' קי"א ד"ה דגים שעלו בקערה ע"ש:

והשתא נלע"ד דהיינו ט' דעצמות נותר אינ' טעוני' שריפה אף שבלעו מבשר הזבח משום דאוקמוה אדאורייתא וכבר נתבטלה כל הבליעה ברוב של גוף העצם כיון דהוי מב"מ דמדאורייתא ברובא בטיל משא"כ בכלי חרס דאצריכיה רחמנא שבירה משום דהוי מין בשא"מ. והנה זו ג"כ ראיה גדולה לדעת הר' פר"ח דעצמות עם בשר הוי מב"מ ושלא כדעת הרב פר"ת ז"ל. ואף אם המצא ימצא איזה תי' אחר לקושיתנו הנ"ל ולא יקשה מזה להרב פר"ת מ"מ לענ"ד נראה כי לדעת הרב פר"ח ז"ל הדברים מוסברים ונכונים בטעמם. וא"כ בנ"ד יש להתיר עצמות אלו מט' ס"ס על האופן הנז' שמא עצמות אלו מעולם לא נתבשלו עם בשר אסור ולא בלעו שום דבר אסור ואת"ל נתבשלו אימור הלכה כהסוברים דעצם עם בשר מקרי מב"מ ומדאורייתא כבר נתבטל הט' ברובא ואעפ"י שנשאר עדיין איסור דרבנן הדרינן לספקין שמא לא נתבשלו עם בשר ומותר להשתמש בהם לכתחי' בלי פקפוק:

ועוד איכא ט' אחרינא להתיר מפני שהדבר ידוע שכל אלו העצמות מלקטים אותן מן האשפות והמה מלוכלכים בכמה מיני לכלוך ומוליכים לפ' אבריקא גדולה אשר בערי איב'רופא ושם מבשלים ומרתיחים אותם ביורות גדולות וברתיחות מבהילות בישול אחר בישול רתיחה אחר רתיחה עד שיהיו נקיים מכל טינוף ולכלוך וזה דבר שכלי וידוע ומפורסם וא"כ אחר כל אלו הרתיחות זהו בעצמן הגעלתן כי פולטים הם כל הטעם שבלעו ע"י רתיחות אלו ודבר זה מבואר הוא בזבחים דף צ"ו דעל מתני' בישל בתחי' הרגל יבשל בו כל הרגל ופריך הש"ס וכי אין נותר ברגל ומשני אמר ר"ן אמר רבה בר אבוה כל יום נעשה גיעול לחבירו ופרש"י אין בילוע שלה נעשה נותר דכי מבשל שלמים האידנא הדר מבשל שלמים למחר ובולע מהשלמים של יום המחרת ופולט מה שבלע אתמול ובולע מן האחרו' נמצא אינו בא לידי נותר ע"כ גם בשלהי מס' ע"ז נמי אי' הכי ושקיל וטרי תלמו' תינח שלמים וכו' אלא חטאת וכו' ואסיק לא צריכא דכי מבשל בה חטאת האידנא הדר בשיל בה שלמים ופריך א"ה הגעלה נמי לא לבעי ואסיק בקשיא אלמא כ"כ פשי' ליה לתלמודא דע"י בישול הב' מפליט מה שבלע מבשול הא' עד דפריך הגעלה לא לבעי ואסיק בקשיא ואעפ"י דהך תי' דכל יום נעשה גיעול לחבירו אינו אלא ליישב דעת ר"ט שאמר יבשל בו כל הרגל אבל חכמי' פליגי עליה ואמרו וחכ"א עד זמן אכילה משמע דלחכמי' דהלכתא כוותייהו לא אמרי' כל יום נעשה גיעול לחבירו. אך ק' הדבר לומר שחכמים יכחישו בזה דסברא גדולה היא שהבישול השני מפליט כל בליעת האיסור הראשונה ואיך אנו יכולים להכחיש המוחש ונראה לעין שאם תאמר שע"י בישול ב' לא יפליט כל הבלוע א"כ היכי מהני הגעלה להפליט האיסור. עד שמצאתי לרבינו הגדול הראב"ד ז"ל בפירושו לתורת כהנים הנד"מ דאנהירינהו לעיינין ובפ' צו פ' ז' הובאה שם משנה זו פלוגתא דר"ט ורבנן וכ' הרב ז"ל ר"ט אומר בשלו בו חטאת היום מבשל בו שימים בו ביום נמצא כל הגיעול של חטאת פולט בכל השלמים וכו' והיינו כאוקמתא דש"ס דשלהי ע"ז וכ' עוד וחכמי' לא ס"ל הא דר"ט משום דחיישינן שמא לא יגיע הבישול הב' למקום הראשון א"נ כדי שלא יקל במריקה ושטיפה והא דאמר ר"ט ברגל ה"ה לשאר ימות השנה וכו' עכ"ד:

נמצאת למד דט' דחכמים דפליגי אר"ט לא משום דסברי שאין נעשה גיעול לחבירו אלא משום דבבליעת ופליטת הקדירה עסקינן דהוי נותר בלוע בקדירה ממה שבלעה אתמול וע"י בישול של היום רוצה לפלוט בליע' תמול חיישינן שמא הבישול של היום הוא מועט משל אתמול ולא תפלוט הקדירה ממקום היותר גבוה שבלעה אתמול או כהט' הב' כדי שלא יקלו במריקה ושטיפה. והנה התוס' והרא"ש בפ' כל הבשר ד' קי"א רצו להוכיח דדגים שעלו אפי' נתבשלו מותרים ומשום דהוי ט' ב' בהיתר מההיא דזבחים דכל יום נעשה גיעול לחבירו ומותר לבשל בה שלמים האידנא בקדירה שבישל בה שלמים אתמול ולא אמרי' דקממעט באכילת שלמים דהאידנא משום דט' ב' הוא ונתבטל קודם שיבא לידי איסור ואין לומר דהתם איכא ט' שלישי המים וכו' דהא בסו' ע"ז מייתי לההיא דגיטול לחבירו גבי שפוד ואסכלא עכ"ד. ולכאורה תמוה מה ראיה מייתו מדברי ר"ט דלית הלכתא כוותיה והלא רבנן פליגי עליה וסברי דלא סגי בהכי אלא בכל זמן אכילה צריך להגעיל ואין יום נעשה גיעול לחבירו ואפשר דט' משום דבליעת אתמול נבלעת בשלמים של היום ואפי' דהוי ט' ב' בהיתר אסור ואיך מייתו ראיה מר"ט להיתרא ושבקי דעת רבנן האוסרים. אכן עפ"י דברי הראב"ד הנז' הנה נכון דגם התוס' והרא"ש קיימי בשי' הראב"ד הנז' דרבנן לא פליגי בהא דנעשה גיעול דדבר שכלי הוא אלא ט' או משום דחוששין שמא לא יגיע הגיעול עד מקום הקדירה שבלע אתמול או משום חומרא דקדשים ועכ"פ שפיר ילפי מהתם להתר ט' ב' בהיתר. האף אמנם דאיכא למדחי האי סברא מוסברת שאמרנו שע"י הבשול פולט כל פליטת אתמול והוי דומיא דהגעלה דאיכא למיפרך מה להגעלה שכן אינו שוהא שם ואינו חוזר ובולע אבל כאן בבישול אעפ"י שמפליט מה שבלע אתמול מ"מ בשהייתו אח"ך שם חוזר ובולע ואעפ"י דהוי ג' נ"ט ולהיתרא כבר כ' הר' פר"ח בא"ח סי' תנ"ב ס"ק א' דלדעת הרמב"ן דחמץ מקרי איסו' בלע משום דשמו עליו אסור להגעיל גם קודם שעה ה' אם משהא אותו בתוך המים דחוזר ובולע ואפשר דאיכא למ"ד דאפי' ג' נ"ט אסור ע"ש וא"כ לפי שי' זו אפשר לומר דרבנן פליגי אר"ט ולא ס"ל נעשה גיעול לחבירו משום דשוהא שם וחוזר ובולע. אלא דהתוס' והרא"ש לשיטתייהו אזלי דמתירין בפשי' בג' נ"ט. ובהדיא אמרו בש"ס בסוף ע"ז דנותר מקרי התירא בלע ע"ש:

וחזיתיה לרבינו הגדול הרשב"א ז"ל בת"ה סו' בית ד' שכ' ז"ל ועתה נבאר כלי מתכות שבלע מן האיסור ולפלט ממנו קצתו בכלי שבישל בו בשר ואח"ך בישל בו ירקות וכו' אם מותר לבשל בו אח"ך גבינה ונאמר בישול הדגים והירקות נעשה גיעול לבשר או לא והביא הו' דסו' ע"ז דאמרי' כל יום נעשה גיעול לחבירו ואקשינן אי הכי הגעלה נמי לא לבעי וסלקא בקושיא וכ' שמעינן מהכא דכל שבישל בו אח"ך נפלט ממנו האיסור ונכשר לגמרי עד שהקשו אי הכי הגעלה נמי לא לבעי וק"ל טובא וכו' ונראה דה"ק דקדשים התירא בלע וכיון שבישל בו קודם שיבא לידי איסור נותר וכו' לכשיגיע זמנו כבר נקלש ונחלש האיסור ואין לחול עליו שם נותר על דבר מועט בלוע כזה וכההיא דדגים שעלו בקערה של בשר דמותר לאוכלן בכותח וכו' והילכך כל שבלע היתר כגון שפוד או קדירה של מתכת שבישל בה בשר ואח"ך בישל בה ירקות או דגים הרי נקלש בלע הבשר שבו עד שאין ראוי לחול עליו שם איסור בב"ח ומותר לבשל בו גבינה אבל כלי שבלע איסור גמור אין נכשר לעולם עד שיכשרנו הכשר גדול כדתנן את שדרכו להגעיל יגעיל את שדרכו ללבן ילבן עכ"ד. וגם על רבינו הרשב"א יש לתמוה דשביק רבנן ונקט כר"ט ולא עוד אלא שהוא סובר דע"י בישול הירקות הותר הכלי לבשל בו חלב לכתחי' וזה לא יתכן לתי' הא' של הראב"ד הנז' דעכ"פ משום חשש שמא לא יגיע הגיעול עד מקום שבלע ס' רבנן דאין מועיל ואילו הרשב"א מתיר לכתחילה לבשל בה חלב. וצ"ל דהרשב"א סובר כתי' בתרא דהראב"ד דט' כדי שלא להקל במריקה ושטיפה ודוקא גבי קדשים כדמסיי' שם הראב"ד בד"ה השפוד א"נ משום מע' דקדשי' כדאמרן עכ"ד. והנה הטור ז"ל ביו"ד סי' צ"ג הביא ס' העטור שכ' אם כשל בשר בקדירה של בשר והיא ב"י ויש בה ס' איכא מ"ד מבשל בה ממין שבישל בה עכשיו כיון שהתבשיל מותר ט' הראשון בטל וכו' ואיכא מ"ד כיון דכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם אינו יכול לבשל וכו' וכ' הוא שיכול לבשל ממין שירצה ותמה עליו רב"ה היאך מותר לבשל בה חלב וכי עדיף מהגעלה דאפי' הגעלה לא מהני לכ"ח שפולט תמיד מעט מעט עכ"ד ואח"ך הביא ס' הרשב"א הנז' שאם בשל בה ירקות מותר לבשל בה חלב בד"א שבלע היתר אבל בלע דבר אסור לעולם הוא באיסו' עד שיגעיל עכ"ד:

ורבינו הגדול הב"י ז"ל העיר על רב"ה למה תמה על העיטור דוקא ולמה לא היק' גם על הרשב"א דאין לומר דע"כ לא שרי הרשב"א אלא בבישל בה ירקות אכל בישל בה חלב לא דהא כיון שיש ס' ליכא לפלוגי בין חלב לירקות גם אין לומר דלא שרי הרשב"א אלא בכלי שטף אבל לא בכלי חרס שבליעתו מרובה דמאי שנא וכו' ומיהו איכא למימר דלא מהני ט' דנחלש ונקלש ט' האיסור ע"י בישול הב' אלא בכלי שטף שבליעתן מועטת אבל לא בכ"ח שבליעתן מרובה וכו' ורבינו ירוחם כ' דברי הרשב"א בשם הפסקנים ואח"ך כ' כדברי הר"ב בשם הגאונים ונר' מדבריו דמא"ח ומא"ח ולא פליגי וצ"ל שהוא סובר דע"כ לא שרי הרשב"א אלא כשבישל בה ירקות אבל בישל בה חלב וכו' אינו בדין שיהא הוא הגורם היתר לקדירת בשר לבשל בה לב א"נ דוקא במים הוא דקאמר הרשב"א שיש בהם כח להקליש ולהחליש האיסור אבל חלב אין בו כח להקליש כו"כ. ומיהו מדברי התוס' והרא"ש פ' כ"ה משמע דלית להו הא דהרשב"א שכתבו בשמעתתא דדגים שעלו בקערה דההיא דסו' ע"ז דכל יום נעשה גיעול לחבירו ט' משום דמב"מ בטל ברוב מדאורייתא ובכלי מקדש אוקמוה אדאוריי' וכ"כ סה"ת וסמ"ג עכ"ד הרב"י ז"ל וצריך להתבונן בדברי רבינו הב"י ז"ל דלכאורה תמוהים מה מצא בדברי התוס' והרא"ש היפיך הרשב"א אדרבא דברי התוס' והרא"ש מכוונים ממש כדברי הרשב"א וזה תחי' רצו להוכיח בדין דגים שעלו בקערה דמותרים משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא דאפי' נתבשלו ולאו דוקא עלו מההיא דאמרינן כל יום נעשה גיעול לחבירו ומותר לבשל שלמים בקדירה שבשל בה שלמים אתמול ולא אמרינן דממעט זמן אכילת שלמים של היום שנעשה של אתמול נותר בלילה אלא משום דט' ב' של היתר הוא וכו' ועדיין הוא היתר עד שיעשה נותר הלילה אלמא אפי' נתבשלה שרי עכ"ד ור"ל כמ"ש הרשב"א דמשום דט' ב' בהיתר הוא אמרי' נקלש ונחלש הט' ונעשה גיעול לחבירו ושמעי' מינה לדין דגים דאפי' נתבשלו:

ושוב דחו זה וכ' ז"ל ול"ק מידי דהא שרינן בסו' ע"ז לבשל חטאת והדר שלמים והרי ממעט באכילתו דמתסרי לנשים ולזרים וכו' ומפסלי ביוצא ואין בהם נ"ט ר נ"ט דהוי כמו קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב דהוי נ"ט ב' לאיסו' וע"כ צריכים אנו לומר משום דמב"מ בטל ברובא מדאורייתא ובכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא עכ"ד ור"ל דבלאו הכי צ"ל דאוקמוה אדאורייתא ולאו מט' נ"ט בר נ"ט דתינח גבי שלמים דהוי נ"ט לתוך היתר שעדיין אינו זמן הנותר כ"א עד הלילה א"ש מה שאמרנו ויש ללמד דאפי' נתבשלו אך מה נענה למה שהתירו לבשל חטאת בקדירת שלמים דשם פליטת החטאת אוסרת בתוך השלמים תכף שדינן להאכל כחמור שבהם לזכרי כהונה ולענין ליפסל ביוצא והוי נ"ט לתוך האיסור אל"ו ט' משום דאוקמוה אדאורייתא באופן דלא כ' התוס' והרא"ש האי ט' דאוקמוה אדאורייתא אלא לבשל חטאת בקדירת שלמים ומשום דהוי נ"ט לאיסור אכל לענין לבשל שלמים בקדירת שלמים מודו דנעשה גיעול לחבירו והיינו ממש כדברי הרשב"א דמחלק בין היכא דבלע היתר להיכא דבלע איסור דהיכא דבלע היתר אמרי' נחלש ונקלש כח האיסור על ידי בישול ב' אבל לא היכא דבלע איסור:

והנראה בכונתו ז"ל דמשמע ליה דהתוס' והרא"ש סו' דהך תי' הנעשה גיעול לא קיימא דאע"ג דלענין בישול דהאידנא בקדירה דשלמים דאתמול ניחא האי תי' דנעשה גיטול לחבירו ומשום דהוי נ"ט בהיתר מ"מ לבשל שלמי' בקדירת חטאת דהוי נ"ט באיסור שתכף פליט' החטאת אוסרת את השלמים ליפסל ביוצא ולנשים לא יספיק תי' זה ומוכרחים לומר תי' אחר אף שלא הוזכר בתלמוד לומר אוקמיה אדאורייתא וכיון שכן אזדא ליה התי' הא' דנעשה גיעול לחבירו ותו אין ללמוד מכאן לדין דגים דאפי' נתבשלו כיון שאותו התי' אינו קיים וצ"ל לדעת התוס' והרא"ש שנדחה לגמרי ואין אנו צריכים לו אפי' לשלמים עם שלמים ועיקר תי' הוא אוקמיה אדאורייתא. אבל הרשב"א סובר דלענין היתר בשול השלמים ודאי ט' הוא כדמתרץ תלמוד' להדיא דנעשה גיעול לחבירו ושפיר אנו למדין ממנו דהיכ' דהוי היתר בהיתר נחלש ונקלש ט' האיסור. אבל גבי חטאת ושלמים שאין מספיק תי' הש"ס אה"ן נתרץ מבחוץ ונאמר אוקמיה אדאורייתא אבל לא מפני זה נאמר שנדחה תי' המפורש לגמרי ולא נלמוד ממנו שום דבר ונמצא התוס' והרא"ש חולקים על הרשב"א כנלע"ד כונת רבינו הב"י ז"ל:

אכן בהורמנותיה דמרנא הב"י ז"ל אמינא דאין צורך לאפושי פלוגתא בין תוס' והרא"ש להרשב"א ומקום יש לפרש דברי תוס' והרא"ש שיהיו מוסכמים לד' הרשב"א. הנה תחי' רצו תוס' והרא"ש להוכיח מההיא דכל יום נעשה גיעול לחבירו דתרי נ"ט אף בבישול שרי שהרי כשהקשו בש"ס וכי אין נותר ברגל תי' כל יום נעשה גיעול לחבירו ור"ל שע"י בישול של היום נפלט מתוך הכלי כל הבלוע ולא נשאר שום בליעה בתוך הכלי כדי שנחוש שיפלוט מחר אחר שנעשה נותר אלא לא נשאר שום בליעה תוך הכלי. ולפי שק' ע"ז דסו"ס אעפ"י שלא נשאר בציעה כלל תוך הכלי סו"ס הרי יצאתה כל הבליעה ונכנסה תוך בשר הזבח וכשמשהא זה הזבח עד מחר הרי הבליעה ההיא נעשית נותר התי' לזה הוא משום דהוי נ"ט בנ"ט דהתירא היינו שלמים של אתמול נתנו ט' בקדירה וחזרה הקדירה ונתנה ט' בשלמים של היום הו"ל תרי נ"ט ועדיין היתר הוא כי לא יהיה נותר עד מחר וכיון דהוי תרי נ"ט דהתירא הקילו בו חכמים וחשבינן ליה כאילו לא היה שם ט' זה כלל ונתבטל אף שאין שם ס' וכשהגיע מחר אין שם נותר בעול' וכ"ז במונח שע"י בישול של היום נעשה גיעול לשל אתמול פי' גיעול פליטת כל הבלוע כמו הגעלה דעלמא שנפלט הכל ולא ושאר בפנימיות הכלי שום בליעה כלל אפילו כל דהו ואין מה לפלוט עוד בבישול של מחר. שאם לא תאמר כן אלא תרצה לומר שאעפ"י שהיום פולט מה שפולט עדיין נשאר איזה שיורים לפלוט מחר א"כ אין תי' הש"ס עולה יפה ואכתי ק' הלא מחר יפלוט מפליטה של אתמול דהוי נותר כבר ואע"ג דהוי תרי נ"ט לא מהני מידי משום דהוי באיסור שככר נעשה נותר ודמי לקדירה של בשר שלא יבשל בה חלב אל"ו דמאמר נעשה גיעול ר"ל שפולט הכל לגמרי ולא נשאר תוך הכלי מאומה. והשתא מוכיחים תוספות והרא"ש מכאן דתרי נ"ט בהיתר אף בבישול מותר:

ועל זה דחו דאין להוכיח מכאן דהא בלא"ה ק' איך מותר, לבשל שלמים אחר חטאת דהא פליטת החטאת בשלמים כפליטת איסור חשיבא דנפסל ביוצא ואסור לנשים והיכי מתירין בתרי נ"ט באיסור אל"ו עיקר ט' משום דאוקמיה אדאורייתא דמב"מ ברובא בטיל ה"נ זה שאנחנו מתירים בשלמים של היום ושל אתמול ומשום דהוי חרי נ"ט דהיתר היינו משום דאוקמיה אדאורייתא ואותה פליטה אשר יצאתה לחוץ נתבטלה ברוב אבל בעלמא לא מוקמי' אדאוריי' ואין מתירין בתרי נ"ט אלא בעליה ולא בבישול זה ביאור דבריהם. ונמצא דעדיין צריכים אנו לתי' התלמוד דכל יום נעשה גיעול לחבירו שע"י הבישול פולט הכל ולא נשאר מאומה תוך הכלי שאם לא נאמר כן אין שום היתר כלל שהרי למחר יפליט מה שנשאר בתוך הכלי והוי תרי נ"ט באיסור ואסור אשר על כן צריכים אנו לתי' זה דנעשה גיעול והוא יסוד מוסד אלא שעדיין אין זה מספיק שלא הותר בתרי נ"ט אלא בעליה לא בבישול ע"כ צריכים גם כן לט' השני דאוקמיה אדאורייתא ונמצא ב' הטעמי' צריכי' ומעתה דינו של הרשב"א שריר וקיים לשי' התוס' והרא"ש דכשבישל בקדירה של בשר ירקות הרי בבישול זה פלט הקדירה כל בליעת הבשר שהיה בו וכדאמרינן נעשה גיעול לחבירו ושפיר מתיר הרשב"א לבשל בו גבינה אח"ך כיון שלא נשאר בה שום בליעת בשר להפליט תוך הגבי' ומכוון ממש כדברי התוס' והרא"ש כי כל מה שנרגשו התוס' והרא"ש שם הוא מפני שבשר השלמים של היום משהא אותם עד מחר והבליעה בתוכם משו"ה הוצרכו לטעמא דאוקמיה אדאורייתא אבל כאן אין משהא ירקות תוך הקדי' בעת בישול הגבינה והן ובליעתן כבר הלכו ושפיר מותר לבשל גבינה ונמצא התוס' והרא"ש מודו לדינו של הרשב"א ואין צורך לחלוק את השוין. וגם א"ש כי להתוס' והרא"ש לא נדחה תי' המפורש בש"ם לגמרי ואלו הם דברי' פשוטים וברורים לענ"ד וכן מצאתי להגאון הרב בעל ש"ך בנקודות הכסף שכ' כן במלות קצרות ואני הרחבתי והסברתי הדברים היטב והם דברים ראוים אליו כי שפתי כהן ישמרו דעת:

והוסיף עוד הרב ש"ך ז"ל שם לומר שרבים וגדולים מהראשונים הרא"ש וסמ"ג וזולתם רבים הוכיחו מסוגיא זאת דכל שתשמישו ע"י האור סגי ליה בהגעלה היכא דהיתירא בלע כגון חמץ אלמא ס"ל דאין לחלק בין קדשים לשאר אים וכדעת הרשב"א ז"ל עש"ב. ומסתכל הוית למוה"ר הגדול בעל פר"ח ז"ל ביו"ד סי' צ"ג ס"ק ד' שהביא דברי הרב ש"ך ז"ל הנז', וכ' עליו וז"ל ולי נראה שכונת הב"י הוא דכי היכי דבבלוע הרבה אוקמוה אדאוריי' בתבשיל וכמ"ש התוס' ז"ל ה"ן לאותו בלע המועט שנשאר בכלי דלא חיישי' לפליטתו משום דאוקמיה אדאוריי' והיינו דצריכינן לט' דנעשה גיעול לחבירו ובהכי נדחית ראית הרשב"א ותו דכיון דאסיקנא בקשיא ולא בתיובתא מצינן לתרוצי דהיינו דמצריכינן הגעלה נמי משום דבטעמא דלעש' גיעול לחבירו אינו נפלט כולו לגמרי ולפי שנשאר בלע מועט בכלי סגי לן בהגעלה ולא מצריכינן לבון וא"כ ליכא למידק מהכא דסגי לן בגיעול תבשיל וסו' דפ' דם חטאת איתמר אליבא דר"ט ולית הלכתא כוותיה. ותו דרב אשי דהוי בתרא נייד מהך אוקמתא משום דלא משמע ליה דבגיעול תבשיל לחודיה סגי וכו' עסה"ד ונמצאו ד' הרשב"א דחויין מעיקרן עכ"ל:

ואנא זעירא תמהני עליו שנכנס בעובי הפרצה לדחות דברי גדול המורים הרשב"א ז"ל, ואחרי בקשת המחי"ר מכת"ר אין מקום לכל דחיותיו. הנה מ"ש דע"י גיעול דבישול נשאר עדיין בלע מועט אלא דגבי שלמים אוקמיה אדאורייתא והיינו דצריכינן לט' דנעשה גיעול כונתו לומר דודאי ע"י הבישול אינו מוציא כל הפליטה ופולט אח"ך בבישול הב' ולפי שק' לזה איך מותר לבשל שלמים הלא מחר פולט עוד וכבר עבר זמנו והוי נוחר לז"א דאוקמי' אדאוריית' ובזה נדחית ראית הרשב"א דדוקא בקדשים הוא דמתיר הש"ס משום דאוקמוה אדאוריי' אבל בשאר איסו' אסור כיון שפולט עוד זה כונתו ז"ל. ואחרי המחי"ר זה לא יתכן שנאמר אחר שנעשה נותר אדאורייתא ויתבטל ברוב דהא גבי נותר גלי רחמנא יתבטל ברוב מדאצריך שבירה בכלי חדס ומריקה ושטיפה בכלי מתכת וכן פרש"י בביאורו עהת"ו פ' צו ע"פ וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר וז"ל לפי שהבליעה שנבלעה בו נעשה נותר וה"ה לכל הקדשים וכ"כ סמ"ג בה' חמץ הב"ד הרא"ם שם. ונמצא מצינו חומרא גבי נותר דאילו בכל האיסו' בטיל ברובא ואילו גבי נותר גלי רחמנא דצרי' שבי' בכ"ח והגעלה במתכת ואע"ג דאין לך בישול שאינו רוב על הבליעה אלמא גלי רחמנא גבי נותר דלא לבטיל ברובא ובשלמא לפי מה שפירשנו בכונת התוס' והרא"ש והיא שי' הרב ש"ך דמ"ש אוקמיה אדאורייתא היינו שמתבטל לגמרי כל הבליעה קודם שיהיה נותר ניחא לומר אוקמי' אדאוריי' ולבטיל ברובא כיון שעדיין אין שם איסור עליו וכמ"ש בש"ס היתירא בלע אבל לשי' הפר"ח שרוצה לפרש דמ"ש אוקמיה אדאורייתא ר"ל על המותר הבלוע תוך הכלי ופלטו לאחר זמן איסו' דאמרי' אוקמיה אדאורייתא זה ק' לשמוע שנאמר גבי נותר דלבטיל ברובא היפיך מה שלימדנו התו' דבנותר לא בטיל ברובא ולא עוד אלא שאנו משתמשים בלשון דאוקמיה אדאורייתא ואורייתא מכרזת ואומרת להיפיך שהנותר לא בטיל ברובא כמה רחוק זה הפירוש מן הדעת. ולא זו בלבד אלא שהרב פר"ח ניחא ליה לומר גבי נותר דלבטיל ברובא ולא ניחא ליה בדינו של הרשב"א לו' דלבטיל ברובא אותו הבלע המועט הנשאר בשאר איסו'. עני מרי רכב ישר' יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא השתא ומה גבי נותר דבפירוש אמרה תורה דלא לבטיל אמרת כי על היות בליעה קלה אחר הגיעול בטלה ברובא בשאר איסורי' דבהדיא אמרה תורה דלבטילו ברובא לא כ"ש דבליעה מועטת דאחר הגיעול בטלה ברובא

ומ"ש עוד ותו דכיון דאסיקנא בקשיא מצינן לתרוצי דהא דמצריכינן הגעלה משום דבט' דנעשה גיעול לחבירו אינו נפלט כולו לגמרי ולפי שנשאר בלע מועט בכלי סגי לן בהגעלה ולא מצריכינן ליבון וכו' וסו' דפ' דם חטאת איתמר אליבא דר"ט ולית הלכתא כוותיה עכ"ד כונתו ז"ל דתי' הש"ס נעשה גיעול לחבירו הוא לישב דעת ר"ט ולית הלכתא כוותיה אלא כחכמים ולדידהו לא אמרי' נעשה גיעול וסו' דסו' ע"ז דפריך אבריית' דשפוד והאסכלא תני חדא צריכין ליבון ותניא אידך גבי קדשים מגעילן ומשני כל יום נעשה גיעול ופריך א"ה הגעלה נמי לא לבעי אשר עליה בנה הרשב"א יסודו אומר הרב דהקו שהניח הש"ס יש לישבה דמשום שנשאר בלע מעט סגי בהגעלה אחר הבישול הא' ואילו היה הבישול הא' היה צריך ליבון ולעולם מעט בלע נשאר ודלא כהרשב"א זה כונתו ז"ל. גם בזה אחר המחי"ר מכת"ר הרמה כמה דבריו תמוהים ולא ידענא מאי קאמר מר שאם זה התי' דנעשה גיעול הוא דלא כהלכתא מאי מוכחי מיניה תוס' והרא"ש וכמ"ש בעניו' בריש אמי"ר. ועוד מהו זה שכ' הרב פר"ח דמשום דנשאר מעט בלע סגי בהגעלה וכי דילא הכי בשאר איסו' הלא כ' הרא"ש בסו' ע"ז והב"ד הטור וב"י בסי' קכ"א דכלי שתשמישו ע"י האור וצריך ליבון אין מועיל לו הגעלה לפי שפולט תמיד בכל הגעלותיו ודמי לכלי חרס וע"ש בהרא"ש סי' ל"ד שנסתייע מסוגיא זו ע"ש והשתא מ"ט גבי קדשים מועיל הגעלה אחר הבישול א"ת מט' אוקמיה אדאורייתא אפי' הגעלה לא בעי וכדכתב הרב בט' הראשון אל"ו לא מט' אוקמיה אדאורייתא קאמר אלא מדינא ובאמת אינו כן שכל דבר הצריך ליבון אינו מועיל לו אפי' ק' הגעלות והוי דומיא דכ"ח שפולט תמיד בכל הגעלותיו. ועוד יש לתמוה עליו גם כי יהיבנא ליה להרב ז"ל כל דיליה אפי"ה יש מכאן עצמו ראיה לדברי הרשב"א דע"כ לא אמרי' הכא שנשאר עדיין בלע מועט וצריך הגעלה כדי להסירו אלא מפני דבשפוד ואסכלא עסיקינן שתשמישן ע"י האור וצריכין ליבון שהוא הכשר גדול וזה לא עשה אלא הכשר קטן דגיעול תבשיל דהיינו כהגעלה דעלמא לכן נשאר בו בלע מועט וצריך הגעלה ב' לדעתו ז"ל דבהכי סגי אבל בקדי' שתשמישה ע"י תבשיל ודאי סגי בגיעול דבישול דכבולעו כך פולטו ותו אין צריך שום הכשר אחר ונמצא דינו של הרשב"א יפה נלמד מברייתא זו גם לפי הנחותיו ופירושיו של הרב ז"ל:

ומ"ש עוד הרב פר"ח ז"ל ותו דרב אשי דהוי בתרא נייד מהך אוקמתא משום דלא משמע ליה דבגיטול דתבשיל לחודיה סגי גם זה אינו מספיק לדחות דברי הרשב"א וכבר תמה עליו בזה הרב ער"ה דאפשר דמאי דדחקו לרב אשי הוא משום דאסקינן בקשיא הגעלה נמי לא לבעי ע"ש אבל בעיקר דינא דנעשה גיעול מודה. באופן כל דברי הרב פר"ח תמוהים ודברי הרשב"א אין זזים ממקומן ואין חולק בפירוש על הרשב"א התוס' והרא"ש ואפ' מסכימים לדעתו. אכן מה שהוסיף הרב ש"ך ז"ל ואמר שכל אותם הראשונים ז"ל שסוברים גבי חמץ דהתירא בלע ושכלי חמץ הצריך ליבון די בהגעלה כולם קיימי בשיטת הרשב"א דאין לחלק בין קדשים לשאר איסורים יפה השיב ע"ז הרב פר"ח ז"ל דאין להוכיח מזה דהא איכא תי' דרב אשי בש"ס ומוקי לברייתא דבעי הגעלה ממש ושמא יסברו הראשונים הנז"ל דרב אשי לית ליה תי' דרבא דנעש' גיעול וגיעול דתבשיל לא מהני וא"כ אין להוכיח מכאן דהראשוני' הנז' קיימי בשי' הרשב"א ובזה הפר"ח הדין עמו. ועמ"ש עוד הרב פר"ח דדעת מרן כדעת הרמב"ן דחמץ מקרי איסו' בלע דשמו עליו וגם בשר מקרי איסו' בלע ע' מה שהשיגו הרב ער"ה שם ולפי שאינו מענינינו לא נאריך בו:

עוד כ' הרב ב"י ז"ל שם וכן למה שאכתוב בסי' שאחר זה בשם סמ"ק נבי תחיבת כף לית ליה דהרשב"א אם לא עפ"י ט' הא' שכתבתי לדברי רי"ו ע"כ ובסי' צ"ד כ' הרב"י ז"ל וכ' עוד בסמ"ק יש לתמוה כשהכף בת יומא ויש ס' מן הכף דאמרי' דהקדירה מותרת והכף אסורה בין עם בשר בין עם חלב ולמה כיון שיש ס' בקדירה מן הכף א"כ יחשב לכף כהגעלה מבליעה ראשונה ויהי' לה דין הקדירה עצמה אם בשר בשר ואם חלב חלב וי"ל דלמא אתי למטעי אטו היכא דלא נתחבה הכף בקדירה כי אם מקצתה ועוד דהגעלה אינה מועלת כי אם דוקא ברותחין כו"כ שמעלין רתיחה ולענין הצרכת ס' אפי' אינה מפלת רתיחה רק שתהא היד סולדת בה ועוד דמספק רתיחה מצריכינן ס' והגעלה אינה מועלת כ"א ודאי רותחת ועוד אנו מצריכים ס' מכל הכף אפי' בס' תחובה כולה והגעלה אינו מועיל כ"א בודאי החובה כולה עכ"ל ודברים אלו שלא כדעת הרשב"א שכ' רבינו בסי' שקודם זה דלדידיה כיון שיש ס' אעפ"י שהוא ן' יומו הרי נחלש ונקלש ט' החלב ומותר להשתמש בה אח"ך בשר מיהו לט' הא' שכתבתי לדעת רי"ו אפשר דהרשב"א מודה נמי בדין זה עכ"ד הרב"י ז"ל:

הנלקט מזה דהך סברא דנעשה גיעול לחבירו ושע"י הבישול נפלט כל הבליע' דאמר' רבינו הרשב"א ז"ל וגם רבינו הטור ז"ל פסקה להלכה מצאנוה סגיא כח והיא ס' הראב"ד בפי' לת"כ כמ"ש לעיל ובשי' זו פשיטא דקאי העיטור שהביא הטור ז"ל אעפ"י שהיק' עליו על כלי חרס מ"מ הסברא אמת היא ומה שקרא ערער עליה רבינו הב"י ז"ל מדברי תוס' והרא"ש כבר ישבה הרב ש"ך ז"ל בטו"ט גם הרב תפארת שמואל ז"ל בחי' על הטור כ' כן גם רמ"א ז"ל בד"מ כ' על דברי הרב"י דלענין דינא לא פליגי ע"ש ואעפ"י שהרב פר"ח ז"ל דחה דברי הרשב"א כבר בא רעהו הר' פר"ת ז"ל שם וכ' שנראין לו ד' הרשב"א גם הרא"ה ז"ל בבד"ה מסכים בזה עם הרשב"א. גם מתוך דברי סמ"ק שהביא הב"י בענין הכף מתבאר כדעת הרשב"א במקצת דהך תי' דנעשה גיעול לחבירו לקושטא דמלתא אתמר בש"ס והדין דין אמת דגיעול דתבשיל מפליט כל הבליעה אלא שאפ"ה אוסר הכף מפני החששות שכתב שמא לא נכנסה כולה או שמא לא היתה רתיחה כהוגן והיינו כתי' קמא דהראב"ד שכ' בריש אמי"ר וע"ז מסתפק רבינו הב"י דשמא חו' בדין עם הרשב"א או שמא הוא כתי' קמא שאמר על רי"ו ואינו חולק. ומעתה ניהדר אנפין לנ"ד ונאמר בעצמות האלו שעושין מהם כלים דבלי ספק נתבשלו כמה פעמים ברתיחות גדולות כדי לנקותן מלכלוכן זהו בעצמו הגעלתן וכבר פלטו כל האיסור הבלוע בהם ופשי' דמותר להשתמש בהם אח"ך ואע"ג דעצמות אלו איסור בלעו והרשב"א לא התיר אלא היכא דהתירא בלעו מ"מ יש הפרש גדול בין נ"ד לההיא דהרשב"א דההיא דהרשב"א כל עצמו לא בא להגעיל הקדירה שתפלוט בליעתה אלא לבשל הירקות הוא צריך ואיכא למיחש מיהא לכל אותם החששות שחשש השמ"ק והראב"ד דשמא לא יגיע הבישול הב' עד מקום בישול הראשון ומחמת כל חששות אלו לא סמכו להקל אלא היכא דהתירא בלע משא"כ בנ"ד כי כל כונת הבישול והרתיחה הוא בכונה מכוונת להגעיל ולנקות העצמות האלו מכל טינוף ולכלוך תו ליכא למיחש ולא חדא מכל חששות אלו כי אי מתרמי דאיזה עצמות נשארו חוץ לרתיחה הנה לא זורו ולא חובשו ולא ניקו מלכלוכן וטינופן ובהכרח מחזירן ליורה ומרתיחן שנית עד יצאו מלובנים ומנוקים מכל טינוף וזהו בעצמו הגעלתן והרי פלטו כל בליעתן ומותר להשתמש בהם. ודבר זה ברור אצלי עד שלא היה צריך לראיה כי אין לך הגעלה גדולה מזו רק הארכתי בזה לבל יאמר האומר כי ההגעלה צריכה כונה להוציא בליעת האיסור מתוכה לזה הוכחנו מכל הנז' דאינו כן ואפי' אם לא נתכוון להפליט הבליעה מן הכלי אלא לבשל תבשילו מקרי שפיר הגעלה כ"ש הכא דמתכוין להסיר גיעולו ולכלוכו דודאי הגעלה גמורה היא וע' להר' ברכ"י א"ח סי' תמ"ז אות כ"ד משם רבינו גרשום ז"ל. ונוסף גם הוא כי עצמות אלו בעת שמגעילין אותם כבר עבר מעל"ע מזמן בישול וטעמן פגום וכבר כ' הרב פר"ת ז"ל שם ז"ל לענין הלכה הגם כי דברי הרשב"א נכוני' ונכוחים כיון דכמה רבוואתא פליגי עליה אין לסמוך להתיר זול בהיכא שהבלוע פגום עז"ה קדירה של מתכת בלוע' מבשר ושהתה מעל"ע שבליעת הבשר שבה פגום הוא ובישל בה אח"כ ירקות או מים יכול לבשל בה חלב בלי שום תקון להיותו פגום וע' לקמן סי' קכ"ב עכ"ל וה"ן בנ"ד דטעמן פגום גם החולקים על הרשב"א מודים דרבנן דשרי להשתמש בהם שהרי פלטו כל בליעתן ותו ליכא למיחש למידי וכו' ולענ"ד פשוט וברור:

ועוד יש בידינו ט' להיתירא בנ"ד בצירוף הס"ס שמא לא נתבשלו כלל כמ"ש לעיל. דהנה נפל מחלוקת בין רבני האחרונים ז"ל לענין ישון כלים אי מהני בכל האיסורין ישון י"ב חדש כי היכי דמהני. גבי י"ן כמבואר בטוש"ע סי' קל"ה סי"ו ומבואר בפ"ב דע"ז דף ל"ב ובהר"ן לשם דאחר ישון היב"ח הט' הבלוע הוי עפרא בעלמא והנה הרב ח"ץ בסי' ע"ה וסי' פ' התיר קדירות בפסח ע"י ישון יב"ח והסכים עמו הגאון מהר"ר נפתלי כ"ץ ז"ל וכן דעת הרב שבות יעקב ח"ב סי' ח' להתיר והרב ח"ץ שם האריך להוכיח כן בראיות עצומות ע"ש. אכן הרדב"ז סי' תשל"ט והר' דבר שמואל סי' קנ"ג והר' ב"ד חיו"ד סי' ע"ג. כתבו דאין מועיל ישון אלא לכלי יין ולא לשאר איסורים ט"ש. והר' פנים מאירות הוב"ד שם בהר"ץ ג"כ חלק עליו ואסר. וכבר בא חכם מוה"ר חיד"א ז"ל בס' חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות פ"ו ותמ"ה יקרא על כל הפוסקים האחרונים שהעלו בכחא דהתירא דאשתמיט מינייהו תשובת הרשב"א מפורשת בח"א סי' תקע"ה והביאה בקיצור הרב ב"י כו' סי' קכ"א דבהדיא כ' דלא מהני ישון אלא בכלי' יי"ן ולא בשאר איסו' והיתה העלמ"ה מעיני צדיקי' וסיים הר' חיים שאל וכתב ז"ל איברא דבתשו' הרשב"א הנז' יש לדקדק דלמה לא מהני ישון בכל האיסו' והלא אחר יב"ח נעשה כעפרא וכטעמיה דהרב ח"ץ ז"ל עכ"ד. גם הרב הגדול מהרי"ט ז"ל בס' ער"ה יו"ד סי' צ"ג אות ה' הביא כל דברי האחרונים הנז' וכ שלא ראו דברי הרשב"א הנז' וכ' עוד שגם התוס' בזבחים ד' צ"ה ד"ה עירה והר"ן פ' כל הבשר ד"ה סכין ששחט כ' להדיא כדברי הרשב"א. וכ' עוד שכן נר' ממ"ש הרמב"ם סו' פ"ו דמ"א קדירה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח לעול' וכן כ' ריש פי"ז וע' בכ"מ עכ"ד הנה מה שרצה להוכיח מדברי הרמב"ם יש לדחות כמו שיבא לקמן בע"ה. אכן התוס' והר"ן בהדיא כ' כדברי הרשב"א דאין דין ישון אלא בכלי יי"ן ולא בשאר איסורין ולכאורה נר' פשוט דאית לן למינקט כדעת האחרונים האוסרים ואין לסמוך על האחרונים המתירים אחרי שנעלם מהם דברי הראשונים ואין ס' דאילו הוו חזו דברי הראשונים הוו הדרי בהו ולא ראינו לא' מן הראשוני' חולק על תוס' והרשב"א והר"ן האוסרים בודאי כוותייהו אית לן למינקט

אכן כל היד המרבה לבדוק ימצא דיש מן הראשונים חולקים על הרשב"א ודעמיה ואע"ג דלאו בפירושא איתמר מכללא איתמר דהנה צריך להבין מה יענו הראשוני' הנ"ל לכל אותם הראיות שהביא מהר"ץ ז"ל שנראות אמתיות וחזקות כמו שתמה הרב חיד"א ז"ל. וראיות הר"ץ ז"ל הם מחמץ שחרכו וחרצנים וזגים ודורדייה דיי"ן שמותרין מפני שנעשו עפרא בעלמא וכן בריה שאין בה עצם דמותר אחר יב"ח דנעשה עפרא בעלמא ע"ש. ודרך הלוכי ראיתי למהר"ץ שם שכ' אעפ"י שר"ת סובר דדורדייה היינו שמרים שנתמדו אבל לא נחמדו נקר' שמרים וכו' אני כבר הקשיתי עליו מדאמרי' במגי' כחמר'דיתיב על דורדייה וכו' ושקט הוא אל שמריו עכ"ד. ואחרי בקשת המחי"ר מכת"ר לא מצאתי מקום לדחיה זו כי בהדיא אמרו התוס' בע"ז ד' ל"ד ע"א ד"ה דורדייה והר"ן לשם בשם ר"ת כי בלשון התלמוד מחלק אותם כי אותם שלא נתמדו קורא אותם שמרים ואותם שנתמדו קורא אותם דורדייה אבל קודם סידור התלמוד לא היו עושין חילוק זה והש"ס במגילה שם הודיענו אמרו חכמי ישראל לאחשורוש זיל לגבי עמון ומואב דיתיב על דורדייה שהוא תרגומו של שמרים וכן כתב הערוך ערך דרד אך שמריה תרגומו דרדייה ע"ש. ובאותו זמן שדברו עם אחשורוש לא היו מחלקים בין שמרים לדורדייה. וגם התלמוד מה שמחלק בין דורדייה לשמרים אינו אלא היכא שיש נפקותא דדינא לחלק ביניהם וכאן אין שום נפקותא וזה ברור. אוך שיהיה כל ראיות מהר"ץ שם חזקות. והנני מוסיף על דבריו שכ' רמ"א בסי' פ"ז סיו"ד בשם שבולי הלקט עור הקיבה לפעמים מולחין אותו ומיבשין אותו ונעשה כעץ וכו' מותר דמאחר שנתיבש הוי כעץ בעלמא ואין בו לחלוחית בשר ע"כ. וע' להגאון נודע ביאודה ז"ל מ"ק סי' כ"ו העלה בכחא דהתירא בשלחופית דג טמא שמניחים בתוך משקה מט' שהוא יבש כחרס ונעשה עפר' בעלמא ובדף ל"ו עא"ב האריך בדברי הרמב"ם בכמה דוכתי שכ' דיבש כחרס לא נשאר בו שום טומאה וכתב דיצא לו זה ממתני' דטהרות פ"ח משנה ו' כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מלאכול לכלב ע"ש וכ' הגאון הנ"ל שם כי דינו של השבלי הלקט הנז' לקוח מדברי הרמב"ם הנז' עש"ב:

גם בדין המומיא שהוא בשר מת יבש הרדב"ז גופיה בח"ג סי' תקמ"ח העלה דמותר באכי' הואיל והוא יבש הוי עפרא בעלמא ושוב פקפק מט' איסור הנאה והתיר ע"ש ונמשך אחריו מהריק"ש ז"ל אעפ"י שהר' גו"ר כלל א' סי' ד' חלק על הרדב"ז ע"ש היינו מט' איסור הנאה אבל מוד' הוא דמותר באכילה הואיל ונפסל מלאכול לכלב ע"ש. וע' להרב זרע אמת ריש סי' מ"ח מח"ב מה שהעלה. וע' עוד להרדב"ז שם סי' תע"א העלה בהתיר המר באכילה אעפ"י שהוא דם קרוש מפני שנתיבש והוי עפרא בעלמא וכן העלה הרב פר"ח בתשו' מים חיים סי' יו"ד והר' בעי חיי יו"ד סי' ק"ג ע"ש וע"ש בהרב פר"ח מה שחילק בדעת הרא"ש בין כשהאיסור מעצמו להיכא שנבלע בו איסור מחמת דבר אחר דאז לכ"ע כשנתיבש ונעשה עפרא מותר ע"ש. ושורש לדין זה דעפרא הוא מהש"ס בכורות דכ"ג וע"ז ד' פ"ז גבי נבלה מוסרחת מחלוקת בר פדא ור"י דלמר בנפסלה מלאכול לגר ולמר בנפסלה מלאכול לכלב וכבר האריך הגאון נודע ביאודה דלכ"ע יבש כחרס נפסלה מלאכול לכלב והוי עפרא בעלמא ושריא לכ"ע וע' מה שציין עוד הרב עקרי הד"ט יו"ד סי' ט"ו אות א' וסי' י"ז אות ט'. וע' פחד"י מערכת מ"ם אות מוסקו כל מה שציין. ולנו לדעת מה יענו הרשב"א והר"ן והתוס' האוסרים ישון בשאר איסו' ולמה הלא ט' דישון יי"ן מותר הוא משום דנעשה עפרא בעלמא והרי מצינו גם בשאר איסו' היתר זה ובפרט להרדב"ז ק' דסותר את עצמו. ובהכרח צריכי' אנו לחלק בין איסור בעיניה לאיסור בלוע דכשהאיסור הוא בעין ומתיבש יפה יפה מחמת ששולט בו הרוח והאויר אם נתיבש כחרס ודאי מודים דרבנן דהוי עפרא בעלמא ושרי אך באיסור הבלוע תוך פנימיות הכלי והוא שמור שם מן הרוח והאויר אית להו להראשונים הנז' דאינו מתיבש וגם בעבור זמן ארוך עוד טעמו בו וריחו לא נמר וחוזר ופולט כשישתמשו בו. אלא דעדיין צריך להבין לדעתם ז"ל מה בין י"ן לשאר איסו' והלא בי"ן ודאי דט' דמועיל הישון הוא משום שחזר להיות עפרא בעלמא ולמה ישתנה בשאר האיסור לומר דלא הוי עפרא:

וצריך לומר דשאני י"ן הואיל ותשמישו בצונן אינו בולע הרבה בתוך פנימיות הכלי משא"כ בשאר איסו' דבליעתן ע"י חמין ברותח נכנס הבליעה בפנימיות הכלי יותר ומש"ה לא סגי בישון ומהט' הנ"ל והכי דייקי דברי התוס' דזבחים הנ"ל ותשו' הרשב"א הנז'. והנה המרדכי כ' פ"ב דע"ז סי' תתנ"א והביאו הרב"י סוף סי' קליה ז"ל פ' ראבי"ה דאם הוחם י"ן בכד של חרס אין לו תקנה להשתמש בו יין חם אם לא שילבננו בכבשן ואם בכלי מתכת הוחם צריך הגעלה והרא"ש מבונבירק פסק דוקא בכלי חרס עכ"ל. פשט דברי המרדכי מורין דאם נשתמשו בחמין אין שום הכשר מועיל להן אפי' ישון יב"ח משום דכיון דבלעי בחמין נכנס הבליעה בפנימיות הכלי ולא הוי עפרא אחר יב"ח כיון שהטעם שמור ומכונס שם אם אח"ך משתמש בו בחמין כבולעו כך פולטו אבל הר"מ שחולק וסובר להתיר בכל הכלים חוץ מכלי חדש נר' טעמו דסובר דגם אם נשתמשו בו בחמין ונבלע בפנימיות הכלי הוי עפרא בעלמא אחר יב"ח חוץ מכלי חדש דמשונה בליעתו כמבואר בש"ס והובא בטור שם ריש הסי' ז"ל וכלי חרס משתנה בליעתו וכו' ומאימתי שבעו מפעם ב' ואילך באופן דנראה דפשט מחלוקותם הוא אי בבליעה ע"י חמין מהני ישון דלדעת ראב"ד בליעה ע"י חמין לא מהני בה שום הכשר ואפי' ישון ולדעת הר"מ מהני כל הכשר וכ"ש ישון וכ"נ דעת הרב"י ז"ל שהביא דברי המרדכי אלו בסו' הסי' סמוך לדין הישון אכן דעת הגאון רמ"א אין נראה כן מדהביא הך דינא דהמרדכי בסעיף ו' אחר דיני עירוי וכ' והא דכלי חרס מהני ליה ערוי בדלא נשתמשו בו רק בצונן וכו' ומדלא נטריה להך דינא עד סוף הסימן דשם הוזכר דין הישון משמע דס"ל דפלוגתייהו אינו אלא לשאר הכשרים אבל ישון מועיל לכ"ע. והנה אי יש חי' בין שאר הכשרי' לישון פלוגתא דקמאי היא הובאה בטור לעיל בדין כלי נתר וז"ל הטור כלי נתר והן העשויין ממחפורת של צריף אין להם טהרה עולמית כ' הראב"ד אפי' ישון יב"ח והרמב"ן כ' דמהני להו ישון ולזה הסכים א"א הרא"ש ע"כ וכתב הרב ב"י שהרא"ש כ' על דברי הרמב"ן דהכי מסתבר דלא גרע מחרצנים וזגים ודורדייה דארמאי אבל הרשב"א שאין מחוור בעיניו דברי הרמב"ן שאין זה לשון עולמית דאדרבא טהרה עולמית יש להן אלא שאין להם טהרה יומיית וכו' ועוד דמסתברא וכו' ומה שהביא ראיה מחרצנים וזגים אינו דקים להו לרבנן דאין לחות שביין ושבחרצנים מתקיים אלא יב"ח ולאחר מכאן נעשה עץ וכן הטעם בדורדייה דלאחר יב"ח לחותו כלה ונעשה עפר בעלמא עכ"ל הרשב"א וגם הר"ן כתב כדברי הראב"ד שלא כדברי הרמב"ן עכ"ל הב"י:

והנה מ"ש הרשב"א דשאני חרצנים וזגים דקים להו לרבנן שאין הלחות שבהם מתקיים יותר מיב"ח וכן דורדייא נעשה עפר וכו' צריך ביאור דאמאי לא נימא גם בבלוע בתוך כלי נתר דיהיה עפרא ואין לומר דסו' דכיון שהוא בלוע תוך הכלי לא הוי עפרא דבהדיא אמרו בש"ס דנאדות הגוים וקנקניהם הבלועים מי"ן משתרו לאחר יב"ח אלמא אפי' איסור הבלוע הוי עפרא ע"י ישון ומה שכתבו הרשב"א והראב"ד דדמי לחרם הדריאני ואפי' אחר יב"ח אסו' ואיסורן איסור הנאה ע"כ ק' לשמוע מה ענין חרס דהדריאני שמבואר בשבת ד' ל"ב שהיין היה נשמר תוך החרסים של קרקע בתולה ואח"ז רב היו שורין אותו במים ויוצא יין משובח יותר משלנו ונמצא גופו של איסור עומד משתמר שם ואמרו שם דאפי' לסמוך בו כרעי המיטה אסור אבל בכלי נתר לא אמרו שעושין מהחרסין יין ואין שם ממשו של איסור אלא ט' דוקא ולמה לא מועיל ישון וכבר השיגו בזה הרא"ה וכ' מה ענין חרס הדריאני לכאן ע"ש בבד"ה. וכבר הש"ס שם גבי חרס הדריאני פריך בהדיא ומאי שנא מקנקנים ומשני התם ליתיה לאיסור בעיניה הכא איתיה לאיסור בעיניה. ותו ק' אם דברי הראב"ד והרשב"א הם כפשטן שרוצה לאסור כלי נחר בהנאה אפי' אחר ישון יב"ח ק' טובא דמאי קאמר ר' יוסנא אמר ר' אמי בד' ל"ג ע"ב כלי נתר אין להם טהרה עולמית ופשטא משמע דאין להם הכשר כדין כל כלי הגוים הניתרים ע"י ההכשריות המבוארי' שם בסוגיא שכשוך והדחה וערוי וקליפה וישון ויש חילוק גדול בין חרס הדריאני לאיסו' הכלים כי חרס הדריאני נקרא ממשו של איסור ואוסר בהנאה כמבואר שם במתני' אבל כלי הגוים אינה אוסרת בהנאה כמבו' שם במתניתין פלוגתא דר"מ וחכמים נאדות הגוים וקנקניהם אסורין בהנאה וחכמים מתירין והל' כחכמים וכן פ' הטור סי' קל"ד וש"ע סי' קל"ז אם נתנו יין בתוך כלי הגוים בלי הכשר לא נאסר אלא בשתיה והשתא אם דברי הרשב"א כפשטן ק' תרתי חדא דלא הו"ל לר' אמי לעשות דין חדש בזה אלא היל"ל כלי נתר כחרס הדריאני ולא יותר. ותו דתלמודא מייתי להאי מימרא בדין הכשר כלי הגוים שאינן אוסרין בהנאה אלא בשתיה וקאמר אין להם טהרה עולמית ואם נתן ישראל יין בתוכו אסו' בשתיה כדין כל כלי גוים שאוסרין בשתיה ולא בהנאה ולדברי הרשב"א הו"ל לתלמוד' לקבוע דינא דר' אמי דכלי נתר לעיל בשמעתתא דחרס הדריאני שאוסרין בהנאה שיש שם ממשו של יין:

ולכן מכת כל הקושי הנז"ל אומר אני דאין כונ' הרשב"א כפשוטו לאסור כלי נתר בהנאה כחרס הדריאני אלא שבא לחלוק על הרמב"ן שרוצה להתירו ע"י ישון ומשו' דאחר יב"ח לחותו כלה ואין לו מה לפלוט לזה אמר דאינו כן דדוקא בכל הכלים של יין שבליעתן מועטת ואינו בולע אלא כדי קליפה כמבו' בטוש"ע סי' קל"ה הוא דאמרי' דע"י ישון יב"ח כלה לחותן והוי עפרא אבל כלי נתר שבליעתן מרובה ונכנס בפנימיות עובי הכלי אותה הבליעה משתמרת שם אפי' אחר יב"ח וחוזר ופולט והביא ראיה לזה מחרס הדריאני שמשתמר היין בתוכו זמן מרובה אעפ"י שאינן שוין לגמרי דהתם אחר זמן מרובה כששורין אותו במים יש בו ט' וחזותא של יין נמצא ממשות היין שמור שם וכאן אין נשמר אלא טעמו ולא ממשו והראיה שכששורין אותו במים אינו נעשה יין מ"מ בליעתו מיהא משתמרת לענין שאינן נעשית עפרא ולכן אין להם היתר בישון ושאני זגין ודורדייה מפני שהם באויר ואינם שמורים תוך פנימיות דופן הכלי קים להו לרבנן שכלה לחותן. ומ"ש אסורין ואיסו' הנאה לא אכלי נתר קאי אלא אחרס הדריאני והכי קאמר דמי לחרס הדריאני שאפי' לאחר יב"ח אסו' ואיסו' איסור הנאה ומשום שממשות היין כנוס ושמור בתוכו דכוותא בכלי נתר אמרי' הכי לענין טעמו לא לענין ממשו ונפק"מ דאין ניתר בישון כי גם אחר זמן מרובה מוציא ט' בליעתו ואוסר היין בשתיה כדין יין שנשרה בתוך כלי גוים בלי הכשר כנלע"ד בכונת הרשב"א ז"ל ודכוותא ממש מתפרשין דברי הר"ן ז"ל. ולכשתדקדק יפה בדברי הרשב"א תמצא כן שדין כלי נתר הביאו בשער ו' ד' קנ"ד ע"א שהוא דין הכשר כלים ואילו בשער ג' שהתחיל דין איסור הנאה בד' קמ"א ע"א הביא דין חרס הדריאני מפורש ולא הזכיר עמהם כלי נתר הרי זה מורה באצבע כמו שכתבתי. ואעפ"י שראיתי להרשב"א עצמו בתשו' סי' מ"א שכ' ממש כדברי' אלה והוסיף וכתב ז"ל א"נ דורדייא קים להו דאין לחותן מתקיימת כל יב"ח אבל נתר בולע הרבה והיין נקרש בתוכו כחרס הדריאני עכ"ד הנה מ"ש והיין נקרש בתוכו סותר פירושינו מ"מ אומר אני שבקיה להרב ז"ל דאיהו דחיק ומוקים אנפשיה וכונתו כמו שפי' ומלות נקרש בתוכו אסיפא קאי אחרס הדריאני כנלט"ד בישוב דבריו:

ועדיין צריך לתת לב על הקושיא שהיק' להרמב"ן מתיבת עולמית דאי יש להם טהרה בישון מאי עולמית דקאמר ונרא' לישב דעת הרמב"ן ולמדתי כן מתוך דברי הרא"ה ז"ל דמלת עולמית חוזרת על מלת טהרה ור"ל כ"ז שישנו להאיסור שם וצריך הוא לטהרה להסירו משם ע"י ההכשריות הידועים אינו מועיל לו אבל הישון ענין אחר הוא שכבר כלה ונאבד ואינו שם ובזה לא דיבר הש"ס ונכון הוא. ובזה צדק הרב ער"ה ז"ל שם בסי' צ"ג שכ' שנר' דעת הרמב"ם שכ' בה' מ"א פ"ו קדירה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח לעולם דקאי כדעת הרשב"א ודעמיה דאין מועיל ישון לשאר איסו' חוץ מי"ן עכ"ד ולכאורה היה מקום לדחות דהלא מצינו גבי כלי נתר מלת עולמית ונחלקו עליה הראשונים ז"ל הנ"ל ולדעת הרמב"ן ודעמיה לא קאי אישון אלא אשאר הכשרים ודכוותא הוה מצי למימר בדעת הרמב"ם ותו ליכא למילף מיניה מידי. אכן עם האמור ניחא דגם הרמב"ן לא מיעט ישון ממלת עולמית אלא משום דסמיך אמלת טהרה דר"ל דישנו לאיסו' שם וצריך הוא לטהרה אבל דברי הרמב"ם שאמר אסו' להשתמש בכלי לעולם ודאי גם ישון בכלל וצדקו דברי הר' ער"ה ז"ל:

תוכן העניינים

כפי אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה