כפי אהרן חלק ב· רבי אהרן בן עזריאל
אורח חיים
סימן א
מעשה שהיה שהיו קוראים בתורה בחול ונמצא פיסול בס"ת והחזן לבלר בקולמסו תיכף ומיד תיקן כנעית ועדין לחלוחית הדייו קיימת וגמר הקריא' עם העולה ובירך. ויש שפקפקו שכיון שעדין, הדייו לחה לא עלתה הקריאה והס"ת אינו כשר עד שיתיבש הדייו משום דהוי כתב שיכול להזדייף לשאול הגיעו האם יש מקום לדברי' אלו
תשובה נלע"ד דאין כאן מקום פקפוק דאיברא לגבי גט כתבו הרבה מהראשונים ז"ל הוב"ד ביתה יוסף סוף סי' ק"ל דצריך שלא ליתן הגט ליד האשה עד שוהיו החתימות יבישות ופ'. גם בש"ע שם. מ"מ נראה דלאו מטעם שהכתב כשהוא עדיין לח אינו נקרא כתב אלה מט' אחרינא ודבר זה מבואר בגיטין דכ"ב פלוגתא דר"י ן' בתירא וחכמים והכי איתא התם אין כותבין לא על הנזיר המחוק ולא על הדפתרא מפני שהוא יכול להזדייף וחכמים מכשירין ובש"ס מוקי פלוגתייהו בפלוגתא דר"א ורבנן דר"י ן' בתירא ס"ל כר"מ דעידי חתי' כרתי והאשה הבאה להינשא מתירין אותה ע"י קיום עידי חתי' וחיישי' דילמא הוה כתיב בגט איזה תנאי ומחקתיה ואינו ניכר כיון דיכול להזדייף. וחכמים סברי עידי מסי' כרתי והאשה הבאה לינשא אין ב"ד מתירין אותה עד שתביא עידי מסי' לפנינו ויראו את הגט ואי איתא דהוה ביה תנאה מדכר דכירי עיין בפירש"י ותוס' ופ' כל הפוס' ה' כחכמים ותו איתמר התם אמר ר"א לא הכשיר ר"א אלא בגיטין אבל בשטרות לא דכתיב ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים ור"י אמר אפי' בשטרות ופירש"י לא הכשיר אלא בגיטין דאינן עשוים אלא להיתרא לאלתר ושוב אינה צריכה לגט אבל בשטרות דקיימי לגוביינא עד זמן ארוך שמא ישכחו עידי מסי' את הדבר ע"כ וע"ש בתוס' ד"ה אבל. וז"ל הטור סי' קכ"ד על כל דבר תלוש כותבין את הגט אפי' על העלה של זית אפי' שהוא דבר המזדייף ולא חיישי' שמא היה בו תנאי ונמחק והוא שיהיו עידי מסי' לפנינו אבל בעידי חתי' אפי' הם לפנינו פסול וכן פ' בש"ע.. הנה מכאן מתבאר דכתב שיכול להזדייף שפיר מקרי כתב וט' דפסול לר"י ב"ב הוא משום דחיישי' שמא יהיה בתוכו איזה תנאי ויזייף אותו ואינו ניכר והיי"ט משום דס"ל. עידי חתי' כרתי ורבנן דס"ל דע"מ כרתי מכשרי ואם אי' דכתב שיכול להזדייף לא מקרי כתב הא בעינן וכתב לה וליכא אל"ו פשוט דשפיר מקרי כתב אלא דאיכא למיחש לזיופא ומשו"ה מכשירי' בעידי מסי' דמדכר דכירי. ולא עוד אלא כי לדעת ר"א ר"א מכשיר בגיטין ופוסל בשטרות ואעג"ב דבגט נזכר כתיבה וכתב לה ובשטרות לא מצינו לשון כתיבה אלמא אין הדבר משום דלא מקרי כתב אלא הכל תלוי בחשש שמא זייף הילכך סובר ר"א דוקא בגיטין התיר ר"א לפי שאין צריך לגט אלא לשעתו אבל השטר שהוא לראיה לימים חיישי' דילמא מישתלו העדים לזמן ארוך ור"י סבר אפי' לזמן ארוך מדכר דכירי ומעתה צריך להבין דברי הראשונים ז"ל הנז' שהביא הר' בב"י סי' קל"ג הנה הר' כתב כן בשם סמ"ג וסמ"ק וכל בו ומרדכי והגהות מרדכי והגהו' מיימו' הנה סמ"ג בעשין ן' בס' הגט כ' בזה"ל אחר שנכתב הגט כהלכתו ונתייבשו החתי' יבטל הבעל כל מודעות וכו' הנה הר' לא הזכיר ט' שיכול להזדייף ק בסמ"ק כ' סתם אך בס' הגט שבמרדכי בסי' תנ"ב. כ' ולא ירחיקו החתי' יותר משיטה אחת וכו' ואח"כ יניחנו עד שיהא יבש שלא יהא קרוי כתב שיכול להזדייף פ"כ גם בהגמ"י בה' י"ג בהגהה הגדולה כתוב בס' התרומה והמצות וכו' ולא יתננו לה עד שיתייבש יפה פן יהא קרוי כתב שיכול להזדייף ע"כ אך במרדכי פ"ב סי' ש"מ כ' בזה"ל וכל שהוא מתקיים וכו' מכאן יש ליזהר שלא ליתן גט לאשה כשהוא לח שהרי אינו של קיימא תוספתא עכ"ד גם הכל בו ד' צ' ע"ד כ' כלשון הזה ויהי' יבש בשעת נתינה כדי שיהא ראוי להתקיים ע"כ. הנה הראשונים הנז' ז"ל כל חד נקיט טעמא חדא ההגהו' מיימו' וכן הוא בס' התרומה בסי' קל"א בס' הגט וס' הגט של המרדכי נקט ט' מפני שלא יהא קרוי כתב שיכול להזדייף אבל המרדכי והכל בו כ' ט' אחר כדי שיהא ראוי להתקיים והנה רבינו הב"י ז"ל כשהעתיק דבריהם בסי' קל"ג לא כ' אלא הט' דיכול להזדייף והשמיט הט' דראוי להתקיים. ונראה דלשיטתיה אזיל דבריש סי' קכ"ד הביא דברי התוס' והר"ן על מתני' על העלה של זית דדוקא עלה של זית שהוא מתקיים כשר אבל לא עני בצלים וכיוצא שאינו מתקיים דעכ"פ בעי' על דבר המתקיים ושכ"כ להדיא בתוספתא אך הר' המגיד כ' שהרמב"ם לא סמך על תוס' זו לפי שלא הוזכרה בתלמוד עכ"ד ובש"ע נמשך אחר הה"מ וכ' כותבין על דבר שיכול להזדייף וכו' על הנייר המחוק ועל העלין ע"כ הנה דקדק לומר על העלין ולא אמר עלה של זית כדעת הה"מ ז"ל דכל העלין כשרים ולא בעינן דבר המתקיים ושאין לסמוך על התו' הנז' והר' פר"ח ז"ל חלק עליו כי מי יעצור כח לחלוק על התוס' ואף אם לא הוזכרה יש הרבה תוספ' שלא הוזכרו בתלמוד והן הלכות פסוקות וע' להגאון הר' מהרד"ף ז"ל מה שהליץ בעד הרמ"ב ומרן ז"ל בפ"ב דגיטין פי' ו' ז' ודבר גדול דיבר הנביא כי סיפא דתוספ' הנז' חולקת על הרישא ופלוגתא דתנאי היא והרמב"ם פ' כסיפא דדריש ספר לספי' דברים וכן איתא להדיא בתלמוד ע"ש. וע' גם להר' דברי אמת קונ' ד' ד' כ"ב ע"ג:
נקוט מיהא דעת עליון מרן הק' ז"ל דהתוס' הנז' לאו דסמכא היא ולא בעי' על דבר המתקיים ועל כן בכיונה מכוונת כשהעתיק כאן בסי' קל"ג דברי, הראשונים הנז' אף כי עינו ראה המרדכי והכל בו נקטו ט' דדבר המתקיים השמיטו לפי שלדעתו אין צריך דבר המתקיי' ונקט ט' אחרינא דכתב שיכול להזדייף שכ' בס' הגט והגהות מיימו'. אלא דעדיין גם לט' זה ק' כנז' דגם מט' שיכול להזדייף לא היה צריך שהרי שם בסי' קנ"ד כ' שכשר לכתחי' על דבר שיכול להזדייף אי איכא עידי מסי' ולא ראיתי לשום א' מרבני האחרונים ז"ל שנתעוררו בזה. וצ"ל דלכתחילה קאמר דשמא אם ימחק יצטרך אח"כ לעידי מסי' ושמא לא ימצא אותם משו"ה הצריך שיהיו יבישות כדי שיספיק לה בעידי חתי' אם תצטרך ומעין זה כ' הב"ח והר' ג"פ ז"ל הוב"ד הר' ג"מ למהרמ"ב ז"ל בסי' כ"ה אות מ"ה עמ"ש מרן ז"ל בסי' קכ"ה סי"ט ועכשיו נהגו להחמיר שלא לקיים מחק בגט דק' למה והלא הוא פ' בסי' קכ"ד דאי איכ' עידי מסי' כשר כתב שיכול להזדייף ותי' דלכתחי' קאמר ומשום שמא תצטרך לע"מ כשתרצה לינשא ותבקשם ולא תמצאם ע"ש וכ"כ הר' תורת גיטין ס"ק ל"א ע"ש אוף אנן נמי נימא הכי בהא דסי' קל"ג וזה ברור בלי ס':
ונמצא עלה בידינו דט' דכתב שיכול להזדייף דפסו' לאו מט' דלא מקרי כתב אלא להינצל מחשש זיוף וכי איכא עידי מסי' דתו ליתא לחששא דזיוף כשר אלמא חשיב שפיר כתב וא"כ ה"ה כתב לח דמדמו לה הראשונים הנז"ל לכתב שיכול להזדייף דשפיר מקרי כתב וכשר הוא לס"ת כי אין כאן שום חשש זיוף ואפי' ר"א דפליג על ר' יוחנן הטיל חי' בין גט לשאר שטרות דהגט אין צריך לו רק לשעה קלה והשטרות שהם לימים רבים חיישי' לשכחה אלמא יש לחלק בין דבר הצריך ויש, לחוש בו לזיוף לדבר שאין לחוש בו ומכ"ש לדעת ר' יוחנן דלא מפליג בין גט לשטרות וגבי ס"ת מה חשש זיוף איכא. הלא תראה דגבי גט החמירו שלא לכתוב על המחק וגבי ס"ת פ' מרן ביו"ד סי' רע"ו ס"ז מותר לכתוב השם על מקום המחק והגרד ע"כ באופן דנר' פשוט דאין מקום לפקפוק הנ"ל מט' דיכול להזדייף והס"ת כשר לקרות בו גם בעוד לחלוחית הדייו קיימת דשפיר מקרי כתב:
אלא דעדיין יש לצדד דלדעת המרדכי והכל בו והתוס' דנקטו הך תוספתא להלכה דבעינן דבר המתקיים ולדעתם דיו לחה אינו דבר המתקיים והפר"ח ז"ל חלק על מרן דצריך לחוש לדברי התוס' הנ"ל א"כ לדעתם ז"ל אפשר דדיו לחה כיון שאין מתקיים לא מקרי כתב ולא יהיה הס"ת כשר עד שיתייבש וכדברי המפקפק הנז'. ואמנם אנכי הרואה דלא יתכן לומר דדיו לחה לא מקרי כתב שהרי סוגיא ערוכה היא בפ' כל כתבי ד' ק"ך ע"ב דדיו לחה מקרי שפיר כתב דאמרי' התם ורמי דרבנן אדרבנן ורמי דר"י אדר"י דתניא הרי שהיה שם כתוב על בשרו לא ירחץ נזדמנה לו טבי' של מצוה כורך עליה גמי ריה"ג אומר יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף ומשני שאני התם וכו' ופריך איה קשיא דרבנן אדרבנן וכו' ופריך ותסברא האי גמי היכי דמי אי דמיהדק הא הוי חציצה אי לא מיהדק טיילי ביה מיא ופריך חציצה תיפ"ל משום דיו ומשני בלחה מ"מ קשיא אלא אמר רבא הי"ט דרבנן קסברי אסור לעמוד בפני השם ערום וכו' ע' בפירש"י הנה מבואר דאחר דמוקי לה בדיו לחה דמצד הדיו אינו חוצץ קאמר מ"מ קשיא ר"ל ק' הקו' הראשונה אי דמיהדק הא הגמי חוצץ אי דלא מיהדק עיילי ביה מיא ואיכא איסור במוחק את ה' אלמא דיו לחה כתב גמור הוא ואסור למחוק את ה' בעודו לח. וזה מבואר שלא כדברי הראשונים הנז' דמדמו דיו לחה לדבר שאינו מתקיים הרי סוגיא ערוכה היפך דבריהם ובאמת יש מקום לחלק ביניהם דלא דמי לעלי בצלים שאמרו בתוספ' דהנהו בזמן קל עתיד הכתב ליפסל מחמת שיכמשו וייבשו העלין משא"כ בדיו דאעפ"י דעתה היא לחה בזמן קל יתייבש ויהיה חזק ויתכן זהו טעמו של מרנא הב"י ז"ל דבסי' קל"ג השמיט ט' דבר המתקיים ונקט דבר המזדייף דמסתמיך ואזיל אסוגיא הנז'. ונוסיף עוד ונאמר אם נודה לדברי הראשונים הנז' דאין לחלק בין עלי בצלים לדיו לחה ודא ודא אחת היא דב' מיקרו דבר שאין מתקיים א"כ יתחזקו יותר דברי הה"מ ומרן ז"ל שכתבו שאין לסמוך על התוס' הנז' ולא כטעמייהו שכתבו שלא הוזכרה בתלמוד אלא עדיפא מינה נאמר שמצינו סוגיא מפורשת בתלמוד היפך התוספ' הנז' דלשיטת הנז' בתוס' דדבר שאין מתקיים לא מקרי כתב נפק"מ דליכא איסור מחי' ה' בעודו לח והסו' בתלמודין צווחת בהיפך דבריו לחה איכא איסור מחי' ה' הרי דגם כ' שאינו מתקיים שפיר מקרי כתב וה"ה לעלי בצלים ונמצא דבר ה' בפי מרן והה"מ אמת דאין לסמוך על התוס' הנ"ל ושלא כדברי הפר"ח ז"ל. וטלה בדעתי להעמיס פי' אחר בק"ו הש"ס דפריך מ"מ קשיא דאין הכונה קשיא כדמעיקרא אי לא מיהדק עיילי ביה מיא והוי מוחק את ה' אלא הכונה דהשתא דמוקמת לה בדיו לחה למה לי גמי ימחוק וימחוק כיון דעדיין לא קידש ה' ודו"ק בפרש"י שכ' מ"מ קשיא גמי לרבנן למה להו ט"כ. אבל אין זה נכון בפי' הגמ' מסרי ט' חדא דהך קו' לא לרבנן לחוד היא אלא גם לריה"ג שלא התיר אלא גרם ובפי' אמר ובלבד שלא ישפשף וק' למה לא ישפשף כיון שלא קידש השם. ותו דלא אתי שפיר תי' הש"ס כמובן דאי לא קידש לענין מחי' כ"ש דמותר לעמוד לפניו ערום. ואין לומר דהמרדכי סמך אמסכת סופרים פ"ה פיס' י"ב ששם הובאה ברייתא זו בנוסח אחר הכותב את השם על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ר"י מתיר ובלבד שלא ישפשף וכ' הר' נחלת יעקב הב"ד הר' חיד"א ז"ל בכסא רחמים דהך ברייתא אתיא כס"ד דתלמו' דידן דמשום מחי' השם הוא ולא כמסקנא משום דאסור לעמוד לפני ה' ערום ע"ש והנה שם לא הוזכר גמי ואין צורך לתי' הש"ס בלחה ושפיר מצינן למימר דבדיו יבישה מיירי ותו ליכא למשמע מינה מידי לענין דיו לחה דאית ביה איסור מחי' ה' ול"ק להמרדכי מסו' הנ"ל דהוא סמך על מס' סופ' אבל באמת זה לא ניתן ליאמר חדא דק' לשמוע דמס' סופ' חולק אתלמוד דידן ואדרבא צריך להגיה הברייתא הנז' כדי שיהא מכוון עם תלמודין וכדברי הר' חיד"א שם ותו גם כי נודה להר' נח"י דחולקת ודאי אית לן למינקט כתלמו' דידן מה גם דביומא ד' ח' ודפ"ח הובאה ברייתא זאת ואמרו ואסיקנא דבטבי' בזמנה קמפלגי אלמא תי' זה הוא הלכה פסוקה
ועלה בדעתי לישב שי' המרדכי ובקושי מתוך דוחק והוא זה דהנה בגיטין ד' י"ט אי' המעביר דיו ע"ג סיקרא בשבת ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו חייב משום כותב ומשום מוחק וכו' בעא מיניה ר"ל מר"י עדים שאינ' יודעי' לחתום מהו שיחתמו להם בסיקרא ויחתמו כתב עליון כתב או אינו כתב א"ל אינו כתב א"ל והלא למדתנו רבינו כתב עליון כתב לענין שבת וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ופירש"י וכי מפני שאנו מדמין מאומד לבנו להחמיר נעשה מעשה להקל אפי' לענין שבת אם בא מעשה לידינו לא היתי סומך על דברי להביא חולין בעזרה ע"כ. ומסו' זו למד התשב"ץ בח"א סי' קכ"ז דס"ת שכתובים האזכרות בזהב אין לו תקנה וז"ל שאם תאמר יעביר עליהם זהב אי אפשר מתרי ט' חדא דהוי מוחק את הכתב התחתון ואסור למחוק את ה' והכי אמרי' בפ' המביא המעביר דיו ע"ג סיקרא וכו' עד מפני שאנו מדמין נעשה מעשה דדוקא לענין שבת אמרי' דכתב עליון הוי כתב אבל לענין חתימת העדים לא סמכינן למימר דכתב עליון הוי כתב וכ"ש לענין מחיקת ה' דכתב תחתון הוי כתב וכתב עליון לית לן דהוי כתב והוי מוחק את ה' עכ"ד ועי' להר' ברכ"י יו"ד סי' רע"ו אות י"א ואות כ"ד ולהר' ער"ה א"ח סי' ל"ב אות א'. מפשט דברי התשב"ץ אומרו וכ"ש לענין מחיקת ה' משמע דאית לן להחמיר גבי מחי' ה' יותר מבשבת ודכוותה נימא אנן לדעת המרדכי דדיו לחה אף דלא שמיה כתב לענין גט' מ"מ לא נעשה מעשה להתיר לענין מחי' ה' ומתוך חומר שבו אמרי' דהוי כתב ואסור למוחקו. אלא דק' לפי"ז דא"ה מאי מקשה תלמו' מעיקרא דרבנן אדרבנן לימא ליה שאני מחי' ה' דאית ביה חומרא טפי ומשו"ה גורם מחק אסור ואפשר לידחק ולומר דה"ה דהו"מ לתרוצי הכין אלא דעדיפא ליה קאמר ותסברא וכו' שהיא קו' מוכרחת מצד עצמה ובהכרח צריך לאוקומי פלוג' באסור לעמוד לפני השם ערום כ"ז יש לידחק ולומר כדי לישב קצת דברי המרדכי כדי שלא יהיו דבריו היפך סוגיא ערוכה אך בקושטא אין בכל זה כדי שביעה דמה ט' לחלק באיסור תורה בין איסור שבת לאיסור מוחק את ה' ולא הביא הרב שום ראיה לזה אבל עיקר הדבר כמו שפירש"י שאם אמרו להחמיר גבי איסור שבת דלא הוי כתב לא יאמרו להקל גבי גט ודכוותא כ' התשב"ץ לגבי מוחק את ה' שאין לסמוך ולומר דכתב עליון לא הוי כתב ולהעביר דיו על גבי האזכרות של זהב דלהקל לא אמרי' וצריך לחוש לחומרא דשמא הוי כתב ונמצא מוחק את ה'. ומ"ש הר' וכ"ש לגבי מחי' ה' אפשר דכונתו דאפי' לגבי עידי הגט דאית ליה ע"מ והם עיקר הכריתות ואין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם אפי"ה לא סמכו להקל ולומר דכתב עליון לא הוי כתב לקולא כ"ש לגבי מחי' ה' דהוי איסור דאוריי' דודאי לא סמכי' לקולא ודומיא דשבת גופיה וכפירש"י שאם היה בזמן בהמ"ק לא היינו אומרים הוי כתב ולהביא חולין בעזרה. ונמצא טעמו של דבר גבי כתב עליון האמוראים נסתפקו בו ואמרו דלהחמיר הוי כתב ולהקל הוי כתב וכ"ז אינו ענין לסוגיין דשבת הנז' דרבנן אמרו דגורם כיבוי מותר הרי אמרו דגרמא לאו כעשיה היא אף להקל ומק' בחוזק השתא התם דאיכא למימר אדם בהול התירו רבנן גבי מחי' ה' דליכא האי ט' לא כ"ש שיש להתיר וע"ז תי' הש"ס ותסברא וכו' באופן דכולא סוגיא מדינא קאמר ולא להחמיר מכח ס' וחזרה תמיהתינו על המרדכי ככל הנז"ל:
ודע דריהטא דלישנא דהמרדכי משמע דמדינא פוסל דעל מ"ש הרי"ף כותבין בדיו בסם בסיקרא ובכל דבר שהוא של קיימא אין כותבין לא במשקין ולא במי פירות ולא בכל דבר שאינו של קיימא כ' המרדכי וכל דבר שהוא מתקיים וכו' מכאן יש ליזהר שלא ליתן גט לאשה כשהוא לח שהרי אינו של קיימא תוספתא עכ"ד והנה בתוספ' אי' והביאה הר"ן לשם בזה"ל על עלה של זית על עלי חרוב ושקמה על כל דבר שהוא של קיימא כשר על עלי בצלים ועלי ירקות וכל דבר שאינו ש"ק פסול זה הכלל אינו כשר עד שיכתוב בדבר ש"ק על דבר ש"ק ע"כ. והתוספתא אין ס' דפסול מדאורייתא קאמר וכ"כ ריא"ז שם וכיון דהמרדכי משמע ליה דמ"ש בתוספתא ש"ק הוא לאפוקי דיו לחה דלאו בר קיימא הוא נמצא דמדאורייתא פוסל. ובאמת הדבר תמוה וכמה זרות יש בסברא זאת כי באמת דיו לחה אינו דומה למי משקין ומי פירות ולא לעלי בצלים כמ"ש לעיל דדיו לחה כמעט רגע מתקיים לעולם הוא ותו דהוי היפך הסוג' הנז"ל. ותו דלדבריו דדיו לחה לאו בר קיימא הוא א"כ אם כתב בשבת ב' אותיות ותיכף בעודן לחין מחקן לא יתחייב לא משום כותב ולא משום מוחק ואי איתא להא לא הוו שתקי מיניה הפוס' להשמיענו חי' גדול כזה ועל כן אין ס' דס' המרדכי הנז' ס' יחידאה היא וזרה היא ולית דחש לה ואמנם לאידך גיסא יש לצדד דהמרדכי לא מדינא קאמר אלא חומרא בעלמא ולכתחילה ולא שפוסל בדיעבד ומדויק זה ממ"ש יש ליזהר וידוע בדברי הפוס' ז"ל דכשכותב יש ליזהר ר"ל דלכתחילה נכון ליזהר אבל בדיעבד אינו פוסל ומצינו כעין זה גבי שבת דאעג"ב דמשנה שלימה שנינו בשבת ד' פ"ה כתב במשקין ובמי פירות פטור משום דלאו כתב הוא ובתוס' דשבת פ' י"ב אי' ממש כמ"ש בגיטין זה הכלל כ' בדבר שאינו מתקיים או על דבר שאינו מתקיים פטור אינו חייב עד שיכתוב בדבר המתקיים על דבר המתקיים ואפי"ה כ' הא"ז הביאו התה"ד הובא בהרב ב"י סי' ש"מ ופ' בש"ע ס"ד יש ליזהר שלא לכתוב באצבעו במשקין על השולחן או באפר ע"כ. והנה מל' זה יש ליזהר שכ' נר' דלאו הכא ככל פטורי דשבת דפטור אבל אסור דא"ה הול"ל אסור בהדיא אבל מאומרו יש ליזהר משמע דהאי פטור פטור ומותר הוא אלא שנכון ליזהר. אך מדברי הב"ח והר' פרי מגדים והר' אלי' רבא נר' דהוי ככל פטורי דשבת דפטור אבל אסור ובאמת הדין עמם עפ"י הכלל דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור. אבל לשון יש ליזהר כמה ק' ולא יכולתי להולמו ובפרט למרן בש"ע דדייק בלישניה הול"ל אסור ככל פטורי דשבת דנקיט אסור. איך שיהיה עכ"פ דברי המרדכי כאן אין ס' דמ"ש יש ליזהר היינו כדאמרן בעלמא דנכון ליזהר לכתחי' ובדיעבד אינו פוסל:
ואיך שיהי' הנה לדאתאן עלה נר' דלענין דאתשיל גבי ס"ת אין לחוש אם עדיין הדיו לחה דבין אם נאמר דהמרדכי דינא קאמר ובין אם נאמר דנכון ליזהר קאמ' סו"ס ס' יחידאה היא ל"מ לדעת הר' ב"י שסמך על דברי הר' המגיד שסוברים שאין לסמוך על התוספתא הנז' אלא גם לדעת הר' פר"ח דחש לה מסתייה לחוש להדין המפורש בתוס' דאם כתב על עלי ירקות ועלי בצלים שאין הגט כשר מפני שהוא על דבר שאינו מתקיים אבל לומר שגם דיו לחה שלא הוזכר בתוספתא הוא דבר שאינו מתקיים זו לא שמענו אלא מדברי המרדכי ונר' דשאר הפוס' דלא נקטו האי ט' אלא ט' דיכול להזדייף אינם מודים לו ומה גם כי המרדכי עצמו בס' הגט שינה את טעמו וכ' משום דיכול להזדייף. שו"ר להפר"ח גופיה ס"ס הנ"ל ס"ק כ"ו שממ"ש מרן ס"ט לא יתננו לה עד שתתיבש הכתיבה והחתי' יפה פן יהא קרוי כתב שיכול להזדייף ע"כ הביא דברי הח"מ שהביא דברי המרדכי הנז' שכ' מפני שאינו של קיימא וכ' עליו וליתא דזה מקרי ש"ק וכו' ע"ש הרי מבואר מה ששערנו בדעתו ז"ל דגם דס"ל דדין התוס' אמת לענין עלי בצלים מ"מ דיו לחה אינו דומה להן ודבר מתקיים מקרי. ואעפ"י שראיתי להר' ב"ש ז"ל שם ס"ק כ"א נר' מדבריו שמסכים לדברי המרדכי לפסול בדיעבד כמו בכתב במי משקים אבל באמת אין זה כונתו וכמו שהארכתי לקמן בה' גיטין סי' קחנו משם. ודברי הכל בו שכ' ויהיה יבש בשעת נתינה כדי שיהא ראוי להתקיים ע"כ לדעתי יש לידחק ולפרש שר"ל ראוי להתקיים שלא יוכל להזדייף ולשון מושאל הוא אבל בדברי המרדכי שמסיים תוספ' א"א לפרש כן. באופן לכל הדברות אין לחוש לזה גבי ס"ת ויש לסמוך בפשי' אסברת רוב הפוס' שלא הזכירו דבר זה ודאי דדיו לחה כתב גמור הוא. ועוד נלע"ד לחלק מסברא דנפשין בין לחה גמורה שהוא תיכף אחר הכתי' שאז אין מתקיים להיכא דהתחיל להתיבש מעט אלא שנשאר בו מעט לחות וזה דבר נגלה אל החוש דאם התחיל להתיבש מעט דבר מתקיים הוא ויש סמך לזה מדברי הר' המאירי על שבת ד' ק"ך בפיסקת מי שהיה שם כתוב ועל בשרו וכו' בתוך דבריו כ' ז"ל מ"מ הואיל ואינו נמחק לאלתר דיו מתחיל להתיבש מעט ואפשר שלא תמחק ומ"מ הואיל ויש בה לחות אינו חוצץ וכו' עכ"ד. אעפ"י שדברי המאירי אלו תמוהים וצריכים ביאור וכבר הרגיש בהם הר' הגדול חיד"א ז"ל שם בס' כסא רחמים והניחם בתימא מ"מ יש להתלמד מהם כנז'. והמיקל לא הפסיד. ופוק חזי מאי עמא דבר והכי חזינא שמתקנים הס"ת בחול ואין פוצה פה ומצפצף. וצור ישראל יצילנו משגיאות כי"ר:
אחר שכתבתי זה הראוני ס' לב חיים ח"ב להר' הגדול כמהרח"ף ז"ל ובסי' כ' שאלה קטנה על נדון זה וכתב לאסור הס"ת עד שיתייבש הדייו והביא דברי הר' ב"י דסי' קל"ג בשם הראשונים הנז'. ובזה סיים דבריו והעלה לאסור. ואני אומר אחרי המחילה רבא מכבוד תורתו קיצר במקום שאמרו להאריך ואגב שיטפיה. לא עיין במקורי ושורשי הדברים ולדעתי הקצרה יש להתיר כאשר העליתי והבוחר יבחר. הכ"ד זעירא מאנשי ירושלם תו"ב:
אענ"ה ס"ע. (עי' בהשמטות שבסוף הספר)
סימן ב
יו"ד אח' שבט תרל"ז פה עיר בראליוב מדינה וואלחיומה. ישאו הרים שלום אל כבוד הרב הגאון המובהק פאר הדור נשיא כרבן גמליאל החריף ובקי סיני ועוקר הרים המאיר לארץ ולדרים נ"י פ"ה ע"ה קש"ת מ'
אברהם אשכנזי יצ"ו רב ואב"ד בעה"ק ירושת"ו נ"י לעד עד ביאת ינון.
שאלה גדולה יש לי לשאול והנני שואלה ממרן יחיה כי שמעתי שומעו הטוב מפאריז. לאשר אני מתגורר בעיר גדולה בראליוב והעיר הזאת פרוצה אין לה חומה. אך משני צדדי הקריה נהר טונא חומתה והנהר ע"פ כל העיר יש לו חוף גבוה כמה קומות אך באיזה מקומות יש אשר נעשה דרכים מהטונא ע"י חפירה בשפוע למען יוכלו המשאבים ללכת עם העגלות לשאוב מים ויש מקומות אשר השפוע אין מתלקט והדרכים האלה המה כמו פרצות. ומב' הצדדין יש חריץ עמוק ורחב מאד עלי כל הקריה העשוי מטעם הממשלה לשמור מבוא הקריה לבל יביאו העירה מרכולת מבלי תשלומי מס הקצוב רק מתקנים דרכים לבא העירה עם שרנאקין. והנה לא היה לאל יד אנוש לתקן מבואות העיר בעירובין כמו בכל ערי ישראל כי גדלה שנאת עם ישורון בעיני התושבים אשר לא מבני ישר' המה וגם בעיני הממשלה עד כי בכל הון לא יתנו לעשות ברחובותיהם צוה"פ או לחי ועל מחיצות החפירה לא יוכלו לסמוך כי היה הפסק ביניהם עד עתה. אמנם כעת החפירה נגמרה עד שמגיע להעמק הסמוך לנהר טונא. והנה עד כה החרשתי לגול חרפת ההוצאה בשבת מעיר זו יען הי' הפסק ביניהם. אכן עתה אשר מחיצת החפירה ביצע מעשיו ויש להקריה ד' מחיצות טובות ב' מחיצות מהנהר וב' מחיצות מהחפירה נכמרו ניחומי להקריב משפט העיר לפני הדר"ג ויחוה דעת קדשו וכאשר ירים ידו בכחא דהיתרא שכר הרבה יטול ממי שהזהיר על השבת:
והנה לדבר משני מחיצות הנהר אם לחוש לקרח בעתות מעתותי הסתיו (כי הטונא לא יאריכו ימי קרישותה שבועות ב' או ג' ברוב השנים וירח ימים בחורף חזק) ב' הנה אשר שמו לפי מחסום. הא' ערכי מכתבי זה לפני גאון ישר' אשר נפתחו לפניו ארובות המדע ודברי ראשונים ואחרונים חרותים על לוח לבו. והשנית כי דבר הקרישה אינו מפורש בראשונים אך ב' המגינים העירו בזה והטו"ז פיזר כפור כאפר על כל שבתות השנה ויחיד הוא בזה לא הודו לו הבאים אחריו אך המג"א הוא המגן אשר תלו עליו כל שלטי הגבורי' משיבי מלחמה שערה וזה לשלג וכפור יאמר הוי ארץ וזה ישלח דברו וימסם עד כי רבו הרועים על מחיצה זאת וקראוה שטנה כולם שטטו בעים רוח בכל פינות התעוד' לא השאירו עוללות. ומי אנכי לטייל בגן נטוע מגבעות עולם הררי נמרים לזאת שמתי רסן לשרעפי אף קסתי הקימותי לדממה. אך רגע אדבר דהנה ראיתי לחכמי זמנינו בספרם שכתבו שלא זכו להבין דברי השבות יעקב ח"ג סי' כ"ח במ"ש דמשמעות הש"ס דלא חיישי' לקרישת הקרח מעירובין ד' ו' במבוי א' שצדו א' עולה לים וכן בדף כ"ג וכ"ד בשביל של כרמים דאזיל לגודא דנהרא וכן בדף פ"ז גבי אמת המים לא הזכירו בש"ס ותו' חשש דקריש'. והק' דהא אמת המים עוברת בחצר ומה חשש דקרישה יש כאן. הא כשנקרש יש להחצר מחיצות ואני אומר כי האמת אתם שלא הבינו כי מלבד מה הועילו בתירוצם על מבוי א' שצידו לים או בשביל כרמים דאזיל לגודא דנהרא. עוד זאת הבינו כונת השבו"י דאמאי לא חשו בהך דאמת המים בחצר שמא יקרוש ותשאר החצר פתוחה למקום האסור לה וכקושי' הראב"ד ז"ל ותירצו דהאמה גופיה הוא מחיצת החצר וזה אין תי' ליום הקרח וע"ז הקשו הא האמה עומדת בחצר וכשיקרוש יותר במחיצות החצר והבל הוא דגם השבו"י ידע שיש מחיצות לחצר אך כונתו היה דהא מהך מתני' מוכח דמים תורת מחיצה עליהם והי"ל להש"ס או לבעלי התוס' להזכיר דדוקא כשאמת המים עוברת באמצע החצר דכל זמן שאינה נקרשת היא עצמה מחיצת החצר כתי' הראב"ד ז"ל. ואם יקרוש הרי יש להחצר מחיצות אבל אם האמה עומדת בשפת החצר או כשמקפת החצר משנים או ג' רוחות לא נסמוך עליה להתיר טלטול בחצר כי להט"ז בטלו המחיצו' מכל וכל מחמת הקרישה ואפי' להמג"א עכ"פ בימי הקרח ומדלא אשתמיט חד מנייהו להזכיר זאת ש"מ שלא חשו לה וכ"כ השבו"י בפי' לעיל גבי מבוי א' שצידו לים ובזה אין צריך לדחוק כמ"ש החתם סופר בא"ח סי' פ"ט שהיה ברור להם שגם באותם המקומות איכא כפור וקרח ע"ש. דאפי' נימא דבאותם המקומות לא היה כפור מ"מ הא ידעו רבנן דאיכא מקומות שנקרשו המים דהא דברו מגליד וכפור גבי בניהו ן' יהוידע בדרשת והוא הכה את הארי ביום השלג ועיין שלהי במה טומנין אין מרסקין את השלג ולא את הברד בשבת ע"כ והכונה על כפור כמ"ש המרדכי שם א"כ היה להם לפרש דבמקומות דאיכא קרח מבטל המחיצה אל"ו הקרח לא היה נורא למו לענין בעול מחיצה מהטעמים בס' אבן העוזר ושבו"י ושו"ת יעבץ ומה שיש לפלפל בדבריהם הא לענין שבת מחיצה נכרת בעי' כבר מלאו שו"ת האחרונים מזה ותלאה עטי מלהביאם וכ"ש בעירינו בראילוב מחיצת המים נכרת אף בימי הקרח הנורא מחמת שפתה הגבוה מן המים והעיר מוקפת מד' רוחותיה ויצאנו מחשש איסור תורה דאף אם פתוח כל רוח רביעית סגי בלחי כל דהוא כמבואר בהרמב"ם ריש פי"ז מהל' שבת ובהר' המגיד שם ובפרט כמ"ש הח"ס בתשו' הנז' מש"ס עירובין יע"ש:
ובפרט בנ"ד דרק איזה פירצות מדרכי שואבי מים מרוח אחת ולית דין צריך בושש כי מי יאמר לנו שאין לסמוך על הגאון הח"ס שכ' דהט"ז יחיד הוא ועוד בנ"ד גם הט"ז מודה כמו שסיים שם דאם יש על הנהר ביבשה מקום מדרון נחשב למחיצה אם יש במקום ההוא גובה יו"ד במשך ד"א עכ"ד. א"כ בנ"ד דהחוף הולך על פני כל הנהר לית כאן בית מיחוש אך ביום הקרח אם יחוש הד"ג להאוסרי' ולקול תרועת הכנסת יחזקאל ולהשב"י וכן נר' קצת מהמרדכי שלהי במה טומנין ז"ל וראבי"ה כ' דמותר לשבר הברד כדי ליקח מים מתחתיו דגדולה מזו אמרו בפר' חבית מתיז את ראשו בסיף ותנן שובר החבית ע"כ הרי דהוי כסותר בנין. ואף כי הכנ"י ושבו"'י סבבו על כותל השאלה שהמים היו מקיפים מכל צד אבל במוקפת מחיצות גמורות כמו כאן שים חוף גבוה על הנהר וגם מחיצות החפירה ורק המים סותר לאיזה פרצות הא דמי כי כולם מתירים ועכ"פ כדאי הם המתירים עכ"ז אתו הבחירה להפקיד עלי לצאת בשבתות הנקרשים לבל יוציאו משא בשבתות האלה. ואם שכה האחד. לחוש ליושבת בראילוב פן לא תשמע לקול ההכרזה מחשש זה נאסור לה יכל שבתות השנה ההוצאה נשיב אמרי לו אתה חשת על הקרח שבין לילה ובין לילה אבד ולא תשת על עיר גדולה כבראילוב אשר בה אנשים לאלפים הנושאים משא בכל שבתות השנה ובפרט אם הממאנים לשמוע לא יענשו אף בדרבנן כי רבו המתירים והלכה כדברי המיקל בערוב. ואף דביד מלאכי כתב דבמחיצות לא אמרינן כן מ"מ ביחיד נגד רבים או בשוים נלך לקולא ועכ"פ מידי ספק דרבנן לא נפיק כמבואר בתשב"ץ ח"א סי' ל"ח. ומעתה לא נשאר לנו לברר רק דבר א' דהנה דרכי מבוא העיר העוברים חריץ העשוי למשמרת המם עשוים עם שראנקין שמצידו א' קורה המכביד את קורה החוסמת ומצידו הב' שלשלת לסוגרו כמ"ש הח"ס סי' כ"ח שתיקן בעירו כך ואין לנו להרהר ע"ז אכן המסילת הברזל היא המוכ' להחפיר' הנעשה מהממשלה לכמה דרכים עוברים לרוחב מסילת הברזל מעבר לעבר. וגם על החפירה בגשרים אכן למען חסום את העוברים בעת הליכת עגלת הקיטור נעשו כמו שראנקין. והנה כל השערים הנעשים לסגור את הדרכים נעשים ע"ז האופן. מצד אחד קורה גבוה הרבה וכנגדו קורה קטנה וקורה ארוכה תחובה ע"י ציר באמצע וקורה הגבוה היא החוסמת את העוברים והיא תסוב כדלת על צירה עד הקורה הקצרה שכנגד בקצה הב' מהדרך ומניחי' אותה על הקורה הקצרה ונמצא הדרך סגור אין עובר כזה נמצא בהסגר הקורה החוסמת את העוברים הוה כעין צוה"פ אך מאשר בעמוד הגבוה תחובה קורה החוסמת ע"י ציר באמצע והוי צוה"פ מהצד ופסול אף כי בהעבר הב' מונחת ע"ג קורה קצרה כדת דאין חילוק בין אם משני קנים מהצד או בא' מהם כי לא מצאתי מי שיחלק כן (זולת במרדכי פ"ק דעירובין בתשו' מהר"מ ב"ב שרצה השואל לומר כן ודחה אותו) ועוד בעבור עגלת הקיטור תסוב הקורה החוסמת ע"י ציר זה לצורך המבוי וגם שם זקוף קנה שתהא מונחת עליו בהפתח וניתן רשות לעוברים ושבים וכעין זה מבואר בנב"י מהד"ת סי' מ'. והנה בחשש הא' דאף בעת שנסגר הוי צוה"פ מהצד אמינא דהנה בהך דצוה"פ מהצד כ' הג"א בשם א"ז ז"ל ולא שיהיה תחוב מזה לזה באמצעיתן ע"כ. והמכוון הפשוט בהג"א הוא שלא יעמיד ב' קנים זה לעומת זה וינעוץ המשקוף בין שניהם כזה אבל לא שיהיה המשקוף משולב בחורי המזוזות קורה בתוך קורה כזה דכה"ג הוי צוה"פ גמור דרואין אנו כאלו חתוך מהחור ולמעלה וגם מהצדדין די בקלה משהו ומה יזיק לנו הבליטה למעלה מהחור והצדדין וכ"כ הגאון מליסה בתקון ערובין שלו א"כ בנ"ד אף דתחוב' באמצע מצד א' אמרי' דמה שלמעלה הוי כחהוך והוי צוה"פ גמור בפת הסגירה. ואם לא יסכים הדר"ג לזה לא בשביל פרצה א' או ב' תשחת עיר גדולה כי עיתה עת דודים לתקן מבואותיה ע"י רצי כסף לפעול אצל הפקודים על מסילת הברזל לסמוך אצל המזוזה הגבוה אסר בה תחוב' באמצעי' קורת המשקוף לחי בברזל גבוה יו"ד. טפחים מכוון תחת קורה החוסמת ואז יהיה בזמן הסגירה צוה"פ גמור כי הלחי הברזל יהיה למזוזה הימנית והעמוד הגדול יהיה למגן ואין בזה שום חשש רק מ"ש המג"א סי' שס"ב ס"ק ך' והיכא דלא אפשר לא חיישי' כמ"ש בשו"ת ח"ס סי' צ"א. אף מוטב שיסכים הדר"ג בלי שאלה על תחבול' זאת כי מי יודע אם נוכל פעול אצלם אף במאיר דב לנעוץ יתד לתועלת העברים כי מאד גדלה השנאה לישראל:
והנה בעת פתיחת השערים כבר האריך החת"ס להוכיח
דכל היכא שהוא כשר כשהוא נעול לא איכפת לן אף אם הוא פתוח ובלבד שיהא נסגר בשום דבר דהרי הוי רק מחוסר קריבה ולאו כמחוסר מעשה דמי ולא דמי לצוה"פ:
מן הצד דהתם הוי מחוסר נתיצה ובנין אבל הכא אינו רק. מחוסר קריבה לסגור ע"י גלילים העשוים לכך עכ"ד. אמנם אני תמהתי על גאון כמוהו דאישתמיט מיניה ש"ם מפורש ביומא דס"ג שחטן בחוץ קודם שנפתחו דלתות היכל מ"ט מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה ע"כ וקשה הרי פתיחה דמי לנעילה דאין צריך לעשות מעשה רק לסוב הדלת על צירה ולפותחו ואפי"ה הוי מעשה א"כ ה"ה נעילה הוי מעשה אף דהולכת על גלילים. והנה לכאורה יש לחלק דהתם לאו בידו אבל בההיא דח"ס בידו הוא וכ"כ התוי"ט ביומא שם החילוק בין כשהוא בידו ומצינו ג"כ כזה בקידושין אמר ר"י כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וגם בנדרים דפ"ו מתקיף לה רב ששת בדר"א מי דמי שדה בידו לפדותה והר"ן כ' וז"ל ומשו"ה כי אמר לכשאפדנה ממך תקדש קדשה דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה ויעויין בתוס' יבמות צ"ג בד"ה מייתי ובש"ס חולין קל"ו וביבמות דנ"ב ובהר"ן פ' האומר. אמנם כ"ז לא העלה ארוכה דהרי גרסי' בש"ס נידה ד"ס ת"ר תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה ובסופרת ז' שלא טבלה דברי רשב"ג ר' אומר אינה תולה ע"כ וכ' הרשב"א קסבר רשב"ג תולין את הקלקלה במקולקל ואע"ג דבידה של זו לטבול עכשיו ולטהר מ"מ מחוסר טבילה היא וטמאה ור' סבר כיון דבידה לטבול לאו כמחוסרת מעשה והוי כטהור' ולפיכך אינו תולה בה ע"כ. והרי אנן פסקי' ביו"ד סי' ק"ץ דתולה בסופרת ז' שלה טבלה דבדרבנן לקולא הרי מבואר אף דבידו הוי כמחוסר מעשה ומכל המקומות הנ"ל אין ראיה כו"ך דאליבא דר' הוא. וראיתי להר"ן בגיטין דכ"ג שכ' ותמהני איך האשה כותבת והא מחוסרת הקנאה. וי"ל דהקנאה כיון שאינו מחוסר מעשה בגופו לא הוי מחוסר מעשה והובא בב"ש סי' קכ"ג ובבית מאיר שם הביא קו' מש"ס חולין כסוי הדם אינו נוהג במוקדשין ולפקרינהו ולכסייה אמר קרא ושפך וכסה יצא זה שמחוסר שפיכה פדייה וכסוי ע"כ. וק' הא פדיה לאו מחוסר מעשה בגופו הוא ודחר עצמו ליישב:
ולענ"ד נר' דהר"ן לשיטתיה בפסחים דל"א בסוגייא דנכרי שהלוה לישראל על חמצו וא"ל מעכשיו יהא שלך אם לא אפרע לך לזמן פ' מותר הק' הר"ן לימא הואיל ובידו לפדותו בפסח עובר עליו וי"ל כיון דמחוסר ממונא לא אמרי' הואיל עכ"ד. וא"כ ג"כ א"ש דמשו"ה קרי לפדייה מחוסר מעשה דהרי הוא מחוסר ממונא וזה החסרון כיס גדול מחסרון מגופו דהרי ע"י זה שוב לא מקרי בידו וע' ש"ם קידושין כ"ג. ולכאורה יש לדחות דל"ד דהתם גבי חמץ אינו עושה כן ואינו חפץ לעשות כן רק הואיל שבידו לעשות כן שפיר אמר הר"ן דלא אמרי' משום מתוס' ממונא אבל בההיא דכסוי הדם דבאמת פודה אח"כ ולא מחמת הואיל בזה לא נימא דהוי מחוסר מעשה. אמנם באמת לאו דחייה היא דהא בחלה טמאה ביו"ט עובר עליו לר"א, משום הואיל אי בעי מתשיל עלה עיין ש"ס פסחים והרי החלה היא משום הקדש ואמרי' הואיל ובידו למתשל עלה אם ירצה אעפ"י שבודאי לא יעשה כן למתשל על החמץ מ"מ כיון שיש לו כח ע"ז מקרי שלו הרי אף דאינו עומד לכך מקרי בידו וע"כ הט' גב חמץ נכרי שהלוה הוא רק משום מחוס' ממונא אבל אי לאו הכי הוה מקרי בידו ולא הוי מחוס' מעשה וע' ש"ס פסחים מ"ז ומ"ח מידי דברי בזה אמרתי להעיר בהא דר' יוחנן בקידושין כל שבידו לאו במחוסר מעשה סותר להו' דגיטין ד' ע' אמר כתבו גט ואחזו קורדייקוס ואמר אל תכתבו אמר רשב"ל כותבים גט ונותנין לאלתר ור"י אמר לכשישתפה במאי קא מפלגי ר"ל מדמה לישן ר"י מדמה לשוטה ור"י נדמייה ליש ישן לאו מחוסר מעשה האי מחוסר מעשה ורשב"ל נדמייה לשוטה שוטה לאו סמיה בידן האי סמיה בידן ע"כ הרי אף דסמיה בידן מקרי מחוס' מעשה לר"י והוא פלא. ואמרתי לישב דבירוש' ריש מי שאחזו גרסי' ר"י או' איתפלגון ר"י ור"ל ר"י אומר עודהו קורדיקוס עליו כותבין גט ונותנין לאשתו ור"ל אמר לכשישתפה ע"כ הרי דמוחלפת השיטה ואף כי הלכה כבבלי נגד ירושלמי מ"מ היכא דפליגי איך אמר ר"י אזלי' בתר ירושלמי דר"י חיבר הירושלמי הודאת בע"ד כק' עדים דמי כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קמ"ה ונאמן הירוש' בזה וא"כ ר"י לשיטתיה דנותנין לאלתר דסמי בידן. אמנם לפי הגרס' שלנו לענד"ן דדברי ר"י בקדושין תלי בהאי פלוגתא דר"ש ורבנן בב"ק ע"ו ושבועות י"א ומנחות ק"ב אי כל העומד לזרוק כזרוק ולשרוף כשרוף יעוין חולין ע"ב ופסחים פ"ה ובב"י יו"ד סי' קצ"ח כל העומד לקצוץ כקצוץ דמי ובש"ך ח"מ סי' צ"ה ובאבן עוזר סימן קכ"ג ור"י ע"כ יסבור כר"ש וראיה לזה דכתבו תוס' בסוטה דכ"ה דט' של ר"ש דסובר כזרוק משום דבידו הוא לעשות כן הרי דדברי ר"ש הן הן דברי ר"י וכיון שכן א"ש דבספר מלא רועים כ' דרק לחומרא אמרי' דכזרוק דאיך אפשר למיכל הרי כתוב ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל ואנן נימא דהוא כבר כזרוק ע"כ. ולפ"ז א"ש גבי אחזו קורדיי' אע"ג דבידינו לרפאותו אעפ"כ לא נוכל לומר כיון דבידינו יהיה גט מיד כאילו כבר נתרפא דלקולא לא אמרי' כן רק לחומרא ומשו"ה ניחא גבי תרו' ג"כ דאמרי' דהוא לחומר' שו"ר דא"א לומר דר"י יסבור כר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דהרי בש"ס נזיר ד' נ"א גרסי' בעי חזקיה שערו העומד לגלח וצפורן העומד לגזוז מאי מי אמרי' כל העומד לגזוז כגזוז דמי או דילמא השתא מיהא מחוברין ותפשוט ליה מדרבה בב"ח אמר"י גזז שערו ט' משום דגזז הא לא גזז לא ומסיק הש"ס דבלא גזז מבעיא ליה ופי' התו' דלרבה בב"ח גופא מבעיא ליה היכא דלא גזז ולהכי נקיט גזוז דבגזוז פשי' ליה ע"כ. הרי מבואר דר"י לא ס"ל כר"ש דעומד לגזוז כגזוז וא"ל דשאני שיער כמבואר בש"ס סנהד' ע"ו וגיטין ל"ט דר"מ מודה בשערו העומד לגזוז דלאו כגזוז יע"ש. ל"ד דהתם מיירי בחי דאשבוחי אשבח כל מאי דקאי יע"ש. ובתוס' סוטה דכ"ה ע"ב בד"ה לאו כגבוי אבל במת דמיירי בנזיר לא שייך ט' זה. ועוד הרי גם בצפורן העומד לגזוז מבעיא ליה ובזה ודאי לא שייך ט' הלז וכיון דר"י קם בשי' דר"ש שוב נשאר בקושיא:
לזאת נ"ל ליישב לפי מ"ש התוס' בסוטה דכ"ה ע"ב בשטר העומד לגבות דלאו כגבוי דמי דכ"ע מודו בזה ולא שייך הכא פלוגתא דר"ש ורבנן דכל העומד לחחוך כחתוך דלאו בחדא מחתא מחתינהו שהרי צריך דיינים ולאו בידו מי יימר דמזדקקי ליה ב"ד כדאמר גבי גר הרי דבעי' שיעמוד לכך בודאי לא בספק ולפ"ז ניחא גבי אחזו קורדיי' ג"כ. דהרי אינו עומד ודאי לכך פן לא יעשו לו מזור ותרועה מש"ה לא אמר י' כבר אבל גבו תבואה וקידושין דודאי עומדת לתלוש שפיר אמרי' דלאו כמחוס' מעשה וחי' זה מוכרח לר"י דאם אינו עומד ודאי לכך לא אמרי' באלו כבר נעשה דהרי בש"ס גיטין דל"ז ע"א אי' שם דר"י ס"ל ומשמט דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי א"כ ק' דר"י אדר"י מש"ס קי' כל שבידו ע"כ ס"ל הס' משום דאינו עומד ודאי לכך. דמי יימר דמזדקקי ליה ב"ד משו"ה לא אמרי' דזה לא הוי כמחוסר מעשה. סו"ד הכל נשמע דברי הח"ס אינני יכול להעמידם אמנם לדינא הרי גם הגאון חת"ס בתשו' סי' ו' כ' דסברא דכל שבידו אמרי' אף היכא דאינו עושה כן ורק דבידו לעשות כן ויעויין במח"א ה' גירושין וה' דשלב"ל. וכן מצאתי בהרבה אחרונים שסמכו ע"ז לדינ' א"כ ג"כ נסמוך ע"ז דעומד לנעול כנעול וא"כ יש לנו ד' מחיצות מד' רוחות העיר יש להתיר לישא משא ביום השבת אחרי קניית רשות מאת אדון העיר כדאי הגאון ח"ס לסמוך עליו בשעת הדחק כזה דא"א בענין אחר. ונא להשיבני בלי איחור כי מיחלים אנו לתשובתו מלבד כי יציל קריה גדולה כבראליוב מחטוא לאלדי"ם באיסור הוצאה בשבת עוד זאת מצוה רבה לתקן עירובין ואף בעיירות הגדולות אשר לא יוציאו משא ביום השבת מבלי תקון כמבואר בתשב"ץ ח"ב שאלה ל"ז ומדברי הש"ס פ' הדר וסיים וזכות גדולה הוא לתקן ובפ"ק דביצה אמרי' על האי מרבנן דאסר לערב ע"ח ביו"ט דהוי הוראה לקלקולא דמקלקלי בה רבים ובאים לטלטל בלי עירוב ואם בדור הש"ס אמרו כן כ"ש אנחנו בדור הפרוץ הזה ויעויין בחת"ס שכ' דעל זה נתקן הברכה על מצות עירוב ומי שיגדור פרצותינו הוא יגדור פרצותיו ויבלה ימיו בטוב ושנותיו בנעימים עוד ינוב בשיבה טובה ויהי נועם ה' עליו דשן ורענן יהיה ועל הטוב יזכר למזכרת נצח כנפשו הטהורה ונפש המתאבק בעפר רגלי רבנן ותלמידיהון דוש"ת:
הק' שלמה משחר ראבד"ק בראליוב והגליל יע"א
תשובה השאלה והתשובה המוצגת לפנינו הנה היא שלוחה לכבוד והדר מופת הדור והדרו נשיא שאין ע"ג אלא ה' אלדי"ו הגאון המפורסם מוה"ר הגדול ראש"ל אחד היה אברהם יצ"ו ותורה יבקשו מפיהו כי רב דומה למלאך ה' הוא. והנה מוה"ר יצ"ו להיותו טרוד בעניני דשמיא ודמתא עשה את שאינו זוכה כזוכה ופקד עלי אשנה פרק זה ואגלה לו דעתי הקצרה לאין נוטה. ועם כי מכיר אני את מקומי ולא בינת אדם לי כ"ש כי מכותלי כתב"ו של הר' הפוסק יצ"ו ניכר דרב גובריה וחיליה ולא הניח פינה וזוית שלא נשתטח עליה ואני אנה אני בא. אכן להיות כי אין מסרבין לגדול גאון ירושלם שיחל"א לעשות רצון צדיק אגלה דעתי הקצרה והוא יצ"ו ברוחב מבינתו את אשר יבחר בו יקריב אליו ואומר הנה בסניף הראשון אשר אסף הדר"ג הר' הפוסק יצ"ו מענין קרישת הנהר בעת הקרח ואייתי בידיה דברי כל רבני האחרונים ז"ל דשקלי וטרו בזה והסכים דעתו לסמוך על דברי גדול הדור האחרון הגאון המפורסם בחת"ס ז"ל בסי' פ"ט שנטה דעתו להתיר הטלטול אף בזמן הקרישה כן דעתי הקצרה נוטה ג"כ לסמוך בפשי' להקל וכן הורה ה' למעשה הגאון האמיתי בעל ספר זרע אמת בח"א סי' מ"ה ע"ש שהאריך ברוחב מבינתו וכמעט ב' הנביאים נתנבאו בסגנון א' ועליהם יש לסמוך אפילו באיסור תורה כי גדולי הדור היו ולבם פתוח כפתחו של אולם כיש במידי דרבנן אשר הם אמרו הלכה כדברי המיקל בערוב דיש לסמוך ולהתיר בשופי ולית דין צריך בושש הכל כמ"ש והעלה הדר"ג הר' הפוס' יצ"ו דאין כאן איסור' תורה כלל אחרי שהיא מוקפת חיל וחומה ואין מה להוסיף על דבריו כי את הכל עשה יפה בעט"ו:
אכן ע"ט לדבר בסניף הב' אשר הביא לנו הר' הפוסק יצ"ו בענין צוה"פ מן הצד שלפי שהקורה של השראנקין תחובה באמצע הקורה הארוכה והיה מקו' לומ' לפי דברי הג"א בשם א"ז שלפי שאינה מונחת הקורה החוסמת על גבי ב' הקורות הנצבות מימין ומשמאל אלא תחובה בה יקרא מן הצד וע"ז חדית לן הדר"ג הר' הפוסק יצ"ו שאין זאת כונת הג"א אלא דבריו הם בשנעץ הקורה בין ב' הקורות מבלתי תחיבה אבל אם תחוב בתוך עובי הקורה אמרי' סלק את העליון כמי שאינו והרי קורה מונחת ע"ג העמוד אלו דבריו ישצ"ו. ואני בעניי אומר שאין זה מספיק למי שרואה הדברים בשורשן בס' א"ז הנד"מ והוא בח"ב דכ"ח סו' ע"א שכ' שם בזה"ל צוה"פ שעשאה מן הצד שנתן ב' הקנים מזה לזה באמצעיתו ולא על ראשיהן לא:
עשה ולא כלום אלא צריך שיהא מונח על ראשי אותן ב' הקנים ע"כ הנה מאומרו על ראשי ב' הקנים אפשר דקפיד שיהיו בראשיהן דוקא והט' כדי שיהא צוה"פ ניכרת ואפשר כשהיא תחובה באמצע הקורה אף שתתובה ממש בעובי הקורה הנצבת אולי פתחא כי האי לא עבדי אינשי באופן דאין להחליט בכונתו כאשר פשוט לו להר' הפוסק ישצ"ו ותימא על הר' הפוס' דשמעתיה דהגאון חת"ס ז"ל בידיה ובהדיא כ' הר' בסי' ץ' דהג"א אוסר אף משולבות זה תוך זה וכ' שכ"כ הר' תוספת שבת ודברי הגאון מליסא שציין הר' הפוס' אין מצוי בידי. ומ"מ אומר אני דיש להקל בנ"ד מט' אחר וטרם נקרב לענין דינא אגלה דעתי הקצרה בשורש דין זה דצוה"פ מן הצד אשר נמצא בזה סברא לרבינו האיי גאון ז"ל וכל הפוס' נדחה קראו לה ואין חולה מהראשונים והאחרונים להעלות ארוכה לשבר זה אדמה מקום הניחו לי מן שמיא ליישב דברי גאון עולם רבינו האיי ז"ל גרסי' בעירובין די"א ע"א ואף ר"י סבר להא דרב דצוה"פ לא מהני למבוי רחב מעשר דאמר רבין מעשה באדם א' שנעץ ד' קונדיסין וכו' והתירו לו ואמר ר"ל כדרך שהתירו לו לכלאים התירו לו לשבת ור"י אמר לכלאים התירו לשבת לא התירו במאי עסקינן אילימא מן הצד והאמר רב חסדא צוה"פ שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום אלא על גבן ובמאי אילימא בעשר בהא לימא ר"י בשבת לא אלא לאו ביתר מעשר ודחי לא לעולם בעשר ומן הצד ובדרב חסדא קמפלגי פרש"י מן הצד שמתח הזמורה מזה לזה באמצעיתו ולא על ראשיהן וז"ל הרא"ש פירש רב האיי גאון צוה"פ שעשאה מן הצד כגון שעשאה מן צדו של כותל דהו"ל פתחא בקרן זוית ופתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי ופי' זה אינו מובן דלענין כלאים שמתח זמורה ע"ג קונדיסין לא משמע הכי דקאמר אילימא וכו' אלא על גבן ולא משמע אלא כפרש"י שפי' מן הצד שלא נתן העליון על ב' הקני' העומדי' אלא חיברו להם מן הצד שאז אין דומה לפתח שהמשקוף נתון על ב' המזוזות והיינו כברייתא דלקמן צוה"פ שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן עכ"ד מדברי' האלה כ' הר"ן ז"ל ספ"ק דסוכה והרשב"א בס' עבודת הקודש והריטב"א בחי' עירובין עש"ב:
ןבקושטא דברי הגאון אלו מרפסן איגרי והיותר תימא שגם הרי"ף הביא דברי הגאון אלו להלכה גם הרמב"ם פ' כן להלכה בפ' ט"ז דשבת וכ' הה"מ ז"ל דהרמב"ם קאי בשי' רבינו האי' והרי"ף ושהאחרונים ז"ל הרשב"א והר"ן תמהו עליו והנה אלה שלשה עמודי ההוראה קיימי בשו' חדא ומצוה לישב דבריהם לפי שי' הש"ס מהנהו תרי תמיהי דפריכו עליה חדא דלגבי כלאים ד' קונדיסין לא שייך לומר פתח מן הצד אלא כפרש"י ותו אומ' אלא על גבן משמע שעל גבן הוא היפך מן הצד דהיינו באמצען כפרש"י ולפי' הגאון היל"ל אלא באמצעו שהוא היפך מן הצד ע' בקרבן נתנאל. ותו צריך לדעת אמאי נייד הגאון ולא ניחא ליה כפירש"י ז"ל. והנלע"ד לישב כ"ז דהנה התוס' ד"ה אילימא היק' דכיון. דמהני צוה"פ מד' רוחות אמאי הצריכו בפסי ביראות ד' דיומדין וגבי שיירא ג' חבלים ותי' ריצב"א דהכא לא איירי בד' דפנות וה"פ כך התירו לעניין שבת במפולש דהיינו ב' מחיצות דב' מחיצות לעניין שבת הוו כ"ד מחיצות לעניין כלאים וכו' ע"כ. וכונתו דמש"כ התירו לעניין שבת ר"ל במבוי מפולש שיש לו ב' דפנות וכן כתבו התוס' סוכה ד' ח"י ד"ה אכסדרה דאין פיאה מתרת בשבת וזהו דעת הרמב"ם פט"ז דשבת הט"ז כמ"ש הה"מ שם. והשתא נאמר דהגאון ז"ל קאי בשי' ריצב"א ופריך במאי עסיקינן אילימא מן הצד ר"ל שזה המבוי המפולש היה בראש הכותל הא' פירצה וכשמותח הזמורה עליהן יבא מן הצד והוא ממש ע"ד מ"ש בד' ה' ע"א דפתח לה בקרן זוית וכפרש"י טפח מן הפתח בדופן האמצעי וג"ט בדופן המשך וכו' וע"ש הצורה ברש"י וה"ן דכוותה אם נפרץ בראש הכותל האחד כשמותח הזמורה לכותב המבוי ומושך אותה עד פרצת הכותל הב' נמצאת מתוחה באלכסון ושפיר נקרא מן הצד והוי נמי דומיא דההיא דד' ו' ע"א כגון שעשה בקרן זוית ופתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי ומעתה נתיישבה הקו' הראשונה שהקשו על הרי"ף דלענין כלאים שמתח זמורה לא משמע הכי דליתא דלעניין שבת לאו בד' קונדיסין מיירי אלא במבוי מפולש:
והשתא דאתינא להכי מייתבא גם הקושייא הב' שהיק' מלשון על גבו והוא בשנדקדק דמה הלשון, אומרת על גבו או על גבן הנה מצינו גבי טומאה כלי חרס' מטמא מתוכו וכלי שטף מגבו ודכוותה מצינו גבי ריאה יתרת מגבה כשירה מגוואי טריפה אלמא מה שהוא היפך התוך נקרא גב ומצינו באדם שמה שהוא אחורי החזה נקרא גב כמ"ש מותר לקורעו כדג ומגבו דמשמע דמה שהוא היפך הפנים נק' גב אבל מצינו גבי סכין משיאה על גבי חבירתה ודכוותיה טובא ואין שייך בזה א' מהפירושים הנ"ל. ומצאתי בערוך ערך גב ז"ל במ"ק בפ' אלו מגלחין ר"א אומר משחרב ביהמ"ק כל עטיפה שאינה כעטיפת הישמעאלי' אינה עטיפה עד כמה אמר ר"נ עד גובי דיקנא פי' רב שרירא גאון עד עובי דיקנא ואינו עד גבי דיקנא וגובי דיקנא הוא שיער שעל השפתות והרי עטיפה זו למעלה מן החוטם היא וכו' ועיקריה דכתיב לא תעטה על שפם עכ"ד הנה הר' ז"ל מפר' כי לשון גובי הוא לשון שפה כמו ועל שפם יעטה שמשם נלמד בגמ' עטיפה לאבל וז"ל הרמב"ן בס' תוה"א הביאו הר' ב"י ביו"ד סי' שפ"ו ומדכתיב על שפם יעטה למדו שצריך להתעטף ראש וזקן עד גובי דיקנא הוא שיער שעל הלסתות וכו'. ובירושלמי לא תעטה על שפם מכאן שצריך לכסות פיו ופריך ולכסיניה מלרע ומשני דלא להוו אמרין פומיה הוא חשיש עכ"ל הנה לפי' רב שרירא גוב הוא לשון שפה א"כ כל לשון גב מתיישב בזה והוא מל' צד כי כן פי' כל המפרשים בשפת הים ושפת היאור ושפת היריעה ושפת המעיל וטובא דכוותייהו. וע' מידות פ"ב מ"ג כל השערים היו להם שקופות חוץ משער עדי שהיו ב' אבנים זו ע"ג זו ולפי הצורה שהובאה שם בתוי"ט בשם הרמב"ם היו כמין צריף ואינם זו על זו ודו"ק. וע' הרי"ף בסוכה בסוגייא דיסכך ע"ג אכסדרה. שאין לה פצימין פי' לאו פ"ג ממש אלא סמוך וכדברי הר"ן שם. ובזה מיושב הכל כי גב היד הוא הפוך פני היד כי הוא שפתה וכן גב הכלים וגב האונא וגב האדם הוא שפתו ממול פניו ומזה השורש נגזר כל גבן וגבייכו וגבייהו המוזכר בתלמוד זיל לגבייהו ואתא לגבן וכיוצא שר"ל שיתקרב לצידו כי מאיזה צד שיתקרב נקרא לגביה אזל לגביה או אתא לגביה ונמצא מילת גב פעמים הוא לשון גובה כי גם הצד העליון שפה הוא ופעמים הוא הצד שאחורי הפנים ופעמים גם הפנים יקרא גב ע' בפי' רבינו גרשום שהביא שם בערוך גבות היינו הפנים ע"ש. ולפי שעל הרוב יהיה לשון גב על צד העליון או לשון סמוך כמו זיל לגביה. אמר רב שרירא שפי' גובי דיקנא אינו גבי דיקנא שר"ל העליון של הזקן או סמוך לזקן אלא פירושו שפה ממש מל' שפתיים וכדדייק לה בירוש' שיכסה פיו שנקרא שפה ע"ש ועל שפם יעטה ונמצא גם לגי' דגרים גוב אינו מלשון חפירה כמו גוב אריות וראיה שלא הביא זה הערוך בשורש גוב אלא הכל הוא משורש גב ועיקר שרשוהי הוא מל' צד ושפה כי מזה השורש גם השפתיים נקרא כן שהם שפה למעלה ושפה למטה וכאן פי' גובי הוא ג"כ משורש גב אבל פירושו שפה ממש כנלע"ד פי' דברי רבינו שרירא ז"ל:
ומעתה תו על רבינו האיי מה שתמהו עליו ממאמר על גבן והשתא שפיר הוי על גבן היפוך מן הצד כי לגבי הס"ד דהאי מבוי יש בו פרצה בראש הכותל כדפרשתי וכשמתח הזמורה מהכותל השלם להכותל הפרוץ נקרא פתח מן הצד כי הפרצה שבראש הכותל גורמת עיקום הזמורה וההיפיך מזה אמר לא על גבן ר"ל שאין פרצה בכותל הב' אלא ב' הכותלים שלימות ויש להן שפה היינו גב ומתח הזמורה מגב לגב וזהו על גבן ר"ל משפת הכותל האחד לשפת הכותל ב' ועיקר הכונה להודיענו דבמבוי מפולש שכותליו שלמים עסיקינן ולא מיירי במן הצד ומעתה גם מל' הברייתא קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן אין שום סתירה לפירושו כי מאמר על גביהן לדעתו ז"ל א על עובי הקנים אלא ר"ל על שפתן ובין אם יהיה ע עוביין ובין אם יהיה דבוק בהן על שפתם החיצון הנראה לצד רה"ר הכל גבן מקרי ול"ש לן בין אם למעלה ממש בעוביין כפרש"י בין אם הוא בשפתן החיצונה דבוק בהן או מכוון אעפ"י שאינו נוגע כמסקנת הש"ס בכל גוונא נקרא גבן וכשר. באופן דלדעת רבינו האיי ז"ל ודעמיה אפילו אין הקורה מונחת על ראשיהן ממש אלא מן הצד דבוק או מכוון כשר ושלא כפרש"י ז"ל והקפידה הוא שלא יהא פרצה בכותל הב' אלא שיהא שפת הב' כותלים שוה ושלם:
ונראה דעעמו של רבינו האיי ז"ל דחולק על רש"י וחילי' מהא דאי' בירושלמי דסוכה פ"ק סו' משנה א' דאי' שם פלוגתא דרשב"ל ור"י בסגנון אחר רשב"ל בשם ר"י ב"ח נעץ ד' קונדיסין בד' זויות של כרם וקשר גמי מלמעל' מציל משום פיאה אמר ר"י כמחיצת שבת כן כלאים וכו' מעשה וכו' אמר ר' חגאי מתניתין אמרה כן מקיפין ג' חבלים אם אמרת פיאה מצלת יותר מעשר דיו חבל אמר ר' יונה ר"א בעי הדא פיאה מה את אמר מלמעלן מן הצד אין תימר מלמעלן כ"ש מן הצד אין תימר מן הצד הא מלמעלן לא ופשוט אין תימר מלמעלן יאות אמר ר' חגי ודחי רבנן דקיסרין תפתר בעשוים כמין דקרים ע"כ ופי' הר' קרבן העדה ז"ל מלמעלן שקשר מלמעלה של הקנים העומדים או מן הצד שמקח הזמורה מזה לזה באמצעותו ולא על ראמהן אין תימר מלמעלן ר"ל שיש נפקותא א"ת מלמעלן מהני אע"ג דלא הוי אלא כצוה"פ כ"ש מן הצד. דדמיא למחיצה דמהני וכו' עש"ב כל הפירוש הנה מתבאר מהירושלמי הזה דיותר פשוט לומר דעדיף משום מחיצה כשהשפיל הקורה באמצעיתן מכשהגביה למעלה על ראשיהן ושקיל וערי תלמו' בזה למפשט מר' חגי ודחי אלמא סברא אלימתא ונכונה היא וסוגיא זאת דירושלמי הובאה גם בערובין בפ"ח על מתני' דמקיפין ג' חבלים ע"ש ולעיל בירוש' משנה א' אי' צוה"פ שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וגמייא על גביהן הרי דאף דשמיע להו ברייתא דגמי על גביהן אפ"ה אמרו דבאמצען עדיף מלמעלן הרי מכאן סיעתא גדולה לשיטת רבינו האיי ז"ל שמיאן בפרש"י שפי' דעל גבן מהני לאפוקי אמצעיתן ומהירושלמי הזה מוכח דאמצעיתן עדיף טפי מראשיהן שניכר לכל שהוא משום מחיצה משו"ה נייד מפרש"י ופי' מן הצד בקרן זוית אע"ג דבעיקר פלוגתא דר"ל ור"י לא שוו תלמוד דידן עם התלמוד ירוש' מ"מ דוחק לומר דבמידי דפשיט ליה להירוש' מכח הסברא דפליג עליה הבבלי כל שלא ראינו הדבר מבואר לכן פי' פירוש אחר. ושו"ר להר' פ"מ ז"ל על סוגיא דעירובין שפי' כפי' הר' קרה"ע ושם במראה הפנים כ' שבחידושיו האריך והעלה דמהירוש' הזה יש סיעתא גדולה לפי' רבינו האיי ושלא כפירש"י ז"ל עלץ לבי שכונתי לדעת גדול:
הנם הלום ראיתי עוד בירוש' דכלאי' פ"ד מ"ב דאי' גיר' אחרת בסוג' זאת והכי אי' התם אין תימר מן הצד הא מלמעלן לא אין תימר מלמעלן לא א"ר חגי כלום וע"ש בפי' מהר"א לב שפי' מכוון עם פרש"י דמלמעלן כשר ומן הצד פסול דהיינו באמצען ע"ש וכן ראיתי בחי' גליון הש"ס שנדפסו מחדש סביב הירוש' שכ' שזה תלוי בחילוף הגרסאות בירוש' ע"ש. נקוט מיהא דברי רבינו האיי ז"ל יש להם על מה שיסמוכו ושורשו פתוח אל הירושלמי הנז' כפי גרסתו אשר היה גורס וכל מה שהיקש' עליו משי' התלמוד בבלי ברי נתיישב בס"ד והרי נתלבנו דבריו של גדול ז"ל וכ"ש בהיות ב' עמודי ההוראה הרי"ף והרמב"ם קיימי כוותיה אין ספק דבמקום דוחק כנדון שאלתינו שאין השררה נותנת רשות לתקן המבואות דפשיטא ופשי' דראוי לסמוך על הני תלתא סמכי קשוט רבינו האיי והרי"ף והרמב"ם דפי' מן הצד היינו בקרן זוית והא הוא דלא עשה כלום אבל אין הפרש בין הניח הקורה למעלה או באמצע דהכל שרי ובפרט לשיטת הירוש' הנז' דעדיף באמצע מלמעלה. ולדעתי הקצרה בלי ס' ג' הרועים הנז' חולקים על פרש"י ומתירים הקורה באמצע ועליהם יש לסמוך במקום דוחק:
ומשתכל הוית לרבינו הגדול מרנא הב"י ז"ל בסי' שס"ב שהביא דברי רש"י הנז' ודברי הה"מ שכ' בפט"ז בשם הרשב"א שכ' שפרש"י הוא שלא כדברי הרי"ף והרמב"ם וכ' הרב"י ז"ל ואעפ"י שהרי"ף והרמב"ם לא פירשו מן הצד כפרש"י מ"מ לענין דינא משמע דאף לדידהו אם חיבר הקנה העליון לב' הקנים מצידהן לא מהני דלישנא דקנה. על גביהן משמע ודאי על גביהן ולא מצידהן וכ"נ מדברי הרא"ש שכ' אהא דאמר רב חסדא צורה הפתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום פי' רבינו האיי כגון שעשאו מצידו של כותל ולא משמע אלא כפרש"י וכו' והיינו כברייתא דלקמן צוה"פ שאמרו קנה מכאן מכאן וקנה על גביהן ע"כ משמע מדבריו דלכ"ע בעייא על גביהן ול"פ אלא בפירוש מן הצד עכ"ד. ואני עבדו ותלמידו לא זכיתי להבין דברי קדשו איך יתכן לומר דל"פ אפרש"י ולענין דינ' מודים דאם עשה הקנה באמצע פסול דאי הכי היה להם לבאר דבר זה בהדיא ללמד דעת את העם כדרכן לבאר כל הדינים לא לסתום הדברים מכ"ש ביודעינו כי שורש דין זה הוא מסוגיא זאת והם יש להם פירוש אחר בסוגי' במן הצד מאין להוליד פיסול בקורה באמצע ואם מל' הברייתא דקורה על גביהן הלא גם בסוג' זאת אמרו על גבן ולפירוש אין הכונה ע"ג ב' הקנים ממש כמו שפירשנו בכונ' דבריה' וכמו שאין מכאן הכרח גם מהברייתא אין שום הכרח וכבר הוכחנו לעיל מדברי הירוש' דאע"ג דבמתני' א' הביאו בריי' זאת דקנה מכאן וקנה מכאן וגמי על גביהן אפי"ה אמרו בפשי' במתני' דחבלים ובסוכה דבאמצע עדיף מלמעלה. נמצא אין שום הכרח נוסף מהברייתא ובפרט מ"ש רבינו הב"י ז"ל שכן משמע מדברי הרא"ש נפלאו דבריו ממני כי לא מצאתי שום הכרח בדברי הרא"ש ואפי' ברמז שיובן מדבריו כן כי הוא הביא דברי רבינו האיי ז"ל ודחאן מכח פשט הסוגיא וכ' שמסתבר פירש"י דמסייע ליה בריי' דקנה מכאן וכו' ור"ל דלהרי"ף שממאן בפרש"י וסו' דל"ש מלמעלן ל"ש באמצע כשר ק"ל נמי מהברייתא הנז'. ולא זו בלבד שאין מדברי הרא"ש הכרח כנז' אלא אדרבא מדברי הר"ן פ"ק דסוכה בשמעתא דצוה"פ משמע איפכא דבד"ה אמר רבא וניתרת בצוה"פ בסופו כ' ובר מן דין צריך ליזהר לפי פי' הר' אלפסי בההיא דצוה"פ שעשאה מן הצד וכו' כמ"ש בסמוך ובסמוך ד"ה להך כ' ז"ל גרסי' בערובין ופי' הר' אלפסי וגו' לא נהיר' וכו' לפיכך נר' עיקרן של דברי' כדברי רש"י וכו' ולפיכ' צרי' ליזהר וכו' עסוה"ד מאומרו ולפיכך משמע דמשום דנר' לו ד' רש"י עיקר צריך ליזהר הא לשי' ר"א א"צ וזה שלא כדברי רבינו הב"י ז"ל. סו"ד אחרי נשיקת הרצפה ובקשת גלגול מחילות מכבוד תורתו וקדושתו של רבינו הב"י ז"ל אומר אני דודאי רבינו האיי והרי"ף והרמב"ם חולקים על פרש"י ולדעתם ל"ש מלמעלן ל"ש מאמצען הכל כשר ואעפ"י שלכתחילה ראוי לחוש לדעת רש"י והרשב"א וכמה גדולים דקיימי בשי' מ"מ לא לדחות באמת הבנין חלילה ס' הני רבוואתא תלת סמכי קשוט הנז"ל ובודאי בשעת דחק כגוונא דנ"ד יש לסמוך עליהם ולהתיר מן הצד כזה:
ועוד מט' אחרינא נלע"ד להקל בנ"ד כיון דשארנקין זה כל כונתו הוא למנוע דריסת הרגל משם בעת שעובר עגלת הקיטור וחוסמת היא את העוברי' א"כ מחיצ' גמורה היא זו ועדיף מצוה"פ ואם אמרו דצוה"פ מן הצד לא מהני לא אמרו אלא בצוה"פ ואינה פתח ממש וכן כתבו התוס' בד' ו' ע"א דפתחא בקרן זוית וז"ל פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי מיהו אם עשאה כעין פתח במזוזות ומשקוף הוי שפיר פתח כדאמר לעיל דפתח ליה בקרן זוית עכ"ד וכן כ' הר"ן בסוכה בשם הראב"ד ז"ל וצריך לעיין בשו"ת מהר"י אלמידא סי' ע"א. ומינה נילף לנ"ד דזו הקורה החוסמת את העוברים מטעם הממשלה פתח גמור מקרי ועדיף עכ"פ מצוה"פ שאינו אלא להיכר בעלמא וכאן מונע בפועל דריסת רגל האנשים ואטו בריח ודלתים בעי' הלא אפי' דלת של קנים מהני כנלע"ד כעת וצריך אני להתיישב קצת בזה אך הנח"ץ השיאני ואין לי פנאי להתבונן בזה ומ"מ יש להקל בנ"ד בצירוף כל הטעמים הנ"ל ומה גם ט' רבא איכא כתבו הגאון בעל חת"ס ז"ל בסי' צ' לא ידעתי למה השמיטו הר' הפוס' יצ"ו ולדעתי תבלין יש בו בע' הנ"ל דבעיר שהיא מוקפת מחיצות דאין כאן רה"ר דאורייתא אלא דרבנן די בכ' פסין משהויין וצוה"פ שלה קיל טובא וכיון שעכ"פ הקורה הזאת חוסמת העוברים בעת מן העתים די בזה ע"ש ובזה קיים מנהג הראשונים שנהגו כן הרי שכבר פשט מנהג זה במדינתם להתיר בכעין נ"ד כ"ש. בצירוף כל הנז"ל לית דין צריך. בושש:
ונבא אל הסניף הג' שהאריך בו הר' הפוס' לא נצרכ' אלא לפלפולא כי לדינא כבר סמך ב' ידיו על דברי הר' חת"ס והוא להיות שארנקין דנ"ד עשוי ע"י גלילים. פעמים הגור ופעמי' פתוח ומאן לימא לן דבכה"ג הוי צוה"פ ולזה הביא בידו הר' הפוס' יצ"ו דברי הגאון חת"ס בסי' צ' שכ' בפשי' דכל היכא שהוא כשר כשהוא נעול לא איכפ' לן אף אם הוא פתוח ובלבד שיהא נסגר בשום פעם דהרי הוי רק מחוסר קריבה ולאו כמחוסר מעשה דמי ולא דמי לצוה"פ מן הצד דמחוסר נתיצה וקריבה אבל הכא אינו רק מחוסר קריבה לסגור ע"י גלילים עכ"ד החת"ס וכ' עליו הר' הפוס' יצ"ו ז"ל תמהתי על גאון כמוהו דאישתמיט מיניה ש"ס ביומא ס"ג שלמים ששחטן קודם שנפתחו דלתות ההיכל פעור מ"ט מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי ע"כ והרי פתיחה דמי לנעילה דאין צריך לעשות מעשה רק לסוב הדלת על צירה ולפותחו ואפי"ה הוי מעשה א"כ ה"ה נעילה אף דהולכת על גלילים עכ"ד יצ"ו. ואני תמיה על חכמתו ובקיאותו של הר' הפוס' דמבין כתביו ניכר דנהירין ליה שבילי דתלמודא איך שכח משנה שלימה במס' תמיד פ"ג משנה ו' וז' שמבואר שם ובפי' הר' רעו"ב ז"ל כמה טורח היה לפתוח שער ההיכל וכמה פתחים ופשפשין היה צריך לפתוח קודם עד שיוכל לפתוח שער ההיכל והיה צרי' לפותחו ע"י ב' בני אדם וב' מפתחות ובטורח גדול העל שער כזה יאמר מחוסר פתיחה לאו כמחוסר מעש' דמי אתמהא ומדוע לא שמע הר' הפוס' יצ"ו קול השער הגדול שנפתח כאשר היו שומעין אותו מיריחו כמבואר שם משלה ח'. וקרוב אני לומר כי אפי' בפתחים פשוטים יש חי' בין פתיחה לנעילה כי הנעילה הנצרכת אל השבת אינו נעילה במנעולים רק הגפת הדלת והחוש יעיד כי גם נער קטון ידע להסיב הדלת על צירה ולסוגרה ובזה הוא שדיבר החת"ס בקורה הסובבת ע"י גלילים אין ס' כי ידיו גלילי זהב. ואולי בפתיח' שער שנעולה ע"י מפתחות ומנעולים אפי' פשועים כעין שלנו יודה הר' דהוי מחוסר מעשה דיש דברים אחרי' המעכבי' זולת הצירים כ"ש בשער הגדול של היכל שהיה בו טורח מרובה ודאי מקרי מחוסר מעשה וזה פשוט:
גם מה שכ' הר' הפוס' יצ"ו לחלק דשאני פתיחת דלתות היכל שאין בידו גם זה חי' אמיתי הוא ומה שהוקש' לו להר' הפוס' על דברי הרשב"א בתוה"א שכתב בההיא דשומרת יום כנגד יום דפלוגתייהו דרשב"ג ורבי בנדה ד"א היינו דלרשב"ג אעפ"י שבידה לטבול מ"מ הרי טמאה היא ותולין בה ולרבי כיון דבידה לטבול לאו כמחוסר מעשה דמי ותמה הר' הפוס' דפסקי' בש"ע סי' ק"ץ כרשב"ג וזה היפך כל הנך סוגי' דקיי"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ומה שרצה הר' הפוס' לישב לזה דכל אינך סוגיי אתו אלי' דרבי אן נוח לי כי כל אותם הסוגייאות הלכות פסוקות הן ותיקשי הילכתא אהילכתא. ולקוצר ענ"ד אין ענין זה לזה כלל ורב המרחק ביניהם כי ודאי כי כל העושה או מתנה על דבר ואותו דבר תלוי בעשית דבר אחר אם הוא בידו אמרינן שהמעשה הראשון קיים הואיל ויש בידו לעשו' הדבר הב' בלי טורח כידוע דג' מי יימר לא. אכן הך דנדה בעלת החלוק שרוצה לתלות בחבירתה אם אינה מקלקלת את חבירתה כי בלא"ה טמאה היתה תולין משום דלולין הקלקלה במקולקל כדפירש"י שם במתני' אבל אם רוצה לקלקל את חבירתה הטהורה אז לא תלינן והט' לזה כתבוהו התוס' שם ד"ה באנו למחלוקת דאם באתה לקלקל את חבירתה הטהורה מיחזי כחוכא לטמאת את זו ולטהר את זו ע"כ ב' טמאות אבל כשהאחת טמאה כבר תולין הקלקל' במקולקל ובעלת החלוק טהורה ואין כאן חוכא ומ"ש הרשב"א בט' פלוגתייהו דרשב"ג ורבי מבואר הוא בש"ס שם ודברי רש"י בדברי רב חסדא שם ב' שבילין וכו' באנו למחלוקת רשב"ג ור' ובדחיית הש"ס שם כי רשב"ג סובל הואיל ולא טבלה עדיין והרי היא טמאה יש במה לתלות ולא מיחזי כחוכא ור' סובר הואיל ובידה לטבול עתה הוי כב' טהורו' ואמרי' מאי חזית ואי תלינן מיחזי כחוכא. באופן דאין ענין מחלוקת זה לאותו הדין דכל שבידו לאו כמחוס' מעש' או לא והכא באומדן דעת העולם קמפלגי אי מיחזי כחוכא בכה"ג או לא ובלא"ה האשה שתולין לה אין היא בעלת הטבי' כי הטבי' היא לחבירתה והתליה לבעלת החלוק:
תו חזיתי' להר' הפוס' יצ"ו אייתי בידיה דברי הר"ן פ' כל הגט שהיק' איך האשה כותבת את הגט ומקנה לבעל ואמאי לא אמרי' יצא זה שמחוסר כתיבה הקנאה ונתינה ותי' שאין מחוסר מעשה בגופו אלא הוא מעשה חיצוני והיק' הר' בית מאיר מההיא דפ' כסוי הדם יצא זה שמחו' שפיכה פדייה וכסוי והר' הפוס' יצ"ו רצה לתרץ דבמידי דבעי ממונא מקרי מחוסר מעשה זה קיצור דבריו יצ"ו. הנה אנא זעיר' בסה"ק כפי אהרן ח"א בה' חליצ' סיכ"א דק"ו ע"א וב' הבאתי דברי הר"ן אלו וכ' שמתוך ד' מהרש"ך בח"א בחי' על הרמב"ם פ"ד מתבאר דהרשב"א והרמב"ם אית להו ט' אחרינא בההיא דהקנאת הגט דתקנתא דרבנן היא ואפקעתא דממונא ע"ש ולפי"ז איפשר לית להו האי חי' דהר"ן ויעויין בהר' פני יאושע בחי' גיטין ד' ל' מן הספר. ולקו' הבית מאיר הבאתי שם קו' זאת משם הר' מהר"י עייאש בס' לחם יאודה ושם תי' ב' תירוצים והתי' הב' מכוון לתי' הר' הפוס' יצ"ו:
ומאי דמותיב הר' הפוס' יצ"ו דר"י אדר"י דבקידושין אמר ר"י כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ובגיטין פ' מי שאחזו ד' ע' מצאנוה סברא זו לר"ל דאמר כותבין ונותנין משום דסמיה בידן ור"י לא ס"ל האי ט' דסמיה בידן ומדמי ליה לשוטה וכ' שהוא פלא ומכח קו' זאת נאחז בסבך בדברי הירוש' והאריך ככתוב בד"ק לדעתי הקצרה הכל משנה שאינה צריכה ואעיקרא קו' ליתא והפלאה זו לא ידענ' מה היא כי מה שאמרו כל שבידו ר"ל ביד האדם עצמו שאינו צריך דבר מאחרים כי ההיא דלכשיתלשו שבידו לתולשן אבל מי שאחזו קורדיקוס הוא בעצמו לא יוכל לרפאו' עצמו כי הוא אין בו דעת כמו שוטה אלא שרפואתו ידועה ואחרי' עושין לו והיינו דדייק בגמ' ואמר סמיה בידן לא אמר סמיה בידיה כי הוא אינו בדעתו שלימה ור"ל שאין חולי זה כשאר החולאים שאין לו רפואה ידועה ומנוסית לאפוקי מזה אמר סמיה בידן שרפואתו ידועה ובדוקה ומנוסית היא כי בודאי יתרפא ומ"מ אין בידו של החולה היא וצריך הוא לאחרים ובזה לא אמר ר"י דדבר התלוי ביד אחרים דלאו כמחוסר מעשה דמי. ועוד כל דבר שצריך להביא דברים אחרים אין בידו מקרי כי צריך הוא עכ"פ בשרא סומקא וחמרא ערקא ואולי כא ימצא ולא אמרו כל שבידו אלא גבי תלישה כי בידו יכול לתלוש ולא יצטרך שום דבר וכן גבי גר קודם המסקנא דגר צריך ג' כי בידו הוא להתגייר מבלי שום דבר וכ"ז פשוט מאד. וביתר השקלא וטריא של הר' הפוס' יצ"ו בדין כל העומד לזרוק הי' רצוני להאריך ולהתבשם מתורתו אך אני כותב בנחיצה רבא ואין לי פנאי. סו"ד לענין דינא להלכה למעשה בנ"ד הנני מסכים עם מע' הר' הפוס' יצ"ו להתיר הטלטול בעיר בראיילוב כוותיה וכטעמיה דהר' הפוס' יצ"ו. כ"ז כתבתי בנחיצה רבא לעשות רצון צדיק הדר"ג מוה"ר אלקפתא וריש גלותא מאריה דאברהם יהיה בעזרו יצ"ו והוא ברוחב מבינתו את אשר יבחר בו יקריב אליו. ומאת האל העוזר אשאל עזר שלא נכשל בדבר הלכה. ויהיה למודינו נר' לפניו ונזכה לעובדו ולעשו' רצונו בכח ואל. זעירא מאנשי ירושלם
אענ"ה ס"ע
הלכות פסח
סימן ג
עמ"ש בנד' תא"ח סי' י"ב על מ"ש רבנן בתראי אי יש דין חצי שיעור במצות עשה והבאתי לשם ראיה מסו' דבכורות דחמש ולא חצי חמש דאין דין חצי שיעור במ"ע שלח לי אחד המיוחד מרבני אשכנז יע"א שקו"ט בזה וז"ל:
להוד והדר מעלת הרב הג' המופלא וכבוד ה' לא רבין חסידא ראב"ד מקודש רבינו אהרן עזריאל ס"ט שליט"א.
בס' היקר כפי אהרן ח"א סי' י"ב בחא"ח הביא להקת האחרונים השבות יעקב והבני חיי והחק"ל ומרן מהריט"א בס' קהלת יעקב נסתפקו בהא דקיל"ן כר"י דחצי שיעור אסור מה"ת אי גם במ"ע כגון אכילת מצה בכזית ואין לו אלא חצי זית אי חייב לאוכלו מן התו' כדין חצי שיעור וכתב מר דאישתמיט מנייהו סוג' דבכורות דמ"ח דקאמר ד"מ אם נתנו עד שלא חלקו חייבים ואם לאו פטורים ומוקי לה הש"ס דהאי פטורים היינו בדליכא אלא חמש ולא חצי חמש הלא הם חייבים בחצי חמש מדין חצי שיעור אל"ו דאין חצי שיעור במ"ע. ויותר תימא על מהרי"ט אלנאזי שבס' קדושת יו"ט מפלפל בזה הסוגיא ואיך שכחה עכ"ל ואני אומר אחרי המחילה מכבוד תורתו לא עיין מר בסו' דברי התוס' שם וז"ל אעפ"י שיכול לשלם ליו"ד כהנים בזא"ז לא דמי הכא דלא משתעבד אלא בחצי חמש ואם נאמר דכונ' התוס' לחלק דהא דאמרינן ולא חצי חמש היינו בשאינו נותן רק חצי חמש אבל כשנותן חמש אפי' זא"ז שפיר דמי דא"כ אמאי כ' לשון דלא משתעבד אלא בחצי חמש הכי הו"ל למימר דלא דמי הכא דאינו נותן רק חצי חמש ע"כ כונתם לומר דבעינן שישתעבד ויהא מחויב בחמש דכל שאינו מחויב בכל החמש לא מחייבינן ליה אפי' באותו מקצת שנתחייב אבל לעולם אם חייב מה"ד בחמש ונשתעבד בכולהו חמש אינן מעכבין זל"ז דאם לא יש לו רק חצי חמש מחמת שהוא עני לא יחמיץ המצוה להמתין עד שיזמין לו הקב"ה ה' סלעים בב"א שבחצי חמש נמי מקיים חצי מצוה ואם לא יזכה להשלים הרי מקצת מצוה יש בידו ומש"ה אמרינן דבזא"ז נמי יוצא. וא"כ לא שייך זה לעניין שאר מ"ע שיש עלינו חיוב לקיים הכל רק מחמת אונסו הוא מקיים חצי אבל דכאן לא נשתעבד אלא בחצי מצוה וזה לא אמרי' ואדרבא מתוס' מוכח עוד להיפיך דלכאורה מאי מק' התוס' מזא"ז הא שם י"ל שאינו זוכה הכהן בחצי שנתן תחי' פד שישלים בעליו את השאר והוי ב"א וע"כ דפשי' להו להתוס' דה' סלעים אין מעכבין זא"ז ואם נתן חצי מקיים חצי המצוה וכיון שכן קמא דיהיב בכהן זכי ביה והוי זא"ז דס"ל להתוס' דמקיים מקצת מצוה אפי' בחצי חמש דכמו דלעניין איסור קייל"ן כר"י דחצי שעור אסור מה"ת ה"ה לעניין מ"ע דאם אין לו רק חצי שעור מקיים קצת מצוה וזה ברור בלי פקפוק:
שוב האיר ה' את עיני ומצאתי שמהרי"ט אלגאזי בעצמו בה' בכורות דפ"ז ע"א למד בעצמו פשט דברי התוס' כמו שכ' והוכיח מזה דינו. ואין כאן פליאה על מרן מהריט"א מאחר שירד לדברי התוס' אחלה מאת כת"ר גאונו להשיבני ע"ז והיה אם אמצא חן בעיניו והיה זה שכרי. אלה דברי ידידו המנשק עפרות זהב של ארץ קדשינו ותפארתינו כותב בדמע עין מצפה לתשועת ה' עין בעין. הצעיר יהושע העשל מרגליות בלא"א מו"ר הרב הצדיק וכו' מו' אלי מרגליות ס"ט:
וזאת תשובתי על דב"ק:
למאן דזיו ליה כבר בחייה. עמו עז וחשיה מעלת הר' המובהק. לנוגה ברק. נחל נובע מקור חכמה. מוציא לאור תעלומה. מוה"ר יהושע העשיל מרגליות נר"ו יאיר כאור החמה כיר"א:
אחרי פרישת סוכת שלום ועמו תפי' יהי ה' את יהושע ויהי שמו בכל הארץ לתורה ולתעודה בלי שום טרדה מכתבו הבהיר הגיעני ונתמלא כל הבית כולו אורה ושמחה מידיעת שו"ט ושובו בשלום אל עירו ואל שער מקומו וממכון שבתו פרש עלי אותיות פורחו"ת פרח שושן קצת שקו"ט על דברתי בספה"ק כפי אהרן ח"א בח' א"ח סי' י"ב ככ' בד"ק לזאת אשיב כל דברי מר לקוחים מדברי מרן מהריט"א בס' הלכות יו"ט וקושטא דמלתא כי נעלמו ממני דברי הר' אלו ואפשר באותו פרק שלמדתי ענין זה לא היה מצוי אצלי ס' הקדוש הליו"ט. ואמנם גם עתה אחרי ראותי דברי הר' אלה אני אדון לפני גדולת מרן מהריט"א ז"ל בקרקע כתלמיד הדן לפני רבו ואומר בחינם חזר הרב מדבריו שבס' קה"י כי שם העלה להלכה דאין דין חצי שעור במ"ע וכאן בשחיק' חזר בו מתוך דברי התוס' אלו או שכוונתו לומר דהוי פלוג' דתוס' דלולב הגזול עם תוס' דבכורות ואני עבדו אומר שאין כאן צורך לחזרה. ולקענ"ד נר' דהתוס' כונתם בסיום דבריהם הוא לומר דכיון דאינו נותן אלא חצי חמש אין כאן מצוה ומה שדקדק הר' דא"כ אמאי כ' דלא דמי דהכא לא משתעבד הכי הול"ל דלא דמי הכא דאינו נותן אלא חצי חמש עכ"ד. לדעתי אין זה דקדוק כלל שהרי הכא במת האב איירינן והניח ה' סלעים וכבר נתחייבו נכסים אלא דמחמת שבא בע"ח ולקח החצי חמש דמלוה ע"פ אינו גובה מהבע"ח לא נשאר מהנכסים המחוייבים אלא חצי חמש והבעלים המחוייבים ליתנהו בעולם כדי שישלימו כשיהיה להם אח"כ וע' ברש"י ד"ה חייב גברא ע"ש ונמצא מ"ש התוס' דהכא לא משתעבד אלא בחצי חמש ר"ל שאין כאן מנכסים משועבדים אלא חצי חמש וא"כ לא הוו מצו נקטי התוס' בלשונם דאינו נותן אלא חצי חמש משום שאין כאן נותן מחויב כי הבעלים המחויבים כבר מתו ואנו מדברים על הממון המחויב ושפיר נקטו דלא משתעבד ועוד נרחיב הדברים לקמן בע"ה.
ומה שהכריחו עוד להר' ז"ל להוכיח כן משום דהוקשה לו דמאי מק' התוס' מזא"ז הא שפיר י"ל דלגבי פדיון אינו זוכה הכהן בחצי שנתן תחי' עד שישלים וכוי אני אומר גם בזה אחהמ"ר מכבוד גדולת הר' ז"ל יש ליתן כנגד היסוד הנה קודם זה הביא הר' דברי התוס' דפ' לולב הגזול דמתבאר מדבריהם דכל מצוה א' ל"מ בזא"ז אפילו בשדעתו להגביה כל המינין אלא שרצה ליטול כל חד בלחודי' וע"ז הוק' לו מדין פדיון דמצוה א' היא ה' סלעי' ועכ"ז מועיל בזא"ז ותי' וז"ל וי"ל כיון דפדיון וכו' תלוי' בנתינת הממון א"כ קמא קמא שנותן לא קנאו הכהן עד שישלים דכל שלא השלים לא יצא וכו' וחשיב כנותנו בב"א דעד שעה שישלים כל מה שהתחיל ליתן חשיב כפקדון ואפילו אם נתעכלו המעות וכו' ואם לא היה משלים היה חייב הכהן להחזיר נמצא דבשעה שמשלים זוכה הכהן בכל ובב"א וכו' ע"ס הדבור. ואח"כ עפ"י יסוד זה הוק' לו דאמאי לא ניחא להו להתוס' לתרץ כן ותי' דשאני הכא דלא משתעבד וכו' ומזה הוליד הר' דהתוס' סברי דיש דין חצי שעור במ"ע וכל מאי דיהיב לכהן מצוה פורתא אית ביה וכיון שכן אין הכהן צריך להחזיר וכו' ומשו"ה לא תירצו התוס' תי' הנ"ל זה קיצור דבריו הקדושים. ואני עבדו אומר אחר אלף גלגול מחילות היסוד אשר יסד תחי' דקמא קמא שנותן לכהן לא קנאו והא פקדון בידו ואם לא השלים חויב להחזיר הוא דבר תימא דא"כ יצטרך הכהן המקבל לשמור מעות אלו כדין מעות פקדון שלא הותר להשתמש בהם אלא לשולחני דוקא ולא לבע"ה כמבואר בח"מ סי' רצ"ב ופשי' דאם קדש בהם את האשה אינה מקודשת דהא שולח יד בפקדון גזלן הוי והמקדש בגזל אינה מקודשת אם אין ידוע בודאי שנתיאשו הבעלים כמבואר באה"ע סי' כ"ח. ובדוחק היינו יכולים ליישב זה לפי שי' רש"י בדף נ"א ע"ב על ברייתא דנתנו ליו"ד כהנים בב"א יצא בזא"ז יצא כ' רש"י בזא"ז ולכהן א' הכי גרסי' ליה בתוספתא עכ"ד האף אמנם שהתוס' והרא"ש והטור וכל הפוס' לא פ' כן אלא נקטו כפשט הברייתא אפי' ליו"ד כהנים ובזא"ז. מ"מ צריך ע' ליישב התוספתא הנ"ל מה ט' לחלק בין יו"ד כהנים לא' אכן עפ"י דברי הר' ז"ל יש ליישב דדוקא לכהן א' כדי שיהיו מופקדות אצלו עד שישלים כל הה' סלעים ולא ישלח בהם יד ואי אתרמי שמת ולא הספיק להשלים יחזירם ליורשיו משא"כ אם נותן ליו"ד כהנים ובזא"ז מנא ידע הכהן שקיבל מידו תחי' אם השלים לכהנים אחרים או לא ונמצא לעולם לא יוכל להשתמש במטות אלו ואין זה נקרא נתינ' ומשו"ה לכהנים הרבה בזא"ז לא יצא. וצ"ל דרישא דקתני ליו"ד כהנים בב"א יצא מיירי שכל היו"ד כהנים היו במקום א' וראו איך נתן כל הה' סלעים לכהנים רבים כי אז כל א' רשאי בשלו להוציאו וט' זה נכון לישוב התוספתא הנז' וכעת לא ראיתי מי שנתעורר בזה. אכן להתוס' דידן שכתבו ליו"ד כהנים בזא"ז אינו מתיישב כלל דמנא ידעי המקבלים הראשונים אם השלים לשעור ה' סלעים לכהנים אחרים או לא. ומעתה אומר אני דגם לדעת התוס' דלולב הגזול דחצי מצוה אין בה מצוה כלל ל"ק מהא דיו"ד כהנים בזה אח"ז דלעולם אינו מקיים מצות הפדיון עד שישלים כל הה' סלעים ומעיקרא כשנותן לכהנים מעט לחש' הפדיון אדעתא דהכי יהיב שאם יזכה וישלים הה' סלעים לכהנים רבים שיהא לשם פדיון ואם לא יספיק להשלים מעכשיו יהיו מתנה ביד הכהן ויוכל הכהן להוציאו מעכשיו בכל אשר תאוה נפשו וניחא ליה לנותן בזה כדי דליקבלו מיניה הכהנים שאל"כ שום כהן לא יקבל ממנו מהט' הנ"ל ולא יקיים המצוה ומשו"ה גמר ויהיב לשם מחנה לכשלא יספיק ליתן כל הה' סלעים ואם יזכה ליתן כל הה' סלעים אזי יקיים מצות פדיון ולעולם כל שלא קיים כל המצוה אין במקצתה אפי' מקצת מצוה ומ"ש ליו"ד כהנים בזא"ז ר"ל כשישלים כל הה' סלעי' יצא:
וא"ת גם לדברינו ק' אמאי לא תי' התוס' כן כי היכי דקשיא ליה להר' ז"ל י"ל כי מה שכתבתי עם דברי התוס' הכל הולך אל מקום אחד ונרחיב קצת הדברי' ונאמר ג' חלוקות בדבר המצוה שאין בה נתינת ממון כגון נטילת לולב ואכילת מצה ודאי כולה מצוה בבת אחת בעינן ובמקצתה לא קיים המצוה כלל. והמצוה שיש בה נתי' ממון כגון פדיון הבן ודכוותה יכול לקיימה פסקי פסקי ולכשישלי' קיים המצוה ואם לא השלים לא קיים והט' דכיון דהתורה חייבתו בממון זה הו"ל כמלוה וכן קראוהו חז"ל מלוה הכתו' בתו' וע"כ לא קמפלגי אלא אי הוי ככתובה בשער או כמלוה ע"פ אבל לכ"ע מלוה הוי וכי היכי דבמלוה פרעון זוזא זוזא פרעון הוי ה"נ במלוה הכתובה בתורה יכול לפרוע פסקי פסקי ובתשלום כל הפרעון קיים המצוה והטעם כי שעבוד דאוריי' ונשתעבד גופו ונכסיו לפרעון החוב הזה. והסוג הג' הוא המוזכר בש"ס דילן שמת האב והשאיר ה"ס והמחצה לקח הבע"ח באופן שאין בנכסים המשועב' שעור מצוה רק חצי והגוף החייב אינו בעולם כדי שישלים ממה שירויח עוד כדין שעבוד גוף ונכסים דעלמא בזה אמרי' חמש ולא חצי חמש כיון דבחצי מצוה ליכא מצוה כלל והשתא התוס' בקושייתם חשבו דממאי דאמרי' ליו"ד כהני' בזא"ז יצא משמע דאיכא מצוה בחצי חמש וכס' מרן מהריט"א ז"ל והראיה דמחייבינן ליה ליתן המקצת מה שבידו לכהן ולא אמרי' ימתין עד שיהא בידו הה' ס' שלמים וק' לסוגיין וע"ז תירצו דשאני התם דלא משתעבד אלא בחצי חמש ר"ל דלעולם דאין המצוה מתקיימת במקצת מיהו היכא דהאיש בחיים משועבד גופו ונכסיו גם מה שיקנה אח"כ משו"ה ליו"ד כהנים יצא ומחייבינן ליה ליתן מה שבידו מיד ולכשתשיג ידו ישלים אבל הכא לא משתעבד אלא בחצי חמש פי' אין כאן נכסים משועבדים אלא חצי חמש ואין עוד מי שירויח ויתן כי האב מת ומשו"ה לא יהבינן לכהן דאין כאן מצוה כלל זה נלע"ד נכון בפי' דברי התוס'. ומ"ש התוס' בתחי' דבריהם ול"ד לחמשה בקר דמסקי' דאפי' חמשה חצאי בקר דתשלומין נינהו ויש לו לשלם מה שהוא חייב כונתם לומר דמשום דעבד איסורא קנסינן ליה שיתן מה שבידו אפי' ה' חצאין ע' תוס' ע"ז ד' ו' ע"א ד"ה ר' מאיר. ונמצא עלה בידינו גם מסיום דברי התוס' ראיה חותכת למה שנסתפקו הרבנים הנ"ל במי שהיה במדבר או בספינה ואין לו רק חצי זית מצה ובודאי לא יבא לו חצי זית אחר בלילה הזאת אי איכא מקצת מצוה באכי' חצי זית הזה דודאי ליכא שום מצוה וכמ"ש בספרי הנז' ואתיא במכ"ש וק"ו הדברים ומה הכא דנתי' ממון יש במצוה זו והכהן שלוקח חצי החמש נהנה בהם אפ"ה אמרי' חמש ולא חצי חמש אלמא ליכא מצוה כלל בחצי חמש דאילו איכא מקצת מצוה היה לנו ליתנ' לכהן כדי שיזכה המת במקצת מצוה אל"ו דליכא מצוה כלל וזוהי שק' לדעת רבינו הגדול מוהריט"א ז"ל לפי דרכו ושיטתו. ק"ו הדברי' במצות אכילת מצה דאין בה הנאה לזולתו אלא לאוכלה דפשי' דבחצי זית ליכא אפי' מקצת מצוה ואין צריך לאוכלה זה נלע"ד והבוחר יבחר: