כפי אהרן חלק ב· רבי אהרן בן עזריאל
יורה דעה · סימן ה
וזאת תשובתי על דב"ק חזה הוית שאלת חכם המוצגת לפנינו בזה מאת איזי וחביבי איש כלבבי הח' הש' והכו' זר"ק הן גביר אברהם אוהבי יצ"ו פלפל בחכמה ואייתי בידיה קצת מדברי הפוס' המדברים בענין שותף שלוה ברבית לצורך השותפות ולהיות כי דבריו הגיעו לידי בין כסא לעשור ופנאי לא היה לי להתבסס בדבריו הרצתי אותה ליד ר"א ור"ן נהירו דעיינין זרוע המיומן מע' הרב המובהק ואח לברק אחד המיוחד מבית דיננו יב"ץ כמהר"ר ברוך פינטו יצ"ו וכבר בא חכם בחכמתו וביא"ר עליה באר רחובות העמיק שאלה ואסף איש טהור כל האמור בפרשה ככתוב בד"ק באורך והעלה לזכות לשמעון דנ"ד שלא לנכות הרבית שנתן לגוי מחלקו כי אפוקי מיניה הוא. ואני אענ"ה חלקי את אשר ישים ה' בפי להלכה ולמעשה. הנה דבר זה לא נמצא אל הראשונים ז"ל ופלוגתא היא בין רבני האחרונים כי הט"ז בסי' ק"ע ס"ק ג' אסר והרב קול אליאו בח"א סי' כ"ט התיר והרב אדמ"ק ז"ל בח"א סי' ס"ג מסתפק בדבר ורגע אדבר במ"ש להר' קול אליאו ז"ל שם שכ' ז"ל לדאתאן עלה בשותפי' מיהא הדבר ברור לע"ד דיכול ללות א' מהם לצורך השות' ולפרוע מן האמצע והוא ממאי דכ' הרמב"ם והרמב"ן הוב"ד בטוח"מ סי' ע"ז דשותף שלוה א' מהם לצורך השו' שהב' משתעבד אף שהב' לא היה עמו בקנין וכו' נמצא כי איהו ניהו הלוה ממש לפיכך פורע הרבית בלי ס' וכ' עוד שיש לתמוה על הרב המבי"ט ח"ג סי' ע"ב שנשאל אכיוצא בזה וכ' דאין כאן איסור תורה ואינו יוצאה בדיינים משמע דאם היה מיד ליד היה יוצאה בדיינים וכו' ואולי יסבור הרב דכיון דעדיין לא היו שותפין אלא דבאותו ממון שלקח חד מנייהו התחילו להשתתף אכתי אין עליו שם שותף עכ"ד. ואני אומר דאין ענין דינו של הרב המבי"ט לכאן דמבואר שם בשאלה שראובן וש' נשתתפו ולא היה לש' כל סכום המעות שמשים ראובן וא"ל שיקח מה שחסר מסכום שלו מהגוים ברבית וכו' נמצא שמה שלקח ראו' מן הגוי ברבית היה לצורך ש' דוקא כדי למלאת קרנו ולא לצורך השותפות לוה כשאר שו' אשר כבר קרנם שלם וחסר להם עוד לקנות סחורות ואז שניהם לווים אבל זה כל ההלואה לוה לצורך שמעון קרן ורבית וזה ברור בכונת הרב המבי"ט ואולי לזה כיון הרב קו"א ז"ל אלא שלשונו עמוס. נקוט מיהא אין מדברי המבי"ט לע"ד שום סתירה לדינו של הרב קו"א ז"ל. ובאמת דברי הט"ז צ"ע במה שדימה דין השותפי' הלוקחים ברבית מגוי לדין שכ' רמ"א לעיל בסי' קס"ט סי"ז לענין נאמני הקהל וכו' ואפי' לדעת רמ"א דבערב לא הוי רק א"ר כאן שאני דזהו עיקר הלוה והב' הוי כלוה מישראל שלקח המעות מן הגוי אלא צריכים שיחתמו שניהם על השטר עכ"ד. ובאמת אחר המ"ר אין דמיונו עולה יפה וז"ל הגאון רמ"א שם י"א דמנהיגי הקהל מותרים ללות מן העכו"ם ברבית לצורך הקהל אע"ג דהוו כשלוחי הקהל ואע"ג דאחריו' עליהן וחוזרין ולוקחים מן הקהל שרי דהוי כאפוטרו' של יתומים דשרי בכה"ג וכן נהגו להקל אע"ג דאין כאן היתר ברור ב"י בשם תשו' רשב"א עכ"ד:
והנה יש להעיר בדברי הגאון רמ"א שאחרי שפ' לתשו' הרשב"א נז' מדוע דילג מדברי הרשב"א וז"ל הרשב"א שהובא ביתה יוסף שאלתני על דבר שברחתי ממנו כל הימים וכו' איני רואה דרך רחב להיות הנאמנים לווים מן העכו"ם ומלוים לקהל שעוברים משום לא תשיך אלא שאני רואה היתר זה פשוט בכל הקהלות ורואה אני אותו פורח באויר וגם מורי ז"ל היה בעיניו איסור גמור אלא ששמעתי משמו של הרמב"ן ששמע בשם א' מחכמי נרבונה שהנאמנים כאפוטרו' על הקהל ולווים ופורעים בשבילם. ואומר אני בזה ערבך ערבא צריך ומי יגיד לנו שהאפוטרופ' מותר ללות ברבית וליפרע מנכסי יתומים ולא מצאתי מקום לזה שאוכל להשען עליו וכו' עכ"ד הנה פשט ד' הרשב"א מורים דאוסר בשניהם בנאמנים ובאפוטרופסים ואילו רמ"א ז"ל משמע מלשונו דאין היתר ברור לנאמני הקהל רק מט' מנהג ומשום דמדמו נאמנים לאפוט' אבל באפוט' משמע מלשונו דיש היתר ברור דאל"כ היל"ל י"א דנאמני' ואפוט' מותרים וכו' ואין לזה היתר ברור וגם כ' דהוי כאפוט' של יתומים דשרי בכה"ג משמע דבאפוט' מתיר בשופי ואילו הרשב"א כ' דערבך ערבא צריך ומי יגיד לנו שהאפוסרו' מותר. ולכן נלע"ד דדעת הגאון רמ"א בדעת הרשב"א דבאפוט' יש להתיר בשופי ואע"ג דכאן בשאלה זו הן ולאו ורפיא בידיה שכ' דערבא צריך מ"מ ממקום אחר בדברי הרשב"א יש להכריע דדעתו ז"ל דבאפוטרופוס שרי והוא ממה שכתב הר"ן ז"ל בשם הרשב"א פרק קמא דקידושין על ד' ז"ך בבעיא דקרקע לא' ומטלטלין לא' באגב מהו ובעי תלמו' למפשט מעישור שאני עתיד למוד ודחי שאני ר"ע דיד עניים הוא כ' הר"ן ז"ל מדקאמר שאני ר"ע דיד עניים הוא משמע דשדה לאפוט' ומטלטלי ליתו' קנו דכי היכי דגבאי יד עניים אפוט' נמי יד יתו' אבל אחרים חולקים ואומרים דגבאי שאני לפי שהעניים מוטלים עליו לפרנסם וכל שאין מעות בכיס צריך לטרוח בשבילם ונמצא שיש לגבאי טו"ה במה שעניים זוכים בו והו"ל כשדה ומטלטלין לא' משא"כ באפוט' והראשון נר' עיקר וכן דעת הרשב"א ז"ל עכ"ד וע' בהרשב"א חי' לקידושין שם כ' כן להדיא ע"ש. וע' עוד בדברי הרשב"א בקי' וגיטין בדין אפוט' התורם ליתו' שנביא לקמן בע"ה.
והשתא נחזי אנן הנהו נאמני הקהל שנשאל עליהן הרשב"א ה"ד אי הוו גבאי עניים ק' דהכא רוצה ללמוד גבאי עניים מאפוט' ואיפכא אמר התם דאפו' בעינן למילף מגבאי עניים. ותו דבגבאי עניים בהדיא אמרו בגמ' דידו כיד עניים דמי והוי כאילו העניים ממש לוו ברבית מיד הגוי ומאי איסו' איכא ואין כאן שליחו' אלא ידן של עניים ממש הוי. ועל כן בהכרח צ"ל דהני נאמני' דאיירי בהו הרשב"א לאו גבאי עניים הוו אלא נאמנים לפקח בעסקי מסים ושאר דברים הצריכים אל הקהל ואח"ך חוזרים וגובים מאנשי הקהל וכן מבואר בסו"ד הרשב"א בתשו' הנ"ל דהני פשי' דלאו כיד הצבור דמו ומשו"ה כ' דאינו רואה היתר בזה אלא ששמע מפי הרמב"ן דמדמי להו לאפוט' דידו כיד היתו' והשיב ע"ז הרשב"א דערבך ערבא צריך ומי הגיד לנו דאפוט' מותר ללות ברבית וט' משום דכאן מספק"ל להרשב"א דאולי יהיה כדעת אחרים שהביא הר"ן דשאני גבאי עניים משום דאית ליה טו"ה משו"ה אמרי' דשדה לגבאי ומטלטלין לעניים קנו דהוי כשדה ומטלט' לאדם א' ומשום דמוטל עליו לפרנסן משא"כ באפוט' של יתו' דאינו מוטל עליהם לפרנסם לא חשיב כבא ליד היתו' ממש ויתכן שלצד זה יחלוק הרשב"א על ר"ח שהביא דבריו הטוח"מ סי' ק"ה דסובר לענין תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דמהני תפיסת האפוט' משום דידו כידן ע"ש. ומ"מ הרשב"א לא החליט המאמר באפוט' לאסור אלא שמספ"ל וכ' ערבא צריך ר"ל שצריך ראיה לזה ומיהו גם כי נאמר כהצד האחר שאפוט' שוה ממש לגבאי עניים עדיין בנאמני הקהל אוסר הרשב"א להדיא לפי שאין דומה נאמני הקהל לאפוט' כמובן כי נאמני הקהל אין רשאין לעשות על הקהל כל מה שירצו כמו אפוט' כי אינם אלא נאמנים לאיזה דברים שהורשו מהקהל ואף זה בידיעתם באופן כי ג' סוגים יש בדבר גבאי עניים דידו כידן ודאי מודה הרשב"א דיכול ללות מן הגוי לפרנסן משום דידו כידן והוי כאלו הן עצמם לוו מן הגוי ובנאמני הקהל פשי' ליה דאסו' ומשום דלא דמי אפי' לאפוט' ובאפוט' מספ"ל עפ"י הב' צדדין של הר"ן הנז'. ומעתה סלקי שפיר דברי הגאון רמ"א ז"ל שכ' דנאמני הקהל אין היתר ברור אלא שנהגו כן עפ"י ס' חכמי נרבונה דמדמו נאמנים לאפוט' אבל באפוט' כ' דשרי דהוא מותר לכ"ע ואף לד' הרשב"א דאע"ג דהרשב"א כאן מספ"ל התם בקידושין פשיטא ליה דאפוט' שוה לגבאי עניים וכמ"ש הר"ן משמו דהפי' הא' עיקר והובאו דברי הר"ן אלו ביתה יוסף בח"מ סי' ר"ב ופ' כן בש"ע ע"ש וע' בהרב מח"א ה' שלוחין סי' י"א. אח"ז ראיתי להרב דברי אמת ד' ל"ז ול"ח כ' בפשי' דאפוט' משליח והביא דברי הרשב"א הנז' ויותר מהראשונים ז"ל דס' הכי ע"ש ואין פנאי לעמוד על דבריו ז"ל. באופן דהרשב"א מילתא דבעיא ליה הכא הדר פשטא התם דאפוט' שוה לגבאי עניים וידו כידן ע"כ כ' רמ"א דבאפוט' שרי ודו"ק. וע' להש"ך ח"מ סי' קכ"ו ס"ק פ"א כן העלה להלכה דאפוט' עדיף משליח ע"ש. וע' להרב משכה"ר מע' א' אות ע"ט פ'. וע' למרן מהריט"א ז"ל בס' קה"י אות אפוטרופוס הביא דברי הרשב"א אלו והאריך להוכיח דאפו' ידו כיד היתו' מדאורייתא וכ' שכן דעת הרמב"ם עש"ב:
ובהכי סלקי שפיר דברי הרב הגדול מהר"ש יפה ז"ל הב"ד הרב כהונת עולם ז"ל ד' ט"ו ע"א שמצא בכ"י וז"ל פקיד שהוצרך ליקח מעות ברבית לפרוע חוב שמעון נפרע מש' ואינו אפי' א"ר דאינו שליח אלא פקיד וידו כידו ממש וכאילו לוואם שמעון וראיה מדברי הרא"ש פ"ק דמצי' גבי תופס לבע"ח וכו' והיינו פקיד היינו נפקד עכ"ד. וע' להרב קו"א ז"ל שם שתמה עליו דאיך לא חש לדעת הרשב"א ע"ש. ולפי מה שבארתי אין כאן תימה דגם הרשב"א מודה בפקיד דהיינו פקיד היינו אפוטרופוס כאמור. כי מן הבא"ר מתישב מה שהיק' הרב קו"א ז"ל שם ז"ל דברי הרשב"א צריכים ביאור ודברי ח"ן ז"ל נכונים דליכא למימר דפליג על דברי ר"ח בדין תופס לבע"ח וכו' שאין חו' בדין זה ועוד דסוגי' מפורשת היא בפועל דכוותא באפוט' דעדיף מפועל עכ"ד ולפי מה שכתבתי אין שום תימה דבאמת מודה הרשב"א לדינו של ר"ח אלא דכאן היה מסתפק באותם הב' סברות שכ' הר"ן והתם בקידו' איפשי' ליה ומודה הוא באפוט' הן לענין תפיסה לבע"ח. הן לענין אגב הן לענין רבית כאמור. ומה שתירץ הרב קו"א ז"ל שם על קושייתו להרשב"א וז"ל והנלע"ד דס"ל להרשב"א דדינו של ר"ח אמת לענין תפיסה מ"מ אין למדין הימנו לענין רבית דלענין תפיסה כיון דידו כידו הו"ל כאילו הוא בעצמו תפס הדבר וכאילו היתו' בעצמם תפסו אך לענין רבית כיון דאזלינן בתר האחריות דכל מי שהנכסים באחריותו נקראים על שמו ה"ן כיון דהגוי אינו מכיר אלא לאפוט' איך הפה יכולה לדבר דידו כיד היתו' ואין הדבר כן וכו' כיון דהאחריות על האפוט' הוא ניהו הלוה לא היתו' עכ"ד. הוא תמוה דאי הכי איך כ' הרב עצמו בסיום הפסק להתיר בפשי' בשותף שלוה לצור' השו' שכ' וז"ל ולמאי דאתאן עלה בשו' הדבר ברור לע"ד דיכול ללות א' מהם לצורך השו' ולפרוע מן האמצע והוא ממ"ש הרמב"ן והרמב"ם הוב"ד בטוח"מ סי' ע"ז דשותף שלוה לצו' השו' שהשני משתעבד אעפ"י שלא היה עמו בקנין וכו' דכוותא בשו' שכותב וכו' כיון דמדינא נשתעבד גם חבירו שלא היה עמו לפרעון הקרן נמצא כין הוא ניהו הלוה ממש לפיכך פורע הרבית בלי ס' עכ"ד הנר' מפשטיות דבריו דזה דין פשוט בלי מחלוקת ואפי' הרשב"א יודה בזה. ולפי מ"ש הוא לעיל דט' של הרשב"א שאוסר באפוט' גבי רבית אע"ג דמודה לר"ח בתפיס' הוא מפני האחריו' איך פשיט ליה הכא בדעת הרשב"א בשותף להיתירא מטעם שמשתעבד השו' במה שלוה חבירו ולא ידעתי מה יושיענו שנשתעבדו נכסי שמעון סו"ס הגוי אינו מכיר אלא את ראובן וכל אחריות הגוי עליו ומאי שנא מאפוט' שגם הוא אינו פורע הרבית מכיסו אלא מכיס היתו' ואפי"ה הואיל ואחריותו עליו והגוי אינו מכיר רק האפוט' הו"ל כדין ישראל שנעשה שליח מישר' חבירו ליקח לו ברבית מן הגוי שאם לא נתן לו משכון אסור כמבואר בסי' קס"ט סי"ו ואפי' במשכון צריך שיפרש דבריו שאינו סומך על השליח כלל ואפי' מדין ערב ע' ש"ך ס"ק נ"ב וכי היכי דהתם ודאי ישראל המשלח הוא הפורע הקרן והרבית מדינא מ"מ הואיל ואחריות הגוי על השליח אסור ולדעת הרב קו"א שהרשב"א אוסר גם באפוט' בכה"ג הואיל והאחריות על האפוט' א"כ יצטרך לומר דגם בשו' הדין כן לאסו' דאין נפק"מ במה שמשתעבדים נכסי השו' כיון דהאחריות של הגוי הוא על השו' שלוה ממנו לא על האחר ואיך קפשיט ליה בשו' להתיר לכ"ע. וא"א לומר שהיתר זה הוא לדעת ח"ן דוקא ודלא כהרשב"א דאיך יתכן שלא יחוש לדעת הרשב"א גדול המורים והוא עצמו סמוך ונראה תמה על מהראנ"ח שהתיר בנאמני הקהל כדעת ח"ן ואיך לא חש לדעת הרשב"א,. באופן שדברי הרב קו"א ז"ל תמוהים המה אכן לפי מה שבארתי בעניותי דינו שריר וקיים כוותיה ולא מטעמיה אלא כמ"ש דהרשב"א עצמו מתיר באפוט' דידו כידו ואינו אוסר אלא דוקא בנאמני הקהל וזהו דעת רמ"א ז"ל ובזה יש מקום לדינו של הר' קו"א לדמות שותף לאפוטרופוס:
והמסתכל יפה יפה בדברי הרב מח"א ז"ל בהל' רבית סי' ה' ימצא כדברינו דשם הביא תשובת הרשב"א דאפוט' שהלוה מעות יתו' ברבית קצוצה אין היתו' חייבים להחזיר לפי שהם לא לקחוהו מיד הלוה וכ' עליו לכאורה יראה שהרשב"א לא השוה מדותיו וכו' ועדיין איכא למידק בדבריו דמיד לוה למלוה קרינן ביה וכו' דיד אפוט' כיד היתו' דמי ומשו"ה כ' הפוס' דאפוט' שתפס בשביל היתו' במקום שח"ל דזכה משום דידו כידם והכי אי' בירוש' וכו' ובבבלי פ"ק דקי' שאני ר"ע דיד עניי' וכ' הר"ן דה"ה לאפוט' דידו כיד יתו' והרמב"ן כ' דמה שנוהגים הקהל בנאמנים וכו' משום דהוו כאפוט' וכו' אלמא דאעפ"י שרבית מגוי ע"י שליח אסור באפוט' שרי דיד אפוט' כיד היתו' וכו' ע"ש ובד' פ"ז ע"א כ' מכל מ"ש עלה לנו לענין דינא דאפוט' יתו' שהלוה ברבית קצוצה מוציאין מידם דמיד לוה למלוה קרינן ביה דיד אפוט' כיד היתו' עכ"ד וטובא יל"ד לדבריו ז"ל חדא במאי דמתמה על הרשב"א מהירוש' והש"ס דגבאי עניים ומייתי דברי הר"ן והלא שם בדברי הר"ן הובא ס' הי"א דאפוט' אינו כגבאי עניים ולאו ידו כיד היתו' ומאי מקשה להרשב"א אימור הרשב"א יסבור כן ותו ק' טובא דמייתי מדברי הרמב"ן שאמר שנאמני הקהל חשיבי כאפוט' וכי לא ראה שהרשב"א השיב עליו דערבך ערבא צריך אלמא חולק בהדיא עם הרמב"ן. ותו ק' דלא יהא אלא לפי דבריו פלוגתא בין הר"ן והרמב"ן להרשב"א איך אסיק לענין דינא דמוציאין מיד היתו' משום דידו כידן להלכה פסוקה ולא חש לס' הרשב"א וכך היל"ל הדבר שלוי במחלוקת:
אמנם האמת יורה דרכו דכונת הרב מח"א הוא לומר דהרשב"א עצמו סותר דבריו לפי שדברי הר"ן הנז' שהביא הם בשם הרשב"א אלא שחסר מן הס' בשם הרשב"א אלמא הרשב"א בהדיא אמר דיד אפוט' כיד יתו', ומ"ש והרמב"ן כ' וכו' קיצר בדבריו ור"ל שאעפ"י שהרשב"א השיב לו ערבך ערבא צריך דמסתפק הוא בדבר מ"מ הרי התם במה שהביא הר"ן בשמו פשי' ליה מכוון ממש למ"ש בעניותין ונמצא שהרשב"א במקום א' מספ"ל אי אפוט' ידו כיד היתו' ובמה שהביא הר"ן בשמו והסכים לדבריו פשי' ליה דידו כיד היתו' וכ"ז היפיך מ"ש בתשו' הנ"ל דאין מוציאין מיד היתו' משום דלא בא מיד לוה ליד מלוה אלמא יד האפוט' לאו כיד היתו' הוא ואסיק הרב דמוציאין מידן משום דידו כידן ודחה הך תשו' מקמי דבריו שהביא הר"ן וזה ברור בכונתו ז"ל ואעפ"י שבסוף התשו' כ' איברא דעדיין יש לחנק דבנדון הרשב"א וכו' היינו למה שרצה להוכיח מהתוס' גוי שנעשה סנטר וכו' כמובן אבל דבריו הראשונים מתפרשין כדבר האמור. הרי ב' נביאים מתנבאים בסגנון א' בדעת הרשב"א דמסכים להלכה באפוט' דידו כיד היתו' הגאון רמ"א והרב מח"א ז"ל. איברא דאם יהיה דין לוה מגוי מעות ע"י שליח ישראל ר"ק אין הכרח בידינו להסכים דעת הרב מח"א עם רמ"א ז"ל דאפשר דמשום דהוי איסור דאוריית' דר"ק חשש הרב מח"א לאותה ס' דהרשב"א שהביא הר"ן דסובר דאפוט' ידו כיד היתו' אעפ"י שבמקום אחר הרשב"א לא השוה מדותיו ראוי למינקט לחומרא אבל למינקט הכא לקולא שיהא מותר האפוט' ללות ליתו' ברבית משום דידו כידו לית לן למינקט הכי אלא ראוי לתפוס לחומרא ולמינקט כהאיך דהרשב"א דלאו ידו כידו הוא דבאיסור דאורייתא אית לן למינקט לחומרא והרשב"א סותר עצמו וא"כ לא יסכים הר' מח"א לדעת רמ"א. אך אי דין רבית מגוי ע"י שליח אינו ר"ק אלא א"ר דרבנן כאשר הרכה מרבני האחרונים ז"ל סוברים כן יבאו דבריהם לקמן בט"ה ודאי יש להסכים דעת המח"א ז"ל עם דעת רמ"א דבדרבנן אית לן למינקט לקולא:
ואחרי הודיע אלדי"ם אותנו את זאת דבאפוט' כ"ע מודו דיכול ללות מן הגוי ברבית לצורך היתו'. משום דידו כידן והוי כאילו הם בעצמן לווים מן הגוי ופלוגתא דהרמב"ן והרשב"א אינה אלא בנאמני הקהל דהרמב"ן בשם ח"ן מדמו ליה לאפוט' ומותר והרשב"א סו' דנאמני הקהל לאו כאפוט' הם אלא כשליח בעלמ' ואסור אם לא עפ"י האופנים שנתבארו בטוש"ע סי' קס"ט ובפוס' שהביאו בעלי האסופות. עתה נבין ונידון שותף שלוה מן הגוי לצורך השו' למאי מדמינן ליה אי מדמינן ליה לשליח או לאפומ'. ולברר זה צריכים אנו לחקור תחי' מה חי' יש בין שליח לאפוט' וגבי תפיסה במקום שח"ל ידוע ס' רש"י בפ"ק דמצי' ד' יו"ד דסובר דע"י שליח מהני והא דלא מהני הי"ד כשתפס מעצמו וכל הראשוני' תמהו עליו מעובדא דיימר בר חשו דאמר לשלוחיה זיל תפוס והסכימו דאפי' ע"י שליח ל"מ וז"ל הרא"ש שם הביאו הרב"י סי' ק"ה התופס לב"ח במש"ל לא קנה ואפי' עשאו ב"ח שליח וכתב לו הרשאה דאין יד השליח כיד המשלח לחוב לאחרי' ור"ח כ' דדוקא שליח אבל אפוט' קנה דיד בעלים הוא עכ"ל וצריך להבין מה חי' יש בין שליח בהרשאה לאפוט' אי משום דאפוט' ידו כיד היתומים הלא גם שליח בהרשאה כותב לו ותהא ידך כידי וכו' והרי ידו כיד משלחו. ונראה דמדינא אין צורך לכתוב בהרשאה שתהא ידך כידי דכל שליח ידו כיד המשלח דהא בריש פ"ב דקי' דמ"ב ילפינן שליחות מדאורייתא דשלוחו של אדם כמותו מביניא דתרומ' וקדשים. וכמותו ר"ל דידו כיד משלחו וע' מהרשד"ם ח"מ סי' ר"ט הליץ בזה טל רש"י ז"ל דס"ל דתפיסה ע"י שליח מהני ע"ש. ובנוסח ההרשאה דממון שכתוב בעיטור אות הרשאה אינו כתוב ותהא ידך כידי וכו' אכן בנוסח הרשאת הגט שהובא במרדכי וסמ"ק הביאו הטואה"ע סי' קמ"א שם כתוב ותהא ידך כידי אעפ"י שכ' הטור ש"ע שם סי' כ"ד בשם הר"פ ורבים מהראשונים ז"ל הובאו ביתה יוסף שמה שכתוב בתיקון שטרות נוסח הרשאה למביא גט אין צורך רק מפני שכתוב בה שנותן לו רשות לעשות כמה שלוחים וע' ב"ש ס"ק י"ג וס"ק ט"ז. ובש"ע סי' ל' הובאה נוסח ההרשאה וכתוב בה ותהא ידך כידי ואי לאו דמסתפינא אמינא דהסופרים אשתרבובי אשתרבוב לכתוב לשון זה בהרשאה של עניני ממונות מכח מה שמצאו נוסח זה לראשונים בהרשאת הגט. ונראה לע"ד לומר כי בהרשאת גט צריך לכתוב לשון זה ואני מתלמד כן מתוך דברי הרב נח"ש סי' מ"ז אות יו"ד בשם מהר"מ מינץ סי' קי"ד שפסל הרשאת גט שלא היה כתוב ביה ופיך כפי משום דמשמע שלא עשאו שליח רק למעשה ליתן לה הגט בשתי' עכ"ד ומעתה נוכל ללמוד מתוך דבריו שמשו"ה הצריכו לכתוב ותהא ידך כידו להודיע שעשאו שליח שיתננו לה מידו לידה דאי לאו הכי הוה משתמע שעשאו שליח להולכה ויניחנו ע"ג קרקע והיא תטלנו וקי"ל טלי גיטיך מעל גבי קרקע פסול כמבו' סי' קל"ח. ואעפ"י שכתוב בהרשאה ותן אותו לידה או ליד שלוחה עדיין אינו מבורר הלשון שיתננו מידו ממש וצריך לשון מבורר יפה כמ"ש הרב נח"ש שם על ודבורך כדבורי שהוא לשון יותר מבורר ע"ש כנלע"ד ולא ראיתי כעת להאחרונים ז"ל שנתעוררו בזה. וכיון שבהרשאת הגט צריך לכותבו אולי משם למדו הסופרים לכותבו גם בהרשאת ממונות אעפ"י שאין צריך דכיון שעשאו שליח ידו כיד משלחו כנלע"ד. שו"ר בנוסחי הרשאה של הרב תק"ס שהובאו בכנה"ג סי' קכ"ב כתוב ותהא ידך כידי. גם ראיתי לרש"ל ביש"ש קמא פ"ז סי' ט"ו אין כתוב ידך כידי אבל כתוב פיך כפי ודבורך כדבורי ובסי' י"ו כ' ז"ל נראה שזה עיקר נוסח הרשאה שיהיה המורשה במקומו וכן משמע באשר"י פ' הגוזל דפריך מה צריך זיל דון מאחר שנעשה פי השליח כפי' בעלים אלמא דעכ"פ צריך זה הלשון בהרשאה עכ"ד הנה גם מדבריהם מתבאר שהכל הוא שופרא דשטרא לברר יפה שנעשה שלוחו גמור:
אדהכי והכי סלקא בידן דשליח הבא בהרשאה ידו כיד משלחו וא"כ ק' על דברי הרא"ש דפ"ק דמצי' הנז"ל מדוע שליח בהרשאה שתפס ל"מ במקום שחב לאחרים ואפוט' מהני הלא זה וזה שוים דידם כיד משלחם והלבוש ז"ל כ' לא מהני הרשאה שאין כח באדם לעשות שליח לחוב לאחרים אבל אפוע' מהני דכחו עדיף משליח דידו כיד בעלים ע"כ. ודבריו ג"כ תמוהים וסתומי' וכעת לא השמיענו מאי עדיפות איכא באפוט' משליח. ומה שנר' לישב בזה לקע"ד הוא זה דהנה מדינא דגמרא לא כתבינן אורכתא אלא אמקרקעי או אפקדון כמבואר בב"ק ד"ע ופ' הטוש"ע סי' קכ"ג והט' שמקנה לו גוף הקרקע או גוף הפקדון שיהא שלו כדי שיוכל לדון עליו ומשו"ה הצריכו שיכתוב זיל דון וסב לעצמך כמבואר שם סי' קכ"ב אלא דהאידנא תקנת הגאונים היא שכותבים אדרכתא על הלואות וטו"ת מפני תקון העולם כמבו' שם ובהרב"י באורך והשתא בתופס לב"ח משום איזה טו"ת שביניהם מדינא אינו מועיל אלא מצד התקנה והם אמרו והם אמרו שלא יועיל אדרכתא לתפוס היכא דחב לאחרים דומה למאי דקי"ל שם בקי' דאין שליח לדבר עבירה אע"ג דיד שליח כיד משלח דאורייתא גם אשלד"ע דאורייתא הוא כמבואר שם בסו' דמ"ד אלמא קפיד קרא שבדבר עבירה לא יהיה יד שליח כיד משלחו ה"ן בתקנתא דתקון רבנן לכתוב הרשאה על כל טו"ת שבין איש לרעהו כעין דאורייתא תקון ודוקא בדבר שאין בו חובה לשום אדם תקנו אבל במקום שחב לאחרים לא תקון. והנה זה אין שייך אלא כאשר לא היה מקודם שלוחו ולא היה ידו כידו אלא עתה הרשהו כדי שיתפוס ועשאו שלוחו בהא הוא דלא מהני כיון שכל עצמו לא עשאו שליח אלא לענין זה אבל גבי אפוט' דבלאו הכי מקודם לזה כבר הוא שליח היתו' וידו כידן ולא לענין תפי' זו דוקא נתמנה להיות שלוחם כיון דמן התו' שלוחו ש"א כמותו לא ראו חכמים לעקור דבר מן התורה אלא הרי הוא שלוחם וידו כידן גם לתפיס' זו. ויוצא לנו מזה דמ"ש אפוט' תופס במקום שח"ל לאו דוקא אפוט' דיתמי אלא אפי' אפוט' דגדול דחד ט' הוא דבין אפוט' דיתמי בין אפוט' דגדול הכל מדין שליחות וכן הכריע הרב משאת משה ז"ל בח"א חאה"ע ד' קפ"ה ע"א וכ' שאעפ"י שהטור כ' אפוט' דיתו' אורחא דמלתא נקט משום דאפוטרופוס לדיקנני לא מוקמי אינשי אבל דינם שוה ובדברי הר"ח שהביא הרא"ש לא כ' דיתמי וכ' שכן הדעת נוטה ע"ש והוא מכוון למ"ש דכאשר הוא שלוחו מקודם וידו כידו לכל מילי גם לענין תפיס' אוקמוה אדאורייתא דידו כיד משלחו זה נלע"ד בישוב ענין זה. ולא מצאתי להאחרוני' ז"ל שנתעוררו בזה. ומעתה אם כנים דברינו אלה יש ללמוד לשותף דשפיר יכול ללות מן הגוי ברבית דשותף ידו כיד שותפו כמבואר בדברי הטור סוף סי' קכ"ב ב' שותפים שיש להם תביעה על א' יכול א' מהן לתבוע על הכל ואין יכול לומר לו לאו בע"ד דידי את דודאי שלוחו הוא לפיכך אם השו' שדן עם זה יצא חייב צריך שו' לקבל דינו ע"כ גם בסי' קע"ו מבוא' דכל מה שיעשו השו' בעסק השו' עשוי דידו כיד שותפו וזה פשוט מאד וכיון דשותף זה הוא שלוחו של השותף האחר לכל מילי נמצא דומה ממש לאפוט' דידו כיד שותפו ולאפוט' מדמינן ולא לשליח וכי היכי דבאפוט' מתיר הרשב"א והרמב"ן ללות מן הגוי ברבית ה"ה לשותף:
איברא דממקום אחר לכאורה יש ללמוד דשליח עדיף משותף ומאפוט' דהנה אמרי' בקי' דף מ"א ע"ב ולר"ש דפטר תרומת נכרי אתם גם אתם ל"ל אצטריך סד"א הואיל ואמר מר אתם ולא אריסין אתם ולא שותפי' אתם ולא אפוט' אתם ולא התורם את שאינו שלו אימא אתם ולא שלוחכם נמי קמל"ן פרש"י אצטריך לרבויי שליח לתרומה משום דכתיב אתם למעוטי אריסים מלתרום חלק של בעה"ב ואפוט' יתומים והתורם את שאינו שלו של מדעתו אימא נמעוט נמי שליח להכי אצטריך גם לרבויי ע"כ. אלמא דשליח עדיף מאפוט' ושו' וזה היפיך דעת ר"ח וכל הפוס' פסקוהו וכ' האחרונים שאין חו' ע"ז ואפי' לרבנן דר"ש דס"ל דעכו"ם איתיה בתרו' דנפשיה מודה הוא דהשליח תורם דיליף שליחות בכל התו' מבינייא דתרומה וקדשים ומשמע נמי דמודו להך שמעתא אתם ולא שותפים ולא אפוט' כמתבאר מתוך הסו' ונמצא בין לרבנן בין לר"ש שליח עדיף מאפוט' ושו' ונמצא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. ואמנם כד דייקינן שפיר אין מכאן שום סתירה לדברינו ואדרבא סיעתא איכא מהכא דהנה בגיטין דנ"ב תנן יתו' שסמכו אצל בעה"ב או שמינה להן אביהן אפוט' חייב לעשר פירותיהן ופריך הש"ס מהא דאתם ולא אפוט' ומשני כאן להאכיל כאן להניח והרשב"א ז"ל בחי' לקידושין וגיטין כ' ז"ל אתם ולא אפוט' יש לפרש דדרשא גמורה היא והא דתנן אפוט' תורמין ומעשרין משום הפקר ב"ד נגעו בה לתקנת היתו' כדי להאכיל היינו דלהניח אסור כדאי' פ' הנזקין ויש לפרש דלאו דרשא גמורה היא לאפוט' דידן כיד היתומים ותורמין ומעשרין דבר תו' דלא קרינן ביה תורם שאינו שלו והיינו דתורמין להאכיל והכא כדי שלא יראו כמזלזלין בנכסי יתומים עכ"ד הנך רואה בעיניך דהרשב"א ז"ל מצדד אצדודי אי אפוטרו' ידו כיד היתומים מדאורייתא או לא והוא הדבר אשר שערנו לעיל בדעתו ז"ל דמ"ש ערבך ערבא צריך היינו משום דמספ"ל באותה הב' פירושים שכתב הר"ן ז"ל ושם פשיט' ליה להרשב"א דידו כיד היתו' ועתה הרחיב ה' לנו ומצאנו דבריו מבוארים ומפורשים באר היטב וגם כאן נטה יותר אל הצד הב' דמדאורייתא ידו כיד היתו' ומשו"ה תורם להאכיל ומה שאין תורם להניח ט' איכא כדי שלא יהיה נראה כמזלזל נכסי היתו' וכ' שכן נר' מהירוש'. ונר' להכריח עוד כן דאפוט' ידו כיד היתו' ממאי דתנן בשביעית פ"י ר' חוצפית אומר כותבין פרוזבול ליתומי' על נכסי אפוט' ואי' בירוש' שם דגם לאפוט' כותבין ע"נ יתו' וע' ש"ע ח"מ סי' ס"ז סכ"ה וסמ"ע ס"ק ן' ובהרב פאת השלחן דף ק"ח ע"א אות פ"ט ונמצא עלה בידינו אדרבא סיעתא מכאן לאפוט' דידו כיד היתומים:
ועדיין צריכים אנו למודע"י לענין השותף דבהדיא אמרי' הכא אתם ולא שותפים הנה ראיתי להתוס' רי"ד בסוגיין דקידושין שכתב ז"ל ק' הא תנן בפרק ג' דתרומות השותפין שתרמו בזא"ז ר"ע אומר תרו' ב' תרומה אלמא שו' תורמין נ"ל לתרץ דשו' דהתם מיירי שהיו שו' בפירות ואוכלין אותם בשו' ומשו"ה כל חד וחד ניחא ליה דליתרום חבריה וחבריה נמי שייך בגווייהו ולא הוי תורם שאינו שלו אבל שו' דהכא מיירי שהיו שו' בזריעת השדה אבל הפירות כל א' לוקח חלקו ומוליך ואוכלן בביתו דומיא דאריסין ומשו"ה אינו תורם חלק חבירו שאין לו שום זכות בחלקו ומצאתי שהירוש' מקשה אותה בפ"ק דתרו' ומתרץ בע"א והכי איכא התם פרט לשו' והא תנינן שו' שתרמו בזא"ז אלא כן להלכה כן למעשה עכ"ד. ובפי' דירושלמי הנ"ל שתי' כן להלכה כן למעשה פי' הר"ש ריש פ' קמא דתרו' כן להלכה דיעבד תרו' תרומה כן למעשה לכתחילה לא יתרום גזירה שותף דלא קפיד אטו שותף דקפיד ע"כ. ונר שדעת הרשב"א ז"ל הוא כדעת הר"ש שכן כתב שם אחר שכתב הצד הב' דמדאורייתא אפוט' תורם משום דידו כיד יתומים ומה שאינו תורם להניח הוא משום דמיחזי כמזלזל סיים וכתב בזה"ל והכי משמע קצת בירוש' דגרסי' התם אתם ולא שו' והתנן שו' שתרמו זא"ז וכו' כאן להלכה כאן למעשה עכ"ד ור"ל דכי היכי דבשו' מדאוריי' תורם משום דידו כידו ומה שאינו תורם הוא מדרבנן כפי' הר"ש גזירה אטו שותף מקפיד כן ממש הוא באפוטרופוס דמדאורייתא תורם משום דידו כידו ומה שאינו תורם הוא מדרבנן משום דמיחזי כמזלזל נמצא הר"ש והרשב"א קיימי בשי' חדא ומדבריהם למדנו דשותף ידו כיד שותפו דומיא דאפוט' אלא שהרמב"ם ז"ל בה' תרו' פ"ד ה"ה כתב והשותפין אינם צריכים ליטול רשות זה מזה אלא כל התורם מהם תרו' תרומה ופ' מרן להלכה בש"ע יו"ד סי' של"א סל"ה וכבר העיר מהר"י קורקוס ז"ל ע"ז הב"ד מרן הכ"מ ז"ל וכ' או שיהיה פי' רבינו כל התורם מהן תרו' תרומה דיעבד או שסו' רבינו דההיא דלא כהלכתא ופלי' אמתני' ואמתניתין סמכינן וזה היותר נראה בדעת רבינו עכ"ל מרן הכ"מ:
הנה מ"ש מרן שהפי' הב' נרא' יותר ודאי כן הוא שהפי' הא' ק' מאד לומר דהרמב"ם דיעבד קאמר דמאומרו אין צריכים ליטול רשות זה מזה משמע יותר דלכתחילה קאמר אך גם הפי' הב' שפי' מרן דההיא דלא כהלכתא ק' לשמוע דהירוש' הנז' הוי בהיפיך דמחלק בין לכתחילה לדיעבד ולכתחילה מיהא הלכתא היא ואיך רבינו מחלק מדנפשיה היפיך הירוש'. ויותר מחוור בראה לפרש בדברי רבינו כמו שתי' התוס' רי"ד דשו' דמתני' היינו שו' ממש ותורמין משום דידו כידו ושו' דקידושין ולא שו' היינו שזרעו ביחד וכל א' מוליך לביתו ומדוייק נמי דהוי דומיא דאריסין ושותפים דנקט רבינו היינו שותפים ממש. ומ"מ עדיין ק' מנ"ל למימר היפיך הירוש'. וע' להרמב"ם שם ה' יו"ד בדין האריס ובדברי מרן הכ"מ התוספתא שהביא וכ' הרב משל"מ ז"ל כ' מרן אפשר דהיינו בתורם על חלקו של בע"ה פי' שתרם חלקו של בע"ה לבד אבל בתורם על חלקו עם חלק בע"ה דכיון דתרם על הכל דינו כשותפים עכ"ד. ודבריו הם היפיך דברי ריא"ז הנז' דשו' שזרעו ביחד וכל א' מוליך לביתו לאו שו' מקרו. ואיך שיהיה לכל הפירושים שותפים ידו כיד חבירו בין לשי' הירושלמי בין לשי' הרמב"ם בין לשי' ריא"ז אם הם שו' בממון לכ"ע תורם א' על הכל משום דיד השותף כיד שותפו:
הגם הלום ראיתי לרש"י ז"ל בתמורה ד' י"ג ע"א עמ"ש בברייתא השו' שתרמו בזא"ז ר"א אומר תרו' ב' תרו' ר"ע אומר אין תרו' ב' תרומה וחכמים אומרים אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה פרש"י תרו' ב' תרומה שהרי לשניהם חלק בו אין תרומת שניהם תרו' דכיון דחזר הב' ותרם גלי אדעתיה דלא ניחא ליה בתרומת הראשון והו"ל ראשון תורם שלא מדעת וכן שני והתוס' בד"ה ר"ע דחו פירש"י וכ' דתרומת הראשון תרומה וק' דר"ע אדר"ע וכו' ונראה לר"י דבשמעתין מיירי שנתנו רשות זל"ז אבל התם בשלא נתנו רשות זל"ז לתרום הילכך כל חד אדעתא דנפשיה תרם חלקו לפיכך תרו' ב' תרומת מקצת גם בדיבור הקודם כ' ז"ל ר"א אומר תרו' ב' תרומה כיון דשניהם יש להם חלק בו והא דממעטי' אתם ולא שותפי' היינו לענין דכל תרו' אינה תרו' אבל מקצת תרומתו של זה ומקצת תרו' של זה הוי תרומה עכ"ד. הנה מדברי רש"י ז"ל יש סיוע לדברינו משום. דבהאי פלוגתא הלכה כחכמים עיין הרמב"ם והר"ש והרע"ב בפ"ג דתרו' ובפ"ק דתמורה ובתוי"ט שם ותמצא דאם תרם הראשון כשיעור תרומ' תרומה ותרומת הב' אינה תרומה אלמא אפי' שהשו' הב' גילה דעתו שרצונו לתרום בעצמו אפי"ה כל שלא שינה השו' הא' ותרם כשיעור תרו' הא' תרו' ותרו' הב' אינה תרומה. וגם דברי התוס' שכ' דהתם בשלא נתנו רשות זל"ז לתרום ותרו' ב' תרו' מקצת בדעת ר"ע קאמרי אבל לית הלכתא כותיה אלא כרבנן דפליגי עליה וכמ"ש הרעו"ב ז"ל. ולכאורה ק' על התוס' בדיבור הראשון שנרגשו מההיא דאתם ולא שו' וכו' ותי' לענין דכל תרו' אינה תרו' אלא מקצת שהוא היפיך הירוש' הנ"ל דהיק' קו' זאת ותי' כאן להלכה כאן למעשה. ואפ"ל דהירוש' מק' לרבנן דאם תרם הא' כשיעור תרו' תרו' ומשני כאן להלכה וכו' והתוס' כאן קאמרי לס' ר"א דתרו' ב' תרומה ותי' דגם ר"א מודה בהך דרשא דאתם ולא שותפי' ודו"ק. ונמצא עלה בידינו מוסכם מדעת כל הראשו' דשותפין יד השותף הראשון כיד שותפו ואין חולק בזה.
והאיר ה' את עיני ומצאתי און לי ברייתא מפורשת בת"כ פ' ויקרא פי"ז פי' ב' והובאה במנחות ד' צ"ב גבי סמיכה וסמך ידו ידו ולא יד שלוחו וכו' קרבנו לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה פי' אם חמשה הביאו זבח א' שכולן סומכין שהיה בדין מה אם תנופה שנוהג' בחיים ובשחו' נתמעטה בחוברין פי' שאפי' מאה שותפין בקרבן א' אחד מניף לכולן סמיכה שאינה נוהגת אלא בחיים אינו דין שתתמעט בחוברין ת"ל קרבנו ע"כ ועיין בקר"א פירו' ובט' התנופה שא' מניף לכולן אמרו בגמרא משום דהוי חציצה ודין הסמיכה פ' הרמב"ם בה' מעשה"ק פ"ג הח"ט ז"ל אין שליח סומך שאין סמיכה אלא בבעלים שנא' וסמך ידו לא יד שלוחו חמשה שהביאו זבח א' כולן סומכין ובפ"ט הט"ו כ' שנים שהביאו זבח א' אחד מניף ברשות חבירו אפי' ק' א' מניף לכולן ע"כ. והשתא ק' קרבנו ל"ל גבי סמיכה פשי' דכל א' צריך לסמוך א"ת דלא ניליף מתנופה הא לא אפשר דגבי תנופה לא כתיב ידו אבל הכא הא כתיב ידו למעט שליח. אם לא שנאמר בהכרח דשותף עדיף משליח ומשום דכידו חשיב וכי מיעט רחמנא הי"ד שליח דגרע משותף אבל שותף הו"א ניליף מתנופה אצטרי' קרבנו. וזו ראיה שאין עליה תשובה לקענ"ד דשו' עדיף משליח ואלים כחו יותר:
העוד לנו מקום להתבונן בזה מאותה שאמרו בירושלמי דשביעית פ' יו"ד משנה ב' על מתני' אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע ר' חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו וליתומים ע"נ אפוטרופין איתמר עלה ר' בא בשם רב מי שאין לו אלא קלח א' בתוך שדהו כותבין עליו פרוזבול ופריך והתני השותפין והאריסין והאפוט' אין להם פרוזבול ומשני אמרי תמן כל קלח וקלח של שותפות ברם הכא הוא שלו ע"כ הנה מכאן משמע דשו' ואפוט' אין ידן כיד היתו' וכיד השו' היפיך מכל מה שהוכחנו לעיל ואולם בקושטא קצרה השגתי מלהבין כונת הירושלמי הזה והדבר מתמיה דהא באפוט' בהדיא תנן במתני' דכותבין ליתו' על נכסי אפוט' ואין לומר דהכא לכתוב לאפוט' על כסי יתו' קאמר דהא בתר הכי קאמר בירוש' התם מהו לכתוב לאפוט' על נכסי יתו' נשמיענה מן הדא כותבין לאיש על נכסי אשתו ופ' להלכה הגאון בס' פאת השולחן שם וא"כ מאי מק' מהך ברייתא דמשבשתא היא והוי היפיך מתני' ואמאי לא משני ליה דרב כר' חוצפית דמתני'. ואין לומר דמשותפין קפריך דשו' לא הוזכר במתני' ואה"ן באפוט' הוי היפיך מתני' אבל בשו' אפשר מודה ר' חוצפי' דזה לא יתכן דק"ו הוא ומה אפוט' שאין לו בקרקע היתו' כלום וכן יתו' שאין להם בקרקע האפוט' כלום כות' זה שיש לו חלק בשדה בשו' לא כ"ש ומצד עצמו הדבר תמוה וכי מי שיש לו קרקע בשו' אין לו קרקע קרינן ביה ואיפכא שמעי' גבי בכורים והשותפים מביאים וקורין כמבואר פ' ראשית הגז ד' קל"ו ובהרמב"ם ה' בכורים פ"ב ה"ה וע"ש בסוגיא דאתרבו מכל אשר בארתם וארצך למעוטי ח"ל וכן גבי תרו' ומעשר ע' הרמב"ם פ"א דתרו' ה' ך' ובדוכתי טובא. ואיך שיהיה ברייתא זו לא פסקו הפוסקים להלכה והרמב"ם פ"ט דשוי"ו ה' כ' ובטוש"ע סי' ס"ו פ' כר' חוצפית לענין אפוט' ודין השותפים לא הובא בהפוס' הנ"ל ולדעתי לרוב פשי' לא הוצרכו לכותבו ומכ"ש הוא מדין השאיל או השכיר לו תנור וכיריים או מקום לתנור וכיריים שנתבאר שם בהרמב"ם ובש"ע ס' כ"ב דכות' עליו פרוזבול וגם דין האריסי' לא ביאר הרמב"ם ואולי סמך אמ"ש בה' בכורים שם הי"ב האריסין והחכירין וכו' מביאין בכורים שנאמר אדמתך ע"כ. באופן דאין שום סתירה לדברינו מהירוש' הנז' דלאו הלכתא הוא:
ומאחר עלות כל מה שנתבאר דשותף ידו כיד שותפו וכאפוט' דמי ניהדר אנפין לדברי הט"ז ז"ל דאיך פשי' ליה בשותף שאסור להלות מהגוי ברבית לצורך השו' שדימה דין השות' לדין השליח ובאמת אינו כן כמו שנתבאר ולא עוד אלא שהפריז על המדה וכ' דאפי' לדעת רמ"א דבערב אינו אלא א"ר כאן שאני דזה הוא עיקר הלוה והב' הוא כלוה מישראל ור"ל דהוי ר"ק ע"כ ואחרי בקשת המחי"ר מכת"ר אינו כן לפי מה שנתבאר דכיון דשו' ידו כיד שו' אין כאן שום שליח באמצע אלא חשיב כאילו ב' לוו מן הגוי דגם האוסרים הוא דוקא בשליח אעג"ב. דשליח נמי ידו כיד משלחו מ"מ גרע משו' שזה לא נעשה כיד חבירו אלא לדבר זה וכיון שיש איסור בדבר לא תקנו בזה שליחות דומיא דתופס לב"ת במשח"ל אבל שותף דמי לאפוט' דידו כיד שותפו לכל מילי ולקמן בדברינו יתבאר יותר ט' זה. ומ"ש עוד אין זה דומה למ"ש רמ"א לעיל לענין נאמני הקהל דהתם מותר לפי שהוא לצורך מצוה וכו' הנה הט"ז אזיל לשיטתו שם ס"ק כ"ב שכתב בפשי' דדעת הרשב"א לאסור בשניהם בנאמנים ובאפוט' ע"ש וכבר ביארנו לעיל שאין זה דעת הרשב"א וגם בדברי הט"ז שם יש להעיר דתחילה כ' שהרשב"א אוסר בשניה' ואח"ך כ' וט' רמ"א שמתיר כיון דהוי לצורך מצוה הו"ל כאפוט' של יתו' משמע דהבין בדעת רמ"א דעכ"פ באפוט' מתיר מן הדין ומדמי נאמנים לאפוט' ותקשי ליה שהוא היפיך דברי הרשב"א האוסר וגם לט' הב' שכ' שהגוי סומך על כל הקהל ט' זה אינו מספיק באפוט' דהגוי אינו סומך על היתו' סו"ד דברי הגאון הט"ז לע"ד תמוהים. גם במה שסיים הט"ז כאן וכ' דיש היתר להשו' ללות ברבית מן הגוי ע"י שיחתמו שניהם בשטר החוב של הגוי גם בזה יש לתמוה עליו דהלא מבואר בח"מ סי' ע"ז דב' שלוו בשטר א' נעשו ערבים זל"ז וא"כ הכא אעפ"י שחתמו ב' בשטר ערבים זל"ז מיהא הוו ואכתי בערב איסו' איכא ולדעת רמ"א לכל הפחות א"ר ואיך מתיר לכתחילה ואע"ג דמהריק"ו ז"ל שורש ך' הב"ד מרן הב"י ז"ל שם סובר דב' שותפים שלוו לצורך השו' אין נעשה כ"א ערב על חבירו דמאי אולמיה דהאי מהאי מ"מ כבר הרב ב"י ז"ל שם דחה דבריו וכ' עליו דלא חש לקמחיה ע"ש וע' בספה"ק, כפי אהרן ח"א חח"מ סי' ה' מה שהארכתי בזה ומ"מ כ"ז בדיני ישראל אבל בדיני הגוים אין ס' דלא גרע מערב ואיסו' איכא ואיך פשיט ליה להיתירא ואולי כונתו ז"ל דאף אי הוי ערב בזמנינו אין תובעים הערב תחי' כמ"ש רמ"א בסעיף הקודם אע"ג דתחי' דימה הט"ז דין זה לערב דזמן התלמוד כמ"ש ואף לדעת רמ"א וכו' מ"מ עתה מדבר על זמנינו. וצריך להניח מונח ששנים החות' בשטר א' בדיני הגוים אינו יכול לתבוע לערב תחי' כדין ערב דישר' ומ"מ הי"ל להט"ז לבאר זה. איך שיהיה הרי פלוג' לפנינו בשותף שלוה מן הגוי ברבית לצורך השו' דלדעת הט"ז איסור' איכא ור"ק הוי ולדעת הר' קו"א וכפי מה שהסברנו פנים בעניו' לסברתו מותר גמור הוא:
ובחפשי באמתחות רבני האחרונים ז"ל מצאתי שגם הרב הגדול תנא דאוריי' מוה"ר הר' מהרא"י ז"ל בס' ז"א חיו"ד סי' ב' גם הוא שר המסכי"ם להיתירא שכ' בד' ל"א ע"ד ז"ל אמנם בנ"ד נר' דמטעמא אחרינא ט' לוי אינה טענה משום דנ"ד אינו דומה לאותה שכתב הטור דהאומר צא ולוה לי מעות מן הגוי דאסור משום שנראה מתוך השאלה שהדבר היה בתוך זמן השותפו' שכ' השו' לראובן השו' שיקח מעות מן הגוי ברבית וכו' וכיון שגם ראובן היה שותף עמהם כל מה שעשה ומה שנתחייב לתוגר לצורך השות' החיוב שוה לכולם כי ידו כידם וכ"כ הטור בח"מ סי' ע"א שות' שלוו וכו' כלומר שכב' משועבד במה שלוה חבירו אפי' לא היה שאו וכו וי שיראים ה חולק בנ"ד מודה דהא כל ט' של הרא"ש הוא מפני שכל שלא שעבד השו' גופו וממונו בפירוש לא חל השעבוד כלל וכו' משא"כ בנדון שלפנינו שלא נכנס ראובן בתגר זה אלא עפ"י מה שכתבו לו השותפים וכו' נמצא דשליחותייהו דשו' קעביד ראובן בודאי דידו כידם וכו' ונתחייבו השות' כולם כיון שהיתה ההלואה לצורך השו' ואף שהשטר נכתב ע"ש ראובן לבד כולם חייבים ושעבו' שוה כיון דלצורך השותפו' לוה וכ"ש וכו' וכ' עוד ז"ל וע' להר' מ"ץ ח"א סי' כ"א בחתי' הרב מהרח"ש שרצה לפטור לממונה שפשע בעניני הקהל משום דהוו כשותפים ואם לוו מגוי א' הוי כאילו לוו כולם ע"כ וק"ל על דבריו שהשוה דין הממונים לדין השותפים תשו' הרשב"א שהבאנו לעיל דנאמני הקהל וכו' שפשט המנהג ואיני רואה היתר אלא פורח באויר ולדברי מהרח"ש שהשוה דין הנאמנים לדין השותפים למה חרה לו על המנהג הרי כשלוו הנאמנים הוי כאילו הקהל לוו וכשנכתב השטר על שמם הוי כאילו נכתב על כל הקהל ע"כ וכ' עוד בעמו' נז' ז"ל תבנא לדיננא דנדון שלפנינו ל"ד כלל לההיא דהאומר לחבירו צא ולוה לי מעות מנכרי דשאני התם שהישר' השליח אין לו שום עסק והנאה מן הממון הללו אלא מעשה קוף בעלמא עביד וכו' אבל הכא שלקח לצורך השו' וגם הודיע לתוגר שמעות אלו הם לצורך השו' ודאי דגוי דעתיה עילוייהו דכולהו וכו' עסה"ד עכ"ד:
הנך רואה אמרי קדוש דפשי' ליה טובא דהשו' ידו כיד השו' חבירו וכאילו גם חבירו לוה מן הגוי והשטר שנכתב בשם א' מהם כאילו נכתב גם על חבירו ומשום דידו כיד השו' ושאין דין זה דומה לישראל הנעשה שליח מישראל חבירו ללות לו מן הגוי וכדברי הר' קו"א ז"ל ממש וגם כ' בהדיא שהרשב"א מוד' בזה מדקמתמה על מהרח"ש האם הנאמנים הוו כשותפים א"כ מדוע חרה לו להרשב"א אלמא בשו"ת מודה הרשב"א. עם כי הרב ז"ל סתם וחתם הדברים ולעין הרואה דברי' ככתבן תמ"ה יקרא על הרב ז"ל דממ"ן מה סבר בדעת הרשב"א בדין האפוט' אי סובר דהרשב"א אוסר באפוט' אסו' דשותף עדיף כחו טפי מאפו' מאין לו זה להעדיף כח השו' מאפו' ולא הביא לנו שום ראי' לדבריו. ואי דעתו ז"ל שגם באפוט' מתיר הרשב"א וסובר דהיינו שו' היינו אפוט' ק' עליו דתשו' הרשב"א שהביא משמע מינה דגם באפוט' אוסר. אכן עפ"י כל מה שביארנו לעיל בעניותין מתישבים כל דברי הרב הגדול ז"ל דאולי יסבור דהרשב"א מתיר באפוט' ואע"ג דהכא ספוקי מספ"ל מהמקורות אחרים שהבאנו לעיל בדברינו מתבאר דפשי' ליה והיינו דמדמי הרב ז"ל שו' לאפוט' ואפי"ה מקשה על מהרח"ש דנאמנים לא דמו לאפוט' אלא לשליח כמבו' מתשו' הרשב"א הנז' ואעפ"י שהיה צריך הרב ז"ל להשמיענו כל זאת סמך על גודל חכמתו והדברים היו פשו' בעיניו עד שסמך על המבין. וגם נוכל לומר שהר' ז"ל לא נחית להכי אלא סו' דהרשב"א אוסר באפוט' או מסתפק אך סו' הר' דשו' עדיף מאפוט' ועם כי אין בידינו ראיה לזה אך סברא גדולה יש כי אפוט' בין מינוהו ב"ד בין מינהו אבי יתו' כח חיצוני יש לו ולא מהיתו' עצמם בעלי. הממון משא"כ. שותף שבעלי הממון מסרו בידו הממון והשליטוהו עליו שכל מה שיעשה עשוי עדיף כחו וחשבינן מעשה השו' כאילו נעשה ונגמר מיד בעל הממון עצמו ממש. וסו' הרב ז"ל דפלוגתא דהרמב"ן והרא"ש שהובאה בטור ח"מ סי' ע"ז גבי שו' שלוה לצורך השו' בהא פליגי דהרמב"ן סו' דשי' ידו כיד שו' אפי' שלוה בסתם ולא הודיע לשותפי מתחייב שותפו לפרוע מביתו ומה שכ' הרמב"ן שהשותפין כשלוחין זל"ז צריך לומר לדעת הרב דר"ל לכל הפחות כשלוחין ולפי שבנדון הרמב"ם די לחייבו כדין שליח נקט הכא אבל אה"ן לקושטא דמילתא שו' עדיף משליח ובמקום דלא סגי בדין השליח כגון הכא גבי רבית מאלימינן כחו יותר משליח אבל הרא"ש סו' דאינו כשליח אלא א"כ הודיעו וזה דוקא אם אין ממון ביד השו' אבל אם יש ממון בידו הוא פורע כמבואר שם. וע"כ כ' הרב שבנ"ד שכבר כתבו השו' לשו' שילוה ברבית אפי' הרא"ש מודה ולדידן דקבלנו הוראות מרן ז"ל וכבר פ' מרן בש"ע שם כהרמב"ן נמצא דמה שלוה השו' מהגוי לצורך השו' גם בלא ידיעת חבירו הוי כאילו לוה הוא בעצמו ואין כאן איסור רבית כלל ואעפ"י שסיים הרב ז"ל וכ' וגם הודיע לתוגר שמעות אלו הם בעד שותפיו וכו' אמנם יען אינם דרים בעיר וכו' אבל אה"ן דמכולם מצי תבע וכו' וכיון דעתה חזינן דדייני כדינינו שאין תובעים הערב תחי' וכו' עסוה"ד דנר' מדברי' אלו שעיקר היתרו הוא משום דהוי כמלוה לכל השותפים לא היא דלא כ' הרב כן אלא לרוחא דמילתא בנדונו כמובן מתוך דבריו אבל לא חזר מדבריו הראשונים שהתיר בפשי' אפי' לא הכיר הגוי להשו' כלל וכן ביאר בסוף התשובה בד"ה זאת תורת העולה וז"ל ראובן פטיר ועטיר מטענת לוי וכו' מכל הצדדין שכתבנו ובפרטות שהיו שו' והשותפים שלוחים זל"ז ואפי' שנכתב השטר על שמו לבדו ידו כידם ושיעבודם שוה עכ"ד:
אלא דחזות קשה הוגד לי בדברי מוה"ר ז"א ז"ל כי שם בסמוך בסי' ג' סתר דבריו וז"ל שם בדף ל"ג סוף ע"ד אמנם אכתי יש מקום לחייב את ראובן במה שעשו שותפיו ללות מהגוים ברבית להוציא מיד לוי יען כי הנזק נמשך לכללות השו' וכו' וכבר נודע כי השו' הם כשלוחים וכו' כמ"ש הטור סי' ע"ה בשם הרמב"ן השותפים וכו' וכיון שכונתם רצויה לקרב התועלת לשו' אין לך צורך השו' גדול מזה ופשי' דשליחות דראו' קעבדי וכו'. איברא כי אין לבי שלם בחי' זה שבשביל שנמשך נזק לשותפות יקרא לוה לצורך השו' וכו' ותו דגם כי יהבינן ליה לב"ד כל טענתיה וגם ההלואה הזאת שלקחו מן הגוים להפיץ ולהדיח וכו' גם זה יקרא צורך השו' הכא ודאי בנ"ד ליתא שהרי יש איסו' בדבר שהישראל האומר לחבירו צא ולוה לי מעות מן הגוי ברבית ואני אפרע אין שום היתר אלא בחדא מתרתי או שיתן לו משכון וכו' כמפורש בטוי"ד סי' קס"ט וכו' עד עמוד ג' ד"ה נחזור לענינינו והכא בנ"ד שאין כאן א' מהני מה מקום יש להתיר לקחת מן הגוי ברבית ולחזור ולהתפרע מישראל דהא אף נודה לבע"ד דהשו' כשלוחין זה לזה לדבר עבירה לא מהני שליחותייהו דאפילו אם היה אומר להם צאו לוו לי מן הגוים לא מהני משום דאשלד"ע כ"ש הכא שלא אמר להם כלום במה יתחייב ראובן וגדולה מזו כ' הרשב"א וכו' עד עמוד ד' איך שיהיה וכו' במה יתחייב ראובן לתת רבית כיון דאשלד"ע וכו' ועדיין יש לדון לקיים מעשה השותפים דאי אתינן עלה משום אשלד"ע איכא למימר כיון דאינהו לא ידעי דאיכא איסו' וכו' עד ד' ל"ד ע"ד נמצאת למד מכל האמור דמ"ש התוס' כל שאין השליח יודע וכו' הנה כל האחרונים חלקו על התוס' וכו' דפשי' שאין להשו' ישכר וזבולון לתבוע הרבית שנתנו לגוי בעד ראובן אפי' אם נודה לבע"ד שהם כשלוחין זה לזה אין שלד"ע וכ"ש למ"ש לעיל דבדבר זה לא שייך למימר לצורך השות' אפי' לדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל כיון שהוא חוץ לשותפות ואינו אלא הרחקת הנזק בעלמא עכ"ד וכתב עוד ז"ל סמוך והנה מתוך מ"ש ג"כ יש מקום לדחות מה שנראה לכאורה כי יש מקום לבע"ד לזכות את ישכר וזבולון במה שלקחו הרבית מהגוי ולשלם להם הקרן והרבית שלקחו מן הגוי ובפרטות בהצטרפות למקום אחר שהרי ישכר וזבו' הם שותפים עם ראובן והרי הם מוחזקי' בחלק ראובן וראובן הוא המוציא וכו', כי הנה זאת חקרוה אי איסו' זה דרבית ע"י גוי אי הוי כר"ק ויוצאה בדיינים או אינו אלא א"ר וכו' עד ד' ל"ה סוף ע"ב נמצאת למד וכו' עד ריש ע"ג אף אתה הקהה את שיניו וכו' דלא דמי מחלוקת הפוסקים לנדון שלפנינו דהתם נדברו איש אל רעהו והנכרי הלוה לישר' וישר' חבירו יצא ערב וכו' אבל הכא בנ"ד כי ראובן לא קיבל שום דבר מיד הגוי ול נתראה עמו וכו' נמצא שהשו' הם הלוים מהגוי וחוזרים ומלוים מראובן ופשי' דהוי ר"ק ודמיא לההיא דהרשב"א דנאמני הקהל וכו' והם דברים ברורים ומינה לא תזוז עכ"ד הנך רואה דברי הרב סתרא"י נינהו מן הקצה אל הקצה דכאן תחי' סבר מימר הרב ז"ל דדמי לההיא דהרמב"ן דשו' שלוה לצורך השו' דחבירו משתעבד כי שלוחו הוא והדר ביה וכ' דאין זה צורך השו' אלא הרחקת הנזק מעל השו' כי ממון זה לא היה שייך לשו' אלא לראובן לבדו מפאת חוב אחר ודמי לפורע חובו של חבירו. ושוב כ' דגם אם נאמר דלצורך השו' מיקרי וגם יהיה השו' שליח סוף סוף איסו' איכא כדין האומר לחבירו לוה לי מן הגוי שנתבאר בסי' קס"ט דאסור ולא עוד אלא שכ' בסוף התשובה דגם ר"ק הוי דע"כ לא נחלקו האחרונים אלא בערב וכ' דדמי לתשו' הרשב"א דנאמני הקהל דאסו' וכ"ז היפיך מ"ש הר' עצמו בתשו' ב' והדבר פלא איך שכח דברי עצמו כי שם הורה הלכה למעשה להתיר מט' זה וכאן כ' דגם ר"ק הוי והדבר מבהיל:
והעולה על רוחי לישב דברי מוה"ר ז"ל דלא לשוייה הדרנא חלילה אחר העיון והמיתון בדבריו הוא זה דודאי דעתו ז"ל כמ"ש בתשו' ב' דשו' הלוה לצורך השו' ממש שהוצרך להם לקנות סחורות או להתעסק בהם בכל הצורך לקרב התועלת לשו' והרבית שנותנים לגוי פורעים אותו מכיס השו' בזה ודאי אין שום צד איסו' דהא לזה העסק יד שניהם שוה ויד השו' כיד חבירו והוי כאילו ב' לוו מן הגוי וחשבינן לזה העסק כאילו יש לו ב' ידים יד מכל שותף והעסק בשתי ידיו הוא הלוה נמצא ידי ב' השות' לוו מן הגוי ואין כאן שליחות אבל בסי' ג' ההלואה שלקחו השו' ישכר וזבו' מן הגוי ברבית לפרוע ללוי היה בעד חוב חיצוני שאינו שייך אל השותפות ולפי שתפס לוי צרור של השו' בעד ראובן הוכרחו ללות מן הגוי לפרוע ללוי בעד ראובן ועתה תובעים הקרן והרבית מאת ראובן כי אין שייך זה לעסק השו'. וע"ז תחי' צידד הרב לומר דכיון דמטי חק לשו' אם לא יקחו הצרור מיד לוי הו"ל כלוה לצורך השו' שכ' הטור סי' ע"ז בשם הרמב"ן דהשו' משתעבד ודחה זה דאין זה נקרא צורך השו' וטפי דמי לפורע חובו של חבירו וכ' עוד ותו אף אם נאמר דזה מקרי צורך השו' הרי איסו' איכא בדבר דהאומר לחבירו צא ולוה לי מעות מן הגוי אסור עד שיתן משכון וכו' והדין עמו בזה כיון דהלואה זו היא לצורך ראובן לבד וראובן הוא הפורע קרן ורבית נמצא השליח שליחות דראובן לבדו עביד לא שליחות העסק והראיה שהרבית אין העסק פורע אותו ומה שקראו הר' צורך השו' היינו כמ"ש בתחי' דבריו שאם לא היו פורעים ללוי ולוקחים מידו הצרור היה נמשך נזק אל השו' לזה הצד רצה הרב לדמותו תחי' לההיא דהרמב"ן ואמר שגם בי נחשוב כן סו"ס ההלואה לא שייכ' אל השו' אלא לראובן כי הוא לבדו פורע קרן ורבית ואיסו' ודאי איכא. ודמי למ"ש בעניו' לעיל בתחי' דברינו בנדון המבי"ט ז"ל שלוה השו' לצורך קרנו של חבירו והרבית שייך לחבירו דוקא כי אין זה נקרא לצורך השו' ואסור. ולכשתדקדק יפה בדברי מוה"ר ז"ל תמצא שכך הוא כונתו ויש הוכחה לזה ממ"ש בעמו' ג' ד"ה נחזור וכו' מה מקום יש להתיר לקחת מן הגוי ברבית ולחזור ולהתפרע מראובן דאף אם נודה לבע"ד דגם בזה אמרי' השותפין כשלוחין זל"ז לדבר עבירה מיהא לא מהני שליחותם דאפי' אם אמר להם וכו' וגדולה מזו כ' הרשב"א וכו' והאריך הר' להביא ראיות לזה ולכאורה תמוה כיון שכבר כ' הרב מתחי' שגם אם שו' הוי כשליח אסור מפאת הדין המבואר בסי' קס"ט דהאומר לחבירו צא ולוה לי מן הגוי דכיון דאין כאן משכון והגוי אינו מכיר אלא את השליח נמצא השליח לוה מן הגוי וחוזר ומלוה לישר' ברבית נמצא לענין זה אין דין שלי' אמור ומה צורך עוד להרב להאריך ולומר דאין שלד"ע ולהביא ראיות לזה וכ"ז נר' אך למותר ואם כונתו ליתן ע' אל הדין היל"ל זה בתחי' כשהביא דברי הטור והב"י ולומר דט' דין זה הוא משום אשלד"ע:
אמנם עפ"י דרכינו כונתו ז"ל יפה מתפרשת דאע"ג, דכ' תחי' דה"ז דומה לאומר לחבירו צא ולוה לי מעות מן הגוי דאסור עדין י"ל דזה הדין דוקא באיש דעלמא שאינו שותף אלא שעתה עושה אותו שליח אמרו חכמים כיון שיש איסור בדבר לא תקנו בזה שליחות ולא מהני בזה שליחות ונמצא השליח לוה מן הגוי מדעת עצמו וחוזר ומלוה לישראל משא"כ בנדון זה שכבר היו שותפים והשו' הרי הם כשלוחים וא"כ אי אתה יכול לומר שאינו שלוחו שהרי באמת שלוחו הוא שהרי הוא שותפו והשותף שליח גמור הוא וכיון שכן נאמר שכאן יתחייב עכ"פ מדין שליח לזה כ' הרב דהא ליתא מט' דאשלד"ע וכיון שיש כאן איסור אינו שלוחו לדבר זה אעפ"י שלכל עניני השות' הוא שלוחו לדבר הזה שיש בו איסור אין לודין שליח והוי דינו כשליח דעלמא דאסור. והטעם לכל זה הוא מפני שההלואה לא שייכא אל השות' אלא לו לבדו כדבר האמור ועל סגנון זה סובבים כל דברו התשובה הנז' עד דמסיק לבסוף מכח תשו' הרשב"א תצז' דר"ק הוי כדין השליח דעלמא דהוי ר"ק ודו"ק. ואם אמנה ידעתי כי יד הדוחה נטויה והוא יושב ממולי אמר יאמר כי העולה על רוחך היו לא תהיה ואימא איפכא דהרב ז"ל דעתו כדעת הט"ז לאסור והך תשו' קמייתא דסי' ב' אעפ"י שכתב בהדיא דשו' ידו כיד שלוחו וחשיב כאילו ב' לוו מן הגוי מ"מ לא, על ט' זה סמך אלא עיקר סמיכתו היה על מ"ש בד' ל"ב ע"א בד"ה תבנא וכו' שכ' שהשו' הלוה כבר הודיע לגוי שלצורך שותפו לוה וכ' שהגוי ודאי סמך על כולם והיה תובע לכולם אם היו בעיר והו"ל כדין הגוי הסומך על המשלח דמותר ופ"ז דוקא סמך להתיר. או שתאמר שב' תשו' אלו סותרות זו את זו והתשובה דסי' ג' היא אחרונ' שכ' עליה ש' התפ"ט והתשו' הב' כ' עליה ש' התפ"ח ונקטינן כהתשו' האחרונה וחזרה הוי מן הראשונה ונמצא דעתו ז"ל לאסור כדעת הט"ז ושלא כדעת הרב קו"א ז"ל
לזאת מלין לשואלי אשיבהו דאין נא לי בזה מכמה ב' חדא דמכל מה שהוכחתי לעיל בעניו' מדברי הראשונים ז"ל מוכח דשותף עדיף משליח וכאפוט' דמי. ב' שדברי הרב בתשו' ב' מוכחי טובא דע"ז הט' הוא סומך וסבר בפשי' שדעת הרשב"א להתיר בשותף עד שתמה מזה על מהרח"ש שכ' שדין הנאמנים כשו'. וג' שבסיום הפסק חתם הדברים בט' זה שכן כ' זאת תורת העולה וכו' ובפרטות שהיו שותפים והשו' כשלוחין זל"ז ואעפ"י שנכתב השטר ע"ש ראובן ידו כידם ושיעבודה שוה ע"כ מכל אלין ט' נלע"ד דדעתו ודאי בתשו' הב' למעשה להתיר כדעת הר' קו"א ומה שכ' שהגוי סמך על כל השותפים והיה יכול לתבוע את כולן לרוחא דמילתא כ' כן בנדונו. וגם לומר שחזר בו הרב אינו נוח לי שבין ב' התשובות עבר שנה א' ולא יתכן שכשכ' התשו' הב' שכח שבא מעש' לידו אשתקד והורה להיפוך ולפחות היה לו להזכיר אותה ולומר שעתה אין נר' לו כן ושהוא חוזר בו מסברתו הנ"ל ולומר בפה מלא שעיקר סמיכתו בתשו' הא' הנז' היה על הט' האחר שהגוי היה סומך על כל השותפים. ותו המסתכל יפה בתשו' הג' בדף ל"ד סוף ע"ד ד"ה והנה בכל מ"ש במחלוקת האחרונים אי הוי ר"ק או א"ר עד ד' ל"ה ע"ב ד"ה נמצאת וכל מה שתמה על מהרא"ש ועל הפמ"א יראה שכל אותם הדברים הם אות באות מועתקי' מתשו' ב' ע"ש בדף ל' ול"א ובפרט שבסו"ד כ' וכן מצאנו למהרשד"ם סי' ס"ו וכו' אע"ג דק' וכו' במ"א ישבתי והנה תמצא זה בתשו' הב' בדף כ"ח ע"ג מה שהיק' ומה שישב דעת מהרשד"ם באופן דאשר עיני בשר לו בלבבו יבין דכשכ' הרב התשו' זאת הג' ערוכה היתה לפניו תשו' הב' וממנה ליקט והעתיק וכ' כאן וזה אצלי ברור כשמש. מכל הני ט' נלע"ד כמ"ש לחלק בין הנושאי' ושהתשו' הא' במקומ' עומד' ודעת מוה"ר ז"ל הוא כדעת הרב קו"א להתיר ודלא כהט"ז ז"ל. גם מדברי הרב מהר"י קצבי ז"ל סי' י"ט יש להתלמד שדעתו להתיר כדעת הרב קו"א ז"ל שנשאל על ראובן שנשתתף עם שמעון ולקח שמעון מתוך השות' סך גדול כל הריוח וכל הקרן וכ' בד' ס"ג ע"ג ועל מה שרצה הח' הש' הפוסק לחייב את שמעון שישלם מכיסו הרבית שהוצרכו לתת לגוי הואיל ויש לתלות שמסיבתו שלקח סך גדול כזה הוצרכו ללות מן הגוי ברבית א"נ אף שכבר לוו מן הגוי קודם בסיבתו ניתוסף הרבית וכו' ולי אני ההדיוט וכו' עד בסיום התשו' כ' ז"ל מיהו אם ש' לבדו הלך ולוה מן הגוי ועכשיו בא ש' לתבוע מראובן שיתן לו חלקו ברבית שנתחייב הוא לגוי לצורך השות' נראה דיכול ראובן לומר לו כל מה שלוית מן הגוי לצורך עצמך לוית זיל את שלים לגוי הקרן והרבית ואין לי ליטפל בזה עכ"ד. הנה מכל משך תשובתו נראה שההלואה שניהם עשו אותה מן הגוי ברבית וראובן טוען שיפרע כל הרבית ש' שבסיבתו שלקח סך רב מן העסק לצורכו נחסר ממון השות' ולכן הוצרכו ללות וליפרע רבית ואסיק הרב שאינו חייב לפרוע ש' הרבית מהט' שביאר דיכול השו' ליקח כל הריוח אם עבר זמן השו' ולבסוף כ' שאם ש' לבדו הוא שלוה מן הגוי ובא לתבוע משותפו חלקו ברבית מצי אמר ליה כל מה שלוית מן הגוי לצורך עצמך לוית ור"ל שמחמת שאתה לקחת הרבה לוית כדי להשלים מה שלקחת וראובן אין לו ליטפל בזה משמע דוקא בנדון זה שפשע שמעון שלקח ממון הרבה מהשו' משו"ה מצי פטר נפשיה ראובן שלא לפרוע חלקו ברבית הא אם לא עשה ש' שום פשיעה ולוה לבדו לצורך השו' חייב ראובן שותפו ליתן חלקו ברבית וזה ברור בדבריו ושלא כדברי הט"ז ז"ל:
הרי בידינו ג' נביאים מתנבאים בסגנון א' דשרי השו' ליקח רבית מן הגוי הרב קו"א והרב ז"א והרב מהר"י קצב"י ז"ל וכבר כ' לעיל שגם מהר"ש יפה ז"ל שהביא דבריו הרב כהונת עולם שהתיר בפקיד הוא מכת המתירי' בשו' דפשי' דשו' עדיף מפקיד ולדעתי גם הר' מהריק"ש ז"ל הוא מכת המתירים שכ' בח"מ סי' ס"ז בדין הפרוזבול בסי"ט ז"ל מוסרני לכם מהכא משמע דליתיה ע"י שליח שיאמר לדיינים פ' מוסר לכם חובותיו שאין כאן מסירה גמורה אלא מילי וכו' פקיד על נכסי אחר שעשה הוא ההלואה מתחי' דלא דמי לשליח למסי' פרוזבול לבד דפקיד על הנכסים עושה בהם כל הצריך ע"כ ועיין בתשובותיו סי' כ"ד ותמצא דמ"ש למסירת פרוזבול לבד בא לאפוקי מסי' הפקדון ביד אחר ע"ש. נקוט מיהא דעתו ז"ל כדעת מהרש"י דפקיד אלים כחו יותר משליח ומה שאי אפשר לעשותו ע"י שליח יכול להעשות ע"י הפקיד והוא דעת מהרש"י והוא דעת מהרשד"ם סי' ק"ס שהביא הר' מהרש"י ז"ל שכ' היינו נפקד היינו אפוט' וליכא למימר דטעמא דמהריק"ש משום דמקולי פרוזבול שנו כאן דאי הכי הי"ל להתיר גם ע"י שליח. ונמצאו בידינו ששה פוסקים מתירים ושלא כדברי הט"ז ז"ל:
עד כה עזרנו ה' ואספתי באמרי"ם דעת הפוסקים המתירים ועתה אלקטה באמרי"ם דעת הפוסקים דקיימי בשי' הט"ז ואוסרים. הנה הרב. דב"מ ז"ל בח"א סי' כ"ב נשאל על הנדון עצמו שנשאל עליו הרב ז"א ז"ל בתשו' דסי' ב' שהיא שאלה מלארסו יע"א והאריך הרבה ובד' מ"ז הביא דברי הט"ז הנז' והסכים לדבריו רק חלק עליו במה שסו' דר"ק הוי וכ' דאזיל לטעמיה שכ' לעיל דדין השליח שלוה מן הגוי לצורך משלחו ר"ק הוא כיון דאחריות הגוי על השליח אבל לדידן דקחזינן כמה מרבוואתא (כמבו' בד' מ"ו ע"א ואילך) דס"ל דאינו אלא א"ר הכא דאיכא שבועה חייב לקיים שבועתו וכו' עכ"ד הנה הרב ז"ל מודה מקצת להרב ט"ז דא"ר מיהא איכא ואסו' הוא. גם הרב ב"ד ז"ל בחיו"ד סי' פ"ז דעתו לאסור ונראה מריש דבריו מסכים להט"ז גם במ"ש דר"ק הוי וע"ש האופנים שמצא להיתר יבאו דבריו לקמן בעה"י. גם הרב מהר"ש ן' חסון ז"ל בס' משפטים ישרים סי' כ"ח דעתו כדעת הרב דב"מ ז"ל מודה מקצת להרב ט"ז דאיסו' מיהא איכא אלא שהוא א"ר ע"ש. גם הרב ס' הזכרונות שהביא הרב הכנה"ג ביו"ד סי' קס"ח הגה"ט אות ב' שכתב תקון להשותפים איך להלות ברבית מגוי מתבאר דדעתו לאסור אלא דאפשר יסבור כדעת האומרים דהוי א"ר ועיין להרב שפת הים ז"ל בחיו"ד סי' י"ב תשובה קצרה מאד ז"ל ע' בס' דב"מ ח"א סי' ב"ך ולהרב מח"א ה' שלוחין סי' י"א שנראה מדבריהם דכל כי האי גוונא אין שו' יכול ללות מן הגוי ברבית לצורך השות' עכ"ד ומתוך קיצור תשובתו נר' ברור שלא חיפש יפה בדין זה כי הרי מחלוקת ערוך לפנינו מערכה מול מערכה הללו אוסרים והללו מתירים והרב דב"מ ודאי הוא מכת האוסרים בפירוש ולא היל"ל נראה מדבריהם ומה שציין להרב מח"א ז"ל עמו הסליחה דמלבד שאין שום בירור מדבריו שם לאסור אדרבא יש להוכיח להיתר וכמ"ש בעניו' לעיל. גם ראיתי לגדול הדור האחרון עיר וקדיש כמהרח"פ ז"ל בס' חקקי לב ח"א חיו"ד סי' מ"ד בסוף התשו' כ' ובענין זה שו' שלקחו ברבית מן הגוי עיין דב"מ סי' ב"ך מח"א ה' שלוחין סי' ב' וסי' י"ג שפת הים ד' כ"ט עכ"ד הנה גם מה שציין הוא להמח"א אינו ענין כלל כאשר יראה הרואה. ושם באותה תשובה הביא דברי הרב קו"א ז"ל הנז' אלא שראיתי לו שייחס להרב קו"א ס' חדשה אשר לא עלה על לבו כמו שיראה המעיין ועמו הס"ר. גם מה שפלפל בתחי' התשו' בתשו' מהרשד"ם אינם ענין לדין זה וכבר הביא שם דברי הר ידיו של משה דחילק ידע ביניהם והוא פשוט. ומ"מ תימא על רוב בקיאותו של הרב כמהרח"פ ז"ל דאשתמיט מיניה כל הפוס' שזכרנו לעיל:
ומעתה אחרי הודיע אלדי"ם אותנו את כל זאת דהדבר שנוי במחלוקת בין חכמי ישר' רבני האחרוני' ז"ל מערכה מול מערכה הללו אוסרים והללו מתירים ליהדר אנפין לשאלתינו שיורשי ראובן. טוענים שלא להעלות בחשבון הרבית שפרע שמעון לצורך השותפות לפרוע חוב הגוי כמו שבא בשאלה דבאנו למחלוקת הנז' ונר' דבמחלו' הנז' לא מבעיא בנדון כשאלתינו דכי אתשיל לענין ממונא אתשיל והדבר ידוע דבממון יכולים לומר קי"ל כהני פוס' המזכים אותי והכא יאמר שמעון בפה מלא קי"ל כהפוס' הסוברים דמותר גמור היא ואין כאן שום חשש איסור כידוע הסכמת רבני האחרונים דבאיסור רבית אי איתשיל לענין ממונא מצי למימר קי"ל עיין להרב דניאל אילמו ז"ל הוב"ד בהרב פחד"י מער' מ"ם ד' קי"ד ע"א אסף וקיבץ כל דברי הפוס' שהעלו כן עש"ב. אלא אפי' אי הוה מתשיל לענין איסורא דרבית דודאי איסור חמור מממון בכל דוכתא ואילו עמד השואל לפנינו ושאל א' שרי לשותף לכתחילה להלות מעות בריבית לצורך השות' נראה דהוה שרינן ליה בפשי' וטעמא אמינא. דהנה נפל מחלוקת בין רבני האחרונים ז"ל בדין ישראל הלוה מעות מגוי בשליחות ישראל חבירו דאסור אי האיסור הוי ר"ק מדאוריי' או א"ר דרבנן ושורש דבר זה נתבאר בדברי מהרא"ש ז"ל בסי' קע"ז שכתב דבדין ישר' שאמר לחבירו צא ולוה לי מעות מן הגוי שהוא אסור כמ"ש הטור סי' קס"ט ועיין בב"י ששורש דברי' אלו הם מדברי הרא"ש והנמק"י יש להסתפק אי הוי ר"ק או דרבנן דמלשון הטור נראה דהוי דאורייתא אך ראה לגדולי הדור שאמרו דאינו אלא א"ר דרבנן וטעמם מפני דשם בסמוך הביא הר' ב"י ז"ל בשם מ"כ ישראל הלוה מעות לצורך ישראל חבירו מותר וכו' דאע"ג דאין שליחות לגוי לישר' יש שליחות וכו' וישר' המשלח הוא הלוה ולא השליח עכ"ד ואין לנו לומר שחולק זה המתיר עם הטור מן הקצה אל הקצה דלדעת הטור הוי ר"ק ולדעת זה שרי אלא ודאי דלדעת הטור אינו אלא א"ר ולדעת מ"כ שרי והוא ז"ל חלק עליהם וישב דברי המ"כ ועוד הוכיח מדברי התוס' והנמק"י דר"ק הוי עש"ב. וכן העלה הרב פרמ"א ז"ל בח"א סי' כ"א באורך ע"ש:
אכן רבני האחרונים ז"ל עמדו על דבריהם ודחו כל ראיותיהם ככתוב באורך בדברי מוה"ר ז"א ז"ל שם בסי' ב' דכ"ט סוף ע"א מדיבור המתחיל והנה עד ד' ל"א ע"ג ד"ה חזרנו ואסיק ז"ל חזרנו לדין דהאי דינא לא אתבריר אי הוי איסור דרבנן וא"ר או הוי ר"ק כי הנך רואה מערכה מול מערכה הללו אוסרין מדין ר"ק מדאוריי' והללו מתירין מדין ר"ק ואינו אלא א"ר וכפי מה שראתה עיני בכל הפוס' ראשונים ואחרונים לא ראתה עיני ראיה חותכת ומכרעת לשום צד ואין לנו אלא דברי מרן ז"ל דלכתחילה ראוי להחמיר ואם כבר פרע זוזי היכא דקיימי לוקמו עכ"ד אלמא שמיע ליה להרב ז"ל דמידי פלוגתא לא נפקא. גם הרב דב"מ ז"ל שם ד' מ"ב. ע"ג ד"ה למדנו אחר שהאריך בפלוגתא זו גם בד' מ"ו ע"א ד"ה הדין הב' העלה כן עש"ב וכתב שם שזה דעת הרב פ"מ ז"ל בח"ב ובח"ג וזה דעת מהרע"י שהביא הכנה"ג ז"ל בהגה"ט אות. כ"ו בשם מהרע"י שכ' בשם הרמ"ה ז"ל. והשתא נאמר דלדעת הני רבוואתא דסוברים דדין השליח אינו אלא א"ר דרבנן השתא בדין זה דשותף הלוה לצורך השו' אי מדמינן ליה לשליח ואסו' או מדמינן ליה לאפוט' ומותר כיון דפלוג' דרבני האחרונים היא הוי פלוגתא בדרבנן והלך אחר המיקל ואין לנו צורך להשתמש בס"ס כי אפי' בפלוגתא א' דיינו לתפוס לקולא כי בד"ס הלך אחר המיקל. האף אמנם דחזיתיה למוה"ר בעל ז"א ז"ל שבסיום התשו' הג' הנז' בד' ל"ה ע"ב אחר שחזר ושנה כל הדברים שכתב בתשובה ב' במחלוקת מהרא"ש עם גדולי הדור והביא דברי הפמ"א ואסיק כדאסיק בתשובה ב' דהדבר ס' ומידי פלוגתא לא נפקא והוא הדבר אשר דברתי דיש מקום לזכות לישכר וזבולון שהם מוחזקים בממון השותפות וכו' כ' ז"ל אף אתה הקהה את שיניו דל"ד מחלוקת הפוס' לנדון שלפנינו דהתם המלוה והלוה אז נדברו איש אל רעהו ונגמר הדבר ביניהם שהנכרי הלוה לישראל וישראל חבירו יצא ערב בעדו להכי דנו בה כת המתירין להקל וט' רבא איכא וכו' אבל הכא בנ"ד כי ראובן הנז' לא קיבל שום דבר מיד הגוי וגם לא נתראה פנים ואינו מכירו כלל כדי שנאמר שאמרו לו בשמו וסמך על המשלח נמצא שהשו' ראובן ושמעון הם הלוים מהגוי וחוזרים ומלוים לראובן ופשי' דהוי ר"ק ודמי לההיא דהרשב"א דנאמני הקהל וכו' עכ"ד. הנה לפי דברי מוה"ר ז"ל בכעין נ"ד שהשותפים האחרים לא דברו עם הגוי ולא הכירו אותו לית מאן דסבר דהוי א"ר אלא לכ"ע איסורא דאורייתא ור"ק איכא:
אלא שאני עבדו ותלמידו אחרי התאבקי תחת עפרות רגליו הקדושי' לא זכיתי להבין דבריו דהוא מתלמד מתוך דברי מהרא"ש ז"ל ובהדיא מבואר בדברי מהרא"ש דפלוגתא דידיה עם חכמי דורו הוא בדין ישראל האומר, לחבירו היה לי שליח ולוה לי מעות מן הגוי ברבית ואנה הוזכר שם שנדברו איש אל רעהו ושהכיר את הגוי והישראל אינו אלא ערב אדרבא סתמיות הדברים בכל גוונא משמע דגדולי דורו סוברים שהוא א"ר. ובגוף שורש הדין דסי' קס"ט אעפ"י שבענין ההיתירות הזכיר הטור שם המשלח ומשכין בענין האיסו' הוא כולל בין הודיע לגוי שם המשלח בין לא הודיעו בכל גוונא אסור ועלה קאמרי חכמי הדור של מהרא"ש ז"ל דאינו אלא א"ר. ותו דהמביאם לחכמי הדור לומר שהוא א"ר הוא מחמת המ"כ שהביא הר' ב"י שהוא מתיר לכתחילה ולא ניחא להו לומר שהם סברות חלוקית מן הקצה אל הקצה עם הטור על כן אמרו דגם הטור לא אמר אלא אסור משום א"ר והנה המ"כ אמר אעג"ב דאין שליחות לגוי לישר' המשלח יש שליחות וכו' אלמא כדין שליחות דעלמא חשיב ליה ואטו העושה שליח לחבירו דליקני ליה מידי מן השוק שמעשיו מועילים מדין שליח וכי צריך להודיע למוכר שלצורך משלחו הוא קונה. הא ודאי ליתא אלא די בידיעת השליח וכונתו שלצורך משלחו הוא קונה. והיותר מתמיה שהוא עצמו ז"ל סמוך ונראה הביא תשו' מהרשד"ם יו"ד סי'. ס"ו להתלמד ממנה דקאי כדעת החולקים על מהרא"ש דאינו אלא א"ר וכ' שבמ"א האריך לישב תשובת מהרשד"ם הלא היא בסי' ב' כמ"ש לעיל ואילו בתשו' מהרשד"ם מבואר שהר' משה לוה מעות מן הגוי לצורך הר' קאלמאן והר' קאלמאן היה טוען שהוא לא הכיר הגוי ולא ידעו ושהוי רבית מיד ישר' ואסיק הרב דגם אם יאסר מדין ערב אינו אלא א"ר. ופשט דברי מהרשד"ם מורים שהר' משה לא הזכיר להגוי שלצורך הר' קאלמאן הוא לוקח המעות ומאין לו להר' ז"א להתנבאות בדברי מהרשד"ם שאין לזה רמז בדבריו ואדרבא פשט דבריו מורים בהיפיך. אמת שגם להרב הכנה"ג ז"ל ביו"ד סי' קס"ט הגה"ט אות כ"ג ראיתי שכ' כן על דברי מהרשד"ם ז"ל ולא ירדתי לסוף דעתם ז"ל מנ"ל להבין כן בדעת הרשד"ם. וראיתי לו בתשו' בע"ח חיו"ד סי' קצ"ז שבתחי' התשו' כ' כן מ"מ בסוף התשו' ראיתיו כמסתפק שכתב לכ"ע איכ' איסו' לפחו' א"ר ע"כ אלמא לא בריר' לי' חי' זה:
אכן רואה אנכי שאין חילוק זה של מוה"ר ז"ל מוסכם דבהדיא חלוק עליו הרב פ"מ ז"ל בשנים וג' מקומות בראשון סי' נ"א ע"ג כ' ז"ל אבל בנ"ד שהפ'אטוריס שבויניציא הם אחראים קבלנים לתגרים הגוים שבויניצייא ומה גם שאפי' בפיהם אינם מזכירים לסוחרי שראיי ולא נשאו את שמותם על שפתם וכו' ע"כ ובהדיא כ' שם דלדעת חכמי דורו של מהרא"ש אינו אלא א"ר ע"ש וכן כ' בח"ב סי' כ"ב ובח"ג סי' ל"ב ע"ש והר' דב"מ ז"ל סי' כ"ב דמ"ב ע"ב ג' כ' שדבר זה שנוי במחלוקת בין הרב הכנה"ג והר' פ"מ וכ"כ עוד בד' מ"ו ע"ב ע"ש אלא שהרב ד"מ ז"ל לא ראה דברי הכנה"ג בתשו' הנז' דמוכח דספוקי מספק"ל. איך שיהיה לנו עתה שראינו דברי מוה"ר ז"א ז"ל חזר הדין שהוא מחלוקת שקול בין הרב פ"מ ובין הרב ז"א ז"ל והכנה"ג מסתפק בדבר. ובקושטא יש להעיר למוה"ר ז"א ז"ל כי בתשו' ב' ד' ל' ע"ג הביא התשו' של הר' פ"מ דח"א הנז' ושקיל וטרי בה וכאן עשה עצמו מעלומי עין וכ' זה החי' כאילו הוא הלמ"מ והנה הרב פ"מ ז"ל ממאן בחי' זה ולכל הפחות הי"ל להזכירו ולחלוק עליו. ואמנם אכתי צריכים לישב מה שהוקשה למה"ר ז"א שם בע"ב דהנה הביא דברי הר' פמ"א ז"ל בסי' א"ך מח"א דף נ"ה סוף ע"ב דכ' דבעיקר פלוגתא זו דמהרא"ש עם חכמי דורו יש להכריח דר"ק הוי מדברי הרשב"א בהך תשו' דנאמני הקהל שכ' מה שנהגו הקהל ללות אנשים מהם מחמת כל הקהל וכו' עד שנמצאו עוברים משום לא תשוך והקהל משום לא תשיך ואי הוי א"ר הא כ' הרשב"א גופיה הביאו הרב ב"י בסי' ק"ס דבא"ר המלוה דוקא עובר ולא הלוה ע"ש אל"ו סובר הרשב"א דר"ק הוי עכ"ד הפרמ"א ומוה"ר ז"ל כ' לישב קו' זו דאיך אפשר דמהרא"ש וחכמי דורו אשתמיט מנייהו תשו' הרשב"א זו לכן ירד לחלק חי' הנ"ל דאינהו פלוגתייהו היכא דאמר לגוי שהלואה זו היא לצורך פ' המשלחו והך דנאמני הקהל איירי שהנאמנים אינם מודיעים לגוי שבעד הקהל לוים והכריח גם ממקום אחר כן דאם הודיעו הו"ל ערב קבלן והרשב"א במ"א מתיר עיין בד"ק באורך ומעתה צריך לישב זה לדעת הרב פ"מ ודעימיה דסברי דגם בלא הודיע לגוי אינו אלא א"ר וזה היפיך תשובת הרשב"א הנ"ל דרבית קצוצה הוי:
ואשר אני אחזה לי בישוב קו' זה הוא זה תחי' אומר דאדרבא מתשו' זו של הרשב"א יש סייעת' לדעת הסוברים דאינו אלא א"ר דהא כל כחם הוא משום שראו דברי המ"כ שחולק עם הטור בדין השליח וכדי לקרב הסברות שלא יהיה מחלוקותם מן הקצה אל הקצה הם אמרו דאף האוסר לאו ר"ק קאמר אלא א"ר דכוותא נמי יסתייעו מתשו' הרשב"א א דהרמב"ן וח"ן מתירי' והרשב"א ורבו אוסרים ואם נאמר דהרשב"א האוסר ר"ק קאמר יהיה המחלוקת מן הקצה אל הקצה ע"כ נכון לומר דמדין א"ר דוקא הוא שאוסר. ועוד יש להוכיח דא"ר דוקא קאמר מדכ' שאלתני על דבר שברחתי ממנו כל הימי' כי מעיקר הדין איני רואה דרך רחב בזה וכו' אלא שאני רואה היתר פשוט והוא פורח באויר ע"כ וכל לשון זה לא יורה דר"ק הוא דאי הכי היל"ל להרב ז"ל למחות בידם ולא לשתוק וגם שאומר שאינו מוצא היתר רחב ואי איסו' דאוריי' איכא הרי סגר וגדר הדרך מכ"ז אדרבא מורה ובא שאיסו' דרבנן דא"ר קאמר ומה שדקדקו הם ז"ל ממ"ש שהנאמני' עוברים על לא תשוך והקהל על לא תשיך ולשי' הרשב"א בא"ר אין הלוה עובר אמת שדקדוק יפה הוא. אכן נוכל לישב דאף דבא"ר אין הלוה עובר כבר כ' הרשב"א שם דמ"מ משום לפני עור עובר וכ"כ רמ"א ריש. סי' ק"ס בשם הנ"י ועיין להרב משל"מ פ"ד דמל"ו. ונמצא דעכ"פ גם ללוה איסורא איכא וזה שכ' הרשב"א שהקהל עוברים משום לא תשיך הוא אשגרת לישן וכונתו לומר איסו' דלפני עור ולכשתדקדק תמצא דכל עצמו של הלאו דלא תשיך אצל הלוה כולו הוא מענין לפני עור שע"י שזה לוה ממנו הוא מכשילו. למלוה ליקח רבית אלא שלחומר איסור הרבית כתב רחמנא לאוי יתירי כי ענין הלאו של הלוה חידוש הוא שאעפ"י שהוא חסר ממון עובר ואעפ"י שהם ב' שמות מ"מ קרובים הם לענין א' ומ"ש הרשב"א לא תשיך לאו דוקא אלא ר"ל שעוברי' הקהל משום לפני עור שהם גרמא וסיבה אל הנאמנים ליקח רבית. והכל א"ר ואם תדקדק עוד בלשון הרשב"א תראה שבתחילת דבריו לא כ' ר"ק ובסו"ד כ' שאם פורעי' מקצתן וחוזרים וגובים מן השאר וכו' הוי רבית קצוצ' דקדק וכ' כאן ר"ק שהוא ישר' המלוה לישר' ולעיל לא כ' ר"ק אלא כ' בשינוי לשון לא תשוך ולא תשיך לרמוז אל הנז' דאינו אלא א"ר ולא תשיך דנקט לאו דוקא אלא ר"ל לפני עור:
א"נ יש לומר גם כי נודה להרבני' הנ"ל דהרשב"א ר"ק קאמר ומאותו הדיוק שדייקו הם ז"ל עדיין נאמר דדוקא בנדונו כ' כן הרשב"א לפי שהנאמנים מעצמם לקחו מן הגוי ברבית מבלי שאמרו להם הקהל שיקחו בעדם בכי הא הוא דהוי ר"ק אבל בשליח שאומר לו המשלח קח לי מעות בהלואה מהגוי אעפ"י שלא הודיע לגוי שלצורך המשלח הוא לוקחם אה"ן יודה הרשב"א דאינו אלא א"ר ומה שכתב הרב פרמ"א ז"ל ז"ל ואין לחלק ולומר דשאני בנדון הרשב"א שהנאמנים לוו אבל לא נעשו שלוחם בדבר זה הא ליתא חדא דכיון שהם נאמני הקהל הרי הם כשלוחי' ואין לומר דיותר כח יש לשליח מן האפוט' וכו' עד וכיון שכן כיון שמט' אפוט' לא נהירא ליה להרשב"א להתירו כ"ש מט' שליח עכ"ד. הנה לפי כל שבארתי לעיל בתחילת דברינו הרשב"א בנאמני הקהל פשי' ליה לאיסור ובאפוט' ספוקי מספק"ל ובמקומות אחרים פשי' ליה דיד אפוטרו' כיד יתו' ויכול להלות ברבית ומה שאוסר כאן בנאמני הקהל משום דאינו מודה אעיקרא להרמב"ן דנאמנים שוין לאפוט' אלא גריעי מנייהו ודינם כשלוחין דעלמא אילו היה אומר לו המשלח צא ולוה לי היה א"ר וכאן שגם זה אינו שלא שלחו אותם הקהל ללות אלא הם מעצמם לוו ר"ק נמי איכ' ומעתה ליכא למידק תו מתשו' הרשב"א לא סיעתא ולא תיובתא אל המחלוקת של מהרא"ש וחכמי דורו ז"ל. ונמצא עלה בידינו דגם מהרא"ש וחכמי דורו קיימי בשי' הגאון רמ"א שזכרנו לעיל שהבין בפשי' בדעת הרשב"א דמתיר באפוטרופוס בפשיטות ומה שלא מצא היתר מרווח הוא:
לנאמנים דוקא ושלא כדברי הט"ז ז"ל:
הרי בסיעתא דשמיא הסברנו פנים בהלכה לס' הפ"מ דהסוברים דכל רבית ע"י שליח אינו אלא א"ר היינו אפי' היכא שלא הזכיר לגוי שבעד אחרים הוא לוקח המעות כל שיש שליחות בעולם והשליח אומר שלשם המשלח לקחם אינו אלא א"ר. גם מסתמיות דברי מהרש"ג ז"ל בכל תשו' הנ"ל משמע לי דקאי בדעת הרב פ"מ. וחוזרני אל הראשונות דלפי ס' זו לדעת האומרים דבשליח אינו אלא א"ר א"כ בשותף דאיכא פלוגתא אי דמי לשליח או לאפוט' יש להתיר לכתחילה בפשי' ככל ספיקא דרבנן דהלך אחר המיקל. אכן לדעת הסוברים דאיסו' אורייתא איכא צריכים אנו להשתמש כאן בספק ספיקא על האופן שנבאר דהנה כבר הקדמנו לעיל כי שורש דין זה של השליח לא נזכר בתלמוד ומאיש לוקחה זאת רבינו הרא"ש ז"ל והנמק"י ז"ל כמ"ש רבינו הב"י ז"ל והנה עינינו הרואות דיש הרבה מן הראשונים ז"ל חולקים ע"ז הראשון אדם הוא ניהו מהר"מ הנרבוני הוב"ד בבעה"ת ז"ל שער מ"ו ח"ד מבואר בהדיא דמתיר לישראל להיות שליח לחבירו להביא לו מעות מן הגוי וכדין שליחות בכל התורה כולה דשלוחו של אדם כמותו והראיות שהביאו הרא"ש והנמק"י ז"ל לאסור דחה אותם עש"ב ואעפ"י שהרב פמ"א ז"ל שם כ' דסברא זו יחידאה היא ואין לומר קי"ל כפ' גאון וכו' מ"מ הרב דב"מ ז"ל שם ד' מ"ג ע"ד דחה דבריו וכ' שאין לומר עליה שס' יחידאה היא שהרי כ' שהחכמים והזקנים שהיו לפציו כך הורו עכ"ד וכן כ' הר' מכתם לדוד למהרדיפ ז"ל בחיו"ד סי' י"ו ע"ש. גם מתוך כל דברינו תמצא שיש להשיב על כמה דברים בתשו' הר' הנז' אין צורך להאריך. ואני בעוניי אומר מלבד זה אשתמיט מנייהו מלכי דיש עוד מן הראשונים ז"ל קיימי בשי' זו להתיר שכן מצאתי בא"ז לב"מ על ד' ע"א ע"ב והוא בד' קכ"ז מן הס' ע"ד כתב כן בשם הנשיא הגדול רבנא משה ן' רבנא טודורוס ז"ל להתיר מהט' הנ"ל אלא שהרמב"ן והר"ן לא הודו לדבריו ע"ש. גם מהרש"ג ז"ל היה בידו שי' כ"י להרמב"ן וכ' כן בשם הרמב"ן שכ' כן בשם רבנא משה ן' רבנא טודורוס ע"ש. (ואין נר' שיהי' רבנא משה המוזכר כאן הוא המוזכר בסה"ת בשם החכם הגדול ר' משה הנרבוני אעפ"ו שבהקדמת הרב המאירי למס' אבות בכלל הגדולים שהיו בצרבונה כ' ובראש כולם דגל מחנה הנשיא הגדול מרנא ורבנא טודורוס ובנו הארז הגדול מרנא ורבנא הנשיא ר' לוי עכ"ד ונוכל לומר כי גם בן אחר היה לו והיה נשיא ג"כ ונקרא ר' משה בר ר' טודורוס וע"כ בא"ז הזכירו בשם הנשיא הגדול ובעה"ת הזכירו בשם החכם הגדול ר' משה הנרבוני זה אינו נר' דאי הכי לא הוה שתיק המאירי מלהודיענו שהיה לרבנא טודורוס עוד ן' אחר ר' משה והיה ג"כ נשיא. ואולי זה רבנא משה ן' רבנא טודורוס היה אחיו סל הרמ"ה שהיה מסוליטולא והרמ"ה היה נשיא ככתוב בס' קורא הדורות די"ט ע"ב איך שיהיה הדבר ס' אצלי כי אולי גדול א' הוא ויותר נוטה דעתי דשנים הם) גם המרדכי פ' איו"ץ סי' של"ז כ' בשם ראבי"ה להתיר ע"י שליח שאינו לא לוה ולא מלוה ולא ערב ע"כ ואעפ"י שהרב ב"י ז"ל כ' דמיירי בגוונא דהיה שם משכון או שסמך על המשלח כבר הרב מהרש"ג ז"ל שם כ' דאין הכרח ואולי ראבי"ה קאי בשי' מהר"מ הנרבוני וע"ש למהרש"ג שכתב שהעיטור קאי בשי' זו פ"ט. וגם מצאתי תשוב' שלימה למהר"ם בר ברוך בארוכות סי' שצ"א שכ' ז"ל וה"ה נמי ישר' הוה מעוח מן הגוי לטרך ישראל חבירו שמוחר לאותו (טו) ישראל שהוא שליח בו לקבל הרבית מיד ישראל וליתנו לגוי מהאי ט' נמי דאע"ג דלגוי אין שליחות לישראל יש שליחו' ואותו שקיבל המעות מיד הגוי לצורך חבירו אינו לא לוה ולא מלוה אלא שלוחו של ישר' זכה בהם מן הגוי מיד לצורך חבירו וישראל המשלח הוא הלוה ולא השליח והיכא אמרי' אין שליחות לגוי בההיא דא"ן דקתני ישראל שלוה מעות מן הנכרי וכו' עכ"ד הנה תשו' מהר"מ הלזו מבואר' באר היטב דקאי בדעת מהר"מ הנרבוני ואין לנטות ימין ושמאל וכ"כ הרב מח"א ז"ל בה' שלוחין סי' י"ב ע"ש הנך רואה דס' מהר"מ הנרבוני ז"ל לאו יחידאה היא דבשי' קיימי רבינו משה הנשיא וראבי"ה והעיטור ומהר"מ בר ברוך וידוע דהוא רביה דהרא"ש וכיון ששורש דין זה דשליח התחיל מהרא"ש ז"ל אפשר אילו הוה שמיע ליה סברת רבו מהר"מ הוה הדר ביה. באופן דחמשה מגדולי הראשונים ז"ל כאן נמצאו מסכימים לדעת המצאתי כתוב שהביא הרב' ב"י והנה רבים נינהו וגדולים נינהו יותר מהרא"ש והנמק"י שהמציאו דין זה ובפרט שמהר"מ הנרבוני כתב שחכמים וזקנים היו מסכימים בזה ובאמת הדבר תימא על רבינו הב"י ז"ל אשר היה לפניו ס' בעה"ת איך לא הביא דבר זה משמו והביא בשם מ"כ וכבר עוררו ע"ז רבני האחרו' ז"ל: