אור ברסלב
כפי אהרן חלק ב חשן משפט › סימן ח

כפי אהרן חלק ב· רבי אהרן בן עזריאל

חשן משפט · סימן ח

סימן ז

בדין הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה: יש להסתפק בנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה דהוי הפקר כמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' זכיה והטור ח"מ סי' רמ"ה וכן פ' כל הפוס' אם אמר אי אפשי וחזר ואמר אפשי מהו וכן אם אמר בטילה היא אינה מתנה דחוזרת לבעלים הראשונים אם אמר בטילה היא וחזר ואמר אפשי בה מהו:

סעיף א והנה טרם אחל"ה לבא' ס' זה ארדוף אצי"ג פלפל' כ"ש בענין זה. הלא מראש אנכי הרואה לרבינו הגדול הר"ם ז"ל בפ"ד מה' זכיה ה"א שכ' וז"ל המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר איני רוצה בה או איני מקבלה או הרי היא בטילה או שאמר מום זה נראה לי בה לא אמר כלום. וכשם שאין הנותן יכול לחזור בו כך אין המקבל יכול לחזור בו אחר שזכה מתנה זו שאמר המקבל איני רוצה בה אחר שבאת לידו הרי היא הפקר וכל הקודם בה זכה שהרי הפקירה המקבל אחר שזכה בה אבל אם היה צווח מעיקרו לא קנה המקבל וחוזרת לבעלים הראשונים עכ"ל:

וכתב הראב"ד אמר אברהם דוקא אמר הרי היא בטילה אבל אמר בטילה היא אינה מתנה והכי איתא בגטין ובכריתות עכ"ל. והרב מ"מ כ' וז"ל המקבל את המתנה וכו' מימרא מפורש' סו' יש נוחלין ובהגהות א"א וכו' ותמה אני מזה שהרי לא הוזכר בגמ' חי' זה אלא בין אומר תיבטל לאומר בטילה היא דמשמע מעיקרא כדאיתא התם אבל בין הרי היא בטילה לבטילה היא זו ודאי לא שמענו ולפנינו יתבאר. מתנה זו וכו' בכריתות דכ"ד אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה ואקשי' מאי שנא מהא דאמר רבה בר אבוה אמר ר"ש וכו' מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו תבטל מבוטלת אי אפשי בה (מבוטל' היא) דבריו קיימים בטילה היא אינה מתנה לא אמר כלום מאי לאו דבריו קיימים דהדרא למ"ק לא הוא נמי לא קני ליה אלא כל המחזיק בה זכה ע"כ הנוסחא בכריתות וכמה גירסאות נאמרו בה לפי שהוק' בה שיטה שבפ' השולח דל"ב. שנר' כמהפכת מימרא דרבה בר אבוה עד שמתוך כך אמרו קצת המפרשים שהיא אחת מן הסוגיאות המתחלפות בגמ' ומתוך כך נר' שהמחבר לא רצה לכתוב אלא מימרא דר"ל שאמר אי אפשי וזהו איני רוצה שכ' ולא הכניס עצמו במחלוקת הסוגיאות לבאר דין בטילה היא לגבי המחזיק בה מהו אבל פשוט הוא שאינה חוזרת לבעלים מכיון שבאת ליד המקבל בשתיקה וזהו מש"ל המחבר לא אמר כלום כלו' לענין שתחזור לבעלים וזה מוכרח לדעת כל הסוגיאות דכיון שקיבלה פעם אחד שוב אינו חוזר לבעלים בלשון מהלשונות אלו אלא א"כ חזר ונתנה לו אבל יש צד שהוא כמפקירה כמו שביארנו עכ"ד:

ואשור"ה נא ואראה להגאון בעל משל"ם שתמה ע"ד הרב המגיד אלו וז"ל כ' ה"ה דלא הכניס עצמו במחלוקת הסוגיאות לבאר דין בטילה היא לגבי המחזיק בה מהו ויל"ד טובא בדברי ה"ה דכיון דלדעתו הרי היא בטילה שכ' רבינו הוי כבטילה היא עד שתמה על ראב"ד שחי' ביניהם א"כ ע"כ רבינו הכניס עצמו במחלוקת הסוגיאות ותפס כסוגית כריתות דהא מייתי תלמודא להקשו' דבטל לישנא דליבטיל משמע והא אמר ר"ש בטילה היא דבריו קיימים אלמא בטל מעיקרא משמע ומסיק דבמתנה לישנא דמעיקרא משמע א"כ ע"כ רבינו דכתב בהרי היא בטילה דלא אמר כלום אם כסוגית השולח מעיקרא משמע וזכו בעלים הראשונים אלא ודאי כסוגיא דכריתות תפס דגריס בטילה היא לא אמר כלום ובלא"ה בגמר דבריו נתפס שכ' אבל פשוט הוא שאינה חוזרת לבעלים כיון שבאת ליד המקבל בשתיקה וסיים אא"כ חזר ונתנה לו משמע דאכולהו לישני קאי לבטילה היא וכו' וזה ליתא להסו' דהשולח וצ"ע עכ"ד. וכשאני לעצמי אחרי נשיקת הרצפה אמינא דקושיא ליתא ודברי ה"ה מיוסדים על אדני פז ובטרם תחי"ל האר'ש אנא הוא דאמרי כונת הרב המגיד דהנה בסוגיא דכריתות אמרי' אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם בה זכה בה ופרכי' ומאי שנא מהא דאמר ר"ש מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו תבעל מבוטלת אי אפשי בה דבריו קיימים בטילה היא אינה מתנה לא אמר כלום מאי לאו דבריו קיימים דהדרא למרה לא דבריו קיימים ואיהו נמי לא קני לה אלא הפקר הוי. ואילו בגטין גרסי' איפכא ת"ר גט זה בטל הוא דבריו קיימין פסול הוא לא אמר כלום ופריך למימרא דבטל לישנא דליבטיל משמע והא אמר ר"ש מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת לידו מתנה זו תבטל מבוטלת אי אפשי בה לא אמר כלום בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימים אלמא בטל מעיקרא משמע וא"כ נמצאו גירסאות מוחלפות לזה מישב ה"ה דהרמב"ם לא הכניס עצמו במחלוקת הגירסאות ומה שפ' הוא מוסכם והיינו לפי מאי דס"ד בסוגיין דכרי' דתבטל מבוטלת דבריו קיימים והדרא למרה ובטילה היא לא אמר כלום ר"ל דאין לשון זה מועיל להוציאה מרשותו או לעשותה הפקר אלא תהיה בידו ולפי המסקנא דתבטל מבוטלת דבריו קיימים היינו דהוי הפקר א"כ גבי בטילה היא דלא אמר כלום היינו דלא תצא מרשותו נמצא דגבי בטילה היא מוקמינן לה ביד המקבל. ולפי גירס' דהשולח צ"ל לס' הרמב"ם דתבטל מבוטלת לא אמר כלום היינו דלא נפקא מרשות המקבל ועדיין ברשותו היא ובטילה היא אינה מתנה דבריו קיימין והוי הפקר והטעם דכיון דדבריו קיימים מעיקרא משמע נמצא זה לא קיבל מעיקרא והנותן כבר נתן ויצאה מרשותו וא"כ הוי הפקר אלמא לישנ' דמעיק' משמע ופריך שפיר דמלישנא דברייתא משמע דבטל לישנ' דליבטיל משמע. באופן דלסו' כריתות בטילה היא לא אמר כלום היינו דלא נפקא מרשותיה ולסו' גטין בטילה היא דבריו קיימים היינו דהוי הפקר נמצא לכל הסוגיאות לא הדרא למרא קמא אלא דלסוגית גטין הוי הפקר ולסוגית כריתות לא נפקא מרשותיה וא"כ זהו שכ' ה"ה דהר"ם כ' לא אמר כלום בהרי היא בטילה דהיינו בטילה היא לא אמר כלום לענין שתחזור לבעלים הראשונים דהא ודאי הוא מוסכם אבל לא ביאר דין בטילה היא לגבי המחזיק בה אי הוי הפקר או תשאר בידו זה לא ביאר רבינו אבל מה שלא תחזור לבעלים זה דוקא ביאר ואמר לא אמר כלום והכי הוא כונת הר"ם מקבל מתנה שאמר וכו' לא אמר כלום לענין שתחזור לבעלים. וכשם שאין הנותן יכול לחזור בו כך אין המקבל יכול לחזור במתנה זו שאמר המקבל איני רוצה בה והוי הפקר דוקא באיני רוצה דהיינו אי אפשי הוי הפקר דזו היא ס' ר"ל והוי מוסכמת ודו"ק. נמצא כפי זה סו' דגטין לדעת הרב המגיד הכי פירושא תבטל מבוטלת לא אמר כלום ועדיין ברשותיה קיימא בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימים והוי הפקר ומעתה תו ל"ק מ"ש המשל"ם ודו"ק. ותדע לך דמ"ש בעניותין בכונת ה"ה דסו' דכונת הגמ' בהשולח שאמרו בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימין היינו דהוי הפקר ודלא כפי' רש"י ואתיא שפיר קו' הגמרא למימרא דבטל לישנא דלבטיל משמע והא וכו'. דהנה מהרש"א ז"ל בפ' השולח היק' לס' רש"י דבכריתות גרסי' כגי' השולח ופריך בגמ' מאי לאו דבריו קיימים דהדרא למרה ומשני לא דבריו קיימים והוי הפקר היק' רש"א א"כ לשי' רש"י הוי מסקנא דגמ' דדבריו קיימים הוי הפקר א"כ מאי פריך בהשולח למימרא דבטל לישנא דליבטיל משמע והאמר ר"ש וכו' בטילה היא אינה מתנה לא אמר כלום אלמא בטל מעיקרא משמע מדחוזרת לנותן נימא דלעולם להבא משמע ואינה חוזר' לנותן אלא בטילה היינו דהוי הפקר ולעולם דלהבא משמע:

והרב שע"ה בה' גירושין פ"ו הכ"ב תריץ יתיב וז"ל, ולע"ד לק"מ וז"ל בקיצור דאפי' לפי שיטת רש"י דאמר דבטילה היא דבריו קיימים והוי הפקר אפי"ה הי"ט משום דמעיקרא משמע דאי להבא משמע היינו רישא דקתני דתבטל וכו' לא אמר כלום מוכרח דרישא דלהבא משמע לא, אמר כלום וסיפא כיון דמעיקרא משמע הוי הפקר והי"ט דכיון דזה מתחי' לא זכה בה וזה כבר סילק עצמו הוי הפקר וא"כ פריך שפיר הש"ס אלמא מעיקרא משמע מדחזינן דהוי הפקר דאי להבא משמע הוה מוקמינן לה ברשותי' עכ"ד בקיצור קחנו משם. הראת לדעת דאפי' לפי שיטת רש"י שהשוה הגירסאות מוכרחים אנו לומר דמ"ש בטילה היא דבריו קיימים היינו דהוי הפקר א"כ מה חסר המקרא אם נאמר כן בדברי המ"מ דס' לה מר דמ"ש בהשולח בטילה היא דבריו קיימים היינו דהוי הפקר ואתו שפיר מה שישב בדעת הר"ם וצ"ע. אלא דאני תמיה על הר' שע"ה דתירצ' לפשטא דסוגיא אתי שפיר דכונת הגמ' להקשות דמדקאמר דבטילה היא דבריו קיימים והוי הפקר א"כ דלשעבר משמע ותי' מה שתי' אמנם מה יענה ביום שידובר בו דברי רש"י בפ' השולח שכ' בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימים וחוזרת לנותן דבטילה היא מעיקרא משמע לא קיבלתיה וכו' נמצא דברי רש"י מבוארים דחוזרת לנותן וקשה דהוי היפך מסקנת הש"ס דכריתות ואמאי דחיק רש"י לומר דקו' הש"ס היא דמעיקרא משמע וחוזרת לנותן בהיות דאתיא שפיר קו' הש"ס במונח דהוי הפקר ואתיא שפיר כפי המסקנ' שם. ולדידי חזי לישב שפיר קו' מהרש"א דלא כהשע"ה ומתרצתא היא מה שהיק' על רש"י ג"כ והיינו דרש"י כתב בכריתות כתי' הש"ס לא דבריו קיימים והוי הפקר כ' וז"ל וה"ה דהוה נמי מצי לתרוצי דל"ד לדר"ל דהכא דכיון דאמר לא לשם מתנה קיבלתיה הויא למרה דכי יהיב אינש מתנה אדעתא דמקבלי לה מיניה ואי לא מקבלי לאו מתנה היא אבל דר"ל לאחר שקיבלה בתורת מתנה הפקירה והכי מתרצי' לקמן בשמעתין קו' אחריתי מיהו קו' קמייתא דחייה כי האי גוונא ולקמן דלא מצי לדחויי שניא הכא ע"כ נמצא דסו' רש"י דתי' זה הוא דחייה בעלמא ולעולם דמ"ש דבריו קיימין היינו דחוזרת לבעלים וא"ש ודו"ק:

ותבט עיני בשורי להר' מאמר מרדכי בשי' לגטין שהביא דברי המשל"ם הללו הניתנים למעלה והוסיף ידו לתמוה על ה"ה וז"ל ועו"ק לי ע"ד דלאותה גירסא דגרסינן בכריתות דבטילה היא לא אמר כלום ואי אפשי דבריו קיימין דלא הדרא למרה ודידיה נמי לא הויא אלא כל המחזיק בה זכה בה מאחר דדבריו קיימים דרישא באי אפשי בה מוקמינן לה בש"ס שבא ללמד דלא הדרא למרה והוי הפקר גבי בטילה היא דקתני סיפא לא אמר כלום היינו לומר דהדרא למרה ולא הוי הפקר א"כ איך יתכן דרבינו תפס בההיא דכריתות ולא מחלק בין בטילה היא להרי היא בטילה אם איתא להא הו"ל לרבינו לומר בהרי היא בטילה דהדרא למרה והרי היא הפקר וכדמתרץ בכריתות עכ"ד ואתמהה דאיך יתכן לומר כן דבשלמא אי הוה אמרי' דיש חי' בין מעיקרא ללהבא א"כ היינו מוכרחים לומר דאם בתבטל הוי הפקר גבי בטילה היא סק דרגא דהדרא למרה אבל האמת דהשתא לא נחתי' לחלק בהכי דהא למאי דס"ד דתבטל מבוטלת הדרא למרה מוכרחים אנו לומר דבטילה היא או דהוי הפקר או דקיימא ברשותיה ואם נחלק בין להבא לדמעיקרא איך יתכן זה אם בתבטל דהוי להבא הדרא למרה בבטילה היא דהוי לשעבר יהא הפקר או תשאר בידו מגרעות נתן. אל"ו דהשתא לא נחתי' לחלק בהכי אלא תבטל מבוטלת מהני לומר דתיהדר למרה ובטילה היא אינו כלום ולא מהני מט' דאין במשמעות הלשון כלום וא"כ נחתינן דרגא לבטילה היא זה מוכרח לומר לפי הס"ד אם כן גם לפי המסקנא הדין כן דתבטל הוי הפקר ובבטילה היא חות דרגא ותשאר ביד הבעלים ודו"ק ופשוט. ומה שתי' בזה הרב מאמר מרדכי שם לע"ד לא ניתנו ליכתב דברים אלו וע"ע שם ע"א תוס' ד"ה מבוטלת מה שתי' על קו' מהרש"א הנז' והיתה העלמ"ה מעיניו שכבר קדמו בזה הר' שע"ה. שוב האיר ה' את עיני וחזה הוית להרב הגדול מהרש"ך ז"ל בח"ב סי' קכ"ב שתמה ע"ד הרב המגיד וז"ל ויש לתמוה במ"ש שזה מוכרח מכל הסוגיאות שהאומר בטילה היא אינה חוזרת לבעלים דהא לפי נוסחת הגורסים בפ' השולח בטילה היא דבריו קיימים ע"כ אינו לענין שתחזור לבעלים הראשונים דלישנא דבטילה היא מעיקרא משמע וכמ"ש הרב המגיד עצמו למעלה וט' דמילתא כיון דמעיקר' משמע הו"ל כאילו אמר בטילה היתה קודם שקיבלתיה והודאת בכ"ד כמאה עדים דמי וכמו שפרש"י ז"ל בפ' השולח והדבר מוכרח לומר כן לפי שי' הסוגיא שם עכ"ד. עיניך תחזינה מישרים דהיא היא קו' המשל"ם הנז"ל ואחרי נשיק' עפרות זהב לו קו' ליתא ודברי ה"ה שרירין וקיימין כמש"ל ומן התימה על המשל"ם איך אשתטיט מיניה דקו' זאת היא קו' מהרש"ך הן הן הדברים כדמותן כצלמן. ואתה תחזה להרב מאמר מרדכי שם ע"ג שהביא דברי מהרש"ך וכ' וז"ל אמנם מ"ש עוד מהרש"ך ע"ד ה"ה שכ' דבטילה היא פשוט הוא שאינה חוזרת לבעלים וזה מוכרח לדעת כל הסוגיאות תמה דלשי' רש"י בנוסחת שמעתין בטילה היא דבריו קיימין מ"כ דחוזרת לבעלים קאמר וכו' הא ודאי קו' אלימתא היא ע"ד ה"ה וכו' ונ"ל דט"ס נפל בדברי ה"ה וכו' ע"ש והוא פלא דבע"א הביא קו' הרב משל"מ ולא זכר שר דהיא היא קו' מהרש"ך ועל הכל צ"ע. ועיין להרב זקן שמואל בח"מ סי' רמ"ה דקמ"א ע"ד שהיק' קו' הרב משל"מ ועוד קו' אחרת וכפי מ"ש בעניותין תנתק ותמוש:

סעיף ב הנה התוס' ז"ל בפ' השולח כ' לישב הגירסאות וז"ל ור"י מפרש שיש לישב כאן גיר' דכרי' ודייק דבטל מעיקרא משמע מדקתני בטילה היא אינה מתנה לא אמר כלום דאי ליבטיל משמע להבא א"כ היו דבריו קיימים והוי הפקר וכל המחזיק בה זכה אבל השתא דמעיקרא משמע הרי הוא כאומר ע"כ מתנות שאדם נותן לחבירו וזוכה בהם שאינן מתנות דכאן נמי זכה בהו ולכך לא אמר כלום והא דקאמר ב' לשונות משמע ולישנא דמהני בים קאמר לאו דמהני דבריו במתנות קאמר אלא דמהני היינו לשון הטוב לו דטוב לו שתבטל הגט וטוב לו שלא יתבטל שכפה וכו' עכ"ד מבואר יוצא מדברי ר"י הללו דאף אי אמרי' דתיבטל מבוטלת הוי הפקר אפי"ה בטילה היא דבריו קיימים ועדיין היא ברשותו ודלא כהרב מאמר מרדכי שכ' בסעיף א' שהיק' על דברי המ"מ דמסוגיין מוכח דדבריו קיימים הוי הפקר א"כ לא אמר כלום היינו דהדרא למרה וליתא דכל בתר איפכא כ' התוס' לדעת ר"י אף אנן נמי נימא לדעת המ"מ ועיין מ"ש בס"א. והרב שע"ה תריץ יתיב עפ"י דברי ר"י הללו למ"ש הר"ן בדעת הר"ם (ע' בס"ג דברי הר"ן) דמנ"ל הא דבטילה היא לא אמר כלום הלא לכל הגירסאות בטילה היא חוזרת לבעלים הראשונים כ' הרב שע"ה דאינה קו' דאפשר דגריס הר"ם כגירסת ר"י דבטילה היא לא הוי הפקר וקיימא ברשותיה וזהו שאמר לא אמר כלום ע"ש. ולא זכר שר דכבר קדמו בזה מהרש"ך ע"ש. וחזיתיה להר' מאמר מרדכי שהיק' ע"ד מהרש"ך אלו וז"ל וק"ל שהרי כ' רבינו התם הי"ג בשי' רש"י דכל היכא דמעיקרא משמע נאמן לומר שלא זכה בה ותחזור לבעליו הלא זה הדרך לשי' רש"י ז"ל דכל היכא דמעיקרא משמע זכה בה בע"כ ואינו נאמן לומר שלא קיבלה מעיקר' כדי לזכות בה עכ"ד. ולא ידעתי מאי ק' ליה דהרי הרב המגיד כ' שם בהי"ג עמ"ש מקבל מתנה שאמר צו שתחת ידי אינה מתנה אלא שומר אני עליה או שאמר בטילה היתה שלא קיבלתיה מתתילתה הרי נשבע שבועת היסת ותחזור לבעליה כ' המ"מ פשוט הוא שאין דין זה דומה לדין הנז' בראש הפ' שכאן הוא אומר שמעולם לא באת לידו ופשוט הוא שהודאתו הודאה ע"כ נמצא שאין דין זה דין בטילה היא המוזכר בש"ס ומה לו כי יצעק על מהרש"ך. עוד כ' הרב מאמר מרדכי וז"ל עו"ק לי למה כ' ה"ה שדין בטילה היא לא ביארו רבינו הרי שם הי"ג כתב שהאומר בטילה היתה מתחילתה תחזור לבעליה ואימא שסמך רבינו ע"ז וכו' שו"ר להרב באר הגולה סי' רמ"ה עמ"ש בש"ע ס"י הרי היא בטילה כ' וז"ל כ' המ"מ וכו' וסמך עמ"ש הי"ג מקבל מתנה וכו' ע"כ ונר' להליץ בעד המ"מ דמההיא לא משמע ליה לבטילה היא דשאני התם שביאר ואמר בטילה היתה מתחי' ועל בטילה היא לא שמענו עדיין בדברי רבינו עכ"ד. ואשתמיט מיניה דמר דקו' זו על הר' המגיד היק' אותה הרב לח"ם ותי' כן. גם מה שב' ונר' להליץ בעד הר' המגיד דמההיא לא משמע לבטילה היא וכו' מדנפשיה למדה ולא זכר שר דהן הן דברי המ"מ שם:

סעיף ג הביטה וראה להר"ן ז"ל בפ' השולח כ' בישוב הגירסאות וז"ל ונמצאו הגיר' מוחלפות עד שמתוך כך אמרו קצת המפר' שהיא אחת מן הסוגיאות המתחלפות ולא ידענו על איזו נסמוך ואחרים מקיימין את שתיהם ואומרים שהכונה אחת אלא שהמלות מתחלפות דאנן מייתינן לה לענין דינא דנותן ומקבל ומש"ה אמר דתבטל מבוטלת אי אפשי בה לא אמר כלום כלומר דלא הדרא ומיהו הפקר מיהא הויא ובהא מילתא אמרי' התם דדבריו קיימין וכדמסיק התם ובסיפא דבטילה היא אינה מתנה אמרי' הכא דדבריו קיימים כלומר דהדרא למרה והתם אמרי' בה לא אמר כלום לענין הפקר דהתם בהפקר עסקי' ולהאי גוונא מייתי לה התם ונמצאו ב' סוגיאות אלו שוות בדינן עכ"ד. והרב שער המלך תמה על הר"ן וז"ל וק"ל להאי פירושא דאם איתא להא דבאי אפשי וכל הני דר"ש הפקר מיהא הוו ומאי לא אמר כלום לענין שתחזור לבעלים משום דאי אפשי להבא משמע ובבטילה היא דבריו קיימים ותחזור לבעלים דלשעבר משמע א"כ ק' מאי משני אביי אמאי דפרכי' מברייתא לר"ש דבטל ב' לשונות משמע דגבי גט לישנא דמהני ביה קאמר וגבי מתנה לישנא דמהני בה קאמר דעדיין ק' דנימא דגבי מתנה להבא משמע ולישנא דמהני ביה קאמר דהיינו שתצא מידו והפקר הוי ומנ"ל דלשעבר קאמר ותחזיר לבעלים וצ"ע. אח"ז ראיתי לריטב"א שי' כ"י שכ' וז"ל אמר אביי בטל ב' לשונות משמע וכו' פי' רבינו נר"ו דלשון בטל הוא משמע הכל שכבר הוא בטל ושהוא מבטלו עכשיו והכל הוא בכלל הלשון דמתרוייהו משמע בלשון. בטל היה. בטל יהיה. והיינו דאמרי' דגבי גט לישנא דבטל הוא אע"ג דגבי גט אי אמרי' בטל היה לא עביד כלום מ"מ משמעות דאית ביה נמי דבטל יהיה מהני וגבי מתנה דלא מהני עתיד מהני לישנא דמעיקרא דמשמע בטל הוא כך פי' רבינו' אבל רש"י פי' דלישנא דבטל לא אמרי ליה אינשי אלא אדעתא דחד או היה בטל או יהא בטל הילכך גבי גט וכו' וא"כ אי האי אחרים דמייתי הר"ן מפרשי' כפי' רש"י ק' אבל אי מפרשי' כפו' רבינו שכתב דבטל הוא משמע הכל. בטל הוא. ובטל יהא. אתי שפיר דמש"ה אמרי' גבי מתנה דהדרא למריה קמא כיון דמשמע נמי דבטל הוא וכו' עכ"ד. ואני עני אחהמ"ר לא ידעתי איך ניחא ליה דברי הר"ן עפ"י דברי הריטב"א דהלא אף דאמרי' דבטל משתמע לתרי אנפי בטל הוא ובטל היה אכתי ק' אמאי קאמר ר"ש דבטילה היא דבריו קיימים והדרא למרה מאי חזית לומר דבריו קיימים ולא אמרי' לא אמר כלום וליהוי הפקר דתו ליכא למימר לישנא דמהני ביה קאמר ומשו"ה אמרי' דבריו קיימים כדי דלא תיקום ברשותיה דהרי לס' הר"ן בין הכי ובין הכי נפקא מרשותיה וא"כ אמאי קאמר ר"ש דבריו קיימים ולא אמר לא אמר כלום כמו תיבטל מבוטלת והלא אף לפי' הריטב"א דכ' דב' לשונות משתמע כ' וגבי מתנה דלא מהני עתיד מהני ביה עבר נמצא דאף לפי' הריטב"א מוכרחים אנו לומר דלא מהני דקיימא ברשותיה דמקבל ומשום הכו אמרי' דלישנא דלעבר משמע דאי לאו הכי לא נפקא מרשותיה אבל לפי' הר"ן דלא אמר כלום הוי הפקר הדרא הקו' לר"ש דאמר דבריו קיימי' ולא אמר דהוי הפקר כיון דלישנא דלהבא נמי משמע ודו"ק:

ואנכי חזון הרבתי להרב שערי חיים אריה בשער ט"ו דקנ"ה ע"א שהביא קו' הר' שע"ה הלזו וכ' עליו וז"ל ולעד"ן תמהני טובא דמה מקום לתמיהה זו חדא דא"כ היינו רישא דר"ש דלא אמר כלום אם דבריו קיימים הוי הפקר ולא אמר כלום הוי הפקר א"כ חדא מילתא היא ואמאי פליג ר"ש ועשאן ב' בבות ועוד אם יאמר אביי דהוי הפקר סו"ס ק' סוגית כריתות הוי איפכא דהתם אמרינן דבהאי לישנא לא הוי הפקר והוי הסוגיאות סתראי ומאי אהנו לן רבנן אמטו להכי הוכרח אביי לאוקומי בהכי דלגבי מתנה לישנא דמהני בה קאמר והדרא למריה ובזה אתו הסוגיאות על קו היושר ולא פליגי אהדדי עכ"ד. ואשר עיני בשר לו עיניו יחזו דדברי הרב בזה באו שלא בהשקפה דהבין דהקו' היא על אביי דלישני הכי דמ"ש דבריו קיימים בבטילה היא היינו דהוי הפקר ולזה כ' דא"כ היינו רישא דר"ש וזה טעות בדברי הרב שע"ה דכונתו להקשו' דאמאי ר"ש עשאן ב' בבות נימ' דבטי' היא היינו כמו תבטל מבוט' דהוי הפקר כיון דלהבא משמע ולמה ר"ש עשאן ב' בבות ותו לא שייך תי' אביי לישנא דמהני ביה קאמר דהא ממ"נ מהני וזה פשוט בכונת הר' שע"ה ודברי הר' שע"ח אין בהם תבונה. ולדידי חזי לישב הרב שע"ה על הר"ן כי באמת היא קו' חזקה והוא שמצאתי בהרי"ף ישן שכתב הר"ן ח"ל בטל הוא משמע בטל יהא ופרכי' והא אמר ר"ש מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת לידו תבטל מבוטל' וכו' בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימין אלמא לשעבר משמע וכו' ומהדרי' אמר אביי בטל ב' לשונות משמע. משמע דבטל ומשמע דליבטיל. גבי גט לישנא דמהני ביה קאמר כלוי משום דסתמא דמילתא כי טעין אינש מילת' דמהני במילתיה קטעין ע"כ ולא גריס גבי מתנה לישנא דמהני ביה קאמר ובזה מתישב שפיר והיינו דהכונה דבטל ב' לשונות משמע ר"ל ודאי ב' לשונות משמע אבל פשטות הלשון יותר מורה דלישנא דלעבר הוא דהכי הוא משמע בטל הוא כבר ולפיכך גבי מתנה כיון דממ"נ מהני ביה לסלקה מעליו א"כ אזלי' על הלשון היותר קרוב למשמעותו וגבי גט אה"נ דהיה צ"ל דלישנא דלעבר הוא דהכי הוא משמעו' אבל כיון דס' כי טעין אינש מילתא דמהני ביה קטעין אמרי' דלהבא משמע זה נ"ל לישב. דברי הר"ן עפ"י גירסא זו לפי חומר הנושא:

וראיתי להרב מרכבת המשנה שכ' וז"ל הרי היא בטיל' עיין השגות המ"מ ולח"מ וכ"מ ומש"ל ולק"מ די"ל דמה שקורא בכריתות דבריו קיימים קרי בגטין לא אמר כלום ע"כ וכונתו למ"ש הר"ן לישב הסוגיאות והוא תימה דלא ראה שכ"כ הר"ן והביאו הלח"ם והוא פלא וע' להרב מאמר מרדכי בסו"ד כ' וז"ל ואפשר עוד דרבינו סו' כמ"ש הר"ן שיש לקיים ב' הגירסאות והכונה אחת אלא שהמלות שונות דאנן מייתינן לה וכו' יע"ש. ודבריו באו שלא בהשקפה אחהמ"ר דהרי לדעת הר"ן דכל הגירס' שוות אלא שמתחלפות א"כ הוי בטילה היא דבריו קיימים דהדרא למרה והר"ם פ' לפי דברי ה"ה דלא אמר כלום ואינה חוזרת לבעלים והוי הפקר והלא הר"ן ז"ל שהיק' קו' זו להר"ם היינו לפי שי' דסו' דב' הסוגיאות שוות ולכולן בבטילה היא הדרא למרה והילך לשון מהרש"ך על דברי הר"ן כ' הר"ן וכו' כוונתו ז"ל לתמוה על הר"ם כפי שיטתו שכ' שאעפ"י שיש חילוף לשון בגיר' הנוסחאות מסו' כריתות לסו' השולח מ"מ הכל עולה לכונה אחת דהאומר בטילה. היא חוזר לבעלים הראשונים ולכן תמה על מ"ש דהאומר בטילה היא לא אמר כלום וכ' ע"ז ואמר לא ידעתו למה עכ"ד הנה מבואר דמה שהיק' על הר"ם הוא לפי שי' באופן שכל דברי הר' מאמר מרדכי בענין זה שגבו ממני:

סעיף ד ניחזי אנן פלוגתא דרבוואתא ה"ה רשב"ם ורבינו האיי גאון בחדא מחתא בפירו' דשמעתתא ולעומתם ינשאו התוס' והרא"ש והרמב"ן והרשב"א ורש"י ובעל העיטור והר"ם ז"ל וכמה מרבוואתא דהנה רשב"ם בפירושא דשמעתתא דפ' י"ן דקל"ז סו' ע"ב דאמרי' אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה אי אפשי בהן קנה ואפי' עומד וצווח ור"י אמר לא קנה אמר ר' אבא בר ממל ולא פליגי כאן בצווח מעיקרא כאן בשתק מעיקרא ולבסוף צווח פי' רשב"ם כאן בצווח מעיקרא מתחי' כשמסר לו זה את השטר התחיל צווח הילכך לא קנה שאון מזכין לו לאדם בע"כ דחוב הוא לו דכתיב שונא מתנות יחיה כדאמרי' באלו טריפות (דמ"ד:) והנותן עצמו לא תחזיר לו שהרי סילק עצמו מהם אלא הפקר הם וכל המחזיק בהם זכה כדאמרי' בכריתות (דכ"ד.) אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם בה זכה ואסיקנן התם כר"ל כאן בשתק ולבסוף צווח קנה כיון דקיבל השטר בשתיקה נתרצה לזכות במתנה ומאחר שזכה אין מועיל כלום להוציאה מרשותו מה שאמר אי אפשי במתנה זו עד שיתנה בלשון מתנה לאחרי' או שיפקירה עכ"ל נמצא מבואר מדבריו דבצווח מעיקרא הוי הפקר. ובשתק ולבסוף צווח הם שלו ולא נפקי מרשותו. וכן דעת רבינו האיי גאון הביא דבריו הרמב"ן ז"ל בשי' לבתר' וז"ל ובשטר ט"ו מס' המקח ראיתי לרבינו הגדול ז"ל שפי' כדברי רשב"ם ז"ל דהיכא דצווח מעיקרא הוי אותו חפץ הפקר ועלה גרסי' הא דר"ל ע"כ וכ' הרמב"ן ז"ל אעפ"י שהדברי' תלויים באילן גדול אינם מתקבלים עכ"ד. והתוס' ז"ל הרבו להקשות על ס' רשב"ם הלזו מסו' דכריתות וגם היק עליו מההיא דאמרי' בב"ק דקי"ו דאבעיא לן התם ירד להציל ועלה שלו מאליו מהו א"ל משמיא רחימו עליה כי ההיא דרב ספרא הוה אזיל בשיירתא לווינהו אריה כל ליליא הוו שדו ליה חמרא דחד מנייהו כי אתא ליליא דרב ספרא שדייה ליה חמריה ולא אכליה קדים ר"ס זכה ביה א"ל וכו' למה ליה לר"ס לאקדומי למזכי ביה כי אפקריה אדעתא דאריה אפקריה אדעתא דכ"ע לא אפקריה א"ל ר"ס לרווחא דמילתא הוא דעבד אלמא דלא אפקריה אדעתא דכ"ע ה"ן נימא אדעתא דמקבל מתנה אפקריה אדעתא דכ"ע לא אפקריה ומשום הכי כ' התוס' דכונת הגמ' הוא כך ודלא כרשב"ם והיינו כאן בצווח מעיקרא לא קנה והדר' למרה ובשתק ולבסוף צווח קנה הוא המתנה אלא דהשתא איהו ניהו דאפקריה וכל הקודם בו זכה בו וע"ז אמר ר"ל דכל המחזיק בה זכה בה ע' כ"ז בתוס' והרשב"א והרמב"ן באורך וכ"ד רש"י בכריתות והרא"ש והעיטור והטור והר"ם לפי שי' הרב ב"מ וכן פ' מרן בס' הקצר עש"ב. וראיתי להר' שערי חיים דקנ"ד ע"ב הביא דברי רבינו האיי גאון וכ' דכן היא ס' רשב"ם אך התוס' והרמב"ן ורשב"א תמהו עליו מההיא דחמריה דר"ס וכ' וז"ל ולכאורה לזה היה אפ' לומר דדייק רבינו לומר לפי שיצאת מרשות הנותן לגמרי כונתו דבנותן מתנה מטוב רצונו הוא נותן דמי הכריחו שיתן א"כ אמדינן דעתיה דמשעה שגמר בלבו ליתן סילק כל זכותו ממנה בין שיקבלה בין שלא יקבלה וכיון שהנותן נסתלק לגמרי וזה צווח א"כ הוי הפקר אבל התם גבי חמרי' דר"ס דחזינא דאנוס כפוף היה מה שהפקיר ולא היה מטוב רצונו א"כ ידים מוכיחות דלא נסתלק לגמרי אלא עדיין היא ברשותו וכו'. ולדידי חילוק זה איני מכירו דאדרבא כל בתר איפכא משמע דהתם גביה חמריה דר"ס דהוא מילתא דלא שכיחא שיתנו החמור לפני האריה ולא יאכל אותו וכגון דא לא יעלה על הדעת לומר אדעתא דאריה אפקריה שהרי בודאי נתיאש ממנו אפי"ה אמרי' אדעתא דאריה אפקריה וכו' כ"ש הכא דהוא מילתא דשכיחא שאינו רוצה המקבל המתנה וקרוב הדבר א"כ ודאי אמרינן דאדעתא דמקבל מתנה אפקריה ולא אדעתא דכ"ע ומאי אהני לן שזה נותן מתנה הוא וכיון שהוא נותן מטוב רצונו ודאי פקע זכותו ממנו דאמאי נימא הכי הלא לזה חפץ ליתן מתנה לפי שהוא אוהבו או יקבל ממנו איזה טובת הנאה אבל לכ"ע לא יפקירה. ועוד דאי איתא לחילוק זה מאי קא פשיט הש"ס לבעיא דירד להציל ועלה שלו מאליו מן שמיא רחימו עליה וראיה מההיא דר"ס נימא שאני ההיא דר"ס שהיה אנוס אבל זה מטוב רצונו ירד להציל את של חבירו והניח את שלו וא"כ נימא דאפקריה וכל הקודם זכה בו אל"ו דליתא להאי חילוקא כלל:

וחדשות אני מגיד דאף רבינו אפרים ס"ל מר כפי' רשב"ם ורבינו האיי והוא ממה שהביא הרא"ש מחלוקת רבינו מאיר ורבינו אפרים בב"ק דקי"ז והמרדכי בפ' הגוזל ומאכיל סי' קס"ח וקס"ט והר"ם בתשו' מימוני' דשייכי לס' קנין סי' ך' דרבינו מאיר כ' בראובן שאמר לשמסון תקיף לי בגדים מן נכרי ותקף ליה אח"ז נתן לו המעות שיתנם לגוי ושכחם הגוי כ' דהמעות יחזרו לראובן מ"ט דאדעתא דגוי יהביה ולא אדעתא דהפקר. ורבינו אפרים כ' דאם ידוע בודאי ששכחם הגוי זכה שמעון והביא ראיה מהא דר"ל דאמר הנותן מתנה לחבירו וכו' דהוי הפקר וכ' דלא דמי לההיא דחמריה דר"ס דהתם ט' דאמרי' גבי עלה שלו מאליו מן שמיא הוא דרחימו עליה כלומ' הואיל ונעשה לו נס מה שלא נעשה לכל אדם אדעתא דהכי נעשה לו כדי שיזכה בו ר"ס אבל שכחת הנכרי וכו' ורבינו מאיר דחה ראית רב"א וז"ל לא נהירא לי דשאני התם שכבר קיבלה וזכה בה מקבל המתנה ולהכי אי אמר אי אפשי בה אפקרה ויכול להפקירה הואיל וכבר זכה בה ונתקיימ' המתנה והרי נעשית מחשבתו של נותן וכו'. הרי דעת רבינו מאיר כס' רש"י והרמב"ן ורובא דרבוואתא דהא דר"ל איירי בשתק ולבסוף צווח אתר שבאת מתנה לידו וכדי דלא תיקשי לרבינו אפרים מוכרחי' אנו לומר דס"ל מר כס' רשב"ם ורבינו האיי דההיא דר"ל איירי אף קודם שבאת מתנה לידו דהיינו צווח מעיקרא כדעת רשב"ם ור"א וזה ברור. וע' להרב שמן המר ח"מ סי' יו"ד דפ"ד ע"א דאשתמיט מיניה דמר דברי ר"מ ור"א:

סעיף ה הרמ"ה ז"ל בשי' לבתרא סי' קצ"ד חזינא ליה למר דרוח אחרת אתו דפ' דלית הלכת' כר"ל וז"ל וההיא דגרסי' בכריתות אמר ר"ל הנותן מתנה וכו' כל המחזיק בה זכה בה את"ל אצווח מעיקרא קאי וט' דמילתא דכי אקני ליה נותן אדעתא דלא הדרא ליה אקני הילכך מקבל לא קני דהא אמר אי אפשי ונותן נמי לא הדרי ליה דהא אסתלק מינה לגמרי וממילא לא הוו להו הפקר ודלא כרשב"ג וכו' ליתא לדר"ל דהא ר"י פליג עליה דר"ל בהא מילתא דאמר ר"י צווח מעיקרא כ"ע לא פליגי אלמא מודו ליה רבנן לר"ש כי האי גוונא דזכו בהן יורשי נותן וקיל"ן ר"ל ור"י הלכה כר"י ועוד דקיל"ן דהפקר כי האי גוונא אפי' לגבי ההוא דאפקריה לא הוי הפקר וכו' כדתנן אינו הפקר עד שיפקיר לעניים ולעשירים וכו' ואם ת"ל דההיא דר"ל בשתק ולבסוף צווח קיימא דקיל"ן דקנה וכיון דקאמר בתר הכי אי אפשי בה כמאן דאפקריה דמי הא שמואל ור"י פליגי עליה בהדיא דקאמר רב יהודה אמר שמואל הכותב נכסיו לאחד ואמר הלה אי אפשי בהם קנה ואפי' עומד וצווח קנה וכיון דקנה ודאי לא הוי הפקר ור"י נמי מודה בהא דהא אסיקנא דלא פליגי וכו' וכי תימא כיון דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה אי הכי הא דמבעיא לן מעוכב גט שחרור אי אכיל בתחומה או לא ולא איפשיטא דתיפשט מהא מתניתא דאכיל אל"ו דלא פשיט לה מהכא ש"מ דלא הוי הפקר כלל ודלא כר"ל ונהי דברייתא לר"ל ל"ק דיכיל לתרוצי כטעמא דמ"ד דמעוכב ג"ש אוכל בתרו' מיהו סוגיא דגמ' דלא פשיט לה מהא מתני' דאכיל ודאי לית ליה דר"ל הילכך לית הילכתא כוותיה עכ"ד. הנה הרמ"ה ז"ל הביא פי' רשב"ם ודעימיה ופי' רש"י והרמב"ן ודעימייהו ודחאם והיינו אם נאמר כפירו' רשב"ם דבצווח מעיקרא הוי הפקר ק' דהרי ר"י אמר בצווח מעיקר' דכ"ע ל"פ דלא קני ומשמע דלא קני ויחזרו ליורשי נותן וזה דלא כר"ל ולס' רש"י ודעימיה והתוס' ודעימייהו דבשתק ולבסוף צווח הוי הפקר ק' דהרי אמר ר"י שתק ולבסוף צווח דכ"ע לא פליגי דקני ואם היה רבו שני כהן אוכל בתרומה אלמא ברשות המקבל קאי ולא הוי הפקר הנה הא ל"ק לס' התוס' ודעימייהו עפ"י מסקנה הש"ס בכריתות דרבנן ס"ל דהוי הפקר וקסברי מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וא"כ זהו שאמר דכ"ע ל"פ דקני ושלו הם והפקירם ואפי"ה קאכלי בתרומה דמעוכב ג"ש אוכל וכו' ומה שהיק' דא"כ אמאי לא פשיט בעית דמעוכב ג"ש דאוכל. מהך מתניתא כבר תי' התוס' בפ' השולח דע"ב ע"ב ד"ה מעוכב ע"ש וא"כ אין מכ"ז הכרח דלית הילכתא כר"ל. ומה שהוק' לסבר' רשב"ם דבצווח מעיקרא הוי הפקר דהרי ר"י אמר דיחזרו ליורשי נותן שאמר דכ"ע ל"פ דלא קני צ"ל דכונת הש"ס הוא כך דכ"ע לא פליגי דלא קני פי' מר כדיניה ומר כדיני' לר"ש יחזרו ליורשי נותן ולרבנן הוי הפקר וזהו דלא קני באופן דאין זה הכרע לומר דלית הילכתא כר"ל מכח קושיות אלו דשפיר יש לישבם עפ"י דרך זה לכולהו רבוואתא ומ"ש הרב שערי חיים שם לא ידעתי באיזה דרך הבין דברי הרמ"ה מ"ש. איך שיהיה דעת הרמ"ה דלית הלכתא כר"ל. ומצאנו לו חבר להרמ"ה ז"ל ה"ה מהרי"ח בהגהות אשירי בבתרא שכ' וז"ל ואם היה רבו ב' כהן ויש. ביניהם עבדי' אוכלין בתרומה מיהו ר"ל פליג בכריתות ואמר דהוו להו הפקר והוו זרים וגם כל הקודם בשאר נכסים קנה כר"י ומיהו מתוך הסוגיא נר' דאין, הלכה כר"ל עכ"ל הנה מ"ש דמתוך הסוגיא מוכח דלית הילכתא כר"ל אין ס' דכיוון לדברי הרמ"ה. והנה כונתו מבוארת במ"ש ואם היה רבו שני כהן וכו' דכונתו להקשות לפי' רשב"ם שכ' בשתק ולבסוף צווח כיון ששתק לא הוי הפקר וזכה בע"כ א"כ ודאי דאם היו בהם עבדים וב' כהן הרי אלו אוכלין בתרומה וע"ז אמר ר"י דקנה לז"א דר"ל פליג שם בכריתות שאמרו לס' ר"ל דהוי הפקר פרכי' ליה מההיא מתני' דאם היה רבו ב' כהן הרי אלו אוכלין בתרומה ומשני קסבר מעוכב ג"ש אוכל בתרו' ולעולם דהוי הפקר הרי להדיא דאף דאכלי בתרומה מ"מ זרים נינהו והוו הפקר וכל. הקודם בשאר נכסים קנה וההיא מתני' בשתק ולבסוף צווח מוקמי' לה וזה דלא כר"י זה ודאי כונתו והוא קרוב למ"ש התוס'. ומעתה אין מקום למה שהיק' הרב שערי חיים שם על דבריו וז"ל ותבט עיני להגהו' אשרי וכו' ולכאורה דבריו אינם מובנים דנר' מדבריו דלר"ל הווי זרים ואינם אוכלי' בתרו' כלל ואם כך כונתו זהו היפך הסוגיא דכריתות דהתם אמרינן דר"ל מעוכב ג"ש אוכל בתרומה וא"כ נמצא דלר"ל אף דהוי הפקר מ"מ מיקרי מג"ש ולא הוו זרים ושפיר אכלי בתרומה לר"ל עכ"ד. ובאמת היא כשגגה היוצא' דדברי ההג"א ברורים כמ"ש. המורם מכל האמור דמצינו בזה ג' סברות ה"ה רשב"ם ורבינו האיי גאון ורבינו אפרים ס"ל דבצווח מעיקרא הוי הפקר ובשתק ולבסוף צווח הוי ברשות הנותן לעומתם ינשאו רש"י והרא"ש והתוס' והרשב"א והרמב"ן ורבינו מאיר והטור והש"ע ובעל העיטור סברי מרנן כל בתר איפכא דבצווח מעיקרא הדרא למרה ובשתק ולבסוף צווח הוי הפקר. ועד השלשה ס' הרמ"ה והג"א דס' דלית הילכתא כר"ל אלא בצווח מעיקרא הדרא למרה ובשתק ולבסוף צווח קיימא ברשותיה ודעת הרי"ף בזה נכתוב לקמן בס"ד:

סעיף ו ממוצא דבר יש להסתפק בראו' שנתן מתנה לשמעון ושתק ולבסוף צווח ובא' לוי וזכה בה לעצמו מצי למימר קי"ל כהרמב"ם והטור ודעימיי' דשתק ולבסוף צווח הוי הפקר ואין לומר דהכא הא איכא ס"ס ס' אי הלכה כר"ל או לא דאפ"ל דהלכה כהרמ"ה והג"א דלית הילכתא כר"ל ואפי' את"ל דהילכתא כר"ל דהוי הפקר נימא דהילכתא כרשב"ם דבצווח מעיקרא הוי הפקר הא ליכא למימר דהרי עלתה הסכמת הפוסקים דבתרי ס' לא מפקי' מיד המוחזק עיין כנה"ג סי' כ"ה בכללי הקי"ל אות ע"א ח"ש אות מ"ג וע"ו וע"ז ומע"ש אות ע' באורך ולכאו' נר' לאמר דהא ודאי מצי המוחזק לומר קים לי כרשב"ם ודעימיה ויזכה במה שבידו אלא שראיתי בס' דברי ריבות למהר"י אדרבי בסי" פ"ה שנשאל על דינה שנתנה מתנה לבתה קטנה עשרת אלפים מדודים ועשו שטר כהוגן שאם תמות הבת ולא תגיע לפירקה שתחזור המעות לאמה ולא ליורשי הבת אח"א עשו שטר אחר שאם תמות הבת תחזור לאמה המעות והריוח שלהן שנתוספו מיום המתנה עד יום המיתה ומתה הבת ויורשי הבת טוענים שכבר זכו בריוח ע"פ שטר הראשון ואף שחזרו ונתרצו בשטר הב' לאו כלום וכ' בד' ל"ט סוע"ד וז"ל ועוד בר מן דין ומן דין אפי' היתה זכות לה או שהיא עצמה היתה ראויה לעשותו מ"מ באופן הכתוב בשטר הב' לא מהני כלל והט' דגרסי' בפ' י"ן אמר ר"י אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה אי אפשי בהן קנה ואפי' עומד וצווח ור"י אמר ל"ק א"ר אבא בר ממל לא פליגי כאן בצווח מעיקרא כאן בשתק מעיקרא ולבסוף צווח ופרשב"ם בצווח מעיקרא מתחילה כשמסר לו השטר התחיל צווח הילכך לא קנה וכו' כאן בשתק ולבסוף צווח קנה וכיון דקיבל השטר בשתיקה נתרצה לזכות במתנה ומאחר שזכה אין מועיל כלום להוציאה מרשותו אלא אם כן נתנה בלשון מתנה לאחרים או שיפקירם וכ"פ הר"ם בה' זכיה ומתנה פ"ד וכ"כ בהג"א פ' י"ן בשם א"ז וכו' הרי שאחר שזכה בדבר ל"מ סילוק כי אם נתינה ממש כדין נותן מתנה מחדש ובנ"ד כבר זכתה הבת במתנה שנה תמימ' ואחר שנה צווחה ואמרו בשבילה אי אפשי בפירות אחר פטירתה וכו' ושום קנין לא הוזכר כאן ולכן גזרתי דלא מהני כלל ולשארו הפירות בחזקת יורשי הבת ע"ש. ודבריו תמוהי' דאיך כלל הר' ס' רשב"ם עם ס' הר"ם והם חלוקי' בעיסתם כרחוק מזרח ממערב דלס' רשב"ם שתק ולבסוף צווח אינ' חוזרת לנותן, ולס' הר"ם הוי ואיך הר' ז"ל בחדא מחתא מחתינהו ולא קרב. זה אל זה. ועוד אני תמה דאמאי הרב ז"ל פשיטא ליה דזכו יורשי הבת מאחר דאיכא פלוגתא דרבוואתא דהלכה כהרמב"ם ודעימיה דהפק, הוי ואם היא מוחזקת זכתה מן ההפקר ויכולים אנו לומר בכונת הרב דכיון דקיל"ן דהיורשים נקראים מוחזקים לכל מילי והנכסים בחזקתן הם עומדים וכמ"ש הר' מט"ש סי' כ"ה אות מ"ז א"כ נימא דכיון דמעיקרא כבר זכתה הבת והיו נכסים בחזקתה א"כ היורשים מוחזקים מכחה:

ומצו למימר קי"ל. כרשב"ם ודעימיה דלא יצאו הנכסים מחזקתה וזכו בטענת קי"ל מ"מ היה לו להר' ז"ל לפרש דבריו ולא להביא הדבר כספר החתום דמשמע דסברא זו מוסכמת. וצ"י:

וכזאת וכזאת אנכי הרואה להר' מים רבים בחח"מ סי' ל' שנשאל על יעקב שהיו לו ג' בנים ונתן לראובן בנו הגדול קרקע אחד במתנה ואח"ז מכח קטטה שהיה לו עם שאר בניו נכנסו פשרנים ביניהם ועשו שיתנו לאביו שטר מחי' על כל טענות ותביעות שיש להם על אביהם ואמר אביו לראובן שגם הוא יתן שטר מחו' על כל טענות ומתנו' וכיוצא ואחר מות אביו רצה ראובן להחזיק בקרקע מכח שטר המתנה ואחיו טוענין כי כבר עשה שטר מחו' והשיב גרסי' בפ' י"ן וכו' ול"פ כאן בצווח מעיקרא כאן בשתק ולבסוף צווח ופ' הרמב"ם בריש פ"ד מהלכו' זכיה וז"ל מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו וכו' לא אמר כלום וכשם שאין הנותן יכול לחזור בו כך אין המקבל יכול לחזור בו אחר שזכה וכו' וה"ה והר' כ"מ השמיעונו חילוף הגירסאות וכו' וכולם הסכימו שהוא מוכרח לומר לדעת כל הסוגיאות כשקיבלה פעם אחד שוב אינה חוזר' לבעלים וחילוף הגירסאות אינו אלא לדעת איזהו הצד שהוא כמפקירה להיות זוכה כל הקודם בה אבל כל שאין המקבל צווח מעיקרא אינו חוזר מעולם לבעלים הראשונים מהכא שמעי' וכו' ובזאת התו' יש לנו די והותר לפשוט בעיין ולפסוק דכיון שיעקב נתן לבנו קרקע אחד במתנת בריא וכו' וראובן בשעת קבלה שתק זכה בה להחזיק בקרקע ההוא אף כי אחר מתנה חזר ואמר שלא היה רוצה בה עכ"ד. ותמיהא לי מילתא טובא במ"ש דזה די והותר לפשוט בעיין ואחהמ"ר דהא לא מכרעא לפשוט בעיין דהרי זה הפי' הוא לס' ה"ה דוקא והר' כ"מ לא כן כ' בדעת הר"ם כמו שיראה הרואה גם מהרש"ך ז"ל (ח"ב סי' קכ"ב) דחה דברי הרב המגיד והעלה דס"ל להר"ם דבשתק ולבסוף צווח הוי הפקר והכא נמי נימא דהיה הפקר וזכו בו האחים דקרקע בחזקת היורשים קיימא ולא מהני תפיסה אפי' אם תפס ועוד דעד כאן לא כ' הה"מ דהר"ם לא ביאר דעתו אי הוי הפקר או לא אלא כ' דלעולם לא תחזור לבעלים אלא דוקא בהנהו לישני דתיבטל מבוטלת וכו' אבל באי, אפשי זה מוסכם לדעת כל הסוגיאות דהוי הפקר. ועוד דבמקום אשר היה לו להביא ס' רשב"ם ודעימיה ולומר דיאמר קי"ל כרשב"ם ודעימיה דבשתק ולבסוף צווח דלא נפקא מרשותיה הביא לנו דברי הר"ם דכל בתר איפכא הוא דהוי הפקר ולא ידעתי איך לא חש מר לס' כל הנהו רבוואתא והוא פלא. ועוד אני אומר דלא מצי למי' קי"ל מקבל המתנה כנגד אחיו כמ"ש בתשו' מרן החבי"ב ח"מ ח"א סי' קי"ב וח"ב סי' ע"ט וע' מט"ש סי' כ"ה ס"ק מ"ח. הן אמת דדינו של הרב דין אמת ולא מטעמיה שהרי רש"י והרא"ש והרמב"ן שהם מכת הסוברים דבשתק ולבסוף צווח דהוי הפקר אפי"ה חילקו בין קרקע למטלטל והביאו הטור בסי' רמ"ה ופ' מור"ם דדוקא גבי מטלטל הוי האי לישנא ן הפקר ולא גבי קרקע דבקרקע לא נפק מרשותי' בדברים אלו אלא צריך שיתנהו בפי' בלשון מתנה או הפקר וא"כ בנדון הרב ז"ל דהיה מתנת קרקע ודאי הדין דין אמת דלא נפקא מרשותיה ומהתימה איך הרב ז"ל העלים עין מכ"ז. והיה נר' לומר דבנדון הרב ז"ל לא שייך האי פלוג' דרבוואתא אי הוי הפקר או לא משום דאמדי' דעת אביו דלא נתן לו המתנה ולא הוציאה מרשות שאר הבנים אלא אדעתא שיזכה בה בנו הגדול ולא אדעתא דליהוי הפקר דאי אמרי' דהוי הפקר אפשר נמי דיבא אחר ויזכה בה ואיך יכולים להוציאה מידו וא"כ אדעתא דהכי לא נתנה לו וודאי מוקמינן ליה בחזקתיה ומה"ט לא חש לה הר' לכל י"ש אלא דהמעיין בדברי הרא"ש בכלליו כלל ע"ה סי' ב' יראה דליתא להאי חילוקא. סו"ד נראה ברור דבנדון דידן פשי' דמצי המוחזק לומר קי"ל ולהחזיק במה שבידו היינו אותו שתפס מן ההפקר ולא המפקיר כמ"ש הרא"ש בב"מ די"ב גבי בעיית זרק ארנקי ועיין שמן המר ח"מ סי' יו"ד דפ"ה ע"ג וד'. וכן מתבאר מדברי מהרשד"ם באה"ע סי' קע"ט עש"ב דכ' דהר' וידאל המוחזק מצי למימר קי"ל כהרמב"ם ורי"ו עש:

סעיף ו הראת לדעת ממ"ש לעיל בדעת הרא"ש דקאי בדע' התוס' ודעימייהו דבשתק ולבסוף צווח הוי הפקר ודלא כרשב"ם ודעימיה דכ' דלא נפקא מרשות המקבל. וראיתי להרב שערי חיים דתמ"ה יקרא לס' הלזו דהרא"ש ממ"ש הרא"ש בכלליו כלל י"ג סי' ב' בפסק החכירות שכ' ומה שטוענים המורשים שכבר אמר הריני מסתלק מחכירות זה וכו' וחזר בו וכו' הא ודאי בדיבורא בעלמא לא קנו הקהל כיון שכבר זכה במקח עד שיחזור ויקנה להם בקנין דאמר רבה ב"א מקבל מתנה שאמר תיבטל וכו' לא אמר כלום וה"ה ללשון סילוק דלא מהני דבכריתות קאמר ר"ל הנותן מתנה וכו' כל המחזיק בה זכה בה ופריך ליה מהא דתניא דין ודברים אין לי על שדה זו וידי מסולקת הימנה אלמא דידי מסולקת כאי אפשי דמי וכן אמרי' בפ' י"ן הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה קנה דכל דבר שזוכה בו האדם אינו יוצא מתחת ידו אלא א"כ יתננו במתנה בפי' ע"כ ותמה עליו דזה ממש כדברי רשב"ם והוא ז"ל בפסקיו דחה דברי רשב"ם. ולדידי עוד יש לתמוה ע"ד הרא"ש אלו ממ"ש איהו גופי' בכלליו כלל ע"ה סי' ב' שכ' ולא דמי לההיא דר"ל דהתם שאני דכבר באת מתנה לידו ומש"ה אפקריה איהו אחר שזכה בה מדפריך ליה מהא דאמר ר"ש מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו וכו' ע"ש וזה דלא כפי' רשב"ם דלפרשב"ם הך דינא דר"ל היינו בצווח מעיקרא ואחר שבאת לידו לא נפקא מרשותיה אלא ודאי דזה כס' התוס' וכסברתו ז"ל בפסקיו והוא היפך מ"ש בכלל י"ג סי' כ'. אך כד דייקינן שפיר דברי הרא"ש ז"ל שרירין וקיימין ולק"מ לא מכלליו ולא מפסקיו דכונ' הוא להביא ראיה דבלשון סילוק אינה חוזרת לבעלים הראשונים כמו דבאי אפשי אינה חוזרת לבעלים הראשונים ה"נ בלשון סילוק אינה חוזרת לבעלים אלא דבמתנה שייך בה לשון הפקר אבל הכא ליכא למימר שזה הפקיר החכירות דאעיקרא הוי דשלב"ל ומאי דקנה הוא מט' מנהג דדמי לסיטומתא כדאמרי' בפ' איזהו נשך דע"ד. וכמ"ש הוא ז"ל לקמן וא"כ לא שייך לשון הפקר עכ"פ צריכין אנו לידע שלא תחזור לבעלים ולזה שפיר מייתי מהא דר"ש דתיבטל וכו' לא אמר כלום פי' שאינה חוזרת לבעלים אלא הפקר הוי וכן מייתי שפיר דלאו דוקא אי אפשי אלא אפי' לשון סילוק מהני מההיא דפריך לר"ל מידי מסולקת וכן מההיא דאמרי' הכותב כל נכסיו ואמר וכו"קנה ואוקימ' בשתק ולבסוף צווח דהוי הפקר וז"ש דכל דבר שזכה בו אדם אינו יוצא מתחת ידו פי' אינה יוצאה לחזור לבעלים לעולם אלא א"כ הקנהו בפי' אבל אין הכי נמי דהפקר הוי ובנ"ד דלא שייך ביה הפקר כיון דלבעלים אינה חוזרת מוכרח לומר דתשאר ביד החוכר זה נראה בדעת הרא"ש ויבא הכל על נכון:

אשר בזה מה נמלצו דברי מ"מ הרב החסיד בס' קה"י בלב"א ערך סילוק אות תצ"ח דהביא תשובה זו של הרא"ש וכ' משמע מדבריו דלשון סילוק הוי כמו אי אפשי דהוי הפקר ותמה מזה להטור בסי' קי"א שכ' גבי אשתדיף קרקעותיו של לוה דהמלוה גובה מהלקוחות כ' דוקא אשתדוף מאיליהן אבל אם המלוה סילק זכותו מהן בקנין שקנו מידו אינו גובה מהב"ח והצ"ע דלמה צריך קנין מאחר דסילוק הוי כאי אפשי דהוי הפקר ע"ש ותמה עליו הרב ש"ח וז"ל עירוב פרשיות כתוב כאן דהרי מתשו' הרא"ש מוכח דסילוק ל"מ אלא צריך קנין והיינו ממש כס' הטור ואיך כ' על הרא"ש דלמד כן מסוגיא זו ועל הטור שכתב כדינו של הרא"ש הקשה אתמהא ומ"ש דהש"ס השוה סילוק לאי אפשי כבר דחו בש"ס דהתם מדין ודברי' סילק נפשיה אבל סילוק גמור דמקני לחבריה צריך קנין וכו' ע"ש וכפי מ"ש בכונת הרא"ש הנה נכון מ"ש הרב קה"י דהרא"ש מודה דבאי אפשי הוי הפקר וסילוק הוי כאי אפשי א"כ זה המלוה שסילק זכותו מן הקרקע והוי זכית זה הפקר לא שייך בשום אדם שיזכה בו אלא הבעלים שהקרקע שלהם א"כ קנין זה אך למותר. ומ"ש וז"ל והא דרצה הש"ס להדמות א"א בה לידי מסולקת כבר דחו זה בגמ' דמדין ודברי' סילק נפשיה אבל סילוק גמור דמקני לחבריה צריך קנין עכ"ד נ"ר זה אינו אלא כשגגה היוצאת דהרו בגמ' היקשו והא ידי מסולקת כאי אפשי דמי וקאמר דלא אמר כלום ור"ל אמר דהוי הפקר ומשני שאני התם דאמר מדין ודברי' סילק נפשיה מגופה דשדה לא סילק נפשיה ופרש"י בהכי עסקינן דאמר כל הלשונות הללו הילכך אמרינן כולהו מדין ודברים וה"ק לא אדון ולא אדבר בשדה זו עם שום אדם כי שלי היא ואין לי עסק בה עם שום אדם בדין ודברים וידי מסולקת הימנה מדין ודברים הנה מבואר דהכא שאני שאמר כל אלו הלשונות ביחד אבל אם אמר ידי מסולקת משדה זו הא ודאי כאי אפשי דמי והוי הפקר. וסבור הייתי לישב דברי הטור מקו' שהיק' עליו הרב קה"י דהנה רש"י כ' בכריתות עלה דפרכי' לר"ל מסיפא דר"ש דבטילה היא אינה מתנה דבריו קיימין ולא פרכי' ליה מריש' דאי אפשי ל"א כלום דהכא במתנת קרקע עסקינן ודר"ל במתנת מטלטלין דכיון דאתי לידיה והפקירה הוי הפקר אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אינו חפץ שתהא המתנ' קיימת ע"כ והתוס' בגטין כ' בסוד"ה מבוטלת וז"ל ובתר הכי פרי' מהאומר ידי מסולקת וכו' פריך שפיר משדה למטלטלין דבשדה שהיא שלו איירינן כדפי' בקונט' וכו' דלא שייך למימר דעתו שלא תהא המתנה קיימת כמו בההיא דר"ש ואי אי אפשי הוי לשון הפקר במטלטלין א"כ ידי מסו' בשדה שהיא שלו הוי כמו הפקר שאי אפ"ל שרוצה לומר בענין אחר וכו' נמצא מזה דבשדה שהוא מתנה אמרי' מ"ש אי אפשי כונתו לומר שלא תהא המתנה קיימת ול"א כלום דכבר היא המתנה קיימת כיון שקיבלה אבל בשדה שלו שאי אפ"ל בע"א אמרי' ודאי דהפקירו וכ"כ הרא"ש והטור כס' רש"י דיש חי' בין קרקע למטלטל ע"ש ומוכרחים לחלק בין מתנה לקרקע שלו וכיון דאמרי' דלשון סילוק הוי כאי אפשי א"כ בנדון הטור דסי' קי"א דהוי קרקע שאינה שלו אלא שעבו' בעלמא אית ליה א"כ זה שאמר ידי מסולקת דהוי כאי אפשי כונתו לבטל השעבוד מעיקרו וא"כ כמו דבמתנה ל"א כלום ושלו היא הכא נמי ל"א כלום ועדיין שעבו' עליו אבל כיון דקנו מידו אמרי' דקנין משוי ליה כמפרש ואומר בפירוש אעפ"י שיש לי שעבו' בקרקע זה אני מוחל אותו ולפי"ז אתי שפיר מ"ש הטור וקנו מידו דבלאו קנין לא מהני לן לשון סילוק ועיין לקמן סוף ס"ח ישבתי דעת הטור בטו"ט ודעת. אך אחר ההשקפה הא ליתא דבקנין לא משוינן ליה כמפרש ואפי' בשבועה דמשוינן ליה כמפרש וכמ"ש מהריב"ל בח"א סוף כלל י"ג כבר תמהו עליו מהרי"ט ז"ל בח"מ סי' ס"ה והמשל"ם בריש ה' מכי' וכ' דהוא ז"ל חזר בו בח"ב (בסוה"ס בסי' פ"ט) ועיין בס' ראש דוד דמ"ו ע"ד נמצא דאפי' שבועה לא משוי ליה כמפרש וכ"ש קנין וא"כ ק' על הטור דמאי אהני לן דקנו מידו הלא אי אפשי במתנה לא אמר כלום משום דכונתו לבטל המתנה א"כ ה"נ סילוק בקרקע לא תיהני דנימא דכונתו לבטל השעבוד מעיקרא ומאי מהני לן קנין. ושמא י"ל דסי' זה שכ' הטור היינו שסילק בפי' כל שעבו' שיש לו מחלו ולעת הפנאי צריך להתישב בדבר. וע' למופת הדור מ"מ בס' חק"ל ח"מ ח"ב סי' ע' דקי"ח ע"א מה שפלפל בתשו' הרא"ש הלזו ובע"ה לכשאפנה אשנה פרק זה באורך וברוחב:

סעיף ח הנה בעתה פני ילכו לחזו' בנועם ספקין דאתאן עלה בריש כל מראי"ן במי שניתן לו מתנה ואמר אי אפשי וחזר ואמר אפשי מי אמרי' באותה שעה כבר יצאת מתחת ידו ורשותו וכבר זכו בה בעלים הראשונים או דילמא כל כמה דלא הדרא ליד הבעלים יכול הוא לחזור ולזכות בה. והנה בדין זה שכ' דבשאמר אי אפשי הוי הפקר אין מקום להסתפק כלל כיון דכבר נסתלקו בעלי' הראשונים הא ודאו אי זכה בה מט' הפקר הוא קודם לכל. אדם ואם קדם אחר וזכה ולא מפקי' מיניה שהרי כדין זכה וזה ברור לעין כל בא"ר לחי רואי. האמנם עיקר ספיקין תנוח ותעמוד למ"ש הרמב"ם שם ה"ג ופ' הטור וש"ע שם בזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח דכ' דהוי ס' אי הוי הפקר או זכו בעלים הראשונים ולפיכך אי בא ותפס זכה ואם באו בעלים הראשו' ותפסו מידו לא מפקי' מנייהו והט' דאמרי' בסוגיין דבתרא זיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח באנו למחלו' רשב"ג ורבנן דתניא הנותן מתנה לחבירו ואמר אי אפשי בה אם היה רבן שני כהן הרי אלו אוכלין בתרו' רשב"ג אומר כוון שאמר הלה אי אפשי בהם זכו בהם יורשים ואוקימנא בזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסו' צווח והר"ם והטור וש"ע פ' דהדבר ס' מכח סו' דחולין עיין מ"מ וב"י וב"ח והרי"ף והרא"ש ורשב"ם והראב"ד בספר תמים דעים סי' רל"ט ורש"ל בים של שלמה דחולין על דף ט"ל ע"א סי' ך' פ' כרבנן דאע"ג דקיל"ן הלכה כרשב"ג וכו' הי"ד במשנה ולא בברייתא. האמנם הר"ם ז"ל והש"ע והסמ"ג עשין פ"ב והעיטור בערך מתנה ובערך זיכוי ורי"ו נתיב כ"ד וט"ו ח"א כ' דהדבר ס' ואם קדם אחר וזכה בה לא מפקי' מיניה ואם באו בעלים הראשונים ותפסו מהם לא מפקו' מנייהו מעתה יש להסתפק אם אמר אי אפשי דהדבר ס' וקודם שזכה בו שום אדם חזר ואמר אפשי אם באו בעלים הראשונים ותפסו ממנו אי מהני תפיסתם או לא דיכולים בעלים הראשונים לומר משעה שאמרת אי אפשי כבר זכיתי בה או דילמא כוון שבשעה שאמרו אי אפשי לא גילו דעתם שתחזור המתנה ומעיקרא נתרצו לתתה לו האי שתי' נמי כונתם לומר דעדיין היא נתונה לו ואם יחזור ויאמר אפשי שתהא קיימת והשתא הוא דמיהדר ביה ולאו כל כמיניה. ולכאורה היה נר' לומר דלא מפקי' מיד בעלים הראשונים שהרי' במצו' די"ב. גבי בעיית זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר כ' רש"י דאיירי בהפקירה וכ' התוס' בד"ה ויצא דאיירי במתנה דהא בעי' דעת אחרת מקנה אותו ובהפקר ליכא דעת אחרת מקנה אלא איירי במתנה דלא נפקא מרשותו עד דמקבלי לה מיניה והרא"ש והטור העמידוה בהפקר ובמתנה. בהפקר דקדם ב' וזכה ובמתנה דחזרו בהם בעלים הראשונים ולא מפקינן מיד הבעלים דאוקי ממונא בחזקת מ"ק ובהפקר כיון דנסתלק הבעלים יהבינן לבע"ה שזכה תחי' בס' נמצא דבמתנה א נפקא מרשות הנותן עד דמקבל לה מיניה וזה מוסכם לדעת כל הפוס'. וא"כ זה ששתק בשעה שאמר המקבל אי אפשי נימא דכיון דלא קיבלה ודאי ברשותו קיימ' ואינו צריך לפרש דבריו דפשי' דשלו היא או נימא דמדשתק כונתו לומר שאף יחזור ויאמר אפשי שיזכה בה עכ"פ מידי ס' לא נפקא ומעתה אתאן למחלו' הרמב"ם והראב"ד (פ"ט דה' טוען הי"ב) בההיא דאבעיא לן במצי' ד"ו. תקפה אחד בפנינו מהו מי אמרי' מדשתיק אודויי אודי ליה או דילמא משום דס' הא קחזו לי רבנן וכ' הרא"ש והרמב"ם והטור בסי' קל"ח כיון דבעיין לא איפשי' לא מפקי' מיד התופס וכ' הרמב"ם דאם חזר הב' ותקפה יחלוקו כמתחי' והראב"ד חלק עליו וכ' דכיון דהודה לו מתחי' כבר זכה בדין ולא מפקי' מיניה וכ"פ הטור דון מינה לנ"ד דזה הנותן ששתק בשעה שאמר המקבל אי אפשי הדבר ס' אי כונתו שתחזור לו כיון דממונו הוא מעיקרא ולא נפק מרשותו או כונתו ליתנה לו וכיון שחזרו הבעלים הראשונים ותפסו לא מפקי' מנייהו לדעת הרמב"ם כמו אם בא השני ותפס דחזר הדין לקדמותו ויחלוקו הכא נמי אף דהיה ס' חזר הדין להיות המתנה בטילה ותחזור לבעליה ולדעת הראב"ד והטור כיון דתלינן בשתיקה דאודויי אודי ליה אף דאיכא למימר הא קחזו לי רבנן אפי"ה זכה זה במה שבידו ואף אי תפס הב' מפקי' מיניה הכא נמי איכא למימר כיון ששתק בשעה שאמר אי אפשי ולא אמר בפי' שתחזור לו גלי אדעתי' דעדיין רוצה בקיום המתנה וכשאמר אי אפשי כבר זכה ואם חזרו הבעלים הראשונים מפקי' מנייהו אף דאיכא למימר איפכא דמאי דשתק הוא משום דממוניה הוא אפי"ה כיון שכבר זכה מכח השתיקה לא מפקי' מיניה:

ועיין להב"ח שם ס"ק ז' שכ' דלענין דינא בשתק ולבסוף צווח לכ"ע אם קדם ותפס מהני תפיסתו ולא פליגי כלל בזה עש"ב. וא"כ הכא נמי לא מפקי' מיד הבעלים לדעת כולם ולכי תידוק שפיר תמצא דבמכ"ש הכא בנ"ד לא מפקי' מיד הבעלים שהרי כ' מהרימ"ט בח"א סי' ק"ו דהא דאמרי' שתיקה כהודאה הי"ד היכא שראהו לשכנגדו עושה מעשה מוכיח כאדם העושה בשלו ושתק ולא מיחה בהא אמרי' כהודאה דמיא אבל אם לא עשה מעשה מוכיח השתי' לא הוי כהודאה דס' בשעה שארצה אקחנה ממנו והביא ראיות לזה בטו"ט ודעת עש"ב ובסו"ד כ' והא דאמרי' בפ"ק ד"ו תקפה אחד בפנינו ושתק אע"ג דצווח לבסוף לא אמרי' הוכיח סופו על תחילתו אלא אודויי אודי ליה ובפ' השואל ד"ק גבי המחליף פרה בחמור זה אומר עד שלא מכרתי והלה שותק דשתיקה כהודאה התם שאני משום דלא הוחזק הדבר בשלו אלא עכשיו וכיון דשתק איגלאי מילתא שלא היה בה זכות כלל וכו' עש"ב ומעתה הדברים ק"ו ומה בתקפה אחד בפנינו דאיכא למימר כיון דעדיין לא הוחזק בה וודאי דמדשתק קנה אודויי אודי ליה אפי"ה אם חזר ותפס לא מפקי' מיניה דכ"ש הכא דמעיקרא לא יצאת מרשותו כלל אלא דאיכא ס' אם הוא נתרצה ליתנה בשתיקתו או שלא חש לפרש דפשי' דהוא שלו דודאי דלא מפקי' מיני' ועוד איכא הוכחה מדזיכה לו ע"י אחר ולא נתנה לו הוא בעצמו כונתו שבכל שעה שירצה יזכה בה. אך אחר ההשקפה הא לא מכרעא דע"כ לא אמרי' התם דלא מפקי' מיניה אלא משום דהדבר ס' ואפשר לומר דסופו הוכיח ע"ת והרי צווח אבל הכא קא חזינא מעיקרא שמטוב רצונו רצה ליתן מתנה וא"כ גם אח"ך כששתק אמרי' הוכיח תחילתו על סופו ואנו רואים שרצונו וחפצו שיזכה זה במתנה זו וא"כ כששתק רצונו שאף אם יחזור ויאמר אפשי שיזכה בה ול"ד להאיך כלל דהכא אמרי' הוכיח תחילתו ע"ס וכן מתלמד מדברי הרמב"ן והרשב"א בחי' לגטין על דס"ו. וע' להר' נודע ביאודה אה"ע מ"ק סי' מ"ד שהוכיח במישור מדברי רמב"ן ורשב"א אלו דאמרי' הוכיח תחילתו ע"ס הביאו הר' בס' שערי תורה כלל ב' פרט י"ג עש"ב. שוב מצאתי הדבר מפורש באר היטב בדרישה ח"מ סי' רמ"ה ס"ק י"ג בסוף הסי' וז"ל והא דכ' רבינו הני חילוקי בבא אחר וזכה בה ולא כ' כן גם אם זה המקבל ששתק תחי' ואח"ך אמר א"א בה וחזר בו וזכה בהמתנה אם בא בעל הראשון ותקפה מיד זה המקבל דאין מוציאין מידו מהט' שאומר מיד שאמרת אי אפשי זרה לרשותי דזה אינו דכיון דהוא סילק נפשו אדעתא שיקבלנו זה ובשעה שאמר אי אפשי לא חזר בו הנותן בפי' מיד כשחזר המקבל ותופס בו הרי הוא בחזקתו כבראשונה ולאו כל כמינה דהנותן שוב לחזור בו עכ"ד הרי לך הדבר מפורש דלאו כל כמיניה דבעלים הראשונים לחזור בהם ושירטט וכ' דכיון שהוא סילק עצמו אדעתא שיקבלנו זה ובשעה שאמר אי אפסי לא חזר בו הנותן בפי' לאו כל כמיניה וכו' אף הוא היה מכוין למ"ש דהכא אמרי' הוכיח תחילתו ע"ס וכיון דמתחי' ברצון נפשו ובהשלמת דעתו גמר ויהיב לשם מתנה א"כ נם השתי' אמרי' לשם מתנה איכוון ולאו כל כמיניה לחזור בו:

ואנכי חזון הרבתי לרבין חסידא מרן מלכא יו"ט ראשון דאורייתא בס' הנחמד שמחת יו"ט בסי' ל"ו דף קמ"ג ע"א הביא לנו דברי הדרישה הניתנים למעלה ראש ואיהו מותיב ליה דאשתמיט מיניה דמר דברי הרשב"א בתשו' ח"א סי' תר"ב שכ' על מה שנשאל באשה שנדרה הנאה מראובן ואח"ך קידשה אי הוו קידושין מי אמרי' הואיל ובעי מיתשיל והוי שלה ומותר ליהנות מקודשת או דילמא השתא מיהא אינה רוצה לישאל והשיב וז"ל והט' שאמרת משום דיכולה לישאל לא אשכחן בכי הא הואיל. דלא אמרי' הואיל אלא במה שהוא שלו לא באריא דאיסו' רביע עליה א לנזיר בין שהוא שלו בין שעירבו לו אחרי' בשלהן זוכה הוא בגוף היין דהא מותר לו ליהנות ממנו ובשלו אמרי' הואיל אי נמי במה שאין לאחרים רשות בו כגון הפקר או במי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לפ' עני דאמרי' בזה אפי' תרי מיגו דהיינו מיגו דאי בעי מפקיר נכסיה ומיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה אבל לזכות במתנה שנתנו לו אחרים ובאותה שעה שאינו יכול ליהנות בו שיהי' שלו נימא הואיל ואי בעי מיתשיל זה אינו דכיון דבשעה שקיבלו אינו יכול לזכות בו ואינו שלו שוב אין לו בו זכות ואע"ג שנשאל אח"ך דכיון דבשעת מתנה לא זכה שוב אינו יכול לזכות הא למה הדבר דומה לאותה שאמרו בשילהי פ' י"ן בכותב נכסיו לאחר והיו בהם עבדים ואמר הלה אי אפשי בהם דהיינו אינו רוצה מעיקרו אעפ"י שלאחר מכאן אמר רוצה אני אם היה רבו ראשון כהן אוכל בתרו' הילכך ה"נ מיד הוו להו כסף קידו' כפקדון בידיה וכאותה שאמרו במקדש אחותו וכו' ע"כ הרי מפורש יוצא מדבריו שכל מתנה שבשעת נתינ' לא זכה בה הן מצד שאינו יכול לזכות בה הן מצד שאמר אי אפשי שוב אינו יכול לזכות כל בתר איפכא ממ"ש הדרישה והניחו בתימה עש"ב:

ואני עני בתר דמחוינא קידה אמינא דאחהמ"ר ל"ק מידי והוא בהקדים מ"ש הר"ן הובא בש"מ לב"מ ד"ו ע"ב בפי' דהך בעיא תקפה אחד בפנינו ואוקמה בשתק ולבסוף צווח וז"ל נר' לי דבעיין הכי מיפרשא אי דשתק ולב צווח איכא למיתלי בהודאה ואיכא למימר דלאו הודאה הין כיון דלבסוף קא צווח והכי קמיבעיא לן מי אמרי' טלית זו מתחי' בס' היתה עומדת וכיון שכן אף ס' הודאה מהני להעמידה בחזקת התופס ל"ד כיון דאיכא למימר דלאו הודא' היא א"כ עדיין בס' עומדת ויחלוקו או אם תרצה תפרש וכו' עש"ב והמורם מדבריו לב' הפירושים דאי אמרי' דהאי דיחלוקו הוא משום דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידי' הוא ומאי דתפיס האי דידיה הוא א"כ לא אתי ספק הודאה ומוציא מידי ודאי וע' להנ"י בפ"א דב"מ שכ' משם הרמב"ם דאם קדם אחד ותפס לא מפקי' מיניה ואם בא אחר ותפס ממנו לא מפקי' מיניה וכ' שכן דעת הרשב"א. ומעתה אני אומר דהרשב"א בהך תשו' שכ' דאי חזר ואמר אפשי לאו כל כמיניה היינו משום דפוסק כרשב"ג דהעבדי' יחזרו לבעלים הראשונים ואף דבשתיקה זו ששתק בשעה שאמר אי אפשי איכא ס' כמ"ש לעיל לא אתי ס' שתיקה ומוציא מידי ודאי זכיה שיש לבעלים הראשונים ואף דתפס מקבל המתנה מר ניהו ס"ל כדעת הרמב"ם דאי קדם ותפס לא מפקינן מיניה. אמנם הדרישה קאי בדעת הטור דסו' דהדבר ס' אי זכו בעלים הראשונים או הוי הפקר והכא איכא נמי ס' במה ששתק אי כונתו לזכות לו או לא אתי ס' הודאה ומוציא מידי ס' זכיה של בעלים הראשונים ואף דאח"ך תפסו הבעלי' ל"מ לדעת הטור שם בסי' קל"ח שפ' כהראב"ד כיון שזה זכה בס' הודאה ל"מ תפיסת האחר ה"נ לא מהני תפיסת בעלים הראשונים ולא ס"ל להדרישה מ"ש הב"ח לעיל דלענין הלכה הרמב"ם והטור שוין כמ"ש לעיל וזהו שדייק הדרישה וכ' והא דכ' רבינו הני חילוקי וכו' כונתו דלדעת הטור אמרה. ומש"ל דהרשב"א כ' כרשב"ג הוא מוכרח מדהביא ראיה לדבריו מדברי רשב"ג מוכרח דפ' כוותיה ואף דכ' רשב"ם דהא דאמרי' הלכה כרשב"ג במשנתינו היינו דוקא משנה ולא ברייתא לאו מילתא פסיקתא היא דהתוס' סוברים איפכא בפ' איזהו נשך ע' להרב החסיד עיר וקדיש על י"ד היאו"ר ולמופת דורינו הרב חיד"א בספר יעיר אוזן כמה מהראשונים קיימי בס' התוס'. (אה"נ ס"ט עיין בס' אזן אהרן להרמ"ז ז"ל הנד"מ מער' הכ"ף אות ח'):

ועוד אמינא מילתא בדעת הרשב"א בהורמנותיה דמני"ר ולא תקשי ליה להדרישה כלל וגם לא תקשי ליה מה שהיק' הרב מ"מ מהריט"א ז"ל שם מההיא דב"מ דס"ו ע"ש מה שנדחק לפרש. וע' להר' החסיד כמהרש"ך ז"ל בס' הנחמד שעת הכושר בדרוש א' לשבת הגדול מה שתמה ע"ד הרשב"א אלו בד' ק"ט ע"א עש"ב. ואני עני בעינא למימר מילתא ומסתפינא מרבנן קדישי פן ישרפוני בהבל פיהם כי מי אנכי לבא אחרי המלכים האדירים זקוקין דנורא ובעורין האמנם באמת אמרו הוי עז כנמר כאן בד"ת השוה הכתוב כקטון כגדול תורה היא וללמוד אני צריך. ואמינא דכונת הרשב"א אדרבא היא מוצאת לסברת הדרישה ממש והיינו דשאל השואל האי איתתא אי הויא מקודשת מט' הואיל או דילמא כיון דהשתא מיהא אינה רוצה לישאל אינה מקודשת והשיב דלא אמרי' הואיל אלא בדבר שהוא שלו וליכא אריא דאיסו' רביע עליה וביין לנזיר שאמרו דמערבין הי"ט לפי שהוא יכול ליהנות בו ליתנו לאחר למכרו וחזי ליה אם עירבו בשל אחרים או בשלו או מהפקר אמרי' הואיל ואפי' תרי מיגו אבל לזכות במתנה שנתנו לו אחרים ובאותה שעה שנתנו לו אינו יכול לזכות בו ר"ל כגון שהוא מודר הנאה כגון נ"ד שיהיה שלו הואיל ומותר ליהנות בו דאי בעי מיתשיל זה אינו דכיון דבשעה שקיבלו אינו יכול לזכות בו שוב אין לו בו זכות פי' אין לו בו זכות מכח אותה המתנה שנתן לו אלא צריך שיתננה לו מחדש ואע"ג שנשאל אח"ך כיון דבשעת המתנה לא זכה שוב אינו יכול לזכות עפ"י אותה המתנה שהרי באותה שעה לא זכה אלא צריך נתינה מחדש והכא נמי באלו הקידושין כיון שבאותה שעה לא זכה שוב אינו יכול לזכות אע"ג דאיתשיל צריך קידו' מחדש וכ"ש דלא אמרי' הואיל. ומעתה מביא ראיה למ"ש דלא אמרי' הואיל אלא היכא שהדבר שלו או הפקר מההיא דרשב"ג שאמר כיון שאמר הלה אי אפשי בהם זכו בהם יורשי ראשון ואם היה כהן אוכל בתרומה מדיוק הלשון שאמר כיון שאמר וכו' משמע דתיכף שאמר אי אפשי חזרו לבעלים הראשונים אף דשתקו הבעלים הראשו' א שלא באו לידם אמאי נימא דעדיין הם ברשות המקבל ולא יאכלו בתרו' הואיל ואי בעי אמר המקבל אחר שאמר אי אפשי אפשי וקיימא ליה ברשותיה כדמעיקרא וזוכה בו וא"כ לא יאכלו בתרו' משום הואיל אל"ו דלא אמרי' הואיל אלא בדבר שהוא שלו אבל במה שנתנו לו אחרים שיזכה בו משום הואיל הא ודאי לא אמרינן וא"כ הוו להו כסף קידו' כפקדון גביה וכו' ומעתה אתי שפיר דהרשב"א קאי בסברת הדרישה דודאי הואיל לא אמרי' אבל אי אמר בפי' אפשי זכה בה זה נ"ל בדעת הרשב"א ז"ל ואם שגיתי האל הטוב יכפר בעדי. ולע"ד זה נר' מוכרח בדעת הרשב"א דאם כונת הרשב"א כפשטיה איך מביא ראיה דאע"ג דאיתשיל אינו יכול לזכות מדברי רשב"ג שאמר כיון שאמר הלה אי אפשי זכו בהם יורשים ומשמע דאפי' חזר ואמר אפשי ומנ"ל דילמא דוקא היכא דאמר אי אפשי ואי חזר ואמר אפשי זכה בה ואין שום רמז בדברי רשב"ג מזה אל"ו נר' כונתו כמ"ש. ועיין בס' רוח יעקב אשר בסו"ס לב שמח סי' ס"ח מ"ש על הרשב"א וכפי מ"ש לק"מ. ותשו' הרשב"א הלזו פ' מור"ם באה"ע סי' כ"ח ס' כ"א והביאה הב"י שם בסוף הסי' וע' כרם שלמה תחי' הס' ה' לולב סי' א' ולהרב חק"ל אה"ע דמ"ז ומ"ח סי' כ"ב משה ידבר דס"ז וס"ח מח"א ה' נדרים סי' ז' די"א ע"א ובה' זכיה סי' ד' דכ"ח ע"ד ודכ"ט ע"א. וע' להר' שערי חיים שם מה שתי' לקו' מ"מ הר' מוהרי"ט ז"ל והוא תי' נכון עש"ב:

ומדברי הרמ"ה בחי' לבתר' דקל"ז סי' קצ"ד לכאו' היה נר' דאזיל ומודה לס' הדרישה שכ' וז"ל אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה אי אפשי בהם קנה ואפי' עומד וצווח נפקא מינה דאי מית מקבל מתנה זכו בהם יורשים דידיה אי נמי דאי הדר מקבל וקא ניחא ליה לא מצי נותן למיהדר ביה דמעיקרא קנינהו ור"י אמר לא קנה וכו' ולא פליגי כאן בצווח מעיקרא כאן בשתק ולבסוף צווח הנה מפורש יוצא מדבריו דאי הדר מקבל וזכה ביה לא מצי נותן למיהדר ביה והיינו מוסכס לס' הדרישה. אך בקושטא ליכא למילף מדבריו כלל דהרמ"ה קאי בזיכה לו ע"י עצמו ושתק ולבסוף צווח דקנה והוי הפקר אם חזרו בעלים הראשונים אחר שחזר המקבל ואמר אפשי הא ודאי לאו כלום הוא לדעת ר"י דקנה והכי הילכתא וזה כמ"ש אני הדל בתחי' הסעיף דבדין זיכה לו ע"י עצמו ודאי ליכא ס' כיון דהכי הילכתא דקנה אך לזיכה לו ע"י אחר דהדבר ס' אי קנו הבעלי' או הוי הפקר ואפי"ה כ' הדרישה דאי חזר ואמר אפשי וחזרו בעלי' הראשונים ותפסו דמפקי' מנייהו הא ודאי חידושא הוא ובזה לא דרך הרמ"ה ופשוט. ומן התימה על הרב שערי חיים דהשוה ס' הדרישה לס' הרמ"ה ע"ש ולדעתי לאו כחדא שריין ורב המרחק ביניהם כמבואר. הנה מכל מ"ש מבואר דדינו של הפרישה יתד בל תמוט ול"ק ליה מהרשב"א כלל אי כמ"ש הר' שערי חיים אי כמ"ש אנן בעניותן בהורמנותי' דמני"ר מרן מהריט"א ז"ל. ואל יקחך לבך לומר דמדברי הראב"ד שהביא הבעה"ת והביאו הטור בח"מ סי' רע"ח סי"א שכ' גבי בכור דאם אמר איני יורש ואיני פורע בחלק הפשיטות מצי הדר ביה לומר אטול ואפרע ובחלק הבכורה כיון דמתנה קרייה רחמנא כיון שאמר אי אפשי לא מצי הדר מזכי בה עש"ב מבואר היפך דברי הדרישה. הא ודאי בורכא היא דהתם איירי בצווח מעיקרא ואמר אי אפשי דתיכף זכו היורשים ופשי' דלא מצי למזכי וכמו שכן ישב הרב שערי חיים בדעת הרשב"א ע"ש וזה פשוט:

שוב ראיתי בתשו' מהר"ש הלוי ח"מ סי' מ"ו ד' פ"ה סוע"ב שכ' וז"ל ויש שפי' דה"ה בחלק פשיטות אלא דגבי חלק בכורה כיון שאמר כן אינו יכול לחזור בו דמתנה קרייה רחמנא והו"ל כמי שנתנו לו מתנה וצווח מעיקרו ואמר אי אפשי בה וכו' אבל בחלק פשיטות יכול לחזור בו וכן דעת הראב"ד עש"ב. וע' למהר"ש גאון בס' משפטים ישרים סי' ו' דט"ו ע"ב. וקצת תימה על הדרישה איך לא נרגש שם מזה. ועיין להב"ח שם ולהדרישה שכ' וז"ל משמע דבחלק הפשיטות אפי' אמר אי אפשי לאו כלום הוא ולעיל בסי' רמ"ה כ' דאי אפשי הוי הפקר וי"ל דהי"ד לאחר שבא לידו וקנאו כמבואר שם אבל כאן מיירי דלא בא לידו הילכך בחלק הפשיטות לאו הפקר הוא עכ"ד. אשר מזה מתרצתא היא מה שהצ"ע הרב קה"י בלב"א ערך סי' והבאתיו לעיל בס' ז' עש"ב ועפ"י דברי הב"ח והדרישה ל"ק מידי ודו"ק. וע' במהר"ש שכ' דאף שלא באו לידו מהני בקנין וזה ממש כדברי הטור. איך שיהיה לע"ד נר' דדברי הדרישה בנ"ד הם כראי מוצק ול"ק מידי מההיא דהרשב"א כמ"ש. ועיין מהרי"ק שרש קע"ה ועיין קול אליאו ח"א בסוף הספר סי' ט"ל וצריך להתישב בדבריו ועיין בענין זה בס' בית אפרים חח"מ סי' מ"ב ובס' שערי תורה העמיק הרחיב הפליא עצה הגדיל תושיה כלל ב' וג' עש"ב. קה"י בלב"א אות ב' ערך בטל וערך דין ודברים וערך סילוק ועיין למהר"ר אליאו בס' אדרת אליאו שבס' שני המאורות הגדולים סי' יו"ד דס"ח ע"ד וס"ט ע"א עש"ב ולמהר"י חאנדאלי שם סי' יו"ד דצ"ה ע"ש. והאל יצילנו משגיאו' ויראנו מתורתו נפלאות כי"ר. כ"ד זעירא דמן חבריא

אענ"ה ס"ט.

הלכות מתנה בדין מזכה לנולדים באחריך אי קנו או לא.

תוכן העניינים

כפי אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה