אור ברסלב

כפי אהרן חלק ב· רבי אהרן בן עזריאל

חשן משפט

אבן העזר

הלכות שטרות

סימן א

ושייך להאה"ע ה' גטין. שקלא וטריא ובירור דעת מרן ז"ל בח"מ סי' רנ"ח בדין זמנו של שטר מוכיח עליו ממקורן ושורשן של דברים:

הלא מאז בשנת התרי"ו השבתי על שאלה כי באה מעוב"י בבל יע"א על שטר שלא היה מעכשיו והוכחתי דדעת מרן ז"ל בש"ע ובתשו' דכל שיש זמן בשטר הו"ל כאילו כתוב בו מעכשיו. והסכימו על ידי בתשו' הנז' המאורות הגדולים בי דינא רבא עט"ר הרב הגדול סבא דמשפטים רב חנ"א ז"ל. ומע' הרב המופלא ח"ק כמהר"י ישראל ז"ל. ומרן מלכא מוה"ר הגדול ראש"ל מגן אברהם יצ"ו שיחל"א. והתשו' הנז' הלא היא כתובה בכפי חלק א' בחאה"ע סי' ט' דע"ה ע"ב ועתה נדפס חדש ממש ספר רב ברכות לידידנו מע' הרב המובהק זרע רב כמהר"ר יוסף חיים יצ"ו ומידי עברי מרישיה לסיפיה לעיוני במילי ולהתבסם מתורתו זה חזיתי חיים מדבר בד' נ"א שקיל וטרי בענין זה וחזיתיה לדעתיה כמסתפק בדעת מרן ז"ל. ע"כ אמרתי עוד אשוב אשנה פרק זה ואבאר בעז"ה שדעת מרן ברור כשמש וס"ל דלא כהרמ"ה וגם אבאר ביאור רחב איך ס' הרמ"ה היא ס' יחיד וכל גדולי הראשונים חולקים עליו. ז"ל הטור בח"מ סי' רנ"ח כ' הרמ"ה הא דאמרי' זמנו ש"ש מוכיח עליו דוקא בכותב נכסיו לאחר מותו וכו' כיון שהמיתה מבררת הזמן מה צריך לכתוב שום זמן בשטר ע"כ כדי להקנות לו מאותו זמן אבל הכותב נכסיו לבנו או לאחר לאחר ל' יום ומת תוך ל"י לא קנה דצריך לברר הזמן בשטר הני ל"י מאימתי מתחילין וגו' עכ"ד. וכ' עליו רבינו הב"י ז"ל נר' לי שאין זו טענה דהא גם בכותב נכסיו לפ' לאחר ל"י איכא למימר מה צריך לכתוב שום זמן בשטר דהו"מ למיכתב הרי נכסי נתונים לך ליום פ' והיה זמן הנתינה מבורר בלא כתיבת זמן השטר עכ"ד. וטרם שנעמוד על דחיית מרן הקדוש ז"ל צריך לעמוד על דברי רבינו הרמ"ה ז"ל הנה כל להקת רבני האחרוני' ז"ל נצבו כמו נד על דינו של הרמ"ה ותמהו עליו שדבריו הם היפך סוגיא ערוכה בפ' מי שאחזו דע"ב ע"ב ה"ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד יב"ח וגו' ורבותינו התירוה לינשא סברי כר' יוסי דאמר זש"ש מו"ע הרי להדיא דסבר בפ' י"נ דזש"ש מוכיח עליו ואיפסי' הילכתא כותיה סובר ג"כ באם לא באתי מכאן ועד יב"ח דאמרי' זש"ש מוכיח עליו ואע"ג דלא קמדכר מיתה וצריך זמן בשטר לברר הני יב"ח מאימתי מתחי' ואפ"ה אמרי' זש"ש מו"ע והוי כמעכשיו וע' להרב ב"ח ולהש"ך והכנה"ג ומהראנ"ח בח"ב סי' צ"א וזולתם מרבני האחרונים ז"ל האריכו למעניחם:

ויוסף עוד הרב בית שמואל באה"ע סי' קמ"ד ס"ק ד' והרב ש"ך שם לתמוה על הרמ"ה שסותר את עצמו דשם הביא הטור בשמו דהוי ס' אי הלכה כר"י וכו' ולמה תפ"ל שהזמן צריך לידע מאימתי מתחיל יב"ח עש"ב ועוד הרבה מרבני האחרונים ז"ל נתחבטו בכל זה עיין בדבריהם. האף אמנם דאנן בעניותין לקמן נוכיח שכל רבני האחרונים ז"ל אחהמ"ר מכבוד תורתם לא כיוונו יפה בדעת הרמ"ה ז"ל והגורם לזה הוא לפי שהם לא ראו דברי הרמ"ה במקומם ואנן בדידן זכינו לשיחתו של רבינו הגדול הרמ"ה ז"ל בשיטתו לבתרא כמו שנעתיק דבריו להלן בע"ה ומשם יראה המעיין איך לא נשאר מקום לדברי רבני האחרו' ז"ל וכמעט לא יש מן הצורך להאריך בדבריהם כלל עכ"ז לא נחדל בהדי שותא למשקל ולמטרי קצת בדבריהם ז"ל הנה מה שתירץ הרב ב"ח ז"ל דטעמו של הרמ"ה הוא מפני שהוקשה לו קו' הרי"ף ז"ל דק' דרב אדרב דכאן פסק ה' כר"י דזש"ש מ"ע ובגטין אמרי' אתקין רב בגיטי מן יומא דן ולעלם לאפוקי מדר"י שאמר זש"ש מו"ע ותי' הרי"ף ורשב"ם והרא"ש דלרווחא דמילתא תקין ומשום ליתא דעריר' לא נראה לו להרמ"ה ז"ל וע"כ סובר הרמ"ה דרב ס"ל דה' כר"י דוקא בההיא דיש נוחלין דכותב לאחר מיתה ומשום שהמיתה מבררת הזמן וכו' אבל מאי דאתקין רב בגטין לאפוקי מדר"י לא קאי אזה גיטך לאחר מיתה אלא קאי על ה"ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד יב"ח ותני עלה רבותינו התירוה ס"ל כר"י וכו' בהא קאמר רב דלא קי"ל כר"י וכו' עכ"ד. אחר המחי"ר מכבוד תורתו הוא לא ראה רק הסוגיא דפ' מי שאחזו ד' ע"ו. והנה הסוגיא ד' ע"ב הוייא תיובתיה דאמתני' דזה גיטך אם מת אמר רב הונא וחולצת ופריך ליה ממתני' ומשני ר"ה דאמר כר"י דזש"ש מו"ע ומספק"ל אי ה' כר"י או לא ופריך ומי מספק"ל והא רבה בר אבוה חלש וגו' ומשני אלא מספק"ל אי אמר ר"י בע"פ או לא אמר ופריך תו ומי מספק"ל והתנן הרי זה גיטך אם לא באתי וגו' ורבותינו התירוה לינשא ס"ל כר"י וכו' ע"כ. והשתא אם איתא לחי' הרב ב"ח מאי פריך מרבותינו הא איכא רב דס"ל הלכתא כר"י וחולק על רבותינו וס"ל דדוקא בלאחר מיתה ה' כר"י משום שלא היה צריך להזכיר זמן שהמיתה מבררת אבל באומר מכאן ועד יב"ח דהזמן צריך לעצמו לברר מאימתי מתחילין היב"ח לא אמר ר"י בהא וא"כ רב הונא דקאי אמתני' ה"ז גיטך אם מתי שפיר מספק"ל אי אמר ר"י בע"פ או לא דאילו בשטר ודאי ה' כר"י דזש"ש מ"ע ומה שמסתפק הוא בבע"פ מאי פריך ליה מרבותינו ואימור רב הונא ס"ל כרב ואפילו אי כתיב זמן בשטר ל"מ דהזמן בא לברר התחלת היב"ח. וגם ממאי דמשני תלמודא אלא מספק"ל אי ה' כר"י בע"פ או לא הוייא תיובתיה, דהרב ב"ח דמשמע דאילו בשטר הלכה כר"י גם בהך דרבותינו דהוי תנאי דאם לא באתי תוך יב"ח גם מה שתי' הרב ב"ש ז"ל ותוכן דבריו דרבותינו ס' כר"י אבל ר"י לא ס"ל כרבותינו אלא דוקא באומר לאחר מיתה והראיה דלא פליג ר"י אלא בלאח"מ וכו' ומשו"ה פ' הרמ"ה בגטין לחומרא כר"י ודלא כרבותינו זה תוכן תירוצו. גם זה תמוה מהסוגיא הנז' ככל הנז' וכבר היק' כן על דברי הר' המגיד פ"ח דגירו' ה' משל"מ והרב פ"מ ח"א ד' ע"ח והרב שע"ה ז"ל ע"ש. גם בדברי השע"ה ז"ל פ"ח דגירושין ה' א' בתחילת דבריו עד ד"ה ועפ"י האמור ראיתי לו דברים תמוהים מאד והרב' טרחתי לדעת מאי קאמר מר ולא יכולתי וכל דבריו לע"ד הם כספר החתום ואי לאו דמסתפינא אמינא איזה תלמיד טוע' כתבם ולאו מר חתים עלה כי אין דבריו סובלים שום הבנה כלל כמו שיראה המעיין:

ונחזור לבאר דברי רבינו הגאון הרמ"ה ז"ל על פי שמצאתי דבריו מבוארים בשי' לבתרא בד' ר"ב מהספר סי' קע"ז וז"ל הכי אמר רב ה' כר"י ודוק' בממונ' אבל בגטין צריך מהיום לרווחא דמילתא והיינו דאמרינן אתקין רב בגיטי נשים מן יומא דנן ולעלם לאפו' מדר"י שאמר זש"ש מוכיח עליו דש"מ דאע"ג דגבי ממונא ס"ל כר"י אצטריך גבי גיטי לתקוני מהיום לרווחא דמילתא משום דאיסו' הוא ואיכא למיעבד ביה לחומרא וה"ן מסתבר דבעלמא קיל"ן כר"י דאלת"ה קשה דרב אדרב ועוד אמאי אצטריך רב לתקוני תקנתא גבי גיטין אלא משום דמעיקרא דדינא לא צריך מהיום א"נ א כתוב ש"מ והוא טעו' הדפוס בלי ס' כמבואר למעיין וצ"ל אי נמי אכ"ל) איכא למימר דגבי גטין הי"ט דלא סבירא לן כר"י דאיכא למימר דכי כתי' ביה זמן לאו לגרושי מזימנא דגיטא הוא אלא לממני ליה משעת כתיבה כדאפסיקא הלכתא בפ' המביא גט וכו' ואפילו לרב נמי אצטריך זמן למיסרה ביחוד משעת כתיבה שאם נתיחד עמה אחר כתיבה הוי גט ישן וכיון דאהני למילת' אחריתי לית ביה ראיה למהוי כמהיום וכי אצטריך רב לתקוני בגיטי דעלמא אצטריך דלא מתיהבי על תנאי כלל דאע"ג דלא צריכי מהיום אצטריך לתקוני בהו מהיום אטו הנך דמתיהבי ע"ת עכ"ד. ובד' הנז' בע"ג כ' וה"מ בכותב נכסיו לאחר מותו וכו' דע"כ כי כתביה לזמן בשטרא וכו' הרי המיתה מבררת וכו' עד דהא מבעי ליה למילתא אחריתי והן הן דברי הרמ"ה שהביא הטור בח"מ הנז'. והוסיף עוד וכ' וז"ל ואי ק' לך הא דתנן זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד יב"ח וכו' ורבותינו התירוה ס"ל כר"י ואמאי לימא דילמא כי כתיב ביה זמן לברורי הני יב"ח מאימת מתחיל מנינייהו הוא דכתיב. שאני התם דהאי תנאה דיב"ח לא כתי' בגויה דגיטא אלא ע"פ הוא דמתני בשעת נתינה וליכא למימר דכתיב זמן בשטרא לברורי מיניה מילתא דלא מתבררא מגופיה דשטרא אלא כי היכי דסמיך מסמך אסהדי גופיה לאסהודי ביה בתנאה ע"פ הכי סמיך עלייהו לברורי הני יב"ח מאימת מתחיל מנינייהו. וכי תימא ואכתי כי כתיב ביה זמן דילמא לאו לגרושי מהיום אלא למימני ביה ג"ח וכו' הא ל"ק דר"י ס' לה כאידך תנא דס"ל משעת נתינה וכו'. ומשום גט ישן ליכא למימר דהא אם לא באתי קתני וכל היכא דלא נתיחד (לא חיישי'. כצ"ל) ואמטו להכי לית הלכתא כר"י כדברירנא לעיל עכ"ד.

הראת לדעת שהקושיא שהקשו כל רבני האחרונים ז"ל על הרמ"ה ז"ל ועליה הרעישו העולם כבר היק' הוא ז"ל על עצמו ותירצה ולתירוצו לא כיוונו שום אחד מהרבנים הנז"ל ואמנם צריך אני להרחיב קצת הדברים על דברי הגאון אלו. הנה הגאון ז"ל בתחי' דבריו להקושי' שהיק' דרב אדרב דאיהו פ' ה' כר"י ואיהו אתקין בגיטי מן יומא דנן וכו' לאפוקי מדר"י לזה תי' בתי' א' דגטין שאני דבעי' למיעבד לרווחא דמילתא ולצאת י"ח כל הדיעות ואפי' כרבנן דר"י ולעולם קושטא קאי דהלכה כר"י ודע שתי' זה היא שי' רב הראשונים ז"ל כמו שנבאר לקמן בע"ה. ועוד תי' תי' ב' דמדינא אצטריך מן יומא דנן ולאו לרווחא והי"ט משום דלא אמר ר"י זש"ש מ"ע אלא באומר לאחר מיתה דלא היה צריך להזכיר זמן כלל משום דהמיתה מבררת אבל גבי גט דצריך הזמן לגופיה משום הבחנה או משום גט ישן בכי הא לא אמרי' זש"ש מ"ע ולפ"ז לאו דוק' בגטין אלא אפי' בד"מ כל שאצטריך הזמן לאורויי איזה דבר ואינו מיותר לא אמר ר"י בכעין זה זש"ש מ"ע זהו תי' השני והוא היפך תי' הא' ממש. ועפ"י תי' זה השני הוציא הדין שפסק אח"ך דדוקא באומר לאחר מיתה הוי כמעכשיו אבל אמר נכסי נתונים וכו' לאחר ל"י כיון דצריך הזמן לאורויי הני ל"י מאימת מתחילין לא אמרי' זש"ש מוכיח עליו ובתר הכי קשיתיה ז"ל הך סוגיא דרבותי' התירוה לינשא ותי' דהתם שאני דהתנאי הוא בע"פ וכו' וזמן הגט לא אצטריך משום גט ישן דהא לא נתיחד וכו' ע"כ כ"ז מוסב עפ"י התי' הב' הנז"ל. דאילו לתי' קמא דלרווחא דמילתא תקין אלמא מדינא לא היה צריך משום דזמנו של גט מוכיח ואע"ג דזמנו של גט צריך הוא לאורויי הינך מילי שכתב הרב ז"ל. אם לא שנאמר בהכרח שהרב ז"ל עשה עיקר התי' הב' וע"ז בנה זה הדין וזה ברור למודה על האמת. ולקמן נדבר עוד מזה בע"ה. ודע שמתוך דברי הרמ"ה אלו שתי' לקושיתו מההיא דרבותינו עלה בדעתי לכאורה לישב מאי דק"ל בסו' הגמר' שם ולא ראיתי לשום אחד מהמפרשים שנתעורר בה והוא דפריך לר"ה וכ"ת מספק"ל אי ה' כר"י והא רבה בר אבוה חלש וכו' ומשני אלא מספ"ל אי אמר ר"י בע"פ או לא אמר ע"כ ועיין פרש"י ז"ל. וק' טובא ע"ז מי הגיד לנו דתנאי זה דמתני' זה גיטך אם מתי דעליה קאמר רב הונא וחולצת דהוי בע"פ אימור היה כתוב בתוך הגט ומהיכן פשי' ליה דבע"פ איירי ואי משום מלת הרי זה דמשמע דאיירי בשעת נתינה שאומר לה הרי זה הא ודאי לא מכרעא דהא גם בתוך הגט כותב ודן די יהוי ליכי מנאי גט פטורין וסמך לו אם מתי או לאחר מיתה גם אין לומר דכל תנאי הנעשה בגט ניתן ליאמר בע"פ ולא לכותבו בתוכו דהא ליתא דמשנה שלמה שנינו לקמן ריש פ' המגרש אמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפ' וכו' ואם כתבו בתוכו וגו' ובגמ' ד' פ"ו ע"ב פלוגת' דאמוראי בתנאי הנכתב בגט בין לפני התורף בין לאחר התורף והראשונים ז"ל אפליגו בהא הב"ד הטור ז"ל באה"ע סי' קמ"ז עש"ב. מדברי כולם נלמוד דאם נכתב תנאי בתוך הגט לאחר התורף אינו פוסל אלא דלכתחי' נכון שלא לכתוב שום תנאי בתוך הגט עש"ב. לא נמצא רק ס' הרי"ף בתשו' שהביא הטור משמו (והיא ל"ו נדפסה בתשו' הרי"ף סי' ל"ב) דפוסל הגט שנכתב בו שום תנאי בתוכו. ויש לעמוד לישב שי' הרי"ף עם אותה הסו' דד' פ"ו ואין כאן מקומו. ולכאורה נראה לומר דסוגיין דאמרי' מספ"ל לר"ה אי אמר ר"י בע"פ או לא הוי סיעתא לדעת הרי"ף הנז' וצריך להתישב בכ"ז. ואיך שיהיה דעת כל הראשונים חוץ מהרי"ף ז"ל דתנאי שנכתב תוך הגט אחר התורף כשר וא"כ ק' מאי קאמר תלמודא בפשי' ר"ה מספ"ל אי אמר ר"י בע"פ דמשמע דמתני' ודאי בע"פ איירי וממאי דילמא בנכתב בתוך הגט מיירי. ולכל הפחות הכי הו"ל לתלמו' למימר ר"ה בע"פ קאמר ומספק"ל לר"ה אי אמר ר"י בע"פ או לא. ועל כרחינו צריכים אנו לסבול דוחק ולומר דהיא היא קאמר תלמודא דר"ה דאמר חולצת איירי היכא דלא נכתב התנאי בשטר ואה"ן מתני' איכא לפרושי בין בכתב ובין בע"פ אבל ר"ה דאמר חולצת בע"פ איירי והי"ט משום דמספק"ל וכפרש"י ז"ל דדילמא כשנתן לה חזר בו מזמן שבשטר. אבל אם נכתב התנאי בתוך הגט ודאי דחלוצה נמי לא בעיא כיון דזש"ש מו"ע הו"ל כאומר מעכשיו ומגור' למפרע. ועכ"ז עדיין ק' מאי פריך תו תלמודא ומי מספ"ל והתנן ה"ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד יב"ח ורבותינו התירוה וגו' ס"ל כר"י וכו'. ומאי קו' דילמא הך עובדא דרבותינו היה כתוב התנאי בתוך הגט אמטו"ל התירוה אבל אם יהיה התנאי בע"פ אכתי לא ידעינן ומאי קו' לר"ה. אכן עפ"י דברי הגאון הרמ"ה ז"ל אתי שפיר דפריך תלמו' בכח דמוכרחים אנו לומר דהך עובדא דרבותינו איירי בע"פ וכי היכי דסמיך אסהדי בגוף התנאי סמיך נמי אזמן אתנאי וכיון שכן זמן שנכתב בגט הוא מיותר דלא אצטריך וגם משום גט ישן ליכא דהא קאמר אם לא באתי ולא נתיחד וכמ"ש הרב ז"ל אמטו"ל התירוה דסברו כר"י דזש"ש מ"ע כיון שלא צריך הזמן לאורויי שום דבר ע"כ נכתב לגלוי שמגרש מעכשיו. אבל אה היה התנאו כתוב בתוך הגט לא היו מתירים דאז היה הזמן צריך לגופו לאורויי מהיכן מתחיל מניינא דהני יב"ח וכמ"ש הרב ז"ל וכיון דהך עובדא דרבותינו ע"כ בע"פ איירי א"כ קשה שפיר לר"ה דאמאי מספק"ל:

אכן במעט ההתבוננות חזינא דלאו מילתא היא דאמרי וכל בתר איפכא דאדרבא מסוגיא זו ק"ט על הגאון הרמ"ה ז"ל שהרי לדעתו ז"ל בכל הגטין חוץ מאם לא באתי מכאן ועד יב"ח כיון דהזמן צריך לאורויי מניינא משום גט ישן כמ"ש הרב ז"ל שלא יתיחד עמה א"כ בזה לא אמר ר"י זש"ש מ"ע ודוקא באם לא באתי הוא דסמכו רבותינו על ס' ר"י משום דאם לא באתי קאמר וליכא למיחש ליחוד וזמן לא אצטריך לגט ישן אמטו"ל אייתר לן כמו שהאריך הרב ז"ל. א"כ לדעתו ז"ל ק"ט מאי האי דקאמר תלמודא כד פריך לר"ה אי הכי חליצה נמי לא תבעי וכ"ת מספק"ל והא רבה בר אבוה וכו' ורוצה לומר כיון דפשי' ליה דה' כר"י תהיה מותרת לשוק דהא חל הגט מעכשיו כיון דס"ל כר"י ולפי דברי הרב ז"ל אינו כן דר"י בגיטי לא אמר זש"ש וכו' כיון דהזמן אצטריך לגופיה דהא מתני' בזה גיטך אם מתי מיירי דיש מקום להתיחד ואצטריך הזמן משום גט ישן ע' טואה"ע סי' קמ"ח ומאי פריך מהך דרבה בר אבוה דש"מ דה' כר"י אימור דה' כר"י התם גבי מתנה לאחר מיתה ומשום דהזמן מיותר כמ"ש הרב ז"ל. אבל במתניתין זה גיטך אם מתי הזמן צריך לגופו לאורויי על גט ישן ואיפכא הו"ל לתלמודא למיפרך. גם בתי' התלמוד יותר ק' דקאמ' מספק"ל אי אמר ר"י בע"פ ובתי' האחרון מספק"ל אי ה' כר"י בע"פ אלמא בגוונא דמתני' דזה גיטך אם מתי אם הוא בשטר פשי' ליה לר"ה דזש"ש מו"ע וחליצה נמי לא בעיא וכל זה היפך דברי הרמ"ה ז"ל. והא ודאי אין לומר דהרמ"ה ז"ל לא חש להך סוגי' דר"ה אלא כל עצמו לא בא אלא לישב הך סו' דד' פ"ו דרבותינו התירוה לינשא דלא תקשי אהך חילוקא שחידש הוא ז"ל דהא ודאי לא ניתן ליאמר דהא סוגיא דר"ה היא עיקר מדשקיל וטרי תלמודא אליביה וגם דבתרא הוא ואדרבא הך דרבותינו לא הו"ל להרב ז"ל למיחש בה טובא דהא איתמר עלה דלא הודו כל סיעתו אף כי פשט הדברים מורים דהטעם דלא הודו לו היינו משום דס"ל דלית הלכתא כר"י מ"מ היה יכול הרב לפרש דלא הודו לו בגיטי ולעולם במתנה ה' כר"י וגיטי שאני דאצטרי' הזמן לגופיה ולא מחלקי בין אם לא באתי דליכא למיחש ליחוד לשאר גיטי ודו"ק. אך הך סוגיא דר"ה דבתראה הוא ותלמודא שקיל וטרי אליביה ודאי דהיא עיקר ועינינו רואות דהויא תיובתיה. והנלע"ד לישב דעת הגאון ז"ל עפ"י דברי הרב המגיד ז"ל פ"ח דגרושין ה' א' שהיק' לדעת הרמב"ם ז"ל שכ' פ"ו דאישות וכן הדין בגטין ובממונות בשעה שיתקיים התנאי הוא שיהיה גט דלמה אחר דהוא פ' בה' זכיה כר"י דזש"ש מ"ע א"כ למה בממונות אין הענין מתקיים עד שיתקיים התנאי ותי' וז"ל ונ"ל שהוא סבור דלענין דינא לא אמרה ר"י אלא דוקא במזכיר מיתה לפי שידוע שאין שטר לאחר מיתה וכיון שכן שלא לפסול השטר לגמרי אמרי' זמנו ש"ש מו"ע וכן הדין לדעת ר"י באומר בגט אם מתי שכיון שהוא מזכיר מיתה ויהיה גט בטל לגמרי אמרי' זמנו ש"ש מ"ע ואנן קיל"ן כותיה דר"י בממון ולא קיל"ן כותיה בגיטי אבל בשאינו מזכיר מיתה אלא שתולה דבריו בתנאי או שאמר לאחר זמן פ' כיון שאפי' בלא מעכשיו אפשר שיתקיים הענין בקיום התנאי או בהגעת הזמן וכו' לא מצינו לר"י שאמר בהו שזמנו ש"ש מ"ע וליכא מאן דסבר הכי אלא ר"י נשיאה וכו' ולאו למימרא דר"י ס"ל הכי אלא ר"י נשיאה ס' בעלמא כר"י וכו' עש"ב. ומעתה אני אומר אפשר דדעת הגאון הרמ"ה מודה במקצת לחי' של הרב המגיד ז"ל ולא בכולו והיינו במ"ש דט' דר"י גבי מתנה וכן גבי זה גיטך אם מתי דזש"ש מ"ע הי"ט כדי שלא לפסול השטר לגמרי שהרי הדבר ידוע שאין גט לאחר מיתה מודה לו ובזה א"ש לפי חי' של הרמ"ה ז"ל ואף אם יהיה כתוב התנאי בתוך הגט נמי מהני ואדרבא עדיף טפי דמדטרח וכתב ביה זמן שלא היה צריך הו"ל כאו' מהיום ויהיה קיום לגט זה ולא יהיו דבריו לבטלה. ותו ליכא לאקשויי כמו שהקשינו מתחי' דדלמא הזמן אתא לאורויי זמנא ומשום גט ישן וכחי' הרב ז"ל דהא ליתא דכיון דהדבר ידוע דאין גט לאחר מיתה א"כ ריח הגט אין כאן ומותר להתיחד ואין כאן גט ישן. ועד כאן לא כתב הרב ז"ל דהזמן בא משום גט ישן אלא בגט על תנאי דלא קמדכר ביה מיתה דאפשר לגט להתקיים בקיום התנאי או בהגעת הזמן ושייך בו גט ישן אז אמרי' דהזמן אתא לאורויי זמנא דגיטא ומשום יחוד. אבל בתנאי דאם מתי לא יתכן לומר דהזמן בא על גט ישן כיון דאין כאן גט כלל אין צורך לו זמן והו"ל דבריו לבטלה וע"כ ודאי אמר ר"י זש"ש מו"ע ושפיר פריך לר"ה חליצה נמי לא תבעי ומשני מספ"ל לר"ה אי אמר ר"י בע"פ או לא ור"ל דודאי אם היה כתוב התנאי בתוך השטר דומיא דמתנה לאחר מיתה ודאי כדי שלא יתבטל השטר והגט אמרי' זש"ש מו"ע אך אם יהיה תנאי זה בע"פ מספק"ל לר"ה אי אמרי' זש"ש מו"ע על תנאי שבע"פ ופריך ליה מהך דרבותינו התירוה בתנאי דאם לא באתי מכאן ועד יב"ח סברי כר"י דזש"ש מו"ע וההיא מוכרח דבע"פ איירי וכמ"ש הגאון ז"ל דאי היה התנאי כתוב בתוך הגט לא מהני דהא אצטריך זמן לידע הני יב"ח מאימת מתחי' אל"ו התנאי היה בע"פ וכי היכי דסמיך אסהדי אתנאי סמיך נמי אזמן וא"כ למה כ' זמן בגט וגם משום גט ישן לא אצטריך כמ"ש הגאון ז"ל דהא אם לא באתי קאמר אלמא דאמרי' זש"ש מו"ע בזמן הכתוב בשטר להוכיח על תנאי שבע"פ ומאי מספק"ל לר"ה ותי' תלמודא מספק"ל אי ה' כר"י בע"פ או לא. ונמצא מעתה בתנאי דאם מתי אם כתוב בגט ודאי אמרי' זש"ש מו"ע כדי שיהיה קיום לגט ואין לומר דזמן נקט משום גט ישן כיון דאין כאן גט ואם התנאי הוא בע"פ מספק"ל לר"ה אי ה' כר"י בזה או לא וחולצת כ"ז בתנאי דאם מתי שמזכיר בו מיתה. אבל בתנאי דאם לא באתי מכאן ועד יב"ח לדעת הגאון ז"ל הוא כל בתר איפכ' דאם התנאי כתוב בגט ודאי לא אמרי' זש"ש מו"ע דהא זמן לאו מיותר הוא דאצטריך לאורויי הני יב"ח מאימת מתחי'. ואם בע"פ ודוקא בתנאי דאם לא באתי דליכא יחוד ואין כאן גט ישן אמרי' זש"ש מ"ע לדעת רבותינו ואפי' חליצה נמי לא בעיא ולר"ה מספק"ל וחולצת. אבל בשאר תנאים כגון אם תתני לי ר' זוז מכאן ועד יב"ח ודומיהם לכ"ע לא מהני בין בשטר בין בע"פ בשטר דהא זמן אצטריך לאורויי התחלת היב"ח ואפי' בע"פ נמי הרי הזמן צריך משום גט ישן. ודו"ק היטב בכ"ז ותמצא נחת לישב דעת הגאון הרמ"ה ז"ל. ונמצא מודה מקצת לדעת הרב המגיד ולא בכולו דאילו לדעת הה"מ ז"ל כל שלא הזכיר מיתה ותלה הדבר בתנאי או בזמן דאפשר להתקיים לא אמרי' זש"ש מו"ע וגם בתנאי דאם לא באתי מכאן ועד יב"ח ואפי' בע"פ. ואילו לדעת הגאון ז"ל אפי' בשאר תנאים אם הזמן הוא מיותר ואין צורך בו כתנאי דאם לא באתי בעל ה דוקא שפיר אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו ודו"ק היטב:

העוד לנו מקום לעמוד על דברי הגאון הרמ"ה ז"ל במ"ש בתחי' דבריו א"נ איכא למימר דגבי גטין לא קייל"ן כר"י דכי כתיב זמן לאו לגרושי מזימנא דגיטא הוא אלא לממני ביה וכו' ואפי' לרב נמי אהני זמן למיסרה ביחוד משעת כתיבה שאם נתיחד עמה מאחר שכתבו לה הו"ל גט ישן וכיון דאהני למילתא אחריתי לית ביה ראיה למהוי כמהיום וכו' עכ"ד ויש להעיר דלמה לו להגאון ז"ל להביא עצות מרחוק דאצטריך זמן בגט משום גט ישן ואמאי לא קאמר בפשי' כמ"ש בש"ס גטין די"ח מפני מה תיקנו זמן בגטין ר"י אמר משום בת אחותו ור"ל אמר משום פירי אלמא מדינא בעי למיכתב זמן בגט ואם לא כתב פסול ומשנה שלימה שם דפ"ו יש עליו עדים ואין בו זמן פסול. וא"כ אמאי שביק הגאון ז"ל דבר פשוט כזה והלך להביא עצות מרחוק מט' גט ישן. והא ודאי אין לומר דלאו דוקא קאמר וחדא מנייהו נקט ואה"ן איפא טעמי אחריני דהא ליתא שהרי בסוף דבריו לתרץ קושיתו שהיק' על חילוקו מהך דרבותינו התירוה תירץ דהתם שאני שהתנאי היה בעל פה וזמן הגט לא בא להורות על זמן התנאי דהא סמיך אסהדי וכו' ומשום גט ישן ליכא דהא אם לא באתי קתני וכל היכא דלא נתיחד ליכא וכו' עכ"ד והכא ודאי ק' טובא נהי דמשום ג"י ליכא דאם לא באתי קתני אכתי משום בת אחותו או משום פירי למר כדאית ליה ולמר כדאי"ל איכא ועדיין הזמן אצטריך לזה ולמה רבותינו התירוה לינשא וזו נר' לכאורה הערה גדולה. וע' למרן הכ"מ ז"ל ריש פ"ח דגרושין. וא"ת היא גופה תקשי אש"ס דקאמר מפני מה תקנו זמן בגטין אמאי לא אמר משום גט ישן שאם יבואו עדים שנתיחד עמה צריך לידע הזמן שנתגרשה בו ואם היחוד היה אחר הגט נפסל הגט. הא ודאי ל"ק דהא בגטין ד' פ"ו ע"א תנן ג' גטין פסולין אין בו זמן וגו' ופריך הש"ס ותו ליכא והאיכא גט ישן ומשני התם לא תצא הכא תצא וכו' התם תינשא לכתחילה הכא דיעבד ע"כ. וא"כ כי פריך הכא מפני מה תקנו עלה דהך מתניתין דג' גטין פסו' קאי וכ"כ הריטב"א ז"ל בחידושיו והר"ן ז"ל ע"ש ופריך על הנהו גיטי דתצא למ"ד או דלא תנשא לכתחילה למ"ד ודו"ק. ועוד י"ל דלחשש גט ישן לא צריך לתקוני זמן משום דתרי גווני גט ישן איכא חד אם כתב הגט וקודם הנתינה נתיחד עמה והיינו פלוגתא דב"ש וב"ה בד' ע"ט ע"ב איזהו ג"י כל שנתיחד עמה אחר שכתבו לה ותו איכא דומיא דגט ישן והיינו הך מתני' דד' פ"א המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק והיינו אם אחר שגירשה נתיחד עמה דאמרי' הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה וצריכה גט שני ע' כ"ז בטוש"ע סי' קמ"ח וקמ"ט באורך. והשתא ניחזי אנן לתרי גווני דגט ישן כזה זמן למה להו לתקן אם בא לפני ב"ד לגרש בגט ישן שבידו ואין בו זמן ממ"נ אי ב"ד צריכים לחקור שמא נתיחד עמה אחר שכתבו. הא אפי' אם היה כתוב זמן היה צריך לחקור שמא נתיחד עמה אחר שכתבו. וא"ת אין מוטל על ב"ד לחקור אם נתיחד א"כ גם כי לית ביה זמן ליגרש ביה. ואם אחר שגיר' באו עדים שנתיחד עמה מקודם נתינתו לידה אי ידעי זמן הכתיבה ונמצא שנתיחד בין כתיבה לנתינה שפיר הוי ג"י וצריכה גט ב' ואי לא ידעי סהדי זמן הכתיבה אינה צריכה גט ב' דתלינן ודאי שהיחוד היה קודם הכתיבה דהא אפי' בשנתיחד עמה בבירור בין כתי' לחתי' איכא למ"ד דתנשא לכתחילה כמ"ש בגמרא שם. ולמ"ד אם נישאת לא תצא אם לא נישאת נצריכנה גט ב' עכ"פ לקלקו' ליכא למיחש דהא אם נישאת לא תצא. ונמצא דבכל גוונא אין שום חשש גדול כדי לתקן מפני זה זמן בגיטי כמו בחששא דבת אחותו ופירי לר"י ולר"ל דאם לא תקנו זמן לא היה שום תיקון אחר בזה ואם לגוונא אחרינא דהיינו שכתב ונתן הגט ביום א' ולא היה בו זמן ואח"ך באו עדים שנתיחד עמה ואינם יודעים אי יחוד זה היה קודם גירושין או אחר גירושין ונאמר דמשו"ה תיקנו זמן בגט למען דעת כשיבואו עידי יחוד אח"ך אם היה קודם גירושין או אח"ך. גם לזה אין צורך לתקן זמן ולא מבעיא לדעת המרדכי שהביא הרב בד"מ סי' קמ"ט אות ב' דס"ל דהמגרש ואח"ך נתיחד דלכתחי' דוקא צריכה גט ב' אבל אם הלך למ"ה אין צריך ומותרת לינשא דומיא דג"י ע"ש דלדידיה ודאי לא צריך לתקוני זמן בגטין משום זה כיון דליכא קלקול. אלא אפי' לדעת הרא"ש בתשו' שהביא הטור שם דאם נשאת לאחר תצא מזה ומזה ע"ש אלמא דאיכא קלקול והיה מקום לומר דמשו"ה תיקנו זמן כדי שאם יבואו עדים אח"ך שנתיחדה נוכל לברר אם היחוד היה קודם גירושין או אח"ך. גם לזה י"ל דאין צורך לתקן זמן משום חשש זו שהרי כ' התוס' שם ד"ה עד שעת נתינה וז"ל פי' בקונט' דזמן כתי' הגט לא מהני דכי בעיא למיטרף בעיא לאתויי סהדי אימת מטא גיטא לידה וכו' אבל ק' לר"י דאמרי' בב"מ מצא גיטי נשים וכו' ואומר ר"י דהכי פי' דכיון דיש לבעל פירות עד שעת נתינה לא הוצרכו לתקן זמן בגט משום פירות דבאין בו זמן נמי תביא גיטה לב"ד או לעדים ויכתבו לה שמאותו יום נתגרשה עכ"ד. והרשב"א ז"ל בחי' הוסיף ביאור על דברי ר"י אלו וכתב וז"ל אלא ה"פ קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינ' ותו ליכא למיחש לפירי דמשעת נתינה ואילך והיא תחוש לעצמה תלך לב"ד ויכתבו לה שביום פ' הוציאה גיטה לפניהם ותלך ותטרוף פירות מעתה עכ"ד. הנה מבואר דעיקר מה שחששו לתקן זמן הוא מחששת דבר שאין בידה לתקן כגון בת אחותו לר"י שהיא והוא אין רצונם לתקן אלא לחפות. וכן לר"ל משום פירי לדעתו דמשעת כתיבה אין לבעל פירו' א"כ אם אין זמן בגט האשה אין בידה לברר אימת נכתב הגט דו"ק בדברי הר"ן שביאר דברים אלו. משא"כ לר"י דסבירא ליה דיש לבעל פירות עד שעת נתינה אין צורך לתקן בשביל פירות שמשעת נתינה ואילך שום תיקון דהיא תחוש לעצמה ותשתדל שיכתבו לה ב"ד או עדים באיזה יום נתגרשה. ודכוותא בנ"ד לענין גט ישן אין צורך שיתקנו זמן מחשש שמא יעידו עדים שנתיחדו ולא נדע מתי היה היחוד אם קודם גירושין או אחר גירו' ואתי לקלקול' למ"ד אם נשאת תצא וכנז"ל דחששא זו האשה בעי לאסוקי אדעתא והיא תחוש לעצמה ותשתדל שיכתבו לה ב"ד או עדים באיזה יום נתגרשה וזה נכון ואמת. ממוצא דבר תגדל תמיהתינו על הגאון הרמ"ה ז"ל שכתב דאצטריך זמן בגט משום יחוד ומשום גט ישן מה שאין כן האמת וכנז"ל ושבק בת אחותו ופירי שהוא העיקר וקושיתו מהך דרבותינו התירוה לא מיתתרצא וכנז"ל:

והנלע"ד לישב דעת הגאון ז"ל עפ"י דאמרינן בסוגיין ד' י"ח ריש ע"א גטין הבאים ממדינת הים דמכתבי בניסן ולא מטו עד תשרי מה הועילו חכמים בתקנתם פרש"י בין לענין זנות בין לענין פירות דטרפא מיום כתיבה ותי' הנהו קלא אית להו פרש"י ובעיא לאיתויי ראיה מאימת מטא גיטא לידה. והתוס' ד"ה הנהו הקשו על רש"י וכ' דה"פ כשרואים שזמן הכתיבה הוא קוד' המסי' מסקי אדעתייהו לידע יום המסירה ע"כ. והרשב"א ז"ל בחי' בד"ה ור' יוחנן בסה"ד כ' וז"ל והא דאמרינן לקמן בגטין הבאים ממדה"י קלא אית להו לאו למימרא הנהו דוקא דאתו ממדה"י אלא הנהו דזמנן קודם למסירתן קלא אית להו וכו' עכ"ד. למדנו מדבריהם דבגטין שיש בהם שינוי שזמנן קודם למסירתן ליכא למיחש לא לפירי ולא לבת אחותו. ועוד היק' התוס' שם דבגיטין הללו דמדה"י לא ליכתבו בהו זמן ותי' דע"י הזמן יש לו קול שהנתינה אינה ביום הכתיבה. וע' הרשב"א שם ובטואה"ע סי' קמ"ח דכן הדין בכל גט הניתן ע"י שליח. וכתב עוד הרשב"א בחי' שם ד"ה ולענין פסק וז"ל והר' העיטור כ' דקייל"ן כר"ל משום פירי דהא איתא בירוש' וכו' ועוד דגרסי' בפ' כל הגט ומקום הזמן קפסיק ותני ל"ש מן האירוסין ל"ש מן הנשואין ואסיקנא דעולא ס"ל משום תקנת ולד ולא משום בת אחותו ורמי בר חמא הכי ס"ל דאמר כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה וכו' ונ"ל דאין כאן ראיה כלל וכו' והא דמפרש נמי עולא טעמא דברייתא משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה ולא משום בת אחותו דלמא וכו' אי נמי כיון שנותנו לה ע"י שליח תו ליכא למיחש לא לבת אחותו ולא לפירות דקלא אית ליה כדכתיבנא לעיל גבי גטין הבאים ממדה"י ומיהו משום גט ישן איכא דב"ד דייקי בתר קלא אבל אינשי דטלמא לא עכ"ד. עפ"י כל הנז"ל אפשר לישב דעת הגאון ז"ל ואפשר דדעתו ז"ל דכי היכי דגט הניתן ע"י שליח קלא אית ליה ומשום דאין יום הכתי' והנתינה שוים נותנים לב לזכור יום המסיר' וא"צ בו זמן דהא ליכא למיחש לא לפירי ולא לבת אחותו ה"ה בכל גט הניתן על תנאי שתלוי ועומד הוא עד שיתקיים התנאי דודאי מדכר דכירי ונותנים לב לידע באיזה יום נמסר הגט לידה ובפרט בתנאי דאם לא באתי מכאן ועד יב"ח אע"ג דהתנאי הוא בע"פ ולא נכתב בגט וכדברי הגאון ז"ל עכ"פ צריכים הם לידע הני יב"ח מאימת מתחיל מנינייהו וא"כ בכי הא נמי ליכא למיחש לא לפירי ולא לבת אחותו ואין צור' לזמן בגט זה כיון דנותנים לב לידע יום שנמסר הגט לידה אבל משום גט ישן איכא וכמ"ש הרשב"א ז"ל דב"ד דייקי בתר קלא אבל אינשי דעלמא לא וט' דגט ישן הוא פן יאמרו העולם גיטה קודם לבנה והי"ט דנקט הרב ז"ל גט ישן ולא פירי ובת אחותו. אלא דהכא דהוי תנאי דאם לא באתי ואינו מתיחד עמה גם ט' דג"י אזל ליה ומשו"ה אייתר ליה זמן לומר דהוי כמעכשיו דזש"ש מו"ע. ואע"ג דהתוס' כ' דגם בגטין הבאים ממדה"י צריך בהו זמן דע"י הזמן יש לו קול וכו' אפשר שהגאון ז"ל אינו סובר בזה כדעת התוס' אלא יאמר הרב דאה"ן דכל גט הניתן ע"י שליח כיון דאית ליה קלא אם לא כתב בו זמן אינו מעכב דהא ליתנהו להנהו חששות לא לפירי ולא לבת אחותו ומ"ש בש"ס גטין הבאים ממדה"י דמכתבי בניסן אורחא דמילתא נקט דרגילי למיכתב זמן ואה"ן אם לא נכתב כשר כיון דליכא חשש דפירי ובת אחותו כן נר' לישב דעת הגאון ז"ל:

ויותר נלע"ד לישב דעת הגאון ז"ל יותר פשוט והוא דהגאון ז"ל ס"ל כדעת הרשב"א שהביא מרן הב"י בח"מ סי' רנ"ח שקיבל מרבו ז"ל דלא אמרי' זמנו ש"ש מו"ע אלא דוקא אם הוא כתב לו זמן בשטר או שציוה לעדים שיכתבו זמן בשטר ע"כ. וכפי"ז מאי דמדמי בש"ס בהך מתני' דזה גיטך אם מתי להך דר"י דזש"ש מו"ע מוכרחים אנו לומר שציוה לעדים בפירוש שיכתבו לו זמן וכן בהך דרבותינו באם לא באתי מכאן ועד יב"ח והתירוה משום דס"ל כר"י דזש"ש מו"ע מוכרח נמי לומר שציוה לעדי' בפי' שיכתבו זמן. והשתא קאמר הגאון ז"ל דבגיטי לא קיי"ל כר"י דאמר זש"ש מו"ע משום דזמן אצטריך משום גט ישן ר"ל זה הזמן שציוה לעדים לכתוב היה כונתו כדי שיתקיים הגט שאם יעידו אח"כ עדים שראו שנתיחד עמה ידעו שהיחוד היה קודם ולא יפסל הגט ונמצא כדי שיתקיים הגט בקיום התנאי או בהגעת הזמן כנז' לעיל אמר לעדים שיכתבו זמן ולא דלהוי כמעכשיו. אבל הך דתקנו זמן בגטין אינו ענין לכאן דהך תקנתא ב"ד תקנוה ולא מחמת ציווי הבעל אבל כאן אנו דנין על ציווי הבעל שציוה אותם שיכתבו זמן לאיזה תכלית עשה זאת ולפי שהיה מקום לומר שציוה שיכתבו זמן כי היכי דליהוי כמעכשיו דזש"ש מו"ע חדית לן הרב דלא היא דאיכא למימר דזמן איכתיב למלתא אחריתי והיינו משום גט ישן שאם יבואו עדים ויעידו שנתיחד עמה לא יפסל הגט כיון שיש בו זמן ידעו שהיחוד היה קודם נתינת הגט זה היה כונתו של בעל ולא דליהוי כמעכשיו ואה"ן בהתקיים התנאי או בהגעת הזמן יהיה הגט כשר. אבל בההיא דרבותינו דהתירוה לינשא כתב הרב דשפיר אמרי' זש"ש מו"ע דהא זמן משום יחוד ומשום ג"י לא אצטריך דהא אם לא באתי קתני וליכא יחוד וא"כ למאי הלכתא ציוה להם הבעל שיכתבו זמן אל"ו למהוי כמעכשיו ואמרי' זש"ש מו"ע ודו"ק. ודע עוד דמ"ש הגאון דליכא יחוד משום דהא קאמר לה אם לא באתי כונתו ז"ל למ"ש הרמב"ם הב"ד הטור סו' סי' קמ"ד כ' הרמב"ם דוקא אם הוא עמו במדינה ונתן לה גט לאחר זמן חיישינן שמא פייס עד שיאמר נאמנת עלי אבל אם אינו במדינה ואמר ה"ז גיטך אם לא באתי בתוך יב"ח אין חוששין שמא בא בסתם ואם תם הזמן ולא בא ה"ז מגורש' עכ"ד וזה פשוט:

ועלה מן האר"ש דדעת הגאון הרמ"ה ז"ל דבאומר ה"ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד יב"ח אם התנאי הוא בע"פ הוי מגורשת מעכשיו לדעת רבותינו דאמרינן זש"ש מו"ע כיון דהזמן לא אצטריך למידי וכנז' אבל אם הוא כתוב בתוך הגט אינו גט כלל דהא זמן אצטריך לגופי' לאורויי הני יב"ח אימת מתחיל מנינייהו ככל האמור. אכן דא עקא דמצינו להגאון הרמ"ה ז"ל סותר את עצמו שהביא הטור משמו בסי' קמ"ד בהיפך וז"ל הטור ואם לא אמר מעכשיו אלא אם לא באתי בתוך ל"י כ' הרמב"ם שלא חל הגט עד תשלום ל"י לפיכך אם מת בתוך הזמן אינו גט כלל ומתיבמת והראב"ד כ' דהוי גט ומותרת לשוק והרמ"ה חילק וכתב על פה שלא כתב התנאי בגט אינו גט כלל ומתיבמת ואם כתב התנאי בגט הוי ספק חולצת ולא מתיבמ' וכן דעת התוס' שחולצת עכ"ד. וזה תימה גדולה שדבריו הם היפך מן הקצה אל הקצה ממאי דאסיק בחידושיו ולפי דבריו שם אדרבא אם כתוב התנאי בתוך הגט לא הוי גט כלל ומתיבמת דהא זמן לגופיה אצטריך ובכה"ג לא אמר ר"י זש"ש מו"ע ולא רבותינו ובזה כ"ע מודו ואם היה התנאי בע"פ בהא הוי פלוגתא לדעת רבותינו הוי גט אך כבר אמרו שם דלא הודו לו כל סיעתו וגם בסוגיין תריצנן לרבי פשי' ליה לר"ה מספק"ל אי זמן שבשטר מועיל לתנאי שבעל פה וכיון דהוי פלוגתא חולצת ולא מתיבמת וכאן כ' הרב היפך מזה ממש. וכבר העירו הרב ב"ש והרב שע"ה ויתר רבני האחרונים על הרמ"ה ז"ל מדבריו שהביא הטור בח"מ, לדבריו אלו שבאה"ע בחצי הקושיא ותי' מה שתי' ע"ש הנה מלבד שהם לא ראו דברי הרמ"ה אלו במקורן שזכינו אנחנו לראותם וכפי דברים אלו אין מזור לסתירה זו הגדולה והוא היפך מן הקצה אל הקצה. לא זו בלבד אלא אף לפי מה שראו הם ז"ל אין ישובן מספיק כלל דהם ז"ל חתרו לתת ט' למ"ש הרמ"ה ז"ל אם היה התנאי כתוב בגט דהוי ספק וחולצת ולא מתיבמת משום דגבי גטין אזלי' לחומרא וכמו שהאריכו בדבריהם גם בב' התי' שהביא הרב שער"ה ז"ל משם הרב מכתב מאליאו עש"ב. ותימה איך לא נתעוררו במ"ש הרמ"ה דבתנאי שבע"פ אינו גט ומתיבמת דלמה והלא בפי' איתמר בסוגיין דרבותינו דהתירוה לינשא בעל פה איירי אלא דאסיקנא דר"ה ספוקי מספ"ל אי הלכה כותייהו או לא והגם דאמרי' התם דלא הודו לו כל סיעתו מ"מ מאן ספין ומאן רקיע לפסוק הלכה נגד רבותינו ולומר דאינו גט כלל ומתיבמת. אדרבא משום חומרא דגט צריך לחוש ולהחמיר אפי' אי רב הונא הוה פשי' ליה דאין ה' כרבותינו כ"ש השתא דר"ה ספוקי מספק"ל ורבותינו עשו הל' למעשה והתירוה איך ניקום ונעביד דלא כותייהו ונימא דאינו גט ומתיבמת ולכל הפירושים בדברי הרמ"ה ז"ל זו קו' גדולה היא לא ראיתי מי שנתעורר בזה. ואל תשיבני דגם לדעת הראב"ד שהביא הטור דהוי גט ומותרת לשוק דמשמע בכל גוונא בין בתנאי בע"פ בין בכתב ותקשי ליה כי קושיין דהאיכא ר"ה דמספק"ל ואיך מותרת לשוק כי קושיין. הא ליתא דהראב"ד ז"ל סו' דרבותינו דהתירוה משום דסברי דהלכתא כר"י בין בכתב בין בע"פ וסיעתו דלא הודו לו היינו משום דסברי דלית הלכתא כר"י כלל וכיון דרב דבתרא' הוא ורבה בר אבוה דקיבלה מיניה ומסרה לרב הונא ור"ן פסקו הלכתא כר"י א"כ ודאי הלכה כרבותינו ודלא כסיעתו וכיון דרבותינו פשי' להו דהלכתא כר"י גם בבע"פ ועביד עובדא אע"ג דר"ה מספק"ל לא שבקינן פשיטותיי' דרבותי' משום ספיקו דר"ה ומשו"ה פ' דמותרת לשוק. אכן בדעת הרמ"ה ז"ל דליכא למימר הכי ק"ט כנז'. ואי לאו דמסתפי' אמינא דט"ס נפל בדברי הרמ"ה ז"ל שהביא הטור וכן צריך לומר על פה שלא כתב התנאי בגט הוי ספק חולצת ולא מתיבמת ואם כתב התנאי בגט אינו גט כלל ומתיבמ'. ובזה אתו דבריו ממש מכוונים עם מ"ש בחי' דבתנאי דבעל פה הוא דהתירוה רבותינו לינשא ומשום דהזמן שבגט לא אצטרי' למידי וכדברי הרב ז"ל אך כיון שלא הודו לו סיעתו וגם ר"ה מספק"ל משו"ה חולצת ולא מתיבמת דצריך לחוש לב' הסברות ולחומרא אבל אם התנאי נכתב בגט אינו גט כלל ומתיבמת וכדיהיב ט' הרב ז"ל דהאי זמן אצטריך לאורויי הני יב"ח מאימת מתחיל מנינייהו ובזה לא יש מי שאומר זש"ש מו"ע לא רבותינו ולא ר"י וא"כ אפי' ריח הגט אין כאן ומתיבמת וזה נכון. או שנאמר דהרמ"ה ז"ל כאן חזר ממ"ש בחי' והיינו דכבר הוכחנו לעיל שהרמ"ה ז"ל תי' ב' תירוצים לקו' הרי"ף והראשונים ז"ל שהקשו דרב אדרב תי' א' תירץ כשיטת כל הראשונים ז"ל דלרווחא דמלתא תקין ולעולם ה' כר"י אפי' בגטין ואע"ג דזמן לגופיה אצטריך ובתי' הב' חדית לן הרב ז"ל דבמידי דאצטריך הזמן לגופיה כגון גטין לא אמרי' זש"ש מו"ע וכתבנו בעניותין לעיל דמה שסיים הרמ"ה וכ' דה"ה בממון באומר שדי נתונה לך לאחר ל"י לא אמרי' זש"ש מו"ע משום דהזמן אצטריך לגופיה הנה נשען הרב ז"ל על התי' הב' והוא היפך מתי' הא' והשתא נאמר דמ"ש הטור בשם הרמ"ה כאן באה"ע הוא דהדר ביה הגאון ותפס כתי' הא' דלרווחא דמילתא אתקין רב בגיטי ומן הדין אפי' אצטריך הזמן לאורויי מידי אחרינ' אמרי' זש"ש מו"ע ואמטו"ל כתב דאם כתב התנאי בגט הוי ספק ונמצא דדברי הרמ"ה שהביא הטור בח"מ בסתם בלי חולק איתנהו בחזרה כאן באה"ע והי"ט דשם תפס כתי' השני וכאן תפס כתי' הא' והוא שיטת רב הפוס' כמו שנבאר לקמן בע"ה:

אלא דעדיין ק' לשמוע מ"ש דאם היה התנאי בעל פה דאינו גט כלל ומתיבמת כמו שהקשינו לעיל דהא רבותינו התירוה לינשא. ואפשר לישב לזה דהגאון ז"ל השתא דהדר ביה ותפס כתי' הראשון וכשיטת כל הראשונים ז"ל סובר עוד כדעת התוספות בגטין ד' ע"ו ע"ב ד"ה ולא הודו לו כל סיעתו שכ' וז"ל אין להוכיח מכאן דאין ה' כר"י אע"ג דרב פ' כותיה משום דר' יוחנן קאמר הכא לא הודו לו כל סיעתו ורב ור"י ה' כר"י. דהא ר"י גופיה יכול לסבור כר' יוסי או שמא דוקא הכא דבע"פ לא ס' כר' יוסי עכ"ד והרשב"א ז"ל בחי' לשם כ' וז"ל אפשר דלא קייל"ן כר' יוסי מדקאמר רב לאפוקי מדר"י ומדפסק רב כר"י אין ראיה דאיכא למימר דהיינו דוקא בכתב אבל לא בע"פ כן כ' ר"י בעל התוספות ז"ל. והרמב"ן כתב כיון דאשכחן לר' יוחנן דפליג ואמר חלוקים עליו חביריו וכו' אנן ודאי עבדינן כותיה ואפי' תימא דרב ור"י פליגי אי ה' כר' יוסי או לא אנן כר' יוחנן עבדי' דכל רב ור"י הלכה כר' יוחנן. והרמב"ם כ' שאינו גט כלל ומתיבמת נר' שהוא מפרש שאינו גט כלל וכר"י דאמר לא הודו לו ולומר שחלוקין עליו חביריו לגבי גטין עכ"ד הרשב"א ז"ל. נמצינו למדין דג' שיטות יש בדבר דעת התוס' דר' יוחנן דאמר לא הודו לו כל סיעתו הי"ד בבע"פ אבל בכתב מודי ר"י לרב. ודעת ר"י בעל התוס' חילק לקו' שהיק' כל הראשו' דרב אדרב הוא ז"ל תירץ בין בכתב לבע"פ. ודעת הרמב"ן והרמב"ם הוא דקייל"ן כר' יוחנן ודלא כרב ואינו גט כלל ובזה נבא לישב דעת הגאון דתפס הדרך הממוצע והכריע בין הדיעות הנ"ל ומשו"ה כ' דאם היה התנאי בע"פ יש לסמוך לעשות היפך רבותינו ולומר שאינו גט כלל מכמה טעמי אי משום דלא הודו לו כל סיעתו. ואי משום דיש לו' כדעת התוס' דר' יוחנן בע"פ קאמר דלא הודו לו והלכתא כר' יוחנן אפי' לגבי רב. אי משום דיש לו' דרב גופי' הכי סבירא ליה וכחי' ר"י בעל התוס' לקו' דרב אדרב ונמצאו רב ור' יוחנן בחדא שיטה דבבע"פ לא אמרי' זש"ש מו"ע וגם כל סיעתו דלא הודו לו א"כ יש על מה לסמוך לעשות מעשה דלא כרבותינו והוא במקצת הסברא של הרמב"ן והרמב"ם שכ' דה' כר' יוחנן ואפי' בכתב ודלא כרב. אבל אם נכתב התנאי בגט כ' דהוי ספק דאפשר דר' יוחנן פליג ארב וה' כר"י וכדעת הרמב"ן והרשב"א. ואפשר לומר בהיפך דהא רב הונא נמי דבתראה הוא פ' כרב ומשמע מפשט הסוגיא דד' ע"ב דמודה ר"ה אם היה התנא בכתב דה' כר"י דזש"ש מו"ע ודלא כר' יוחנן ואפשר יש לתפוס כותיה דגם הוא בתראה הוא. או שמא נחלק כחי' התוס' דגם ר' יוחנן לא אמר אלא בע"פ אבל בכתב מודה ומסייע ליה חי' ר"י בעל התוס' דזהו בעצמו התירוץ לסתירת רב אדרב ע"כ אלין דהוו אין מקום להקל בבכתב ופ' דהוי ס' וחולצת ולא מתיבמת ונמצא הדר ביה הגאון ז"ל וכאן תפס כתי' הא' וכשי' כל הראשונים ז"ל היפך ממה שהביא הטור בח"מ משמו והי"ט דשם מסתמיך ואזיל אתי' בתרא שכ' בחידושיו וכ' חזר בו ותפס כתי' הא' זה נר' לישב דעת הגאון ז"נ מדוחק:

לכל הדברות ולכל האמירות עתה אשר נגלו לעינינו דברי הגאון הרמ"ה ז"ל וטעמו ונימוקו הנה מקום אתנו להוכיח בבירור שיחיד הוא הגאון בסברא זו וכל הראשונים זלה"ה חולקים עליו דהנה כתבנו והוכחנו בעניותין לעיל דהגאון ז"ל לא המציא חילוק זה אלא עפ"י תירוץ השני שתי' לקו' הרי"ף שהיק' דרב אדרב ובתי' הב' תי' דבגטין לא אמרי' זש"ש מו"ע משום דזמן לגופיה אצטריך דאילו לתי' הראשון שתי' דלרווחא דמילתא הוא ומשום חומ' דגטין צריך לצאת י"ח כל הדיעות ה"ן נסתר חילוקו זה דהא בגטין אצטריך זמן לגופיה כדכתב הרב ז"ל ואפי"ה אמרי' זמנו ש"ש מו"ע לולי משום חומרא ולכתחילה לרווחא דמילתא ונמצא הגאון ז"ל תפס להלכה כתי' בתרא ואנן חזינן לכל הראשוני' ז"ל דנקטו היפך הגאון ותפסו כתי' קמא. ותחי' נזכיר דברי הראשונים ז"ל אשר כבר הובאו ביתה יוסף ואח"כ נוסיף עוד כמה מרבוואתא קמאי שלא זכרם מרן הב"י ז"ל הנה רשב"ם בפ' י"ן כ' והלכה כר"י ואע"ג דאמרי' אתקין רב בגטין וכו' לאפוקי מדר"י וכו' לרווחא דמילתא משום חומרא דעריות וכ"כ הגאונים וכו' עכ"ד. וכ"כ רש"י ז"ל בגטין ד' פ"ז סו' ע"ב אתקין רב וכו' לאפוקי מדר"י וכו' ואע"ג דקייל"ן כר"י בעינן לאפוקי נפשין מפלוגתא שיצא הדבר בהיתר ולא יצא שם פיסול אמשפחות ישראל ע"כ. וכ"כ התוס' בסוגיין ד"ה הכי אמר רב ה' כר"י והא דאתקין רב מן יומא דנן וכו' היינו לשופרא דשטרא ע"כ. והרשב"א ז"ל בחי' סוף פ' מי שאחזו כ' שכן כ' ר"ת ז"ל והרז"ה ז"ל ע"ש וכן הוא דעתו ז"ל ע"ש והרי"ף ז"ל בפ' י"ן כתב תחילה כס' הגאונים דשאני גטין דאיסו' הוא ובעי' למיעבד לרווחא דמילתא וכ' וט' דמסתבר הוא ואח"ך כתב ורב נחשון גאון פליג ואמר הכי נהיגי במתיבתא כר' יאודה אפי' בממון כתקנת רב בגטין עכ"ד ובפ' מי שאחזו כתב וה' כרבנן וכ' הר"ן ז"ל דמ"ש ה' כרבנן לא שמתיבמת דהא קייל"ן ה' כר"י אלא לומר דבגטין דאיסו' הוי חוששין לס' רבנן ודלא כר"י עש"ב וכן דעת הר"ן ז"ל שם. וכן כתב הרא"ש ז"ל בפ' המגרש סוף סי' ד' שכ' וז"ל מן יומא דנן לאפוקי מדר"י ואע"ג דהלכתא כר"י תיקנו לכתבו משום שופרא דשטרא משום ב"ד טועים עכ"ד. אלה הם הראשוני' הנגלים זלה"ה קצתם זכרם רבינו הב"י ז"ל. ואוסיפ' לך עוד כהנה מגדולי הראשונים אשר לא זכרם רבינו הב"י וגדולי האחרונים ז"ל ומצאתים אחר החיפוש. כ' העיטור ז"ל במאמר גטין בד' י"ד ע"ד מן הספר וז"ל מן יומא דנן לאפוקי מדר"י כ' ר"ת לאו משום דדחינן דברי ר"י דהא איהו אמר ה' כר"י והגאונים נהגו כר"י דאפי' בשטרות צריך לכתוב מן יומא דנן ורב נחשון אמר נהיגי במתיבתא כר"י כתקנת רב בגטין ומסתברא בין בממונא בין באיסור' ה' כר"י אבל בגטין הוא דאתקון רבנן ולא פסלי' לשטרות עכ"ד. ובמאמר שכיב מרע בד' צ"ו ע"ב מהספר כ' עוד ז"ל ופ' רבינו ה' כר"י ודוקא בממונא אבל בגטין דאיסו' אתקין רב מן יומא דנן ולעלם. ור"ן אמר נהיגי במתיבתא וכו'. ור"ח שאני בין ממונא לגט דאיסו' עכ"ד, וראב"ן ז"ל במס' גטין והוא בד' קל"ח מהספר סוף ע"ד וקל"ט ריש ע"א כ' וז"ל וה' כר"י שאמר זמנו של גט מוכיח עליו דמהיום נכתב הגט דאמר רב ה' כר"א ואי ק' הא אמרינן אתקין רב בגיטי וכו' וק' דרב אדרב תריץ ודאי ה' כר"י דזמנו מו"ע והא דאתקין רב בגיטי לרווחא בעלמא משום שופרא דשטרא משום דזמנין כתב לה גט בניסן וגירשה ואינסיבה בתמוז ואתי בע בתשרי ומערער ואמר אע"ג דזמן הגט בניסן הכי אמרי לך לא תתגרשי בו עד תשרי ופסיל ליה לגט ותקין למיכתב מן יומא דנן דתו לא מצי פסיל ליה. ומדרב נחשון גאון אמר דהי רר רבנן בתראי ואיתא בידו דלכתחילה עבדינן כר' יאודה דאמר צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה כאידך פירקין מן יומא דנן לאפוקי מדר"י הילכך בין אמר לה בשעת נתינת הגט זה גיטך מהיום אם מתי מעכשיו אם מת בין לא אמר לה מהיום ומעכשיו הוי גט מהיום דזמנו של גט שנכתב מהיום מוכיח דגט מהיום הוא עכ"ד. (עיניך לנוכח יביטו דדעת ראב"ן ז"ל כדעת הראב"ד שהביא הרשב"א והטור משמו דהוי גט ומותרת לשוק והיינו כדעת ראב"ן ז"ל שמפורש בדבריו שאינו גט כלל ואח"ך כ' אבל אם אמר זה גיטך כשאמות או לאחר מיתה מספ"ל אי תנאה הוי אי חזרה הוי וחולצת ולא מתיבמת ע"כ אלמא דרישא דאמר הוי גט ר"ל הוי גט ומותרת לשוק. ודע דמ"ש הטור והרשב"א משם הראב"ד כן מבואר בס' תמים דעים להראב"ד בהשגותיו על הרי"ף סוף פ' מי שאחזו ע"ש בדבריו ודו"ק בהם אעפ"י שיש בהם איזה ט' הניכר מ"מ מבוארים דבריו שמשיג על הרי"ף שאמר בפ' מי שאחזו וה' כרבנן דלמה אי משום מ"ש הוא עצמו פ' י"ן דקשיא דרב אדרב ותי' בשם איכא מרבוואתא דשאני ממונא מאיסו' וגבי ממונא עבדי' עובדא כר"י וגבי איסו' כרבנן אכתי ק' לשיטתו דהו"ל למיעבד לחומרא לא לפסוק כרבנן דאינו גט כלל ומתיבמת והיינו כקו' הר"ן ז"ל שהיק' על הרי"ף ולזה כתב הראב"ד לא איריא וכו' דו"ק בדבריו ותמצא כונתו מבוארת דל"ק דרב אדרב דגבי גט פ' רב למיעבד לכתחי' כר' יאודה לאפוקי מדר"י ומשום חששא דבר פלוגתיה וכו' ופליג על הרי"ף ולעולם דעתו דה' כר"י בגטין כמ"ש משמו הרשב"א והטור. הארכתי בזה לפי שראיתי באיזה ספר מרבני האחרונים שכ' שהראב"ד בתמים דעים כ' היפך ממ"ש הרשב"א והטור בשמו ולא דק בכונת דבריו והאמת שכונתו להקשות על הרי"ף ז"ל וגם לחלוק עליו כמ"ש המעיין. איך שיהיה דעת ראב"ן מבואר כדעת הראב"ד. וכן נר' דעת העיטור שכתבתי למעלה שכ' ולא פסלינן לשטרות ונמצא ס' הראב"ד לאו יחידאה היא ונ"מ לענין דינא ע' ש"ע סי' קמ"ג ס' ב' ואין כאן מקום להאריך). ובד' קל"ט ע"א כ' עוד אתקין רב מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדר"י אע"ג דהלכתא כר"י לרווחא דעלמא תקין ע"כ. ובחידושיו לבתרא והוא בד' ק"ח מן הספר ע"א כ' ז"ל ר"י אומר אין צריך מהיום דזמנו ש"ש שכותב ביום פ' בירח פ' בשנת פ' מוכיח שהקנה לו הגוף מהיום ופירי לאחר מיתה וה' כר' יוסי בין בשטרות בין בגטין עכ"ד. הנה בג' מקומות כ' הרב ראב"ן ז"ל דהלכתא כר"י בגטין והך דאתקין רב הוא לרווחא דמילתא. והאגודה ז"ל פ' מי שאחזו סי' קכ"ז כ' עלה דמתני' דזה גיטך אם מתי ה' כר"י דאמר זמנו ש"ש מו"ע והא דאמרי' מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדר"י לשופרא דשטרא הוא עכ"ד. וכ' עוד בחי' בתרא פ' י"ן סי' קע"ח ז"ל ר"י ס' זש"ש מו"ע והלכה כמותו וכתב ראבי"ה בשם זקינו דה' כר"י בין בשטרו' בין בגט וכן כתב המיימוני (תימא הוא זה שכ' כן בשם הרמב"ם וברמב"ם מבואר להיפך כנז"ל בשם הה"מ) אבל האלפס ור"ח פסקו כר"י בשטרות וכר' יאודה בגט לחומרא עכ"ד. והריטב"א ז"ל בחי' גטין על ד' ע"ו כ' וז"ל וה' כר"י ואע"ג דרב תקין בגטין מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדר"י ליכא למימר דרב לא ס"ל כר"י בגטין אלא לרווחא דמילתא הוא דתקין הכי לחוש לבר פלוגתייהו דר"י עכ"ד.

הראת לדעת דכל הראשונים ז"ל קיימי בחדא שיטה ה"ה רש"י ורשב"ם והתוס' ור"ת ור"ח והגאונים שהביא הרי"ף ז"ל והרז"ה והרשב"א והר"ן והרא"ש והעיטר וראב"ן וראבי"ה בשם זקינו והאגודה והריטב"א כולם זלה"ה אעפ"י שלא פסקו כר"י בגטין אמור רבנן בטעמא דמשום חומרא דגט נגעו בה וכתי' קמא דהרמ"ה ז"ל ומכ"ש לדעת הראב"ד ודעימיה דפוסק כר"י לגמרי ואפי' בגטין והוי גט ומותרת לשוק. וכ"ז דלא כתי' בתרא דהרמ"ה אלמא אע"ג דזמן בגט איצטריך לגופיה אי לאו משום חומרא דגט אמרי' זש"ש מו"ע ודלא כחי' הב' של הרמ"ה ז"ל. ובדעת הרי"ף ז"ל חזינא כפי מה שהשיג עליו הראב"ד ז"ל משמע דהבין בדעתו דאינו גט כלל ומתיבמת אלא שהיק' עליו דלמה לכל הפחות היל"ל דספיקא הוי לפי שיטתו שכתב פ' י"ן לחלק בין ממונא לאיסורא. והר"ן ז"ל צידד ב' צדדין בדעת הרי"ף או שנאמר דמ"ש והלכתא כרבנן ר"ל לענין להצריכה חליצה לא שתתיבם או שסמך כאן על דברי רב נחשון שכ' דאין ה' כר"י אפי' בממון סוף סוף ס' הרי"ף אינה כס' הגאון הרמ"ה ז"ל ונשאר הוא ז"ל יחיד בסברא זו גם ס' ר"ן גאון ז"ל רחוקה מס' הרמ"ה דלפי מה שהבין הרי"ף בס' ר"ן גם בממון פוסק כר' יאודה ודע שמדברי העיטור וראב"ן שהבאתי למעלה מריהטת לישנייהו נראה דהגאונים ור"ן ז"ל שוים הם דמטעם תקנה הוא שאמר רב ולא מדינא ודו"ק בדבריהם משמע שלא הבינו בדברי ר"ן ז"ל כמו שהבין הרי"ף ז"ל. איך שיהיה גם ס' ר"ן איננה מסכמת עם ס' הרמ"ה. גם מה שתי' הגאון הרמ"ה ז"ל בסו"ד כד קשיתיה ההיא דרבותינו ולחלק יצא עפ"י יסוד של התי' הב' כנז"ל דהך דרבותינו איירי בתנאי דבעל פה דוקא ומשו"ה התירוה משום דזמן לא אצטריך לגופיה דהא סמיך אסהדי ככל אשר הארכנו לעיל אלמא לדעתו בתנאי דבע"פ הוי גט ומשום דזש"ש מ"ע ואילו בכתב לא הוי גט כלל משום דזמן אצטריך לגופיה. גם בזה סברתו ז"ל יחידא' היא ובהדיא כ' התוס' שהבאנו לעיל ד"ה ולא הודו לו דאין להוכיח מדאמר ר' יוחנן לא הודו לו דאין ה' כר"י דדלמא דוקא בע"פ לא הודו לו אבל בכתב הלכה כר"י והרשב"א שכ' דבריו לעיל כ' בשם ר"י בעל התוס' דמאי דאתקין רב מן יומא דנן היינו בע"פ ומ"ש רב ה' כר' יוסי היינו בכתב ע"כ ואע"ג דכ' כן בלשון אפשר מ"מ מתבאר מדבריהם דיותר קרוב לומר דה' כר"י בגטין אם התנאי הוא בכתב יותר מאם הוא בע"פ וזה היפך דברי הגאון ממש. גם הריטב"א ז"ל שהב"ד לעיל בהדיא כתב והלכתא כר"י בין בכתב בין בע"פ וכ' שכן רש"י ותוספות והראב"ד ע"ש הרי להדיא היפך ס' הגאון ז"ל. גם שאר הראשונים ז"ל שהב"ד לעיל מדסתמו ולא חילקו אין ס' דלא שאני להו בין בכתב לבע"פ ודלא כהגאון ז"ל ונשאר הגאון ז"ל יחיד בסברא זו כנז"ל. (אה"נ ס"ט ע' למהרח"פ ז"ל בס' חוקות החיים סי' נ"א מה שהאריך בענין זה יע"ש) הנלע"ד כתבתי וצויי"מ זעירא מאנשי ירושת"ו

אענ"ה ס"ט

הלכות שטרות

סימן ב

שאלה הוה עובדא בראובן שלוה משמעון סך מה וקיבל על עצמו להתדיין בעש"ג וזה צוסח הקבלה להיות כי אני הצעיר הח"מ נטלתי וקבלתי מיד פ' סך כו"ך ועלו ובאו לידי במושלם עספ"א וכבר נכתב ונחתם שטר מכר שע"ח פ' וב' בתים וגו' כמבואר בשטר הנז'. ויען וביען חייב אני לאיזה בע"ח גוים ויש לי עסק עם איזה אנשים מעם אחר והכריח אותי השר הקונסול יר"ה שאלוה מעות כדי שאוכל ללכת לעיר פ' בשביל עסקי ולא מצאתי ליקח מעות משום ב"נ כי אם עד שיהיה חזק בחובי בין בד"י ובין בעש"ג דין גרמא כי הוכרח פ' הנז' לכתוב המכר הנז' ע"י השר הקונסול יר"ה בקאנג'יליריאה. ומו"מ בסיבת עשויה הנז' ולא ח"ו לעבור על ד"ת חלילה לנו אלא לקיים האמת במה שהוא אמת מו"מ קבלתי עלי ס' הרא"ש ז"ל בתשו' דס"ל דבדבר שאינו חייב בד"י יכול לקבל עליו לילך בערכאות לדון ובכן מו"מ קבלתי עלי סברתו כאילו היא הלמ"מ ככל תנאי שבממון לקיים כל דבר ומו"מ הרשות נתונה ביד פ' שילך כשירצה להתדיין בפני איזה שררה שירצה לקיים המכר הנז' בידו וכל מין הוצאו' אשר יצטרך להוציא עלי דידי ליהדר לפרוע בידם וביד ב"כ ע"ס פ"א ובנאמנות גו"ש שהאמנתים להנז' בלתי שבועה בענין ההוצאות הנז' ולהיות אמו"ץ ח"ש וגו' והשו"ב וקיים עכ"ל הקבלה עתה לשאול הגיע שמעון המלוה אי מהני ליה שטר קבלה דנא ושפיר ואריך לילך להתדיין עם ראובן בפני ערכאות ש"ג מבלי שיקריב את משפטו לפני דייני ישראל או לא:

תשובה השאלה המוצגת לפנינו צריכה בדיקה וחקירת חכם וצריך להתבונן בה יפה יפה בעיקרן של דברים ושורשן ומשם יפרדו והיו לארבעה ראשים. הראש האחד חקור דבר בנוסח שטר הקבלה כי בא כספר החתום שהוא אומר שקיבל עליו סברת הרא"ש שהתיר לילך בערכאותיהם וכל בתר איפכא קחזינא דהרא"ש אדרבא הוא האוסר והרב בעה"ת הוא המתיר כמבואר בדברי הטור ח"מ סי' כ"ו ויתבאר היטב לפנינו בס"ד הרי לך טעות גדול בשטר הנז'. הראש השני צריך לדקדק בשטר הנז' אם יש בו מועיל יען אין בו קנין ולנו לדעת אי מהני קבלתו מבלי קנין או לא. הראש הג' פונה קדים למען דעת עיקר הדין אי מהני קבלה כזאת או לא כאשר שאל השואל בשאלתו. הראש הד' הוא הסובב לידע ולהודיע אף אם נניח דקבלה כזאת עביד ומהני מ"מ לנו עתה דקבלנו הוראותיו של מרן ב"י זלה"ה ומרן ז"ל בשה"ע שם ס' ג' פ' דאפי' קיבל עליו בקנין אסור לילך לדון בפניהם וא"כ צריך לדעת אי מהני קבלה נגד פ' מרן ז"ל או לא:

וחלקי ה' אני אענ"ה ואפנה על ימין אל הראש הראשון להבין ולהשכיל את כל דברי שטר הקבלה אשר המה סתומים וחתומים ואין בהם תבונה ואען ואומר שורשא דהאי מילתא פלוגתא דבעה"ת והרא"ש ז"ל הובא בטור סי' כ"ו ז"ל כ' בעה"ת לוה שקיבל על עצמו בקנין לילך עם המלוה לדון בדיני גוים אם יש זכות למלוה בכך שיכול לזכות בדיניהם ולא בד"י אין הלוה יכול לחזור בו שאין אחר קנין כלום וגו' אבל א"א הרא"ש ז"ל כ' אעפ"י שכתוב בשטר לדון בדיני האומות אין בכלל זה שלא ישמט שאין הכונה בזה אלא שאם הוא אלם ולא ציית דינא שמקבל על עצמו שיכריחהו בדיני האומות אבל לא שיעבור על ד"ת ע"כ ולקמן בע"ה נרחיב הדברים מה שיש לישא וליתן בדבריהם הצ"ל עיניך הרואות דאדרבא הרא"ש ז"ל מר ניהו האוסר לדון בפניהם אפי' במקבל עליו ובעה"ת ז"ל הוא המתיר וא"כ האי שטרא דנ"ד לכאורה לא חלו בו ידים כי הוא מביא מעשה לסתור דבפירושא אומר ומתנה ומקבל עליו שילך המלוה לדון בעש"ג לכשירצה וגם מחייב עצמו בכל ההוצאו' ואומר שמקבל עליו ס' הרא"ש דהויא תברתיה והיה מקום לומר דהרי זה דומה למה שפ' מרן סי' מ"ב ס' ה' דאם כתוב בשטר מאה שהם מאתים או מאתים שהם מאה אינו גובה אלא מאה דיד בעל השטר עה"ת וה"ן כיון שתחי' כ' שקיבל עליו סברת הרא"ש האוסר ותכ"ד אמר שבדבר שאינו זוכה בד"י יכול לילך בעש"ג דהיא סברת בעה"ת המתיר יד בעה"ש עה"ת ולא יוכל לילך לעש"ג אלא עד שיהיה אלם ולא ציית דינא ע"ד שכתב הרא"ש שאנו מפרשים דבריו שמה שכתב בין בד"י בין בעש"ג ר"ל אם יהיה אלם. אך יש לדחות זה שהרי פ' מרן שם ס' ט' דלא אמרי' יד בעה"ש עה"ת אלא כשאין השטר מתבטל לגמרי אבל בדבר שהשטר בטל בו לא וה"ן אם נפרש כונתו שאינו מרשהו אלא לכשיהיה אלם יתבטל השטר לגמרי דמה צורך לחיובו זה בשטר והלא בלא"ה דינא הכי דמי שהוא אלם ולא ציית לדינא ב"ד כותבין עליו אדרכתא והולך ודן בעש"ג וכדכתב בעה"ת ופ' מרן וא"כ נמצא אם הוא אלם אין צורך לשטר זה ומתבטל השטר ובכי הא לא אמרי' יד בעה"ש עה"ת ונתפוס הלשון האחרון שכ' שאם אינו זוכה בד"י שיכול לילך בעש"ג והיא ס' בעה"ת ז"ל אבל אין זו דחיה דאי הכי על הרא"ש גופיה תקשי איך כ' דמפרשינן דבריו מ"ש בין בד"י בין בעש"ג לכשיהיה אלם ותקשי ליה דא"כ מתבטל השטר לגמרי דדבר זה אין צורך לאומרו אלא ודאי דכונת הרא"ש לומר דתיכף כשיתדיינו לפני דייני ישראל ולא ישמע לקול מורים אזי תיכף ילך לעש"ג בלי שיצטרך ליקח רשות מדייני ישראל ואהני מיהא האי שטרא דאי לאו האי תנאה לא היה יכול לילך עד שיתנו לו רשות וכמ"ש המרדכי והגמ"י הב"ד רבינו הב"י ז"ל שם סי' כ"ו דאין מותר לילך לפני גוים אלא א"כ יתירו לו ב"ד של ישר' או ראשי הקהל ע"ש וכ"כ הרב ראש יוסף ז"ל דכוותא בנ"ד דאינו מתבטל השטר לגמרי אמרי' דהוי כמנה שהם מאתים דיד בעה"ש עה"ת ואינו יכול לילך לפני עש"ג אלא אחר שיתדיינו בד"י ויהיה אלם ולא ציית דינא. ועדיין יש לצדד דע"כ לא כ' המרדכי דבעי נטילת רשות מב"ד אלא דוקא בסרבן שלא נודע שהוא חייב בודאי וצריך דעת ב"ד אבל בהלואה שהוא חוב ברור אין צורך רשות וכ"כ הרב ברכות המים ד' ק"ס ע"ב ע"ש וא"כ עדיין י"ל דמתבטל השטר לגמרי ויש לדחות:

ואמנם מצד אחר יש פנים לומר בנ"ד דקיבל עליו ס' בעה"ת ז"ל ולא אמרי' בזה יד בעה"ש עה"ת שהרי כ' רי"ו הב"ד מרן בב"י ז"ל סוף סי' ע"א ובש"ע שם ז"ל כלל גדול בידינו שאין הולכין בשטרות אחר הלשון הכ' בשטר אלא אחר הכונה גם הרשב"א ז"ל בב' תשו' הביאם הרב"י סי' מ"ב מחו' ה' כ' שאין הולכין בשטרות אלא אחר כונת השומעים אפי' שיהיה ליפוי כח לבעל השטר ועיין להרב דרכי נועם חח"מ סי' מ' (דרנ"ו ע"ב) הוכיח ג"כ מתשו' הרשב"א דמשכן בית תחתית ועליות וכ' בשטר עד סוף עליתה ופ' דכל העליות בכלל משום דהאי לישנא משמע יותר דקאי על כל העליות אף דאם נרצה להדחק יש לפרשו באופן שלא השכיר אלא עליה אחת אבל ריהטא דלישנא דשטרא לא משמע כן ע"ש והרב בנדונו פסק ג"כ דאזלי' בתר משמעות לשון השטר אף ליפוי כחו וילמד סתום מענינו, של שטר ולא מפרשינן פירושים דחוקים לגרועי כח בעל השטר ע"ש וכ"כ מהריק"ש בסי' מ"ב ולח"ר סי' קי"ג והגו"ר חח"מ כ' ג' סי' ד' עש"ב ועיין להרב פמ"א ח"ב סי' ג' (ד"פ ע"ג) הביא דברי רי"ו הנז' וז"ל כ' הרשב"א בתשו' הביאה רי"ו נתיב כ"ג ח"י ז"ל כ' הרשב"א אעפ"י שכתב לה בכתובה שתגבה האשה בין בחייו בין כמותו ואפי' בשלו' ודאי יראה שאין נזקקין לדינא ואין מגבין אותה בחיי הבעל כלל דלא כתב לה אלא כדי שיהיה קיום וחוזק וכלל גדול בידינו דכל תנאי שאדם מתנה שאין להלך אחר לשון הכתוב אלא אחר הכונה לבד וראיה וכו' עכ"ל רי"ו וסיים הרב פמ"א ז"ל וכ' ואם התם שכתוב בשטר שתגבה בין בחייו בין במותו כ' הרב שאין לילך אחר הלשון אלא אחר הכונה אעפ"י שהוא היפך הלשון כ"ש בנ"ד וגו' ע"ש הנך רואה דסבר לה מר בעד הרשב"א ורי"ו דהולכין אחר הכונה אף כשהוא היפך הלשון. וכ"כ בח"א סי' ך' (דנ"ג ע"א) וע' מ"ץ ח"ב סי' ג"ן ובתשו' מעשה חייא סי' י"ח וע' תשו' חוות יאיר סי' פ' ועיין קה"י בלשון ב"א אות תשנ"ד. וגדולה מזו כ' מהרד"ך בית ט' חדר ז' ז"ל היכא דאנו מבינים כונת הגט והשטר אף שאנו רואים שהוא כתוב בדרך אחרת יש לנו לתלותו לטעות הסופר ואף שטעה הסופר הגט או השטר כשר וכדמוכח וגו' כ"ש בנ"ד דהשטר מוכיח מתוכו דטעות סופר הוא דפשי' דכשר ע"ש בד"ק באורך ובכן אף אנן נמי בנ"ד דכיון דלשון שטר הקבלה מוכיח שקיבל עליו ס' הרב בעה"ת ז"ל הן מההצעות שהציע תחי' בדבריו ואמר שלא מצא מי שילוה לו כי עד שיהא חזק בחובו בין בדיני ישר' בין בדיני אוה"ע ושהוצרך לכתוב השטרות בפני הקונסול והן ממה שכתוב אחר כך הרשות נתונה ביד פ' שילך כשירצה להתדיין בפני איזה שררה שירצה הנה ריהטת כל זה הלשון מוכיח שלגמרי הרשהו שילך להתדיין בפני עש"ג מבלי שילך לד"י כלל וכ"ז מסייע לאותו הלשון שכתוב דס"ל דבדבר שאינו חייב בד"י שיוכל לילך לפני אוה"ע וא"כ נאמר שמה שכתוב ס' הרא"ש הוא טעות הסופר ובמקום שהיה רוצה לכתוב קבלתי עלי סברת בעה"ת כ' ס' הרא"ש כי הכל ממקור אחד חוצב מדברי הטור שהביא ס' בעה"ת המתיר וס' הרא"ש האוסר ועבידי אינשי דטעו בהכי והוא טעות הניכר שהסופר שנתחכם לכתוב שטר כזה ולעשותו באופן המועיל עיין בדברי הטור ובמקום שהי"ל לכתוב ס' בעה"ת כ' ס' הרא"ש. ואעפ"י שאם נרצה לדחוק עצמינו לישב כל אותם הלשונות שבשטר ונעמיס עליהם פירושים זרים ודחוקים יוכלו לסבול ויתהפך כונתם לנטות לסברת הרא"ש ז"ל מ"מ לכל ישר הולך ריהט' דהני לישני הכי מוכחי כס' בעה"ת ולשומעים ינעם וכבר כ' הרב ד"ן דהרשב"א ז"ל בתשו' המשכונא היה יכול להעמיס בדברי השטר פירוש אחר אבל בתר כונת השומעי' אזלינן ה"נ בנ"ד כונת השטר גלויה ומפורסמת דס' בעה"ת ז"ל הוא דקביל עליה ומ"ש ס' הרא"ש הוא ט"ס ועיין בדברי המרדכי הביאם מרן הב"י סי' מ"ג בשטר שהיה כתוב בד' בשבת כ"ב תשרי וגו' והיה יום ח' עצרת דכשר דתלינן בט"ס וע' מה שציין שם בד"מ דבכל ד"מ תלינן בטעות ושזהו דעת רש"י והרי"ף והרמב"ם ופ' בש"ע ס' ה' ואם יקשה לך מתשו' הרשב"א שהביא הרב ב"י תיכף אח"ז שטר מתנה שכתוב ש' נ"ז והיה צ"ל נ"ח וכתוב חתני ועדיין לא היה חתנו דפסול ופ' ג"כ מרן ס' ט' כבר חי' הסמ"ע דהתם ניכר מתוכו והכא אינו ניכר מתוכו ועוד חי' ב' דמדין קנס נגעו בה מטעם שטר מוקדם ע"ש. וגדולה מזו כתב מהראנ"ח בתשו' ח"א סי' ק"י דבא לידו תשו' רשב"א באורך ובפי' כתב דממלת חתנו אינו מוכיח מתוכו דאפשר דקרי ליה חתנו בש' נ"ה שהיה ארוס וע' עוד למהראנ"ח ז"ל שם שכ' דלאו דוקא בקביעא דירחא תלינן בטעות אלא ה"ה בהבנת הענין והביא תשו' הרא"ש דשליחו' הולכה לר"י ור"י לר"ש וא"ל וכשיגיע הגט מידך לידו תהא מגורשת דלא אמרי' דחזרה הוי משליח הולכה לשליח קבלה אלא תלינן דהסופר טעה ע"ש ודוק היטב בדברי הרב ז"ל בנדונו שכ' דהיכא דהטעות מוכיח מתוכו תלינן ודאי בטעות כ"ש בנ"ד דכל עיקר השטר לא נעשה אלא על פטירתו של זה וגו' ע"ש ועיין פרי הארץ ח"א סי' ג' דח"מ וכ"כ הר' פ"מ בשניות ד' קל"ז. ובכן דון מינה לנ"ד כי כל עצמו של השטר לא בא אלא לקבל על עצמו ס' המתיר לילך בעש"ג דשפיר מצינא למימר דתיבת הרא"ש הוא ט"ס ומוכיח מתוכו כדכתיבנא וודאי ס' בעה"ת ז"ל קביל עליה. ואם כן שטרא דנא נהיר ובהיר.

אלא דעדיין הלב מהסס קצת בזה ונוסף גם הוא דעומד קצת לנגדנו ס' הרב מהריק"ש ז"ל בסי' ס"א שכ' ז"ל כל תנאי שהוא היפך הדין ראוי שיהא מפורש מאד בלשון השטר ובאופן שיובן שכך קבלו עליהם המתנים ואם אפשר לפרש הלשון באופן שלא יהיה כנגד הדין ראוי ומחוייב לפרשו כן עכ"ד וא"כ בנ"ד שיש לומר ב' פנים בכונת השטר הנ"ל הא' שנדמה נ"ד לדין מאה שהם מאתים ונאמר יד בעה"ש עה"ת ולא קיבל עליו אלא ס' הרא"ש דוקא דלכשיהיה אלם ולא ציית דינא יקריב את משפטו לפני עש"ג מבלי נטילת רשות מדייני ישראל כמו שצדדנו בריש אמי"ר ואף כי גם בזה הוי תנאי שהוא היפך הדין דהדין פשוט שגם באלם אינו יכול לילך לעש"ג עד שיטול רשות מדייני ישראל מ"מ האי איסו' קליש וחליש לא כן אם נפרש כהצד הב' שצידדנו לילך אחר כונת לשון השטר דמשמעותו ודאי מוכיח דקביל עליה ס' בעה"ת ז"ל דבדבר שאינו זוכה בד"י יוכל לילך לעש"ג תנאי זה הוי היפך הדין ממש דלפניהם אמר רחמנא ולא לפני עכו"ם ולדעת הרב מהריק"ש ז"ל צריך שיהא מפורש היטב ואף דריהטא דלישנא דשטרא מפור' יוצא היטב דקביל עליה ס' בעה"ת כנז"ל מ"מ אומ' ס' הרא"ש ז"ל עדיין אינו מתישב כהוגן וצריכא רבא לסמוך ע"ז לומר שהוא טעות סופר בתנאי שהוא היפך הדין. כי ע"כ תרתי אני בלבי לבקש מנוח אשר יטב לישב כונת השטר קבלה דידן דודאי האי ספרא אשר שרטט וכתב שטרא דנא לאו קטיל קני באגמא הוא ומסתמא לא נחית אינש נפשיה לכתוב שטר מחודש כזה דבר שאינו הווה ורגיל עד שיעיין בדברי הפוס' ז"ל ומכ"ש ביודעי ומכירי כי הסופר שכתב שט"ד הוא ספרא דווקנא מומחה ופקיע חכם לבב ואמיץ לבו בגבורים וגמירי שאינו יוצא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ועל זה אני אומר דמקום יש בראש לישב הני תרי לישני הנראין כמכחישין זה את זה והיו לאחדים בידך דהנה זה כלל גדול מסרו לנו ההגמ"י הביאם הרב ב"י ז"ל שם סי' מ"ב ופ' בש"ע ס' ה' ב' לשונות הסותרים אפי' הם מרוחקי' זה מזה כל היכא דאפשר לקיים את שניהם מקיימין וכ"ש היכא דסמיכי אהדדי דלאו אורחא הוא לסתור דבריו תכ"ד והסמ"ע ז"ל כ' דאפי' אם הקיום הוא בדוחק מקיימין וכ' שכן מבואר בד"מ האף אמנם שהר' ש"ך ז"ל כתב דזה לא שמענו מדברי הד"מ ע"ש מ"מ כבר כ' הרב חשק שלמה ז"ל בסי' מ"ב הגב"י אות ג' דהש"ך אינו חולק על דינו של הסמ"ע דהדין דין אמת ומסתבר טובא אלא שעל מה שכ' הסמ"ע שזה מבואר בד"מ השיגו שאינו מבואר שם מ"מ אין במשמעות דברי הש"ך ז"ל שחולק ע"ז עש"ב ודבר ה' בפיהו אמת דפשט דברי הש"ך ז"ל מורין כן וע"ש שכ' שכל הפוס' הסכימו לחי' זה ומה שנרגש הרב ח"ש ז"ל מדברי מהר"י הלוי המובא בגו"ר כ' ג' סי' ל"ח שנר' מדבריו שחלק עלינו את השוין הש"ך עם הסמ"ע לע"ד אני אומר כי גם מדברי מהר"י הלוי אין הכרע יען בנ"ד הי"ל קיום מרווח וזה פשוט לע"ד ועיין לו עוד שם הביא משם הרב ד"מ ז"ל דדברי הש"ך אף אם נניח דחולק על הסמ"ע הם דברי יחיד ע"ש ועיין ערוך השולחן ודו"ק. באופן דעלתה הסכמ' כל הפוס' דהיכא דאפשר לקיים שניהם ואפי' מתוך דוחק יש לקיימן שלא יהיו סותרין. ומעתה אני אומר דגם מ"ש בשטרא דנא שקיבל עליו ס' הרא"ש אף הוא היה מתכוין לס' בעה"ת ז"ל דבדבר שאינו זוכה בד"י וזוכה בדיני אוה"ע יכול להתנות לילך לדון בפניהם והענין הוא דאע"ג דהטור ומרן הב"י ס"ל דהרא"ש חולק עם בעה"ת מ"מ מצינו שלשת הרועים ה"ה מהראנ"ח בח"ב סי' נ"ג והסמ"ע בסי' כ"ו ס"ק י"א והר' גד"ת בשער ס"ב מחו' ד' בד' שמ"ב ע"ב מהס' כ' שהסכימו ס' הרא"ש ז"ל לס' בעה"ת ז"ל והם אמרו דע"כ לא כתב הרא"ש ז"ל דמפרשינן דבריו דמ"ש בין בד"י בין בדיני אוה"ע ר"ל לכשיהיה אלם ולא ציית דינא היינו דוקא כשכתב כן בסתם אבל אם כתב בשטר בפירוש שמתחייב נפשו עכ"פ לדון בפניהם אפי' הרא"ש מוד' להבעה"ת וכמעט שאין חולק בזה עש"ב ולקמן בע"ה בראש הג' נרחיב הדיבור בזה ככל הצורך אי"ה. ומעתה נאמר דהאי שטרא דנ"ד אמיץ וחזק וספר כתב איש ריב"י וחכם יתקרי ובחכמה יסד אר"ש דהא ודאי לא צריכא למימר שמקבל עליו ס' בעה"ת דדבר זה כבר בא מפורש בלשון הקבלה אלא עדיפא מינה השמיענו שהוא מקבל עליו אפי' ס' הרא"ש דס"ל דבדבר שאינו זוכה וגו' יכול לילך וגו' ור"ל שקיבל עליו:

דעת הני רבוואתא הסוברים בעד הרא"ש דמודה לסברת בעה"ת ז"ל בכעין נ"ד שהוא מקבל עליו בפירושא ומחייב נפשו דתו ליכא למימר מתרצינן דיבוריה וכאמור וע' בתשו' רא"ם שהביא הרב קה"י בלב"א אות תשנ"ד דסתם סופרי דדייני מגמר גמירי היכא דלא אתחזק ריעותא ע"ש. ואי לאו דמסתפינא הו"א דפירוש זה מרווח בדברי השטר המוצג לפנינו ואינו דחוק מ"מ אף אם נאמר שהוא דחוק הרי כ' דמקיימין אף בפירוש דחוק ולמתעקש שיאמר דאכתי לא יצאנו י"ח הרב ש"ך ז"ל החולק על הסמ"ע ובעי פירוש מרווח ולא הרוה צמאונו בדברי הרב ח"ש ז"ל המובאי' לעיל שכ' דלא פליגי אף אתה אמור לו קח עמך מה שכתבנו למעל' לסניף דאין הולכין בשטר אחר הלשון הכתוב אלא אחר הכונה ככל האמור ומדובר לעיל ואף כי הט' הנז"ל לבדו אינו מספיק כ"כ מ"מ יועיל לסניף כי כן אורחות צדיקים הפוס' ז"ל הלא בספרתם ואוסיף לך עוד סניף ג' כי שאלתי את פי הרב הסופר יצ"ו וכה ענני כי עיקר סמיכתו בשטר זה היה על דברי הסמ"ע שלי"ת שכיונתי לדעת עליון והרשב"א ז"ל בתשובת המשכונה שהבאנו לעיל עשה סניף מזה ששאל את פי הסופר ואמר שכונתו היה לכל העליות ע"ש דכוותא ממש בנ"ד יועיל לנו ג"כ זה לסניף. ומעתה קם דינא דמפאת לשון השטר וכל הפקפוקים שפקפקנו לא נשאר שום ריעותא ושפיר קיבל המלוה לילך להתדיין בפני עש"ג מבלי שיתראה לפני דייני ישר' כלל כס' בעה"ת ז"ל

ומעתה ניהדר אנפין אל הראש הב' אי שטר זה יש בו מועיל מפאת שאין בו קנין או לא. ואע"ן ואומר הלא זה הדבר נפתח בגדולים ונפל ברברוואתא האיתנים מוסדי ארץ אשר בית ישראל נכון עליהם ה"ה רש"י ור"ת ז"ל בפירושא דשמעתא דר"פ הנושא דף ק"א בפלוגתא דר"י ור"ל גבי חייב אני לך מנה בשטר ר"י אמר חייב אלימא מילתא דשטרא ור"ל אמר פטור לא אלימא מילתא דשטרא ורש"י ז"ל פירשה דוקא בהודאה שהוא מוד' שהיה חייב לו מקודם אבל אם בא להתחייב עתה מחדש בדבר שאינו חייב לא מהני אלא בקנין או בעדים. ור"ת ז"ל הביאוהו התוס' והרא"ש ז"ל שם פירשה דוקא במתחייב מחדש בדבר שאינו חייב וכתב לו שטר בכתיבה דאלימא מילתא דטרח וכתב שטרא כאילו קנו מיניה וזהו דעת הרי"ף והר"ן והרמב"ן והרשב"א והרמב"ם פי"א דמכירה הביאו הטור ורבינו הב"י ז"ל בסי' מ' וז"ל התוס' והרא"ש ואין לתמוה האיך מתחייב בשטר זה הא אין מטלטלין נקנין בשטר י"ל דהואיל וטרח למיכתב שטרא בלישנא דחיוב' גמר ומשעבד נפשיה וגו' וה"ן מתוך שטרח וכתב לו בשטר גמר ומקני וגו' דשעבוד וחיוב מהני בשטר עכ"ד והרי"ף ז"ל כ' ז"ל פלוגתא דר"י ור"ל במאן דקביל אנפשיה מידי דלא הוה מחייב ביה והלכתא כר"י דחייב אני מנה לך בשטר חייב וכ"ש אי קנו מיניה ע"כ. וכן מבואר בהר"ן והה"מ עש"ב. ודברים אלו ברורים כשמלה למעיין היטב במקורן באופן דדעת רובא דרבוואתא דהכותב לחבירו בשטר בכתיבת ידו שאינו יכול להזדייף אני חייב לך מנה חייב אפי' בלא קנין וכן פ' מרן בס' הקצר המחייב עצמו לאחר בלי תנאי אעפ"י שלא היה חייב לו כלום ה"ז חייב כיצד וגו' או שכ' לו בשטר הריני חייב לך מנה אעפ"י שאין שם עדים וגו' חייב לשלם וגו' אעפ"י ששניהם מודים שלא היה חייב לו כלום שהרי שעבד עצמו כמו שמשתעבד הערב וע' בבאר היטב ס"ק ג' וט' דאם הוא כתב ידו הניכרת שאינו יכול להזדייף לא בעינן שימסרנו בפני עדים וכ"כ הרב"י בפירוש משם הרב המגיד ז"ל ומ"ש מרן בס' ב' לוה שכ' בכתב ידו והחתים עדים או מסרו בפני עדים וגו' ה"ז שטר כשר היינו לגבות בו ממשעבדי וכמבואר בטור ובסמ"ע. באופן דלענין חיוב ושעבוד שמשעבד נפשו ונכסיו לדעת רובא דרבוואתא ומרן ז"ל מכללם בכתב ידו שאינו יכול להזדייף משתעבד אפי' בלי קנין זולתי דעת רש"י ז"ל למקצת רבוואת' דסבר דאין אדם משתעבד בדבר שאינו מחוייב אלא בשטר ובקנין וכן הוא דעת ריא"ז ז"ל וכמו שיבא לקמן בע"ה ומעתה בנ"ד שכתב שטר וחתם בו בחת"י כהוגן שאינו יכול להזדייף כי חת"י הלוה דנ"ד גלויה ומפורסמת אף שלא כ' בכתב ידו מ"מ הרי חתם בחתימתו הידועה לכל ולקמן בע"ה אבאר דחתימתו עדיפא מכת"י ואינו יכול להזדייף וא"כ אפי' מסרו בינו לבינו שפיר חייב עצמו ושעבד נכסיו דאלימא מילתא דשטרא כאילו קנו מידו וכבר ביאר הרב הב"י ז"ל בסי' כ"ו דמ"ש בעה"ת דבדבר שאינו זוכה בד"י דמהני ליה הקבלה בקנין לילך לדון בעש"ג הי"ט דלא הוי קנין דברים משום דהקנין אינו חל על ההליכה אלא על שעבוד שמשעבד נכסיו לזכות לו אותו הזכות שיש לו בדיניהם וכמו שנבאר כ"ז היטב לקמן בראש הג' ונמצא דמה שהצריך הרב בעה"ת ז"ל קנין היינו כדי שישתעבדו נכסיו לזכות הזה א"כ בנ"ד שכתב לו שטר בחת"י אלימא מילתא דשטרא כאילו קנו מידו ממש וכבר נשתעבדו נכסיו לזכות זה דמ"ל ששיעבדם בקנין ומ"ל ששיעבדם בשטר לדעת רוב' דרבוואת' הנז"ל מה שעושה הקנין עושה השטר בכתיבה שאינו יכול להזדייף ושפיר מצי המלוה דנ"ד לילך לעש"ג כס' בעה"ת ז"ל דקביל עליה שהרי נשתעבדו נכסיו לאותו זכות לדעת רובא דרבוואתא הנז"ל:

וגדולה מזאת אנכי הרואה להרב חיים יאודה ז"ל בתשו' כי באה בס' הבהיר זרע אברהם ז"ל סי' ו' ד' ע"ח סוף ע"ב שהביא הך פלוגתא דרבוואתא וכ' וז"ל אף כי המפרשים נחלקו בפירושא דהאי שמעתתא מ"מ היכא דיש שטר גמור חתום בעדים ואי נמי בכתי' שחתום בו איהו גופיה כמעט כל הפוס' ס"ל דשפיר מתחייב אפילו שאינו חייב לו כלום אלא בא להתחייב לו עתה ואפי' בלי שום קנין כמבואר בתוס' ובפסקי הרא"ש אמת דמדברי מרן בב"י נר' דס"ל דלשיטת רש"י דפירש הסוגיא בהודאה דלא מהני בבא להתחייב וכן הבין מהר"ש יונה והר' גד"ת גם הר' מ"ץ בכמה תשו' ס"ל הכי ועוד הוסיף מדיליה דגם התוספות ור"ח אזלי בשי' רש"י ע"ש וגו' וכ"כ הרב ש"ך ז"ל והוסיף נופך שכן סברת ריא"ז המובאת בשה"ג מ"מ הר' ב"ח כ' דאפי' רש"י יודה לענין דינא לר"ת ולא פליגי אלא בפירושא דשמעתתא גם הרב המופלא מהר"א קובו ז"ל בתשו' כ"י תפס במושלם כדעת הב"ח ודחה דברי הרב גד"ת וכ' שאפי' מרן יודה בזה ואף ס' ריא"ז ז"ל הסכימה לזה באופן שהר' ז"ל בהא סליק ובהא נחית דלכ"ע אדם מתחייב בשטר אפי' כשאין לו כלום וגו'. ומעתה אחרי הודיע אלקי"ם אותנו את כ"ז דרובא דרבוואת' רב בנין ורוב מנין הרי"ף והרמב"ם ור"ת והראב"ד והרמ"ה והרשב"א והטור וה"ה ז"ל ס' דמתחיי' א"כ אמור מעתה כיון שס' רש"י וריא"ז ז"ל מסופק' אצלינו אי פליגי אשאר רבוואתא או לא לענין דינא פשיטא שאין למוחזק לומר קי"ל כרש"י וריא"ז עכ"ד. הנך רואה בעיניך כמה לא חלי ולא מרגיש האי גברא רבא דמאריה סייעיה ורצה לומר דכל גדולי הפוס' קיימי בשיט' זו עד שאין המוחזק מצי לאשתמוטי ולמימר קי"ל כרש"י וסיעתיה איברא דראיתי להר' ח"ש ז"ל ס"ק ג' הגב"י שכ' עליו דליתא ע"ש וכשאני לעצמי עם שאיני כדאי להכריע בין ההרים הרמים נראה לפקע"ד דיפה כ' עליו דליתא דודאי מצי המוחזק לומר קי"ל כרש"י וריא"ז ומה שתמה הרב ז"א ז"ל על הרב מ"ץ ז"ל שכ' שהתוס' קיימי בשי' רש"י דמנ"ל הא והלא הם הביאו ב' הפירושים ולא הכריעו עמו הסליחה דהרואה בשי' מקובצ' לרב"א ז"ל בסוגיין בד' כ"ו ע"ג מהספר בעיניו ירא' דתפס במושלם ד' וה' פעמים דהתוס' קיימי בשי' רש"י ז"ל ומה שתמה עוד הרב ז"א על הרב מ"ץ שכ' שר"ח ז"ל קאי בשי' רש"י וכ' עליו לא ראיתיו ואין שום פו' שהזכיר אותו לע"ד נר' שמ"ש בתוס' ד"ה אליבא דבן ננס וכן שמעתי מפי מ"ר הוא ר"ח וכן פ' בב' וג' דיבורים הקודמים מפי מ"ר ונר' מדברי הר' רב"א ז"ל שם בד' כ"ח ע"א שכ' ז"ל ובתוס' תירצו בענין אחר בשם ר"ח ולא ירדתי לסוף דעתם עכ"ד ובתוס' ליתא משם ר"ח אלא מפי מ"ר ז"ל משמע שהוא ר"ח וע"כ יפה ק הרב מ"ץ לר"ח ז"ל עם ס' רש"י. וע' עוד להר' רב"א ז"ל בד' כ"ז מהספר ע"א מה שכתב משם תלמידי רבינו יונה ז"ל וז"ל ורבני צרפת היו מפרשים שעכשיו הוא מתחייב לו בשטר והראשון נר' יותר למורי הרב נר"ו דמה ט' הוא לומר דבלא כח הודאה יתחייב לו בשטר וסוגיא דשמעתא נמי מדאקשינן מההיא דהנושא את האשה וגו' ומתרץ דההיא בשטרי פסיקתא וגו' כלומר שמתחי' בשעה שנשאה התנו שיזון את בתה ולפיכך חייב אבל אם לא היה מתנה מתחי' אלא שמעצמו היה מתחייב לזון אותה לא היה מתחייב וגו' ע"כ דברים אלו מורים באצבע דלא מהני חיוב מחדש בשטר אלא דוקא בדרך הודאה כשיטת רש"י ז"ל ודלא כהרב ב"ח שכ' דלא פליגי אלא בפירושא דשמעתא אבל לענין דינא מודה רש"י לר"ת דאף אם יאמר דרש"י מודה לר"ת הלא רבינו יונה ותלמידיו בפירושא אמרו דאינו מתחייב מחדש בשטר ולכל הפחות יאמר המוחזק קי"ל כותייהו. ומה שנסתייע עוד הר' חיי"א ז"ל מדברי מהר"מ די בוטון סי' מ' וז"ל הר' חיי"א ז"ל וז"ל וכן פ' בפשיטו' מהר"ם דיב"ו סי' מ' דבשטר גמור כל אפיא שוין דחייב והרואה יראה שכ' הרב בפשי' עד שלא הוצרך לבאר הדבר יע"ש עכ"ל אני אומר לישר"י לן מר דמ"ש הרב מהרד"ב דבשטר גמור וחתם שמו בז כל אפיא שוין אין כונתו שגם רש"י וריא"ז מודה דהא ודאי לרש"י וריא"ז ל"מ אלא בקנין אבל החולקים על הרמב"ם באומר בע"פ בפני עדים אני חייב לך מנה בשטר דהרמב"ם ס"ל דמהני וכן פ' מרן והשיג עליו הסמ"ע דבזה הדין דאמירה רבים חולקים עליו היינו הרשב"א והרמב"ן ומוקו פלוגתא דר"י ור"ל דוקא בכותב בשטר להתחייב להבא וע' חק"ל ח"מ מ"ב ד' ק"ע ע"ג וקע"ו ריש ע"ב וכולהו הנך רבוואתא דקיימי בשי' ר"ת חולקים על הרמב"ם באמירה ובעו דוקא כתיבה וע"ז כתב הרב מהרד"ב דבשטר גמור כל אפיא שוין ר"ל כל אפיא החולקים על הרמב"ם באמירה וזה מבואר הרבה בדברי מהרד"ב שכן כ' ומ"מ אע"ג דבאומר רבו החו' על הרמב"ם בכותב בכתב ידו אני פ' חייב כמו בנ"ד דהיינו כת"י גמור וגו' דהוי שטר גמור כל אפיא שוין דחייב וגו' וע' בדבריו באורך שזה מבואר באופן דאין מדברי מהרד"ב שום סיעתא לדבריו. איך שיהיה אנן בדידן בנ"ד לא חשחין אנחנא לצאת י"ח רש"י וריא"ז ז"ל ודעימייהו ודי לנו להקת הנביאים ר"ת ודעימיה ז"ל ורבינו מרן הקדוש ז"ל דקאי כוותייהו דמתחייב אדם במה שאינו חייב בשטר שכותב אני פ' חייב לך מנה ושפיר נשתעבדו ודיו לראובן המלוה לסמוך על הני אריוואתא ולילך להתדיין בעש"ג כאשר קיים וקיבל עליו הלוה בשטר שמסר בידו וחתם בו בחת"י הניכרת לעין כל ואלימא מילתא דשטרא כאילו קנו מידו ממש דעביד ומהני לדעת הרב בעה"ת ז"ל:

תוכן העניינים

כפי אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה