כפי אהרן חלק ב· רבי אהרן בן עזריאל
אבן העזר
הלכות קדושין
סימן א
ושייך לח"מ סי' רמ"א ס"ו בדין. מתנה ע"מ להחזיר וחזרת דמים אי הויא חזרה.
נתתי את לבי לדרוש ולתור מה יהיה משפט האיש שאמר לחבירו השאילני טבעתך לקדש בו את האשה ונתנה לו והלך וקידש בו את האשה אי הויא מקודשת או לא מי אמרינן דמי למחנה ע"מ להחזיר כיון שצריך להחזיר לו הטבעת לזמן שקבע לו ואמרי' בקידושין ד"ו בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין או לא. וכשתמ"ל דמקודשת אכתי יש להסתפק אם אבד הטבעת מאי מי אמרינן דדמי למתנה ע"מ להחזיר דקיימא לן גבי אתרוג דהנותן אתרוג למתנה ע"מ להחזיר החזירו יצא לא החזירו לא יצא וכמ"ש בפ' י"ן דקל"ז ובפ' לולב הגזול ד' מ"ב ופ' הטור ומרן בא"ח סי' תרנ"ג. או דילמא שאני אתרוג שרוצה לצאת י"ח לא כן בטבעת דמצי יהיב ליה דמיה מאי חזרת דמים הוי חזרה או לא הוי חזרה ואיתתא דא מה תהא עליה הויא מקודשת גמורה או שריא לעלמא או לפחות צריכה גט מספק:
תשובה אל ה' ויאר לנו לידע ולהודיע להיכן הדין נוטה הלא לאמונה דין זה שורשו פתוח באותה שכ' הרא"ש בכלליו כלל ל"ה סי' ו' ובקידושין ד"ו ופ' י"ן דקל"ז וטרם נקרב למה שנוגע לענין הדין אציגה נא עמך פילפלת כל שהוא בהך תשוב' דהרא"ש אשר קמאי וקמאי דקמאי צווחי עלה ככרוכיא ואת אשר ישים אלדי"ם בפי אותו אדבר ואם שגיתי האל הטוב יכפר בעדי:
וז"ל הרא"ש בקידושין ד"ו עלה דאמרי' בגמר' אמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינה מקודשת בפדיון הבן אין בנו פדוי בתרומה יצא ידי נתינה אלא שאסור לעשות כן וכו' ופריך מאי קסבר רבא אי קסבר מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה אפי' כולהו נמי ואי קסבר וכו' אלא אמר רב אשי בכולהו קנה לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין וכו' וכתב הרא"ש (על די"ג דקידושין סי' ך') וז"ל על כי ראיתי באשכנז שרגילי' לקדש בטבעת שאולה וכו' ובעל העיטור כתב והמקדש בטבעת שאולה איכא דמדמי ליה למתנה ע"מ להחזיר ובאשה אינה מקודשת ואיכא למ"ד סתם שאלה ל' יום ובההיא הנאה מקדשה הילכך לא עבדינן בה עובדא וכו' אמנם נראה לי אם אמר השאילני טבעת כדי לקדש בו את האשה דהויא מקודשת דכיון שהשאילו לו אדעתא לקדש בו את האשה אנן סהדי דגמר בלבו ליתנו לו באותו לשון שיועיל לענין קידושין שתהא האשה מקודשת בו כי אדעתא דהכי מסר לו הטבעת ואם לא יועיל בלשון שאלה יהיה בלשון מתנה לכל הפחות תהיה מתנה ע"מ להחזיר והויא מקוד' ויקנהו מן האשה ויחזירנו לו או יחזיר דמיו דחזרת דמי' הויא חזרה אפי' לרבנן דפליגי ארשב"ג באיצטלית דדוקא התם דלצעור' קמכוין והא לא ציערה אבל הכא משום הרווחה הוא והא קא רווח וגבי שור בפ' י"ן אם אמר שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי והקדישו והחזיר לו דמיו הרי זה קדוש אע"ג דקאמר ע"מ שתחזירהו לי דכיון שהחזיר לו דמים ויכול לקנות בהם שור אחר כיוצא בזה קרינן ביה שפיר מידי דחזי ליה וכו' עש"ב:
והנה חזי הוית להקת הנביאים מקהו אקייאתא ע"ד הרא"ש אלו דס"ל דהאומר לחבירו השאילני טבעתך לקדש בו את האשה דאמרי' מסתמא יהבי ליה באופן המועיל ונתנו במתנה או לפחות ע"מ להחזיר א"כ ה"ן נימא גבי אתרוג דהאומר לחבירו השאילני אתרוגך כדי לצאת בו ניסא דמסתמא נתנו לו במתנה או לפחות ע"מ להחזיר ואמרינן בסוכה דמ"א ובפ' י"ן דקל"ז אמר רבא אתרוג זה נתון לך ע"מ שתחזירהו לי החזירו יצא לא החזירו לא יצא וא"כ נימא דלפחות נתנו במתנה ע"מ להחזיר כן היק' הט"ז והמ"א בא"ח סי' י"ד וסי' תרנ"ח וע' להר' משאת משה בשניות חא"ח סי' ב' היק' כן ואישתמיט מיניה דמר שכבר עמדו ע"ז הט"ז ומ"א ובית שמואל באה"ע סי' כ"ת וחלקת מחוקק ע"ש ודברי המ"א. שם שגבו ממני ולא ירדתי לסוף דעתו שכ' וז"ל צ"ע דבאה"ע סי' כ"ח סי"ט פ' דהשואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה מקודשת דמסתמא אדעתא דהכי נתנו לו שיהא במתנה ע"מ להחזיר וא"כ ה"ן נימא הכי וי"ל דהתם מיירי באינו יודע מ"ה לא הוי גזל דאנן סהדי דאילו ידע הוה מקנהו לו במתנה אבל הכא בעינן לכם משלכם ובאמת היודע שאסור לקדש בשאלה לא מהני בלשון שאלה עד שיאמר לשון מתנה וכ"מ בהדי' בהרא"ש פ"ק דקידו' אבל בפי"ן משמע בהרא"ש דאפי' בשידע יצא וה"ה באתרוג אם השאילו לצאת בו הו"ל כאילו נתנו במתנה ע"ש עכ"ד. ודברים אלו אין להם שחר דאנה מצא מפורש בדברי הרא"ש דאם יודע שאסור לקדש בשאולה שאינה מקוד' אדרבא איפכא מסתברא שכשזה אינו יודע שאסור לקדש בשאולה ואמר לו השאילני טבעת כיון שזה מאוסר ידיעה א"כ לא גמר בלבו ליתן במתנה כלל אלא בשאלה לפי שאינו יודע שצריך מתנה ואפי"ה אמרינן דמסתמ' נתן לו באופן נאות ומועיל לקדש בו את האשה אף כי לא יש כו"כ פנים לומר שנתנו במתנה כיון שהוא מחוסר ידיעה הדברים ק"ו כשזה יודע שלקדש את האשה צריך מתנה דאז יותר קרוב הדבר לומר דודאי נתנו לו במתנה ומקוד' ואי משום שכ' הרא"ש בקידו' ואם לא יועיל לשון שאלה יתפוס בו לשון אחר שיועיל לקידושין דכ"ע לאו דינא גמירי והיו סבורין שיועיל לשון שאלה וכו' מדברים אלו למד הר' ז"ל דדוקא באינו יודע מקודשת הא לא מכרעא דכונת הרא"ש היא דלא מבעיא היכא דיודע שצריך מתנה דודאי נתנו לו במתנה אלא רבותא אשמועינן דאפי' אינו יודע ולא נתן במתנה אפי"ה אמדינן דעתיה דנתנו באופן נאות ומועיל שיקדש בו את האשה כאשר יהיה וממילא נעשה במתנה אף שהוא אינו יודע שצריך במתנה כדי שנאמר שנתנו לו במתנה. גם מ"ש אבל מדברי הרא"ש בפי' י"ן משמע דאף בשידע יצא גם זה תמוה דבדברי הרא"ש בפ' י"ן אין שום גילוי כמו שיראה הרואה:
ועוד אני תמיה במ"ש אבל בפ' י"ן משמע דאף כשידע יצא וה"ה באתרוג אם השאילו לצאת בו יצא דהו"ל כאילו נתנו במתנה לא ידעתי מה דמות יערוך דאי מדמי' ליה לההיא דעבעת היה לנו לומר דאפי' בהשאיל לולב סתם דיצא בו י"ח מט' זה דמסתמא נתנו לו במתנה דבשלמא גבי טבעת הצריך הרא"ש שיאמר בפי' לקדש בו את האשה דאי לאו הכי אמרינן שנתנו לו להתנאות בו ולא נתנו כ"א בשאלה אבל כשאמר לו ע"ד לקדש בו את האשה אז אמדי' דעתיה דנתנו באופן המועיל לקידו' לא כן באתרוג דסתמו כפירושו דאתרוג בימי החג למאי מתבעי אם לא לצאת בו י"ח וא"כ סתמא נמי נימא דודאי נתנו לו במתנה והכי אמרי' בפ' י"ן דרש ר"ן בר חסדא אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפ' נטלו ראשון ויצא בו באנו למחלוקת רבי ורשב"ג ופריך מתקיף לה ר"ן ע"כ לא פליגי ר' ורשב"ג אלא אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא אלא הכא אי מיפק לא נפיק ביה למאי יהביה ניהליה וכו' וע"ש פרשב"ם וא"כ ה"ן אי מדמינן ליה לההיא דטבעת נימ' דאף בשואלו סתם כיון שאין בו הנאה אחרת א"כ נימא מסתמ' נתנו לו במתנה וא"כ עקרת מקרא שכתוב לכם להוציא את השאול באופן כי דברי הר' ז"ל שגבו ממני ולא יכולתי להולמם:
גם אשו"ר להרב מ"מ שרצה לישב קו' זו עפ"י דרכו והיה בהניח דשאני גבי טבעת הא דאמרינן דמסתמא נתנו לו במתנה אין הכוונה שכל הטבע' נתנו לו במתנ' ואתעקר שמא דמארי' מיניה אלא שנתן לו במתנה ש"פ שבו שהוא הצריך לקדש בו את האשה והשאר יקרא על שם בעליו ואמטו להכי כיון שש"פ שבו הרי הוא נתון לו במתנ' א"כ קידשה בממון שלו לא כן בלולב כיון שאפי' אם יתן לו ש"פ שבו במתנה גמורה אכתי לא נפיק י"ח דלו יהי לו אתרוג השותפין ואמרי' בבתרא האחין שקנו אתרוג מתפיס' הבית אם יכול לאוכלו יצא ואם לאו לא יצא עכ"ד. ודבריו אהמ"ר אינן כדאי להשיב דנמצא זה לא נתן לו הטבעת במתנה אלא ש"פ שבו ולא כל הטבעת וא"כ כי מקדש את האשה סתם היא סבורה להתקדש בכל הטבעת וכל הטבע' אינה שלו וא"כ אינה מקוד' כלל והכי אמרי' בפ' האיש מקדש התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר אינה מקו' ועיין הרדב"ז חדשות סי' תס"ז ואם כונ' הרא"ש שיאמר לה התקדשי לי בשוה פרוטה שבו כל כי האי לא הוה שתיק הרא"ש דנמצא העיקר חסר ושו"ר למר בריה דרבינ"א בס' קול אליאו ח"ב סי' כ"ה תמה על הר' מר אביו כן:
והרב קול אליאו תי' וז"ל ואשר אני אחזה לי דבשלמ' בטבעת אמדינן דעתיה דגמר ויהיב דכי נמי לא בעי למיהדר לא איכפת ליה מידי דמילתא זוטרתי היא מילתא כדנא בין ב' אהובים משא"כ בלולב דכיון דהויא מילתא דמצוה ובעי ליה ליומי אחריני אדרבא אמדי' דעתי' דלא יהיב באופן המועיל דבמתנה גמורה לא יהיב משום דבעי ליה ליומי אחריני וכו' ודבריו לע"ד לא ניתנו ליאמר דמי לא עסקינן בטבעת שוה אלף זוז דקפיד עילויה יותר ויותר ממצות האתרוג ונתתה דבריך לשיעורין ולא יתכן דרך הרא"ש ז"ל כן. והנכון בקו' זאת הוא מה שתי' הר' טורי זהב בא"ח סי' י"ד ס"ק ה' דשאני גבי אתרוג דגלי קרא לכם שיהיה שלכם בבירור לא עפ"י אומדנו' והוכחות וגזירת הכתוב היא לא כן גבי קידושין דהט' דבעינן שלו הוא משום דסברא הוא דאי לא יהיב לה מידי לא גמר' ומקניא נפשה דמה"ט בעיא פרוטה וכמ"ש בש"ס ואם מקדש בטבעת שאולה הוי גזל ולא מידי יהיב לה אבל כי איכא אומדנ' כי האי מקודשת וזה תי' נכון ופשוט ומה שתמה ע"ז הרב ט"ז כבר ישבו הר' פרי הארץ ח"א תשו' אה"ע סי' ד':
וכדו חזיתיה להט"ז בא"ח סי' שס"ט יתיב רמי ומקשי מהך תשו' הרא"ש לאותה שכ' הטור גבי עירוב הנותן מעה לנחתום ואמר לו אם יבואו בני החצר לקנות ממך עירוב זכה לי בעירוב שיהא לי חלק עמהם בשביל מעה זו אינו עירוב אבל אם א"ל ערב לי קנה עירובו וכ' הט"ז וז"ל אבל אם אמר לו ערב לי הט' ברור שהרי עשאו שליח לערב לו בענין שיועיל וכיון שאי אפשר להיות עירוב אלא א"כ יזכה לו כמו לאחרים הוי כאילו אמר בפירוש שיזכה לו כמו לאחרים וק"ל ממ"ש הרא"ש פ"ק דקידושין וכן המשאיל טבעת לאוהבו לקדש בו אשה אנן סהדי שדעתו ליתנו בכל לשון ויפוי כח שיועיל דאדעתא דהכי מסרו לו ואם לא יועיל לשון שאלה שיתפיס בו לשון אחר שיועיל לשם קידושין דכ"ע לאו דינא גמירי והיו סבורין שיועיל לשון שאלה והא ודאי אמדינן דעתיה שאם לא יועיל לשון שאלה שיתנהו בלשון אחר המועיל ולכל הפחות מתנה ע"מ להחזיר הרי לפנינו שזה אומר לשון שאלה ואפי"ה אנו מפרשים מכח אומד הדעת דהוא לא ידע הדין וסו' דיהיה זה במקום לשון דמהני עפ"י הדין דהיינו מתנה ה"ן נימא אם אמר זכה לי הוא ס' בעד מעות מ"מ כיון דמן הדין לא מהני במעות דנימא דנתכוון בלשון דמהני כגון ערב לי דאמאי לא אמדי' דעתיה כאן כמו בקידושין מ"ש התם דחפץ בקידו' ה"ן חפץ בעירוב עכ"ד. וכל לגבי דידי קו' ליתא ולא דמיא כלל כעוכלא לדנא דגבי קידושין ודאי זה שרוצה לקדש את האשה רצונו לקדשה עפ"י הדין ואם היה יודע דשאלה לא מהני ודאי היה אומר לו תן לי טבעתך במחנה וגם זה שנתן לו הטבעת רצונו שאהובו יקדש את האשה עפ"י הדין אלא דשניהם כאחד מחוסר ידיעתם זה שאל לו השאילני וזה נתן לו בשאלה אבל כונתו ליתנה לו באופן נאות והיינו מתנה וזה ג"כ נתכוון לקדש את אשתו באופן נאות וא"כ ממילא הוו להו קידושין גמורים. לא כן בזה שאמר לו לחנוני זכה לי בפרוטה זו עם בני החצר לעירוב אף דנימ' דזה הנותן כיון שחפץ בעירוב ודאי רוצה לומר ערב לי אלא מחוסר ידיעתו אמר לשון שאינו מועיל עפ"י הדין ונאמר דהו"ל כאילו אמר ערב מ"מ לגבי החנוני מאי איכ' למימר שלא עשאו שליח אלא אמר לו זכה לי במעה זו והחנוני אינו עושה אלא מה שאמר לו בע"ה ואינו מזכה לו ע"י אחר וא"כ מאי אהני לן אומדן דעת הבע"ה שרצונו לומר ערב לי באופן נאות כיון שהחנוני לא כן ידמה. לא כן באומר ערב לי דשליח שוייה וחזק' שליח עושה שליחותו וכמו שפרש"י בסוגיא ע"ש כיון דשוי' שליח א"כ כונתו שיעשה לו באופן המועיל ואדרבא לכי דייקת פורתא אפשר לסיועי לדינו של הרא"ש מסו' זו דעירו' ודו"ק:
וחמותי ראיתי להרב יד אהרן סי' תרנ"ח א"ח שכ' וז"ל השואל לולב מחבירו ונתנו לו סתם אמרי' מסתמ' במתנה נתנו לו ויוצא בו י"ח מג"א ס"ק ג' ולעיל סי' י"ד ס"ק ח' אבל הט"ז ס"ק ה' כ' דלא יצא דבעינן שיאמר בפי' לשם מתנה ולא לשם שאלה וכ"כ הרב מנוח ז"ל ומאחר דלולב שאול פסול ביום א' אין ראוי לו' השאילני לולבך דהא בתורת שאולה נוטלו ואין יוצא בו אלא צ"ל תן לי לולבך עכ"ל. ואני אומר דברים אלו פלטתן הקולמוס שלא מדעת בעלים דאיך יתכן דסובר המג"א דהשואל לולב מחבירו אמרי' מסתמ' במתנה יהביה ליה א"כ ביטלת מה שכתוב בתורה ביו"ט ראשון לכם להוציא את השאול כיון דמסתמ' במתנה נתנו לו ולא נחלקו המ"א והט"ז אלא באו' השאילני לולבך כדי לצאת בו י"ח אי מדמינן ליה לההיא דטבעת שכתב הרא"ש או לא וא"כ מה הוכח יוכיח הרב כדעת הט"ז ממ"ש הרב מנוח ומאחר דלולב שאול פסול ביו"ט ראשון אין ראוי לומר השאילני לולבך דהא בתורת שאולה נוטלו אלא צ"ל תן לי לולבך דהרב מנוח מיירי באו' השאילני לולבך סתם ומי לא ידע בכל אלה דשאול פסול לכן כ' שיאמר תן לי לולבך אבל היכן הזכיר דין המ"א והט"ז באומר השאילני לצאת בו אי מדמינן ליה לטבעת ואי יצא או לא יצא והדבר מתמיה וצ"י. עיין חיים שאל ח"ב סי' ל"ח ס"ק נ"ד:
והנה הראב"ד ז"ל היק' בהא דאמרי' דמתנה על מנת להחזיר בכולהו קנה לכר מאשה דהלא אמרינן בנדרים גבי מתנת בית חורון כל מתנה שאינה שאם הקדי' תהא מקודשת אינה מתנה ובפ' י"ן דקל"ז אמרי' שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו הקדישו הר"ז מוקד' ומוחזר ואי אמר ע"מ שתחזירהו לי מידי דחזי לי קאמר ואינו מוחזר וא"כ כיון שמתנה ע"מ להחזיר אינו יכול להקדיש' היכי הוי מתנה וקו' זאת היק' התוס' בסוכה דמ"א והר"ן לשם והר"ן בפי לנדרי' דמ"ח ע"ש מה שתי' והראב"ד ז"ל הביאו הרשב"א ז"ל בחידושיו לקידושין ד"ו תי' דמתנה ע"מ להחזיר נמי אי מקדיש לההוא זכות' דאית ליה בגויה קדיש כגון אתרוג ע"מ לצאת בו ולהחזירו אי מקדיש לזכותיה יהיב להקדש שכר נטילתו ושקיל ליה דמאי דאקני ליה בגויה אקדיש ליה וכ' עליו הרשב"א דזה אינו מחוור כלל. ושלושת הרועים האיתנים מוסדי ארץ אשר בית ישר' נכון עליהם ה"ה הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל תמהו על הראב"ד דקו' זו היא קו' הגמ' בנדרים דמ"ח ותי' דשאני מתנת בית חורון דסעודתו מוכחת עליו שהדברים ניכרים שלא נתן לשום מתנה כלל אלא שהיה מערים כדי שיהנה אביו מסעודתו דהכי אמר ר"ן זמנין אמר ליה דסעודתו מוכחת עליו וזמנין אמר ליה משום דויתור אסור במודר הנאה עש"ב. ובאמת דא עקא אשר רבינו הגדול הראב"ד ז"ל אשר כל רז לא אניס ליה אשתמיט מיניה סוגיא בדוכת' בההיא דמתנת בית חורון זו מן המתמיהין ולא ראיתי לשום אחד מן הראשונים ואת אחרונים שנרגשו מזה ואחר החיפוש מצאתי ראיתי להרב בני אהרן לפפא ז"ל בחי' על הטור סי' רמ"א דקכ"ט סוף ע"ד שהביא ג"כ ס' רבינו שמואל שהביא הר"ן שכ' דלא גרסי' לי במילתיה דרבא גבי אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי אלא ע"מ שתחזירהו דוק' מכח קו' זו שהיק' הראב"ד וכ' ע"ז ועוד נפלאתי הפלא ופלא איך אלו הגדולים לא הביטו בסוגיא דנדרים שמפורש קושיתם וכמ"ש הריטב"א והגם שראיתי בבעה"ת שער ב' שכתב שגם הרמב"ן תמה כן לא נתקררה דעתי דודאי לאו קטלי קני באגמא נינהו ואיך יעלה על הדעת דהרבנים הנ"ל יסתר מעיניהם סוגיא מפו' והניחו בתימה:
ואני עני וכואב בתר דמחוינא קידה ולחיכנא עפרא דתחות רגלי הרבנים הנ"ל אמינא מילתא בדעת הראב"ד ז"ל עם שאיני כדאי ואן מעייל יתוש קטן כמוני היום בין ההרים הגבוהים מ"מ תורה היא וכננס ע"ג בני הענקים אמינ' דהראב"ד ז"ל אף הוא ראה סוג' דנדרי' ועליה הוא דן. ואע"ן ואומר דהנה מימר' זו שאמרו בכולהו קני לבר מאשה היא מימרת רבא כמ"ש בקידושין ובנדרי' דמ"ח עלה דמתנת בית חורון שאמרו כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה אמרו בש"ס אמר רבא ל"ש אלא דא"ל והינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל אמר ליה שיהו לפניך שיבא אבא ויאכל מדעתך הוא דא"ל פי' הר"ן ל"ש אלא דאמר ליה ואינן לפניך דהוי תנאי גמור אבל אמר ליה ויבא אבא מדעתך הוא דא"ל ולאו תנאה היא ומתנה גמורה היא אלא דאי בעי עביד הני וכו' ל"א אמרין לה אמר רבא לא תימ' טעמא דאמר ליה והינן לפניך הוא דאסור אבל אמר ליה הן לפניך שיבא אבא ויאכל מותר אלא אפי' אמר ליה הן לפניך יבא אבא ויאכל אסור מ"ט סעודתו מוכחת עליו. דנהי דבעלמא ויבא לאו תנאי הוא הכא שאני משום דאנן סהדי שאין אדם מכין סעודה לנשואי בנו ונותנה לאחר הילכך סעוד' מוכחת עליו דמאי דאמר ויבא אבא לתנאי גמור קאמר. ובתר הכי אמרו ההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי דכיתנא וכו' אמרי פומבדיתאי קני ע"מ להקנות הוא ולא קני ור"ן אמר קני וכו' ופריך א"ל רבא לר"ן והא מתנת בית חורון קני ע"מ להקנות הוא ולא קני זמנין א"ל משום דסעודתו מוכחת עליו וזמנין א"ל ר"א היא דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה ופי' הר"ן זמנין א"ל משום דסעו' וכו' שאין אדם עשוי ליתן לאחר סעודה שהכין לנשואי בנו הילכך לא הוי אלא הערמה ואסור. ויתור אסור במודר הנאה לאו דשייך הכא דין ויתור אלא לדמיון בעלמ' נקטי' דכי היכי דמחמיר ר"א בנדרים טפי מדיני ממונו' דקיי"ל בד"מ דריסת הרגל שרי' ולית בה משום גזל ואילו מודר הנאה אסור ליכנס בחצרו ה"ן נהי דקני ע"מ להקנו' לעני דינ' קני משום חומר' דנדרים אמרי' לא קני ע"כ. והנה ממאי דאקשי ליה רבא לר"ן מוכח כלישנ' קמא דאמרינן לעיל ל"ש אלא דאמר ליה ואינן לפניך דהוי תנאי גמור ולא הויא מתנה אבל אמר ליה שיבא אבא ויאכל מחנה גמורה אלא שאם תרצה יבא אבא ודמי לההיא דהבו ד' מאה זוזי לפלניי' ולינסיב ברתי כמ"ש הר"ן ולא כלישנ' בתר' דאפי' אמר שיבא אבא אסור אע"ג דמתנה גמורה היא משום דסעודתו מוכחת וניכר שהכל דרך ערמה דאי כלישנ' בתר' א"כ ס"ל לרבא דשני לן הך דמתנת ב"ח מדיני ממונות דאילו בד"מ שיבא מתנה גמורה היא כההיא דהבו ת' זוזי והכא אסור משום דסעודתו מוכחת עליו וא"כ מאי מק' לר"ן דאמר קני ע"מ להקנות קנה ממתנת ב"ח שניא מתנ' ב"ח מד"מ משום דסעודתו מוכחת עליו וכמו שתי' לו ר"ן ומאי מק' לו רבא אלא ודאי דהעיקר כלישנ' קמא דרבא דס"ל דמתנת ב"ח שויא לד"מ וכי היכי דבדיני ממונו' לישנ' כי האי הוי מתנה גמורה כההיא דת' זוזי ה"ן הוי מתנה גמורה ומותר אביו לאכול ממנה וע"ז היק' שפיר לר"ן ממתנ' ב"ח כי הוא לא ס"ל הא דסעודתו מוכחת עליו וע"ז תי' לו ר"ן דסעודתו מוכחת עליו ולעולם רבא לא ס"ל (ואין לומר דבתר דשמע מר"ן אמר רבא כן דא"כ אין דין זה של רבא אלא של ר"ן) וכיון שכן שפיר מקשה הראב"ד איך קאמר רבא בקידושין דמתנה ע"מ להחזיר בכולהו קני כיון דלדעתו מ"ש במתנת ב"ח כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה הי"ט משום שלא נתנה לו במתנה לגמרי אלא עד שיאכל אביו אבל אם אמר שיבא מותר אביו לאכול דמתנה גמורה היא ולאו טעמ' משום דסעוד' מוכחת עליו ה"ן במתנה על מנת להחזיר כיון שאינו יכול להקדישה אינה מתנה והיכי אמרי' בכולהו קני:.
גם מה שתי' בש"ס ויתור אסור במודר הנאה סביר' ליה להראב"ד ז"ל דאי אפשר לומר הכי דטעמ' דמתני שאמרו כל מתנה וכו' וסתם לן תנא היינו משום דויתור אסור וכו' דהנה בנדרים דל"ב אמרו אין בין המודר הנאה מחבירו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל ואמרו בגמ' מאן תנא אמר רב אדא ר"א היא דאמר ויתור אסור במודר הנאה וכ' הר"ן ר"א היא אבל רבנן פליגי עליה וכו' ולענין הלכה פ' הרמב"ן כר"א דויתור אסור וכו' אבל ר"ח ז"ל כ' בפ' חזקת הבתים דלית הלכת' כר"א וכן דעת ר"ת ז"ל ובד' מ"ה אמרי' השותפין שנדרו הנאה זמ"ז אסורים ליכנס לחצר ר"א ן' יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ואמרו בגמ' אמר רב הונא הלכה כר"א ן' יעקב ופי' הר"ן השותפין שנדרו הנאה אסורין וכו' קסבר האי תנא ויתור אסור במודר הנאה וכו' ואיכא דמקשו כיון דפלוגתייהו דר"א ורבנן ביש ברירה ואין ברירה היא דהכי אוקמ' רבינא בפ' שור שנגח את הפרה היכי פסקי' בגמ' כר"א ן' יעקב דס"ל דיש ברירה הא בפ' משילין אסיקנ' דלית ברירה בדאוריית' וקשי' הילכת' אהילכת' תי' ר"ת דהכא הלכה כר"א ולא מטעמיה דאיהו סבר יש ברירה וויתור אסור במודר הנאה ואנן ס"ל דאין ברירה וויתור מותר במודר הנאה ע"כ וכ"כ התוס' וז"ל ומפרש ר"ת דהא דפסקי' הלכתא כר"א לאו משום דיש ברירה אלא משום דויתור מותר במודר הנאה ע"ש ומעתה אף אני אומר דהראב"ד ז"ל קאי בשי' ר"ח ור"ת דסברי דמאי דאיפסק' הלכ' כר"א בשותפין היינו משום דויתור מותר במודר הנאה וא"כ אי אמרי' דט' דמתנת ב"ח הוי משום דויתור אסור במודר הנאה א"כ קשה הילכתא אהילכתא קייל"ן כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה ופ' כל הפוסקי' ואין חולק ע"ז וא"כ אי ט' הוי משום דויתור אסור במודר הנאה היכי פסקינן הילכתא כר"א דויתור מותר. אל"ו ט' דכל מתנה שאינה שאם הקדישה וכו' אינה מתנה לאו משום דהוי נדרים ושניא נדרים מכל דיני ממונות דויתור אסור במודר הנאה אלא דין הנדרים שוה לד"מ וכל מתנה שאינה וכו' אינה מתנה בין בנדרים בין בד"מ ומעתה שפיר היק' הראב"ד ז"ל דא"כ היכי פסקינן דבכולהו קני במתנה ע"מ להחזיר כיון שאינו יכול להקדישה לא הוי מתנה זה נ"ל להליץ בעד הראב"ד ז"ל ודו"ק:
ודרך הלוכי ראיתי להרב בני אהרן בדקכ"ט ע"ג שהביא דברי הנמק"י בפ' י"ן שהביא משם הראב"ד, דהא דאמרי' גבי שור דאם אמר ע"מ שתחזירהו לי הקדישו אינו מוקדש כ' הראב"ד דפריק ליה ומהדר ליה ונתן ט' הרב הנמק"י כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דמן הדין ודאי אינו מוקדש שאינו שלו ודמי לההיא דר' אבהו במקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה והרב כ' דכפי זה פדיון שכ' הראב"ד הוי דבר מועט כההיא דר' אבהו וכ' דנר' לו ט' אחר בדברי הראב"ד שכ' דצריך פדיון ושלא כדברי הנמק"י וז"ל ולע"ד נר' ט' אחר בדברי הראב"ד דהנה להראב"ד הוק' מתני' דבית חורון דלמדו ממנה דאם אינו יכול להקדישה דלא הוי מתנה וא"כ היכי אמרי' באומר לי דהוי' מתנה כיון שאינו יכול להקדישה וראיתי להריטב"א שהיק' אותה משמו עכ"ד. וכונתו מבוארת דמכח קו' שהוק' להראב"ד כ' דאף באומר לי מצי להקדישה אלא דצריך פדיון וא"כ צריך פדיון גמור דמקודשת לגמרי ושלא כדברי הר"ן שכ' דצריך פדיון כדי שלא יאמרו זה ודאי כונתו. ואשתמיט מיניה דמר דברי הרשב"א והר"ן בפרק לולב הגזול שהביא קו' הראב"ד ותי' של הראב"ד דה"ן יכול להקדיש ההנאה שיבא מן המתנה בזמן זה דיהיב מנה קמא להקדש וכמש"ל וא"כ אם אית' דס"ל דפדיון ממש בעי דהוי' הקדש לגמרי א"כ למה לא תי' כן ואזיל לדחיק ואדרב' מכאן למד הנמק"י דהקדש לגמרי לא הוי וכיון דלא הוי הקדש לגמרי איך קאמר הראב"ד דבעי פדיון וע"ז הוצרך לומר דט' הוי כדר' אבהו שלא יאמרו. ואתה תחזה להתוס' בסוכה דמ"א ע"ב ד"ה הילך שהיק' קו' זאת ותי' וי"ל דה"נ הוי בידו להקדיש להיות קדוש כ"ז שהוא בידו עד שיחזיר ואפ"ל דהתוס' כיונו לתי' הראב"ד ז"ל ול"ק מה שהיק' עליהם הרב כפות תמרים ע"ש. עוד ראיתי להרב הנז' שם שהביא ס' רבינו שמואל שהביא הר"ן דל"ג לי במילתיה דרבא מכח קושי' זו של הראשונים ותמה הרב דבמילתיה דרבא נהי דל"ג לי מה יענה לההיא דשור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו דאיפליגו בש"ס בין היכ' דאמר לי להיכ' דלא אמר לי ע"ש והרב שורשי הים בח"ג דכ"א ע"ב כ' וז"ל ולדידי אי מהא לא אירי' דאיכ' למימר דהיא גופ' קאמר רב אשי דאם אמר סתם הא אהדריה וחשיב' מתנה אבל אם אמר לי אינו מוקדש ולא חשי' מתנ' כיון שאינו יכול להקדישו ע"כ ולדעתי דברים אלו אין להם שחר דאי הכי אדאשמועינן דהקדישו והחזירו אינו מוחזר לישמועינן אעיקר' דדינ' דלא הוי מתנה כיון שאינו יכול להקדישו ומשמעות הש"ס היא דאם הקדישו החזירו אינו מוחזר הא לא הקדישו המתנה קיימת אע"ג דאמר לי אך מה שתי' עוד לקו' זאת הוא תי' נכון כמ"ש הרואה. אך מה שכתב ע"ז וז"ל ומ"מ צ"ל לפי"ז דס"ל לרבינו שמואל דדוק' כשאמר לי באתרוג לא מהני חזרת דמים אבל כשאמר ס' מהני ודלא כהרב בעהע"ט שהביא הרא"ש דאפי' בסתם נמי אית' להאי ס' ע"כ לענ"ד הרואה דברי בעהע"ט שהביא הרא"ש יר' דאין כו"כ הכרח בדבריו ואפשר נמי שהבעהע"ט יסבור כס' רבינו שמואל ודו"ק:
והנה רבינו הטור ז"ל פ' בח"מ סי' רמ"א הנותן מתנ' לחבירו אינה מתנה עד שיהא בדעת הנותן שתהא ברשות המקבל לעשות בה כל חפצו במד"א שנותנה לו בסתם אלא שניכר מתוך מחשבתו שאינו מכוין ליתנו לו שיעשה בה כל חפצו אבל אם מפרש אפי' אם נתנה ע"מ שלא ליתנה לאחר או שלא למוכרה או שלא להקדישה וכו' הוי' מתנה והן הן דברי הרא"ש דפ' י"ן גבי עובד' דיונתן ן' עוזיאל בד' קל"ד כמ"ש מרן הב"י אמת כי לכאו' דברי הרא"ש והטור אלו תמוהים דהיכי ילפי' מעובד' דב"ח דכל הנותן מתנה וניכר מתוך מחשבתו וכו' שאינה מתנ' כיון דדחינן בגמ' שאני מתנת ב"ח דסעודתו מוכחת עליו וגם דויתור אסור וכו' וגם היכי קאמר דבסתם וכונתו ניכרת שאינו רוצה ליתנה לו במתנה גמורה שאינה מתנה והלא הך עובד' דיונתן ן' עוזיאל מוכח דאדרב' משום דהיה בסתם ולא פי' דבריו הוי' מתנה כמו שפרשב"ם ושו"ר להר' בני אהרן והר' שורשי הים שנתחבטו בזה עש"ב. ואחר ההתבוננות נלע"ד דכונת הרא"ש פשוטה והיינו דהך עובד' דיונתן ן' עוזיאל טעה שמאי בהך מעשה דב"ח אבל בקושט' לא דמו אהדדי דמתנת ב"ח לא גמר ליתן במתנה כלל ולא כמו שפרשב"ם משום שפירש ואינן לפניך אלא משום דסעו' מוכחת עליו שאין אדם טורח בסעודה ונותנה לאחר וכיון שכן אנן סהדי שלא נתנה במתנה ואמטו להכי אסור אבי לאכול ממנה לא כן במתנה זו שנתנו ליונתן ן' עוזי' אף אי נימ' דמשום שלא היו בניו נוהגים כשורה נתן ליונתן נכסיו ואין רצונו שיהנו בניו ממנו מ"מ גמר ונתן לו מתנ' גמורה בלב שלם וכיון שנתנה לו במתנה גמורה תו לאו כל הימנו לומר לו שלא יתן לבניו כיון דשלו היא ומה שירצה יעשה כאדם העושה בשלו ומלבד דליכ' שום הוכחה לו' שלא גמר ליתן לו במחנה גמורה אדרב' הדעת נותן שבודאי נתן לו במתנה גמורה וא"כ אף שלא היה רצונו שיתנו לבניו הוו דברים שבלב ולאו כל הימנו וזהו שאמר לו יונתן לשמאי אם אתה יכול להוציא מה שמכרתי ונתתי שיש לך ידים מוכיחות כי לא גמר מתחילה ליתן במתנה גמורה יש בידך ליקח מה שהחזרתי לבניו ואם לאו שאדרב' ידים מוכיחות שנתן מתנה בכל לבו א"כ אי אתה יכול להוציא מה שהקדשתי ומעתה נמצא הדבר תלוי באומדן דעתא אי חזינן דמעיקרא נתנו לו במתנה גמורה ש"ד אבל אי ידים מוכיחות דמעיקרא לא נתן במתנה כההיא דב"ח דסעודתו מוכחת עליו אינה מתנה והראיה דפסקי' כלישנ' בתרא דרבא דאמר אפי' אמר ליה והן לפניך שיבא אבא ומדעתך הוא אפי"ה אסור משום דסעודתו מוכחת עליו שאין אדם טורח בסעודה ונותנה לאחר ואמטו להכי פ' הרא"ש והטור דכל מתנה שניכר מתוך מחשבתו שלא גמר ליתנה במתנ' גמור' ונתנה ס' נמצא לא גמר בדעתו ליתנה ודמי ממש למתנת ב"ח דסעודתו מוכחת עליו כמ"ש בנדרים ודו"ק היטיב. והכי מורין דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז דנדרים הט"ו נתן לאחר מתנה וא"ל הרי סעודה זו נתונה לך מתנה ויבא פ' ויאכל וכו' ה"ז אסור אם הוכיח סופו על תחילתו כגון שהיתה סעודה גדולה ורוצה שיבא אביו או רבו לאכול שהרי סעודתו מוכחת עליו שלא גמר להקנות לו וכו' כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה והדבר הקשה איך פ' הר"ם כל מתנה שאם הקדישה וכו' דלא אמרו כן אלא במעשה ב"ח וכמ"ש בירושלמי אלא ודאי דכונתו דכל מתנה שתהיה כזאת שמעשיו מוכיחים שלא נתן במתנה אינה מתנה כיון דדמיא לב"ח ומינה ילפינן לכל דדמי לה דכל שלא גמר ליתן במתנה אינה מתנה והמודר אסור אבל אם נתן במתנה גמורה אף דהוי מודר מותר לאכול והראיה דהיו מהלכים בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשום מתנה ואף דגם זה מוכיח שלא נתן מתנה לזה אלא כדי שיתן למודר אפי"ה מה איכפת לן כיון שנתן במתנ' גמור' לא כן במתנת ב"ח דסעודתו מוכחת עליו ועיין להריטב"א בנדרים בסוגיא דב"ח ודו"ק ונכון:
אדהכי והכי השמש יצא על הארץ ספר"א נהר הנק' בשם אהלי יאודה לרבין חסידא הרב המובהק קדוש אלדי"ם כמהר"י הכהן יצ"ו ואחזה אנכי מראות אלהי' בענין מתנה ע"מ להחזיר בד' פ"ו ע"ד) יתיב רמי ומק' עלה דאמרי' בקידושין בתרומה יצא ידי נתינה אלא שאסור וכו' היק' דאיך יצא ידי נתינה דהא אי אמר לי אמרו בבתרא דמידי דחזי לי קאמר ואינו יכול להקדישו וכ"ש לאוכלו ולא לשורפו ולא לשום דבר ובפ' הערל תנן אמר רבא בר אבוה מאי דכתיב ואני נתתי לך את משמרת תרומותי בב' תרומות הכתוב מדבר אחד תרומה טהורה, ואחד תרומה טמאה ואמר רחמנא לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך וה' זו פ' הרמב"ם בפ"ב מה' תרומו' הי"ד הרי דנתינה לכהן הוא ליהנות ממנה הנאה של כילוי ואיך אמרי' דבנתינה לכהן ע"מ להחזיר דליכא הנאה של כילוי הויא נתינה עכ"ד. ואחרי המחי' הראויה לכבוד תורתו לא ידעתי מאי קאמר דהרי בפירוש' אמרי' בפ' הזרוע ד' קל"א שבעה דברים הם נכסי כהן תרומה ותרומת מעשר וכו' ואמרו שם למה אמרו נכסי כהן שקונה בהן עבדים ושפחות ובהמה טמאה וב"ח נוטלן בחובו וכתו' אשה וס"ת הרי בפי' דלא בעינן הנאה של כילוי והא דאמרינן שלך תהא רבותא אשמועי' דאפי' תרומה טמאה דלא חזי' לכהן צריך ליתנה לו דחזי' לשריפה הא מיהא אם רצה הכהן להחזירה לנותן ודאי רשאי. עוד ראיתי להרב נר"ו הוק' לו בהא דפסק הרמב"ם דכל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה וכל הנותן לזה מתנה ע"מ ליתנה לאחר הרי זה האחר קנה בעת שיקנה לו הראשון ותמה וז"ל וכן ק"ל למה שפ' הר"מ כל מתנה וכו' משמע דכדי שיהא נקרא מתנה צריך שיהא שלו לגמרי ויכול ליהנות בה לאוכלה ולהקדישה וכיוצא בזה ואיך כ' אחר זה כל הנותן מתנה לאחר להקנותה ה"ז קנה וזה שנותן מתנה ע"מ להקנותה לאחר הוי' מתנה ע"מ להחזיר מה לי מחזירה לו מה לי מחזירה לאחר ואפי"ה הויא מתנה עכ"ד ואחהמ"ר מגודל חכמתו וקדושתו אשתמיט מניה דמר כל דברי הראשו' שזכרנו לעיל הר"ן והרשב"א והריטב"א והתוס' בפ' לולב הגזול ובבתרא דקל"ד דהא דאמרו כל מתנה שאם הקדיש' וכו' ל"ד אלא כל מתנה שהיא בערמה דוקא כמתנת ב"ח לא הוי מתנה אבל אם פי' מתנה אפי' ע"ת שלא יקדישנ' שפיר הויא מתנה. תו חזיתיה להר' הנז' שיחל"א (שם דפ"ז ע"א) וז"ל ועוד ק' למ"ש הרא"ש בפ' י"ן מכאן הבאתי ראיה דהשואל טבעת כדי לקדש בה את האשה שהיא מקו' כיון שאמר לו שלקדש האשה הוא צריך דעת המשאיל היתה שתהא ע"מ להחזיר החפץ או דמים וזה תימה דהרי בגמ' אמרו בכולהו קני לבר מאשה לפי דבריו דכיון דשייליה לקדש בו את האשה דעת המשאיל היתה שתהא מתנה כדי שיוכל לקדש בו אשה א"כ גם הבעל כשמקדש לאשה בטבעת זו הוא ע"מ להחזיר דמאי דקנה מקנה א"כ משכחת לה לקדש אשה במתנה ע"מ להחזיר ואיך פסיק ותני בגמר בכולהו קני לבר מאשה עכ"ד. ונוראות נפלאתי דהלא הרא"ש בקידושין פי' דבריו לכל הפחות הוי מתנה ע"מ להחזיר ויקנהו מן האשה ויחזירנו לו או יחזיר דמיו דחזר דמים הויא חזרה ע"ש:
ואתה תחזה להרא"ש ז"ל בפ' לולב הגזול דמ"א (סי' ל') כ' עלה דהך מימרא דרבא דבאתרוג מהני מתנה ע"מ להחזיר וז"ל וצריך שיתנהו לו במתנה גמורה ע"מ להחזיר ואחר שיצא בו צריך לחזור וליתנו לו במתנה בשעת חזרה אבל אם אמר לו יהא במתנה עד שתצא בו ואח"ך יהא שלי כבתחילה לא יצא בו דהוי כמו שאול ותדע מדאמר לקמן לא לקני איניש לולבא לינוקא ביומא טבא דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני ואם אינו צריך לחזור לו במתנה נהי דקטן לאו בר אקנויי הוא ליקני ליה עד שיצא בו ולחזור לו ממילא אל"ו צריך שיחזור ויקנהו לו במתנה גמורה וקטן לאו בר אקנויי הוא עכ"ל. ולמאן דקרי ותני דברי הרא"ש הללו לפום ריהטא ירגיש אדם דאם כונת הרא"ש למילף הך דינא דהאומר יהא שלך עד שתצא בו ואח"ך יהא שלי כבתחילה דלא יצא מההיא דר"ז דלא ליקני איניש א"כ דבריו קצת תמוהים דמאי האי דקאמר ואם אינו צריך לחזור לו במתנה גמורה נהי דקטן לאו בר אקנויי וכו' אל"ו צריך שיתנהו לו במתנה גמורה דדברים אלו אך למותר כאילו בעינן למילף על ענין החזרה שצריך שיחזירנו במתנה גמורה הכי הול"ל ואם איתא דיהא שלך עד שתצא בו יצא לימ' ליה לינוק' יהא שלך עד שתצא בו אל"ו דלא מהני בהכי אלא צריך הקנאה גמורה וע"כ אמרו א ליקני. אבל הנרא' לי בכונת הרא"ש ז"ל דאין כונתו ומר דאם אמר יהא שלך עד שתצא בו דלא יצא המקבל דהא ודאי המקבל מיהא יצא כיון שאמר לו יהא שלך במתנ' עד שתצא בו אלא דכיון שלא אמר ע"מ שתחזירהו לי נמצא אינו מחזיר לו בהקנאה גמורה ונמצא הלולב של המקבל ולגבי נותן הו"ל כמו שאול כיון שצריך שיחזירנו לו במתנ' גמורה והכי דייקי שפיר דברי הרא"ש שכ' ואם אינו צריך לחזור לו במתנה גמורה נהי דקטן לאו בר אקנויי הוא ליקני ליה וכו' אל"ו צריך שיחזור ויתנהו לו במתנה גמורה וא"כ כיון שצריך במתנה ממיל' כשאמר ואח"ך יהא שלי כבתחי' הו"ל שאול אצל הנותן. ומעתה אף דברי הטור ז"ל קרואים והולכים לכונת דברי הרא"ש ז"ל שכ' בסי' תרנ"ח אין אדם יוצא ביו"ט א' בלולבו של חבירו אלא א"כ נתנו לו במתנה גמורה ע"מ להחזיר לו במתנה אבל אם אמר לו יהא שלך עד שתצא בו ואח"ך תחזירהו לי לא יצא וכונת דבריו שצריך שיתנהו לו במתנה ע"מ להחזיר לו במחנה וכיון שצריך לחזור לו במתנה גמורה א"כ אם אמר לו יהא שלך עד שתצא בו ואח"כ תחזירהו לי סתם ולא אמר במתנה גמו' א"כ החזר' לאו חזרה והו"ל שאול לגבי הנותן אבל המקבל ודאי יצא בו כיון שאמר לו יהא שלך במתנה עד שתצא בו הא ודאי מתנה גמורה היא אלא דכיון שלא אמר ע"מ שתחזירהו לי ה"ז דומה לאותה שאמרו גבי מתנת ב"ח ללישנא קמא דרבא דוקא שאמר ואינן לפניך שיבא אבא אבל אמר הן לפניך שיבא אבא מדעתך הוא דא"ל ואפי' ללישנא בתרא ט' משום דסעודתו מוכחת עליו ועיין בפי' הר"ן. הכא נמי כיון שלא אמר ע"מ מדעתך תחזירהו לי ולא בהקנאה גמו' וכיון שכן שוב אינו יוצא בו הניתן דהוי ליה כמו שאול זה נר' לישב דברי הטור לפי שיטת הרא"ש שכתבנו:
אפס כי עז והדבר הקשה דרבינו הב"י ז"ל בשולחנו הטהור נר' מדבריו כי רוח אחרת אתו שכ' וז"ל בס"ג אין אדם יוצא י"ח ביו"ט א' בלולבו של חבירו דבעי' לכם משלכם ואפי' א"ל יהא שלך עד שתצא בו ואח"ך יהא שלי כבתחילה לא יצא דהוי שאול ואם נתנו לו במתנה מותר ריהטא דלישניה מוכח דמ"ש ואפי' א"ל יהא שלך דלא יצא כונתו דהמקבל לא יצא ואם מבטן רבינו הגדול הרא"ש ז"ל יצאו אלו הדברים לא זכיתי להבינם כי פשט דברי הרא"ש לא משמע הכי כמו שכתבתי. ועם כי אפשר למשכוני אנפשין ולישב דברי הרא"ש על צד הדחק ולומר דהאי לא יצא שכ' הרא"ש מיירי אל המקבל הא מיהא כ"ל קור"א במדב"ר דברים כהוייתן בעיניו יראה כמה מהדוחק בדברי הרא"ש. ולבי אומר לי כי דברי הרב ב"י ז"ל אינם דברי הרא"ש אלא מדעת עצמו הוא ודינא אשמועי' דאפי' אמר לו יהא שלך עד שתצא בו לא יצא והטעם אפשר אחר שהרא"ש ז"ל הביא לנו דברי הר' בעה"ט ז"ל דאפי' בנותן אתרוג סתם הוי כאילו אמר לו ע"מ שתחזירהו לי וחייב להחזירו ואם לא החזירו לא יצא ופ' מרן בס"ה ומטעם אומדנא נגעו בה דמסתמ' אין אדם מתרוקן ממצותו ונותנה לאחר וא"כ הרי זה דומה למעשה דב"ח שאמר לליש' בתרא דרבא אפי' אמר והן לפניך שיבא אבא ומדעתך הוא דאמר ליה אפי"ה אסור מט' דסעודתו מוכחת עליו כמו שפי' הר"ן דמסתמ' אין אדם טורח בסעודה ונותנה לאחר ע"ש דון מינה בנ"ד כיון שנתן סתם ולא אמר ע"מ א"כ מסתמ' אומדנ' דמוכח שאין אדם מתרוקן ממצותו ולא גמר ונתן לשם מתנה גמורה ואמטו להכי כיון דבעינן לכם משלכם וזה לא גמר בלבו ליתן מתנה גמורה הוי כמו שאול ולא יצא לא כן באומר ע"מ שתחזירהו לי דכיון דאמר ע"מ גמר ויהיב לשם מתנה גמו' אלא שהטיל בה תנאי ועיין להריטב"א בנדרים דמ"ח דבאומר הרי חצר וסעודה נתונים לך ע"מ שלא תקדישנה וכיוצא כיון שאמר ע"מ גמר ויהיב מתנה גמורה ואפי' מודר מותר בה זה נר' לישב דברי מרן ז"ל עם כי יש פנים בדברי הרא"ש ז"ל לפרש דבריו עפ"י דברי מרן הב"י אך לדעתי הוא דוחק גדול. ומפרשת העיבו"ר ת"ם אני על הב"ח ז"ל בסי' תרנ"ח עמ"ש הטור אבל אם א"ל יהא שלך עד שתצא בו וכו' לא יצא כ"כ הרא"ש וביאור דבריו דאם נותן לו במתנה גמורה ע"מ להחזיר יצא לו האתרוג מרשות נותן לרשות מקבל והו"ל של מקבל אלא שהתנה עמו שיחזירנו אח"ך וזה אינו אלא תנאי גרידא כאילו התנה עמו שום תנאי אחר שהרי אמר על מנת ואין הנותן חוזר וזוכה באתרוג אלא א"כ חוזר המקבל ונותן לו האתרוג במתנה כמו שהתנה עמו אבל אם א"ל יהא שלך עד שתצא בו וגם לא אמר ע"מ אלא ואח"ך תחזירהו לי הרי לא יצא מרשות נותן לגמרי ואין המקבל צריך לחזור וליתנו לו במתנה אחר שיצא דממיל' הוא שלו כבתחילה אחר שיצא בו המקבל שהרי לא הקנה לו אלא כדי לצאת בו והוי כמו שאול ובלשון הרא"ש מבואר יותר עכ"ד. ואחרי המחי"ר מלבד דזה אינו מבואר כלל בדברי הרא"ש עוד בה דזה דוחק גדול בכונ' דברי הרא"ש כמ"ש ודו"ק. שוב אחר ההתבוננות חזה הוית דלאו מילת' היא דאמרי בכונ' הרא"ש דא"כ דהנותן לא יצא דהו"ל כמו שאול א"כ מוכרח דהלולב הוא של המקבל וכפי מ"ש בכונת הרב"י הוא דלא זכה המקבל והוא היפך דברי הרא"ש דזכה המקבל ואדרב' הנותן לא יצא וע"כ לידחק בדברי הרא"ש ולומר דלא יצא היינו המקבל ומט' שכתבנו ע"כ פנים דברי הב"ח שכ' שזה מבואר בדברי הרא"ש הם קצת דחוקים:
ואחזה אנכי להר' ישחק ירנן אייתי דברי הב"ח ז"ל שכ' על מ"ש הטור לא ליקני איניש לולב' לינוק' ביו"ט דינוק' מיקנא קני אקנויי לא מקני ומשמע מדברי הרא"ש דדוק' לאקנויי לגמרי לא ליקני לינוק' אבל אם אמר לו יהא שלך עד שתצא בו ואח"ך תחזירנו לי שאינו אלא כמו שאול אצל התינוק שפיר דמי ע"כ ותמיה עליו דאדרבא נהפוך הוא מדברי הרא"ש דגם בקטן לא מהני ושכן כתב המג"א ס"ק ח' משם הרא"ש דאם אמר לקטן יהא שלך עד שתצא בו לא יצא הקטן והצ"ע ושוב הביא שהר' י"א הביא דברי הב"ח והמג"א ולא זכר דב' כתבו זה היפך זה וכולם משם הרא"ש עכ"ד. ואני אומר אין ס' כד נאים ושכיב רב אמרה למילתיה דהב"ח והמג"א דבריהם בסגנון אחד עולי' דהב"ח כ' דאם נתנו לתינוק שיהא שלו עד שיצא בו דהוי כמו שאול דשפיר דמי ויוצא בו הנותן כיון שלא נכנס לרשות הקטן ואינו צריך הקנאה לגדול והמג"א כ' דהקטן לא יצא בו דהוי כמו שאול ודא ודא חדא היא והא בהא תליא דכשהקטן לא יצא הגדול ודאי אח"ך יוצא ודברים אלו הם דברים פשוטים וברורים ואדרב' יש לתמוה על הרב י"א שעלה בדעתו לחלוק לנו את השוים ושו"ר שכבר תמה על הרב י"א מופת הדור הרב חיד"א זלה"ה על הברכים ע"ש ודברי הרב ישחק ירנן אין להם שחר:
איך שיהיה הנלמד מתשו' הרא"ש הנז"ל בפ"ק דקידושין דאם אמר לחבירו השאילני טבעתך לקדש בו את האשה דהויא מקודשת גמו' אלא שצריך לקיים תנאי החזרה ע"י שיקנהו מן האשה או חזרת דמים דהויא חזרה ע"ש ובכלליו באורך ופ' הטור ומרן ב"י באה"ע סי' כ"ח ורי"ו במישרים חלק חוה נתיב א' ח"ג והריב"ש סי' ק"ע והגמ"י שבס' נשים סי' ח"י והגהות מרדכי כמ"ש הב"י ועיין כנה"ג וי"א. (אה"נ עכ"מ וחע"ד):
הלכות כתובות
סימן ב
שאלה ראובן נשוי עם לאה אשתו מזה יותר כעשרה שנים ולא נפקדו בזש"ק. והן כהיום ראו' הנז' רוצה לקחת לו אשה אחרת על אשתו לאה הנז' כי הוא גברא דאמיד בנכסי דמצי למיקם בסיפוק שניהם. ולאה טוענת על ראו' בעלה שאם רוצה לקחת לו אשה אחרת שיפטרנה בגט כשר ויפרע לה כתובתה שאינה יכולה לסבול צרתה בצדה בשום אופן באמרה שבעלי הנז' איננו מתנהג עמי באהבה וחיבה כהלכת גוברין יהודאין מקדמת דנא. וכנודע לכל רוב תחבולותיו ומזימותיו וערמותיו ומסיבת רוע הנהגתו עמדי כבר עמדנו ע"פ המגר"ש כמה פעמים ואינו מטה אזן לקול מורים ויתנו עדיהן חו"ר וגאוני עיקו"ת ירושלם ת"ו בהמעכב"ד שבידי שהוא גברא ד"א ציית דינא. ולאיש אשר אלה לו כיצד אוכל לשבת עמו יחדיו. הן בהיותי רק אני לבדי בגורלי רע ומר היה גורלי וחיי תמרורים מינה לי בעלי הנז' שלא כדרך בנ"י בזווגם נאה ומשובח. ואיך אעשה כאשר תהיה צרתי בצידי ויקניטיני בעמל וכעס כדרכו תמיד. ולמה לי חיים כאלה. לא אקבל את זאת. וראיה לרוב שנאתו עלי שבזה הפעם אשר התגלע הריב בינינו בעמדינו לפני דין תוה"ק על מבוכה זאת. חו"ר ב"ד הצדק פסקו שאינו רשאי ליקח לו אשה אחרת עלי כלל בלתי רשותא והורמנותא דב"ד רבה. וכאשר כי הוא איש נותן כתף סוררת לקול המורים ואיננו שומע לדין תוה"ק. עשה בהצנע מעשה ונשתדך עם אשה שאינה הוגנת לו וברח בהחבא לארץ אחרת ליכנס עמה לחופה. לולא אחזו בעכבותי"ו אנשים אחרים כבר בצע מעשהו. ובכן לא אוכל לשבת בחדרתו כלל. ותובעת אני ממנו שיפטרני בג"כ ויפרע לי כתובתי. והאיש והאשה שניהם יחד למשפט נקרבו. ויורנו נא המורה לצדקה הדין עם מי ושכמ"ה:
תשובה דבר זה כבר נפתח בפוסקים הלא בספרתם. ספיר גזרתם. ולא אעלה ארוכ"ה להוציא עת"ק את דבריהם בפרטים וסעיפים השייכים לזה שלנדו"ד לא נ"מ ולא מידי לענין דינא. וע"כ הלכתי אחרי הקוצרי"ם בדבר הנוגע לנדון שלפנינו במיצוי הדין לבד. וזה החלי בעזר צורי וגואלי. ואען ואומר כי לענ"ד שבנדון כזה לא איתלי אינש על יבשתא שיפסוק לומר שראובן הנז' יכול לישא אשה אחרת על אשתו. ולאה הנז' צדקה בטענתה שתובעת ממנו גט וכתובה וכאשר אפרש שיחתי לקמן בע"ה הגם כי לכאורה נראה דמצד טענת הבעל דהוא גברא דמצי למיקם בסיפוקייהו יכול הוא ליקח אשה אחרת עליה שכן הורו גדולי המורי"ם דהלכתא כרבא לגבי ר' אמי ביבמות פ' הבע"י. זולת הגאון בעל התרומה שפסק כר' אמי כמ"ש מהריב"ל בח"א סוף כלל ב'. ומהר"י מינץ סי' יו"ד וכן מסיק הרב בעל נתיבות משפט ד' רכ"א יעו"ש. הנה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ומרן אה"ע סי' קנ"ד ס' יו"ד פסקו כולם כרבא. והגם שהרא"ש בתשו' ריש כלל ל"ג נראה מדב"ק דפסק כר' אמי יעו"ש. הנה אתו רבנן בתראי ופירשו דבריו דפסק כרבא עיין למהריב"ל שם מה שתירץ בשם גדול אחד בדורו ואחריו כל ישרי לב הרב נתיבות משפט ד' רכ"ה שם והרב משאת משה בראשונות אה"ע סי' כ"ד ועד אחרן הרב מר בריה דרבינ"א בס' קול אליהו סי' י"ג וגם לדעת מהר"א ששון ז"ל בתשו' סי' ס"ד שהעלה דדברי הרא"ש בתשו' פליגי אהדדי יעו"ש. הנה כתב מרן בח"מ סי' קי"ו בשם הר"י בן הרא"ש דהפסקי' הם עיקר וכן הוא בכללי הפוס' להרב הכנה"ג סי' ס"ט יעו"ש. ומכ"ז נראה דהצדק עומד לימין הבעל דמצי לישא אחרת על אשתו. אכן הריב"ש בתשו' סי' צ"ה והרדב"ז בח"א סי' שכ"ז כולהו ס"ל דלא אמרו נושא אדם כמה נשים היכא דמצי למיקם בסיפוקייהו אלא לענין דאינ' יכולה לעכב על ידו. אבל אם הראשונה אומרת כיון שאתה רוצה לקיים מצותך תפטרני בגט וכתוב' הדין עמה כמו שהעלה הרב קול אליהו ז"ל שם עיין עליו. וכן הביא דברי הרדב"ז הללו מרן החבי"ב בהגהות הטור סי' קנ"ד סנ"ד יעו"ש ומהתימא עליו שלא הביא סברת הריב"ש שדעתו כהרדב"ז כמו שנתבאר. והגם שמרן החבי"ב שם לחלק יצא שאין דין הרדב"ז אמור שיכולה לומר פטרני בגט ותן לי כתיבה אלא דוקא כשלא התנו בפירוש שאם שהתה עשר שנים ולא ילדה אחרת יקח לו אבל אי התנו כן בפירוש נושא הוא אשה אחרת ואינה יכולה לומר פטרני בגט. איברא שפה תירייא נוהגים לכתוב בכתובות ואי יעבור וישא אחרת עליה קודם ששהתה עמו עשר שני' ולא ילדה חייב לפרוע לה כל סכי כתובתה ויפטרנה בגט כשר לאלתר. ויש מקום לומר דדוקא כשנוהגים להתנות שאם ישא אחרת עליה וכו' ויפטרנה בגט וכו' התם הוא דאינה יכולה לומר פטרני כששהתה עשר שנים דמדהתנו כן בלא שהתה מוכח כששהתה אינה יכולה לומר פטרני והו"ל כאלו התנו בפירוש שלא תוכל לומר פטרני בגט. אבל כשהתנו דאם לא ילדה ושהתה עשר שנים שיו כל לקחת אשה אחר' עדיין אפשר לומר שיכולה לומר פטרני. דלא התנית כן אלא כדי שלא תחול השבועה דלא ישא אשה אחרת בחייה אף דשהת' עשר שנים ולא ילדה. אבל לשלא תוכל לומר פטרני בגט לא התנית. ומיהו המחוור דאפי"ה אינ' יכול' וכו' יעו"ש:
הנה בודאי בנדון כזה יורה יורה מרן החבי"ב ז"ל דיכול' לומר פטרני דהרי הרב קול אליהו שם בתשוב' דהעלה דבמקום שכותבין התנאי אין שום ס' בדבר דאם שהתה וכו' ישא עליה בלי שום ספק כתב בסו"ד דהכל. תלוי לפי ראות עיני הדיין שאם רואה שיש אהבה ביניה' ואף אם אחרת יקח לו וכו' ויזכור לו מעשה הראשונה ויתנהג עמה כהלכת גוברין יהודאין מוטב. ואם יראה הדיין כי גדלה השנאה ביניהם ויש לחוש שלא ישגיח עליה אעפ"י שיש לו כדי לזון את שתיהם חזר הדין כאילו אין בידו לזון את שתיהם וכופין אותו שיוציא וכו' יעו"ש בדב"ק. והשתא ק"ו הדברים אם בנדון הרב שהאיש הוא בחזקת כשרות ורק שמץ דבר נמצא בו אם יראה הדיין כי גדלה השנאה ביניהם ויש לחוש וכו' קא פסיק ותני חזר הדין וכו' על אחת כו"כ בראובן הנז' המפורסם לכל בתחבולותיו ורמאותיו אנוש רמ"ה לכל אדם ואיננו שומע לקול מורים ולא ציית דינא ככתוב בהשאלה הא ודאי שהצדק לימין האשה התובעת ממנו שיפטרנה בגט ויפרע לה כתובתה. והדבר מוכרע מאליו כי מי יגש להיות ערב להאשה הנז' אם לא יתנהג כהלכת גוברין יהודאין אחרי שאינו שומע לדין תוה"ק וכל חו"ר וגאוני עיקו"ת נלאו עמו לבקש תרופה ללאה אשתו ולא עלתה בידם ומה תעשה יום מחר אשתו העלובה עם אישה הבוגד קשה מעללים הלזה בקחת לו אשה אחרת ויוסיף על חטאתו פשע להכעיסה ולהקניטה. כי ע"כ נר' לע"ד ברור דלנדון כזה אין חולק והדין עם האשה. ואם אינו רוצה לא לגרש ולא ליקח אשה הקולר תלוי בצואר ראובן שמתבטל ממצות פו"ר. הן אמת כי בארצות המער נושאין אשה לסוף עשר שנים כשלא ילדה ואין פוצה פה והתם היינו טעמא דבמערב יש שני מנהגים דאות' שכות' למנהג המגורשים כיתבים בכתובה ולא ישא אשה אחרת עליה בחייה אלא מ"פ ורצונה או ע"פ התקנה האחרונה והתם היינו טעמא דאין פוצה פה משכחת לה שהבעל שנושא אשה אחרת עליה היה ע"פ רצונה או ע"פ התקנה האחרונה משנת גש"ן שאפי' ילדה ומתו לסוף עשרה שנים כיון שעברו עשר שנים ואין לו זש"ק יכול הוא לישא. והנישואין לדעתה דהכי הוא מעיקרא שיתנהגו עפ"י התקנ' ואותם שכותבים למנהג התושבים כותבים ולא ישא אשה אחרת עליה בחייה אלא כפי התקנה הנהוגה בזמן הנז' וכיון דהתקנה כך היתה מעיקרא אין מקום לדבר
וראיתי להרב קול אליהו ז"ל שכתב תו"ד וז"ל לפי מה שנוהגים לכתוב בכתובה וכו' דכיון דהרב המאסף פשיט' ליה אפי' אם אינו כתוב עליה אפי"ה נושא עליה ואינה יכולה לומר פטרני בגט וכתובה. כ"ש וק"ו כשכותבין שלא ישא עליה אא"כ שהתה וכו' דמשמעותה דכששהתה ישא עליה בלא גט וכיון דאין גט אין כתובה יעוש"ב. ודב"ק שגבו ממני דהמעיין יראה בלשון מרן החבי"ב שהעתקתי לשונו דמאי דפשי' ליה למר הוא אפי' היכא שאין כותבין תנאי השני שאם עבר ונשא תוך הזמן כמנהג תירייא וע"ז מסיק מרן החבי"ב ז"ל דאפי' אם לא נכתב תנאי הב' אפ"ה אינה יכולה לומר פטרני וכו'. ברם תנאי דולא ישא אשה אחרת וכו' כתוב בכתובה וע"ז בחלקו"ת ישית מרן החבי"ב בדברי הרדב"ז. ומדב"ק נר' שהבין בדברי מרן החבי"ב דמה שסיים וכ' דהמחוור דאפ"ה אינה יכולה לומר. ר"ל דאפי' שאינו כתוב תנאי דולא ישא אשה אחרת וכו' וחולק על הרדב"ז והוא פלא דבפשיטות לשונו ברור כשמש כמ"ש. עוד הוקשה לי בחילוקו של מרן החבי"ב דקא פסיק ותני דאפ"ה אינה יכולה לומר וכו' דכיון דהתנאי סובל ב' פי' וב' שקולים ואין כאן דוחק בלשון אמאי לא מחמרי' בס' שבועה כדאמרינן בכמה דוכתי. וכמ"ש הרב לחם רב בתשו' סי' מ"ט שכ' בס"ד יש להחמיר בנדו"ד מכח השבועה וכו' וכמו שהביא ראיה לנדונו הרב משאת משה באשה שנתנה רשות וכו' והרב כ' שם וכ"ש בנדו"ד יעו"ש. ואני אומר דכ"ש וכ"ש בלשון תנאי הכתובה דנוכל לפרשו בפשי' בלתי דוחק דנדון דידיה כבר השיגו הרב מר בריה שם כמ"ש המעיין משא"כ בלשון התנאי הכתוב בכתובה דסובל הב' פירושים כמ"ש המעיין:
איך שיהיה תבנא לדיננא דנר' לע"ד דהדין עם האשה שיפטרנה בגט כשר ויפרע לה כתובתה עיקר כתובה ותוספת כאשר הורה גבר הר' קול אליהו שם בסוף תשובתו יעו"ש. וכ"ז אם יסכים עמי עט"ר מר ברישא הרב הגאון המפורסם ראש"ל אחד היה אברהם שיחיה לעד אמן. ואם דברי אלה לא עלו לרצון לפניו הרי הם בטלים ומבוטלים כאפס ותוהו נחשבו. וצויי"מ ויראנו מתורתו נפלאות. אלה כ"ד עמוס התלאות מוקף חבילי טרדי"ן מבית ומחוץ הבע"ח פעה"ק ירושת"ו. הצב"י מעט דב"ש ס"ט.
הלכות כתובות
סימן ג
בדיק לן מר עט"ר מוה"ר ראש"ל הגאון המפורסם מגן אברהם יהיה בעזרו לחות דעתי הקצרה בהאי פס"ד אשר כוננו ידי קדשו של מעלת הרב המופלא וכבוד ה' מלא בוצינא דנהורא צוף דב"ש אמרי נועם. וכשאני לעצמי מה אני לחות דעי לפני גדולים כי מששתי את כל כלי כלים רקים אין חכמה ואין עצה והמה בחכמתם מלאים כליהם בר ולחם ומזון אכן לעשות רצון צדיקים חפצתי. וטעמתי בקצה המטה מיערת הדב"ש ואורו עיני. ולאפס פנאי מסכים אתי אבא בדרך קצרה אע"ן ואומר הנה הביא לנו מע' הרב הפו' יצ"ו דהיכא דמצי מיקם בסיפוקייהו אפסי' הלכתא כרבא בסוף פרק הבע"י דנושא אדם כמה נשים ודלא כר' אמי דאמר יוציא ויתן כתובה. אכן הריב"ש בתשו' סי' צ"א והרדב"ז בחדשות סי' שכ"ט כ' דלא אמרו נושא אדם כמה נשים אלא לענין שאין האשה יכול' לעכב על ידו אבל אם הראשונה אומרת כיון שאתה רוצה לקיים מצותך תפטרני בגט וכתובה הדין עמה כמו שהעלה הרב קול אליהו ז"ל ח"א סי' י"ג. וכן הביא דברי הרדב"ז הללו מרן החבי"ב אה"ע סי' קנ"ד. אות כ"ד ומהתימה עליו שלא הזכיר ס' הריב"ש ז"ל עכ"ד יצ"ו. ואני בעוניי אומר אחרי המחי"ר מכת"ר אין דעת הריב"ש כן ואדרבא דבריו ברור מללו דהלכתא כרבא ושכן כ' הרי"ף והרמב"ם וכ' כ"ש אם שהתה יו"ד שנים וכו' אם הוא רוצה לישא אשה אחרת אין מונעין אותה ממנו. באופן שכל דברי תשו' הריב"ש ברורים שאין הראשונה יכולה לעכב ואעפ"י שבסיום התשו' כ' בא בכאן אדם אחד מעירכם וכו' ומנעתיו עד שקיבל לילך לעירו ולגרש הראשונה וכו' אשר מתוך הדברים אלה יש במשמע שיכולה הראשונה לעכב כמו שהבין מעלת רב חביב"א הרב הפוסק יצ"ו בקושטא אין זה כונתו דאם כן יהיו דבריו סתראי מרישיה לסיפיה.. אכן ביאור דבריו בסיום התשו' כבר תרגמה הרב קול אליהו ז"ל שם דהוה מספק"ל להריב"ש אי מצי למיקם בסיפוקייהו משו"ה מנעו עד שילך ויגרש הראשונה. ולדעתי זה פשוט בכונ' הריב"ש וכן הבין מרנא הב"י ז"ל בדבריו שהכי בסי' אלף פסק הטור הלכה כרבא וציין עלה רבינו הב"י הסו' דפ' הבע"י שהלכה כרבא ותכף ומיד העתיק תשו' הריב"ש כול' אלמא ס"ל דגם הריב"ש כן דעתו וזה הוא שמרן החבי"ב לא כ' שהריב"ש סובר כהרדב"ז שאינו כן:
האף אמנם חזיתיה להרב קול אליהו שם שתחילה פירש בדברי הריב"ש כן אכן אח"ך כ' והאמת יור' דרכו דהריב"ש קאי בדעת הרדב"ז דלא אמרו נושא אדם כמה נשים אלא לענין דאינה יכולה הראשונה לעכב על ידו אבל אם טוענת הראשונה פוטרני בגט וכתובה הדין עמה וזה מבואר בדברי הרדב"ז וגם מ"ש הריב"ש ומנעתיו בהכי מתפרשין אלא שמ"ש לעיל אל"ו לא אפשר למיקם בספוקיי' וכו' יוציא ויתן כתובה אם יש לו זה הלשון אינו מובן. בלא"ה ומוכרח שיש בו ט"ס עכ"ד. דבריו אלה נפלאו ממני כי דברי הריב"ש אין בהם נפתל, ועקש וכולם נכוחים ומבוארים דאם יש ספק בידו אין הראשונה יכולה לעכב על ידו ואם אין ספק בידו יוציא הראשונה ואם יש בידו לפרוע לה כתו' יפרע לה ואם לאו תהיה עליו חוב ולא ידעתי מה הוק' לו להרב בדברי הריב"ש עד שהוצרך לו' שיש ט"ס ולא חזינא שום תיוהא בדבריו והנכון כמ"ש הוא בביאורו בתחי' דבריו כמ"ש בסיום התשו' ומנעתיו היינו משום שלא היה יכול למיקם בסיפוק ב' ושו"ר למר בריה דהרב קול אליהו ז"ל בתשו' כי באה בח"ב אה"ע סי' י"ב דל"ח ע"א שהביא דברי הרב מר אביו ז"ל ותפס בפשי' כדבריו הראשונים ושם ראיתי שביאר דברי הריב"ש במ"ש אל"ו לא אפשר למיקם בסיפוקייהו ומשם הבנתי מה הוק' להר' מ"א בדברי הריב"ש ופירשם הרב מר בריה כפי דברי הר' חל"מ ע"ש. אבל קושטא דמילתא דספר מוטעה נזדמן לפניהם ובהריב"ש שבידי כתוב אלא דאי לא מצי למיקם וכו' ואין צורך מעתה לא לפי' הר' אביו ולא לפי' מר בריה כי הדברי' פשוטין וברורין ודו"ק. אכן דעת הרדב"ז נראה מבואר כמ"ש הרב קו"א דאי טענה האשה פטרני בגט וכתובה מודה רבא דשפיר טענה ומחוייב לגרשה וכן הבין מרן החבי"ב ז"ל בכונת הרדב"ז אכן אני עני הדעת והתבונה אחרי בקשת גלגול מחילות ממרן החבי"ב ז"ל מאד נפלאתי איך תפס כן בדעת הרדב"ז ואיך יצוייר לומר דרבא מודה בזה והלא היא היא הפלוגת' דר' אמי עם רבא דר"א סו' דהנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה ופשי' דבשאשתו הראשונה מעכבת עליו ותובעת גט וכתובה איירי דאילו אשתו ראשונה מפוייסת שישא שניה פשיטא שאין לחייבו לגרש הראשונה דאטו איסו' איכא לישא ב' נשים אל"ו בתובעת הראשונה גט וכתובה איירי ולדעת א אמי הדין עמה ויוציא ויתן כתובה ורבא פליג ואמר דנושא אדם כמה נשים ואין הראשונה יכולה לומר פטרני בגט וכתובה וכיון דכל הפוס' פ' כרבא א"כ איך יצוייר לומר דאפי' רבא מודה כדברי הרב קול אליהו ז"ל. וא"ת שיש לדקדק כן מלישנא דש"ס דקאמר אמר איזיל ואבדוק נפשאי דאמר ר"א אף בזו יוציא ויתן כתובה דמשמע דקודם הנישואין היא באה לעכב עליו ור"א אמר דהדין עמה ויוציא ויתן כתובה ורבא פליג ואמר נושא אדם כמה נשים ור"ל שאינה יכולה לעכב עליו מלישא ויאמר הרב דפלוגתייהו אינה אלא לענין לעכב את הבעל מלישא אחרת ואה"ן גם רבא מודה דאף שאין כח ביד האשה לעכבו ויכול לישא אשה אחרת מר של הראשונ' מ"מ אם אח"ך תטעון היא פטרני בגט וכתו' ותשאר אתה עם השניה דהדין עמה. זה אינו דאדתידוק מדברי ר"א דנקט איזיל ואבדוק נפשאי דוק מדבריו שאמר כל הנושא אשה על אשתו שהוא פועל עומד דיש במשמע בין נשא כבר בין רוצה לישא ודכוותא רבא דאמר נושא אדם כמה נשים פי' נושא לכתחילה ואם כבר נשא נשאר נשוי. ותו דטעמו של רבא שאמר ובלבד דמצי למיקם בסיפוקייהו מורה באצבע דאין חי' בין קודם נשואין לאחר נשואין דבכל זמן אין שומעין לה שאומרת פטרני בגט וכתובה. ותו דבמאי דנקט ר"א בלשון עתיד איזיל ואבדוק נפשאי ט' וחידוש גדול יש בו כמ"ש לקמן בע"ה אעפ"י שהרב הכנה"ג לא כתב כלשון הזה אלא כ' ומציא אמרה פטרני בגט ותן לי כתובתי הרדב"ז ע"כ. מ"מ הדבר מתמיה דגם אם נאמר דהרדב"ז סובר דהלכת' כר"א וכדעת ס' התרומו' שהביא הרב המאסף גופיה בסי' א' הגהט"ו אות י"ד עדיין קשה מה זו שתיקה של הרב הכנה"ג כאן דמייתי דברי הרדב"ז כאילו הם הלכה פסוקה ואילו שם בסי' א' הביא דעת כל הפוס' שפ' כרבא ודלא כר"א וכ' שדברי בעל התרו' הם דברי יחיד ולא מצו מימר קי"ל כותיה ע"ש. וגם על הרדב"ז גופיה ק' איך יפסוק כיחידאה היפך פסק הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור וכל הגדולים ולא עוד אלא שלא העלה על דל שפתיו לא פלוגתא דאמוראי ולא מחלו' הפו' בזה אלא פסקיה בסכינא חריפא דיוציא ויתן כתובה וזה דבר מתמיה. גם מצאתי להרדב"ז עצמו בח"ה סי' ש"א רצ"ג שכ' להדיא דה' כרבא דנושא אדה כמה נשים ע"ש. ותו ק' דלפי פי' זה הוי הרדב"ז נדרש ללא שאלוהו דבשאלה לא הוזכר גט וכתובה וכל השאלה לא היתה אלא אי מתירין לו שבועתו או לא:
והמסתכל יפה בדברי הרי"ף סוף פ' הבע"י ובדברי רבינו מהר"י אבן מיגאש ז"ל בתשו' סי' ק"ן ובדברי הרב המאירי בחי' ליבמות שם בעיניו יראה דפלוגתא דר"א ורבא הוא על האשה הבאה מחמת טענה דבעיא חוטרא לידא ודברי ר"א מוסבים על מימרא קמא דר"א היא אמרה מיניה והוא אמר מינה והיינו שהיא טוענת דאינו יורה כחץ ועלה פליגי ר"א ורבא באמר איזיל ואבדוק נפשאי באיתתא אחריתי ורבא אמר נושא כמה נשים והשתא א"ש דנקט ר"א אמר איזיל ואבדוק נפשאי באיתתא אחריתי בלשון עתיד שר"ל שזאת האשה שטענה בפני ב"ד דמניה דבעל הוא אם השיבה הבעל לא כי ממך היא המניעה ואני בריא וחזק ואינו רוצה לפרוע כתובה ואמר שיש נסיון לזה שיבדוק עצמו באשה אחרת ויוליד ואז יתברר שהמניעה ממנה ויוציאנה בלא כתובה עיין בפי' הר"ן על אלו) דברי הרי"ף. ואמר ר"א שגם בזה הדין כמו בדין הראשון ונתן ט' שאני אומר כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה ר"ל שאין שומעין לו לומר שתמתין הראשונ' עד שישא אחרת ויברר משום דלשיטתיה אזיל שסובר בעלמא דכל הנושא על אשתו יוציא ויתן כתובה וא"כ אי אפשר לבוא לידי נסיון דבל"ה חייב לגרש כשנושא אחרת ורבא פליג דשומעין לו דלשיטתיה נושא אדם כמה נשים אי מצי למיקם בסיפוקייהו באופן שהם ב' מחלוקיות ומהאחד נמשך השני הפלוגת' הא' היא אי יכול אדם לישא ב' נשים דלר"א יוציא ויתן כתובה כי אין האשה חייבת לסבול צער הקנאה בירך חברתה ויוציא את הראשונה ויתן כתובה ול"ש קוד' נשואין ל"ש אחר נישואין מהני טענתה וצריך לפוטרה בגט וכתו' ורבא אית ליה נושא אדם כמה נשים אי מצי למיקם בסיפוקייהו ול"ש קודם נישואין ל"ש אחר נישואין אין שומעין לה וצריכה לישב תחתיו והיינו דנקטו תרוייהו בלשונ' נושא אדם כולל ב' הסוגים בין בא לישא תחי' בין כבר נשא. ומזה נמשך הפלוגת' הב' בטוענת מיניה הוא המניעה והוא משיבה איזיל ואבדוק נפשאי דלר"א אין שומעין לו כיון דבל"ה מחוייב הוא לגרשה בנישואי השניה ולרבא שומעין לו שהרי רשאי הוא לקיים שתיהן והכי דייקי דברי הרמב"ם ז"ל שבפי"ד מאישות ה"ג כ' דין נושא אדם כמה נשים ובפט"ו ה"ט כ' דין דהוא אומר מינה וכן הטוש"ע בסי' ע"ו כ' דין נושא אדם כמה נשים ובסי' קנ"ד כ' דין דאיזיל ואבדוק נפשאי וז"ב ונכון. ואיך שיהיה המעיין בדברי הראשונים ז"ל הנז' יראה דאפי' לר' אמי לית לה תוספת עיין בש"ע סי' קנ"ד ס"ו שכ' ויתן מנה מאתים אבל לא תוספת. והשתא ק' ביותר על הרדב"ז אם כונתו כמו שהבין הכנה"ג איך פסיק ותני יוציא ויתן כתובה דסתמא משמע אפי' תוספת וזה אינו אפי' בטוענת מיניה שאינ יכול כ"ש בנדון הרדב"ז שלא טענה האשה שום טענ' כמבו' בשאלה שהיו לה בנים ומתו ורוצה להתיר שבועתו כדי לישא אחרת לקיים פו"ר אדרבא כ' בשאלה שחדל להיות לה אורח כנשים שעל הרוב המניעה הוא ממנה. ועל כן לבי אומר שאין כונת הרדב"ז כפשטיה כאשר הבין בדבריו מרן החבי"ב ז"ל אלא כונתו הוא לפי שנשאל (בח"א סי' שכ"ז) על מי שנשבע לאשתו שלא ישא אשה אחרת עליה ומתו בניו והוא מבקש מהב"ד שיתירו לו שבועתו שרוצה לקיים מצות פו"ר אי יכולים להתיר לו והשיב ע"ז באורך דהוי נשבע לתועלת חבירו ואסור להתיר ואם התירו אינו מותר ובסו' התשו' כ' ז"ל ומ"ש חדל להיות ללאה ארח כנשים אינה טענה כלל דלו יהי אלא ששהתה יו"ד שנים ולא ילדה דקייל"ן דכופין אותו לישא אשה אחרת אפי"ה מציא אמרה תפטרני בגט ותן לי כתובתי ואח"ך אם תרצה לקיים המצוה קיים לא מפני קיום מצותך אפסיד אני וכ"ש היכא דאיכא שבועה דחלה שבועה בכולל עכ"ד. ופי' דבריו לע"ד כך הם שלפי שכתוב בשאלה חדל להיות לה ארח כנשי' משמע ליה שכונתו לטעון דכיון דאינה ראויה להוליד עוד אם כן מוכרח הוא לישא אשה אחרת כדי לקיים פו"ר והו"ל כאנוס והאדם בשבועה פרט לאנוס לזה השיב דאין זה ט' ולו יהי אלא שהתה יו"ד שנים ולא ילדה דכופין אותו לישא אשה אחרת בת בנים כמבואר בש"ס והרי"ף והרמב"ם הרי שאנוס כוא לישא אשה אחרת ואפ"ה לד' ר' אמי יוציא ויתן כתו' וק' למה יתן כתובה לימ' אנוס הוא כיון שאין לו בנים ואנן כפינן ליה לגרשה אל"ו מכאן הוכיח הרב שלא מפני אונס האיש לקיום מצותו תפסיד האשה שום דבר אלא גובה כתובתה כתובתה ה"ן לא מפני קיום מצותו תפסיד היא ויעבור על שבועתו אלא שבועתו במקומה עומדת וזה מדוייק בדברי הרב. גם תראה שאמר תחי' קייל"ן דכופין אותו לישא אשה אחרת ולבסוף לא אמר קייל"ן דמצי' אמרה פטרני בגט וכו' משום דלא קייל"ן הכי שתעכב לומר פטרני בגט משום דקי"ל כרבא לגבי ר"א. אכן מדברי ר"א מביא ראי' שאין מועיל ט' האונס שלו להפסיד לאשה שום דבר וזה ודאי יש להתלמד ממנו אעפ"י שהלכה כרבא היינו מטעמ' אחרינ' דנושא אדם כמה נשים ועיין ש"ך ח"מ סי' כ"א ס"ק ג' מה שלמד מדברי הר"ן דאונס לחייב לשכנגדו לא אמרינן וע' בני יעקב (דרכ"ז ע"ג) בהגהות הטו' אה"ע סי' ל"ח ד"ה ב"י והן הן דברי הרדב"ז ודוק היטיב:
או כלך לדרך זו שכונת הרדב"ז הוא עפ"י דברי ריא"ז הובאו בתשו' תומת ישרים סי' פ"ד וז"ל וכבר נהגו כל ישר' שלא לישא ב' נשים ועפ"י המנהג ראוי לדון שכל הנושא ע"ד המנהג הוא נושא והבא לשנות המנהג ולישא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה ע"כ ונמצא במקום מנהג חזר הדין לדר' אמי דיוציא ויתן כתובה וכן הרא"ש בתשו' סי' א' כלל ל"ג כתב דכששהתה יו"ד שנים ולא ילדה יגרש הראשונה ויתן כתובה והוו בה רבני האחרוני' ז"ל דזה סותר לדבריו בפסקיו שפ' ה' כרבא ותרגמוה דהך תשו' למקומות שקבלו עליהם חרגמ"ה ז"ל ואינו רשאי לקיים ב' נשים אז יוציא הראשונה ויתן כתובה עי' בהרב מ"מ ח"א חאה"ע ריש סי' כ"ד. ומעתה יתבאר כונת הרדב"ז ע"ד הנ"ל דמייתי ראיה כמו שלא יועיל אונסו של בעל להפסיד כתובתה במקומות שקבלו חרגמ"ה או שפשט המנהג שאין נושאין ב' נשים ה"ן בנדון שאלתו אעפ"י שחדל לה אורח אין אונסו של בעל מועיל כלום כדי להתיר לו שבועתו אבל מודה הרב דבמקום שלא פשטה תקנת רגמ"ה וגם ליכא מנהג וחזר הדבר לדין התלמוד ודאי דה' כרבא זה נלע"ד בכונת הרדב"ז:
תו חזינן להרב קול אליהו שם שאחר שכתב שהריב"ש והרדב"ז אמרו דבר אחד שאם האשה טוענת פטרני בגט וכתו' שחייב לגרש ולפרוע כתוב' כ' עוד וכן דעת הרב תומת ישרים בסי' פ"ד כאשר יראה הרואה עכ"ל. ואני אומר אחרי המחי"ר מכת"ר גם דעת הרב תו"י אינו כן למתבונן יפה בכל משך לשון תשובתו תחי' כ' נר' דאין לכוף ליתן כתובה דה' כרבא דנושא אדם כמה נשים ושוב הביא פלוגת' דהריטב"א וריא"ז מענין חרם רגמ"ה דלדעת הריטב"א לא שייך בזה חרגמ"ה וגם בזה"ז ה' כרבא ולדעת ריא"ז משום חרגמ"ה יוציא ויתן כתובה וכתב דיש לחלק דהריטב"א לא דיבר אלא לענין שרשאי הבעל לישא וכו' וריא"ז מיירי אחר שנשא אם תטעון פטרני וכו' שהדין הוא שיוציא ויתן כתובה כיון שפשט המנהג וכו' ומכ"ש בזמנינו שכותבים שלא לישא ב' נשים וכו' נמצא שכל ט' של הרב שמחייבו לגרש הוא מט' המנהג וחרגמ"ה אבל במקו' שאין חרגמ"ה ולא מנהג כבר כ' הרב דה' כרבא. ואעפ"י שכ' הרב אח"ז ז"ל ועוד שיש לחלק ולומר דרבא דאמר נושא אדם כמה נשים מיירי בשטען הבעל איזיל ואבדוק אנפשאי באיתת' אחריתי וכו' ולהפסידה כתובתה אבל אם אין כונתו להוציאה ורוצה לקיים שתיהן לא אמר רבא דבר זה אלא יוציא ויתן כתו' ועוד דכשתחפש בכל המימרות שאמרו בגמ' כולהו רהטי דיוציא הראשונה וכו' עכ"ד נלע"ד דהר' לא סמך על ב' טענות אלו אם השניה היא היפך כל הפו' שפ' כרבא. וגם הטענה הראשונה כמה היא חלושה והט' שנתן רבא הואיל ומצי למיקם בסיפוקייהו אינו סובל פי' זה לכן אומר אני בלי ס' דרך שו"ט כ' הרב כן ולא סמך ע"ז לפסק ההלכה וראיה גדולה יש לי בזה מסיום תשובתו שהביא תשו' הרא"ש הנז"ל שכ' דיוציא ויתן כתובה וסיים וכ' ז"ל ומכח זאת השאלה ושאר הראיות שכ' לעיל מוכרחי' אנו להעמיד דברי הריטב"א בשאשתו הראשונה מפוייסת ואינה תובעת גט וכתובה (כצ"ל ושם יש טעות) אלא שב"ד רוצים למחות בידו מפאת חרם הגאון אבל כשאשתו הראשו' תובעת גט וכתובה אף הריטב"א יודה שיוציא ויתן כתו' עכ"ד. הנה כאן בסיום פסק' חזר הרב אל ט' חרגמ"ה ולחלק יצא דהריטב"א איירי בהיכא דהאשה שותקת אבל אם תובעת הגט מודה לריא"ז ונמצא כל חיליה מטעם המנהג וחרגמ"ה ואילו היה הרב ז"ל תוקע עצמו בב' החילוקים הנז' לא היה צריך לזה וגם הי"ל להסתייע מתשו' הרא"ש הנז' דמסייע ליה טובא שנראה דפוסק כר' אמי וכמש"ל בשם רבני האחרונים ז"ל. אל"ו משמע דגם הרב תו"י ז"ל הבין בכונת תשו' הרא"ש דמשום מנהג וחרגמ"ה כ' כן אבל להלכה קי"ל כרבא והיינו דמסיים מכח תשו' הרא"ש לחלק בין היכא דאשה שותקת להיכ' שהיא תובעת והכל מטעם המנהג וחרגמ"ה באופן שגם הרב תו"י מודה דהילכת' כרבא ובמקום שאין מנהג וחרגמ"ה אין בטענת האשה ממש והבעל מקיים את שתיהן. וע' בהרב כהונת עולם (סי' נ"א דס"ב ע"ג) מכוון לכל מ"ש ע"ש:
באופן שאני איני רואה מקום לסמוך מן הדין לא על תשובת הרדב"ז אפי' לפי מה שהבין בה הר' הכנה"ג ולא על תשו' הרב תומ"י והנה תראה שהר' כהונ' עולם תמה על הרב תומ"י דאשתמיט מיניה תשו' הריב"ש הנה לדעתו הבין בדעת הריב"ש שפוסק כרבא ואפילו ברוצה לקיים את שתיהן אין טענת האשה כלום ושלא כמו שהבין בכונת הריב"ש הר' קו"א וא"כ כמו שתשו' הריב"ש הוא היפך ס' התומ"י כן בהכרח הוא היפך דעת הרדב"ז אפי' לפי מה שהבין בכונתו הר' הכנה"ג. גם תשובת הרשב"ש סי' ע"ה שהבין הרב קו"א שם מכרזת ואומר' שלא כדברי הרדב"ז ושלא כדברי התו"י ובפרט שראיתי שהביא מדברי הרמב"ם אמתני ותקיפא ומהתימה על הרב קו"א שכ' שהיא חלושה ואשר עיני בשר לו יראה שהיא חומת ברזל וגם מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו בסי' ע"ו ס"ז העתיק כלשון הרמב"ם ממש ומה מקום נשאר עוד לכוף את הבעל לגט וכתובה ועם כי כ"ז פשוט וגם רב חביב' ן' מע' הרב הפוסק יצ"ו לא נסתייע מזה מ"מ הארכתי בזה להוציא מלב השומעים
ואבא היום לדברי הכנה"ג ז"ל שם (בסי' קנ"ד הגהט"ו אות נ"ד) שאחר שהביא דברי הרדב"ז ז"ל כ' ז"ל ונ"ל שאין דין הרדב"ז אמור אלא דוקא כשלא התנו בפי' שאם שהתה יו"ד שנים ולא ילדה אחרת יקח לו אבל אם התנו כן בפי' נושא אשה אחרת ואינה יכולה לומר פטרני בגט וכן ראיתי פה תירייא וכו' איברא שפה תירייא נוהגים לכתוב בכתובות ואם יעבור וישא קודם יו"ד שנים חייב לגרשה וכתו' וכו' וי"ל דוקא כשנוהגים להתנות כן דמדהתנו כן בלא שהתה מוכרח דבשהתה אינה יכולה לומר פטרני אבל כשהתנו דאם שהתה יו"ד שנים ולא ילדה ישא אשה אחרת עדיין אפשר שתוכל לומר פטרני בגט שלא התנו כן אלא כדי שלא תחול השבועה דשלא ישא וכו' אבל לשלא תוכל לומר פטרני לא מהני' ומיהו המחוור דאפ"ה אינה יכולה לומר פטרני בגט עכ"ל. והנה אנכי מריש הוה אמינא וכן כתוב אצלי בזכרונותי (בס' אזן אהרן חאה"ע מער' שין שהתה יו"ד שנים אות ו') שמתוך דברי הרב מ"מ ז"ל בראשון חא"ה סי' כ"ד נר' שחולק על הרב הכנה"ג וסובר דאף אם כתוב בכתובה שלא ישא אשה אחרת אא"כ שהתה יו"ד שנים יכולה האשה לומר פטרני בגט וכתו' וכן מטים דברי הרב קול אליהו ז"ל ע"כ מצאתי כתוב בזכרונותי אמנם עתה שבאנו לעשות מעשה חזרתי על המקרא ועיינתי בדין היטיב ורואה אני שאין דברי הרב מ"מ סותרי' לדברי הכנה"ג ומר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ דנדון הר מ"מ הכי הוה שכתוב בכתובה שלא ישא אשה אחרי עליה אלא מדעתה ורצונה ושלא יגרשנה אלא מדעתה ורצונה ויהי כי ארכו הימים נשתוו ביניהם וכתבו שטר בזה הנוסח שאם יעבור עוד חמש שנים ולא אבנה ממנו רשאי בעלי לישא אשה אחרת מבלי שאוכל לעכב על ידו מכח תנאי כתובה ועפי"ז הרשיון רוצה האיש לישא אשה אחרת עליה והאשה טוענת כי מעולם לא הורשהו לישא אחרת אלא אחר שיגרשנה מה שלא היה רשאי קוד' לגרשה שלא לרצונה אמנם שישא אחרת עליה בעודה תחתיו לא יהיה הדבר ולא יקום וע"ז האריך הרב בתשובתו הרמ"ה והעלה דכיון דלשון הרשיון מסופק ויכול להתפרש בב' פנים ואיכ' שבועה צריך להחמיר ואינו רשאי לישא עליה דשמא פירוש הרשיון הוא כדבריו ואכתי ארי' דשבועתא רביעא עליה זה קיצור דברי הרב ז"ל והדין עמו שכיון שהשבועה הוא שלא ישא שלא ברצונה וגם שלא יגרשנה שלא מרצונה נמצא אין באפשרות לבעל ליקח אשה אלא ברצון האשה בא' מב' דרכים או שתתרצה שישא עליה או שתתרצה לקבל גיטה דאז ודאי יקח אשה כרצונו כי אין מונע וא"כ זאת האשה שכתבה ברשיון שאחר ה' שנים ישא אשה אחרת מבלי שתוכל לעכב ע"י מכח תנאי כתובה ודאי סובל ב הפירושי' אם כפשטיה שישא אחרת עליה ואם נרצה נפרש גם כן שיגרשנה ואח"ך ישא עליה וזהו שכתב שלא יעכבנו תנאי הכתובה כי בודאי כל שלא תקבל גט ברצון עכוב יש לו וכשתקבל גט מרצון לא יעכבנו תנאי הכתובה ונמצא האי לשון מסופק וצריך להחמיר במקום שבועה:
משא"כ בנדון הרב הכנה"ג שנוסח השבועה היא שלא ישא אחרת אא"כ שהתה יו"ד שנים ולא ילדה וכיון שעברו היו"ד תו אין כאן עסק שבועה כלל והוי כמו שנשבע שלא יעשה דבר פ' עד עבור ג' ימים שאחר הג' ימים תכף מותר לעשותו כי לא חלה השבועה כי אם עד אותו הזמן ובעבור הזמן ממילא הותר ואין צריך שום התרה וז"פ. אלא שב' הצדדין שצידד הכנה"ג אינם מט' שבועה אלא מצד הדין דכיון שעברו היו"ד שנים שהוא זמן השבו' הרי אין כאן סרך שבועה כלל וחזר הדין לסיני לדין הגמר' ולפי דברי הרדב"ז מדינא מי שרוצה לישא אשה על אשתו יכולה הראשונה לומר פטרני בגט ותשא אשה כרצונך ומ"ש בכתובה שלא ישא אא"כ עברו יו"ד שנים אין הכונה שישא עליה אלא להודיע שאחר יו"ד שנים אין עליו שבועה ויעשה כדין לישא אחר שיגרש הראשונה ויש לפרש עוד שר"ל שלא ישא אלא אחר יו"ד שנים ור"ל שאחר יו"ד שנים ישא עליה והו"ל כאלו מפורש התנו בשטר הכתובה שישא עליה ולא יגרשנה ובזה מודה הרדב"ז כיון שהתנו בפי' ואמר שזה הצד הוא יותר מחוור אצלו והנה הרב מ"מ ז"ל יודה בזה כיון שחומר שבועה אין כאן וזה לענ"ד ברור ופשוט:
כי מן הבא"ר תמיהני על הרב מר בריה בס' קול אליהו שם שהביא דברי הר' ר' אבה"ו ז"ל ותמה עליו בזה"ל ואני בעניי נוראות נפלאתי עליו דמה ס' יש בלשון זה כיון שלשון השבועה היתה שלא ישא אשה אחרת עליה ובלשון הרשיון כתוב לישא אחרת וכו' הרי מפורש שאם יעברו חמש שנים שישא אחרת עליה בלתי גירושין דהא עליה כ' בכתובה וברשיון כתוב מבלי שתוכל לעכב עליו מכח תנאי כתובה וכו' וגדולה מזו כ' הרב המאסף וכו' עד סוה"ד ודבריו שגבו ממני עכ"ד. ואני עני ואביון תמהני על תמיהתו והפלאה זו איני יודע מה היא דאם היה כתוב ברשיון שישא אחרת עליה היה מקום לתמיהתו הנ"ל אבל ברשיון אין כתוב עליה ושפיר יש להתפרש הב' הפירושים כמו שביארתי שב' דברים מעכבים אותו לישא אשה או רצונה לקבל צרה או רצונה לקבל גט ואם נפרש כדבריה שיפטרנה בגט וישא אחרת קאמר אכתי א"ש אומרו שלא יעכבנו תנאי כתו' כי גם זה שלא יגרשנה בע"כ מתנאי הכתובה הוא ואחהמ"ר מכבוד הרב קו"א ז"ל לא דקדק יפה בדברי הרב מ"א ז"ל ועל חינם השיגו. מכל מה שביארנו בין תבין למה שהיק' מר אהובינו מעלת הרב הפוסק יצ"ו על הרב הכנה"ג ז"ל וז"ל עוד הוק' לי על חילוקו של מרן החבי"ב ז"ל דקפסיק ותני דאפ"ה אינה יכולה לומר וכו' דכיון דהתנאי סובל ב' פירושים וכו' אמאי לא מחמירינן בספק שבועה וכו' וכמ"ש הרב מ"מ ז"ל וכו' עכ"ד לישרי לן מר דלק"מ. מתוך כל מה שביארנו הוברר דבנדון הרב הכנה"ג אין כאן עסק שבועה כי אחר היו"ד שנים אין מקום לשבועה כלל ואף שהרב גו"ר כתב שנהגו להתיר השבועה אחר היו"ד שנים ונתן ט' קלוש בדבר כבר השיב על דבריו הרב קו"א ז"ל שם סי' י"ד ואינו אלא מנהג' בעלמ' ואין לו שורש בדין. גם מה שתמה עוד מעלת הרב הפו' יצ"ו על דברי הרב קו א ז"ל שכ' כ"ש וכ"ש כשכותבין שלא ישא אשה אחרת עליה ותמה עליו הרב הפו' יצ"ו דמבואר בדברי מרן החבי"ב שאף שכתוב בכתובה שלא ישא אשה אחרת וכו' סובר שאינה יכולה לו' פטרני וכו' עכ"ד יצ"ו:
גם בזה אחהמ"ר מכת"ר לא צדק כי בנדון הרב הכנה"ג אין כתוב תיבת עליה ובנדון הרב מ"מ כתוב עליה וזהו שדקדק הר' קו"א וכ' כ"ש וכן הוא האמת כי בודאי בכתובות שכתוב עליה מורה באצבע שישא אשה אחרת עם הראשונה דמלת עליה ר"ל להיותה נשואה עמה כמ"ש הרשב"א בתשו' סי' תתי"ב ויעויין מהרימ"ט ח"א סי' קי"ח וגם זה ברור ופשוט:
ועתה נבוא לפיסק' דדינ' הנה הביא מע' רב נהורא"י הרב הפוסק יצ"ו דברי הרב קו"א ז"ל שכתב בתשו' הנז' ז"ל אך הכל תלוי לפי ראות עיני הדיין שאם רואה שיש אהבה ביניהם ואף אם ישא אחרת יקח לה ביה אחרת ויזכור לו מעשה הראשונה ויתנהג עמה כהלכת גוברין יהודאין מוטב ואם יראה הדיין כי גדלה השנאה ביניהם ויש לחוש שלא ישגיח עליה אעפ"י שיש לו כדי לזון שתיהן חזר הדין כאילו אין בידו לזון את שתיהן וכופין אותו שיוציא ויתן כתובה ע"כ ומזה למד הרב הפו' יצ"ו על זה האיש דנ"ד דודאי כייפינן ליה שיוציא ויתן כתובה עכ"ד ידידנו מע' הרב הפו' יצ"ו. וכשאני לעצמי אעיקרא דדינא איני רוצה לסמוך על דברי הרב קו"א ז"ל בזה אחר דמסבר' דנפשיה אמרה ולא הביא שום ראיה לדבריו ובעיני דלא שפיר חזו כמו זר נחשב לדון את האיש הזה על שם עתיד ולמיסמך נפשין לכוף שיתן גט וכתובה ולהכנס בס' גט מעושה אשר ידוע כמה החמירו בו ראשונים ואחרוני' ומי הכניסנו לזה הדחק בהיות דרך כבושה ומרווחת לפנינו והנח לו לבעל שישא אחרת כדינו. ואח"ך נר' מה מעשיהו עם אשתו הראשונה אם יתנהג עמה כשורה מוטב ואם לאו שיצערנה בענין הנוגע לה בשאר כסות ועונה אזי נחייב אותו עפ"י הדין ולכוף אותו לגרש אבל לעשות כפיה מקוד' מה ט' וסברא יש בזה והלא האדם עשוי להשתנות ון' אדם ויתנחם ואפי' אם היום אין לו אהבה עמה שמא למחר יחזור מדעתו ויהיה לו אהבה עמה ויתנהג עמה כהלכת גוברין יהודאין. באופן שאיני מוצא מקום לסמוך בזה על דברי הר' קו"א ז"ל. ומ"מ אומר אני לפי שבבית דיננו לא נשמעו הטענות שבין איש לאשתו אם באולי בפני עט"ר מוה"ר ראש"ל מגן אברהם יצ"ו נצבו טענותיהם אם ירא' בעיניו שיש ט' מספקת לכוף לגרש מעתה מחמת המחלוקיו' שעברו לית דין צריך בשש אבל לכוף מעתה מחשש העתידות אין דעתי מסכמת. זה הנלע"ד לדעתי הקצרה ולמעשה את אשר יבחר בו ראש הממשלה עט"ר מוה"ר יצ"ו יקריב אליו ממני יצאו הדברים קטינא דארע"א דישראל
אענה ס"ט
הלכות גטין
סימן ד
בין כסא לעשור התרל"ה שלח לנו מוה"ר הגדול גאון עוזינו ראש"ל מנן אברהם יצ"ו לבית דיננו לחות דעתינו הקצרה במעשה שהיה בעה"ק צפ"ת היאו"ר תוב"א שהגאון המפורסם ריש ב"ד דאשכנזים דשם מוה"ר שמואל העליר יצ"ו סידר גט ע"י שליח הולכה ר' אלטיר למוסרו בירושת"ו ביד האשה ויען נשמע שהאשה נסעה מירושת"ו לעיר סעניגוריא מינה השליח הנז' שליח שני היושב בעיר הנז' והיה בדעתו לשלוח הגט הנז' ע"י הפאסט. ובבואו השליח הנז' לירושלם שמע שכבר נסעה האשה משם לחזור לירושלם לכן עיכב בידו ההרשאה ולא שלחה וביני ביני באתה האשה לירושלם ורוצה ר' אלטיר למסור הגט מידו ליד האשה והגאון המפורסם אב"ד דאשכנזים דפעה"ק ירושת"ו כמה"ר ר' שמואל סלאנט נר"ו חשש בזה וכתב להרב מהרש"ה דעה"ק צפת"ו יצ"ו שישתדל להשיג הרשאה חדשה מהבעל וע"ז השיבו הרב מהרש"ה יצ"ו בזה"ל. לכבוד מע' הרב הגאון הגדול וכו' תמהתי מאד על הדר"ג מה ראה על ככה להחמיר כ"כ וכנראה שחשש לספיקו של המשל"ם בפ"ו מה' גירושין הט"ז אם השליח ראשון יכול לבטל שליח שני הלא מסתמא ראו עיניו הס' תורת גטין שפשט ספקו מדברי הרמ"ה פסקו בש"ע סי' קמ"א סמ"ב ופשוט כי נעלם מהמשל"ם דברי הרמ"ה וגם הלא הוא בעצמו מביא דברי מהר"מ פאדווא דמשמע דיכול לבטל וגם בדברי הט"ז שם מפורש דאפי' לא מת יכול לבטל וגם בס' מכתב מאליהו אשר הוא הפוסק הגדול המקובל בדיני גטין סו' שער ז' וכ' שהדבר פשוט בעיניו שיכול לבטל ולדידי לא הייתי חושש כלל לספיקו של המשל"ם נגד כל הני פוס' דפשיטא להו איפכ' אלו דבריו יצ"ו. והגאון מהרש"ס יצ"ו הנ"ל השיב לו וז"ל הנה לא נעלם ממני אז דברי הש"ע ס' מ"א ודברי הט"ז שם וגם מ"ש הר' פתחי תשובה ס' מ"ב (גם בס' הגט של הגאון ר"מ ז"ל נאמר שהשאלות ששואלים לשליח א' אם לא מינה הוא שליח אחר) יעו"ש היטיב מה שמביא דברי האחרונים. גם יעויין בדב' הב"ש ס"ק נ"ח שכ' ודלא כחי' רשב"א וכו'. ואם אמנם כי הרב בתורת גיטין מישב דברי הרשב"א שלא יחלוק על הרמ"ה אולם לכתחילה ראוי לחוש לדברי הב"ש שמפרש דהרשב"א חילק על הרמ"ה וגם לדברי האחרונים שמביא הרב פתחי תשובה עכ"ל יצ"ו. וע"ז נשאל מוה"ר יצ"ו לחות דעתו הרחבה ולהכריע בדבר ושאם יראה בעין חכמתו להכשיר שיותן הגט על ידו. ויען אנחנו צעירי הצאן נמצינו ב"ד הזמן שלחו אלינו ושאם נכריע להכשיר שנעשה מעשה ליתן הגט. ואנו בעניותינו עיילנו בדב"ק של הגאו' הגדולים יצ"ו הנז"ל ובהסכמת מוה"ר יצ"ו עלתה הסכמתינו להכשיר ואין צריך לחוש לדברי הרב ב"ש כי רבו האחרוני' החולקים עליו ה"ה הר' ט"ז והרב המכתב ז"ל גם מהריק"ש ז"ל בהגהותיו כ' בפשי' כהרב ט"ז והרב אמרות טהורות בד' רנ"ד סוף ע"ד ואין ס' דכל הרבנים הנ"ל אשתמיט מינייהו דהרשב"א תו' על הרמ"ה אלא דס"ל דס' הרמ"ה מוסכמת היא והרשב"א אינו חולק עליו ומט' שנבאר וזה דלא כהב"ש. ואין צ"ל שאין מקום לחוש לספיקו של הרב משל"ם ז"ל אחר דאשתמיט מיניה דמר דברי הרמ"ה וגם רבני אשכנז האחרונים ז"ל תפסו כן ע' בספר קב ונקי הנד"מ בד' מ"ז ע"ב אות כ"ה. ואעיקרא דברי הרב ב"ש ז"ל אחרי בקשת המחי' הם תמוהים טובא כי מה ענין הך דחי' הרשב"א להא דהרמ"ה דהרשב"א בחי' איברא שכ' עלה דש"ס גיטין ד' כ"ד דהאשה עצמה מביאה את גיטה ומוקי הש"ס דא"ל הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכו' וכ' על דברי התוס' בזה"ל ומן התימה אחר שיוציא מתחת ידה וניתן ביד שליח אחר היאך נאמנ' בשעת גירושין דלא דמי לנותנו לה ולא אמר בפ"נ ובפ"נ דתניא יטלנו הימנה וכו' דהתם כיון שהוצרך לומר בפ"נ ולא אמר מחמת שגגה ולא ניתן לשליח אחר עדיין לא עשה שליחותו וחוזר וגומר שליחותו אבל כאן שנגמר שליחו' והרי מסרתו לשליח אחר במצות הבעל היאך נאמינה משום שלי' והיא אינה שלוחה מעתה עכ"ד. אשר מדברים אלו למד הרב ב"ש שדעת הרשב"א שכיון שגמר שליחותו השליח ומסרו ליד שליח אחר ועשה שליחותו שוב אין לו שייכות בו לא לקרב ולא לרחק. אבל באמת אין הנדון דומה דשניא אשה לפי שהוא שליח שלא ניתן לגירושין והבעל נא עשאה שליח אלא להוליכו לב"ד ובהא ודאי כיון שעשתה שליחותה שוב אין לו שייכות בו משא"כ שליח דעלמא שהוא שליח לגירושין וכל כחו מסר לו הבעל וכתב לו ידך כידי וכו' אלא שנתן לו ג"כ רשות למנות שלוחים כל אימת דבעי לבטל את השליח שמינה חוזר כח הבעל אליו ואדרבא הס' נותנת דיותר ניחא ליה לבעל שיתנהו על ידו משיתנהו ע"י שלוחו ובהא מודה הרשב"א להרמ"ה כיון שעדיין לא ניתן הגט ביד האשה מקרי לא עשה שליחותו ויכול ליתנו או למנות שליח אחר וזה מושכל א' ותימה על הרב ב"ש ז"ל שחלק עלינו את השוין. וחפשנו אחר ס' תורת גיטין שאינו מצוי אצלינו וראינו שדברינו אלה ממש הם דבריו ז"ל והם דברים ראוים לגאון מופלא שכמותו (מני"ר הגאון המפור' בעה"מ ס' נתיבות המשפט זלה"ה):