אור ברסלב
כפי אהרן חלק ב חשן משפט › סימן ו

כפי אהרן חלק ב· רבי אהרן בן עזריאל

חשן משפט · סימן ו

סימן ה

שאלה בעי"ת ניש יע"א הר' נסים טיסטא יצ"ו ואשתו בילייא מב"ת מכרו הבתים הידועים להם שם להר' יאודה כלב יצ"ו מכירה גשו"ק בעד סך מאתים ותשעה וארבעים זהובים מאג'אריס וכתבו לו שטר מכירה כהוגן וכתחז"ל. ואחורי השטר כתוב בזה"ל בהיות שהרנ"ט ואשתו מכרו הבתים להר"י כלב כמבואר בשטר שמע"ל והנה בעתה האשה ובעלה חזרו ולקחו את החצר הנז' בתורת שכירות גו"ש לדור בתוכם עד תשלום ג' שנים רצופים ואם ב' הכיתות ירצו להרחיב ולהאריך זמן השכי' הרשות בידם ברם תנאי מפורש התנו ביניהם ששכר השכי' יהיה לשנה שבעה ושלשים זהובים וחצי מאג'אריס חסר שבעה גרוש וחצי באופן שבעד ג' שנים יהיה השכירות מאה ושנים עשר זהובים וחצי וכו' עוד נבאר יען שהמאתים ותשעה וארבעי' זהובים נשארו ביד האשה ובעלה ודמי השכירות ג' שנים שעולה מאה ושנים עשר וכו' עולה ס"ה שלש מאות וששה וששים זהובים וחצי וכו' נתחייבו לפורעם להר"י הנז' בזה האופן דהיינו מאה ועשרים זהובים וכו' בכל י"ב חדשים דהיינו שלשה ושמנים זהובים של המאה ול"ז זהובים וכו' עולה הסך הנ"ל באופן שבתשלום ל"ו חדשים יהיו פרועים השלש מאות ואחד וששים זהובים בלי שום עיכוב וכו' וקנינא וכו' ביום ט"ו תמוז ש' התרכ"ח. ע"כ נוסח השטר פתה הר"ן הנז' יצא לטעון טעון שכשמכר החצר הנז' היה ן' י"ט שנה וכיון שאין לו עשרים שנה אין יכול למכור בקרקע שירש מאבותיו ורוצה לבטל המכר יורינו המורה אי יש ממש בטענה זו ואת"ל יש בה מועיל טענה זו לאיזה ענין מועיל או על קרן גוף המכר או על השכירות דוקא ושכמ"ה:

תשובה להיותי טרוד בלימודים אחרים לא אאריך רק אבא בקצרה למה שנוגע לענין דינא. ואע"ן ואומר הנה בדין פחות מבן עשרים שמכר בקרקע אביו הביא הטור ז"ל בסי' רל"ה פלוגתא דהרא"ש והרי"ף דלהרא"ש אם הוא פיקח ויודע בטיב מו"מ מכירתו קיימת ולהרי"ף בקרקע שירש מאביו אין מכירתו מכירה עד שיהיה ן' ך' שנה ומרן הב"י ז"ל שם כ' שרוב הראשונים קיימי בשי' הרי"ף ז"ל וכ"פ בש"ע ס' ט' וז"ל אבל בקרקע שירש מאביו וכו' אן ממכרו ממכר עד שיהא ן' ך' שנה שלימות ויביא ב' שערות אבל קודם ך' שנה אעפ"י שהביא ב' שערות ויודע בטיב מו"מ לא שמא ימכור בזול שדעתו נוטה אחר המעות ועדיין לא נתישבה דעתו בדרכי העולם עכ"ד א"כ לפי"ז נר' דהך מכירה דנ"ד אינה מכירה כיון דרוב הפוס' הסכימו לדעת הרי"ף ואע"ג דהאי מוכר דנ"ד הוא חריף ויודע בטיב מו"מ כי הוא יושב בחנות ועושה סחורה כדרך כל התגרים מ"מ הוא פחות מן' ך' שנה ולו יהא אלא מחלוקת כיון שהוא המוכר לא יצא מן הבתים אלא אחר המכירה חזר והשכירם ממנו ועומד בתוכם ומוחזק בהם מאן מפיק ליה מיניה ואמר יאמר קי"ל כהרי"ף ודעמיה דהמכר בטל ואמנם כד מעיינינן בה חזינן דהאי שטרא דנ"ד לאו מכר גמור הוא אלא המכר הנהוג להתיר הרבית שכותבין שטר מכירה ואח"ך חוזרים ושוכרים אותו ממנו ואותו השכירות הוא ריוח מעותיו בתורת הכשר כמבואר מתוך השטר ולקמן נדבר מזה. והנה ידעי לה רבנן המבוכה הגדולה אשר נפל בין הפוס' ראשונים ואחרונים ז"ל על עסקי ריב"ה זו של המכירות הנהוגות להיתר הרבית וכמו שהאריך הרחיב מרנא הגאון אור היר"ח ז"ל בס' הנורא חק"ל תפוחין קדישין בח"ב מיו"ד מסי' י"ט ואילך ושם פ' מרנא הגאון הגדול אבי התעודה כמהרי"ט אלגאזי ז"ל בסי' ך' גם נאפס בס' קדושת יו"ט ע"ש. וקיצורן של דברים כי ג' סברות נאמרו בדבר זה דעת הרבה מהפוס' שאלו המכירות אינם מועילים לכלום וליכא אלא הערמה ואיסורא דרבית נמי איכא דאין כאן מכר בעולם כלל והלוקח אסור לאכול פירות וזה דעת מהריק"ש ומהרימ"ט ז"ל לעומתם ינשאו כת אחרת מראשונים ואחרונים ובראשם רב עמרם גאון והמבי"ט ז"ל דסברי דאלו המכירות מכירות גמורות הם ואוכל פירות בשופי ואין כאן חשש רבית כלל ולא עוד אלא שבהגיע תר הזמן אשר גבלו ביניהם להחזיר אם לא רצה הקונה להטיב חסדו ולהחזירו אין כח בידינו להוציאו מידו כיון דמכר גמור הוי והסברא הג' היא ממוצפת בין ב' הסברות הנ"ל והוא דעת הרב צ"ץ ודעימיה דסברי דלענין היתר הרבית מכר גמור הוי ויכול הקונה לאכול פירות ואמנם אם יטעון הקונה שאין רצונו להחזיר המכר בזה אין שומעין לו ומחוייב להחזיר לזמן המוגבל. והנה המאורות הגדולים ז"ל הנז' האריכו בזה שם ומדברי שניהם למדנו שאם ירצה הקונה לעמוד במקחו אין כח בידינו להוציא בידו כיון דבפלוגתא מתניא עש"ב בכל דבריה' כגחלי אש. ורבינו הגדול כמהריט"א ז"ל שם בד' ל"ח תלי ליה כיפי לס' הרב צ"ץ ז"ל דלכאורה סברתו תמוהא דממ"ן אי המכר מכר א"כ אם ירצה שלא להחזיר רשאי ואם אינו מכר לענין שיחזיק בו א"כ גם לענין הרבית לא הוי מכר ואסור לאכול פירות אלא ט' הרב צ"ץ הוא משום דקאי בשי' הר' מח"א ז"ל בה' רבית סי' י"ג דיצא לידון בדבר חדש דהא דקייל"ן דהמוכר בית או שדה וא"ל לכשיהיה לך את המעות תחזירם לי דאסור משום דהוי צד אחד ברבית היינו משום דלא התנה בלשון תנאי גמור וכו' אבל במתנה בלשון תנאי גמור ועשה התנאי כהלכתו אז מותר דהא קייל"ן מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וכו' ומרן מהריט"א ז"ל עשה לו סמוכות לדינו של הרב מח"א ז"ל ע"ש וכ' שזהו דעתו של הרב צ"ץ ז"ל דבמכירות הנהוגות עתה אעפ"י שלא פי' ע"מ להחזיר כיון דנהוג עלמא להחזיר וגם איכא אומדנ' גדולה דאין אדם עשוי למכור שוה מאתן במנה הו"ל כאילו התנה בפי' ע"מ להחזיר דאוכל הפירות ומחזיר ואדרבא אם אינו מחזיר הוי רבית כי המכר תלוי בחזרה דאם מחזיר מתקיים המכר למפרע עש"ב. גם רבינו הגדול חק"ל ת"ק שם בסי' ב"ך עמד על שטרי מכירות אלו דנהיגי בישר' מכר ושכירות כעין נ"ד ואסף וקיבץ ס' האוסרים והמתירים וכ' בדף מ"ו ע"ב וג' שאלו המכירות פשט התירן בכל ישראל והכי אזלא סוגיין דעלמא להתיר עש"ב ובד' מ"ט ע"ג. ומעתה נאמר מאחר דמכירות אלו נהוגות בכל ישראל וכמוכר כקונה אין כונתם אלא להלואה ולא למכירה ולהיתר הרבית הוא שעושים כן ובהגיע זמן המוגבל ביניהם זה מחזיר לו מעותיו וזה מחזיר לו קרקעו. א"כ הו"ל כעין משכנתא ובמשכנתא יכול הקטן פחות מן' ך' שנה למשכן וזה מבואר בתשובת הרשב"א שהביא מרן הב"י שם מחו' ב' וז"ל וכתב עוד שנשאל אם קטן יכול לשעבד נכסי אביו והשיב שיעבודו שיעבוד ולא אמרו אלא מכר שאם אתה אומר כן נמצאת נועל דלת בפניו שלא ימצא מי שילונו או מי שימכור לו ולא מי שיקח ממנו עכ"ד. והרב בעי חיי ז"ל בתשו' ח"מ ח"א סי' קנ"ה ד' קפ"ה ע"ב כ' וז"ל ואם נדון שלפנינו הוא משכנתא שמשכנו הבית ולא מכרוהו הדברים ברורי' שמה שעשה עשוי שהרי כ' הרשב"א וכו' ולכאורה נראה שמ"ש מהר"ש יפה בתשו' מאן לימא לן דבמשכנתא מעשה הקטן קיימים וכו' פליג על הרשב"א שכ' דיכול לשעבד וליתא דמהרש"י עסיק בקטן פחות מי"ג שאין מעשיו קיימי' אפי' במטלטלין וכו'. ואפי' תימא דמהרש"י חולק על הרשב"א ודאי דקייל"ן כהרשב"א וכו' עכ"ד ומעתה נר' דאין מקום לטענת הר"ן דנ"ד דאם יאמר קי"ל כמ"ד דאלו המכירות יש. בהם ליתא דרבית מלבד דזה לא טען ואין לנו לבדות מלבינו טענות שלא טען הוא לא זו אף זו כי אין יכול לו' קי"ל היפך סוגיין דעלמא כידוע ומכירות אלו פשט היתירן ברב ישראל ולכ"ע אין בהם איסו' רבית. ואם כה יאמר קי"ל כהמבי"ט ודעימיה דמכירות אלו מכר גמור הן ואם ירצו להחזיק המקח ושלא להחזיר אין כח להוציא מידו וכיון שכן הו"ל כמוכר בקרקע אביו שאינו מועיל אם הוא קטן פחות מן כ'. לא ידעתי מה קי"ל שייך בזה דע"כ לא אמרו הרבני' הנ"ל אלא אם יהיה האופן שירצה המלוה להחזיק במקחו אבל אם לא ירצה המלוה לטעון כך אלא קאי בהימנותיה מוכן להחזיר המקח כשיחזיר לו מעותיו לא אמרו אדם שיחזיק בעל כרחו וה"ן הר"י דנ"ד אומר בפה מלא שלא כיוון לקנות לגמרי אלא מכר להתיר הרבית הוא ומוכן להחזיר בזמנו ומה שייך בזה קי"ל בדבר שתלוי בדעת אחרים דעד כאן לא כ' הרבנים הנ"ל אלא באם המלוה יטעון קי"ל כהמבי"ט דמכר חלוט הוי בהא אין בנו כח להוציאו מידו. אבל כשהמלוה אומר קי"ל כהרב צ"ץ וכמנהג כל העולם שמחזירין המכירות שיאמר הלוה קי"ל איפכא זו ודאי לא שמענו וזו גדולה מטוען תמורת המנהג דאין שומעין לו. אלא דיש לדחות לזה דעכ"פ כיון שיש סברא בעולם דהוי מכר גמור ואם ירצה לטעון כך היה זוכ' בטענ' קי"ל אע"ג דהוא אומר שאינו רוצה לטעון אפשר דדין מכר יש לו לענין מוכר פחות מן' ןך'. אכן נר' האמת דאינו מכר לענין זה אלא דין משכונא יש לו והוא במה שנדקדק מדברי הרשב"א ז"ל שכתב הטעם דיכול לשעבד נכסיו משום שאם אתה אומר כן נמצאת נועל דלת בפניו שלא נמצא מי שילונו או מי שימכור לו וכו' וכונתו דהך דינא דפחות מן' ך' שמכר שהמכר בטל הוא משום דחיישי' שמא ימכור בזול שדעתו נוטה אחר המעות ועדיין לא נתישבה דעתו ותקנתא הוא דעבוד רבנן לקטן שלא יבזבז ממונו וס' הרשב"א ז"ל דכל מה שהקטן עושה מה שאין טבע הגדול לעשות יש לחוש בו שמא דעתו נוטה אחר המעות כי הנה אין דרך בני אדם המיושבים בדעתם למכור קרקע כדי ליקח מעות להסתחר או להוצאה ואף אם לפעמים יצטרך ליקח בהלואה הוא משעבד הקרקע ואינו רץ למכירה ועל כן בקטן שמכר ולא עשה כמעשה הגדול לשעבד איכ' למיחש וממכרו בטל אבל אם עשה כמעשה הגדול ששעבד אז ליכא למיחש למידי וא"ת שעדיין יש לחוש א"כ נמצאת נועל דלת:

וכי היכי דבגדול עבדינן תקנתא שלא תנעול דלת גם בקטן משום כדי חייו צריך לתקן לו כיון דלא חזינן שום גרעון במעשיו שהרי עשה כמעשה הגדול שכשנצרך למעות משעבד הקרקע לפי שאינו מוצא מי שיתן לו בלי שעבוד. ומזה למד הרב כנה"ג ז"ל לממשכן דבזמנים אלו אין בני אדם רוצים להלוות מעות בשעבו' לבד ורוצים משכנתא שהוא חוזק יותר וגם הגדולים עושים כן כשנצרכים למעות שאינ' מוצאי' מי שילוום בשעבו' לבד וכיון שזה הקטן עשה כמעש' הגדול מבלי שינוי מה שעשה עשוי. וכפי"ז גם במכירות אלו כיון שפשטו ברב ישר' ואין המלוים רוצים להלוות מעותיה' אלא ע"י מכר וגם הגדולים כך עושים א"כ גם זה שעשה כמעשה הגדול מעשיו קיימים כיון שלא שינה ולא מכר אלא הלואה היא ומשום היתר הרבית עשה ומעשיו קיימים וצריך לשלם לו השכירות במושלם. וכמעט יכולני לומר דמכירות אלו ושכירות דנהיגי בזה"ז גריעי ממשכנתא דאילו הממשכן קרקע לחבירו הוא מוסר הקרקע בידו והלה נכנס בה ואילו המכירות דנהיגי עתה אין המוכר יוצא מפתח ביתו אלא חוזר ושוכר ממנו ואין ביד המוכר מאומה אלא זוזי הוא דאית ליה גביה ויש נ"מ טובא בין כשהממשכן או הקונה הוא בתוך הבית מוחזק בה להיכא שלא החזיק בה ולא נכנסה בידו כידוע וא"כ נ"ד אתיא במכ"ש מהך דמשכנתא דהשתא ומה במשכנתא שהקרקע בידו אמר הר' הכנה"ג דלאו מכי' היא אלא שעבוד בעלמא ומעשיו קיימין ק"ו למכר דנ"ד שלא יצא הקרקע מתחת יד הבעלים. ואי לאו דמסתפינא אמינא דגם מה שכתבו ב' המאורות הנ"ל דאם יטעון המוכר קי"ל כר"ע והמבי"ט דהוי מכר גמור שאין בידינו כח להוציא מידו הם ז"ל לא אמרו אלא היכא שזה הקונה מוחזק בקרקע וכן מתבאר מדברי מרן מהריט"א ז"ל שלמד מתשו' הכרם להרשב"א וההיא מיירי שהמוכר הורידו לתוכה כמבואר אבל בכעין נ"ד שזה הקונ' לא נכנס לקרקע זו ומעולם לא יצאתה מיד מ"ק גם אי טעין הקונה קי"ל לא מהני ליה וכיון שכן תו אין מקום לטענה זו ומעשיו קיימים וצריך לפרוע לו השכירות משלם:.

ושו"ר דדבר זה נפתח בגדולים דהכנה"ג ז"ל בסי' כ"ט הגב"י ס"ק ע"ג ובסי' קס"ו הגה"ט סקי"ב הביא. משם מהרש"ך ז"ל בנוספות סי' א' ומהרא"ש ז"ל בסי' קנ"ה דע"כ לא כ' הרשב"א בתשו' הכרם הנז' דהלוקח הוי מוחזק משום דלדברי כולם כדין ירד אלא דוקא אם הלוקח מוחזק ודר בתוכה אבל אם אין הלוקח מוחזק בתוכה אמרי' אוקי ארעא בחזקת מר"ק והכנה"ג ז"ל דידיה אמר דיש לבע"ד לחלוק דאעפ"י שאין מוחזק בתוכה כיון שמוחזק מחמת המכירה דיו ע"ש. (אה"נ ס"ט ע' להר' שמו משה סי' ב' מח"מ דפ"ט ע"ג עש"ב):

הלכות מוסר

תוכן העניינים

כפי אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה