אור ברסלב
כפי אהרן חלק ב חשן משפט › סימן ג

כפי אהרן חלק ב· רבי אהרן בן עזריאל

חשן משפט · סימן ג

סימן ב

שאלה ראובן תבע את שמעון שכך אמר לי מורישי בפני עדים שיש לו אצלך מאתים זוז ושמעון כפר בכל. מחייב שמעון שבו' או לא. ואת"ל דימצא שמעון איזה פוסקים שפוטרים אותו מן השבועה אם ראובן תפיס מממון שמעון ממקום אחר ושמעון בא להוציא מידו מי מצי מימר קי"ל כהפוסקים המחייבים אותך שבועה על טענת מורישי ולא אפרע לך עד שתשבע או לא:

תשובה עיקרא דהאי מילתא בפלוגת' מתניא דהרמב"ם והראב"ד הביאו הטור סי' ע"ה אלא שלפי שיש דעות חלוקות בזה בדברי הראשונים ז"ל ודבריהם ז"ל לא נראו בעליל לארץ רק בזמנינו והטור והש"ע לא ראו אותם ואיכא למשמע מינייהו כמה מילי מעלייתא ע"כ צריך אני לבאר דין זה על בורייו ומן המקור אשר ממנו חוצב. תמן תנינן בשבועות דמ"ב אבל נשבעין לקטן והא אמרת רישא אין נשבעין על טענת חש"ו אמר רב בבא בטענ' אביו וראב"י היא דתניא ראב"י אומר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו כיצד א"ל מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס ה"ז נשבע וזהו שנשבע על טענת עצמו וחכ"א אינו אלא משיב אבידה ופטור וראב"י לית ליה משיב אבידה ופטור אמר רב בשטענו קטן והאמרת אין נשבעין על טענת חש"ו לעולם גדול ואמאי קרי ליה קטן דלגבי מילי דאבוה קטן הוא אי הכי טענת עצמו טענת אחרים היא טענת אחרי' והודאת עצמו כולהו טענתא נמי טענת אחרים והודאת עצמו היא אלא בדרבה קמפלגי וכו' ראב"י ס' ל"ש בו ל"ש בבנו אינו מעיז הילכך לאו משיב אבידה הוא ורבנן ס' בו אינו מעיז אבל בבנו מעיז ומדלא מעיז משיב אבידה הוא ומי מצית מוקמת לה כר"א הא קתני רישא מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא ן' פטור מפני שמשיב אבידה הוא התם דלא טעין ברי הכא דאמר ברי לי ע"כ. ופרש"י אלא בדרבה קמפלגי לעולם בטוענו קטן ומשום דאין ט' קטן חשיב' במקו' אחר דכתיב כי יתן איש קרי ליה הכא ט' עצמו ומיהו הכא ט' היא דהא איכא נתינת איש שמכח נתינת האב הוא בא והיינו דאמרי' פעמים וכ"ת רבנן אמאי פליגי עליה בדרבה קמפלגי וכו' גם בכתובות די"ח ובהנזקין דנ"א אייתי סוגיא זו ופי' שם רש"י כן וביאר עוד דלרבנן אפי' בגדול מעיז ע"ש ונמצא דעת רש"י ז"ל דפלוגתא דראב"י ורבנן איירי בין בגדול בין בקטן ומילתא פסיקתא היא דלראב"י אפילו בקטן אינו מעיז ומשו"ה מחייב שבו' באומר מנה לאבא בידך ואפי' היורש קטן ולרבנן בבנו מעיז ואפי' הוא גדול אמטו"ל משיב אבידה הוא ופטו' משבועה זה דעת רש"י ז"ל אבל הראשונים ז"ל חלקו עליו בפי' הסוגיא ופירשו בה פירושים שונים הנה הגאונים ז"ל הב"ד הרשב"א בפ' הנזקין והר"ן בשמעתין פירשו דמסקנא דסוגיא אלא בדרבה קמפלגי כולה מיירי בקטן דוקא דראב"י ס' דאפי' בבנו קטן אינו מעיז ורבנן ס' דבבנו קטן דוקא מעיז וחשיב משיב אבידה אבל בנו גדול אפי' רבנן מודו דאינו מעיז ובזה דחו ראית הרי"ף שרצה לפסוק ה' כראב"י וראיתו מסוגיא דלקמן שאמרו מה לי הוא מה לי בנו אינה ראיה דההיא בבנו גדול מיירי ואפי' רבנן מודו בה עיין בדברי הרשב"א באורך ודוק בדבריו וכן כ' בשי' רב"א למס' כתובות בשם הרשב"א וכן הוא בתשו' ח"ב סי' שמ"ו ע"ש. ויש עוד שיטה ג' בסוגיא והוא דעת ר"י שכ' התוס' בכתובות ור"ח שהביאו הר"ן ז"ל שם והוא דעת הרב מהר"י אבן מיגאש ז"ל בשי' וכן פירש הריטב"א ז"ל במס' שבועות דמסקנא דגמרא דבדרבה קמפלגי פלוגתייהו דר"א ורבנן בגדול דוקא אבל בקטן אפי' ר"א מודה דמעיז וז"ל הרב אבן מיגאש ז"ל אשתכח השתא דקטן הבא בין בטענת עצמו בין בטענת אביו אין נשבעין עליו והיינו דתנן אין נשבעין על טענת חש"ו וגדול הבא בטענת אביו או דקאמר ברי לי נשבעין על טענתו וכדאוקימנא דמאי קטן גדול דהלכה כראב"י וגו' והיינו דתנן אבל נשבעין לקטן ואי דלא אמר ברי לי אין נשבעין על טענתו והיינו דתנן מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא ן' פטור וגו' ע"ש נמצינו למדין דג' סברות בדבר דעת רש"י ז"ל דבין בקטן בין בגדול פליגי ודעת הגאוני' והרשב"א דבקטן דוקא פליגי אבל בגדול אפי' רבנן מודו דחייב. ודעת ר"ח ומהר"י ן' מיגאש והריטב"א בשבועות דבגדול דוקא פליגי אבל בקטן אפי' ראב"י מודה דאין נשבעין וע' להריטב"א ז"ל במס' גטין הביא כל הג' סברות הנז"ל:

וצריך אני לברר דעת הרי"ף ז"ל בזה אל מי מקדושים יפנה ונלע"ד בפשיטות ז"ל קאי בדעת ר"ח ודעימיה ואעתיק לך כל לשונו לפי שלקמן בעזהי"ת נצטרך לכל דבריו ז"ל במס' שבועות אבל נשבעין לקטן והא אמרת רישא אין נשבעין אמר רב בגדול הבא בטענת אביו פסקינן ואמאי קרי ליה קטן וגו' ומתני' ראב"י היא וגו' וראב"י לית ליה משיב אבידה ופטור אלא בדרבה קמפלגי וכו' והלכה כראב"י דמשנתו קב ונקי ועוד דסוגיין כותיה דאמרי' בפרקא דלקמן תני ר' אמי שבועת ה' תהיה בי שניהם ולא בין היורשין היכי דמי אילימא דאמר מנה לאביך בידי וא"ל חמשין אית ליה וחמשין לית ליה מה לי הוא מה לי אבוה כלומר מאי שנא הוא ומאי שנא אבוה כשם שאם אמר מנה לאבא בידך וא"ל חמשין אית ליה וחמשין לית ליה חייב שבועה כך אם א"ל מנה לאבא ביד אביך וא"ל ן' אית ליה וכו' חייב והאי ס' לא מסתגי אלא אליבא דראב"י דאמר ל"ש בו ל"ש בבנו אינו מעיז וכדאוקימנא אליבא דרב בדאמר ברי לי הילכך לאו משיב אבידה הוא ושמעינן מיהא דהלכתא כראב"י וכו' הילכך אי א"ל ברי לי שיש לאבא בידך מנה וא"ל אידך ן' אית ליה ון' לית ליה חייב אבל אי לא א"ל ברי לי פטור והיינו דתנן מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא ן' פטור ואוקמה רב להא מתני' בדלא אמר ברי לי ואע"ג דחזינן לקמאי דפסקו הלכת' כרבנן אנן כתבינן מאי דסבירא לן עכ"ד. ואין ס' אצלי דודאי הרי"ף ז"ל קאי בשי' ר"י ור"ח דאוקמוה פלוג' דר"א ורבנן בגדול מדהביא הרי"ף ז"ל בתחי' דבריו אוקמת' דרב בגדול הבא בט' אביו שלא במקומה דבש"ס אמרו לה בתוך השקלא וטריא והרי"ף ז"ל קבעה בתחי' דבריו זה מורה באצבע דבא להשמיענו דכי מסקינן בש"ס בדרבה קמפלגי עלה דהך אוקמתא דגדול קיימינן אבל בקטן אפי' ר"א מודה דאין נשבעין על טענת קטן דהיינו רישא דמתניתין וסיפא בגדול מיירי וכראב"י. וכן מתבאר מתוך דברי הטור בסי' צ"ו שהביא פלוגתא דרש"י ור"י דרש"י סו' דקטן הבא בטענת אביו משביעינן ור"י סובר דדוקא גדול ולא קטן ע"ש ולא הזכיר ס' הרי"ף ז"ל אם איתא דקאי בשי' רש"י יותר היה לו להביא ס' הרי"ף שהוא פסק בפי' כראב"י דאילו מדברי רש"י אין כ"כ הכרח דרש"י לא כתב כן אלא לראב"י ואימור פוסק כס' הגאונים ודעמייהו דס' דהלכה כחכמים כמו שנבאר לקמן בעזה"י. ויותר נאות היה לו להביא דברי הרי"ף שפ' כראב"י דלאו משיב אבידה הוא ול"ש גדול ל"ש קטן משביעינן אם לא בהכרח שהבין הטור בדעת הרי"ף בפשי' וקאי בשי' ר"י ור"ח דבקטן לכ"ע אין משביעין וע"כ לא הזכיר אלא ס' רש"י דוקא ודו"ק היטב והי"ט כמו שכתבנו שמבואר הוא זה בדברי הרי"ף ז"ל ממה שהביא בתחי' דבריו אוקמתא דרב בגדול הבא בט' אביו וגו'. ואם כנים אנחנו בזה ק' לשמוע דברי הר"ן ז"ל שכ' וז"ל ודאמרינן אלא בדרבה קמפלגי פרש"י וגו' וכ' רש"י בפ' האשה דלרבנן אפי' בגדול מעיז וכן נראה דעת הרי"ף שהוא פ' בסמוך כראב"י והביא ראיה מדתני ר' אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם וגו' ואמר הר' ז"ל כיון דהא כראב"י אתיא ולא כרבנן ה' כראב"י אלמא ס"ל דלרבנן אפי' בגדול מעיז דאל"כ מנין דלקמן כראב"י דילמא כרבנן ובטוענו גדול א"ו ס"ל לרב דלרבנן אפי' בבנו גדול מעיז עכ"ד משמע מדבריו שרוצה להסכים דעת הרי"ף עם דעת רש"י דבין בגדול בין בקטן פליגי והדבר מתמיה שמבואר בדברי הרי"ף דקאי בשי' ר"י ור"ח דבגדול דוקא פליגי. וגדולת התימה שממקום שבא להכריח דבר זה ממה שנסתייע הרי"ף מברייתא דר' אמי ומאי ראיה אימור דההיא בגדול וגו' אין זה מכריח לומר דהרי"ף קאי בשי' רש"י דגם בקטן פליגי דאפי' אם תאמר דקאי בשי' ר"י ור"ח דבגדול פליגי א"ש ראיתו דהא מיהא הך דר' אמי לא אתי אלא כראב"י רק לשי' הגאונים דס' דבקטן דוקא פליגי הוא דלא א"ש אותה ראיה וכמו שכן דחו הגאונים עצמם ראיה זו של הרי"ף וכמ"ש הר"ן עצמו לקמן אבל לשי' ר"י ור"ח א"ש ראית הרי"ף וא"כ. איך מוכיח הר"ן ז"ל מזה דהרי"ף קאי בשי' רש"י דבין בגדול בין בקטן פליגי היפך המבואר בדבריו ז"ל דמוקי לה בגדול:

והקרוב אלי דאין כונת הר"ן ז"ל לומר דהרי"ף קאי בשי' רש"י במאי דס"ל דבין בגדול בין בקטן פליגי אלא ר"ל דקאי כותיה במאי דמוקי לה דבגדול פליגי ור"ל דאפי' בגדול אמרי רבנן דהוי משיב אבידה והיינו שי' ר"ח ממש ולאפוקי מס' הגאונים והרשב"א דבקטן פליגי ובגדול מודו רבנן ועלה שפיר אייתי הך ראיה דמוכח מינה דבגדול מיהא פליגי רבנן והכי דייקי דברי הר"ן שהביא דברי רש"י דפ' האשה שכ' דלרבנן אפי' בגדול מעיז ועלה קאמר וכן נראה דעת הרי"ף וגו' וכן סיים עוד בדבריו וכ' אלא ודאי ס"ל לרב דלרבנן אפי' בגדול מעיז ודו"ק הוצרכתי להאריך ולבאר כונת הר"ן ז"ל לפי שראיתי לרבינו הגדול מרן ז"ל ביתה יוסף שעל מה שהביא הטור פלוגתא דרש"י ור"י אי משביעין בט' קטן או לא כ' מרן ז"ל וז"ל וכ' הר"ן ז"ל פ' שבועת הדיינים שנר' מדברי הרי"ף שסו' כדברי רש"י אבל מדברי הרא"ש נר' שס"ל כפי' התוס' עכ"ד. ואחרי בקשת אלף מחילות אמינא דלא היא ומעולם לא עלה על דעת הר"ן לומר דהר"ן קאי בשי' רש"י דמשבי' על ט' קטן אבל כ' דקאי בשי' רש"י במ"ש דאף בגדול פליגי רבנן ולאפוקי מס' הגאונים וברור. והיה מקום לומר דמרן ז"ל לא מדברי הר"ן אלו קילוף אלא ממה שהרי"ף גריס אלא בדרבה קמפלגי וגירסת אלא לא אתי שפיר לפי' התוס' וכמ"ש הר"ן עצמו לשם משם ר"ח משו"ה נקיט לה מרן ז"ל בדעת הר"ן דס"ל להרי"ף כשי' רש"י. אבל אין זה מספיק שהרי התוס' גרסי אלא ואפי"ה כ' דבגדול דוקא פליגי וכבר ישב לדעתם הגירסא הריטב"א בחי' שבועות ובגטין. ועוד דהרא"ש גופיה שהביא הב"י שכ' בפי' בפ' הנזקין דהרי"ף קאי בשי' ר"ח ור"י כ' אלא בדרבה קמפלגי וכן העתיק דברי הרי"ף בשבועות וכ' אלא. נמצא שאין זה הכרח גמור אבל האמת יורה דרכו דמדברי הר"ן הראשונים הוא שהבין כן מרן ז"ל ויש לדחות כמ"ש:

ומתוך מה שכתבתי יאורו עיניך בכונת דברי הריטב"א ז"ל בחי' לגטין בד' ל"ח ע"ג שיש שם דברים תמוהים שאין להם שחר אעפ"י שמוכח מתוך הלשון שיש בו טעיות מ"מ צריך ביאור וז"ל ולענין פלוגתא דראב"י ורבנן קי"ל כראב"י דהא התם בשבועות נקיט לה להדיא כותיה דאמר מה לי הוא מה לי אבוה והיינו לפי פי' רש"י דפי' דבין בקטן בין בגדול פליגי ואפי' לאידך פי' נמי דבגדול בלחוד פליגי אתיא ההיא נמי כראב"י בין בקטן בין בגדול אלמא דאיהו נמי מפרש כפירש"י וטעמא דפסקי' כותיה משום דההיא דשבועות אתיא כותיה וכדפרישית עכ"ד והם דברים מבולבלים צריכים הגהה וביאור ולע"ד נר' להגיה בדבריו כן ואפי' לאידך פי' נמי דבגדול בלחוד פליגי אתיא ההיא נמי כראב"י שהרי הרי"ף ז"ל כ' בתחי' דבריו אמר רב בגדול אלמא דאינו מפרש כפרש"י ואפי"ה פסק כותיה משום דההיא דשבועות אתיא כותיה וביאור דבריו משום דלעיל ריש ע"ג הביא פי' הגאונים דבקטן פליגי אבל בגדול אפי' רבנן מודו וכ' שלפי פי' זה ההיא דתני ר' אמי אתיא אפי' כרבנן וכ' שאינו מחוור ופרש"י עיקר וכן דעת הרי"ף וכמו שנבאר לקמן עכ"ד ועתה ביאר הר' כאן שמ"ש לעיל שדעת הרי"ף כרש"י ר"ל כי היכי דלרש"י דאוקי פלוגתייהו בין בקטן בין בגדול מוכרח אתה לומר דהך ברייתא דתני ר' אמי אתיא כראב"י כן נמי לאידך פי' דבגדול בלחוד פליגי אתיא ההיא ברייתא כראב"י והכריח דבריו ממ"ש הרי"ף אמר רב בגדול אלמא שאינו מפרש כפרש"י אלא כפי' ר"ח ור"י ואפי"ה פ' כראב"י משום דההיא דשבועו' אתיא כותיה והיינו ממש ככל הדברים שכתבנו בעניותין לעיל עלץ לבי כי זכיתי לכוין אמרי קדוש רבינו הריטב"א ז"ל ושמעתי באומרים לי פירושים אחרים בדברי הריטב"א עפ"י הגהה אחרת אבל מה שכתבתי נ"ל נכון. וע' גם להרשב"א ז"ל בחי' פ' הנזקין שכ' נר' שהרי"ף סו' כדברי רש"י וכו' ולע"ד גם דברי הרב יתפרשו כמו שפירשתי בכונת הר"ן שר"ל שסו' כדברי רש"י בחדא דבגדול מיהא פליגי ודו"ק ושוב בא לידי חי' הרשב"א על מס' שבועות וראיתי לו שם כ' בפירוש שדעת הרי"ף כדעת רש"י ממש דבקטן ובגדול פליגי כמו שצידד הר' ב"י ז"ל ולקמן נדבר עוד בזה. אולם ראיתי להר' שם בחי' פ' הנזקין דברי' תמוהי' דתחילה פי' הרב ז"ל שיטת הסוגיא כשי' הגאוני' דפלוגתיי' דר"א ורבנן בקטן דוקא אבל בגדול אפי' רבנן מודו דחייב וכ' דלפי שיטה זו הך דלקמן דר' אמי מיירי בגדול ולא אתיא כראב"י והלכתא כרבנן וכן פ' הגאונים אבל רבינו אלפאסי ז"ל כ' דההיא כראב"י אתיא ולא כרבנן נר' שפי' כאן כפרש"י דפי' אלא בדרבה קמפלגי כלומר לעולם בקטן הבא בט' אביו ואפי"ה מחייבו ר"א דבין בו בין בבנו קטן בין בבנו גדול אינו מעיז ורבנן ס' בו אינו מעיז אבל בבנו אפי' בנו גדול מעיז ואפי' בא בט' ברי וגו' והא דתנן מנה לאבא בידך והלה אומר אין לך בידי אלא ן' פטור אתי' כרבנן דלרבנן אפי' בגדול מעיז. והילכך ההיא דאמרי' מה לי הוא מה לי אבוה וכו' דלא כרבנן אלא כר"א ע"כ וק"ט מר לו להרשב"א ז"ל לומר דרישא דמתני' דמנה לאבא בידך פטור אתיא כרבנן ומשום דאפי' בגדול מעיז הא פריך לה הש"ס ואוקי לה אפי' כראב"י ומיירי בטוען שמא וגם הרי"ף ז"ל הביאה בפירוש ואם כונתו לומר דגם כרבנן אתי' הא מילתא דפשי' היא אלא דעדיפא מינה מהדר תלמודא לאוקומה כר"א כי היכי דלא ליהוי רישא רבנן וסיפ' ר"א וא"כ ק' טובא מה השמיענו הרשב"א ז"ל בזה וצ"ע:

והנראה לישב דברי הרשב"א הוא בהקשות עוד קו' חזקה דלשי' הרשב"א והגאונים דפלוגתייהו בקטן דוקא אבל בגדול כ"ע מודו דחייב א"כ קשה אמאי דחקינן לאוקומי מתני' אבל נשבעין לקטן כראב"י וכיחידאה נוקמה בגדול וככ"ע ומאי קטן גדול כדאמרי' בש"ס ולא ק' מאי דפריך הש"ס אי הכי ט' עצמו ט' אחרים היא דהא במתני' לא הוזכר ט' עצמו והש"ס לא דחיקא ליה אלא מאי דאמר ר"א ט' עצמו משמע דאי לאו האי דוחקא אמרי' בשופי מאי קטן גדול ואמאי קרי ליה קטן משום דלגבי מילי דאבוה קטן הוא וא"כ בפשי' הוה מצי לאוקומי מתני' בגדול ולכ"ע ורישא דמתני' נמי דקתני מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא חמשי' פטור דהוי משיב אבידה נמי נימא דבקטן איירי וכרבנן דלא כר"א ולא צריכינן לחלק בין ברי לשמא ונמצא כולה מתני' אתיא כרבנן ואמאי מוקמי' לה רישא וסיפא כיחידאה וזו לכאו' קו' חזקה היא:

אבל כד מעיינינן שפיר נראה דלא קשיא מידי דלשיטתיי' ז"ל דבגדול לא פליגי רבנן היינו טעמא משום דכיון דגדול הוא וטוען ברי גמור בפני הודית לאבא א"כ הו"ל ככל מודה מקצת דעלמא ומאי אתא לאשמועינן מתניתין בשלמא לשי' רש"י ז"ל דמוקי לה בין קטן בין גדול מתניתין קטן בא לאשמועינו אבל לשיטתייהו ז"ל אי מוקמינן הא דמתני' בגדול דוקא קשה דמאי אתא לאשמועינן וע"כ איצטריך הש"ס לאוקמא כר"א דאע"ג דטענת ברי היא ובפני הודית מ"מ היינו חידושא דאע"ג דהטוען קטן הוא ובעלמ' אין טענת קטן כלום הכא נשבעין עליה וכר"א ודלא כרבנן. גם רישא דמתני' דמנה לאבא בידך לא א"ש לאוקמ' כרבנן ולומר דבקטן מיירי דהא מתני' סתמא קתני מנה לאבא בידך וסתמא משמע כל יורש שיטעון כך בין קטן בין גדול משו"ה מוקי לה הש"ס בטוען שמא דשייך שפיר בין בקטן בין בגדול דכיון דטוען שמא משיב אבידה הוא ופטור ואע"ג דברייתא סתמא קאמר מנה לאביך בידי ומוקמי' לה בקטן ולא אמרי' ס' קתני דמשמע בין קטן בין גדול לא דמי דהתם הא קתני פעמים ור"ל אע"ג דבעלמא ט' קטן אינה כלום פעמים שנשבע היכא דטעין ברי נמצא דמלשון הברייתא מוכח שפיר דבקטן איירי אבל רישא דמתניתין דקתני סתם מנה לאבא בידך לא א"ש לאוקומה דוקא בגדול ולפי"ז צ"ל דכי פריך הש"ס ומי מצית מוקמת לה כר"א הא קתני רישא מנה לאבא וגו' אין הכונה לומר דכר"א לא מיתוקמא אלא כרבנן מיתוקמא דהא ודאי ליתא דכרבנן נמי לא אתיא דהא רבנן לא מחייבי אלא בקטן אבל בגדול מודו דמחייב ומתני' קתני מנה לאבא סתם בין קט בין גדול אלא הכונה דאף כי מוקמת לה כר"א אכתי לן מיתבא מתני' דהא קתני רישא וכו' וזה דלא כר"א. כ"ז מוכרח לומר בפי' קו' הש"ס ומי מצית מוקמת לה לפי שי' של הרשב"א ז"ל דעכ"פ נקיט לה הש"ס בפשי' דכרבנן נמי לא אתיא ואפשר דמשו"ה לא סיים תלמודא רישא רבנן וסיפא ר"א כדקאמר בכל דוכתא משום דאין הכונ' מעיקר' בקושית ומי מצית וגו' לומר דכרבנן אתיא אלא לו' דכר"א מיהא לא אתיא הנה כ"ז לפי' של הרשב"א דוקא. משא"כ לפרש"י ז"ל דמוקי פלוגתייהו בין בקטן בין בגדול כי פריך הש"ס ומי מצית מוקמת לה כר"א אתי כפשטה דההיא ודאי רבנן היא וכר"א לא מצית מוקמת לה דכיון דרבנן סברי דבין בקטן בין בגדול פטור א"ש רישא דמתני' דקתני מנה לאבא בידך סתם וקתני משיב אבידה ופטור ומשני הש"ס דגם כר"א מצינן לאוקומה ובטוען שמא אבל לעולם פשטא דמתני' כרבנן אתיא. והשתא היינו דחדית לן רבינו הרשב"א ז"ל שכ' על פרש"י והשתא הא דתנן מנה לאבא בידך וגו' אתיא כרבנן דלרבנן אפי' בגדול מעיז נתכוון הרב לומר דדוקא לפרש"י אתא פשטא דמתני' כרבנן אלא דתלמודא מהדר לאוקומה אף כראב"י כי היכי דלא ליהוי רישא רבנן וסיפא ראב"י משא"כ לפירושינו דלא אתיא כרבנן כלל ובין למר ובין למר מוכרחים אנו לפרשה בשמא דוקא ודוק היטב כי הוא נכון. ובזה תבין דברי רש"י ז"ל בגטין ד' נ"א ד"ה אלא בדרבה וגו' ולרבנן אפי' בגדול אין נשבעין כדתנן מנה לאבא וגו' והכונה מכוון אל האמור דמדקאמ' תלמודא ומי מצית מוקמת לה כר"א משמע דפשי' ליה דכרבנן מיהא ודאי אתיא א"כ מוכרח דגם בגדול פטור מדקתני סתם מנה לאבא ודוק היטב:

ונחזור אל הראשונות לדברי הרי"ף ז"ל הנה הוא ז"ל פ' הלכתא כראב"י מכח הך סוגיא דלקמן דקאמר מה לי הוא מה לי אבוה דלא מסתגי אלא אליבא דראב"י ודע דהראב"ד ז"ל הובאו דבריו בס' תמים דעים ד' נ"א סי' רל"ח השיג עליו וז"ל האי סוגיא דקמייתי הרב ראיה מינה לפסוק הלכתא כר"א וקדחי לפיסקא דקמאי דפסקו הלכתא כרבנן לאו ראיה היא כלל דהך ברי דהכא ל"ד להך ברי דראב"י דההוא ברי דפליגי ביה ראב"י ורבנן כגון דא"ל אבא פקדני שיש לי בידך מנה וגו' אבל היכא דאתי ליה בטענת ברי דנפשיה כי הכא דא"ל מנה לאבא בידך וברי לי אי נמי מנה לאבא ביד אבוך דקמאי דידי אוזפיה או קמאי דידי אודי ליה בכה"ג ודאי מודו רבנן דבין הוא בין אביו נשבעין ועלה אמרי' מה לי הוא מה לי אבוה וגו' ע"ש. גם שם ד' ס"א ע"א סי' רל"ט בהשגותיו על הרי"ף פ' הנזיקין ביאר דבריו יותר וז"ל שם הא דר' יצחק ב' שוורים קשורים מצאת לי לא הביאו הר' ז"ל בהלכותיו ונר' שדחה אותה משום דאוקמוה בגמרא ר' יצחק כראב"י בנשבע על ט' עצמו ולית הלכתא כותיה ופי' הענין כגון שראה אותו מושך שור א' וגו' אינו נשבע דאפשר דמנתחי אהדדי אבל בכיסין כה"ג נשבע ואפי' הוא כמשיב אבידה מפני שלא הודה אלא ע"י טענה ואעפ"י שאין הטענה חזקה והרי היא כטענת בן הבא מכח צוואת אביו דלראב"י נשבע ולרבנן אינו נשבע והלכתא כרבנן ודומה כי ע"ז הניח הרב ז"ל דברי ר"י וראינו בפ' כל הנשבעין שפסק כראב"י מכח סוגיא דתני אמי וגו' מה לי הוא מה לי אבוה אלמא ה' כראב"י וגו' ואין ראיה משם כלום דהא דאמרי' מה לי הוא מה לי אבוה לא שבא הבן בכח צוואת אביו אלא שאמר אני הייתי בשעת מיתת אבי וראיתי שהודית לו במנה והלה אומר לא הודיתי אלא ן' כגון זה ודאי נשבע אפי' לרבנן וגו' כך היא הצעת שמועה זו ואין כאן ראיה לדחות דברי חכמים הילכך דר"י נמי דאתיא כראב"י ליתא ובירוש' נמי הכי איתא מנה לאבא בידך וכו' וכיון דר' יוחנן פליג עליה ודר"י אוקימנא כיחידאה ש"מ אין ה' כר"י ואין ה' כראב"י וגו' ובסו"ד כ' וש"מ דלא ס"ל כראב"י הילכך סוגיין כרבנן והלכתא כותייהו עכ"ד. הנה הרב ז"ל הבין בכונת הרי"ף ז"ל דפלוגתא דראב"י ורבנן היינו בברי דצוואה שאומר אמר לי אבא שמנה לו בידך אבל לא שאומר ברי לי שמנה לאבא בידך כגון בפני הלווך וכדומה וע"ז השיגו דכיון דהוא פ' כראב"י מכח סו' דלקמן וצ"ל לדעתו דגם ההיא סו' איירי בברי דצוואה אמאי לא פ' להא דר' יצחק דהא אוקימנא ר"י כראב"י וכיון שהוא פוסק ה' כראב"י הי"ל לפסוק ג"כ ה' כר"י זאת ההשגה היא לפי דעתו של הרי"ף אבל הראב"ד אעיקרא דדינא חו' עליו וסובר דהך סו' דלקמן מה לי הוא מה לי אבוה היינו בברי דנפשיה בפני הלווך או בפני הודית ובהא אפי' רבנן מודו ואין ראי' משם דה' כראב"י בברי דצוואה אלא לעולם הלכתא כרבנן דהאומר אמר לי אבא שאתה חייב לו מנה אע"ג דטוען ברי עפ"י אביו לא מחייב שבועה ואמטו"ל לית הלכתא כר"י כיון דאוקימנא ליה כיחידאה ולית הלכתא כותיה אלא כרבנן הארכתי קצת בכונת דבריו לפי שלקמן נבאר שהאחרונים ז"ל לא כוונו יפה בכונת הראב"ד בהשגתו על הרמב"ם וזה גרם להם מכח שלא נגלה להם דברי הראב"ד אלו גם דברי הרמב"ן והרשב"א שהשיגו על הראב"ד כמו שנבאר בע"ה:

והרמב"ן ז"ל בחי' לשבועות הביא דברי הראב"ד אלו וכ' עליו ז"ל ואינן מחוורין דכיון דאוקי' בהך שמעתא פלוגתא דראב"י ורבנן כשאמר ברי לי לא מתוקמא אלא כגון שאמר עומד הייתי על אבא והודית לו מנה א"נ בפני הלווך מנה דאילו הבא בטענת צוואת אביו שמא הוא וה"ן משמע בפ' יש נוחלין גבי זה אחי אינו נאמן ואוקימ' דאמרי אין אנו יודעין ואסיקנא דכמנה לאחר בידך דמי ב"מ דלא מצי טעין ברי אפומא דאחא כ"ש בא בט' צוואת אביו שמא טפה אביו בחשבונו וכו' ועוד אי ראב"י ורבנן בהא פליגי אי ט' צוואה ט' ברי הוא או לא למה ליה לאתויי עליה דרבה כלל לימא בהא פליגי אי ט' צוואה וגו' והיכי מסתם לה סתומי בהי ברי פליגי וכו' ע"ש בד"ק באורך. נמצא דעת הרמב"ן ז"ל בדעת הרי"ף ז"ל דודאי בבא בט' ברי דצוואה לכ"ע אין נשבעין עליה ופלוגתייהו דראב"י ורבנן בברי גמור דבפני הלווך ועלה קאמר הרי"ף דהלכת' כראב"י מכח סו' דלקמן ובדברי הרמב"ן אלו כ' הרשב"א ז"ל בחי' פ' הנזיקין בלשונו שהבאנו לעיל דדעת הרי"ף דפלוגתייהו דראב"י ורבנן בברי גמור לא בברי דצוואה ועלה פ' כראב"י ע"ש שדבריו מבוארים. וכן מתבאר מדברי הריטב"א ז"ל בחי' לשבועות שהביא פי' הראב"ד והיק' עליו שאינו מחוור ע"ש וכ' הנכון דברי דשמעתין היינו באומר עומד הייתי על אבא בשעה שהודית לו וכתב שכן נכון בעיני הרמב"ן ורבותי ולענין ה' הרי"ף פ' כראב"י וגו' ע"ש. נמצינו למדין דדעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בדעת הרי"ף דלא כהראב"ד ז"ל במה שהבין בדעת הרי"ף והר"ן ז"ל הביא דברי הראב"ד ודברי הרמב"ן ורצה לתרץ בעד הראב"ד דל"ק עליה מהך סו' דיש נוחלין דכיון דאיהו פוסק כחכמים הך סו' אתיא כחכמים ע"ש אך לא הכריע. מאי דעתו בכונת דברי הרי"ף:

הלכות נזקי שכנים

תוכן העניינים

כפי אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה