כפי אהרן חלק ב· רבי אהרן בן עזריאל
אורח חיים · סימן ד
נשאלתי בחיטים שבשעת שריקדו אותם מצאו בהם קצת גרגירי מלח והוציאו אותם ע"י הכברה ואח"ך ביררו אותם ב' וג' פעמים ולא מצאו עוד אי שרי לטחנן ולעשות מהם מצה לפסח. והשבתי נלע"ד דמותר ואעפ"י שנמצא בס' ארחות חיים בה' חמץ ומצה אות ס' ז"ל כ' הרא"ה ז"ל אלו שמערבין מלח עם החטים ה"ז אסור בפסח ומלח שניתך אותן במים ודאי מחמירין וכן מי הים ולא עוד אלא שממהרין להחמיץ וט' איסור טחינת המלח עם החטים לפי שפעמים מתלחלח הקמח והמלח ניתך ומחמיץ עכ"ל. מ"מ לעיל בסמוך הביא בשם הראב"ד דדוקא באינו נאכל מחמת מלחו אסור אבל במעט מלח תאפה מיד ומותרת באכילה וכ' עוד שגם במלח מרובה יש מתירין ומביאין ראיה מחלות תודה וכו' עכ"ל הרי דבמחלוקת הדבר שנוי וכבר רבינו הטור ז"ל בסי' תנ"ה כ' הרבה נוהגי' שלא ליתן מלח במצה ואין ט' ברור לאוסרו ורבינו הב"י ז"ל כ' שכ"כ הרא"ש והר"ן והרשב"א בתשו' שאין ט' לאסור אלא שכן נהגו והגהמ"י כ' ג"כ פלוגתא בזה אך המרדכי כ' לאסור והכל בו בשם הראב"ד כ' לאסור במרובה ובמועט תאפה מיד עכ"ד וכן מרן בש"ע בס"ה כ' ונוהגין שלא ליתן מלח אלמא משמע ליה דאין איסור בדבר אלא מע' מנהג וטעמו כי רבים הם המתירים כפי מה שהעתיק בב"י ואין אוסר רק המרדכי והמתירי' הם הרא"ש והטור והר"ן והרשב"א והראב"ד כי לא אסר אלא באינו נאכל מחמת מלחו ואין זה דרך העולם ליתן מלח הרבה אבל מור"ם בד"מ תמה על הטור שכ' דאין ע' ברור לזה דהלא הוא עצמו לקמן כ' דמלח הוי מי פירות א"כ פשי' דאסור דהוי מי פירות עם מים ומש"ה כ' גם בהגהת ש"ע ואפי' בדיעבד יש לאסור מרדכי ודעת עצמו. ואני בעניותי אומר תמיהת הגאון רמ"א ז"ל על הטור אינה תמיהא ובנקל יש ליישבה ומי שיעיין בדברי הר"ן פ' כ"ש גבי ותיקא במשחא ומלחא שרי והב"ד מרן ז"ל ביתה יוסף סו' סי' תס"ב כ' ז"ל משחא ומלחא שרי ולא אסרי' ליה משום מלחא שהוא כמים ומעורב עם השמן לפי שהוא מועט ונשתנה צורתו ואין בו כח עם השמן וכו' ע"ש ועי' להר פר"ח ז"ל בסי' זה אות ז' כ' להדיא כן בדעת הטור דאע"ג דלדעתו מלח הוי מי פירות מ"מ כ' בסו' סי' תנ"ה. דאין ט' לאסור נתינ' המלח במצה כיון דהוי דבר מועט וע' עוד להר' פר"ח בסי' תס"ז אות ט"ו באמצע ד"ה מעכשיו וז"ל צדקו דברי בעל של"ה שאסר השומן וכו' והם דברי תימא כמדומה לי שהבין הר' בדין עיפת מים של בציר דנתבטלו דקאמר היינו אפי' שנפל בו מעט מים שנתבטלו ויש לו דין מי פירות וכו' וזה אינו מחוור דמי פירות עם מים סתם אמרו ואפי' טיפת מים עם יין הרבה ותדע שהרי המחבר כ' דין טיפת מים של בציר ובסו' כ' חטה שנמצא בדבש וכו' ונמצא סותר את עצמו והר"ן פ' כ"ש כ' גבי ותיקא דמשחא ולא אסרי' ליה משום מלחא שהוא כמים משום שהוא מועט ונשתנה צורתו וכו' אלא ע"כ לפרש כמש"ל משם מהרי"ט דלאו שנתבעלו מתור' מים מחמת מיעוטן אלא מפני שנתיישנו המים עם התירוש ונשתנו מברייתן ונעשה הכל יין עכ"ד. והר' קרבן נתנאל בפי' על הרא"ש פ' כ"ש השיג על הר' פר"ח מדברי מהרש"א על ד' ל"ח ע"ב ד"ה רביעית היא ומתחלקת לכמה חלות שכ' ואין להקשו' כיון שלא היה אלא רביעית שמן לכמה חלות א"כ היו מים הרבה והו"ל מי פירות עם מים דממהר להחמיץ וכו' ועי"ל דכיון דאינו אלא רביעית לכמה חלות אינו ממהר להחמיץ בשביל דבר מועט כזה עכ"ל וי"ל על הר' הר"ן ז"ל דאדמקשה על הפר"ח מדברי מהרש"א יותר הי"ל להקשות מדברי עצמו מדבריו הנז"ל בסי' תס"ב שכ' להליץ בדעת הטור שכ' שאין ט' לאסור המלח במצה דאע"ג דהוו מי פירות לדעתי מ"מ דבר מועט אינו מחמיץ והיינו דומיא דההיא דשמן דמהרש"א והוי היפיך דידיה אדידיה. ואולי יאמר הרב דשניא מלח שכיון ששרשה מן המים בנקל נעשה מין א':
איך שיהיה הנה דעת רובא דהראשונים ז"ל דאין לאסור נתינת המלח במצה מדינא אלא ממנהגא ודעת הרא"ה ז"ל שכ' הר' א"ח נר' שהוא יחיד שאפי' המרדכי שהעתיק הרב"י יש ליזהר קאמר ואעפ"י שסיים כאלו אוכל חמץ בפסח אולי מט' המנהג הוא שהחמיר. אך שו"ר דברי המרדכי במקומן והם בהגהו' מרדכי ס"פ כ"ש והביא ראיו' לדבר זה ומשמע דמדינא קאמר ונמצא הרא"ה והמרדכי בחדא שי' לאסור מדינא וכל הראשונים הנז"ל מתירין מדינא ואוסרין ממנהגא. ובלי ס' טעמייהו דכל הראשונים הנז"ל הוא או דסברי דהמלח כיון שהיא תולדת המים כמים חשיב ולא מי פירות או אפי' אם יסברו כדעת העור דחשיב מ"פ צ"ל לדעתם דהאי תערובת מועט דמלח אינו כדאי להחמיץ אבל במלח מרובה אה"ן דהוי מ"פ עם מים וכדעת הר"ן והראב"ד הנז'. ומזה יש להעיר על הר' מטה יאודה בסי' תס"ב דין ב' במה שחלק על המג"א נר' שלא זכר דברי הר"ן אלו. ומכל האמור נראה דבנ"ד דנמצאו קצת גרגירים וכבר יהבו אדעתייהו הני נשי בעת הבירור ולא מצאו עוד דודאי אריך ושרי לכתחילה לטחון חטים אלו דלמאי ניחוש הלא אפי' אם יהיה שנשאר איזה גרגיר שם הלא הלכה רווחת דאינו מחמיץ כאמור מפי כל הראשונים הנז"ל וכן פ' מרן שקבלנו הוראותיו. ולא עוד אלא כי אפילו מ"פ מרובין עם מים אם עברו ולשו בהם פ' הטור שם משם הרי"ץ גיאת והרא"ש דיאפה מיד וכן פ' בש"ע ס"א ומור"ם לא הגיה ונר' דטעמם דאעפ"י שהביא הטור משם בה"ג דישרף מיד מ"מ הוי יחיד נגד הרי"ץ גיאת והרא"ש והטור שפ' דתאפה מיד. ומכ"ש בהצטרף דעת הרי"ף והרמב"ם והרשב"ץ והרמב"ן דמתירין אפי' במ"פ עם מים ולכתחילה דפשי' דהוי בה"ג יחיד נגד רבים מהראשונים. ע' תשו' מהראנ"ח ח"ב סוף סי' ע"ד קיבץ כל דעות הראשוני' בזה ושם נפל טעות הדפוס וכן צריך להיות לבה"ג ישרף ולרי"ץ והרא"ש תאפה מיד ודו"ק. והיה נראה לדקדק מתוך דברי הגמ"י בשם סמ"ק שאכתוב בסמוך שהביא מרן ב"י סי' תנ"ג בדין החיטים הנשוכים מאכילת עכבר ועוד דהא לאחר מכן כשמערבין בו מים ממהרין להחמיץ ע"כ ואי ס"ל יאפה מיד ק' ומה בכך הלא בלא"ה צריך לאפות מיד בשביל שלש במים אל"ו ס"ל כדעת רי"ץ גיאת דישרף. ויש לדחות דאולי דוקא לכתחילה קאמר ואם עבר ולש מודה להרי"ץ והרא"ש דיאפה מיד. ופי' יאפה מיד פשי' דר"ל שלא ישהא שיעור מיל כדרך שנזהרין בכל המצות וכ"כ בשה"ג פ' כ"ש ז"ל ג' מ"פ עם מים שימהר לאפות העיסה כדרך שממהר לאפות העיסה הנילושה במים וע' להר' ברכ"י בסי' תס"ב אות ו' ז'. וע' להר' נחב"כ ז"ל ח"א ד' קע"ו ע"ד כ' כן להדיא. וכן כתב מהרי"ט ז"ל בס' חוקת הפסח סי' תס"ב אות ג' משם הר' מנוח ורי"ו ודלא כהלבוש. והכי נמי בנדון דידן אנו מתירין לו לעשות מצה במים כי בלא"ה צריך הוא ליזהר לאפות מיד. ואע"ג דהך דיאפה מיד אינו אלא בדיעבד מ"מ התם ליכא ט' אחרינ' להיתר אך בנ"ד דאיכא ט' אחרינא להיתר בודאי שרינן בצירוף דשני גם לכתחי'. וההיא דהגמ"י דנשיכח עכבר שלא התיר לכתחי' היינו דאין שם ט' אחר שאם הוא מים הרי החמיץ בשעת נשיכה ואם הוא מ"פ מחמיץ כשמערבין אותו עם מים. משא"כ הכא דהמלח בעודו יבש אין מחמיץ ואין לנו חשש אלא בשעת לישה שמערבין אותו עם מים הא אית לן ט' אחרינא דלמא כל מלח אינו מ"פ אלא מים. ונוסף ע"ז שכ' הר' הגדול בעל נחב"כ ז"ל בח"א ד' קע"א ע"א דמלח הנעשה בירוש' ת"ו שהוא נעשה ממים פשי' דלכ"ע לאו מ"פ חשיב אלא מים ע"ש והב"ד הר' ברכ"י שם סו' הסי' ובזה לא נשאר שום חשש כלל. והנה הר' הרא"ה ז"ל אסר גם הטחינה שכ' בסו"ד וט' איסור טחינת המלח עם החטים לפי שפעמים מתלחלח הקמח והמלח ניתך ומחמיץ ע"כ פשט דברים אלו משמע שאוסר אפי' לטחון ולהשהותו לאחר הפסח וע' לפי שלפעמים מתלחלח הקמח או ע"י שנופל עליו מים או ע"י זיעת החומה וניתך המלח והו"ל מ"פ עם מים כשיטתיה דלעיל שכ' דמלח שניתך במים ודאי מחמיץ ולא עוד אלא שממהר להחמיץ דר"ל כס' ר"ת דמ"פ עם מים ממהרין להחמיץ ודבר זה של איסור הטחינ' בלי ס' סברת יחיד היא שלא הוזכר בשום פוסק. סו"ד מכל הט' הנז"ל נ"ל להתיר.
ועוד איכא בנ"ד ט' רבא שכבר ביררו החטים וכבר נזהרו והסירו המלח שבו ובלי ס'. הבירור מועיל ומספיק שלא ישאיר ס' דאפי' בחטים מבוקעות התיר הר"ן בתשו' סי' נ"ט לבררן וכ' וז"ל בררו אותן והסירו החטים המבוקעות והשאר מותר ע"כ ותשו' הר"ן זו הביאה ה"ר ב"י ז"ל בקיצור בסי' תס"ז. גם בהגמ"י בשם סמ"ק הב"ד רבינו הב"י סי' תנ"ג על מ"ש הטור יש נוהגין לברר החטין מאכילת עכבר וז"ל ובהרבה מקומות נוהגים לברור חטין בפסח מאכי' עכבר ויש רוצים להתיר משום דהוי כמי פירו' וכו' ועוד דהא לאחר כן כשמערבין בו מים ממהרין להחמיץ עכ"ל הרי דאף דלדעתו נשיכת עכבר הוי מ"פ עם מים מ"מ התיקון הוא לברר וסגי בהכי כשמוציא משם הנשוכי' ולא תלינן שנשאר עוד. עוד שם בב"י בסמוך כ' הגמ"י בשם סמ"ק על הדגן שצמח שזהו חימוץ גמור וכשהוא מעורב בתבואה אחרת צריך לבררו יפה וכו' ע"כ הנה מכ"ז מבואר דאחר הבירור יפה תו אין להסתפק בשום דבר וכן מצאתי להדיא בשו"ת הגאונים הנקרא חמדה גנוזה הנד"מ בירושת"ו סי' קנ"ה והיא שאלה להגאון רב יצחק בר יעקב ע"ש ואעפ"י שמדברי הכל בו שהב"ד ביתה יוסף סי' תס"ז נר' היפיך מזה שכ' שם עמ"ש הטור בשם הרי"ף בחטה שנמצא' בתבשיל דאם אינה מבוקעת מותר התבשיל ז"ל כ' הכל גו בשם הראב"ד דוקא אי לא משתכחי בהא בישולא אלא תרי חטי או שערי הוא דלא אסרי' אלא בנתבקעו אבל תלתא חזקה דאיכא טובא ושמא נתבקעו ע"כ ולכאורה משמע מדבריו שאין מועיל הבירור בתבשיל דאל"ה למה אסר אותו אית ליה תקנתא ע"י שיבררו ויעיינו היטיב בתבשיל בענין שלא ישאר בו חטים. אלא דמשמע ליה דכל דהוחזק אין הבירור מוציא מידי ס' וזה היפיך כל הנ"ל. מ"מ יש לדחות חדא דבלא"ה דברי הכל בו הנ"ל הם דחוים מהלכה ודברי יחיד הם ומרן בס' הקצר השמיטם וכ' הר' פר"ח שם והר' מג"א דיפה עשה שהשמיטן שאינם הלכה דבהדיא כ' הרי"ף והרא"ש אפי' תלתא חיטי גם הר' ב"ד ז"ל בח"א דף ס"ד ע"ג כ' שדברי הראב"ד הנ"ל הם דברי יחיד נגד כל הראשו' שסוברים בהיפיך ואין. ראיה מדין הירקות שנמצאו בהם תולעים שנתבאר ביו"ד סי' פ"ד וסו' סי' ק' ע"ש כמה חי' שחילק. ועוד אפ"ל דהראב"ד מיירי בתבשיל שאין יכול להתברר דומיא דמולייתא ע' להר' מאמר מרדכי בסי' תס"ז ואף שהר' מהר"ש צרור רבו של ה"ר בית יאודה חלק על הפר"ח ונקיט להלכה כדעת הכל בו כמבו' בדברי הר' ב"י במנהגים דק"ח סוף ע"ד מ"מ המעיין בדבריו יראה דדוקא בתבשיל שאי אפשר לברר יפה הוא שחלק על הפר"ח אבל בבירור החטים שמתבאר מדברי כל הראשונים הנז"ל דיש לסמוך על הבירור בודאי מוד' להפר"ח. מכל אלין ט' הוריתי להתיר לעשו' מהם מצה בפסח. ושו"ר לה' ברכ"י ז"ל בסי' תס"ב אוה י' שכ' אם נמצאו בחטי' גרגי' מלח יבשי' והנם מעטים נהגנו להתיר כהורא' הר' מ"מ ז"ל ח"א סי' ב' עכ"ד עלץ לבי:
ואשימה עיני על דברי הר' הגדול בעל משאת משה ז"ל וראיתי לו האריך הרחיב כמדתו לכל רוח והעלה להיתר שלא כדברי הר' בני חיי ז"ל שהעלה לאסור ואפי' להשהותם אחר הפסח עש"ב. והנה יש לי מן הקושי בדברי הר' מ"מ ז"ל שבד' ח' ע"ג אחר שהביא דברי הר"ן שהבאתי בעניותין לעיל דמעט מלח כ"ד לא חשיב מ"פ עם מים עשה ס"ס באופן זה אימור כדברי הר"ן ואת"ל שלא כוותיה אימור לא נתלחלח המלח לבא לידי מידה זו וכו' ולא יכולתי להלום דברים אלו דמאי נ"מ אם לא נתלחלח המלח והלא הוא ז"ל מתיר לטוחנם ולעשות מהם מצה לאכול בפסח והלא בשעת הלישה מתערב המים עם המ"פ שהוא המלח וכדברי הא"ח ז"ל שהבאתי לעיל ועם כי הר' ז"ל לא ראה הא"ח כי האר"ח נדפס בש' התק"י וס' מ"מ נדפס בש' התצ"ד מ"מ דברי הא"ח אינם דחוקים והיה צריך הר' ז"ל להרגיש בזה ומכ"ש שהוא ז"ל הביא בידו דברי הסמ"ק שהביא הב"י בדין החיטים הנשוכים מאכי' עכבר שכ' הא לאחר כן כשמערבין בו מים ממהרין להחמיץ. ואולי דעת הר' ז"ל כמ"ש בעניותין דכיון דנזהר הוא באפייתו מפני שלש במים תו ליכא למיחש וכדפסקו הפוס' דיאפה מיד וע"כ לא חשש אלא דשמא נתחמץ מקודם ע"י שנגע המלח בחיטים ומ"מ הי"ל להר' לבאר זה וגם לא הזכיר הר' עניין הבירור ואולי שבמקומו לא ידעו הנשים לברר החיטים והר' גם בלי בירור רוצה להתיר. עכ"פ דברי הר' בני חיי ז"ל שאסר אפי' להשהותם ואפילו ע"י בירור הפריז על המידה ובלי ס' לא זכר דברי כל הראשונים שהבאתי לעיל דהבירור מועיל ומספיק. ואם יאמר הר' דהחיטים המבוקעות נקל לבררם מתוך שאין מבוקעות יותר מן המלח בתוך החיטים הנה החוש יכחיש זה. סו"ד נלע"ד להלכה ולמעשה להתיר לטחון החיטים האלו ולעשות מהם מצה ולאכול בפסח בשופי. וצור יש"ר יצילנו משגיאות כי"ר. הכ"ד זעירא מאנשי ירושלם אעב"ה ס"ט:
שנת תרל"ו
הל' פסח