אור ברסלב
כפי אהרן חלק ב אבן העזר › סימן ח

כפי אהרן חלק ב· רבי אהרן בן עזריאל

אבן העזר · סימן ח

סימן ז

עמ"ש בנדפס חאה"ע סי' א"ך על מ"ש רבינו הרב הגדול כמהרח"פ זלה"ה בספרו הבהיר חיים ושלום ח"ב בסי' ק"ו בסדר החליצה שצריכה האשה ליטול ידיה אחר חליצת המנעל מרגל היבם כדי שתאמר אח"ך הפ' וכו' ואנכי עני הבאתי לשם בראיות ברורות דאין צורך לזה לא מדינא ולא ממנהג חסידות ושם בד' ק"ה ע"ד הבאתי ראיה מדברי הרמב"ן בס' תוה"א וכו' דנטי' ידים לתפילה הוי כמו טבילת אשה דהוי מצוה וכו' וכ"פ מרן בה' יוה"כ וכו' דברי שם באו קצרים וכונתי להביא ראיה מדברי הרמב"ן הנז' למי שיעיין דבריו בשורשן יר' דתחי' הביא פלוגתא דר"י ורבנן בפלוגתא דטבילה בזמנה מצוה ופ' להלכה כר"ת דטבילה בזמנה מצוה ואח"ך כ' דנט"י לתפילה כמו טבילה בזמנה היא ותנן כל חייכי טבי' טובלין כדרכן וכו' מתבאר מדבריו דס"ל דנטילת ידים לתפילה הוי דאורייתא מדקמדמי ליה לטבילה בזמנה מצוה דהוי דאורייתא כדפרש"י בסוף יומא ד"ה טבילה בזמנה ותדחה יוה"כ ע"ש ומכאן ראיה לדברי הרב ב"ח בא"ח תרי"א שכ' דהטור והרמב"ם סברי דכל ה' ענויים דיוה"כ הוו דאוריי' וכדעת הר"ן ומרן הב"י ז"ל וכ' שגם רש"י הוא בדעת זה ולדעתי יש ג"כ ראיה מדברי רש"י דיומא הנ"ל ודו"ק. וכיון דטבילה בזמנה היא דאורייתא ממש דמקרא יליף לה כמ"ש רש"י שם ובשבת ד' ק"ך א"כ זה שמדמה הרמב"ן נט"י לתפי' לטבילה בזמנה ר"ל דהוי דאוריי'. ואל תתמה ע"ז שכן מצאתי בתור' הבית להרשב"א בית ו' ש"א הביא הך דפ' כל הבשר דק"ו ע"א דנט"י הוא דרבנן משום מצוה לשמוע ד"ח והיק' מדאמרי' בברכות ד' ג"ן ע"ב והתקדשתם וכו' אלו מים ראשוני' ואחרוני' ותי' התם משום ברכה ע"ש אלמא דמשום ברכה הוי דאוריי' והרא"ה ז"ל שם בב"ה חלק על הרשב"א וכ' דההיא דוהתקדשתם אסמכתא בעלמא היא וחזר הרשב"א במשמר"ה והחזיק את דבריו וכ' שכן מצא בהדי' להרמב"ן ז"ל ע"ש. ומעתה א"א לפרש בדעת הרמב"ן דדעתו כדעת הרא"ש והר"ן שהובא שם בב"י בה' יוה"כ ובה' ט"ב דט' היתר הרחיצה ביוה"כ הוא משום דכל רחיצה שאינה של תענוג מיתרת דליתא דמבוארים דבריו שסובר דנט"י לתפילה הוי דאורייתא ולדעתי יהיה זה גם דעת הרמב"ם שפ' בה' שביתת עשור דטבי' בזמנה מצוה וכל אותם הדברים שמנה בה' תפילה פ"ה שמעכבים את התפילה טהרת המקום וטהרת הידים וכו' אפשר דאורייתא נינהו ויהיה ענף ממצות והיה מחניך קדוש. ומעתה הבאתי ראיה מדברי הרמב"ן הנז' דאין האשה החולצת צריכה נט"י משום שנגעה ברגל היבם דאילו צריכה נט"י הא איכא מעשה באשה ולדעת ר"א דסו' דגם מעשה באשה מעכב הול"ל דקריאה מעכבה זה כונתי בראיתי הנז':

ואולם עתה אנכי הרואה דיש מקום לדחות ראיה זו דהא כל ראיתי אינה אלא מדברי ר"א דאית ליה דמעשה באשה נמי מעכב ויש לדחות דאימור ר"א ס' כמ"ד דטבילה בזמנה לאו מצוה וכ"ש נט"י דלא הוי דאורייתא ואינה אלא תקנתא דרבנן וכיון שכן תו לא שייך למימר איכא מעשה הנטי' כיון דמדאורייתא אין צורך והרמב"ן אליבא דהלכתא קאמר וכמ"ד דטבי' בזמנה מצוה ומאי דפסקי' הילכתא דקריאה לא מעכבא היינו משום דהלכתא כר"ע ואפי' אי ר"ע יסבור דטבי' בזמנה מצוה ונמצא איכא מעשה בקריאה דהיינו הנטי' כקושיין מ"מ בלא"ה מעשה באשה הוא ולא מעכב ובכן אין להוכיח מידי. אכן במעט התבוננות נר' שאין מקום לדחיה זו לפי מה שכ' התוס' בסוטה ד' ל"ג ע"א ד"ה ור' יהודה ז"ל לא ידענא אי דריש ר"י ככה עיכובא ואפילו קריאה מעכבא וממילא הוי לשון הקדש עיכובא וכו' ותימה לומר כן דא"כ כמאן מרבותיו ס"ל לא כר"א ולא כר"ע דתרוייהו מודו דקריאה לא מעכבא עכ"ד. והשתא אם יש שום סברא לומר דר"א ס"ל דטבי' בזמנה לאו מצוה מאי מקשו התוס' איכא למימר דר"י ס"ל כרביה ר"א בחדא דמעשה באשה נמי מעכב אך במאי דס"ל לר"א דטבילה בזמנה לאו מצוה בהא לא ס"ל כותיה אלא ס"ל כב"ש וב"ה דסברי דטבילה בזמנה מצוה כמבואר בפ' המפלת ובתוס' יומא שם וד' ח' ומשו"ה ס"ל דקריאה מעכבא ולשוה"ק נמי מעכב כיון דהקריאה א"א אלא ע"י נט"י ואית ביה מעשה קרינן ביה ואית ליה דנט"י הוי חיובא דאורייתא דומיא דטבי' בזמנה ומדלא תי' התוס' כן משמע דקים להו דמילתיה דר"א אין לה ענין עם טבילה בזמנה מצוה אלא מצי אתיא ככ"ע בין כמ"ד מצוה בין כמ"ד לאו מצוה ומעתה חזרה ראייתנו הנז' לאיתנה. ואם נפשך לומר דיש חי' בין היכא דאי' הזכרת ה' לקריאת פסוק בעלמא שאין בו הזכרת שם ובזה גם הרשב"א והרמב"ן יודו דליכא צורך לנט"י וכדברי המג"א סי' ד' ס"ק כ"ח ובזה אין מקום לראיה הנז'. נקוט מיהא בידך דבחליצה דליכא הזכרת ה' אין צורך לנט"י ושלא כדברי הרב הגדול חבי"פ אדם ז"ל וזהו תכלית מבוקשינו:

והנה מקרוב אור נגה לן השמש יצא על הארץ ס' הבהיר רוח חיים להרב הגדול כמהרח"פ ז"ל ובסו' הספר נדפס קונטריס ב' פסקים א' למר בריה דרבינא הרב הכולל רב הו"ד יוסף יצ"ו וב' תנא דמסייע ליה דברי פי חכם מעלת הרב המופלא וכבוד ה' מלא רב משרשיא אור החמ"ה ב' נביאים מתנבאים בסגנון א' להשיב על כל דברי בפסק החליצה הנז"ל ולהעמיד דברי הרב הגדול בס' חיים ושלום הנז' להצריך הנט"י הנז' לדיינים ולאשה החולצ', וכאשר הגיע לידי ס' הנז' ועמדתי על כל דבריה' כתבתי על כל דיבור ודיבור תשובתו בצידו על הגליון ולמען יהיה לי למזכרת הנני מעתיק כל הדברים פה ע"ס הדפים הכתובים שם. וז"ל שם בד' קנ"ט ע"א ד"ה ואם נפשך וכו' לכאורה נר' דאפשר דהוא מצד הארץ וכו' והארץ היא טמאה ע"כ נ"ב אע"ן ואומר אין זה נכון ולמטוניה היה צריך כל הנוגע בארץ נט"י ואדרבא מצינו שמי שאין לו מים מקנח בעפר. ומה שהחמירו ללבוש מנעלים הוא משום כבוד הבריות ומשום סכנה שלא ישכנו נחש ואבא חלקיה יוכיח בתענית פ"ג שהלך בדרך יחף ובעוברו במים לבש מנעליו ויעויין מה שאסף רב אח"א משבחא בס' יפה ללב די"ט. שם ע"ב בדברי הר' מו"ק כבר שורה עליהן רוח רעה ע"כ נ"ב תיבת ר"ר שכתב הר' מו"ק היא אשגרת לישן אבל כונתו כמו שסיים רוח זוהמא והכל מחמת הזיעה וכן כ' בהדיא הרב מו"ק עצמו בסי' צ"ב ד' מ"ה ריש ע"א ע"ש וכונתו לומר דאף בלבישת המנעלים פ"א כבר נדבק בהם הזיעה וצריך נט"י מחמת הזיעה ובזה אינו חולק על דברי מהר"ח הכהן שהביא הר' מחב"ר שכ' להדי' דט' המנעלים אינו משום ר"ר אלא משום מלמולי זיעה וכן הוא בהדיא בתשו' הרשב"א הביאה הרב ב"י סוף סי' ד' וסוף סי' צ"ב והמדקדק שם יראה שלא הצריך נט"י אלא בשוק וירך שרגילות לכסות ומצוי שם זיעה אבל ברגל אם אין רגילים לכסותו ואין זיעה מצויה שם אין צריך נט"י כלל ודו"ק. ושלא כדברי רב חביב"א יוסף עינינו יצ"ו ובשי' אזיל הרב המופלא כמהרח"פ ז"ל בהשמטות לספר פתה"ד שהביא דבריו לקמן הר' המשיג יצ"ו דסברי בדעת הר' מו"ק דט' דמנעלים הוא משום ר"ר. ובלא"ה יש להשיב על דבריהם דט' ר"ר ליתיה כמו שיבא במקומו:

שם ע"ג ד"ה וכשאני כאן בלב חיים סי' ג' כ' וכו' נ"ב שישו בני מעי שהרב הקדוש ר' אבה"ו ז"ל הוא תניא דמסייע לן ואנכי לא ראיתי דבריו אלה וזכיתי לדעת עליון. וע"ש לקמן דהדר ביה רב מחמת מה שראה למקובלים אינו מספיק כמו שאבאר להלן. שם בסמוך ד"ה והנראה וכו' והמקובלים שברגלים יש להחמיר מפני תקף אחיזת הקליפות ור"ר הדבק שם כאשר אכתוב לקמן משם המאור הגדול הרב כמהרח"פ ז"ל וכו' עד ד' ק"ס ע"ב ד"ה ואנא ע"כ. נ"ב כמה ארכן הוא ידידנו הרב המשיג יצ"ו יה"ר מן שמיא יתיהב ליה ארכא בחיים ורב טוב לעבודתו יתב"ש. וקיצור דבריו הם כדברי המאור הגדול מהרח"פ ז"ל שהניחו ליסוד שהרב מו"ק אמר מ"ר שיש ר"ר ברגלים ולפי שהוקשה לו ההיא דכיור הם אמרו דדעתו כדעת המקובלים דר"ר של הרגלים הוא קשה מאד ואינו נפרד אפי' ע"י רחיצה ולכן אפי' רגלים רחוצים הנוגע בהם צריך רחיצה זה קיצור דבריהם ואע"ן ואומר במחי"ר מכת"ר לא צדקו בזה כבר כ' לעיל שיחסו להרב מו"ק דבר שלא אמר ולא עלה על לבו כי הוא לא אמר רק מט' זיעה ומלת ר"ר היא אשגרת לישן כמבואר בדברי הר' מו"ק עצמו ותו אין שום קושיא עליו מההיא דכיור ואין צורך שום תירוץ. ומה שנסתייעו מדברי המקובלים ז"ל גם אי יהיבנא להו כל דילייהו מה שאינו כמו שנבאר לקמן הנה לא שת לבו ידידנו רב הו"ד יוסף יצ"ו כי מ"ש בכפי שטעם הנוגע ברגלים שצריך נט"י שאינו מטעם ר"ר אלא מטעם מלמולי זיעה הנה דברים אלו לא מלבי יצאו כי הם דברי מהר"ח הכהן ז"ל שהביאם הרב הגדול חיד"א ז"ל במחב"ר והנה הרב מהר"ח הכהן ז"ל היה מקובל גדול תלמיד מובהק למהרח"ו ז"ל והוא בעל החיבור טור ברקת כמ"ש בשם הגדולים והנה אזהרה שמענו מפי מוה"ר עיר וקדיש שר שלום שרעבי זלה"ה אשר מימיו בצמא אנו שותי' בחכמת הקבלה שאין ללמוד בשום ספר מהמקובלים אלא בספר עץ החיים למהר"מ פאפיראש ז"ל ובשמנה שערים הידועים לרבינו מהרח"ו ז"ל כי תורת אמת מפה קדוש האר"י החי ז"ל היתה בפיהו. וכן השמיענו גם הרב הקדוש הרב חיד"א ז"ל בספריו כידוע. ואם כן אם באנו לסמוך בזה על דברי המקובלים יותר יש לסמוך על דברי מהר"ח הכהן ז"ל כי היה נאמן ביתו ותלמידו של מהרח"ו ז"ל ולפי דעתם יצ"ו שמדברי המקובלים שהביאו יש ללמוד מהם שהנוגע ברגלים רחוצים צריך נט"י מפני ר"ר אם כן הם חולקים עם מהרח"ה ז"ל דבהדיא אמר שם דרחיצ' הרגלים ומנעלים אינו משום ר"ר אלא משום זיעה ואליו ראוי לשמוע יותר מאחרים וגם שהרב חיד"א דכל רז וסתרי תו' לא אניס ליה העתיק דבריו להלכה נראה גם דעתו מסכמת לזה וכ"ז לפי הנחתם אכן לדעתי הקצרה אין מדברי המקובלים שהביאו שום הוכחה כי הם ז"ל לא אמרו אלא בט' שהצריכו חז"ל נט"י שחרית להעביר הר"ר מיו"ד אצבעו' הידים מפני ששורה עליהן ר"ר כשהאדם ישן והט' ששורה שם מפני ששם מתגלים שרשי הגבורות כמוזכר בדברי רבינו מהרח"ו ז"ל בכמה דוכתי ומהם בע"ח שער פרצופי זו"ן פ"ב ובשער הכונות בדרושי נט"י שחרית ובדוכתי טובא ושם נאמר כי שרשי הגבורות יונקים מהם החיצו' כשהאדם ישן ונדבק בהם ר"ר ולכן צריך נט"י שחרית להעביר אותו ומצאה החקי' מקום לנוח למה לא תיקנו נטי' ליו"ד אצבעו' הרגלים ומבואר שם בדברי מהרח"ו כי הרגלים הם יותר קשים להדבק בהם תכף הקלי' ולזה תי' המקובלים הנ"ל שהביא הרב הפוסק יצ"ו שאין כח חוץ למקדש לדחותם אפי' ע"י נט"י ודבריהם אמת וכ"כ הרב המקובל ח"ק לישראל כמהרש"ך ז"ל בס' יפה שעה ובריש ספר הוראת שעה עש"ב:

ואמנם לא מפני זה נחייב שהנוגע ברגלים צריך רחיצ' ועדיין לא שמענו שהנוגע בדבר שיש בו ר"ר הוא נדבק בידיו וצריך רחיצה וכל אותם הדברים הנזכרים בש"ע שצריכים נט"י היינו מפני שנתגלה לרז"ל ברוח קדשם שהישן או נכנס לבה"כ או עושה א' מאותם הדברי' שורה על' ידיו ר"ר אבל לא גילו לנו שהנוגע בדבר שיש בו ר"ר שידבקהו הרעה ח"ו בידיו ושצריך נט"י ומה כחינו להוסיף על דבריהם בדברים העומדים ברומו של עולם ואין אתנו יודע עד מה. ואטו הנוגע בידי חבירו שהוא ישן שכבר השמיעונו חז"ל שכשהאדם ישן שורה על ידיו ר"ר הנאמר שהנוגע בידיו צריך נט"י מפני שנדבק ביד הער הר"ר של הישן. וכן בכמה דברים שאמרו רז"ל שקשים לר"ר כגון שלא יניח אוכלין ומשקין תחת המיטה אם נגע אדם באוכלין אלו היתחייב נט"י חדשות כאלו לא שמענום ולא שיערום חכמינו ז"ל. ואם ראה תראה שכתוב בש"ע סי' ד' לא יטול ידיו ממי שלא נטל ידיו ודברי' אלו הובאו ביתה יוסף משם הזוה"ק פ' בראשית וכ' שהר"ר של זה שלא נטל ידיו מקפץ ע"י הנוטל ע"ש. שניא ההיא מפני שעדיין לא נטל ועתה הוא רוצה ליטול ידיו להבריח מהם הר"ר השרוי שם בזה מעכב הר"ר של חבירו וזה מדוייק בדברי הזוה"ק והוא בפ' בראשית ד' ג"ן ע"ב ז"ל וע"ד לא יסב מנוי לאלבשא ממאן דלא נטיל ידוי דהא אמשיך עלי' רוח מסאבא ואית ליה רשו להאי רוח מסאבא לשרייא בכל אתר דאשכח רשימו מסטריה וע"ד לא יטול ב"נ ידוי ממאן דלא נטיל ידוי וכו עכ"ד. הנה מבואר כמ"ש דמשום דמשכח רשימו מתדבק שם אבל מי שידיו רחוצות כבר ונוגע בדבר שיש בו ר"ר מאן לימא לן שצריך נט"י כי אין ר"ר דבק בידים טהורות חוץ מאותם שמנו חכמים. באופן שאין לו להרב הפוסק יצ"ו שום ראיה מדברי המקוב' הנז' ואין חולק על מהר"ח הכהן ז"ל לא מן הפוסקים ולא מן המקובלים ונאמנו מאד דבריו כי הט' שצריך נט"י לנוגע ברגלים ומנעלים הוא משום זיעה וכאמור מפה קדוש הרשב"א ז"ל ודי בזה. ועוד מילתא בפומאי להודיע לקורא נעים שאין מדברי הרב מו"ק ז"ל סתירה לדברי שאעפ"י שכ' שאם לובש אותם פעם א' כבר נדבק רוח זוהמא וצריך נט"י הנוגע במנעל היינו כשלובשו כדרך לבישה ושוהא ברגלו ומהלך בו שעה או ב' שהוא זמן הראוי להזיע משא"כ במנעל דחליצה שאין שוהא ברגל היבם אלא רגע כמימריה בזה יודה הר' מו"ק שאין צריך נט"י ופשוט:

שם ע"ג ד"ה ואחרי עד סופו נ"ב כבר הוכחתי שאין:

צורך נט"י לא מן הדין ולא מן המקובלים ומה שהגזים הרב המשיג יצ"ו שהיבם מחמת הבושה מזיע עמו הס"ר כי הם דברים תפלים מבלי מלח והחוש מכחיש כ"ז כי אין שום זיעה דבוק במנעל של חליצה ועוד לא זכר הרב הפוסק יצ"ו כי לדעת הרא"ש והרשב"א הב"ד מרן ב"י וש"ע סי' ד' לא תקנו נט"י אלא לק"ש ותפי' אבל ברכות השחר שרי לאומרם בלתי נט"י עם כי בזה הזוה"ק חולק כמ"ש שם ביתה יוסף מ"מ פ' מרן כהרשב"א והרא"ש ע"פ הכלל דכל מקום שחולקי' הפוס' עם המקובלי' ה' כהפוס' ונוסף ע"ז שכתוב בעט"ז בסי' א' והמג"א סי' ד' ס"ק כ"ח דבמקומו יאמר מודה אני וכו' וזה שרי בלא נט"י כיון שאין כאן הזכרת ה' ואחר כ"ז מה מקום נשאר לומר דמדינא צריך נט"י הס מלהזכיר ואפי' להמקובלים כבר כתבתי שאין צורך כאמור. ועיין מג"א סי' צ"ב ס"ק ה' דלת"ת לכ"ע אין צריך מים ודי בנקיון. שם ריש ע"ד שרצפת בהכ"נ הם מטונפים נ"ב כל דבריו אלה הם זרים ותמוהים אילו רצפת בהכ"נ היא מטונפת אסור להתפלל שם כמבו' סי' צ' והרוק מותר להתפלל נגדו כמבואר סי' ע"ו שאם היה מעט צואה מכסהו ברוק. ועוד שרוחצים הרצפה ביום החליצה ופעה"ק ירושלם ת"ו פורשין מחצלאות:

שם ד' קס"ב ונדפס בטעות וצ"ל ד' קס"א וגם העמודי' נדפסו בטעות כי עמוד ג"ד צ"ל א"ב ועמוד א"ב צ"ל ג"ד ושם ע"ג ד"ה וכשאני עד סופו נ"ב אחהמ"ר לא ידענא מאי קאמר ומה לנו אם אינו כתוב בפרשה הרי הוכחתי מההיא דמלקות דכיון שהמעשה מוכרח יש בו מעשה חשיב וה"ן הא אית ביה מעשה והול"ל דקריאה מעכבא. ואם כונתו להשיג דאי אית ביה מעשה א"כ הרי כל הכתוב בפרשה אית ביה מעשה ויעשה מה בא למעט אדרבא תתחזק ראיתי שאין צריך נט"י והשתא ליכא מעשה ואצטרי' יעשה למעט קריאה ודו"ק. שם ע"ד באמצע דבור והנה אינו מסוג זה אלא משום דקרא לא אסר אלא מחוסר קביצה ושריפה וכו' וצ"ע עכ"ד. נ"ב לא ידענא מאי קא קשיא ליה וכל דברי פשוטים למבין. שם בא"ד אין כח בידינו לדרוש מדעתינו כמ"ש הרי"ף וכו' נ"ב את מי אין כמו אלה והא אפי' תנוקות שב"ר יודעים אותו אכן לא דקדק בדברי שאני כתבתי שני פעמים בזה"ל אפשר שתהיה החליצה פסולה דקדקתי וכתבתי בלשון אפשר מפני שידעתי שאין לדמות הדרשות מדעתינו אך יש חי' כי אם אמרו שאין לדמות היינו לעשות מעשה עפ"י אותו הדמיון כי אולי אינו אמיתי ויבא א' חכם ויחלק ביניהם ע"כ אין לעשות מעשה כל שלא נזכר להדיא בש"ס דמידי ספק לא נפקא ומספיקא לא עבדינן עובדא אבל בכעין נ"ד שהוא בשוא"ת להמנע מנט"י זו דבלא"ה מן הדין אינה צריכה כמו שהעליתי בתחי' דברי הבא לעשותה ממדת חסידות ויאמר ומה בכך אם אני רוצה להחמיר על עצמי לזה אמרתי דאין רשאי להחמיר שלא להפסיק ואעפ"י שדרשא זו לא הוזכרה בתלמוד אולי אמת היא ולרוב פשיטו' לא הזכירוה ומעתה סרו מהר כל השגותיו. ועוד אבאר לקמן בע"ה שכל הבתי דינין שלא הנהיגו כן ודאי קבלו איש מפי איש עד חכמי התלמוד שאין צורך לנט"י זו וכשאני אומר דרשא זו לישב דעת התלמוד הוי כאילו נכתבה בהדיא בתלמוד ויש סעד לדברי מדברי י"מ ז"ל ממקום שבא הר' הפו' יצ"ו:

שם ע"א שהוא ע"ד ד"ה ועדיפא וכו' כסדרן לא מעכבא וכו' ע"כ נ"ב התשו' עכ"ז תמצאהו לקמן ד' קס"ד ע"ג. שם ד' קס"ג ע"ג עד סופו. נ"ב אע"ן ואומר ואשתעשע בדברי אור עינינו מעלת הרב המופלא בוצינא דנהורא חיים ומלך יצ"ו. הנה כל מה שהאריך וכתב עד פה אההמ"ר אינו ענין לנ"ד כי הנה אנחנו בעינינו ראינו להרבנים שקדמונו נ"ע מסדרי חליצות שלא נטלו ידיהם ובלי ס' גם הם ראו לשלפניהם ואיש מפי איש עד משה מסיני ולא הנהיגו כן ליטול ידיהם ושלא כמו שחידש הרב הקדוש מלך החיים תנצב"ה אלמא לא שמיע להו כן. ויעויין בדברי הרמב"ם בח' פרקיו בענין אתרוג על אומרם ז"ל בגמרא ואימא פלפלין ע"ש. ועוד הנה לעינינו כמה ס' חליצה שסידרו בכתב ובדפוס הרבנים שקדמונו זלה"ה וכ' אפי' דברים פשוטים מאד כדי שיהא כשולחן ערוך ולא יחסר דבר מן הסדר ואם היו סבורים שיש צורך לנטילה זו היו כותבין אותה תוך הסדר וגם בכל ערי ישראל יע"א המפורס' בתו' ויש בהם בתי דינים דפקיעי ואלימי לא ראינו ולא שמעני שהנהיגו כן אלמא לפי דעתם אין צריך ואין זה ענין לההיא דאי איתא לא הוו שתקי קמאי דההיא איירי בדין מחודש שלא נמצא כתוב. אבל זה מבואר נגלה כי כל הבתי דינין שלא הנהיגו כן חולקים עליו כי חלילה לחשוב עליהם שמזלזלין בנט"י ומעשה האחרונים בכל דור ודור הוא הוא מעשה הראשונים כי מה שראו להראשוני' עושים האחרונים. ומקום הניחו להתגדר לאחרונים לא נאמר אלא היכא שטרחנו ולא מצאנו טעם לקיים דברי הראשונים אבל כאן דברי הראשונים קיימים כאשר הוכחתי ודאי אין לחדש דבר מעתה וכמעט יהיה ח"ו לעז על הראשונים. עיין ג"מ למהרמ"ב סי' כ"ה אות ס"ב משם הרב ג"פ:

שם ע"ד ד"ה ולדידי וכו' דברים אלו באו שלא בדקדוק וכו' עכ"ד. נ"ב עם האדון הסליחה כי דבריו הם שבאו בודאי שלא בדקדוק כי החוש יעיד שכל החובק זרועותיו זע"ז יבא זרועו וידו התחתונה על גופו וזרועו וידו העליונה על זרועו התחתון ונמצא כשהוא ערום ידו התחתונה נוגעת בבשרו וזהו שכתבתי שידו נוגע בבשרו ולא מן הזרוע הוכחתי אלא מן היד. אעפ"י שיוכל האדם לשכל את ידיו ע"י טרחא ולהפוך ידו התחתונה למעלה ע"ג זרועו ושלא תיגע בבשרו מ"מ לזה צריך שכול ידים וסתמא אמרו חובקת זרועותיה כדרך כל אדם ואז תבא ידה על בשרה וזה פשוט מאד:

שם ד' קס"ד ע"א ד"ה ולע"ד וכו' וא"כ מה לנו לחפש עוד אי לדעת ר"א קריאה מעכבה וכו' ע"כ. נ"ב מה מאד תמוהים דבריו אלה דאמת דלית הלכתא כר"א היינו במאי דפליג עליה ר"ע בהדיא ברקיקה אבל אי יש ללמוד מתוך דברי ר"א שאין צריך נט"י ולא ראינו שום תנא שחלק על ר"א מי יעצור כח לחלוק על דברי גדול התנאים וזה מושכל א'. שם בסמוך מ"מ אפשר לדחות דר"א ס"ל דקריאה נמי מעכבא מהך ט' גופיה שכתב מני"ר וכו' עכ"ד. נ"ב לשר"י לן מר דלא אפשר לומר כן דכשרבינו הקדוש כותב ב' דינים בסתם ובשלישי כותב שנחלקו ב' תנאים ר"ל שבב' דינים הראשונים מודים ב' התנאי' הנז' ותימה על הרב המשיג יצ"ו שמביא לעצמו סיעתא מדברי תוס' סוטה ובהדיא כ' שם תוס' דר"א ור"ע מודי' בקרי'. שם ע"ב ואני עני וכו' דלא מצינו שום נט"י מדאורייתא וכו' עכ"ד. נ"ב כל מה שכתב בזה רב חביב"א יצ"ו לא צדק מ"ש שלא מצינו נט"י מן התו' רק תקנה ואסמכתא אשתמיטתיה שהרשב"א ז"ל בתורת הבית הארוך בית ו' ש"א עלה דההיא דמצוה לשמוע דברי חכמים היק' מההיא דברכות והתקדשתם והייתם קדושים אלו מים ראשוני' וכו' ותי' התם משום ברכה אלמא דמשום ברכה הוי נט"י דאורייתא. והרא"ה שם בבד"ה השיבו דהך דוהתקדשתם הוי אסמכתא וחזר הרשב"א במשמרתו שם וחיזק את דבריו דדרשא גמורה היא ולא אסמכתא וכ' שכן מצא להרמב"ן ז"ל ע"ש. ואני כל הוכחתי היא מדברי הרמב"ן בספר תוה"א שכ' שהנט"י לתפי' הוי כמו טבילה בזמנה מצוה ובמחילה מכבוד הרב המשיג יצ"ו לא עיין יפה בדברי הר' ב"י בסי' תקנ"ד שציינתי ששם ובסי' תרי"א הובא המחלוקת שבין הרא"ש והר"ן דהרא"ש סובר דכל הה' ענויים דיוה"ך הם דרבנן לבד מאכילה ושתיה ומשו"ה הקילו ברחיצ' בכמה דברים והר"ן כ' שם דכולהו דאורייתא אלא שמסרם הכ' לחכמים והם הקילו ברחיצה שאינה של תענוג ועיין ב"ח כ' שכן דעת רש"י ע"ש ואני מוסיף לסיועי להר' ב"ח ז"ל שכן כ' רש"י ביומא ד' פ"ח ע"א ד"ה טבילה בזמנה מצוה הילכך דחיא רחיצה דיוה"ך וכו' ורבנן סברי לאו מצוה דתדחה יוה"ך הנה בפי' כ' רש"י שהרחיצה ביוה"ך היא דאורייתא וזהו דעת הרמב"ם והטור להדיא. ומי שיעיין בדברי הרמב"ן בשורשן בתוה"א ימצא כן תחי' הביא הך פלוג' דטבילה בזמנה ופ' כרבנן דסברי טבילה בזמנה מצוה ור"ל דהיא דאורייתא ומשום טהרות עיין תוס' ביצה ד' ח"י ד"ה כל חייבי מ"ש ואח"ך כ' הרמב"ן בזה"ל ורוחץ ידיו כדרכו לתפי' דהו"ל כחייבי טבילה שטובלין כדרכן בין בט"ב בין ביוה"כ דכל רחיצת מצוה מותרת ונט"י לתפי' מצוה היא עכ"ד הרי בהדיא כ' דט' היתר נט"י לתפי' הוא משום דהוי חיובא דאורייתא דומיא דטבילת הנדה כמו שאמרתי ואין מקום לפרש פי' אחר בדבריו וא"א לפרשן כדברי הרא"ש שהוא מפני שאינה של תענוג כדבעי לפרושי ידידנו הרב המשיג יצ"ו וכמדומה לי לא ראה דברי הרמב"ן במקורן אלא הקיצור שהעתיק הרב ב"י ז"ל ואילו היה רואה במקורן לא היה כותב כן. ולדעתי הקצרה נלע"ד שגם דעת הרמב"ם פ"ד דתפילה שמנה כל אותם הדברים שמעכבין את התפי' טהרת המקום והידים וכו' גם הוא סובר שהם דאורייתא מכוון עם מ"ש בה' שביתת עשור דטבילה בזמנה מצוה כדעת הרמב"ן ממש. וכ"ז נכלל במאמר הכתוב והיה מחניך קדוש והוא ענף מצוה ודו"ק כי קצרתי. הרי בס"ד נתחזקו כל דברי. ודברי ידידנו הרב המשיג וצ"ו תמוהים:

שם ע"ג ד"ה ואנא עד סופו. נ"ב בהשגה הזאת ב' הרבנים המשיגים יצ"ו מתנבאים בסגנון אחד ונפלאתי מדבריהם הם יצ"ו חשבו שאני תפסתי בחבורי דרך הנשר הגדול הרמב"ם ז"ל שעשה הקדמה שכל מקום שכותב גט בטל דינו כך וכ"מ שכותב אינו גט דינו כך וכן גבי חליצה כ"מ שכותב חליצה פסו' ר"ל שצריכה לחלוץ ב'. וע"ז הפליגו לתמוה עלי מההיא דכסדרן לא מעכבא אבל היה להם לצדד בדעתי הקצרה, כי שמא לא לכך נתכונתי ובאמת שאין דרך האחרונים לדקדק בזה ואומרים גט פסול וחליצה פסו' אף אם בדיעבד החליצה כשרה כל שיש בדבר גרעון שאינה כשרה לכתחילה ולמצוה מן המובחר ואם הגע עצמך במקום מה שכתבתי חליצה פסו' הייתי כותב אין חליצה זו מהכשירות לכתחילה אלא בדיעבד אם הייתי כותב כן ודאי תכל תלונותיהם מעלי. דאם אמרו כסדרן לא מעכבא לא אמרו כסדרן אין צריך וצריך לכתחיל' ולמצוה מן המובחר דודאי להכי כתביה רחמנא כל הסדר לומר שכסדר הזה יפשה אלא שבדיעבד אם שינה הסדר אינו פוסל. ודכוותא במצות קריאה דודאי לכתחי' ולמצוה מן המובחר צריכה לקרות אלא משום דכתיב ככה גבי עשיה ככה יעשה משמע לכו להתנאים ז"ל שאינו מעכב דיעבד אם לא קראה. ומעתה אתמהא מדברי הרבנים המשיגים יצ"ו שכל כך הוקל בעיניהם הקריאה והלא מצוה דאורייתא מבוארת ומפורשת בתורה היא ולכתחילה ולמצוה מן המובחר כן צריך לעשות ואם הדרשא שלי אמת שדרשתי כמשה מפי הגבורה שצריך תכפות בין חליצה לקריאה ודאי אם יפסיקו ביניהם לא קיימו מצוה כתקנה ומי זוטר שלא לקיים המצוה כתקנה משום חומרא וחסידות שמדינא אין צריך נט"י כמו שהוכחתי ומשום חסידות יתירה יכשל במצות החליצה שלא תהיה כשירה דלכתחי' אלא יהיה בסוג דיעבד מי שמע כזאת:

שם ע"ד שו' ב' וגם זאת האשה בשעה שהיא חולצת אין בדעתה שיאמרו לה וכו' ע"כ. נ"ב מצוה בדיינים שתעשה כל אלו המעשים לפניהם ועיין ג"פ סי' קכ"ד ס"ק י"ו גבי דעת סופר וה"ה הכא בדעת הדייני' אסיפא דמילתא אחר העיון והמיתון בדבריהם יצ"ו לא הלך לבבי עמהם וככחי אז כחי עתה לומר בפה מלא דנטילה זו אין לה מקום לא מדינא ולא מדברי המקובלים ואדרבא מגרעות נתן כי אפשר צריך תכפות ונמצא לא קיים המצוה כתקנה ואנכי חלילה לי לומר קבלו דעתי כי מכיר אני את מקומי קטן בכמות ואיכות. וגם גלוי לפני גדולת הרב הקדוש חבי"פ אדם זצוק"ל וידענו באמת שהיה מאור הגולה. אכן כך היא דרכה של תורה לבלתי הכר פנים לגדול הדור ואם יש ביד תלמיד להוכיח שאינו כן אל ישתוק מלגלות דעתו. והנה חו"ר הדור הע"י יוכיחו בינינו ויבחנו דברינו ואת אשר יבחרו בו יקריבו אליהן ומינן ומנייהו יתקלס עילאה ועל ראש ב' המאורות אור החמ"ה ורב יוסף סיני יצ"ו אפרוש סוכת שלומי בחיבה יתירה ואהבה רבה מתחלתה עד סופה. ואצוה את ברכתי ברכת הדיוט יה"ר ששון ושמחה ישיגו ואורכא בשנים לעבוד עה"ק עבודה תמה כנה"ר וה"ן וכנפש קטון מאוהבם אענ"ה ס"ט

בעז"ה תם ונשלם חלק אה"ע שבח לאל יתברך

תוכן העניינים

כפי אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה