אור ברסלב
כפי אהרן חלק ב אבן העזר › סימן ז

כפי אהרן חלק ב· רבי אהרן בן עזריאל

אבן העזר · סימן ז

סימן ו

הנה מקום אתי לעמוד בדין הגט שניתן ועדיין חתימו' העדים לא יבשו כל צורכן אי כשר או פסול הנה מרן ז"ל בש"ע בסו' סי' קכ"ד כ' ז"ל לא יתננו לה עד שתתיבש הכתיבה והחתימה יפה פן יהא קרוי כתב שיכול להזדייף ע"כ ובסי' ק"ל סעיף כ"ב כ' יש מי שאומ' שצריך שייבש הגט קודם שיחתמו העדים ובסי' קל"ג ס"ב כ' צריך שיהיו גם החתי' יבשות בשעת נתינת הגט ע"כ. ובטעמא דמילתא נמצאו הראשונים ז"ל חלוקים בטעמם וז"ל הרב ב"י ז"ל בסי' קל"ג צריך שיהיה הגט גם החתימות יבשות בשעת נתינת הגט כדי שלא יהיה קרוי כתב שיכול להזד' כ"כ בסמ"ג וסמ"ק וכלבו וה' גטין דמרד' והמרדכי עצמו בפ"ב דגטין בשם התוס' והג"מ בפ"ד בשם סמ"ג וס' התרומה עכ"ד הנה הסמ"ג בעשין ן' והסמ"ק כתבו הדין בסתם ולא נתנו טעם. אכן בס' הגט שבמרדכי בסי' קנ"ב כ' הט' כדי שלא יהא קרוי כתב שיכול להזדייף גם בהגמ"י בדין י"ג בהגהא הגדולה כתב כן בשם התרומה וסמ"ג וכן כ' בהדיא בס' התרומה בסי' קל"א בסדר הגט מט' כתב שיכול להזדייף אך במרדכי פ"ב סי' ש"מ כ' ז"ל וכל שהוא מתקיים וכו' מכאן יש להזהר שלא ליתן גט לאשה כשהוא לח שהרי אינו של קיימא תוספתא. גם הכלבו כ' בזה"ל ויהיה יבש בשעת נתינה כדי שיהא ראוי להתקיים ע"כ. הנה הראשונים הנז"ל כל חד נקיט מחד טעמא דהתרומה וההגהו' וסדר הגט של מרדכי נקטו הט' שלא יהא נקרא כתב שראוי להזדייף והמרדכי והכלבו נקטו ט' שאינו של קיימא ויש נפקותא בין הט' הללו לדינ' כמו שאבאר בע"ה. והנה מרן ז"ל בש"ע נקיט כט' דס' התרו' ודעימיה וכ' פן יהא קרוי כתב שיכול להזדייף ונר' דמרן ז"ל לשיטתיה אזיל דבריש סי' קכ"ד הביא דברי התוס' והר"ן על מתני' דעל העלה של זית דדוקא עלה של זית כשר לפי שהוא של קיימא אבל לא עלי בצלים וכיוצא שאינו מתקיים דעכ"פ בעינן דבר המתקיים ושכ"כ בהדי' בתוספ' אך הה"מ כ' שהרמב"ם לא סמך על תוספתא זו לפי שלא הוזכרה בתלמוד עכ"ד ובש"ע נמשך אחר דעת הה"מ וכ' כותבין על דבר שיכול להזדייף וכו' על הנייר המחוק ועל העלין דקדק לומר על העלין להודיענו שכל העלין כשרים ולא בעינן דבר המתקיים ודלא כהתוספ' הנ"ל דלאו הילכת' היא והנה המרדכי שכ' הט' מפני שאינו של קיימא סיים וכתב תוספתא והיינו דמדמי דיו לחה לעלי בצלים ולפי שמרן לא פ' כהתוספ' הנ"ל גם כאן השמיט ט' זה ונקט ט' כדי שלא יהא קרוי כתב שיכול להזדייף:

והנה יש נפקותא גדולה בין ב' טעמים אלו דלטעמא דיכול להזדייף אי איכא עדי מסי' אפי' לכתחי' כותבין על דבר שיכול להזדייף כמבואר בגטין ד' כ"ב פלוגתא דר"י וחכמים ומוקי בש"ס פלוגתייהו בפלוג' דר"מ ור"א אי עידי חתימה כרתי או עידי מסירה כרתי דר"י סובר כר"מ דעידי חתימה כרתי והאשה הבאה לפנינו לינשא מתירין אותה ע"י קיום עידי החתימה וחיישי' דלמא הוה כתיב ביה איזה תנאי ומחקתיה וחכמים כר"א דע"מ כרתי ואין האשה ניתרת לינשא אלא עד שתביא ע"מ לפנינו ותו ליכא למיחש לזיופא דאם אית' דהוה ביה תנאה מדכר דכירי וכן פ' הטור וש"ע ריש סי' קכ"ד על כל דבר תלוש כותבין את הגט ובו' אפי' שהוא דבר המזדייף ולא חיישי' שמא היה בו תנאי ונמחק והוא שיהיו עידי מסי' לפנינו אבל בעידי חתימה אפי' הם לפנינו פסול. וא"כ צ"ל דזה הדין שכ' כאן מרן שצריך שיהיה הכתיבה והחתי' יבשות פן יהא קרוי כתב שיכול להזדייף מיירי בדליכא אלא עידי חתימה דאי איכא עידי מסירה מאי ריעותא איכא אם הוא כתב שיכול להזדייף הא לכתחילה נמי כותבין אעפ"י שלא ראיתי להאחרונים ז"ל שביארו כן מ"מ הדבר מוכרח מעצמו ומעין זה כבר כ' הרב ב"ח והרב ג"פ הב"ד הרב מהר"ב ז"ל בס' ג"מ סי' כ"ה אות מ"ה עמ"ש מרן בסי' קכ"ה סי"ט ועכשיו נהגו שלא לקיים מחק בגט דק' למה דהא הוא כ' בסי' קכ"ד דאי איכ' ע"מ כשר כתב שיכול להזדייף ותירצו דלכתחילה קאמר ומשום שמא תצטרך לעידי מסירה כשתרצה להנשא ותבקשם ולא תמצאם ע"ש וכן כ' הרב תורת גטין ס"ק ל"א ע"ש. ודכוותא צ"ל בהכרח בדין שלפנינו וז"פ. ושו"ר מ"ש הח"מ והב"ש ויבאו דבריה' לקמן בע"ה. אכן לטעמ' דס' הגט דמרדכי משום שאינו של קיימא אין חי' בין ע"מ לעידי חתימה דהא כל דבר שאינו של קיימא לאו כתב מקרי כמבואר בדברי הר"ן הביאם הרב ב"י סי' קכ"ה ונמצא בדאיכא ע"מ ונמסר הגט ועדיין לחלוחית הדיו של חתימת העדים קיימת באנו למחלוקת הנ"ל דלדעת התרומה וסמ"ג וס"ה של המרדכי הגט כשר כיון דט' הוא משים חשש זיוף ובאיכא ע"מ תו אין לחוש דהא אפי' לכתחי' כותבין על דבר שיכול להזדייף אבל לדעת המרדכי וכלבו דטעמא הוא משום דלא מקרי ראוי להתקיים ודמי לכותב במשקין ומי פירות שהוא דבר שאינו מתקיים הגט פסול ומרן ז"ל נקט להלכה כדעת התרומה ודעימיה וכ"כ הלבוש ובכן נר' דזה הגט שניתן בדיעבד ועדיין החתימות לא יבשו כל צרכן דיש לסמוך להתיר על הני רבוואתא דרבים נינהו דעיקר ט' הוי משום כתב שיכול להזדייף וכיון דאיכא ע"מ הגט כשר. ואעפ"י שהר' פר"ח ז"ל בסי' קכ"ד חלק על מרן ז"ל שהכשיר כל העלין היפך התוס' הנ"ל והוא כ' דהלכתא כהתוס' והר"ן שפ' להלכה התוספת' הנ"ל עש"ב. הנה עיין להגאון מהרד"פ ז"ל בס' חסדי דוד בפ"ב דגטין פי' ו"ז מה שהליץ בעד הרמב"ם ומרן דסיפא דתוספתא פליגא עם רישא ופלוג' דתנאי היא והרמב"ם לא שדחה התוספתא. אלא דפסק כסיפא דספר לספירת דברים והכי מוכחא נמי שי' תלמודא דידן והם דברים ראוים לגאון עולם שכמותו זלה"ה ומ"מ אומר אני כי גם הרב פר"ח ז"ל יודה בנ"ד דאית לן למינקט כדעת רובא דרבוואתא הנ"ל ומסתיין לפסוק כהתוספתא הנ"ל לענין עלי בצלים שהוזכרו בהדיא בתוספ' אבל לדמות ג"כ מילתא למילתא לומר דדיו לחה דמי למי משקין ועלי בצלים ולפסול דיעבד זו אין לנו כי באמת הסברא מנגד לזה כי מה ענין דיו לחה שכמעט רגע יתיבש ויתקשה והוא ן' קיימא גמור למי משקין או לעלי בצלים אשר רוח עברה בו ואיננו. ושו"ר להפר"ח כסוף סי' קכ"ד דאייתי דברי הר' ח"מ שהביא דברי המרדכי הנ"ל וכ' עליו וליתא דזה מקרי דבר של קיימא אלא שיכול לזייף וכו' עכ"ד הרי גם הר' פר"ח מסכים לדברינו דעיקר ט' הוא משום כתב שיכול להזדייף. וכן מתבאר מדברי הט"ז ז"ל סו' סי' קל"ג הביא דבריו הרב ב"ש ס"ק ה' ע"ש. ולענ"ד נר' דמדברי הכלבו הנז' אין הכרע דאעפ"י שכ' כדי שיהא ראוי להתקיים יש לידחק ולפרש דבריו שיהא ראוי להתקיים. שלא יוכלו לזייף הכתיבה ולשון מושאל הוא ונשאר דעת המרדכי יחיד בסברא זו ולא עוד אלא כי איהו גופיה בס' הגט חזר בו ונקיט ט' דיכול להזדייף ולכן אין ס' דבדיעבד או בשעת דחק ועיגון דכדיעבד חשיב יש לסמוך על המתי' והגט כשר

ודע דהר' ח"מ בסי' קכ"ד ס"ק כ"ד אייתי דברי המרדכי וכ' עליו ז"ל אפשר לומר דאינו רק זהירות דא"ל דהגט אינו גט כמו במשקין דא"כ הו"ל לפלוגי בדידי' לאסור בדיו לח ומכ"ש במשקין ע"כ ולקמן בסי' קכ"ה ס"ק ב' כ' ז"ל כבר כתבתי בסס"י הקודם דדוקא משקין שאין סופן להיות עומד אבל דיו לח שסופה להתקיים אף שעתה היא לחה ואפשר להעבירה אפי"ה הוי גט רק שיש ליזהר לכתחילה דמ"מ הוי דבר שאינו של קיימא לשעתו ומ"מ אין זה מוכרח ואפ"ל דגם דיו לח אינו גט ועכ"פ פסול מיהא הוי עכ"ד ותמהני למה חזר מדבריו הראשונים ויפה כ' לעיל דהמרדכי לכתחילה קאמר ומשום מהיות טוב וכן מדוקדק בדבריו שכ' טוב ליזהר. ונראה טעמו כמש"ל חדא שאותה תוספתא לא נזכרה בתלמוד ולדמותו למי משקים אינו דומה כמ"ש הר' ח"מ ע"כ אמר המרדכי יש ליזהר. וידוע כ"מ שכותבים הפוס' יש ליזהר או טוב ליזהר ר"ל שנכון לכתחי' ליזהר בזה ודיעבד לא עיכב ע' ברכות המים ד' קכ"ח ריש ע"א. וע' להר' חיד"א בטוב עין ד' קל"ג הב"ד ר"א בס' הוראה דב"ד ד' ס"ג סוף ע"ב. וע' עוד בס' ברכות המים בד' קל"ג ע"א דברי הגאון מהרד"פ ז"ל. ועוד איך מסתפק הרב לומר דהגט פסול והלא לדעת רוב הראשונים הנז"ל ט' לאו משום בר קיימא אלא משום כתב דיכול להזדייף וכן תפס מרן בלשונו פן יהא קרוי כתב שיכול להזדייף וכיון שכן אי איכא ע"מ הוא כשר ואיך כ' שהגט פסול. ואפשר שהרב ח"מ מיירי היכ' דליכא ע"מ וסו' דמלבד הט' שכ' מרן שיכול להזדייף עוד איכא ט' אחרינא לפסול מצד שאינו בר קיימא. ואפשר נמי דלדעת המרדכי ז"ל הוא דמספק"ל להר' חל"מ אי דינא קאמר המרדכי או זהירות אבל פשיטא ל"ה דלדעת אינך רבוואתא אין מקום לפסול דיעבד. ואין לומר דסובר הר' חל"מ דהנך רבוואתא לא פליגי על המרדכי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ויתכן להיות הב' טעמים אמת דזה ודאי לא יתכן לאומרו דהא כתבתי דאיכא נפקותא רבא בין ב' הטעמים דלט' דהתרומה ודעימיה אי איכא ע"מ כשר אף לכתחי' ולט' המרדכי משום דלאו בר קיימא פסול ואי ס"ל להנך רבוואתא כדעת המרדכי לא הוו שתקי מהאי ט' דנפיק מיניה דינא אל"ו לא ס"ל הכי ומוכרח לפרש בדברי החל"מ כמו שכתבתי. גם בדברי הב"ש ס"ק כ"א שכ' ז"ל הח"מ כ' בשם מרדכי הט' דהוי כאילו כ' בדבר שאינו של קיימא ואם נתן הגט קודם שיתיבש מסופק בח"מ אם הגט פסול הואיל אחר שתתיבש הוא דבר המתקיים ולכאו' נר' דהולכים תמיד אחר שעת הנתינה וכו' עכ"ד. נר' לע"ד דלדעת המרדכי קאמר וכלפי דהח"מ מסתפק בדעת המרדכי אמר דאין לספק בדעתו דודאי אזלי' בתר שעת הנתינה אבל מודה הרב ב"ש דלדעת אינך רבוואתא דטובא נינהו דט' לא הוי משום דבר של קיימא אלא משום כתב שיכול להזדייף ודאי כשר אי איכא ע"מ כנז"ל. שבתי ואראה דהנכון הוא דהח"מ והב"ש בדעת מרן קמפלגי דהח"מ היק' בריש דבריו. עמ"ש מר פן יהא קרוי כתב שיכול להזדייף י"ל הא לעיל כ' דיכול לכתוב על דבר שיכול להזד' כשנותנו לה בעידי מסירה וראיתי במרדכי וכו' ואפ"ל דאינו רק זהירות ולכתחילה וכו' וכונתו דלא ניח"ל להח"מ לאוקומי הך דינא דמרן בדליכא ע"מ מפני שמרן כ' סתם ולא ביאר משו"ה ניחא ליה למינקט כהט' דהמרדכי ונמצא דינו של מרן קיים ולא מטעמיה אף באיכא ע"מ ומ"מ דוק' לכתחילה ומשום זהירות ושוב בסי' שאחריו מסתפק דשמא גם מדינא פסול. ואפ"ל נמי דגם בדעת מרן ז"ל מסתפק דאף דנקט בדבריו הט' דיכול להזדייף מ"מ גם הט' דבר קיימא ס"ל ומשו"ה סתם וכתב לא יתננו לה ולא כ' אי ליכא ע"מ באופן דהח"מ מסתפק בתרתי בדעת המרדכי ובדעת מרן ז"ל וע"ז בא הרב ב"ש וחלק עליו בתרתי במה שנסתפק בדעת מרן ולא ניח"ל לאוקומי האי דינא בדליכא ע"מ אמר שאין זה דוחק ויכולים דברי מרן להתפרש כן וזהו שכ' ריש דבריו פן יהיה קרוי כתב שיכול להזדייף ואז צריך שיהיו ע"מ לפנינו ור"ל דמרן בהכי איירי ולא ס"ל למרן ט' דהמרדכי ועל מה שנסתפק הח"מ בדעת המרדכי אי זהירות קאמר או דינא קאמר לכאו' נר' דדינא קאמר. ומעתה נמצ"ל אדרבא הב"ש נקיט בדעת מרן הדברים כפשטן דפ' כדעת רוב הראשונים דט' משום כתב שיכול להזדייף ושלא כט' דהמרדכי. והח"מ מסתפק בדעת מרן דאפשר דיסבור ט' המרדכי אלא דבעיק' דברי המרדכי מסתפק דשמא לכתחילה דוקא קאמר ובכן נר' דבפשי' יש להתיר בדיעבד או בשעת דחק ועיגון דלמאי ניחוש אם לספיקו של הח"מ בדעת מרן הלא הפר"ח והב"ש והט"ז הבינו בדעת מרן דלא כוותיה ומכ"ש שגם הוא צידד בדעת המרדכי ומרן דמשום זהירות קאמר ולא מדינא ואם לפשי' דהב"ש דנקיט בדעת המרדכי דפסול דאזלינן בתר שעת הנתינה. מלבד שגם הרב ב"ש יש לו' בדבריו דלא פשי' ליה כו"כ ממ"ש לכאורה נראה וידוע בדברי הפו' כשכותבין לכאורה הוא דלא ברירא להו מילתא כולי האי (אה"נ ס"ט עיין להרב כל החיים מ"ב מער' למ"ד אות ב' שהביא כן משם הרב בית חדש ח"מ סי' רצ"א ס"ד). ועוד כבר כ' דדברי המרדכי קמפרש ודעתו אימור כדעת מרן דהלכתא כרוב הראשו' דנקטו אידך ט' ושלא כהמרדכי וכן נר' מדבריו בסי' קל"ג ס"ק ה' שהביא דברי הט"ז ז"ל בשתיקה אלמא הכי ס"ל להלכה. והב"ד הר' ג"מ למהרמ"ב ז"ל סי' פ"ה אות א' בלי שום חולק. ואם באנו לחוש לדב' המרדכי בודאי אין לחוש דיעבד וכדאים הם הרב התרו' והסמ"ג וס' הגט דמרדכי לסמוך עליהם ולהתיר. גם הרדב"ז חדשות סי' קנ"א כ' בפשי' הט' שלא יהא קרוי כתב שיכול להזדייף הב"ד הר' בית מאיר בסו' סי' קכ"ד ע"ש. ותמיהני מהרב הגדול בעל ג"פ ז"ל שבסוף סי' קכ"ד הביא משם מהר"י מינץ בס' הגט שכ' ט' שאין נותנין גט לאשה כשהוא לח מפני שאינו של קיימא ואנן בעינן שיכתבנו בדיו של קיימא כמ"ש ריש סי' קכ"ה עכ"ד ותימ' שלא הביאו בשם המרדכי גם לא הזכיר דברי הח"מ וב"ש ודברי הפר"ח כדרכו מאסף לכל המחנות. והנראה שדעתו למינקט להלכה כדעת מרן דט' הוי משום שיכול להזדייף אלא שכ' מ"ש מהר"י מינץ כדי שלא יהא חסר מספרו אבל בל"ה הל' כמרן:

ואולם כשאני לעצמי אעיקרא דדינא פרכא גדולה אני רואה בדברי המרדכי דמדמי דיו לחה למי משקין והוי דבר שאינו של קיימא ואחרי המ"ר רואה אני את דבריו היפך הסוג' ערוכה בשבת פ' כל כתבי ד' ק"ך ע"ב דאמרי' התם ורמי דרבנן אדרבנן ורמי דר"י אדר"י דתניא הרי שהיה שם כתוב על בשרו לא ירחץ נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי ריה"ג אומר יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף ומשני שאני התם וכו' ופריך אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן וכו' ופריך ותסברא האי גמי היכי דמי אי דמיהדק הא הוי חציצה אי לא מיהדק עיילי ביה מיא ופריך חציצה תפ"ל משום דיו ומשני בלחה מ"מ קשיא אלא הי"ט דרבנן קסברי אסור לעמוד בפני ה' ערום ע' בפרש"י הנה מבו' דאחר דמוקי לה בדיו לחה דמצד הדיו אינו חוצץ קאמר מ"מ קשיא ר"ל ק' הקו' הראשונה אי דמיהדק הא הגמי חוצץ אי דלא מיהדק עיילי ביה מיא ואיכא איסורא דמוחק את ה' אלמא דיו לחה כתב גמור הוא ואסור למחוק את ה' בעודו לח וזה שלא כדברי המרדכי הנז'. ועלה בדעתי להעמיס פי' אחר בקושית הש"ס דפריך מ"מ קשיא דאין הכונה ק' כדמעיקרא אי לא מיהדק עיילי ביה מיא והוי מוחק את ה' אלא הכונה דהשתא דמוקמת ליה בדיו לחה ל"ל גמי כלל ימחוק וימחוק כיון דעדיין לא קידש ה' ודוק בדברי רש"י שכ' מ"מ ק' גמי לרבנן למה להו ע"כ. אבל אין זה נכון בפי' הגמ' מהרי ט' חדא דהך, קו' לא לרבנן לחוד היא אלא גם לריה"ג שלא התיר אלא גרם ובפירוש אמר ובלבד שלא ישפשף וק' למה לא ישפשף כיון שלא קדש השם. ותו דלא אתי שפיר תי' הש"ס כמובן דאי לא קדש לענין מחיקה כ"ש דמותר לעמוד בפניו ערום. ואין לומ' דהמרדכי סמך אמס' סופרים פ"ה פי' י"ב ששם הובאה ברייתא זו בנוסח אחר הכותב את השם על בשרו ה"ז לא ירחץ ולא יסוך ר"י מתיר ובלבד שלא ישפשף וכ' הרב נח"י הב"ד הרב חיד"א ז"ל בכסא רחמים דהך ברייתא אתיא כס"ד דת"ד דמשום מחיקת ה' ולא כמסקנא דמשום דאסו' לעמוד בפני ה' ערום הוא ע"ש. והנה שם לא הוזכר גמי ואין צורך לתי' הש"ס בלחה ושפיר מצינא למימר דבדיו יביש' מיירי ותו ליכא למשמע מינה מידי לענין דיו לחה דאית ביה איסו' משום מחי' ה'. אבל באמת זה לא ניתן ליאמר חדא דק' לשמוע דמס' סופרים חולק את"ד ואדרבא צרי' להגיה הברייתא הנז' כדי שיהא מכוון עם תלמודין וכדברי הרב חיד"א ז"ל שם ועוד גם כי נודה לדברי הרב נח"י דחולקת ודאי אית לן למינקט כתלמו' דידן מה גם דביומא ד' ח' ודפ"ח הובאה ברייתא זאת ואמרו שם ואסיק' דבטבי' בזמנה קמפלגי אלמא תי' זה הוא הלכה פסוקה.

ועוד עלה בדעתי לחלק ובקושי מתוך דוחק והוא זה דהנה בגטין די"ט אי' המעביר דיו ע"ג סיקרא בשבת ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו חייב משום כותב ומשום מוחק וכו' בעא מניה ר"ל מר"י עדים שאינם יודעי' לחתום מהו שיחתמו להם בסיקרא ויחתמו כתב עליון כתב או אינו כתב א"ל אינו כתב א"ל והלא לימדתנו רבינו כתב עליון כתב לענין שבת א"ל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ופרש"י וכי מפני שאנו מדמין מאומד לבנו להחמי' נעשה מעשה להקל אפי' לענין שבת אם בא מעשה לידינו לא הייתי סומך על דברי להביא חולין בעזרה ע"כ. ומסוגי' זו למד התשב"ץ בח"א סי' קכ"ז דס"ת שכתובים האזכרות בזהב אין לו תקנה וז"ל שאם תאמר יעביר עליהם דיו א"א מתרי ט' חדא דהוי מוחק את ה' התחתון ואסור למחוק את ה' והכי אמרי' בפ' המביא המעביר דיו ע"ג סיקרא וכו' עד מפני שאנו מדמין נעשה מעתה דדוק' לענין שבת אמרי' דכתב עליון הוי כתב אבל לענין חתימת עדים לא סמכי' למימר דכתב עליון הוי כתב וכ"ש לענין מחיק' ה' דאמרי' דכתב תחתון הוי כתב וכתב עליון לית לן דהוי כתב והוי מוחק את ה' עכ"ד. ועיין להרב ברכ"י יו"ד סי' רע"ו אות י"א ואות כ"ד ולהרב ער"ה א"ח סי' כ"ד אות א'. הנה מפשט דברי התשב"ץ אומרו וכ"ש לענין מחי' ה' משמע דאית לן להחמיר גבי מחי' ה' יותר מבשבת ודכוותא נימא אנן לדעת המרדכי דדיו לחה אף דלא שמיה כתב לענין גט מ"מ לא נעשה מעשה להתיר לענין מחי' ה' ומתוך חומר שבו אמרי' דהוי כתב ואסור למוחקו אלא דק' לפי"ז דאי הכי מאי פריך תלמו' מעיקרא דרבנן אדרבנן לימא ליה שאני מחי' ה' משום דאית ביה חומרא יתירה ומשו"ה גורם מחק אסור ואפשר לידחק ולומר דה"ה דהוה מצי לתרוצי הכין אלא דעדיפא מינה קאמ' ותסברא וכו' שהיא קו' מוכרחת מצד עצמה ובהכרח צריך לאוקומי פלוגתייהו באסור לעמוד בפני ה' ערום כ"ז יש לידחק ולומ' כדי לישב דברי המרדכי כדי שלא יהיו דבריו היפך סוגי' ערוכה. אך בקושטא אין בכ"ז כדי שביעה דמה טעם לחלק באיסור תורה בין איסור שבת לאיסור מוחק את ה' ולא הביא הרב שום ראיה לזה אבל עיקר הדבר כמו שפרש"י שאם אמרו להחמיר גבי איסור שבת דלא הוי כתב לא יאמרו להקל גבי גט ודכוותא כ' התשב"ץ גבי מוחק ה' שאין לסמוך ולומר דכתב עליון לא הוי כתב ולהעביר דיו ע"ג האזכרות של זהב דלהקל לא אמרינן וצריך לחוש לחומר' דשמא הוי כתב והוי מוחק את ה'. ומ"ש הרב וכ"ש לגבי מוחק את ה' אפשר דכונתו דאפי' לגבי גט דאית לי' ע"מ והם עיקר הכריתות ואין העדים חותמים על הגט אלא מפני תקון העולם אפ"ה לא סמכו להקל לומר דכתב עליון לא הוי כתב לקולא כ"ש לגבי מחי' ה' דהוי איסור' דאורייתא דודאי לא סמכי' להקל ודומיא דשבת גופי' וכפי' רש"י שאם היה בזמן בהמ"ק לא היינו אומרים הוי כתב להביא חולין בעזרה. ונמצא ט' של דבר גבי כתב עליון האמוראים נסתפקו בו ואמרו דלהחמיר הוי כתב ולהקל הוי כתב. וכ"ז אינו ענין לסוגיין דשבת הנז' דרבנן אמרו דגורם כבוי מותר הרי אמרו דגרמא לאו כעשיה היא אף להקל ומקשה בחוזק השתא התם דאיכא למימר אדם בהול התירו רבנן. גבי מחי' ה' דליכא האי ט' לא כ"ש שיש להתיר וע"ז תי' הש"ס ותסברא וכו' באופן דכולא סוגיא מדינא קאמר ולא להחמיר מכח ס' וחזרה תמיהתינו על המרדכי דדבריו הם היפך הסו' הנז"ל וצריך נגר דלפרקיני' ועוד ק"ט דלשי' דהמרדכי דדיו לחה לא מקרי כתב א"כ אם כתב בשבת ב' אותיות ותכף בעודן לחין מחקן לא יתחייב לא משום כותב ולא משום מוחק ודבר זה לא שיערוהו שום א' מהפוס' ואי איתא להאי דינא לא הוו שתקי הפוס' מלהשמיענו חי' גדול כזה על כל אלין דהוו אין ס'. או דהמרדכי משום זהירות ולכתחילה דוקא קאמר וכדצידד הח"מ. או שס' דחויה ויחידאה היא ואין לחוש לה. ולכל האמירות בדיעבד מיהא או בשעת דחק יש להתיר ככל הנז"ל:

וראיתי לחד מן קמייא הרב חזקייא מרדכי בסאן ז"ל חד מרבני איטאליא הקדמונים בס' הגט שלו הנקרא מכתב לחזקיהו הנדפס בס' פני יצחק ק"ק בד' יו"ד ריש ע"ג שכ' ז"ל אחר שכתב הסופר כדת משה וישראל יתיבש הגט קודם שיחתמו העדים בשביל דצרי' להיות הגט כתב דאינו יכול להזדייף ואם לא נתיבש הוי כתב דיכול להזדייף והוי למאן דאמר הגט פסול עכ"ד. ושם בע"ד בחתימות העדים כתב ז"ל אחר זה צריך ליבש החתימות שלא יהא מזוייף מתוכו כאשר אמרנו למעלה עכ"ד. הנה זה שכתב דהגט פסול למאן דאמר לכאורה תמוה דהא בדין כתב שיכול להזדייף דפסול בעידי חתימה וכשר בע"מ לא יש בזה פלוגתא ומבואר בש"ס ובטור וב"י ולמה כתב למ"ד. ואפשר דבעידי חתימה לבד מדבר הרב ודעתו ז"ל דמ"ש הטור דכתב שיכול להזדייף בעידי חתימה פסול הי"ד לדעת הרא"ש אבל לדעת הרמב"ם כשר אי אתו עידי חתי' לפנינו והכי סבר מימר מרן ז"ל בב"י אעפ"י שבסוף כתב מרן דגם הרמב"ם מודה כמבואר ביתה יוסף מתרי טעמי ע"ש יתכן שהרב ראה איזה חולקים בזה על מרן או דלא שמיע ליה הנך ט' דמרן ז"ל וסו' דהדבר שנוי במחלוק' בין הרא"ש והרמב"ם ויותר נר' לי שהר' ז"ל ראה חי' הט' בענין הדיו שצריך שיהיה יבש דלדעת התרו' ודעימיה ט' הוא משום כתב שיכול להזדייף ואי ליכא עידי מסיר' פסול אכן לדעת המרדכי ט' הוי משום שאינו של קיימא והרב קאי בדעת הרב חל"מ כהצד הראשון דהמרדכי משום זהירות ולכתחילה קאמר וע"כ כ' דפסול לחד מאן דאמר היינו לדעת התרו' ודעימיה דט' הוי משום כתב שיכול להזדייף ובדליכא עידי מסירה ולאפוקי דלדעת המרדכי אינו פסול אלא דטוב ליזהר לכתחילה זה נר' כונתו ז"ל ולעול' היכא דאיכא ע"מ מודה הר' דכשר:

אחרי מופלג שכתבתי כ"ז נד"מ ס' קב נקי לחד מרבני האשכנזים אסיפה על כל סדר הגט ומידי עברי על דבריו ראיתי שציין להרב נאות דשא שכתב דגט שלא נתיבשו החתי' וניתן לאשה דהוא פסול וחפשתי אחר הספר הנ"ל ומצאתיו דאתא לידי בתו' הלואה וראיתי לו בסי' קל"ה פסק ארוך בענין זה והרבה להביא ראיות לפסול וכשאני לעצמי יש לי להשיב על כל ראיותיו ולפי שאין ס' הנז' מצוי ביד כל אדם אעתיק דבריו בהרחבה קצת ואכתוב עליהן מה שדעתי הקצרה נוטה. תחי' הביא הרב דברי החל"מ והב"ש הנז"ל שיש ב' טעמים בדבר זה הא' מטעם כתב שיכול להזדייף והב' מט' שאינו בר קיימא והיק' לט' הראשון דהא בע"מ מהני כתב שיכול להזדייף ותי' הב"ש והפר"ח דהכא מיירי דליכא ע"מ אבל בע"מ ודאי מהני והחל"מ משמע ליה יותר ט' דמרדכי משום שאינו בר קיימ' ותחי' מסתפק אולי לכתחילה ומשום זהירות ולבסוף צידד דאפשר פסול מיהא הוי. ואיהו דידיה ז"ל יצא לידון בדבר חדש כי לא נחה דעתו בט' הראשון לא בדברי הפר"ח ולא בדברי הב"ש דבע"מ מהני וכ' ז"ל ואשר נ"ל פשוט דלק"מ דלפי מאי דקי"ל מודה ר"א במזוייף מתוכו ופי' התוס' בריש גטין ד' ד' בד"ה מודה במזוייף מתוכו שחתומי' בו קרובים או פסולים דהתם בדין מופסל משום דלמא אתי למסמך עלייהו להשיאה או להוציא ממון ע"פ אעפ"י שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר עכ"ל והשתא כי היכי דחזינא דמזוייף מתוכו פסול משום דחיישי' דלמא יסמכו ב"ד על אלו ויעשו דין שקר אעפ"י שגוף הענין אמת ה"ן בדבר שיכול להזדייף דהו"ל כמזוייף מתוכו לענין זה שאין סומכין על ע"ח וצריך ע"מ משו"ה כשיתן קודם שיתיבש דאז הו"ל יכול להזדייף וא"כ הדין נותן שאין לב"ד לפסוק ע"פ אותם ע"ח וחיישי' שאח"כ כשיתיבשו האותיות ולא יהיה נודע שהיה יכול להזדייף יסמכו ב"ד על ע"ח והו"ל דין שקר אעפ"י הדבר אמת. ואני אומר אחהמ"ר אין מקום לדברים אלו והם מופרכים מינם ובם דלא דמי דיו לחה לחתי' בקרובים שכתבו התוס' אף שהענין מצד עצמו אינו שקר מ"מ אין כאן עדות כשר שהקרובים פסו' הם לעדות ואין כאן מעשה קיים כיון שאין כאן עדו' אבל כאן הוא משום חשש שמא יזייף ובע"מ כשר משום דמדכר דכירי דלא זייף כמבואר בש"ס ומאין לנו לפסול גם באיכא ע"מ היפך המבואר בגמ' והלא הענין אמת מצד עצמו והדיו כשר הוא ובזמן קצר אחר שקיבלה הגט נתיבש הגט ולא נשאר תו חשש זיוף ומה ענין זה לדברי התוס' שעדו' בקרובים כאילו אינו. ואם כונתו כמו שביאר דבריו עוד להלן דיש לחוש שמא כיון שאין הזיוף ניכר מתוכו יבואו לסמוך על ע"ח לקמן אשיב ע"ז:

כתב עוד וז"ל תו דכבר היק' הב"ש בסי' קכ"ד מ"ט לא נימא בכל דבר שיכול להזדייף דהוי מזוייף מתוכו ותי' כיון דניכר הדבר לא הוי מזוייף מתוכו ע"ש ור"ל כיון דניכר ונראה שהוא דבר שיכול להזדייף ל"ד למזוייף מתוכו דהתם חיישי' דלמא אתי למסמך אע"ח לבד משא"כ בזה שרואין שהוא דבר שיכול להזדייף ולא יסמכו אע"ח לבד ודמי לשמות מובהקים וממילא דבנ"ד שלא ניכר שהוא דבר שיכול להזדייף אחר שנתיבשו החתי' א"כ הו"ל ממש מזוייף מתוכו דחיישי' שמא תוסיף בו האשה איזה דבר והב"ד לא יצריכו להביא ע"מ כי יבא הגט לפניהם אחר שנתיבש ומשו"ה אפי' באים ע"מ לפנינו ומעידים דליכא זיוף ל"מ והבין כי זה נ"ל ברור. ואעפ"י שרש"י ז"ל בגטין ד' יו"ד ע"ב כתב מודה ר"א במזוייף מתוכו דילמא אתי למסמך עלייהו ולממסר באנפייהו והאי לישנא משמע לכאורה דלא ס"ל כתוס' הנז' אלא דמוסר בפני ע"מ כשרים ואי בתר הכי יסמכו העדים על ע"ח לית לן בה כיון דהענין אמת וכו' וממילא דבנ"ד דליכא האי חששא ודאי מהני כשבאי' ע"מ לפנינו ומעידים שלא זייפה שום דבר ז"א חדא דדברי רש"י בלא"ה תמוהים וכבר האריך הפ"י לישב דבריו שגם הוא יסבור כהתוס' הנז' תו דאפי' יהיה דעת רש"י כמשמעו' הפשוט ל"ד נ"ד לחתומים בו קרובים וכו' דאף אם יסמכו ב"ד אח"ך אע"ח יסמכו ויסמכו כיון שהענין אמת משא"כ בנ"ד ודאי גם רש"י מודה כיון דיכולה האשה לזייף וכשיבא הדבר לפני ב"ד לא יהא ניכר הזיוף וכו' נמצא בזה לכ"ע פסול ול"מ שיבואו ע"מ ומיושב קו' הח"מ ומהתימה על הפר"ח שכ' דכשר בע"מ ובמחי' כבודו לא דק והמעיין בס' ג"פ סו' סי' קכ"ד ס"ק מ"ט יראה שכיוין לדברינו ואולי זה ג"כ כונת הב"ש דמ"ש ואז צריך שיהיה ע"מ לפנינו ר"ל כיון דבכל דבר המזדייף צריך ע"מ וזה אינו ניכר ויבואו לסמוך בלא ע"מ ומשו"ה פסול אף בע"מ עכ"ד:

ואני אומר דברי הב"ש שהביא דהט' דהוי כמזוייף ולא מזוייף הוא משום דניכר הדבר הם דברי המרדכי זכרם מרן כב"י בסי' ק"ל ומזה רצה ללמוד הרב הנז' דמאי מכשרי' בע"מ הוא דוקא היכא שניכר הדבר ולא יבאו ב"ד לטעות למוסרו בע"ח אבל בכעין נ"ד שאין ניכר לב"ד אה"ן גם בע"מ פסול יש להשיב ע"ז דהנה הרמב"ם פ"א דגירו' הי"ז כ' הרחיק את העדים מלא ב' שיטין פסול וכו' בד"א כשהיה הגט יוצא מתח"י ולא היו שם ע"מ אבל אם מסרו לה בע"מ וכו' ה"ז כשר שעיקר הגירושין בעדי מסי' ע"כ והראב"ד השיג עליו וכ' ז"ל חוכך אני בזה להחמיר שמא יתן תנאי בגט באותן ב' שיטין ותוציא גט בע"ח ונמצא זה כמזוייף מתוכו דאתו למסמך על ע"ח עכ"ד וכ' הר' לח"מ ט' של הרמב"ם דל"ד הא לכתבו שלא לשמה או עד א' כשר דהוי מזוייף מתוכו דהא ודאי דבר שיכול להזדייף הוא ואינו מזוייף מתוכו דהשתא אין בו זיוף כלל אלא מפני שיכול הדף ולהוסיף בו תנאי והוי כנייר מחוק וכדפתרא דאע"ג דיכול להוסיף עליו תנאי מ"מ כשר דכותבין על דבר שיכול להזדייף וכו' אבל בהשגות דעת אחרת דאע"ג שהוא דבר שיכול להזדייף מ"מ ל"ד לנייר מחוק דשאני הכא דאי מוסיף תנאי בהני שיטין אתו למסמך אעידי חתי' דאין ניכר בו זיוף כלל אבל התם לא אתו למסמך אע"ח דהא דדבר שיכול להזדייף הוא עכ"ד. הרי דהך ס' דהמרדכי היא פלוגתא בין הרמב"ם והראב"ד דלהרמב"ם כיון שאין פיסול ממש עתה אלא שיש חשש שמא יזייף אמרי' דפסו' בע"ח וחשבי' ליה כמזוייף לענין זה דוקא ר"ל לענין שלא יתכשר בע"ח אך לענין הכשרו ע"י ע"מ לא חשיב כמזוייף וינתן ע"י ע"מ כיון דמדכר דכירי אי הוה ביה תנאה או לא וכן ביאר הדברים הרב חל"מ ז"ל וזה ודאי דלא כהמרדכי דלט' דהמרדכי דמאי דמכשרי' בדבר שיכול להזדייף היינו משום זיניכר מתוכו ואין לחוש שיטעו להכשירו ע"י ע"ח א"כ בהרחיק ב' שיטין הי"ל לפסול גם בע"מ דהא יבואו לטעות אם יכתוב איזה תנאי בחלל הב' שיטין ויסברו שכך היה מתחי' ויכשירוהו ע"י ע"ח וכשיטתיה דהראב"ד אל"ו הרמב"ם לא ס"ל טעמו של המרדכי וכן העלה הגאון בס' בית מאיר רסי' קכ"ד ע"ש. וכ' דטעמיה דהרמב"ם באם חתמו העדים בדבר שיכול להזדייף הו"ל חתימתן כמאן דלית' וכשר בע"מ ולא מקרי מזוייף מתוכו ופסו' אף בע"מ אלא כשעשו מעשה זיוף כגון חתמו בקרובים או שלא לשמה ע"ש הדברים בהרחבה קצת. וצ"ל בהכרח שהם ז"ל סו' דט' פיסול בהרחקת ב' שי' לא שהוא פסול מצד ההרחקה שאין ניכר שחותמין על הכתוב למעלה אלא הדבר מצד עצמו כשר אלא שיכול להזדייף שמא יכתוב איזה תנאי באותן ב' שיטין והיינו דמדמו ליה לכתב שיכול להזדייף שאין פי' מצד עצמו אלא שמא יזייף והוי רק חתימו' העדים כאילו אינה וינתן בע"מ. איברא דהמעיין בדברי רבינו הב"י ז"ל בסי' ק"ל ימצא שלא הבין כן בדעת הרמב"ם דעל פלוגתא דהרמב"ם והראב"ד הנז' בהרחיק ב' שיטין כ' רבינו הב"י וז"ל והרמב"ן והרשב"א מסכימים לדברי הרמב"ם להכשיר ע"י ע"מ בכל גט שפיסולו ניכר וכמ"ש הרב המגיד בשמו בפ"ד מה' גירו' ואכתוב לשונו בסמוך ואעפ"י שלא נזכר בלשון הרמב"ן ז"ל הא דהרחיקו ב' שיטין נ"ל דההא נמי קאמר שפתים ישק דאל"כ הול"ל דבהא דהרחיקו ב' שיטין ליתא לדהרמב"ם וכו' וגם הר"ן בהמגרש על דברי הרי"ף וכו' דמשמע דכל הני לר"א אם נתנה בע"מ כשרי' כדברי הרמב"ם כיון שפיסולו ניכר ליכא למיחש למזוייף מתוכו עכ"ד ולקמן בסמוך הביא דברי הרב המגיד בשם הרמב"ן על דין ה' שכתבו טופס לכל א' והוא בפ"ד הי"ח ע"ש ותמצאם בחי' הרמב"ן לגטין על ד' פ"ו ע"ב ד"ה והא דתנן ע"ש. ולכאורה דברי רבינו הב"י תמוהים היכי קאמר דהרמב"ן והרשב"א והר"ן קיימי בשיט' הרמב"ם והלא הך דינא דהרחיק ב' שיטין אם ימלאנו ע"י זיוף שיכתוב איזה תנאי אין פיסו' ניכר ומכח זה פוסל הראב"ד ואילו הרמב"ן והר"ן גם הרשב"א בחי' לגטין על ד' פ"ו ד"ה ר' אליעזר כולם דקדקו וכתבו מזוייף מתוכו אין כאן דכל שפיסולו ניכר אין לחוש דהא ידוע מלתא לכל מי דמטא שטר' לידי' ולא אתו למסמך עליה ע"כ והנה הם ז"ל מיירו בהינך דמתני' ה' שכתבו טופס לכל א' וכן חתמו בראש הדף או מאחריו או מן הצד דהפיסו' ניכר לכל מי שיבא לידו ולא יסמכו עליו ואיך מרן ז"ל רוצה לכלול גם זה דהרחיק ב' שיטין בכללן דעל כולן אמרו שפתים ישק ורב המרחק ביניה' דהתם ליכא למיחש לזיופא והכא איכא למיחש לזיופא והדבר מתמיה:

והנראה בדעתו ז"ל דסובר דט' דפיסו' בהרחקת ב' שיטין לא מט' חשש דשמא יזייף הוא אלא משום דאין ניכר שמעידין על הכתוב למעלה והו"ל כאילו חתמו על נייר חלק וכיון שאין כאן עדות על מה שלמעל' במה יתכשר שטר זה ומשו"ה פסול אבל אי איכא ע"מ יתקיים הענין ע"י עידי מסיר' והוי ממש דומיא דאינך חתמו למעלה ומן הצד והרמב"ם לא חשש לשמא יכתוב ויזייף יהיה מטעם שיהיה והראב"ד כתב דחוכך להחמיר מחשש שמא יכתוב ויבואו לסמוך על ע"ח. והכי דייקי דברי מרן ז"ל ממה שכ' אח"ך על דברי הראב"ד ז"ל לפי הגרסא שהיתה לפניו שמא נתן תנאי בגט היק' ועוד דמוכח זיופא כיון שהוא מחוק ואפשר דה"ק שמא תמלא הב' שי' בתנאי שתכתוב וכו' וכשתוציא גיטה וכו' יתירוה ע"י ע"ח וצריך להגיה שמא תתן עכ"ד כרי שהבין בפשיטות דגם הראב"ד לא מט' שמא תזייף ותכתוב הוא ואח"כ כתב שצריך להגיה שמא תתן אלמא משמע ליה ט' דהרמב"ם לאו משום שמא תזייף ותכתוב פוסל בע"ח אלא הפיסול הוא מצד עצמו ולא חשש לשמא תזייף ומשו"ה מכשיר בע"מ והשתא א"ש מ"ש מרן ז"ל דהרמב"ן והרשב"א והר"ן מסכי' לדברי הרמב"ם ממ"ש על דברי הרמב"ם שפתים ישק משיב דברים נכוחים דכל שפיסולו ניכר אין לחוש בו דהא ידוע מילתא לכל מי שבא לידו וכ' דאע"ג דלא הוזכר בדבריהם הרחיק ב' שיטין הא נמי בכלל הוי דע' דפי' ב' שיטין הוא שהשטר מצד עצמו פסו' דאין כאן עדות על הכתוב למעלה ודמי ממש לחתמו בו מן הצד או למעלה וכי היכי דהתם הוי פיסו' ניכר גם הכא כשיבא שטר זה לב"ד מרוחק ב' שיטין לא יסמכו על ע"ח ויבקשו אחר ע"מ ונר' דבזה גם הראב"ד מודה דפיסו' ניכר הוא אלא שהוסיף לומר דמתרי ט' יפסל שטר זה חדא שמא לא יזייף ולא יכתוב שום דבר וכשי' דהרמב"ם ובזה ודאי הוה כשר ע"י ע"מ אך יש עוד פי' אחר שמא יזייף ויכתוב ומפסיל מט' אחרינא שמא יטעו הב"ד ויסמכו אע"ח אשר מט' זה חו' על הרמב"ם דראוי לפסול אף בע"מ זה נרא' ודאי דעת מרן ז"ל. ואין לומר בדעת מרן ז"ל דמתחי' סבר כן בדעת הרמב"ם ומשו"ה כ' דהרמב"ן והרשב"א והר"ן קיימי בשי' הרמב"ם אבל אח"ך כשירד לדעת הראב"ד והגיה שצ"ל שמא תתן ונמצא ט' דהראב"ד משום שמא תזייף אפשר חזר בו הרב ממה שהבין בדעת הרמב"ם ויודה מרן ז"ל שאין ענין דברי הרמב"ן והרשב"א והר"ן לדברי הרמב"ם ואינם מודים לו הא ליתא חדא שאין דברי מרן ז"ל מורים כן. ועוד דבהדיא כ' מרן הב"י לקמן סי' קל"א בסופו וז"ל כ' הרמב"ם י"א שהוא בטל ואעפ"י שהוא ז"ל מכשיר בגטין הפסו' בע"ח כגון הרחיק ב' שיטין וכיוצא ע"י ע"מ שאני התם שפיסול הגט ניכר על עידי חתימה אבל הכא אין הפיסול ניכר וכו' ע"כ הרי חזר הרב וביאר בדעת הרמב"ם דהרחיק ב' שיטין פיסול הניכר הוא ומוכרח כמו שכתבתי. ובלי ס' זה דעת הגאון רמ"א ז"ל דעל מ"ש מרן בסי' ק"ל ס"א לא יניחו אויר ב' שיטין בין שיטה אחרונה לחתימתם כ' הגאון רמ"א ואם הניחו הגט פסול ויש חולקין ומכשירין ע"י ע"מ הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והר"ן ע"כ אלמא הבין דלקושטא דמילתא הכי הוא:

שוב ראיתי שאין אנו צריכים לזה שהרי כ' התוס' ריש פ' ג"פ ד' ק"ס ע"א ד"ה פשוט שכתבו עידיו מאחריו פסו' ח"ל א"נ ט' דפסול כדפי' בקונטריס שלא נעש' כתי' חכמים כדפסלינן בהמגרש ד' פ"ו בכמה ענינים אפילו מצד הכתב כיון שאינם נקראים העדים עם הגע ואין לו' דהתם הי"ט משום שאנו חוששים שמא תוסיף על הגט מה שתרצה לפי שאין עדים תחתיו ולכך פוסלים אותו הא ליכא למימר שהרי לא משוינן שום חי' אלא אפי' כתוב בו שריר וקיים או שלא נשאר חלק מלמטה או שחתם אחד מעידיו למטה והב' למעלה או מן הצד פסול וה"ן הכא עכ"ד וע' ש"ך סי' מ"ה ס"ק א'. וכ"כ הנ"י הב"ד הרב ד"מ ריש סי' מ"ב ומור"ם בהגהה וכן כ' הטור ח"מ סי' מ"ה ואם הרחיקו ב' שיעין פסול אפי' ידוע שלא הוסיף ולא זייף בו שום דבר ע"כ. נמצא שבהרחיק ב' שיטין כיון שלא נעשה כתי' חכמים הרי הוא פסול מצד עצמו והיינו פיסו' ניכר דומיא דכולהו אינך ומשו"ה מדמי ליה הרמב"ם לכולהו אינך דפי' ניכר ומכשיר בע"מ ולא חשש לשמא יזייף והראב"ד השיגו דתרי פיסו' אית ביה חד שהוא ניכר ובזה יתכשר ע"י ע"מ אבל יש עוד פי' אחר דשמא יזייף ויטעו הב"ד ע"י ע"ח להכשירו ומשום הכי אין נכון להכשירו אפי' ע"י ע"מ. אלא דבקושטא צריך לתת לב מאי דעתיה דהרמב"ם ז"ל ויפה השיגו הראב"ד ז"ל דיש לחוש שמא תכתוב איזה תנאי באותן ב' שיטין ואיך יתכשר ע"י ע"מ ולא ראיתי לנושאי כלי רבינו הרמב"ם הה"מ והר' כ"מ שדרכם תמיד לישב ההשנות בזה לא דברו מאומה לא הזכירוה להשגה זאת. ודברי הלח"מ ז"ל שהבאתי לעיל אינם מספיקים לישוב דברי הרמב"ם דנהי דהוי דבר שיכול להזדייף ומתכשר ע"י ע"מ מ"מ ל"ד לדפתרא דהכא איכא למיחש לזיופא שיסמכו על ע"ח ואדרבא כתב הר' לח"מ דמסתברא כדברי הראב"ד ולא ראיתי להאחרונים ז"ל שנתעוררו בזה. והנלע"ד דמקום הניחו לי להתגדר בו לישב דעת הרמב"ם דלשיטתיה אזיל שכ' לקמן בפ"ז הכ"ד האשה שהגט יוצא מתח"י אינה צריכה לומר כלום והרי היא בחזקת מגורשת ואעפ"י שאין אנו מכירים כתב אותם העדים ולא נתקיים אין חוששין לה שמא זייפה אותו שהרי אינה מקלקלת על עצמה ועוד שהעדים החתומים על הגט כמי שנחקרה עדותן בב"ד עד שיהא שם מערער לפיכך נעמיד הגט בחזקתו ותנשא ואין חוששין שמא ימצא מזוייף כמו שנעמיד הגט בחזקתו כשיביא אותו השליח עד שיערער הבעל או עד שיביא ראיה שהוא מזוייף וכו' עד שאין דיני האיסו' כדיני ממונות עכ"ד:)

והנה עוד נמשך הרמב"ם אחר שיטתיה דלקמן פ' י"ב ה"ב שכ' הוציאה גט מתח"י ואמרה גרשני בעלי נאמנת ותנשא בו אף שאינו מקויים. בא הבעל וערער וכו' מזוייף הוא יתקיים בחותמיו והראב"ד השיגו וכ' אומר אני יתקיים בחותמיו אעפ"י שלא יצא עליו ערער עכ"ד ועיין בהה"מ פ"ז שם מה שכ' לישב דעת הרמב"ם. והמעיין בתוס' ריש גטין ד"ה ואם יש עליו עוררין ובתוס' כתובו' ד' צ"ב ע"ב ד"ה דינא הוא ובדברי הר"ן ריש גטין ובדברי הרמב"ן והרשב"א על גטין ד' ט' יראה שדברי הרמב"ם מכוונים עם דברי התוס' הנז' דשם אייתו ס' ר"י דאמר דלא טענינן ט' מזוייף משום דלא שכיח דמירתתי אינשי לזייף ומן התורה עה"ח על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואין צריך קיום אלא מדרבנן ודוקא היכא דטעין לוה מזוייף בעינן קיום אבל בלא טענה כגון לנפרע שלא בפניו או ליתמי לא טענינן מזוייף ובכלל ראיותיו הוא מהא דתנן ריש גטין המביא גט בא"י ינתן ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו אלמא כל דליכא מערער לא חיישי' לזיופא משום דלא שכיח אבל ר"ת ורוב הראשונים דחו ראיות ר"י ואמרו דודאי בדיני ממונות חיישי' למזוייף וליתמי ולנפרע שלא בפניו טענינן מזוייף דאי לאו הכי לא שבקת חיי וכו' ודוקא גבי גטין לא חיישי' למזוייף משום דבעיגונא הקילו ובירוש' הביאו הרשב"א בחי' שם כ' הט' דדייקא ומינסבא ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה וכו' ע"ש ועיין בש"ך ח"מ סי' ק"ו ס"ק ו'. ותמצא דברי הרמב"ם מדוייקים יפה לכל הנז"ל שכ' אין חוששין לה שמא זייפה לפי שאינ' מקלקל' עצמה הוא כט' הירוש' הנז'. גם כ' דמן התו' עה"ח עה"ש כמי שנחקר וכו' ושאין דיני האיסורין כדיני הממונו' הכל מכוון לדברי התוס' הנ"ל דבממון חיישי' לזיופא אך בגטין משום עיגונא הקילו ולא חיישי' לזיופא וסמכי' אחזקה דאינשי לא מזייפי משום דמירחת וע' גם בהרב לח"מ שם. ומעתה מיושב גם דעת הרמב"ם ז"ל כאן דמכשיר בהרחיק ב' שיטין ע"י ע"מ דודאי עיקר פיסולו הוא מפני שלא נעשה כתיקון חכמים והוי פיסולו ניכר כשיבא לב"ד מרוחק ב' שיטין ודמי לכל כתב שיכול להזדייף כגון נייד מחוק וכיוצא דפיסו' ניכר דמכשרינן ע"י ע"מ דכשיבא לב"ד מרוחק ב' שיטין הרי פיסו' ניכר לב"ד ובודאי יבקשו אחר ע"מ ולא יתירוה ע"י ע"ח. ותו לא חייש הרמב"ם לזיופא שמא תמלא השיטין בזיוף ויטעו להתירה בע"ח דהא לזיופ' לא חיישי' בגטין ומיהו אע"ג דלזיופא לא חיישי' כשיוצא הגט מיד האשה. אפי"ה בשעת חתימת העדים שהי' להם לתת לב שלא לחתום על דבר שיכול להזדייף אפי' שהוא בדרך רחוק קנסו להו לעדים רבנן שיהא חתימתן כמאן דליתא ולא ליתכשר האי גיטא ע"י עדותן. אבל ע"י ע"מ כשר. אבל הראב"ד לשי' שם דחייש לזיופא גם בגטין מש"ה חייש נמי הכא ופוסל בע"מ וזה נכון בישוב דעת הרמב"ם:

ואין להקשות לדעת הרמב"ם איך יתכן לומר דלא חיישי' לזיופא והלא פסלנו כל כתב שיכול להזדיי' כגון נייר מחוק ודכוותיה ע"י ע"ח וטעמא משום דחיישי' שמא תזייף והא מתני' היא ותקשי האי מתני' אמתני' דריש גטין דואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו דמשמע דוקא אם ערער הבעל אבל בלא ערער הבעל לא חיישי' לזיופא. התשוב' לזה דודאי כל מזייף מילתא דלא שכיחא היא וצריך טורח מרובה לכוין הכתב אל כתב השטר עד שלא יהא ניכר הזיוף ומשו"ה לא חיישי' לזיוף רק בכתב שיכול להזדייף חששו לזיוף מפני שבקל יכול למחוק ולכתוב ואף שלא יוכל לכוין הכתב אל הכתב הראשון אין תפיסה בזה לכל הרואי' כי יאמר שכך נכתב מתחי' ולפי שכל כתב שבו הוא מחוק מחמת הנייר שהוא רע והכתיבה נמחקת בו והו"ל כנותן אצבע בין שיניו למחוק ומשו"ה בזה חששו ע' רש"י והרע"ב ותוי"ט משנה ד' פ' ב'. אבל בהרחיק ב' שיטין שהנייר הוא טוב ככל ניירות דעלמא קשה מאד לזייף למלאות הב' שיטין בכתב הדומה לכתב העליון ובזה אין אנו חוששין לזיוף כי היכי דאין חוששין בכל גט בא"י. ונחזור אל הראשונות דהנה נתבאר דעת הרמב"ם דבהרחיק ב' שיטין כשר ע"י ע"מ ובשיטתו קיימי הרמב"ן והרשב"א והר"ן אלמא לא חיישי' לזיופא. גם הסמ"ג עשין ן' בתוך ס' הגט הביא דברי הרמב"ם הנ"ל וכ' וראיה לדבריו מסוגי' דיכול להזדיי' דמכשרי' בע"מ ע"ש ונפלאתי על רבינו הב"י שלא זכרו דקאי גם הוא בשי' הרמב"ם גם בהגה"א פ"ב דגטין סי' כ"ד הביא דברי הרמב"ם הנז' להלכה. ואם יקחך לבך לומר דאם כנים דברינו אלו יהיה הרשב"א ז"ל סותר דידיה אדידיה דאילו לדעת מרן ומור"ם ז"ל הרשב"א קאי בשי' הרמב"ם בדין הרחיק ב' שיטין ולפי דברינו דהרמב"ם לשיטתיה אזיל דס"ל דבגטין לא חיישי' למזוייף והאשה המביאה את גיטה בידה ואמרה נתגרשתי בו תנשא גם בלי קיום החתימות א"כ מוכרחין אנו לומר שגם הרשב"א יודה בזה ואיפכא שמעי' ליה להרשב"א בחי' ס"פ כל הגט הב"ד מרן ז"ל בכ"מ פ"ז הכ"ג גם בב"י בסי' קמ"ב כתב דהרשב"א חולק על הרמב"ם ע"ש ונמצא הרשב"א סותר את עצמו. אין זה תימה דיש לישב דגבי אשה הבאה וגיטה בידה ס"ל דחיישי' לזיופא וכדעת הראב"ד אך בהרחיק ב' שיטין שהחשש הוא יותר רחוק שמא תמלא הב' שי' ע"י זיוף וגם יטעו ב"ד ויבואו להכשיר ע"י חתימה ועל כן נפסול גם בע"מ זו חששא רחוקה ונמצא הוא כמו מכריע בין הרמב"ם להראב"ד מודה להרמב"ם בחדא ולהראב"ד בחדא דודאי הדרגות יש ביניהם. ובחפשי באמתחות רבני האחרונים מצאתי בסמ"ק שנדפס בשנת עשי"ר עם הגהות חדשות להגאון המפור' מוה"ר יהושע צייטלעש ז"ל בד' כ"ח תשובה ארוכה על גט בא ממקום רחוק ולא היה מציאות לקיים עידי ההרשאה ושם בד' ל"ד אייתי דברי הרמב"ם דהאשה שהביאה את גיטה הנז' וכ' דקאי בדעת התוס' והרשב"א והר"ן דלא חיישי' למזוייף בגטין משום דבעגונא הקילו ובריש ד' ל"ה ע"א כ' שזהו דעת הרא"ש בתשו' ושלא כדעת הראב"ד ודקדק כן מתוך דברי מהריב"ל ע"ש עלץ לבי שכיונתי לדעת גדולים:

הוצרכתי להאריך קצת בזה מפני שראיתי להרב אמרות טהורות ז"ל בסי' ק"ל שתמה על רבינו הב"י ועל הגאון רמ"א ז"ל במ"ש דהרמב"ן והרשב"א והר"ן מסכימים לדעת הרמב"ם וחלק עליהם וכתב דדעת הרמב"ם הוא דעת יחיד ומ"ש הרמב"ן שפתים ישק וכו' הוא דוקא אהנך שפיסולן ניכר כגון ה' שכתבו טופס וכו' אבל בהרחיק ב' שיטין מודו לס' הראב"ד משום דאיכא למיחש לזיופא עש"ב ואחהמ"ר מכבוד תורתו לא דק ובחינם דחה דברי ב' המאורות הגדולים מרן ומור"ם ז"ל אשר בית ישראל נכון עליהם וכבר כתבתי לעיל דדבריהם נכונים ומוסדים על אדני האמת. גם מ"ש הרב הנ"ל שם בריש דבריו דפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד בהרחיק ב' שיטין תליא בפלוגתא דהתוס' והרשב"א בגטין ד' ד' גבי חתמו עדים שלא לשמה דאמרו בגמרא מודה ר"א במזוייף מתוכו והיק' התוס' דל מהכא עדים הא איכא ע"מ והתוס' תי' דגזרו חתי' אטו כתי' הגט והרשב"א תי' דגזרי' היכא דאי' ע"מ אטו היכא דליכא ע"מ ואתו למיסמך אע"ח ע"ש וכ' דבזה תלוי פלוגתא דהרמב"ם והראב"ד ע"ש והם דברים תמוהי' ולא ידעתי איך נתלה זב"ז דאפשר התוס' יסברו כסברת הראב"ד היכא דאיכא למיחש לזיופא. א"נ אפשר דהתוס' אינם חולקים עם הרשב"א אלא דניחא להו למינקט דטעם הגזירה הוא דלא ליתו לאיחלופי בגט עצמו בין חתי' לכתי'. ואפשר נמי הרשב"א יודה לס' הרמב"ם דלא חיישי' לזיופא ובזה לא דיבר הרשב"א אלא דגזרו אטו היכא דליכא ע"מ ויסמכו אע"ח אלו שחתמו בפיסו' שלא לשמה וזה פשוט ועל יתר דברי הרב שם יש להשיב עליהם כאשר יראה המעיין. ומה שהיק' שם על דברי מרן בב"י ז"ל שכ' דע' הרחקת ב' שיטין הוא משום דפיסו' ניכר ממ"ש הרמב"ם פ"ג דאם היה בו ע"א פסול וכאשר פקפק כר' לח"מ ע"כ אין כאן תימה דמרן ז"ל סובר דמ"ש הרמב"ם שם ואין נ"ל לא קאי אע"א אלא אשארח אבל בעד א' דפי' ניכר כשר ע"י מסי' וכן כ' הרב לח"מ שם וכ"כ הרב מחנה אפרים ז"ל ריש ה' גירו' והב"ד בנו הר' קמ"ר ד' ק"ד ע"ב וכן מתבאר בהדיא בדברי רבינו הב"י סו' סי' ק"ל שכ' ז"ל גט שכתבו הסופר וחתום עליו ע"א וכו' אם נתנו לה בע"מ דעת הרי"ף דכשר והרמב"ם פ"א מה' גירו' כ' שאם נתן לה גט בינו לבינה ואפי' בע"א אינו גט כלל משמע שאם נתנו לה בפני ב' הגט כשר כדברי הרי"ף והכי דייקי גם דבריו בש"ע ס' י"ז וס' ך' למעיין בהם. ומה שתמה עוד על הלח"מ דאשתמיט מיניה דברי התוס' בד' כ"ב דבגטין הכתובים בדבר שאינו יכול להזדייף תינשא ע"י חתי' וכו' אני תמיה על תמיהתו וכי זה אשתמיט מהר' לח"מ ומי יטעה בזה ומפורש הדבר בדברי הראב"ד אבל קושיתו על הרב לח"מ דלמה לא יחוש הרמב"ם לחששת הראב"ד שמא יזייף ויסמכו ב"ד על בלא דברי התוס' הנז' יכול להקשו' כמ"ש אלי הדל לעיל וכבר הרב לח"מ בעצמו הרגיש בזה וכ' דמסתברא כהראב"ד ומהט' הנ"ל. ועוד אני תמיה על הר' אמ"ט דקושיא זו תקשי ליה לדידיה להט' שכ' בתחי' דבריו דתלי פלוגתא דהרמב"ם והראב"ד בפלוגתא דהתוס' והרשב"א גבי חתמו עדים שלא לשמה ומ"ש הרב לעיל והטעם נ"ל וכו' עד הבו דלא להוסיף עלה אין זה מספיק לקו' הנ"ל כמובן. סו"ד כל דברי אמ"ט הם תמוהים ודברי מרן הב"י והגאון רמ"א ז"ל מיושבים ככל אשר כתבתי לעיל:

ונחזור אל הראשונות הנה הוכחנו דדעת הרמב"ם ל, והרשב"א והרמב"ן והר"ן וסמ"ג והג"א דבהרחיק ב' שיטין דפיסו' ניכר לפנינו כשר ע"י ע"מ ולא חיישינן לזיופא שמא יזייף ויטעו ב"ד אח"ך להכשירו ע"י ע"ח וזה מבואר ודאי דלא כהמרדכי שכתב דט' דמכשרינן בדבר שיכול להזדייף הוא שפיסו' ניכר ודייק מינה הרב נאות אי שאין פיסו' ניכר אח"כ לב"ד חיישי' שמא יזייף אח"ך ויטעו ב"ד להכשירו ע"י חתי' דודאי כל הראשונים הנ"ל חולקים בזה וסברי דלזיופא לא חיישי' ונמצא דעת המרדכי הוא כדעת הראב"ד דוקא שהוא דעת יחיד ומעתה מה מקום לתמוה על הפר"ח והרב ב"ש שכתבו דבדיו לחה דט' הוא משום כתב דיכול להזדייף הכשר בעידי מסי' שדבריהם הם היפך המרדכי דהיכא דאיכא למיחש לזיופ' פסול אף בע"מ ולפי האמור לעיל דעת המרדכי הוא כדע' הראב"ד ורבים הם הסוברים בהיפך הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והר"ן וסמ"ג והג"א ומרן ומור"ם ופשי' דכוותיי' נקיטינן להכשיר בהרחיק ב' שיטין וה"ה בדיו לחה ומשום דלזיופא לא חיישי'. ושוב מצאתי הדבר מבואר להדיא במרדכי סו' פ"ב דגטין שכ' ז"ל אין לתמוה איך מכשיר ר"א בדבר שיכול להזדייף והא מודה ר"א במזוייף מתוכו שהוא פסול דהא מודה ר"א היכא דלא אתו למסמך עלייהו כגון בשמות מובהקים דכשר ה"ן הכא ולפי"ז הרחיק ב' שיטין מן הכתב פסול לר"א בע"מ דהא מזוייף מתוכו ודלא כפירוש המיימוני דמכשיר בהרחיק ב' שיטין מן הכתב לר"א כמו בדבר שיכול להזדייף עכ"ד הרי בהדי' דהמרדכי חולק על הרמב"ם ז"ל וקאי בשי' הראב"ד ז"ל כאשר כתבתי וחזיתיה לרבינו הכ"י ז"ל שם בסי' ק"ל אחר שהביא פלוג' דהרמב"ם והראב"ד הנ"ל בהרחיק ב' שיטין אייתי דברי המרדכי הנ"ל וכ' ז"ל וצריך לדקדק בדבריו דגם בהרחיק ב' שי' לא אתו למסמך עלייהו דהא תניא הרחיק את העדי' מן הכתב ב' שיטין פסול ושמא דטעמו משום שאינו נרגש כל כך אם מרוחקין ב' שיטין או פחות מב' שיטין או שמא טעמו כמו שכתבתי להראב"ד דשמא תמלא הב' שי' בתנאי שתכתוב בהם וכשיראו שאינם מרוחקים אתו למסמך עלייהו עכ"ד הנה מדברי רבינו הב"י ז"ל למדנו ב' דברי' למדנו לפום תי' בתרא דהמרדכי קאי בשי' הראב"ד ולא כהרמב"ם ודעימיה דרבים נינהו וכנז"ל ולמדנו עוד מדבריו בתי' הראשון דיש לפרש בדברי המרדכי פי' אחר שיסכים לדברי הרמב"ם וביאור דברי המרדכי לפי התי' הנ"ל הוא כך דלעולם מודה המרדכי לדעת הרמב"ם דלזיופ' לא חיישי' בכל כתב שהוא על נייר חלק ויפה כי ק' הדבר לזייף עד שלא יבחינו בו העולם רק בנייר מחוק וכיוצא שהזיוף בו אינו ניכר חיישי' ופסלינן ע"י ע"ח שמא יזייף ואינו ניכר כמש"ל ומקשה המרדכי דהיכי מכשירינן ע"י ע"מ הא אמרי' מודה ר"א במזוייף מתוכו והכא כיון שקרוב הדבר לזייף הו"ל למיפסל הגט פי' גמור ולא ליתכשר אפי' ע"י ע"מ ותי' דכיון שהפי' ניכר שנכתב על נייר מחוק לא ימצא שום ב"ד שיכשירוהו ע"י ע"ח ולא אתו למיסמך עליה ומשו"ה מכשרינן בע"מ ומכאן יצא לו הדין דבהרחיק ב' שי' דאיכא למיחש שמא יטעו הב"ד ויסברו שאינו מרוחק שיעור ב' שיטין ויכשרוהו ע"י ע"ח ואית לן למיפסלי' אפי' ע"י מסי' ושלא כדברי הרמב"ם אבל לא כטעמיה דהראב"ד דשמא יזייף ויכתוב באלו הב' שי' כי לזיופא לא חיישי' כדבר האמור זה ודאי ביאור דברי המרדכי לפום תי' קמא דמרן ז"ל ונמצא מעתה גם המרדכי לא קאי בשי' הראב"ד לפום תי' קמא ונשאר הראב"ד יחיד בדבר זה ונלע"ד להכריח כפום תי' קמא דמרן ז"ל דהמרדכי לא קאי בשי' הראב"ד שהרי בהך פלוגתא תניינא דהרמב"ם והראב"ד שהבאתי לעיל דהרמב"ם מתיר שהאשה המביאה את גיטה שתנתן לה ותנשא בלי קיום ומשום דלזיופא לא חיישי' כ' בהגהות מרדכי סי' תס"ו דתנשא בלא קיום וכדעת הרמב"ם והב"ד רבינו הב"י בסי' קמ"ב וכ' שהמרדכי קאי בשי' הרמב"ם ע"ש והשתא אם נאמר כתי' בתרא דמרן ז"ל בדע' המרדכי ודקאי בשי' הראב"ד דחיישי' לזיופא יהיו דברי המרדכי סותרין לדבריו שבהגהו' אך אם נפרש כתי' קמא סלקי דברי המרדכי שפיר כאן ושם דבשי' הרמב"ם קאי ולזיופא לא חיישי'. גם יש להכריח כן מתוך דברי הג"א הנז' דשם בהגהה ראשונה הביא דברי הרמב"ם להלכה דהאשה המביאה את גיטה תנשא בלי קיום החתי' ומשום דלזיופא לא חיישי' ואילו שם בהגהה ב' הביא דברי המרדכי הנ"ל כצורתן ואי כתי' בתרא דמרן דהמרדכי קאי בשי' הראב"ד נמצאו ב' הג"א אלו סותרות אלא ודאי כתי' קמא דמרן. דהמרדכי לא קאי כשי' הראב"ד ודו"ק:

ועלה מן האר"ש דדברי הפר"ח והב"ש שרירין וקיימים דודאי הכי אית לן למינקט כדעת הרמב"ם ודעמי' דרבים הם דלזיופא לא חיישי' ולהכשיר בדיו לחה על ידי ע"מ דומיא דהרחיק ב' שיטין ושלא כדברי הראב"ד והמרדכי דמעטים הם כ"ש דבדעת המרדכי אין הדבר מוסכ' שדעתו כהראב"ד ואפשר יסכים לדעת הרמב"ם ונשאר הראב"ד יחיד בסברא זו. ומתוך כל מה שכתבתי תשובה מוצאת למ"ש הר' נאות דשא בתחילת דבריו דרצה ללמוד מתוך דברי התוס' דגטין ד' ד' ד"ה מודה דכל היכא דאיכא למיחש שמא יסמכו ב"ד על ע"ח הו"ל דין שקר אעפ"י שגוף הדבר אמת כי ההיא דחתמו בו קרובים או פסולים וכו' וכ' דאעפ"י שמדברי רש"י בד' יו"ד אין נר' כן כבר הרב פ"י ישב דברי רש"י שיסכימו עם התוס' עכ"ד הנה מכל האמור נדחו דברים אלו וכבר הגאון בעל בית מאיר ביאר דברים אלו דדוקא היכא שהעדים הם קרובים או פסולי' דעשו איסו' בעדותן אז מקרי מזוייף מתוכו וכן אי חתמו עדים שלא לשמה לתי' התוס' הנ"ל דתקנתא דרבנן הוא גזרו חתי' הגט אטו כתי' הגט כשחתמו שלא לשמה הוי כעשו פיסול בגופו של גט והוי מזוייף מתוכו ופסול אף בע"מ אבל בדבר המזדייף וכן בכל דבר שימשך ממנו שיזייף כגון הרחיק ב' שיטין או דיו לחה שהענין מצד עצמו אין בו שום פיסול רק שנעשה שלא כתיקון חכמים אז הו"ל העדות כמאן דליתיה ומתכשר ע"י ע"מ וזה מבואר בהך דינא דהרחיק ב' שיטין ותו אין לחלק בין פיסו' ניכר לאין פיסו' ניכר כי אין זה אלא לדעת הראב"ד ויחיד הוא בדבר זה נגד כל אינך רבוואתא הנז"ל. ואין ס' דאית לן למינקט לכתחילה כותיה דהרמב"ם ודעימיה דאיסו' דרבנן הוא כמ"ש בגטין ד' ט' ע"ב ובדברי רש"י ד"ה ור"א היא שכ' דאפי' במזוייף מתוכו דמודה ר"א אינו אלא מדרב' דילמא אתו למיסמך אעידי חתי' כ"ש בנ"ד דכבר הוכחנו דלאו מזוייף מתוכו הוא פשי' דסמכינן אכולהו אינך רבוואתא למשרייה אפי' לכתחי' בע"מ ושלא כדברי הראב"ד וכ"ש וק"ו בדיעבד איני רואה מקום לדברי הרב נא"ה הנז"ל:

ומ"ש בסו"ד והמעיין בס' ג"פ סו' סי' קכ"ד יר' שכיוון לדברינו ואולי זה ג"כ כונת הב"ש וכו' עמו הס"ר אין צ"ל בכונת הב"ש ז"ל דאינו כן דמבוארים דבריו דמכשיר בע"מ אלא גם בדברי הר' ג"פ לא כיוון יפה וז"ל הר' ג"פ פן יהא קרוי כתב שיכול להזדייף וחיישי' דילמא קודם שתתיבש תמחוק ביה האשה שום תנאי שכתוב בו ולא יהא ניכר המחק כיון שהכתב הוא לח עדיין ויכשירוהו כשתוציא גיטה לפנינו ע"י ע"ח וגט הכתוב ע"י דבר שיכול להזדייף אין האשה ניתרת אם לא שתביא ע"מ לפנינו כמ"ש ס"ק ה' וס"ק ו' פכ"ד. הנה בהדיא מדמי ליה הר' לדין דבר שיכול להזדייף שאינו ניתר אלא ע"י ע"מ אלמא דמשמע ליה דכאן נמי ניתר ע"י ע"מ ולא מפסיל אלא בע"ח וכדברי הפר"ח והב"ש. ולפי מה שהבין הרב נא"ד העיקר חסר מן הספר וזה פשוט:

ואם מעט ואוסיפה לך ט' כעיקר דיש להתיר בנ"ד בשופי ואפי' הראב"ד דחייש לזיופא התם הכא בנ"ד מודה מתרי טעמי. חדא דע"כ לא פסלינן בדבר שיכול להזדייף ודכוותא בדיו לחה דט' הוא שמא יזייף אלא כשהדיו לחה ביותר עד שיעור שיכול להסיר משם הדיו ולא ישאר במקומו שום מחק ושום רושם ויכול לכתוב במקומו ולא יהא ניכר משא"כ בנ"ד שרוב השמות של העדים כבר היו האותיות יבשות אלא שבאיזה אותיות מהם היה עדיין בהם קצת לחלוחית הדיו אשר באופן זה א"א בשום פנים להסיר הדיו משם ושלא ישאר שם מחק ומוכר הוא לגרור מהנייר אותו המחק ואז יהיה ניכר הזיוף בודאי ונמצא נ"ד אין נקרא יכול להזדייף כלל ודבר זה מלבד שהוא סברא נכונה וישרה גם יש להתלמד כן מתוך דברי המאירי ז"ל בחי' לשבת על ד' ק"ך בד"ה מי שהיה שם כתוב על בשרו כ' ז"ל וגדולי המחברים כתבו פי' של דבר מפני שאסור לעמוד בפני ה' ערום ואף סוגי' מוכחת כדבריהם ושנדחית הסוגיא הראשונה שאם מפני מחי' ה' מה ענין לגמי והרי אם מהודק חוצץ ואם אינו מהודק אינו מועיל ומ"מ דרך סוגיא נאמר וכל שאינו מהודק אינו חוצץ ומועיל מצד שאין המים נכנסים לשם בשטף אלא מצד שאנו צריכים לפרשה בלחה אבל (צ"ל שכל) כל כניסת מים מוחקת מ"מ הואיל ואינו נמחק לאלתר דיו מתחיל להתיבש מעט ואפשר שלא תמחק ומ"מ הואיל ויש בה לחות אינו חוצץ וכו' עכ"ד. אף שבדברי הרב אלו יש הרבה תמיהות וכבר עמד עליהם הרב חיד"א ז"ל בכסא רחמים פ"ה ממס' סופרים ע"ש ועיין מ"ש בעניותין לעיל חא"ח סי' א'. מ"מ מתוך דברי הרב הנ"ל יש סעד לדברינו הנ"ל וגם שנר' שיש טעות הניכר בדבריו הנז' מ"מ תוכן כונתו נ"ל שהוא זה שאחר שכתב דבסוגיא מסקי' דפלוגתייהו באסו' לעמוד בפני ה' ערום ולא משום מוחק את ה' משום דק' מיניה וביה האי גמי ה"ד אי דמיהדק הוי חציצה אי דלא מיהדק עיילי ביה מיא ומוחק את ה' חזר הר' ואמר ומ"מ רך סוגיא נאמר ר"ל דרך שקו"ט נאמר בש"ס הכי לפי שיש לדחות האי פירכא ואיכא לאוקומא דלא מהדק ול"ק הא עיילי ביה מיא דעכ"פ מועיל מצד שאין המים נכנסין בשטף ואינו נמחק ואע"ג דלמאי דמוקי לה הש"ס בדיו לחה כדי דלא להוי הדיו חציצה כל כניסת מים מוחק הוא אפי בלא שטף מ"מ מצינן לאוקומא בדיו שנתיבש קצת דלענין חציצה אינו חוצץ הואיל ויש בו קצת לחות והגמי אף דלא מיהדק מועיל הוא כדי שלא יבואו עליו מים בשטף ולא הוי מוחק את ה' זה נ"ל ביאור דברי הר' ז"ל אלו. נקוט מיהא שכ' הרב דאם התחיל להתיבש מעט אף אם יבא עליו מים בלא שטף אינו נמחק וזה סיעתא לדברינו שכשהתחיל להתיבש האותיות אלא שנשאר קצת לחלוחי' על פני מקצת האותיות יבשו האותיות מקרי ותו אי אפשר לזייף אם לא ע"י מחק וגרר ולא מקרי כתב שיכול להזדייף ובהא אפי' הראב"ד מודה דכשר ע"י ע"מ:

ועוד מט' אחרינא י"ל דגם הראב"ד יודה בנ"ד דלפום מנהגינו עתה וכמעט הוא מנהג רוב העולם, שכ אשה המתגרשת בב"ד אין מוסרין הגט בידה לראיה אלא קורעין אותו שתי וערב ונשאר קרוע בב"ד ואם רוצה ראיה בידה שנתגרשה כותבין ונותנים מעשה ב"ד בידה וכמ"ש רמ"א בסדר הגט סעיף פ"ו בלי ס' דגם הראב"ד מודה בזה דכל ט' דהראב"ד אינו אלא שמא תזייף ותכתוב איזה תנאי או תגרע וכאן שאין הגט נמסר בידה תו ליכא למיחש למידי וודאי מתגרשת ע"י ע"מ. ודכוותא כ' הת"ה סי' רל"ב לענין חתי' עדים בגט דבזמן הזה לא היה צריך כיון שאין הגט נמסר בידה ע"ש והט"ז ז"ל בסי' קכ"ה ס"ק י"ז וז"ל וכן ראיתי לאחי הגאון מהר"ד יצחק בתשו' סמך ע"ז בגט מומר שהיה שם חשש עיגון והתיר למחוק ולכתוב על המחק כיון שיש עידי מסירה ונראה שיש לנו שפיר לסמוך על ע"מ שהרי אנו מנהגינו ליקח הגט אחר נתי' ולקרוע אותו ולא יבא הדבר לסמוך על ע"ח וסברא זו ראיתי בתה"ד על מידי אחרינא עכ"ד וכן כתב הרב גט מקושר למהרמ"ב ז"ל בסי' כ"ה אות מ"ט ונסתייע מדברי הת"ה הנז' אעפ"י שבסוף דבריו כ' וצ"ע הוא ז"ל אשתמיט מניה דברי הט"ז הנז' ואילו היה רואה דהר' ט"ז והר' אחיו ז"ל מסכימים בזה לא היה כותב וצ"ע ועיין ב"ש ריש סי' ק"ל. ומצינו דכוותא ממש דאע"ג דאפסי' הלכתא בגמרא דלא מכשרינן כתב שיכול להזדייף אלא בגטין ולא בשטרות וכן פ' כל הפוס' אפי"ה כ' הר"ן פ"ב דגטין הב"ד רמ"א בד"מ ובש"ע ח"מ סי' מ"ב ס"א דבשטרי אקנייתא גם בשטרות מהני ע"י ע"מ ע' הט' בסמ"ע שכותב שדי קנויה לך ובזה קונה ואחר שקנהו כותב שטר אחר לראיה ועיין בש"ך ס"ק ב' שהביא דברי התוס' פ' חזקת ד' נ"א ע"א וכתובות ד' כ"א ע"א וקידושין ד' ט' ע"א שכתבו כדברי הר"ן והרבה מן הראשונים זולתם ע"ש ודוק בדברי התוס' שם שכתבו ואע"ג דאמרי' התם לא הכשיר ר"א אלא בגטין אבל בשאר שטרות לא ה"פ אלא בגטין ודכוותייהו דהיינו שטרות שאין עומדין לראיה כגון אותו שאינו עשוי אלא לקנות בו אשה ושדה כעין גטין שעשויין לפי שעה לגרש בו אעפ"י שיכול השטר של קנין להועיל לראיה גם הגט יכול להועיל כדאמר בהכותב עכ"ל. הנך רואה בעיניך דאפי' בשטרי ממון אם אינה עשויים לראיה אלא לקנות בהם לאלתר מהני כתב שיכול להזדייף ע"י ע"מ ק"ו בגט ואינו עשוי לראיה אלא לגרש לאלתר דלכ"ע מהני ואף הראב"ד יודה בזה בלי ס' ושלא כהרב נאות דשא ז"ל אחרי בקשת המחי"ר מכת"ר

כתב עוד הרב נא"ד שם וז"ל ונבאר כל מה שיש לדקדק בט' השני הוא ט' המרדכי ומהר"י מינץ מט' שאינו של קיימא וכו' שנית ראיתי שהפר"ח מדקדק שם בס"ס קכ"ד על טעם השני של המרדכי וליתא דזה מקרי דבר של קיימא אלא שיכול לזייף ולהעביר הדיו והרי עלה של זית יכול בנקל להעביר הדיו מעליו ואעפ"כ מקרי דבר ש"ק וה"ן דכוותא עכ"ל. ואני תמה וכו' בודאי ל"ד כלל לעלה של זית דאפי' אם אמת הדבר שיכולין להעביר הדיו מהעלה מחמת שהעלה הוא דבר חלוק לית לן בה דאטו מן קלף מי לא יכולין להעביר כתב הנכתב עליו ע"י גרירה ומ"מ הוי דבר ש"ק לפי שאינו עובר בנקל כי אם ע"י גריר' ה"ן בעלה אף שיכולים לגוררו בטירחא יותר מועט' מ"מ גרירה מיהא בעי והוי שפיר דבר של קיימא או אפילו יעבור מעצמו לא מצד עצמו עובר אלא מצד גריעות של העלה וכו' משא"כ דיו לח שא"צ שום גרירה ובמחי' בעלמ' הוא עובר וכו' עכ"ד. לזאת אשיב אף אם היה תשובתו על הפר"ח צודקת לא מפי הר' פר"ח ז"ל אנו חיים שרצה לחלוק על המרדכי מכח קושיא כי הדבר ידוע שאין לדחות דברי שום פוסק מהראשונים ז"ל מכח ק"ו כי לאותה קושיא אולי יש תי' וקצרה השגתינו אך כבר הראשונים ז"ל חלקו על המרדכי כמ"ש לעיל כי ס' התרומה וסמ"ג כ' הט' משום שיכול להזדייף והמרדכי עצמו בס' הגט כ' כדבריהם ומרן ז"ל קבע להלכה על השולחן הערוך לכל כדבריהם פן יהא קרוי כתב שיכול להזדייף ונמצאו דברי המרדכי דברי יחיד הם. ומכ"ש שגם בדברי המרדכי הנז"ל יש פנים לומר כמו שצידד החל"מ דמשום זהירות וזריזות ולכתחילה קאמר לא לפסול דיעבד לדונו ממש כדין כתב במי משקין שהגט בטל וקו' הפר"ח על המרדכי מסייע ליה לזה הצד של החל"מ לומר דהמרדכי לאו דינא קאמר אלא זריזות ולכתחילה. ועכ"פ גם מה שדחה דברי הפר"ח אינו אלא פטומי מילי בעלמא דודאי עלה של זית דבר שיכול להזדייף הוא כמ"ש הר"ן הביאו הרב ב"י ופי' יכול להזדייף היינו שכל הכתב שהוא על העלה יוכל להמחק ע"י שיעביר ידו מעט בחוזק או ישים עליו מעט רוק ויעביר ידו עליו וילך כל הכתב לגמרי ולא ישאר במקומו שום גרר ולא שום רושם ויוכל לכתוב במקומו כל מה שירצה ולא יהא ניכר שום זיוף ודכוותא בדיו לחה אם יעבירנו לא ישאר במקומו שום רושם ולא מחק ולא גרר ויוכל לכתוב במקומו מה שירצ' ולא יהא ניכר כלל לאפוקי הנכתב על קלף או נייר ויבש אי אפשר להעבירו משם ע"י שום תחבולה אלא ע"י גרר וניכר הוא לכל שנזדייף וא"כ שפיר קאמר הפר"ח ז"ל דכי היכי דבעלה של זית אף שאינו מתקיים שבקל יוכל להעבירו לא מפני זה קרוי שאינו של קיימא אלא קרוי כתב שיכול להזדייף ודכוותא ממש דיו לחה אף שבקל יוכל להעבירו לא מפני זה נקרא אינו של קיימא אלא יכול להזדיי' וז"פ. ומ"ש עוד בסו"ד וז"ל וכ"כ בג"פ שם לענין שכותבין גט על ידו של עבד אע"ג דחמימות בשרו מעביר הכתב לאח"ז וכדחזינן שאין כתב שעל בשר אדם מתקיים מ"מ הו"ל דבר ש"ק כיון דאין הריעותא מחמת גוף הדיו אלא מחמת דבר אחר וכו' אבל כתב דיו הגם שקופץ מחמת גסותו הו"ל כמי פירות שאינו מתקיים וכו' הרי בהדיא כדברינו וה"ן בכתב על העלה של זית אע"ג דהעלה גורם לכתב שיוכל להעבירו בנקל מ"מ כיון שאין הריעותא מצד עצמו אלא דבר אחר גורם לו הוי שפיר דש"ק משא"כ דיו לח שמחמת גריעות עצמו עובר מהנייר לא הוי דש"ק וז"ב ונדחו דברי הפר"ח עכ"ד. גם דברים אלו הם תפלים מבלי מלח דמי הגיד לו שהדיו הלח יש בו גריעות מצד עצמו והלא זה הדיו בעצמו כשיתיבש הוא קיים לעד ומאין בא לו הריעותא מצד עצמו רק הריעותא הוא מחמת שלא נתיבש עדיין ולא נכנס בגוף הנייר ומט' זה יכול למוחקו ולא יהי' ניכר ובלתי שום גרר יכול לכתוב במקומו והיינו הך דעלה. של זית דמחמת חלקות או לחות העלה יכול למחוק ולא ישאר שום רושם ובלתי שום גרר יוכל לכתוב במקומו סו"ד איני מוצא שום ט' בכל דבריו אלה לדחות דברי הפר"ח. ובל"ה כבר כתבתי דהראשונים חולקים על המרדכי ולא מקו' הפר"ח אנו חיים:

עוד האריך הר' נא"ד מדבור המתחיל שלישית ואילך עד סוף הדבור להחזיק דברי הר' ב"ש שכ' לט' המרדכי שאינו דש"ק דאזלינן בתר השתא בשעת הנתינה והרי הוא לח ואינו של קיימא ולא אזלינן בתר הסוף שהוא יבש ואעפ"י שיש לנו לישא וליתן בכל פלפולו לא נאריך מפני דלא נ"מ מידי לענין שאלתינו רק נביא סו"ד לענין דינא ועליהם נשיב וז"ל בסו' הדבור הנ"ל ומ"מ אף שהארכנו לחזק ראיות הב"ש וא"כ משמע מזה שיהיה בטל מדאוריי' במגרש קודם שנתיבש מ"מ הדבר פשוט דאין לסמוך ע"ז לומר דלא תפסי קי' אחר כיון דלא מצינו ס' זו דדיו לחה הוי דבר שאש"ק רק במרדכי והר"י מינץ בס"ה סי' קי"ח ושאר הפוס' לא כ' כן רק ט' שיכול להזדייף ואותו ט' אין פוסל רק מדרבנן משום מזוייף מתוכו וכמ"ש לכן ודאי דחיישינן לחומרא וכו' דלדידהו תפסי קי' שני אבל עכ"פ מחמת ט' המרדכי והר"י מינץ הוי ספק בטל מן התו' באופן כשמגרש בגט בעודו לח אית ביה ודאי פי' דרבנן וס' פי' דאוריית' וז"ש בש"ע סו' סי' קכ"ד לא יתנו לה עד שיתיבש הכתי' אינו לזהירות בעלמא אלא כמ"ש. ונ"ל ראיה לזה ממ"ש הב"י בסי' ק"ל בשם הקונדריסין והביאו שם בש"ע בסוף הסי' יש מי שאומר שצריך שייבש הגט קודם שיחתמו העדים ולכאורה ק' למה בסוף סי' קכ"ד כ' סתם שלא יתן לה עד שתתיבש ולא כ' בלשון יש מי שאומר ובההיא דסי' ק"ל כ' יש מי שאומר. ותו למה בסס"י קכ"ד כתב לא יתננו לה עד שתתיבש משמע דלא קפדי' רק אשעת נתינה ובסוף סי' ק"ל קפיד גם אשעת חתימה וכבר עמד הג"פ בזה בסי' קכ"ד וכו' ואוסיף ביאור דבאמת אלו ג' דינים הם דאם הוא לח בעת הנתינה אית ביה קפיד' אפי' בדיעבד וכ"ע מודו ביה לכן לא כ' לשון יש מי שאומר אבל שיהיה יבש בשעת חתימה ס' יחידאה היא ולא קפדינן בדיעבד ואינו רק זהירות ולכתחילה. ונ"ל ס' הקונדריס בזה הוא מט' המבו' בסי' קכ"ה ס"ו דאם צריך לתקן איזה אותיות בגט לא יתקן רק קודם חתימת העדים אבל אח"ך לא מהני כיון שחתמו בפי' וכו' ודומה כאילו חתמו אנייר חלק ואח"ך כתבו למעלה כמ"ש התוס' גטין ד' ד'. ד"ה מודה ע"ש והא דמיא ליה כיון דבשעת חתימתן היה הגט פסול ואפי' מוסרו בע"מ הו"ל מזוייף מתוכו וכו' וממילא ס"ל לקונדריסי' דכיון שקודם שנתיבשו האותיות הגט פסול אם מט' מזוייף מתוכו אם מט' שאינו של קיימא לכן לא יחתמו בו עדים בעודו לח דהא הם חותמים על גט פסול ולא מהני תו מה שמתיבש כיון שנחתם בפי'. ושאר הפו' שלא הקפידו אשעת חתימה ס"ל דל"ד לההיא דסי' קכ"ה דהתם יש פי' בגט המחוסר מעשה שצריכים לתקנו משו"ה כשחותמין העדים הו"ל נחתם בפיסו' אבל זה אעפ"י שהוא עדיין פסול כיון שיתיבש מעצמו ואינו מחוסר מעשה לא הוי נחתם בפי' ורשאים העדים לחתום וכו' או י"ל ט' החילוק דבההיא דסי' קכ"ה יש בגט פי' גמור בגוף האותיו' להכי כי חתימי סהדי עליה הוי כחותמין על נייר חלק משא"כ זה שאעפ"י שהוא פסול עתה ליתנו לאשה מ"מ הרי הוא בצורת כל גט דעלמא דהא כל הגטין הם לחים בתחי' משו"ה כשחותמין העדים הרי הם חותמים על גט כשר רק אריה הוא דרביע עליה שאסרוהו ליתנו לח עבור שיכול להזדייף או שאינו דש"ק וכו' ול"ד כלל לחותמין על נייר חלק לכן ס"ל להפוס' דאין להקפיד בזה רק לכתחי' חיישי' לדעת הקונדריסים ואפשר דאפי' נחתם כל שלא ניתן יכתוב אחר אבל בניתן או בעיגון כשר כן נ"ל בזה וממילא מוכח כמ"ש דכל שהנתינה הוי בעודו לח פסול אף בדיעבד והיינו כאשר ביארתי לעיל דאית ביה ודאי פסול דרבנן וספק פי' דאורייתא וכאמור עכ"ד:

ואנא דאמרי לשר"י לן מר כי מה שכתב שיש כאן ס' פיסול דאורייתא להט' דאינו של קיימא והיינו לשי' המרדכי ומהר"י מינץ ודאי לכתחי' נכון הדבר לחוש לס' המרדכי הנז' אכן לפסול בדיעבד כמו שכתב איני רואה מקום אחר דרוב הראשונים חולקים וסוברים דטעם הפיסול הוא משום דיכול להזדייף וכמ"ש הוא עצמו וא"כ למה בדיעבד ובמקום עיגון לא נסמוך ארוב הפוסקים יעויין בדברי מרן הב"י בסי' קמ"ז מ"ש על דברי תשובת רא"ם שהפריז על מדותיו דמאחר שרבו הפוס' המתירים כדאי הם לסמוך עליהם בדיעבד מיהא וכ"ש בשע' הדחק ואפי' הוא במידי דאורייתא ועיין להרב ג"פ ד' ק"ל מה שהאריך בזה ולהר' ג"מ למהרמ"ב ז"ל סי' כ"ה אות ס"ד והדברים פשוטים ומכ"ש דיש לצדד גם בדברי המרדכי דלכתחילה ולזהירות קאמר לא לפסול דיעבד וכדמצדד הרב חל"מ ז"ל ומסייע ליה לישנא דיש ליזהר. ומ"ש דיש כאן ודאי פיסול דרבנן גם בזה לא צדק דהוא אזיל בשיטתיה דלעיל דכיון דאיכא למיחש לשמא יזייף ואין הפיסו' ניכר מתוך הגט בזה לא מתכשר ע"י ע"מ דלא מכשרינן בכתב שיכול להזדייף אלא דוקא היכא שהפיסול ניכר לכל ולא יבואו לטעות להכשירו ע"י עידי חתימה וכמו שהאריך הר' בתחילת דבריו והם דברי המרדכי שהביא הרב ב"ש ז"ל והרב נא"ד ז"ל חשב שדברי המרדכי אלו הם דברים מוסכמים בלתי חולק וסמך עליהם סמיכה בכל כחו אמטו להכי כ' פה שיש פיסו' דרבנן לכ"ע. אבל אני בעניי כבר הוכחתיו לעיל שאין כן האמת שס' זו היא יחידאה ורוב הפוסקים חולקים עליה וס' המרדכי בעצמה יש בה ב' פירושים ולחד פירושא גם המרדכי ז"ל אינו מודה בזה לא נשאר בס' זו אלא הראב"ד ז"ל וגם הראתי פנים דהאידנא שאין הגט נמסר בידה גם הראב"ד יודה. באופן דאני במקומי אני עומד דבשעת דחק ועיגון יש להתיר בפשיטות גט שניתן ועדיין היה קצת לחות בחתימות העדים בקצת אותיות מהם ושלא כדברי הרב נא"ד הנז"ל אחרי בקשת המחי' מכת"ר כי כל ראיותיו אינם מכריחים. שבתי וראה דבנדון דידן אפי' הרב הנז' מסכים להיתיר בדיעבד מתרי ט'. חדא שנדונו היה שהדיו היה עב מאד מחמת רבוי צוקר שניתן בה עד שאפי' אם יניחוהו ד' וה' ימים לא יתיבש מאליו אם לא שיקרבוהו אצל האש קירוב גמור באופן שבשעת נתינה היה כל כתיבת הגט וגם חתימות העדים כולו לח מאוד מה שאינו כן בנ"ד שהגט היה כולו יבש וגם החתימות היו יבשות יותר מרובן רק שבמקצת האותיות היה לחלוחית ולא בכל גוף האות אלא במקצת האות שבזמן מועט כמעט רגע אחר הנתינה יתיבשו לגמרי עד שלא יש שהות לזייף שום דבר אפשר בזה מודה הרב דבדיעבד כשר. ועוד מט' אחרינא שהרי כ' הט"ז בסי' קל"ג ס"ק ד' עמ"ש מרן צריך שיהיו גם החתימות יבשות וז"ל כדי שלא יהא כתב שיוכל להזדייף כ"כ ב"י ולא שייך האי טעמא אלא לענין כתב הגט אבל לענין החתימה אין קפידא בזה שכבר נתבאר בסי' קכ"ט סט"ו בדברינו שמחק אינו פוסל בחתימות אלא שבלא"ה צריך שיקפל את הגט קודם שיתננו ואי הוה כתב של החתימה לחה יקלקל הגט עכ"ד ובסי' קכ"ה ס"ק י"ז ביאר הדברים יותר וכ' ז"ל ונ"ל במקום שיש איסו' לכתוב על המחק ה"ן לא יכתוב אצל המחק כי יש חשש שמא היה איזה דבר שם ונמחק וכו' ולענין חתימת העדים אם אירע טעות באיזה אות נר' דבזה אפי' לכתחילה יגרר האות כולו שיש בו טעות ויחזור ויכתוב על המחק דכאן אין שייך חשש זיוף שמא היה כתוב בו דבר אחר כמו ששייך בכתב הגט וכו' כנלע"ד עכ"ל והב"ד הרב ב"ש בסו' סי' קל"ג ובסי' קכ"ה ס"ק י"א והרב י"א סי' קל"ג הגב"י אות ח' ולא מצאתי חולק ע"ז ומעתה צ"ל בהכרח דכל מה שפסל הרב נא"ד הוא מט' שהגט היה לח ושייך ביה ט' דיכול להזדייף ולא מטעם חתימות העדים דא"כ הי"ל להביא דברי הט"ז הנ"ל ולחלוק עליו. סו"ד מכל הטעמים הנאמרים באמת לעיל האי גט דנ"ד שניתן בעוד חתימות העדים קצת לחות יש להכשירו בדיעבד והנלע"ד כתבתי. וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות כיר"א. כ"ד קטינא דארע' דישר'. אני אענ"ה ס"ט.

הלכות חליצה

תוכן העניינים

כפי אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה