אור ברסלב
כפי אהרן חלק א יורה דעה › סימן יד

כפי אהרן חלק א· רבי אהרן בן עזריאל

יורה דעה · סימן יד

סימן יג

הלכות צדקה

זו משנה ראשונה אשר למדתי בילדותי בחברת עמיתי בתורה הרב הכולל זר"ק כמוהר"ר רחמים שניאור בן ויניסטי ז"ל ומה שחידשנו ביחד נכת' בספר וכעת פנאי לא הי' לי לחזור על לימודי אמרתי ויהי מה יכתב בספ' ככתבו וכלשונו והבוח' יבחר.

כופין על הצדקה או לא עיקרא דהאי מלתא בבתרא ד"ח וכתובות דמ"ט דרבא אכפייה לר"נ בר אמי ואפיק מיניה ת' זוזי לצדקה וכפייה זו אי הוי בדברים או בשוטים עיין תוס' שם והנה הטור בסי' רס"ח כ' מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שנותן פחות ממה שאמדוהו ליתן ב"ד כופין אותו עד שיתן וכו' ומר"ן ז"ל כ' וז"ל ובפרק נערה שנתפתתה אמרינן דרבא אכפייה לר"ן ואפיק מיניה ת' זוזי לצדקה ומוקי לה התם בדאמיד וכ' התו' וא"ת איך כפה בשביל צדק' הא הוי מ"פ שמתן שכר' בצדה למען יברכך וכל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין ב"ד ש"מ מוזהרין עליה וי"ל דאכפייה בדברי' א"נ קצבו בצי העיר לתת כו"כ לחודש הלכך אכפיי' ועוד בצדקה איכא תרי לאוי לא תאמץ ולא תקפוץ עכ"ל והר"ן הסכים לתי' בתרא וכן דעת הרמב"ן שכי' וכו' וכ"פ סמ"ג וסמ"ק וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ז דמתנות עניים וז"ל מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שנותן מעט ממה שראוי לו ליתן ב"ד כופין אותו ומכין אותו מכת מרדו' עד שיתן מה שאמדוהו ב"ד ליתן ויורדין לנכסיו בפניו וכו' וכיון דכל הני רבוותא סברי דמעשין על הצדקה הכי נקטינן ודלא כרבנא יוסף וריצב"א שכתב המרדכי והתוס' בפ"ק דבתרא דאין מעשין וכו' עכ"ל:

והרב משל"מ בפ"ז מה' מתנות עניים ה"ו הביא דברי מר"ן ז"ל שכ' והר"ן הסכים לתי' בתרא וכ"כ הרמב"ן ותמה עליו וז"ל ותימא דהרמב"ן כ' בתשובה סי' פ"ח על השבת העבוט דהיא מ"ע שמש"ב ולפיכך אין ב"ד ש"מ מוזהרין עליה והתם נמי איכא לאו דכתיב לא תשכב בעבוטו ואיך כ' דס"ל כתי בתרא והי' אפשר לומר דלא תשכב בעבוטו הוי לאו שניתק לעשה ומשו"ה כ' דהוי מ"ע שמש"ב אבל מ"מ ק' דממ"ש בתשוב' הנז' בסו"ד דאם ירצו ב"ד לכוף כופין משמע דס"ל כתי' בתרא של התוספו' ונראה דהתוספות כי קמקשו ומתרצו לאו אחיובא לא ארשות עכ"ד.

והנה כל ישר הולך בדברי המשל"מ בלבבו יבין דכונת המשל"מ חיא דהקשה למר"ן ז"ל שכ' דהרמב"ן ס"ל כתי' בתרא דר"ת דהיכא דאיכא לאו הדר דינא כמ"ע דעלמא שאמ"ש בצדה דחייבי' ב"ד לכוף וא"כ ק' דבתשו' העבוט כתב דאין ב"ד מוזהרין עליה משום שמ"ש בצדה והא איכא לאו וא"כ הדר דינא כבעלמא במ"ע שאין מ"ש בצדה וחייבים לכוף ותי' השבת העבוט דהיא לאו הניתק לעשה וכיון שכן דל הלאו דכמאן דליתיה דמי הו"ל מ"ע שמש"ב ולכך כ' הרמב"ן דאין ב"ד חייבים לכופו והדר פריך עליה ממ"ש בסו"ד שאם רצו ב"ד כופין וא"כ זה אינו לתי' ר"ת שכ' משום דאיכא לאו דלר"ת כיון דאיכא לאו הדר דינא כמ"ע שאין מש"ב דאין ב"ד רשאים שלא לכוף ואיך כ' אם רצו אם לא רצו וזהו שכ' המשל"מ משמע דס"ל כתי' בתרא ר"ל דלא ס"ל כתי' בתרא או שנאמר דכונת המשל"מ הוא לומר משמע דס"ל כתי' בתרא והיינו כתי' בתרא של ריצב"א שכ' התוס' בבתרא שפי' אין ב"ד מוזהרין עליה היינו אין נענשין אם לא יכופו וזה דלא כר"ת וא"כ א"א לומר ט' הרמב"ן הוא משום דניתק לעשה ולעולם ס"ל כתי' ר"ת דממ"ש בסו"ד אם ירצו אם לא משמע דלא ס"ל כתי' ר"ת במ"ע שמש"ב אין ב"ד רשאין לכוף אל"ו הרמב"ן קאי בשי' דאין נענשים קאמר וזה דלא כמ"ש הב"י דהרמב"ן קאי בשי' ר"ת. וע"ו מתרץ דמה שתי' ר"ת דשאני צדקה משום דאית בה לאו אין הכונה וכיון דאית בה לאו הו"ל כמ"ע דעלמ' דחייבים ב"ד לכוף דא"כ חתן שכרה בצדה למאי אתא אלא הבונה היא כך דמתחילה הק' דאיך אכפיה רבא לר"ן והלא מ"ש בצדה ואין ב"ד רשאין לכוף ופ"ז תי' ר"ת דהכא שאני דאיכא לאו וג' מדריגות בדבר מ"ע דעלמא חייבים ב"ד לכוף ואם לא כפו נענשים והיכא דמש"ב ואיכא נמי לאו אזי הרשות נתונ' ביד ב"ד אם רצו ב"ד כופין דלהכי כ' ביה רחמנא לאו ואם רצו אין כופין דהא מש"ב וז"ש ר"ת דהכא שאני דאיכא לאו וא"כ אתי שפיר דברי הרמב"ן שכ' רצו כופין רצו אין כופין ולעולם דקאי בשיטת ר"ת וכמ"ש מר"ן ז"ל זה נראה ברור בכונת הרב משל"מ לכל ישר הולך ודלא כמו שהבין הר' מטה שמעון בח"מ סי' ק"ן הגה"ט ס"ק א' ע"ש כי דבריו לא מתחוורי כלל.

ולנו לדעת לפי יסוד זה א"כ תי' בבתר' שהביאו תי' ר"ת דשאני גבי צדקה דאית ביה לאו ואח"כ הביאו תי' ריצב"א שכתב דמ"ש אין ב"ד מוזהרין עליה היינו אין נענשים אם לא יכופו וכמ"ש בירושלמי תני אין נענשים ולעולם אם רצו כופין לפי יסוד המשל"מ דזהו תי' ר"ת א"כ מה חדית לן ריצב"א אבל במעט התבוננות דברי המשל"מ שרירין וקיימין וגבא טורא בין תי' ר"ת לתי' ריצב"א דלתי' ר"ת בשאר מ"ע שמש"ב ודאי ב"ד אין רשאין לכוף כלל אבל מ"ע שמש"ב וכתי' בה לאו ההי' דווקא דווקא אמרינן רצו אין כופין וע"ז הריצב"א מחדש בטובו דאין אנו צריכין לומר מט' דאיכא לאו רצו כופין רצו אין כופין דבלא"ה בכל מ"ע שמש"ב שאמרו אין ב"ד מוזהרין אף דליכא לאו אין נענשין קאמר לא כמו שאתה סובר דהיכא דליכא לאו אין ב"ד רשאין לכוף אלא כמ"ש הירושלמי תני אין נענשין וזה פשוט.

שו"ר להרב ברכ"י ז"ל ביו"ד סי' רמ"ח כתב שרבים נתחבטו בדברי המשל"מ והוא ז"ל פי' כמ"ש בעניותין ודס"ל שכ' המשל"מ כ' שצ"ל דלא ס"ל עש"ב ואל אלהים הוא היודע ועד כי בתחילת ההשקפה כך עלה בדעתינו בדעת הר' ז"ל האמנם אנחנו תמהים על הרב ז"ל גם על ה' מנחת בכורים והרב מט"ש שהק' על המשל"מ וז"ל ולע"ד הדבר ברור שהרי תי' בתרא הוא שתי' דאין ב"ד מוזהרין אין עונשין ועד השתא משמע אם יכולים לכוף או לא א"כ הניח דברי מר"ן בתימא ע"ש והדבר מתמיה דכפי מ"ש גבה סורא בין תי' ריצב"א לתי' ר"ת ודברי המשל"מ ברורים והיותר תימה על הברכ"י ז"ל דנחת לפרושי דברי המשל"מ כמ"ש וא"כ אין מקום לתמיהתו.

ברם זוהי שקשה על הרב משל"מ דלפי מה שפי' בעד מר"ן שהבין בכונת התו' ר"ת דמ"ש משום דאיכא לאו הכונה דכיון דאיכא לאו יש רשות לב"ד ואם ירצו כופין ועיפ"ז א"ש ס' הרמב"ן בתשו' העבוט מוסכמת לתי' ר"ת א"כ איך כ' הרב"י וכן דפת הרמב"ם הלא מפשט דברי הר"ם יורה דחייבים ב"ד לכוף מדכתב ויורדין לנכסיו ואם בזה יד הדוחה נטויה לקול תיתו דא עקא במה שסיים וכ' ומאחר דכל הני רבוותא סברי דמעשין על הצדקה הכי נקטינן ודלא כרבנא יוסף וריצב"א הביאו המרדכי והתוס' בפ"ק דבתרא דאיו מעשין ע"כ.

ואם כונת ר"ת במ"ש דשאני צדקה משום דאית בה לאו הכונה דכיון דאית בה לאו רצו ב"ד כופין רצו אין כופין א"כ גם זה הוא דעת ר"י וריצב"א ולא נפק' לן מידי לצדקה דבצדקה לכ"ע רצו כופין רצו אין כופין אלא דלדעת ר"ת הט' היא משום דאית בה לאו ולדעת ריצב"א ור"י הוא משם דבלא"ה מ"ש אין ב"ד מוזהרין היינו אין נענשים ומאי דנ"מ בין שניהם הוא לשאר מ"ע שמש"ב שאין בהם לאו דלדעת ר"ת אין רשאים לכוף ולדעת ריצב"א רצו כופין רצו אין כופין וא"כ בצדקה לכ"ע רצו כופין רצו אין כופין וא"כ מאי האי דכ' הרב"י וכיון דכל הני רבוותא כב' דמעשין הכי נקטינן ודלא כרבנא יוסף וריצב"א הלא ברצו כופין דגבי צדקה לכ"ע כל אפייא שוין אל"ו דהב"י הבין בכונת ר"ת דמדינא חייבים לכוף היכא דאיכא לאו והדר דינא כמ"ע דעלמא דחייבים לכוף וע"ו כ' דלא כר"י וריצב"א דס"ל דאין מעשין מדינא אלא רצו כופין ורצו אין כופין ודלא כהרב משל"מ ומהתימא על להקת הנביאים דשקלי וטרי בדברי ה' משל"מ ז"ל ולא העלו על דל שפתם קו' זאת וצ"ע.

וכזאת וכזאת אנחנו תמהים על הרב שביתת יו"ט בפ"ג מה' עבדים והרב מנחת בכורים והרב מט"ש ג' נביאים בסגנון אחד לחלק יצאו בעיקר קו' הרב משל"מ שהק' מההיא דעבוט שכ' רצו אין כופין תי' וז"ל דכונת מר"ן היינו לומר דכן דעת הרמב"ן דיכולים לכוף דלענין דינא בין דאמרינן משום לאו או דאמרינן דאין ב"ד מוזהרין היינו אין נענשים נ"מ דיכולי' לכוף ומ"ש וכן דעת הרמב"ן היינו לאפוקי תי' קמא דר"ת דכפייה הוי בדברים ע"ש ופליאה נשגבה היא זו דא"כ איך סיים מר"ן וכ' ודלא כר"י וריצב"א הרי אף ר"י וריצב"א בהא מודו דאם רצו יכולים לכוף ואי כ' דלא כר"י וריצב"א שכ' דאי רצו יכולים לכוף א"כ הוי דלא כסברת הרמב"ן ג"כ ודבריהם תמוהים וצ"ע.

ומ"מ פשט דברי הרמב"ן בתשו' העבוט יעידון ויגידון דס"ל כתי' ריצב"א וכמו שהביא ראיה מהירושלמי דאין ב"ד מוזהרין היינו אין נענשים ולקו' המשל"מ פוק חזי מ"ש ה' ברכ"י שם דתשובת הרמב"ן הם להרשב"א והכין חזינן להסמ"ע בח"מ סי' ק"ז ס"ק ב' הביא תשובת הרמב"ן ן הנז' ראה ויגידיה דס"ל כתי' ריצב"א דמ"ש אין ב"ד מוזהרין היינו אין נענשים.

ובצפיותינו ציפינו להרק אדמת קודש ח"א ביו"ד סי' ט"ו אתא ואייתי בידיה יד היאו"ר תשובת הרמב"ן הנז' וס' לה מר בדעת הרמב"ן ז"ל דס"ל כתי' בתרא דר"י לא שעשה פשרה ביניהם דדעת ר"י הוא דהיכא דאיכא לאו הדר דינא כמ"ע דעלמא שאין מש"ב וחייבים ב"ד לכוף האמנם הרמב"ן ז"ל יצא לתל' דשאר מ"ע דעלמ' חייבי' לכוף ובמש"ב וליכ' לאו אינם רשאים לכוף והיכא דאיכא לאו אזי הרשות נתונה ביד ב"ד אם רצו כופין ואם לאו אין כופין כיון דאין נענשים קאמר עש"ב כי זה תכלית דבריו ובזה רצה ליישב דעת הסמ"ע.

ואנן יד עניי תמיה לן מילתא דא"כ חיך הרמב"ן ז"ל אתא ואייתי בידיה שיטת הירושלמי ובזה נתפשט ס דהכא גבי השבת העבוט אם רצו ב"ד כופין כיון דאיכא תרי לאוי משמע דלא מצא הרמב"ן ידיו ורגליו אם לא בהביאו דברי הירושלמי אדרבא לשי' הירושלמי מפורש יוצא דאף בכל מ"ע שמש"ב אין ב"ד נענשים ורצו כופין רצו אין כופין ואי ס"ל להרמב"ן כשי' ר"י א"כ בשאר מ"ע שמש"ב אין ב"ד רשאין לכוף וכמו שהבין הרב ז"ל בכונת ר"י א"כ לא היה להרמב"ן ז"ל להביא דברי הירושלמי ולומר ולפיכך אם רצו כופין אדרבא נהפוך הוא דס"ל כתי' ריצב"א וכאשר כתב הסמ"ע וכאשר כל ישר הולך עיניו יחזו פשט דברי הר"מ דס"ל כריצב"א ותמיהא זאת לא פלט מחולשא גם על המשל"מ.

ואתה תחזה להרב מט"ש סי' הנז' הביא דברי הרב אדמ' קודש הנ"ל וכתב וז"ל ואני אגדיל התימה דאיך אשתמיט מניה דברי מר"ן ז"ל בהל' צדקה דמייתי להרמב"ן בשי' ר"י עכ"ד ובאמת דבריו אינם אלא מן המתמיהים דעל הראשונים אנו מצטערים על הרב משל"מ שהק' מתשו' המכונות שהם לרשב"א למ"ש הב"י בדעת הרמב"ן וכמה דיות נשתפכו להבין ולהורות כונת המשל"מ ואפ"ה לא איפרק מחולשא ודברי הרב ז"ל חלושים יעברו והרב ז"ל מגלגל עלינו ארי נעשה שואל גברא אגברא ולא ידענא מה נידון ביה ואף דהרב ז"ל כ' בכונת המשל"מ דכונ' להקשות על הרשב"א שהוא תלמיד הרמב"ן הלואי דבריו יהיו מספיקין לישב דברי המשל"מ כי מי לנו גדול מהרשב"א ז"ל, וכמה וכמה פעמי' כחלקות ישית נגד הרמב"ן מחול ירבון וכ"ש שלא נעשהו קורדום להק' מזה על הרב אדמת קודש.

תו חזינא להרב ז"ל שם אחר שכתב כונת המשל"מ דמק' על הרשב"א שהוא תלמיד הרמב"ן כ' ז"ל ושו"ר להרב ברכ"י וכו' מיהו במ"ש שם דשותיה דמר לא גמירנא במה שהקשה מהרשב"א להרמב"ן אחר המח"ר לא הבנתי כונתו דודאי כי מקשה היינו על הרשב"א וכמ"ש בהל' עבדים בתר הכי ומ"מ תמיהני על הרשב"א וזה פשוט ע"כ. הא ודאי לא סיימו קמים דמר דברי הברכ"י שסיים וז"ל שו"ר להמש"ל בהל' עבדים דהק' מתשובת הרשב"א סי' תשמ"ה ובמכונות וזה מוסיף תימה דמק' מהרשב"א להרמב"ן עש"ב.

והנה החינוך בפ' יתרו עשין כ"ז כ' גבי מצות כיבוד או"א ואם יש כח ביד ב"ד כופין אותו כמש"ל שבבטול עשה כופין ב"ד והרב תנא ז"ל בפרשתו של מלך ד"ט הק' וז"ל במ"ע שמש"ב לא מצינו כפייה כי אם בדברים ואולי יאמר הרב אם ירצו ב"ד ומקצת המורים הכי ס"ל אבל אין זה במשמעות דבריו שנראה שמשוה עשה זה לשאר עשה ע"כ וכונתו מבואר אם נאמר דס"ל להרא"ה כס' ריצב"א דהביאו המרדכי והתוס' דפי' אין ב"ד מוזהרין היינו אין נענשים אם לא כפו מ"מ מוזהרין הן. אמנם אין זה במשמעות דברי הרא"ה ז"ל שכתב כמש"ל דבביטול מ"ע כופין והרואה יראה דלעיל כ' גבי מ"ע של אכילת בשר פסח בליל ס"ו בסי' ז' כתב וז"ל והמבטלה ביטל מ"ע וכלל גדול בכל התורה לכל האומר שיבטל מ"ע שכופין אותו ב"ד אם יש כח בידם עד שיקיימנו הרי שהרא"ה ז"ל השוה גזירותיו מ"ע דכיבוד או"א לשאר מ"ע שאין מתן שכרה בצדה ואי ס"ל כס' ריצב"א ואם רצו קאמר לא היה לו לומר כמ"ש לעיל זהו כונת התנא לפי פשוטו.

וחזינא להרב נר מצוה ח"א ד' שהביא תי' הריצב"א שהביאו התי' וכתב שלפי"ז אין כאן תקום לקו' הרב תנא על הרא"ה ז"ל ודבריו אין בהם תבונה לפי מ"ש זהו כונת המשל"מ במ"ש ומקצת המורים הכי ס"ל כונת על דברי ריצב"א והי' אפ"ל דכונת הרא"ה כס' ריצב"א אלא שאין זה במשמעות דבריו שהשוה עשה זה לשאר מ"ע ולאו כחדא שריין וזה פשו' ואין חקו לדבריו.

והכי חזינא למהר"א אשכנזי ז"ל בס' יהודה הביא לנו דברי הגמ"י שהביאו דברי הירושלמי ופי' אפילו במ"ע שמש"ב מוזהרין לכוף אלא דאם לא כפו אין נענשים וישב ההיא דפרק כל הבשר וכ' אח"ז דמכאן תשובה למ"ש הרב פרש' דרכים וכו' דנראה דאישתמיט מיניה דברי הגמ"י דלעולם מחוייבים ב"ד ומוזהרין עליו לכפות וכו' והן הן דברי ריצב"א שהביאו התוס' ודלא כמו שהבין הרב ז"ל בכונת דברי ריצב"א דאין נענשים אלא אם רצו כופין אלא חיובא הוא נמי איכא אלא דאין נענשין והיינו שיטת החינוך וכו' עש"ב.

ואנן בדידן אין אתנו יודע כונת הרב ז"ל דמי לא ידע בכל אלה דפירוש אין נענשים ר"ל דאזהרה מיהא איכא והלא זה מפורש ג"כ בדברי המרדכי בכתובות ובתרא דאף דאיכא אזהרה מ"מ כיון דאין נענשים רצו כופין לקיים האזהרה רצו אין מקיימים האזהרה ואין נענשין וזה מבואר היטב בדברי הרמב"ן שכתב דהשבת העבוט היא מ"ע שמש"ב ואמרינן בירושלמי אין ב"ד של מטה נענשים עליה אם העלימו עיניהם ממנה ולא רצו לדון בה ולפיכך אם לא רצו ב"ד לכוף אין כופין אבל ודאי אם רצו ב"ד לכוף כופין כשאר מ"ע וכו' עשה סוכה ואינו עושה מכין אותו פד שתצא נפשו הרי דס"ל כתי' ריצב"א ותלה הדבר ברצו או לא רצו וכ' דאם רצו כופין כשאר מ"ע עשה סוכה וכו' פד שתצא נפשו ואי אזהרה ליכא מי התיר להם דמו ודם זרעיותיו. אלא ודאי מוכרח הדבר דזהו החילוקים שיש בין מ"ע שמש"ב לאין מש"ב דבמש"ב אף דאיכא אזהרה מ"מ אם לא רצו הרשות בידם כיון דאין נענשים ובאין מש"ב חייבים לכוף פ"כ כיון דנענשים על אזהרתם. ומעתה כונת המשל"מ מבוארת דאף אם נאמר דס"ל כמקצת המורים דאף דאיכא אזהרה מ"מ אין נענשים אם לא רצו ומ"מ אזהרה מיהא איכא ואמטו להכי כ' דאם יש כח ביד ב"ד כופין אכתי קשה שכתב כמ"ש לעיל ואין זה דומה לאותה דלעיל דההיא אין מש"ב וחייבים לכוף ע"כ אף אם לא רצו משום דנענשים לא כן בהא דאם רצו מיהא אין כופין וא"כ מאי חידש לן בטובו הרב ז"ל.

והנה אי נחתינן לנכסיה במי שלא רצה לתת צדקה או לא פלוגתא דרבוותא דהרשב"א ז"ל ס"ל דלא נחתינן לנכסי, והר"ן והרמב"ם סברי דנחתינן שכתב הר"ן בפרק נערה וז"ל וכ' הרשב"א דהיכא דאמרינן דהיכא דאמיד כייפינן ליה היינו מדין צדקה מיהו לא נחתינן לנכסי' והיכא דליתיה נמי דלא אפש' למכפייה לא זנינן להו לבניה מנכסיו כי היכי דלא עבדינן צדקה מנכסיו וכדתניא לעיל מי שהלך למ"ה ואשתו תובעת מזונות ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין אשתו אבל לא בניו ובנותיו ודבר אחר. ואמר רב יוסף זו צדקה וכן כתב רבינו האי גאון וכו' ותמה אני איך כתב דאפילו בדאיתי' לא נחתינן לנכסיה דהא אמרינן לעיל דמי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין אשתו ובניו וד"א ואמרינן לעיל דהיינו צדקה ואם איתא דאפילו בפניו לא נחתינן לנכסיו בשביל צדקה כ"ש שלא בפניו אעפ"י שהוא יוצא שלא לדעת לפיכך נראה ודאי שבשביל צדקה יורדים לנכסיו בפניו וכן כתב הרמב"ם בפ"ז מה' מ"ע מיהו שלא בפניו אפשר וכו' ונ"ל דאעפ"י שאין כופין את האדם לזון את בניו משש ולמעלה אלא היכא דאמיד אפי"ה במי שנשתטה דאמרינן לעיל ב"ד יורדין לנכסיו וזנין בניו ובנותיו דאפילו היכא דלא אמיד עושין כן דכיון דרובא דאינשי ניח' להו בהכי וזה לא היה לו לצוות מסתמ' לי' בהכי.

והנה בדברי הר"ן נצבו כמו נד מוהרש"ך ז"ל בח"א בסופו דרל"ב ע"א והרב נתיבות משפט דקנ"ב ע"ד מקהו אקהיתא חבילות של קו' וז"ל ואיכא למידק טובא חדא דאמאי לא הקשה הר"ן מברייתא דמי שהלך למד"ה דאם איתא דהיכ' דאית' לא נחתינן לנכסיה א"כ אמאי איצטריך תנא דברייתא למתני דמי שהלך למ"ה אין יורדין לנכסיו לד"א דהיינו צדקה דהשתא בפניו לא נחתינן שלא בפניו מבעייא והוה עדיף טפי לאקשויי מברייתא מלאקשויי ממימרא וא"ל דמשום הכי לא מקשו מברייתא משום דאיכא לתרוצי ולומר דלעולם בפניו לא נחתינן והאי דאיצטריך תנא דברייתא לאשמועינן שלא בפניו לא נחתינן איכא למימר דשלא בפניו איצטריך לאשמועינן כיון דליתיה קמן למכפייה ה"א דנחתינן לנכסי משו"ה איצטריך לאשמועינן דלא נחתינן אבל היכא דאיתיה קמן דאפשר למכפייה פשיטא ליה לתנא דלא נחתינן וסגי בכפייה דא"כ מאי מקשה מההיא דנשחטה דהתם נמי אכשר לומר טעמא דנחתינן לנכסיה משום דלא אפשר למכפייה.

ותו איכא למידק דמאי מקשה מההיא דנשתטה דבההיא אפ"ל כיון דאי הוה בדעתיה הוה ניחא ליה דין הוא דנחתינן אבל כל היכא דלא ניחא ליה לא נחתינן ומסתייה למכפייה וצ"ע:

וקושיא זאת הקשה הרב נתיבות משפט והוסיף עוד להפליא דלפי מ"ש הר"ן ונ"ל וכו' דבנשחטה אפילו בלא אמיד כפינן ליה מט' דניחא ליה א"כ גם הר"ן יסבור כן דטעמא דמי שנשתטה דנותנין צדקה הוא משום דניחא ליה ומה שנדחק ליישב עיין מ"ש עליו הרשע"ה פי"ב מהלכות אישות.

ותו איכא למידק דכיון דבההיא דנשתטה ליכא לאקשויי אלא למ"ד ד"א צדקה א"כ מאי קושייא דילמא הרשב"א כמ"ד תכשיט ס"ל אבל לצדקה לא נחתינן וליכא לאקשויי כלל דאע"ג דלעיל משמע דלישנא דד"א כמ"ד צדקה ס"ל דקא בעי לאוכוחי דלא נחתינן לנכסיה מדאמר ר"י זו צדקה וכו' לאו בדווק' נקטיה דמ"מ מדרב חסדא נמי מצינן לאוכוחי וכו' אלא משום דממילתא דר"י מפרשא טפי וכו' תו איכא למידק במ"ש הרשב"א והיכא דליתיה נמי דלא אפשר למכפייה לא זנינן לבניה כי היכי דלא עבדי' צדקה וכדתניא וכו' ויש לתמוה דאמאי הוצרך להכריח דלא זנינן לבניה ממאי דקתני בברייתא ולא ד"א דהיינו צדקה דהא בהדייא קתני אבל לא בניו ובנותיו וקושיה הג' הקשה אותה הרב נ"מ ע"ש.

ואנן בדידן אמינא מלתא בכונת דברי הר"ן ותו לא תקשי מידי כל מה שהקשו הרבנים הנ"ל והיינו דיש לדקדק עוד בדברי הר"ן דאזיל לדחיק ואתי מרחיק להקשות על הרשב"א מההיא דמי שנשתטה תיקשי ליה ממקום שבא רשב"א ז"ל חמי שהלך למד"ה דאין נותנין צדקה מט' דלא ניחא ליה א"כ דוק' הכא דאיכא תרתי לריעותא דהוי שלא בפניו וגם לא ניחא ליה הוא דלא נחתינן אבל כל שהוא בפניו אע"ג דלא ניחא ליה נחתינן וא"כ מנ"ל להרשב"א לומ' דבפניו לא נחתינן לנכסיה וגם י"ל על הרשב"א שכ' ואמ' ר"י זו צדקה דל"ל להבי' דברי ר"י הלא במי שהלך למד"ה לכ"ע לא יהבי' תדקה. ומ"ש הרב ז"ל דניחא ליה להביא דברי ר"י דמפורש טפי אין לך דוחק גדול מזה. כי ע"כ נראה דכונת הרשב"א להבי' ראיה לב' דינים הן למ"ש דבפניו לא נחתי' לנכסיה והן למ"ש דהיכא דליתיה לא זנינן לבניה ומייתי ראיה דוקא מדברי ר"י שאמר זו צדקה ולא אתיא כרב חסדא שאמר זו תכשיט דהנה כשהקשו בגמרא על מימרת רב חסדא דנשתטה מברייתא דמי שהלך למד"ה תי' ולא שאני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת פירש"י יוצא לדעת גלי אדעתיה דלא ניחא ליה מדלא צוה אבל יוצא שלא לדעת לא היה לו לצוות ומס' ניחא ליה. וע"ז איפליגו ר"י ור"ח ר"י אמר ד"א זו צדקה ר"ח אמר תכשיט מ"ד תכשיט כ"ש צדקה וקאי אברייתא דמי שהלך דכיון דגילה אדעתיה דלא ניחא ליה שהיה לו לצוות ולא צוה ולא יהבי תכשיט כ"ש צדקה דלא יהבי' דכיון דלא צוה גלי אדעתי' דלא ניחא ליה.

א"כ לסברת ר"ח אין מקום למ"ש הרשב"א דבפניו לא נחתינן לנכסי' דהרי אדרבא איפכא מסתברא דטעם דאין נותנין צדקה ולא נחתי' לנכסיה הוא משום דאיכא שתים חדא דגלי אדעתי' דלא ניחא ליה ועוד אחרת דהוי כלא בפניו אבל בפניו דליכא לא חדא לריעותא דלא ניחא ליה אבל עכ"פ הוא בפניו נחתי' לנכסי' וממילא נסתר דינו של הרשב"א שרצה לחדש דאפילו בפניו לא נחתינן. לכן הרשב"א ז"ל מביא ראיה מדברי ר"י דאמר זו צדקה אבל תכשיט יהבי' ליה מט' ניחא ליה דלא תנוול אתתי' וזה נלע"ד שנרגש רש י ופי' דמחלוקת ר ח ור"י הוי במימרת מר עוקבא וא"כ קשה דמנ"ל הלא אדרבא היה לו לצוות ומדלא צוה גלי אדעתיה דלא ניחא ליה בתכשיט ואמאי יהבינן לה תכשיט מוכרח לומר דלא אמרינן מדלא צוה ודאי לא ניחא ליה דאימור כד יתיב חד כרעא אארעא וחדא אמברא בשוקיה הוה טריד ולאו אדעתיה ומס' ניחא ליה א"כ קשה אמאי לא יהבינן צדקה דמסתמא כל אדם ניחא ליה בצדקה אלא מוכרח דצדקה אע"ג דניחא ליה לא נחפי' לנכסיה כיון דבפניו אם אמר לא בעינא לא נחתי לנכסיה שלא בפניו נמי חות דרגא דאף דמסתמא ניחא ליה לא נחתי לנכסיה. ומזון הבנים נמי מדין צדקה הוא הלכך לא נחתינן אבל תכשיט כיון דליכא הך דינא דנחתינן לנכסיה דלאו מדין צדקה הוא יהבי' לה מס' ניחא ליה ולא אמרינן היה לו לצות ומדלא צוה גלי דעתי' דלא ניחא ליה אלא אמרינן ניחא ליה וצדקה שאני דהוי שלא בפניו ולא נחתינן לנכסיה וא"כ חות דרגא דבפניו אם אמר לא בעינא אין יורדין לנכסיו דהא שלא בפניו אפילו דמסתמא ניחא ליה לא נחתינן ומעתה שפיר מייתי הרשב"א ז"ל ראי' לב' דינים שחידש הן למ"ש דבפניו לא נחתי הן למ"ש דשלא בפניו לא נחתינן אפילו היכא דאיכא למימר מס' ניחא ליה מדקאמר ר"י זו צדקה ודייקינן מינה אבל תכשיט יהבי' דמס' ניחא ליה ושאני צדקה אע"ג דניחא ליה משום דלא נחתינן לנכסיה שלא בפניו אע"ג דניח' ליה מס' חות דרג' דבפניו ולא ניחא לא נחתי לנכסי'.

נמצא דטעם דיוצא שלא לדעת לא ניחא ליה דגלי אדעתיה מדלא צוה לא, ס"ל לר"י לפי שיטת הרשב"א א"כ שפיר קמתמה הר"ן ז"ל מההיא דמי שנשתטה דנותנין ד"א זו צדקה לפי דברי ר"י ואמאי הלא ט' דמס' ניחא ליה ליכא למימר כמ"ש דא"כ גבי מי שהלך נמי יתנו צדקה דמס' ניחא ליה אל"ו דה"ט הוא דבצדקה אף דניחא ליה שלא בפניו לא נחתי' וא"כ אף במי שנשתטה שלא בפניו הוא ולו יהיה דיוצא שלא לדעת חשבי' ליה כבפניו אכתי קשה דאפילו בפניו אי אמר לא בעינא לא נחתי' לנכסיה וא"כ צריך לעשות ב' הדרגות ולומר דיוצא שלא לדעת חשבינן ליה כבפניו וכאלו אמר בפירוש בעינא וזה דוחק וע"ז כתב לפיכך נראה לי דבפניו נחתי' לנכסיה וא"כ אנו עושי' הדרגה אחת ביוצא שלא לדעת דכבפניו חשיב וא"כ בפניו אף אי אמר לא בעינא כופין אותו ובזה סרו מהר תלונות הרבנים הנ"ל מעל הר"ן ז"ל ודברי הר"ן נכונים בטעמם.

והנה הרב נ"מ רמי ומקשה על דברי הר"ן הללו וז"ל ודבריו סותרים אלו את אלו שכפי מ"ש בסמוך אין כאן מקום לתמיהתו על הרשב"א שכ' בסמוך ונ"ל דאעפ"י שאין כופין את האדם לזון בניו משש ולמעל' אלא היכא דאמיד אפי"ה במי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין בניו אפילו היכא דלא אמיד דכיון דרובא דאינשי ניחא להו בהכי מס' זנין אותם ע"כ וא"כ לפי"ז אין מקום לתמיהתו על דברי הרשב"א דאה"נ דבפניו אין ב"ד יורדין לנכסיו כשאינו רוצה לזון אבל מי שנשתט' יורדין לנכסיו דכיון דרוב דאינשי ניחא להו בהכי מס' גם זה מן הרוב הוא ורצונו הוא דעבדי וברשות קעבדי וכפי הנראה שכ' הר"ן לומר דדוקא גבי בניו הוא די"ל כן דרובא דאינשי חפצים לזון בניו א"כ זה שנשתטה הוא מן הרוב ומס' ועבדינן מאי דניחא. ליה אבל גבי צדקה אין לומר כן דרובא דאינשי אינן חפצים בצדקה וכו' והוא תימא דמנ"ל לחלק בהכי להקשות על הרשב"א והרב שע"ה ה' אישות דס"ב ע"ב תמה עליו וז"ל ומה שתי' הרב נ"מ הם דברים תמוהים הרבה דאם כפי דבריו תקשי למ"ד ד"א זו צדקה דמ"ש ממי שהלך למ"ה דקתני בברייתא אבל לא בניו ובנותיו וד"א וכדאיקשי ליה רבינא לר"א ומאי דמשני ליה ר"א בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת לא שייך לחלוקת ד"א לפי דבריו כיון דרובא דאינשי לא ניחא להו הו"ל כמי שהלך למ"ה דגלי דעתיה דלא ניחא ליה אל"ו מוכרחים אנו לומר דאף גבי צדקה אמרינן ניחא ליה וכו'

ולע"ד כונת הרנ"מ ברורה דהנה כונת הר"ן ז"ל לומר דאע"ג דלא אמיד גבי מי שנשתטה נחתינן לנכסי' מט' דכיון דרובא דאינשי ניחא להו בהכי וגם לא היה לו לצוות א"כ נחתי' לנכסיה דלפי מה שחי' בגמרא בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת נ"מ דבנשתטה חשבינן ליה כבפניו ובדאמיד זנין בניו והר"ן ז"ל בא להוסיף דכיון דרובא דאינשי ניחא להו בהכי א"כ אף בדלא אמיד זנינן להו מט' זה לבד מט' שאמרו בגמרא דשאני שוטה שיצא ללא דעת ומסתמא ניחא ליה וזהו שדייק הר"ן ז"ל כיון דרובא דאינשי ניחא להו בהכי וזה לא היה לו לצוות וגם בסו"ד כ' אלא מאי אית למימר דנשתטה היינו ט' משום דעבדי' מנכסיה מאי דאמרינן דניחא ליה בהכי מעתה אפילו לא אמיד יש לב"ד לירד לנכסיו כיון שמי שאינו זן אותם הוא מגונה ביותר ורוב ב"א עושין כן הנה דב' טעמים הם דט' לא היה לו לצוות הוי לומר שן אותם היכא דאמיד והיכא דלא אמיד אית לן ט' אחרינא דרוב ב"א חפצים לזון את בניהם וכ"כ הר"ן בסו"ד וז"ל אע"ג דלא אמיד ב"ד יורדין לנכסיו ומפרנסים בניו כיון שמי שאינו עושה כן מגונה ביותר וזה לא היה לו לצוות וכו' יע"ש הרי דנתן שני טעמים כדי לומר דאפילו בדלא אמיד יורדין לנכסיו הא' כיון דרוב' בני אדם ניחא להו כדי שלא יהיה מגונה ביותר והחוט השני הוא טע' הגמרא דזה לא היה לו לצוות ועל זה מקשה הרנ"מ דכיון דאיכא ט' ב' דרוב ב"א א"כ מאי מקש' להרשב"א דאם אית דבפניו לא נחתינן אמאי בנשתטה עבדינן צדקה אעפ"י שהוא יוצא שלא לדעת מאי קושי נימא כיון דאיכא טעמא אחרינ' דרובא דאינשי ניחא להו בהכי א"כ מה"ט אמרינן יורדין לנכסיו ועדיפ' מבפניו דלא נחתינן לנכסיה כיון דאיכ' תרי טעמי ועל זה מתרץ דטעם זה הב' ליתא אלא גבי בניו דרובא דאינשי חפצים כדי שלא יאמרו עורבא בעי בני וכו' ומשו"ה אמרינן דאפילו דבדלא אמיד נחתינן לנכסיה לא כן בצדקה דרוב' דאינשי אינם חפצים לתת צדק' א"כ ליכא טעם ב' לומר דכיון דאיכ' תרי טעמ' עדיפ' מבפניו אלא נשאר לנו הטעם הא' שאמרו בגמר' שאני יוצא לדעת וא"כ טעם זה דקלוש לא יספיק לא אם דבפניו נחתינן א"כ יוצא שלא לדעת חשבינן כבפניו ומשו"ה נותנין צדקה אבל לדעת הרשב"א דשלא בפניו לא נחתינן א"כ כ"ש שלא בפניו אעפ"י שהו' יוצא שלא לדעת.

וא"כ לשיטת הר"ן שפיר מתרץ ול"ש בין יוצא לדעת וכו' דכיון דס"ל דבפניו נחתינן לנכסיה א"כ ביוצא שלא לדע' משבינן כבפניו ונותנין צדקה לא כן ביוצא שלא לדעת דלא ניח' ליה אבל לדעת רשב"א מקשה שפיר כיון דליכא שום צד לומר ט' ב' כיין דרובא דאינשי לא ניחא להו בצדקה א"כ לא נשאר כ"א הטעם שאמרו בגמר' ביוצא שלא לדעת דחשבינן ליה כבפניו וכיון דלדידי' בפניו לא נחתינן לנכסיה כ"ש שלא בפניו אעפ"י שיצא שלא לדעת והכי דייקי דברי הרנ"מ שכ' דבריו סותרי' אלו את אלו ולא הק' כמ"ש מהרש"ך דנימא דטעם הוא משום דניחא ליה ס' אל"ו כונ' להקש' ממ"ש הר"ן ז"ל טע' אחרינא דאפילו בדלא אמיד נחתינן לנכסיה מאי דלא עבדינן בצדקה דבדלא אמיד לא כפי' וא"כ מט' זה יאמר הרשב' דעדיפא מבפניו ותי' דטע' זה הב' לא שייך גבי צדקה זה נראה לישב דברי הנ"מ ולזה לא הרגיש הרנת"מ אלא באומרו דמנ"ל דגבי צדקה רובא דאינשי לא ניחא הא אפילו בצדק' נימא דרובא דאינשי ניח"ל ג"כ בצדקה כי היכי דלא ליעבדו איסורא וירויחו מצוה ג"כ ועיין להקמ"ר דעשה הכרח דבצדק לא כן ידמה ודו"ק זה נלפק"ד.

ואם כנים אנחנו במ"ש אתי שפיר מאי דהוה קשה לכאורה על הר"ן דאמאי לא הקשה הר"ן להרשב"א ממה דזנין בניו דהא לדעתו הוי מדין צדקה ביותר משש וא"כ הו"ל להקשות דאמאי זנין בניו מדין צדקה הלא הוי שלא בפניו ולא עדיפ' מבפניו אפי שיצא שלא מדעת והן אמת דהרשב"א הוקשה לו מד"א זו צדקה מכל מקום היה מצי לאקשוי לו ג"כ מזנין בניו האמנם עפ"י האמור ומדובר לעיל אתי שפיר ומדוקדק דמזנין בניו ל"ק משום דכיון דרובא דאינשי זנין בניו וגם לא היה לו לצוות הוי כמו בפניו ואומר ניחא לי לא כן בצדקה דליכא למימר דרוב' ניחא להו כמ"ש הרנ"מ והרקמ"ר לזה קק"ל דאיך נותנים צדקה כיון דהוי שלא בפניו דבשלמא לסברתי דבפניו נחתינן אפילו בעומד וצוח ניחא דבהך עדיפותא דאית לן גבי שוטה דלא היה לו לצוות חשבינן ליה כבפניו ואפילו אומר לא ניחא לי האמנם לסברת הרשב"א דס"ל דאפילו בפניו היכ' דעומד וצוח לא נחתינן לנכסי' קשה דמי אלימא ט' דלא היה לו לצווח כבפניו ואומר ניחא לי וזהו שדקדק הר"ן ז"ל בקושייתו ואפילו שהוא יוצא לדעת.

ודע דקודם כל זה בצפיותינו צפינו להרב מח"א ה' צדקה סי' א' שהביא דברי הר"ן ז"ל והר"ן הקשה ע"ד מהברייתא דקתני מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין אשתו ובניו וד"א ובניו דקתני איירי אפילו ביותר משש שאינו מחוייב לזונם כי אם מדין צדקה ואפילו הכי קתני ב"ד יורדין לנכסיו עכ"ל ונראה מדבריו אלו דהא דקתני שם ב"ד יורדין לנכסיו משו' חיובא דצדקה הוי ע"כ יע"ש מה שהקשה ומה שיש מן הקושי בדברי הרב מבואר לעין כל רואה דהיכן ראה להר"ן דהקשה להרשב"א מזנין בניו ולכאורה דבריו באו כס' החתום ומאי דישבנו דבריו הוא פ"פ מה דעלה במחשבה לתרץ קושיא שניה של הנ"מ שהקשה דלעולם דאפילו בפניו לא נחתינן לנכסיה והרשב"א ס"ל כמ"ד דב"א זו תכשיט דלא יהבי צדקה ולעולם משום דלא נחתינן יע"ש ועלה במחשבתינו לומ' דהר"ן קק"ל נמי לדעת הרשב"א מזנין בניו ג"כ דהוי מדין צדק' דהא ביות' משש קיימינן ולא הזכיר הר"ן בקו' כ"א מצדקה יען דהרשב"א ג"כ ראייתו דהביא הוא מדבר אחר זו צדקה האמנם כונת הר"ן ג"כ להקשות מזנין בניו דליכ' לתרוצי כמ"ש הנ"מ זה היה נלע"ד לתרוצי בעד הר"ן להצילו מקושיית הנ"מ ועל כל אלין דהוו היינו אומרים דאפשר דזוהי כונת הר' מח"א דנתקשה המח"א דמאי קק"ל על הרשב"א הא אפ"ל דהרשב"א ס"ל כמ"ד זו תכשיט ואף דהרשב"א נקט בדבריו ואחר ר"י זו צדקה עיין להמהרש"ך שם ועל זה הבין הרב דכונת הר"ן להקשות מזנין בניו ובנותיו וע"ז הביא בדברי הר"ן בקושי' מזנין בניו דזוהי עיקר הקו' דמצדקה יש לדחתו כמ"ש הנ"מ זהו מה שעלה במצודתינו לומר בעד הרמח"א דזהו עומקן של דברים אף דהוי כדרך נביאות האמנם אחרי הודיע אלקים אותנו את את כל זאת כמש"ל מקדמת דנא אין מקום לדברים אלו דמזנין בניו ל"ק להרשב"א דהא רובא דעלמא ניחא להו כמ"ש הר"ן עצמו אחר זה ולקוי' הרנ"מ כבר ישבנו אותה לעיל כפי מה שהורונו מן השמים ודו"ק:

בעז"ה תם ושלם חלק יו"ד שבח לאל יתברך

תוכן העניינים

כפי אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה