אור ברסלב
כפי אהרן חלק א יורה דעה › סימן יג

כפי אהרן חלק א· רבי אהרן בן עזריאל

יורה דעה · סימן יג

סימן יב

הלכות נדרים ושייך לה' נזירות.

כתב הרמב"ם ה' עדות פ"ך ה"ח עדים שהעידו על א' והרשיעוהו רשע שאין בו לא מלקות ולא מיתה ולא חיוב ממון ואח"ך הוזמו הרי אלו לוקין כיצד העידו שהוא ן' גרושה וגו' וכן אם העידו שהרג בשגגה וגו' וד' דברים אלו מפי הקבלה הם דברי רבינו ז"ל מבוארים בשמעתתא קמייתא דמכות.

נסתפקתי אם העידו עליו שקיבל נזירות ונמצאו זוממין היכי דיינינן להו שהרי הנזירות עפ"י העדים מחייבינן ליה וכדתנן בנזיר ד"ך מי שהיו ב' כיתי עדים מעידין אותו אלו מעידים שנזר ב' ואלו מעידין שנזר ה' בה"א יש בכלל ה' שתים וכ' התוס' ד"ה מי שהיו דמיירי כשהנודר אומר איני יודע וצריך לדון עפ"י העדות וכ"כ הרע"ב ז"ל וא"כ עדים שהעידו על א' שנזר בנזיר זממו לצערו ולהפרישו מן היין על אותו הזמן עתה שנמצאו זוממין נחייב לאלו העדים שיקבלו נזירות על זמן הנ"ל דומייא דאם היעדותו שחייב מיתה או מלקות שכתב רבינו ריש פי"ח דמה לי צערא דמלקות ומה לי צערא דנזירו' והנזיר נקרא חוטא על שציער עצמו מן היין עיין תוס' נזיר ד' ד' ע"ב ד"ה ועליך ואין לומר דלא אמרינן שיהיו נזירי' שהרי אינם יכולים להביא קרבן כשיגלחו דומיא דאמרי' בסוגיין דאין משלמים את הכופר משום דכופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו עיין פרש"י. וה"ן קרבן דנזיר כשמגלח על חטא הוא שציער עצמו מן היין ולכפרה אתי והאי לאו בר כפרה כי הוא לא מרצונו נזר לא ב"ד חייבו אותו על כורחו לקיים בו כאשר זמם ולאו בר כפרה הוא וכיון שאינו יכול להביא קרבנותיו לא אמרי' שיהיה נזיר הא ודאי ליתא דלא דמי להך דכוכר דהתם כופר ליכא לא בנגיחת השור ושור דידהו לא נגח אבל הכא כיון דסוף סוף נעשו נזיר' לקיים בהם כאשר זמם הרי מעשיהם גרמו להם לצער עצמם מן היין ועל אותו הצער יביאו קרבן.

איברא דמטעם אחר י"ל דלא מחייבינן להו לקבל נזירו' משום דנזירו' איתיה בכאלה ונמצא אלו בעדותן לא היו מחייבים אותו להיות נזיר על כרחו דאי הוי בעי הוה משאיל על נזירותיה ולא היה מתחייב מאומה ול"ד למיתה ומלקות או ממון שהיה מתחייב עפ"י עדותן מאין שלט. אך יפול הס' הנז"ל בנזירות שמשון שאין בו שאילה וכמ"ש רבינו פ"ג דנזירות ה' י"ד וגם בנזירות שמשון אין בו שום קרבן שקרבנות הנזיר הם בתגלחת הטהרה ובתגלחת הטומאה כמבואר בדברי רבינו פ"ו ופ"ח ובנזיר שמשון לא תגלחת טהרה איכא שהרי אינו מגלח לעולם ולא תגלחת טומאה איכא שהרי מותר להיטמא למתים כמבואר בפ"ג שם וא"כ אפשר דמקיימינן בהו כאשר זמם ויהיו נזירי שמשון אך עדיין י"ל דלא יהיו נזירים כהרי גבי נזיר כתיב כל ימי נזרו קדוש הוא לה' ואפשר דדרשינן הוא ולא זוממיו כי היכי דדרשי' גבי גלות בשמעתין הוא ינוס הוא ולא זוממיו ומשו"ה אם העידוהו שחייב גלות לוקין ואין גולין ה"ן נימא דלוקין ואינם נעשים נזירים. נמצא יש להסתפק בענין זה ג' צדדין אפשר דמקיימינן בהו כאשר זמם ממש ויהיו נזירים או אפשר דדרשי' הוא ולא זוממיו ולוקין ולא הוו נזירו' דומייא דגלות אבל ק' לצד זה דאמאי לא תנא ליה בברייתא בשמעתין ע"ב דקתני ד' דברים נאמרו בעדים זוממין והו"ל למתני הא נמי אין נעשים נזירים. ויש צד לומר דלא מחייבי כל עיקר לא נזירו' ולא מלקות מדשתקו הש"ס והפוס' ולא הוזכר מזה כלל משמע דפטירי לגמרי וכעת נא ידעתי ט' לפיטורא. וגם יקשה לצד זה דאי לא מחייבינן ליה כל עיקר א"כ איך יועיל עדות העדים לחייב לזה להיות נזיר על פיהם הא הוייא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה ועיין להתוס' ריש מכות שהיק' כיון שאינו נעשה ן' גרושה הוי עדות שא"א יכ"ל וב' התי' שתי' שם לא שייכי בנ"ד דמה שתי' דכיון דאיכא מלקות חשיב שפיר אתה יכ"ל ליתא בנ"ד לצד זה הג' גם מה שתי' דקרא דכאשר זמם לא קאי על ן' גרושה ליתא בנ"ד דהתם שאני דמיעטיה קרא בהדייא לו ולא לזרעו לא דלזה י"ל דהך עדות דנזירו' קיל ודמי לעדות ממון דכיון דלא בעינו דרישה וחקירה לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה וכמבואר בדברי רבינו סו' פי"ז דמלוה ע"ש. ויש להעיר על הר' לח"ם פ"ך דעדות ה"ז שדקדק כן מדברי הרמב"ם פ"ב דרוצח שכ' כל עדות שא"א יכ"ל אינה עדות בדיני נפשות משמע דבדיני ממונית הוי עדות וגו' ע"ש ולא זכר שבפי' כ' רבינו כן בה' מו"ל ואין צורך ללמד כן מדיוק לשונו ע"ש. אך לדעת הר"ן ז"ל שהביא הר' לח"ם שם דס"ל שגם בעדות ממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה ודאי ק' כנז'. איברא דיש להעיר על הרמב"ם מסוגייא דקמא דע"ה ע"ב דאמרו כגון דאתו סהדי ואמרו גנבת וא"ל גנבתי אבל לא בפניכם לא בפני פ' ופ' וסומכוס ס' עדות שא"א יכול להזימה הוי עדות ופריך והא קיל"ן דלא הוי עדות וגו' ודחי לה ע"ש הרי דגם בעדות ממון בעינן יכ"ל ואכמ"ל.

ודע שמדברי רש"י ז ל במנות ד' כ"ב מתבאר דהא דאמרי' דנ"ש ליתיה בשאלה הי"ד במי שהזירו המלאך בפירו' כמו שמשון ממש אבל מי שאמר הרני נזיר כשמשון איתיה בשאלה שכן כ' בנזיר שמשון ע"י מלאך קיבל נזירו' דההוא אין לו שאלה דציווי שלמעלה הוא נ"ש בר טמויי למתים הוא אדם שמקבל נזירותו ע"י מלאך הא אמרי' וגו'. ואית דפרשי נזיר מן הבטן וק' לן ההוא איתיה בשאלה וגו' מתוך דברי הר' אלו מתבאר יפה דמי שנזר בנזירו' שמשון איתיה בשאלה וכ"כ הריטב"א ז"ל בחי' וז"ל אבל במדירו מן הבטן כשמשון הא אפשר בשאלה וגו' ע"ש. וטעמה ז"ל נראה דכיון דעיקר דין דנזירו' איתיה בשלה אפי' נדר כשמשון יכול להישאל כיון שהוא בדה הדבר מלבו ועתה רוצה לישאל והגע עצמך אמר הריני נזיר מבלי שאלה היתכן שליתיה בשאלה הלא הוא ישאל גם על אומרו בלי שאלה וגם כשאמר כשמשון שר"ל בלי שאלה כשמשון ישאל עליו ודכוותא בהדיר את בנו ושמשון שאני שהמלאך הדירו בע"כ זהו טעמו של הר' ז"ל שסוב' דלא אמרי' נ"ש ליתיה בשאלה אלא במי שהוזד ע"י מלאך כשמשון. ואפשר שקושיית התוס' בנזיר ד"ד ע"א ד"ה מה בין נזיר שמשון ע"ש הזקיקו לומר כן ולא ניחא ליה בתי' התוס' הנ"ל ע"ש. הנה לפי דעת ריב"ן ז"ל לא נשאר ספק כלל בנ"ד כיון דגם נ"ש איתיה בשאלה ודאי אין נעשין עדים זוממין כיון דבידו לישאל וא"ת בנזי' ע"י מלאך כשמשון ממ"ן אם יאמרו לו שהמלאך הזיר אותך ואתה שמעת א"כ בל"ה מצד המלאך מחוייב והם לאו מידי קעבדי ואם יאמרו אנו שמענו שהמלאך הזירך הא ודאי אינו מחוייב לקבל על פיהם כי לא האמינה תו' עדים עפ"י מלאך וא"כ לא משכחת עדים זוממים בנזירות כלל. אלא שהרמב"ם ז"ל בפ"ג דנזי' אין דעתו כן לא שגם מי שקיבל עליו נזיר כשמשון ליתיה בשאלה ע"ש וגם ראיתי למהרימ"ט ז"ל בחיו"ד סי' כ"ד שהביא דברי ריב"ן הנז' והרבה להקשו' עליהם ופירש בדבריו כונה אחרת ולדעתו ז"ל גם ריב"ן קאי כדעת הרמב"ם דגם האומר הרני נזיר כשמשון אין לו שאלה ע"ש. וא"כ חזר ספקינו דיש לצדדך בו כל הג' צדדי' הנז"ל. ונר' לדחות הצד השני שאמרנו דעדי' זוממי' דנזיר ילקו ולא יהיו נזירים משום דרשת הוא כי היכי דדרשו בש"ס גבי גלות דהא ליתא שהרי מקרא דכל ימי נזרו קדוש הוא לה' כתוב בתר קרא דעל נפש מת ודרשו בספרי אין לי אלא ל"ת עשה מניין ת"ל קדוש הוא לה' וכ"כ הרא"ם בס' יראים סי' שכ"א ע"ש נמצא דהאי קרא לאו לגופיה דנזירו' אתא אלא לטומאת מת דנזיר וכבר כ' דבנזיר סתם לא שייך הזמה דהא איתיה בשאלה וא"כ נשאר לנו נ"ש דוקא ונ"ש בל"ה מטמא למתים וא"כ לא מצית למידרש הוא ולא זוממיו. ונשאר לנו עדיין הב' צדדין הנ"ל אפשר שיהיה בהם דין הזמה ויקבלו נזירו' או לא יהיה בהם דין הזמה כלל.

והקרוב אלי שאין בהם דין הזמה כלל מדשתיק הש"ס והפוס' ולא הוזכר מזה כלל גם הרמב"ם ריש פי ח כ' מ"ע לעשות לו כמו שרצה לעשות בעדותו לחבירו אם בעבירה שחייבי' עליה מיתה וגו' אם העידו במלקות אם העידו לחייבו ממון וגו' הנה רבינו ז"ל כך היה מונה כל הדברים דשייך בהו הזמה וכאן כ' העידוהו רשע שאין שייך בו לא מלקות ולא ממון וגו' ומנה אותם הד' השנויים בברייתא שלוקין עליהם ובפ' כ"א הביא רבינו כל הדברים שנתפרש בהם בתלמוד דין הזמה אחד לאחד א"כ נראה דחוץ מדברים אלו המפורשים ליתיה בדין הזמה ואם איתא דעידי נזירו' שייך בהו הזמה לא הוו שתקי הש"ס והפוס' ובטעם הדבר נר' לומר עפ"י מ"ש הריטב"א ז"ל בשיטתו הנז' על ברייתא הנ"ל וז"ל אין משלמים את הכופר קסבר כופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו ק' טובא משום דלאו בני כפרה נינהו למה יהיו פטורים מלשלם הכופר לקיים בהם כאשר זמם דהא כאשר זמם לא בא לכפרה אלא לממונא או לקנסא וי"ל דהזמה נא שייכא בהא למ"ד כופרא כפרה דהא אבעייא לן התם אי ממשכנין על הכופר למ"ד כופרא כפרה וסלקא בתיק"ו הילכך אין ממשכנין וגו' ומעתה אם לא רצה ליתן כופר אין ממשכנין אותו ואם היה יודע בעצמו שלא היה כמו שהעידו לא היה נותן וכיון שכן אין כאן דין הזמה וה"ק כופרא כפרה ולית בכפרה דין הזמה ואי משום דליהוי להו כפרה הני לאו בר כפרה נינהו. והרמב"ן ז"ל פירש דלמ"ד כופרא כפרה לא שייכא הזמה דהא עיקר עדותם לחייבו מיתה בידי שמים דכתיב וגם בעניו יומת ועדותן לשמים לא מעלה ולא מוריד שאם הרג שורו את הנפש בנא עדותן של אלו יחייבוהו בשמים ואי לאו מפני עדותן לא יחייבוהו כאין השמים צריכין עדותן כלל וא"כ ליכא לגבי המיתה ועשיתם נו וכיון שכן אף כופר לא שייך בהו שהכופר במקום מיתה בידי שמים הוא ונכון ע"כ דכוותא נימא אנן נמי בנ"ד דלא שייך בהו הזמה כי הן העידו שנזר בפניהם בנזיר וכוונו לאוסרו מן היין אם לדעת הריטב"א ז"ל מה יעשה לו ב"ד יאמרו לו הרי אתה אסור ביין עפ"י עדים אלו ואם יודע בעצמו ששקר העידו עליו לא ישמע לדבריהם וילך וישתה יין בצנעא ואעפ"י שאם שתה בפני עדים והתרו בו יקבל מלקות מ"מ הוא לא יביא עצמו לידי כך אלא ישתה בצנעא ונמצא שיש בידו לבטל דבריהם ולא יתקיים כאשר זמם וא"כ אין כאן דין הזמה וה"ן לדעת הרמב"ן ז"ל הם זממו לחייבו עונש בידי שמים אם ישתה יין בצנעא וכלפי שמייא אין צורך לעדותן ולא שייך ביה דין הזמה כלל. ואם נפשך לומר אדרבא כל בתר איפכא כיון דאם ישתה יין אחר עדותן של אלו בפני עדים ויתרו בהם חייב מלקות א"כ באו לחייבו עונש בידי אדם ויהיה בהם דין הזמה הא ליתא שהרי כ' הריטב"א שם בד' נז' ע"א ד"ה מעידנו וז"ל מעידנו שהוא ן' גרושה וכו' א"נ משום מאי דקתני שלוקין עליהן ואין תורת הזמה מתקיימת בהם כלל ואעג"ב דמפסדי להו תרומה ושאר מתנות כהונה וטעמא דלא משלמי להו אבע"א משום דהוי מידי דלא קיין ומסתמא לא אמרה תו' ועשיתם לו כאשר זמם אלא במידי דקייץ שאפשר לעשות כן מיד הרשב"א ז"ל אבע"א משום דהאי פסי' לא בריא היזיקא וגרמא בעלמא דכוותא בעלמא פטור דמי יימר דיהבו ליה מתנות כהונה ואפי' במכירי כהונה לאו שיעבו' אית ליה לכהן עלייהו אלא מצות נתינה והוי כדבר שלב"ל ומסתמא רחמנא אמר כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום וכדפי' הרא"ה ורבינו ז"ל עכ"ד הראת לדעת מדברי הראשונים הנז' זיע"א דלא מחייבי' משום כאשר זמם אלא במידי דקייץ ואפשר לעשות לו מיד לדעת הרשב"א ז"ל וא"כ בנ"ד אין לקיים בו כאשר זמם על המלקות שהיה לוקה אם ישתה יין בעדים והתראה דמי יימר דישתה ומי יימר דיתרו בו וא"כ לא קיין ואי אפשר לעשות לו מיד והיינו נמי דעת הרמב"ן והרא"ה דהוי גרמא והתו' אמרה כאשר זמם ולא כאשר גרם והכא זה לא זמם אלא לצערו ולהפרישו מן היין ובהא לא מצית לקיימה ביה כאשר זמם כמש"ל משם הריטב"א והרמב"ן שאם הוא יודע ששקר העידו ישתה יין ולא ישמע לדבריהם וא"כ לא משכחת דין הזמה כלל ועיין עוד שם בהריטב"א שכ' תי' אחר משם התוס' דלא מקיימינן הזמה לחצאין וגו' ע"ש ואתי שפיר נמי בנ"ד ודו"ק מצורף לזה סברת המבי"ט ז"ל הביאה בנו מהרי"ט ז"ל בתשו' ח"ב סי' כ"ו שכ' דהא דאמרי' נ"ש ליתיה בשאלה הי"ד לישאל עליו מבלי פתח וחרטה אבל על ידי פתח וחרטה דמשוי ליה כנדרי טעות גם בנ"ש מהני ע"ש שהאריך בראיות ואסיק הר' מהרימ"ט ז"ל דודאי בפתח דמעיקרא ודאי מהני גם לנ"ש כגון קונם שאיני נושא את פ' ואמר לא אמרתי אלא מפני שהיא כעורה והרי היא נאה וכו' ע"ש מעתה יתיישב ביותר טעם לפי דברי הריטב"א הנז' שאם הוא יודע ששקר העידו עליו העדי' ילך אצל חכם ויבקש פתח וחרטה דמעיקרא לנדרו אפי' שאין הפתח אמת כיון שיודע ששקר העידו וישתה יין גם בפני עדים ונמצא לא משכחת בשום אופן כאשר זמם.

ודע דרבינו ז"ל בה' נזקי ממון פ"י ה"ט פ' גבי כופר דממשכנין והשתא ק' לדעתו ז"ל קו' הריטב"א כאן מאי קאמר כופרא כפרה והאי לאו בר כפרה הוא הא כאשר זמם לא בא לכפרה אלא לממונא ונקיים בו כאשר זמם ותי' הריטב"א ליתיה לדעתו ז"ל כיון דס"ל דממשכנין. גם תי' הרמב"ן ליתיה לדעתו שהרי סיים שם ז"ל והיק' בתוס' למה לא שנינו זה במשנתינו והרמב"ן תי' דהני אינן לוקין מטעמא דפרישנא דמלקות במקום הזמה קאי וכיון דלא שייכא בהא הזמה לפי שאין עדותן צריך לשמים אף מלקות נמי ליכא וזה שלא כדברי שכ' שגם בזו לוקין משו' והצדיקו ע"כ א"כ לדעת הרמב"ם לא אתי לא תי' הריטב"א ולא תי' הרמב"ן וק' קו' הנ"ל ונר' לומר דתי' הריטב"א אתי גם לרבינו ז"ל לפי דברי הלח"מ ז"ל שכ' דטעמו של רבינו דכיון דהוי בעייא דלא איפשי' לענין כפרה תפסי' לחומרא והשתא א"ש דלא מצית לקיומי כאשר זמם דאימור מדאורייתא אין ממשכנין אעג"ב דלפי האמת ממשכינ' הי"ד משום דמספק"ל ותפסי' התם לחומרא כי היכי דתיהוי ליה כפרה והכא לקולא שלא תוציא ממון מספק ודע עוד שמה שכתבנו דבנ"ד לא שייך הזמה א"ש גם לדעת הרמב"ם החולק על הרמב"ן וס"ל דאיכא מלקות בעידי כופר שהוזמו דע"כ לא קאמר הרמב"ם אלא כופר דתכף בהעדאתן של אלו כבר נתחייב זה ממון אעג"ב דעיקר העדות הוא לחייבו מיתה ובהא אין עדותן צריך לשמים כמ"ש הרמב"ן אפי"ה סו' הרמב"ם דחייבים מלקות כיון דהתו' הזקיקו לשלם כופר במקום מיתה הו"ל כאילו העידוהו:

תוכן העניינים

כפי אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה