כפי אהרן חלק א· רבי אהרן בן עזריאל
יורה דעה · סימן יב
הלכות עבדים
הוה עובדה באשה אלמנה שנשאת והכניסה לבעלה בנכסי מלוג שפחה א' ומתה האשה בלתי זש"ק ונשארה השפחה לבעל ורצה למוכרה למאי דביני ביני באו עדים והעידו שבהיות האשה הנז' בחברון תו' קודם שנישאת לאיש הנז' הטבי' לשם חירות אבל גט שתרוד עדין לא ניתן לה עד שמתה וע"כ נתבטל המכר הנז' ע"פ ב"ד יב"ץ דתו לא מצי למכרה כיון דלא נשאר בה שיע' הגוף רק איסו' בעלמא דמעוכבת ג"ש אח"ז השפחה הנז' רצתה להינשא לישראל ושמעה מאיזה חכמים שאמרו שאינה צריכה ג"ש אלא יש תקנה בכסף שיתנו לה אחרים לפדות את עצמה ע"מ שאין לרבה רשות בהן וכן עשו והלכה ונשתדכה עם הארוס. עתה לישאול היגיעו אי שפיר עבוד ואי מותרת ע"י זו לבא בקהל מאחר דהאשה כבר שחררה ולא פש לה גבה אלא איסו' א"כ מה יועיל הכסף לאפקועי איסו' כיון דקנין הגוף לא נשאר בה.
תשובה אין ספק דמה שחשבו לתקן ע"י כסף לרבה לא עשו כלום ומהט' הכתוב בשאלה דודאי כסף אינו מועיל אלא כשיש זכות בגופה ואיידי דמועיל לזכות גופה מועיל ג"כ לאיסו' שבה אבל בשפחה זו שהטבילה אדונתה לשם חירות דלא נשאר בה שיע' בגופה רק איסו' בעלמא ודאי דכסף מגן שוייא וכן מצאתי להר' מהר"ש בולא ז"ל בתשו' אשר לו בס' באר מים חיים מוצירי ז"ל בסי' ט"ו חיו"ד ד' ל"ה ע"ד כ' ששמע מהראשונים ז"ל ט' למה שנהגו להתיר השפחה בג"ש ולא היו רוצים לפוטרה בכסף הט' משום שהיו חוששים שמא באיזה פעם אמר לה איזה לשונות של שחרור ואז כיון דפקע קניינה מיניה ולא נשאר אלא איסו' תו לא מועיל הכסף וצריך דוקא בג"ש לאפקועי איסו' שבה אלא שחתר הר' ז"ל ולא היה יודע מאי קראה ומנ"ל דאי שחררה תו לא מהני כסף וכ' ששוב מצא הדבר סוגייא בדוכתה בפ' השולח ד' ל"ט ע"ב אמרו לפני רבי האומר נתייאשתי מפ' עבדי אומר אני אין לו תקנה אלא בשטר ע"כ. וקאמר ט' או בכסף או בשט' והאי פקע ליה כספיה ופי' רש"י פקע ליה כספיה ומעתה אין לו תקנה אלא בשטר ע"כ. ומזה תמה על הר' פ"מ ז"ל ח"א סי' ך' דמשמע מדבריו דאף במפקיר עבדו או הטבילו לשם גירות דכסף מהני ביה ע"ש ונדחק ליישב דבריו עש"ב. ולי הדל נלע"ד דיש להוכיח כן גם מהך פלוגתא דאמימר ועולא בגיטין ד' ל"ט ומ' במפקיר עבדו ומת דאמימר אית ליה אותו העבד אין לו תקנה משום דאיסו' לבריה לא מורית ועולא פליג וס"ל דאיסו' לבריה מורית ויכול הבן לשחררו ע"ש בפרש"י ואיפסי' הילכתא כעולא בגימר' וכן פ' הפוס' והשתא אי איתא דכסף מהני ביה אף דפקע שיע' איך קאמר אמימר אין לו תקנה משום דאיסו' לא מורית הא איסו' דפתיך ביה ממונא הוא דיכולים לזכות ממון לעבד ע"מ שיצא בו לחירות וממון זה זוכה בו רבו ועולא נמי ל"ל ט' דאיסו' מורית תפ"ל דממון נמי איכא אל"ו מוכרח דכיון דפקע מיניה כספיה ששחררו או הפקירו תו לא נשאר בו דררא דממונא כלל ואינו יוצא בכסף אלא בג"ש דוקא וכדברי הר' ז"ל. גם הר' מהר"ח מוצירי ז"ל שם בסי' ט"ז בתחי' דבריו אעפ"י שדחה דברי מהרש"ב דאין ט' זה מספיק שלא להתיר השפחה בכסף משום חששות בעלמא מ"מ משמע מדבריו דאי בריר לן ששחרר או הפקיר תו לא מהני כסף וכדברי מהרש"ב ז"ל. ואולם אנוכי הרואה שמתשו' מהרח"ש כ"י שהביא הר' ד"מ ז"ל בח"א סי' נ"ו ד' פ"ח ע"ג נר' שחולק על זה וכעת אין תשובות מהרח"ש שלימות בידי לחפש לראות אם נדפסה תשו' זו וז"ל שם על ראובן שנטל קנין שמשחרר לשפחתו ומת והניח יתומים קטנים וכו' והנכון בעיני שאם יש אחרים רוצים בזכות אלו השפחות בדבר מועט יקנו אותם ויכתבו להן ג"ש או לפחות הן עצמן בזוזי מועט שיתנו להן אחרים פ"מ שיצאו לחירות יתנו לאפוטרופוס ויוציאם לחירות ובזה א"צ ג"ש וכו' עכ"ד. הרי מבואר בדבריו דאף ששחררה רבה בקנין ופקע מיניה קניינה אפי"ה עצי האפטרופוס לשחררה בכסף ודלא כהרבנים הנז' ונר' דלמעשה צריכים אנו לחוש לדברי הרבנים הנ"ל חדא דתשו' מהרח"ש אינה לפנינו לראות הדברים בשורשן והר' דב"מ הביאה בקיצור קארה סירוגין וכו' ועוד שבסיום דבריו שהעתיק כ' ז"ל והנכון אם אפשר לאפוטרו' למכור לאחרים והאחרים כותבין להם ג"ש או לפחות שיתנו להן אחרים דמים שיצאו לחירות וכו' ולרווחא דמילתא יכתוב ג"כ האפוטרו' ג"ש על שמו וכזה יראה שיש לנהוג למעשה עכ"ד משמע שגם מהרח"ש ז"ל היה מפקפק ע"ז והצריך ג"ש מהאפוטרו' לצאת י"ח כל הדיעות וכיון שתשו' ז"ל אינה בפנינו לעמוד על סוף דעתו ודאי לא שבקינן פשיטות הרבנים הנז' משום דברים מסופקים של מהרח"ש ז"ל ותו לא יהי אלא מחלוקת צריך להחמיר ולהצריכה ג"ש וגדולה מזו כ' הר' דב"מ ז"ל שם משם מהר"ש הלוי ז"ל סי' דכיון דכל הדורות היו מקפידין ליתן ג"ש וכל זמן שלא קיבלה ג"ש אינו בחזקת ב"ח צריכה גט אפי' שלא מן הדין ר"ל במחלוקת שקול והכנה"ג ז"ל והר' פמ"א בסי' ל"ב מח"א כ' דאפי' בס' איסור מדרבנן ואפי' בס"ס צריך לחוש לתת ג"ש כיון דלאו טירחא רבה היא ע"ש וא"כ נר' דלמעשה בנ"ד צריך הבעל שהוא היורש של האשה בעלת השפחה ליתן לה ג"ש לאפוקי נפשין מפלוגתא.
ואולם מה שיש להסתפק בג"ש זה הוא דידוע מחלוקתן של ראשונים ז"ל בירושת הבעל אי הוי דאורייתא או דרבנן דהרמב"ם ז"ל ודעימיה סברי דירושת הבעל דרבנן והחולקים עליו סברי דהוי דאורייתא כמבואר כ"ז בדברי הטור אה"ע סי' ס"ט וצ"ב ע"ש ועיין בכנה"ג ריש סי' צ"ב ובהרב עה"ש ז"ל ונמצא דירושת הבעל תקנתא דרבנן היא וא"כ האי שפחה דנ"ד מדאורייתא אינו יורשה בעל האשה בעלת השפחה לעניין איסו' שבה דבשלמא אם היה בה עדין קניין הגוף או לפחות קניין פירות להשתמש בה היה לו זכות לבעל מט' שיורש את אשתו יהיה דאורייתא או דרבנן אבל כיון שלא נשאר שום זכות אלא איסו' ונר' דאיסור עבד ושפחה לבא בקהל דאורייתא הוא א"כ צריך שיורש דאורייתא יתן לה ג"ש לאפקועי איסו' והבעל אינינו רק יורש מדרבנן ואפשר שצריך לחפש אחר יורש של האשה הנז' מדאורייתא להתירה והאשה הנז' היא היתה מארץ מרחקים ומי יודע מי הם יורשיה ואיפוה הם הגם דיש מקום לומר דס"ס כיון דרבנן תקנו ואפקעוה לירושה מיד היורש ואוקמוה בידיה דבעל הוא ניהו היורש וקניין כספו מקרי דומייא למ"ש המשל"מ ז"ל והמח"א בה' קניין משיכה סי' ב' לעניין קנין משיכה ויש בזה אריכות דברים בספרי הפוס' כידוע. ובתחי' ההשקפה עלה בדעתי לומר דאין צריך לא כסף ולא ג"ש ותסגי לה אותה הטבי' שהטבילה אדונתה לשם ב"ח וקרוב לנדון זה נשאל הר' ב"ד ז"ל בחיו"ד סי' קכ"ה על שפחה שהטבילה רבה לשם גירות בפני ב"ד וברוב עם ואח"ך השיאוה לישראל במוהר ומתן וכתובה אבל לא ניתן לה ג"ש מה דינה דהא כיון דטבלה לשם גירות קנאה אדוניה קניין הגוף ואי אפשר לה לצאת בלא גט והשיב הר' ז"ל וזה תוכן דבריו דהנה פ' הטור ביו"ד סי' רס"ו הלוקח עבד מן הגוי אין הגוף קנוי לו עד שיטבילנו לשם עבדות הילכך אם קדם וטבל לשם ב"ת הרי הוא ב"ח לפיכך צריך להטיל עליו שום עבודה בעודו במים שיהא נראת כעבד שלא יקדים לומר אני טובל לשם ב"ח אבל מי שמוכר עצמו לישר' קונה גופו מיד ואינו יכול לטבול לשם ב"ח פ"כ והוא עובדא בש"ס כמ"ש הרב"י ז"ל שם. ונמצא דכ"ז שלא טבל לשם עבדות אין גופו קנוי לישר' כיון דהגוי עצמו אינו קונה אותו קנין הגוף כדדרשי' ולא הם קונים מהם אבל אם טבל לשם עבדות הו"ל כאילו הוא מדעתו מכר עצמו לישר' ויש לו בו קניין הגוף ושוב אין יכול לטבול לשם ב"ח. ומזה דן הר' ז"ל שם דכיון דהך שפחה דנדון דידיה טבלה מדעת רבה בפני ב"ד לשם גירות מספק"ל אי האי גירות ר"ל שטבלה לשם עבדות דאז חייל בה קניין הגוף וצריכה ג"ש או אפשר שאותו גירות אינו לשם עבדות לא לשם חירות וכיון דלא קדם לו טבילה לשם עבדות ולא חל עליה קניין הגוף א"כ אותה הטבילה בעצמה יספיק לה והוייא כדין גוייה שמתגיירת פ"י טבילה ותו לא צריכה ג"ש. ומדראינו שהשיאוה אח"ך לישר' הא איכא אומדנא ורגלים לדבר שהטבילוה לשם גירות ממש ותו לא צריכה ג"ש זהו תוכן דבריו עש"ב. דכוותא היה נר' לומר בנ"ד ועדיפא מינה דאילו בנ"ד ברור לנו מפי העדים שהטבילה לשם חירות וכיון דלא קדמה לשפחה זאת טבילה לשם עבדות שהרי עד אותו זמן היתה מדלקת אש בשבת א"כ מעולם לא חל עליה שעבוד וקניין הגוף ובאותה טבי' דלשם גירות וחירות דיי לה והרי היא כנכרית גויה שנתגיירה ואינה צריכה לא כסף ולא ג"ש. ואמנם כד מעיינינן בה הא לאו מילתא היא דהא איכא פלוגתא בין הראשונים ז"ל דהא דאמרי' אין הגוי קונה חבירו הי"ד אם נמכר לו מעצמו אבל אם לקחו במלחמה מדינא דמלכותא קנה הגוי את העבד קניין הגוף ושוב כשמכרו לישר' יש לו ג"כ קניין הגוף וזה דעת הרמב"ם והנ"י הביאו הר' ב"י ז"ל שם אבל הרשב"א והטור חולקים וס"ל דגם בזה לא קנה לא למעשה ידיו ואם קדם וטבל לשם ב"ח לא צריך ג"ש ע"ש ומזה הצד יש להצריך ג"ש לשפחות שלנו דאימור הגוי בעליה הראשונים קנאה במלחמה ולא מהני החירות והגירות אפי' לא טבלו לשם עבדות עיין למהר"ח מוצירי בסי' י"ד ולהר' ת"ח ז"ל סי' ח"ד ומ"ח ולהר' ד"מ ז"ל שם. והנה הר' ב"ד ז"ל נרגש חזה שם וכ' ז"ל בד' פ"ג ע"ב והנה זה ג"כ ניחא דלא נימא נהי נמי דהטבילוה לשם גירות וחירות מ"מ ניחוש דלמא שפחה לקוחה במלחמה היתה שיש בה קניין הגוף וכשמכרה לישר' יש לו בה קניין הגוף והטבילה שהטבילוה לשם חירות לא מהנייא דכל שיש בה קניין הגוף אינו יוצא מידי עבדות לעולם עד שיכתוב לה ג"ש הנה מלבד שהר' פ"מ ז"ל כ' שסברה זו מסופקת אם מפני שהרשב"א וכו' ואם מפני שמהרש"ך והמביט לא חשו לס' זו וכו' מלבד וה בנ"ד איכא למימר מכח האמדנות שנתברר להם שלא היתה לקוחה בכבושי מלחמה וכו' שאין בה קניין הגוף ואינה צריכה ג"ש וכו' ושם סו' פ"ג כ' ובנ"ד אזלינן בתר אומדנא לענין איסו' שהרי השיאה ונתן לו נדונייא וכיון דאיכא הוצאת ממון וכו' עש"ב. הנה דהר' ז"ל לא התיר בנ"ד אלא מפני שהיה שם אומדנא גדולה דהשיאה רבו לב"ח וכתב לה כתובה ונתן לה נדונייא מזה דן הר' דודאי נתברר להם שלא קנאוה במלחמה וכ"ו ליתא בנ"ד רק שהטבילה לשם חירות ואפשר עדין היה בדעתה לכתוב לה ג"ש ואכתי איכא למיחש שמא קנאוה ממי שקנאה במלחמה וקניין הגוף יש בה ואינה ניתרת אלא פ"י ג"ש. וכיון שצריכה ג"ש אתאן לס' הנ"ל דדלמא ירושת הבעל דרבנן.
אכן כל היד המרבה לבדוק ימצא טו"ט דיש להתיר בנ"ד ליתן ג"ש מט' ס"ס והוא זה דהנה מהריב"ל ז"ל בח"א כלל ב' סי' י"ב וח"ג סי' מ"ה ומהרשד"ם ז"ל סי' קצ"ד וקצ"ה וקצ"ו הם אמרו דהשתא בזה"ז מדינא דמלכותא אין שום אדם חוץ מדתם יכול ליקח עבד או שפחה אם לא דרך שכירות ואין לו דין עבד כנעני כיון שאינם קנוים לא לקניין הגוף ולא למעשה ידיהן וא"כ תכף כשמתגייר מותר בבת ישראל עש"ב ורבים מהפוס' נחלקו עליהם דמהרשד"ם עצמו בסי' קצ"ו כ' שיש חכמים וכן רבים שסוברי' דגם בזה"ז יש דין עבד ושפחה גם מהרש"ך ז"ל בחתימתו על פסק מהרש"ח סי' ל"ו כ' שתמיד מגמגם בזה והר' דב"מ ז"ל שם כ' שגם הר' המבי"ט ומהרי"א וגדולים אחרים חולקים ע"ז ע"ש עוד איכא פלוגתא אחריתי בין הראשונים ז"ל בענין איסו' העבד והשפחה לבא בקהל אם הוא דאורייתא או דרבנן דדעת אונקלוס שתרגם ע"פ לא תהיה קדשה ולא יהיה קדש לא יסב גבר ישראל אמה ס"ל דהוי דאורייתא וכן דפת רש"י ז"ל ורבים אשר איתו ואמנם דעת הרמב"ם ז"ל ורבים אשר איתו דאיסו' עבד ושפחה לבא בקהל אינו אלא מדרבנן ואיברא שהר' פמ"א ז"ל ומהרד"ב ז"ל רצו לעשות ס"ס בנדון דידהו עפ"י מחלוקת זה ושוב דחאוהו באומרם דהא לא הוי ס' שקול דרובא דרבוואתא וכמעט כולם סברי דלא כהרמב"ם אלא דאיסו' הוי מדאורייתא ועוד דס"ס זה אינו מתהפך וגם תמה הר' דב"מ על הר' פמ"א דמה ס"ס הוא זה סוף סוף גם כי נאמר דהוי איסו' מדרבנן נקוט מיהא דמדרבנן בעי שיחרור וע"ש והדין עמו מ"מ בנדון דידן מוצלים אנו מכל זה חדא דמ"ש הרבנים הנ"ל דס"ס זה אינו ס' שקול דרובא דרבוואתא סברי דהוי דאורייתא עינינו הרואות דמוה"ר כמהרא"י ז"ל בתשו' זרע אברהם חיו"ד סי' ז"ך העמיק והאריך הרחיב בפרט זה וזו הלכה העלה דרובא דרבוואתא קיימי בשי' הרמב"ם דהוו דרבנן ע"ש וגם כי בנ"ד האי ס"ס הוא מתהפך דנימא הכי ס' אי הלכה כמ"ד דשפחות שלנו אין בהם לא קנין הגוף ולא קניין פירות אלא שכירות בעלמא ולא בעו ג"ש כלל ואת"ל הלכתא כהחולקים סוברים דאית בהו קניין הגוף ובעו ג"ש אימור ירושת הבעל דאורייתא והרי היורש נותן לה ג"ש ומתהפך הוא אימור ה' כמ"ד ירושת הבעל דאורייתא והרי נתן לה ג"ש ואת"ל ה' כמ"ד ירושת הבעל דרבנן ואין מועיל הג"ש אימור ה' כמ"ד דשפחות שלנו אין בהם קניין הגוף ואינם צריכים ג"ש כלל ועוד יש לעשות ס"ס קרוב להנז' משום דכ' הרא"ש הב"ד רבינו הב"י ז"ל באה"ע סי' ד' דכל היכא דאמרי' יצא לחירות וצריך ג"ש כגון מפקיר או לבש תפילין או השיאו אשה וכו' האי ג"ש שצריך אינו אלא מדרבנן כדי שלא יאמר לו האדון לא שחררתיו ע"ש וכ' הר' ב"י שזה דעת הטור שם אבל הרמ"ה חולק ע"ש גם בסי' רס"ז ביו"ד הביא הב"י משם רי"ו דמפקיר עבדו מותר בב"ח בלא ג"ש וכ' הב"י שהוא ט"ס ע"ש ועיין להר' קה"י בתוה"ר אות רנ"א. ועיין להר' מח"א ה' עבדים סו' סי' ב' מ"ש בשם הנמק"י דאם טבלו מדעת רבם אינם צריכים ג"ש ע"ש ואפשר שיהיה דעתו כדעת הרא"ש ז"ל הנז'. ועיין בקה"י שם דפ"ו ע"ב. ובדברי מר"ן בש"ע באה"ע סי' ד' לדעתי אין בהם שום הכרע לענין פלוגתא זו כמו שיראה המעיין וא"כ איכא נמי ס"ס ע"ד הנ"ל אימור בזה"ז שפחות אין בהם קניין וא"צ ג"ש ואת"ל יש בהם וצריכים ג"ש אימור ה' כהרא"ש דאחר ששחררה אין צריך ג"ש אלא מדרבנן ובנ"ד הרי הטבילה גבירתה בפניה לשם חירות ואין לך שחרור גדול מזה ועוד יש בידינו בנ"ד ס' ג' עפ"י מ"ש הרא"ש בפ' השולח סי' כ"ט בשם ר"י גבי מפקיר עבדו ומת דמיתת האדון מפקעת האיסו' כיון דממונא לא פש גביה אלא איסו' ושאני ההיא דדסקריתא דעבדי משום שהיה רשות הלוקחים עליהם ע"ש א"נ מדרבנן בעלמא הצריכום גט פ"ש וכ' הרא"ש שהרי"ף חולק על זה והוא נר' מסכים לדעת ר"י עש"ב. ועיין להר' עדות ביעקב סי' ח' ופמ"א ז"ל בח"א סי' ע'. ומעתה יש בידינו ג' ספקות אימור בזה"ז אין בהם קניין הגוף ומדינא א"צ ג"ש ואת"ל ה' כהחולקים דגם בזה"ז אית בהו קניין הגוף אימור ה' כמ"ד ירושת הבעל דאורייתא והרי הוא יורש גמור והרי מתירה בג"ש ואת"ל ירושת הבעל לאו דאורייתא אימור גם איסו' דעבד לאו דאורייתא ואתי דרבנן ומפיק דרבנן ואת"ל דאיסו' העבד הוא דאורייתא או דמפקיר עבדו וכדומה צריך ג"ש מדאוריתא אימור ה' כר"י והרא"ש דמיתת האדון מפקיע איסו' שבה ואינה צריכה תו ג"ש. וגם ג' ד' ספיקות אלו מתהפכין כמובן אימור מיתת האדון מפקיע אימור ירושת הבעל דאורייתא ומפקיע איסו' העבד דאורייתא ואת"ל איסו' העבד דאורייתא וירושת הבעל דרבנן אימור שפחות דידן אין בהם קניין הגוף וכיון שנתגיירו הרי הן כגוייה שנתגיירה ולא צריכי מידי ובזה אנו יוצאים י"ח הגמגום שגמגמו הר' כ"מ והר' פמ"א והר' עדוב"י והר' דב"מ שם שנר' בעיניהם הדבר קשה להתיר בעבד ע"י ס"ס משום מעלת יוחסין עש"ב. והשתא נאמר דאם גמגמו הרבנים הנ"ל הוא בתרי ספיקי אבל בתלתא ספיקי כעין נ"ד יודו ועוד דמה שהיה ק' בעיניהם הוא להתירה בלא ג"ש מסייע ליה להר' מהר"ש הלוי שכ' דהאידנא דנהגו ליתן ג"ש לא שמיע להו לעלמא שמותרת בלא ג"ש אבל בנ"ד דאיכא ג"ש יודו הרבנים הנז' ואם נפשך לומר דמנ"ל לחלק בין תרי ספיקי לתלת ספיקי ולסמוך ביוחסין להקל בתלת ספיקי אמינא לך דודאי כן הוא דשאני לן טובא בין תרי ס' לתלת ס' דהא מבואר ספ"ק דכתובות ד' ט"ו דאעג"ב דבתר רובא לא מכשרינן ליוחסין בתרי רובי כגון רוב העיר ישראל ורוב סיעה כשרים מכשרינן ופ' הטוש"ע אה"ע פי' ד' ע"ש ועיין להר' פר"ח ז"ל בכללי ס"ס בסי' ק"י אות ט"ז הפלה דס"ס הוי מט' רובא ועדיף מרובא ע"ש ונלע"ד שזהו דעתו של הר' פ"מ ז"ל שם שבתחי' לא רצה לסמוך על ס"ס מט' מעלת יוחסין ובסו' הפסק התיר ע"י ג"ש של החכם ומט' ס"ס אלא שאחר הס"ס כ' ומהגם בהצטרף ס' הרמב"ם וכו' ומה גם לס' מהרש"ך וכו' ור"ל דהוי תרי ספיקי ודוק. והר' ש"ך הב"ד הר' פר"ח ז"ל שם כ' דאעג"ב דבס"ס לא מקילינן נגד חזקה מ"מ בתלת ספיקי מקילינן ואעפ"י שהר' פר"ח חולק עליו וסו' דמה לי תרי ספיקי ומה לי תלת מ"מ הר' פר"ח דעתו דגם בס"ס מקילינן עי"ש ועין להר' חק"ל ביו"ד ח"א בסי' ק"ל ד' ר"ד ע"ב נר' מסכים לדברי הש"ך. ואף שהר' ז"ל העלה דס"ס לאו מט' רובא הוא ואין להתיר ס"ס בדאתחזק אפי"ה כ' בד' ר"ז ע"ג דאי הוי ס"ס דמחלוקת הפוס' עדיף טפי דהוי כרובא ומקלינן ע"ש ועיין לו עוד בסי' פ"ט ד' קל"ו בענין ס"ס ותרי רובי בפיסולי קהל ודוק. ועיין למה"ר בס' נדיב לב ח"ב חאה"ע סי' כ"ג כ' ואעפ"י שמרן מהריט"א ז"ל חשש להחמיר באיסור ערוה בקידושין מט' ס"ס מ"מ התיר בג' ספיקי בשופי וכ"כ הר' גבעות עולם ע"ש עכ"ד א"כ כי היכי דמקילינן ליוחסין בתרי רובי ה"ן מקלינן בתרי ספק ספיקא ופשוט.
ועוד איכא ט' רבא להקל בענין זה אעפ"י שאינו שייך בנ"ד כמו שנבאר יועיל להתלמד ממקום אחר והוא זה כי עתה מחדש יצא דבר מלכות בכל תוקף וחוזק שלא ימשול אדם באדם ל"מ ישר' או משאר הדתות אלא אפי' גויים ישמעלים לא יהיה להם קניין הגוף בעבדים ושפחות וכל מי שיש לו עבד או שפחה בין קנויה מקודם בין שלקחה עתה בכל אופן שיהיה אין לו בה לא קנין הגוף ולא קנין פירות דאפי' כקנין שפיר אין לו בה אלא כ"ז שהעבד או השפחה רצונו לישב אצלו ולשמשו טוב הדבר ואם לא ירצה מט' שיהיה הולך לערכאותיהם והערכאות על פי גזירת המלך יר"ה כופין את רבו שישלחנו לנפשו ולא יוכל להשתעבד בו כו"כ. ומעתה עפ"י גזירת זו לא נשאר עוד דין עבד בשום אופן לא קנוי מן הגוי ולא אפי' שקנאו במלחמה הגוי וגם לא עבד שנמכר אפי' טבל לשם עבדות כיון דמדינא דמלכותא אין לשום איש קנין הגוף עליהם ובדבר זה השוה המלך גזירותיו ע"כ בני מלכותו וע"כ לא נחלקו החולקים על מהריב"ל ומהרשד"ם שכ' לעיל אלא מר אמר מט' דהמלך לוקח מס ממי שיש לו שפחה והיו רוצים לומר דמט' המלך שישר' יוכל לקנות עבדים ועיין להר' דב"מ ז"ל שם כ' כמעט שהוא מחלוקת במציאות ועוד כי בזמן הנ"ל עכ"פ הגוי המוכר הי"ל קנין הגוף משא כ בזה"ז כקונה כמוכר אין להם קנין הגוף, כלל דפשי' דתו לא נשאר דין עבד ואמה אלא דינם כנכרים ממש וסגי להו בגירות ככל הגרים וא"צ ג"ש. וגדולה מזו כ' מהר"י אבוהב הב"ד הר' דב"מ שם דבזמנו שהיו העבדים הישמעלים ממירים דתם ובזה היו מפקיעים עצמן מיד אדוניהם דתו אין להם דין עבד ע"ש ואוקי באתרין בק"ו ן' בנו של ק"ו אלא דט' זה איננו שוה בהאי שפחה דנ"ד שהיא ביד אדונתה מזה זמן רב ובאותו הזמן שקנאה עדיין לא היתה גזירה זאת וחל עליה קנין ושעבו' הגוף ובעייא גיטא דחירותא ואעפ"י שגזירת המלך היא גם על הקנויות מקודם שאם רצונם ליישב אצל רבן שילכו להן והפקיע המלך ממונם. מ"מ נר' פשוט דלא מהני דינא דמלכותא אלא להפקיע הממון אבל האיסור אחר שכבר חל בגופה אינו נפקע ע"י דד"מ אכן יועיל זה להתלמד למהיום והלאה לשפחות שקונים הישראל אחר גזירת המלך הנ"ל דמשעת קנייה לא חייל בהו איסו' עבד כיון דאין בהם קנין הגוף ומה מכר ראשון לשני והוא אין לו בגופו שום זכות נר' ודאי דאין צריכים ג"ש ובגירות וטבילה כדין הגרים סגי להו.
ונחזור לדאתאן עלה דנר' פשוט דיש היתר מרווח להאי שפחה דנ"ד ע"י ג"ש שיתן לה הבעל ומט' תרי ס"ס ככל מ"ש ואל תטעה בדברי הר' באר מים חיים ז"ל שם ד' ל"ד ריש ע"א שכ' וסדר הדבר כך הוא להטביל השפחה בפני ג' לשם עבדות כדי שתהייה שייכא בדיני גיטין וכמ"ש הר' פ"מ שם ואח"ך יתן לה הג"ש ותטבול שנית טבילת שחרור בפני ג' עכ"ד הנה פשטן של דברים אלו מורין דאם לא טבלה מעולם לשם עבדות כי האי שפחה דנ"ד אין מועיל בה ג"ש כיון דדינא כגויה שבאה להתגייר ולא שייכא בדיני גיטין והאי תברא לנ"ד לא היא דהרואה דברי הר' פ"מ ז"ל בשורשן יראה שם בסי' ך' ד' נ"א ריש ע"ג שהוא כ' כן לדעת החכם שקיבל השפחה במתנה ודעתו היה דשפחה זו שלא טבלה מעולם לשם עבדות די לה במה ששחררה רבה בדברים ולא היה לו לשחררה בג"ש כיון דאותה שעה גויה היתה ולא שייכא בתורת גיטין ודוקא גבי מפקיר עבדו אמרו דצריך ג"ש משום דטבל תחי' לשם עבדות זהו דעת החכם הנז' והר' פ"מ חלק עליו וכ' דאף דלא טבלה לשם עבדות וגויה היא מכל מקום לכשתתגייר דאיתא בתו' גיטין צריכה ג"ש ע"ש גם הלכה למעשה הורה הר' בהך שאלה עצמה להתירה בג"ש ולא אמר שיטבלוה מחדש לשם עבדות כי הוא דבר שלא יתכן והם מלהזכיר אחר שהיא משוחררת ולא נשאר בה לא קניין הגוף ולא קניין פירות כמו שהאריך הר' שם כי היא תפוסה בעצמה איך נחזור ונטבול אותה לכם עבדות ואין ב"ח חוזר ונעשה עבד עיין להר' משל"מ פי"א מה' מתנה מה שתי' לקו' הר"ן על תוספתא דעשו טבי עבדי ב"ח והיה שם ב' טבי וכו' דכיון דיצא על שניהם שם ב"ח שוב אין חוזר ונעשה עבד ע"ש וגם הר' מהר"ח מוצירי ז"ל בנדון דידיה שכבר טבלה לשם חירות וגירות אסיק הר' דצריכה ג"ש והוא הפך דבריו הראשונים שכ' דאס לא טבלה לשם עבדות ליתא בדיני גיטין פ"כ אין ס' דכונת הר' בתחי' דבריו שכ' וסדר הדבר כך הוא היינו דשקיל וטרי בעיקר ס' דג"ש שהוזכר בתלמוד דהיה כן באמת שתחי' היו טובלין אותם לשם עבדות ובזה היו יוצאים י"ח גם ס' החכם הנז' דכיון שטבלו לשם עבדות שייכי בדיני גיטין אבל לא שהר' ז"ל סובר דקושטא הכי הוי דהא למעשה אסיקו בהפך הר' פ"מ ז"ל ומהר"א קופינו ז"ל שחלק עליו ומני"ר עצמו וזה פשוט ועדיין צריכים אנו למודעי דאשה זו מתה בלי זש"ק ולפי תקנת טוליטולא הקדמוניות הנהוגות בינינו צריך להחזיר חצי הישבון ליורשי האשה א"כ חצי השפחה הנז' שייך לבעל והחצי ליורשיה בכ"מ שהם או מכח תקנות עקו"ת ירושת"ו דגאוני קמאי שמי שלא נמצא לו יורש פעה"ק ירושת"ו הכולל יורש אותו א"כ חציה שייך להכולל יב"ץ וצריך לדעת מי משחרר חלק זה ונר' דהדבר פשוט דאין כאן לא ליורש ולא לכוללות עקו"ת שום זכות מפני שכל החששה הוא לצד שנאמר ששפחה הקנוייה במלחמה יש בה קניין הגוף וצריך ג"ש א"כ אם היה לאדונתה בה קניין הגוף הרי לא הכניסה לו כדין נצ"ב אלא נכסי מלוג היא ובנכסי מלוג לא תיקנו והבעל יורש הכל וכמ"ש הר' פרה"א ז"ל בח"ג ד' כ"ח ע"א וכן המנהג פשוט כאשר העיד בנו האיש אדוני הארץ עט"ר מה"ר גאון עוזינו מגן אברהם יצ"ו שכן נהגו בכל הב"ד שבירושת"ו ואותו הפסק שכ' בס' מזבח אדמה ד' מ"ד ע"ג ד' שכ' שם שדינם כדין נצ"ב וחולקים הוא לעה"ק צפת"ו כמבואר שם ובכן עלתה הסכמתינו בבית דיננו עם הרבנים יצ"ו חבירי ובהסכמת מרן מלכא ראשון לציון גאון עוזנו מוה"ר ועט"ר הרב הגדול כמוהר"א אשכנזי יצ"ו אחד היה אברהם לשחרר את השפחה הנ"ל ע"י שיתן לה הבעל הנז' ג"ש. ועתה אלקטה באמרים סדר הגט הנ"ל אלה הדברים אשר דיבר משה ס"ר דישראל כמוהרמ"א ז"ל בס' דב"מ שם.
סדר גט שחרור
א. יאמר המסדר למשחרר אם מסר איזה מודעה על השחרור שיבטלנה. עיין מהר"ש הלוי ח"מ סי' מ"ב:
ב. יאמר למשחרר נקנה מנך ונכתוב גט שחרור ונחתום ותתן לשפחתך פ' ויאמר הן. ויקנו ממנו העדים:
ג. יתן הסופר למשחרר הנייר וכלי הכתיבה במתנה ויחזור המשחרר וימסרם לסופר ויאמר לו כתוב ג"ש כדי לשחרר בו את שפחתי פ' לשמי ולשמה לשם שחרור גמור:
ד. וכן יאמר לעדים חתמו גט זה לשמי ולשמה לשם שחרור גמור יעוין בס' הלבוש סי' רס"ז סמ"ח וכנה"ג אות ס"א:
ה. אח"ך יאמר לסופר הריני כותב גט זה לשם פב"פ כדי לשחרר בו את שפחתו פב"פ לשמו ולשמה לשם שחרור גמור. יעויין הנוסח בס' כנה"ג סי' רס"ז ובס' ב"ד סי' קכ"ו:
ו. י"א דצריך י"ב שיטין כגט אשה ס' החינוך פ' כי תצא סי' תקמ"ח ולא נהגו כן:
ז. צריך ליזהר לכותבו אות באות בלי שום ר"ת כלל ובאותיו' רש"י שלימות דהיינו אלף שלימה כזה
וה' כזה
ולא אלף כזה
וה"א כזה ולא חתוכה
וכן המ"ם והעין כזה ולא פרודות
וכן הקוף כזה
ולא כזה
וכן התיו כזה
ולא גוף אחד כזה
ולא חתוכה כזה
ח. ואח"ך יחתמו העדים זה בפני זה ויאמר כל א' הריני חותם ג"ש זה לשם פב"פ כדי לשחרר בו את שפחתו פב"פ לשמו ולשמה לשם שיחרור גמור:
ט. אחיך יקח האדון הג"ש ויתן ליד שפחתו ויאמר לה הרי זה גט שיחרוריך והרי את משוחררת בו מעכשיו והרי את לעצמיכי והרי את בן חורין ויהיה הג"ש ביד האשה לראייה:
י. ואח"ך תלך השפחה לטבול בפני ג' בני אדם כדרך טבילת הגרים טבילה הגונה בלי חציצה ועיין בס' מח"א ה' עבדים סי"ח ד"ס ובס' ב"ד סי' ק"ל:
יא. השפחות והעבדים אף שטבלו קודם לכן לשם עבדות כנהיג כשכותבים להם ג"ש צריכים טבילה אח"ך בפני ג' אלא שאין צריכים לקבל מצות ולהודיע' עיקרי הדת שכבר הודיעהם כשטבלו כמ"ש ביו"ד סי' רס"ו ס"ו:
יב. אעפ"י שמודיעים אותם מקצת חצות קלות וחמורות וכל הסדר כשבאים להתגייר חוזרין לומר להם כן פעם ב' כשהם עומדים במים וכו' י"ד סי' רס"ח ס"ב פ"כ דברי הר' דב"מ ז"ל:
א"ען ואומר קצת הפרות על דברי הר' דב"מ ז"ל צריך לדעת למה לא הזכיר הר' כל שאר הדברים שיש ליזהר בגט אשה כפי אשר סידרו כל מסדרי הגט והרב עצמו בסדר הגט שלו בספרו שם ד' קע"ז ואילך ואפשר דלא קפדינן אלא במה ששייך לענין הכתיבה כמו שכ' הרמב"ם בששה דברים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים ובשאר דברים הרי הם כשאר כל השטרות ע"ש ועדיין יש להתבונן מדוע לא כ' שיתירו למשחרר אם נשבע שלא לשחרר או בהיפיך כי היכי דתקון בגט אשה דומיא דביטול מודעו' ואפ"ל דגם זה בכלל אלא שהר' קיצר וכן נר' מדברי העיטור שהביאם הלק"ט ז"ל שכ' וז"ל בעי ביטול מודעי וקנין וכתיבה באנפי נפשה דחד תכסים אינון עכ"ד מאומרו דחד תכסיס אינון משמע דאין לחלק ביניהם ויש לדחות דענין השבועה הוא שמתירי' לו כדי שלא יעבור על השבועה אבל אם לא היתירו לו אין הגט מתבטל בכך מידי דהוה אנשבע שלא ימכור ומכר דלוקה על שעבר על שבועתו והמעשה קיים ואם הוא בהיפיך שנשבע לגרש הי"ט כדי שלא יאמר אנוס הייתי מחמת השבו' ואפשר שבזה ג"ש ידמה לשאר שטרות דהא לאו מששה דברים שמנה הרמב"ם הם ומודעה שאני מפני שאם מסר מודעה אין במעשה נתינת הגט כלום וזה הצד נלע"ד יותר ואפשר שאין צריך התרת שבועות.
אחרי מופלג דרך לימודי אדמקיפנא דרי חזרתי להתבונן בענין זה וראיתי דהיותר טוב הוא להתיר השבועות ואין ס' שהר' דב"מ ז"ל קיצר במקום שאמרו להאריך וטעמא אמינא דהנה אם נשבע שלא לגרש שנהגנו בגט אשה להתיר זה לא נמצא בפוס' הראשונים ומר"ן ומור"ם ז"ל על השולחן הטהור לא הזכירו מזה אלא שרבני האחרונים ז"ל הנהיגו כן וז"ל מהראנ"ח ז"ל ח"א סי' ר"ב עד עתה לא היו נוהגים להתיר אם נשבע שלא לגרש ואני וחבירי הנהגנו להתיר לחוש לדעת הגהת מרדכ"י ומוהר"י ווייל ז"ל שכ' שאם נשבע שלא למכור ומכר דלא מהני משום דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ע"ש הב"ד הרב דברי אמת ז"ל בקונ' י"א סי' ג' והר' ג"מ למהרמ"ב ז"ל בסי' כ"ב ס' י"א ובשם הכנה"ג שנהגו כן בקושטנדינא עפ"י הוראת מהראנ"ח ז"ל ושכן נהג הוא ז"ל בטיריא ע"ש ואין ס' שמזמן הרבנים הנז"ל ואילך נהגו כן בכל תפוצות ישראל וגם פעה"ק ת"ו נהגנו כן כי נמשכו אחר דברי הרבנים הנ"ל והנה אף שמר"ן ז"ל בב"י בח"מ סו' סי' ר"ח הביא דברי הגהו' מרדכי אלו ודחאם בב' ידים וכ' שמכל מה שביאר לעיל מתוך כל דברי הראשונים נדחו דברים אלו פ"ש נמצא לדעתו ז"ל הם דברי יחיד ולא היה ראוי לחום אליהם מ"ח נר' דהרבנים שלפנינו ז"ל חששו לדברי ההגהו' הנ"ל לפי שעיניהם ראו שהסמ"ע ז"ל שם קיים דברי ההגהו' והסכים דעתו עם כל הראשונים ז"ל ואדרבא תמה על רבינו הב"י דלמה כ' שנדחו דבריו גם כ' שמהר"י ווייל מסכים לדברי ההגהו' ומור"ם ז"ל ביו"ד הביא דברי ההגהו' אעפ"י שבח"מ לא הביא כבר נאמרו כמה ישובים בדברי האחרונים לבאר דעת מור"ם עיין כנה"ג ומכ"ש שם ובני חיי בח"מ וביו"ד באורך. ואעפ"י שאנו בני א"י קבלנו הוראות מר"ן ז"ל מ"מ ידוע שבחומר איסור ערוה צריך לחוש לכל הסברות כמצויין אצלי אל מקום אחר מדברי גדולי רבני האחרונים ז"ל ולכן נמשכו כל הבתי דינים אחרי הוראת מהראנ"ח ז"ל להתיר השבועות אם נשבע שלא לגרש ומעתה עפ"י כל האמור תו' יוצאה דגם בג"ש צריך להתיר אם נשבע שלא לגרש לצאת ידי חובת הרבנים הנז"ל שאם נשבע ולא התיר השבועה הרי הגט בטל מעיקרו וזה פשוט.
גם באם נשבע לגרש נר' דצריך ג"ש להתיר דהנה ג' סברות נאמרו במי שנשבע לגרש דעת הר"י ן' הרא"ש ורבינו האי גאון ז"ל הב"ד מר"ן ז"ל ביתה יוסף ריש סי' קנ"ד דמי שנשבע לגרש מלבד שא"צ התרה אלא אדרבא כופין אותו שיקיים שבועתו ויגרש. ודעת הריטב"א הב"ד שם בב"י סו' סי' הנ"ל דלכתחי' מצד חומרא נכון להתיר ובדיעבד אם לא התירו לית לן בה ודעת הר' מיימון הביא דבריו מר"ן ז"ל בסי' קל"ד גם הוא סו' כדעה ראשונה דא"צ הכרה אך כ' דלדעת רבותינו הצרפתים ז"ל צריך ההרה והר' ג"מ למהר"מ בולה ז"ל בסי' כ"א אות א' הסכים דדעת הר' מימון בדעת רבותינו הצרפתים ז"ל דמצד הדין צריך התרה דחשיב אונס ולא מצד חומרא וגם אין חי' בין נשבע מעצמו להשביעוהו אחרים כמו שחי' המבי"ט ז"ל עיין בד"ק באורך וכן כ' הר' דברי אמת שם ד' ק"ג ע"ג דפשט דבריו משמע דגם בדיעבד אם לא התירו לו הגט פסול לדעת רבותינו הצרפתים ושכן דעת מהר"י ווייל ז"ל בסי' ק"ץ בשם סמ"ק ע"ש ומאחר שכן דאיכא מרבוואתא דסברי דנשבע לגרש אונס מקרי והוי גט מעושה אף דאין כן דעת מר"ן ז"ל מ"מ כבר כ' דצריך בחומר ערוה לחוש לכל הסברו' וא"כ צריך להתיר בגט אשה כדי שלא יהא גט מעושה וא"כ ה"ה לג"ש דפשי' דבענין גט מעושה אין לחלק ביניהם דכל הנעשה באונס כמי שלא נעשה דמי וזה פשוט.
עמ"ש הר' אות ב' יאמר למשחרר נקנה מינך וכו' דע שבנוסח הגט שהביא הכנה"ג משם רי"ו גם בנוסח הגט שהביא שם שמצא בכ"י כתוב זה הלשון בתוך הגט ואמרנא לפ' נקנה מינך ונכתוב גט חירות ונחתום ויתן לפ' ואמר הן וקנינא וכו' ואילו בנוסח הגט שסידר הלק"ט ז"ל שנעתיק לקמן בפ"ה אין כ' ואמרנא לפ' וכו' אלא וקנינא מפ' וכו' ואפשר דבשאלוניק נהגו לכתוב כן בתוך הגט פ"כ תפס הר' כאן הנוסח ההוא גם באמירה הזאת ולפי נוסח הגט של הלק"ט אין צורך לומר כדברים אלו ממש לא אם ירצה יאמר תקבל קנין מידינו שנכתוב ג"ש ונחתום וניתן לשפחתך פ' וגם יש שנוי א' ששם כתוב וניתן וכאן כ' ותתן ונר' דותתן יותר מדוייק שהבעל הוא הנותן. ושו"ר שכן כ' הר' ב"ד ז"ל ד' פ"ט פ"ב שהנכון לומר ותתן. גם נתן ט' למה שנהגו לכתוב בתוך הגט ואמרנא לפ' וכו' ע"ש.
עמ"ש באות ג' ד' ויתן לסופר ויאמר כתוב ג"ש וכו' לשמי ולשמה לשם שחרור גמור נלע"ד שיותר טוב לסיים ולומר שתהי' בו ממני ותהי' ב"ח ומותר לכל אדם. ועיין לקמן
עמ"ש באות ה' יעויין הנוסח בכנה"ג ובהר' ב"ד לא קאי אנוסח אמירה זאת אלא אנוסח הגט קאי שהר' הכנה"ג והר' ב"ד הביאו נוסח הגט.
עמ"ש באות ו' דלא נהגו לעשותו י"ב שיטין נר' ט' משום דבגט אשה עצמו אינו לא מנהג בעלמא וכן כ' מר"ן בסי' קכ"ה נוהגין לעשותו י"ב שיטין. ועיין להר' ג"פ ס"ק מ"ו הביא משם כל הראשונים דאינו לא מנהג ואינו פוסל. ומשו"ה לא הצריכו זה בג"ש. עמ"ש הר' פרה"א ח"ג ד' ל"ב ע"ד שעשו אותו לסימן בגט שנשלח בב"ד של הר' כמהרא"י ז"ל.
עמ"ש באות ז' לכותבו בכתב רש"י נר' בעינינו לכותבו בכתב מרובע אעפ"י שמר"ן בש"ע סי' קכ"ו ס"א כ' דכתב פרובינצאל כשר עיין להג"פ ס"ק ד' שכ' דלכתחי' צריך לחוש לדעת הרא"ש וא"ז והכל בו דפוסלין מפני שאינו כתיבה תמה ושכן העלה מר"ן ב"י ע"ש וכיון שכן בירוש' דנהגו לכותבו בכתב אשורית כיון דג' ש אתקש לגט אשה לכתחילה צריך לחום לס' הרא"ש ודעימיה גם מסתמיות דברי הלק"ט ז"ל שלא ביאר זה נר' דצריך לכותבו ככל גט אשה וכן עשינו מעשה וכתבנו אותו בכתב אשורי' ואפי' י"ב שיטין שאינו צריך הסופר שיכל את ידיו ועשה אותו בי"ב שיטין.
עמ"ש באות ט' נוסח אמירת האדון בשעת מסירת הגט הוספנו איזה דברים לתקון הלשון וכך אמר הרי זה גט שחרוריך והתקבלי גט שחרוריך זה והרי את משוחררת בו ממני מעכשיו והרי את לעצמיכי הרי את בת חורין ומותרת לבא בקהל ישראל גם בכל השאלות לסופר ולעדים עשינו הכל כסדר גט אשה רק שבמקום גירושי' אמרנו שחרורי'.
עמ"ש באות יו"ד ואילך בענין הטבילה לא חששנו כלל ולא הוצרכנו אותה לטבול יען האי שפחה כבר טבלה לשם חירות ע"פ ב"ד של ג' וכבר הודיעו אותה כל מה שצריך להודיע כדין גיורת וכמ"ש הר' דב"מ ז"ל עצמו שם בע"ג דנ"ד כפין נדון שלנו ומ"ש כאן שצריך טבילה היינו בשפחה שטבלה לשם עבדות כמבואר.
ולענין ההבחנה עלתה הסכמתינו שכיון ששפחה זאת עדין לא נישאת לאיש א"צ הבחנ' וכדעת מר"ן ז"ל בש"ע סי' י"ג דדוקא בגיורת ומשוחררת שהיו נשואות צריך הבחנה והיינו כדברי הה"מ ז"ל אעפ"י שבב"י דחה דברי הר' הה"מ כ' מהריק"ש והב"ש שחזר בו בש"פ ובודאי דהכי נקיטי'. והר' ב"ד ז"ל ד' ע"ט ע"ד הוסיף לומר דכן צריך להורות דהיא שיטת רב הפוס' וג' עמודי ההוראה קיימי בשי' זו מה גם בשפחה שטבלה לשם עבדות והיא בחזקת שימור ואדונתה היתה נותנת דעתה עליה ע"ש. ודכוותא ממש בנ"ד שהייתה בחזקת שימור אינה צריכה הבחנה.
ועיין עוד להר' ב"ד ד' פ"ד פ"ב כ' הט' שמשחררי' השפחות ואין חוששי' לא המסדר ולא הב"ד משום עשה דלעולם בהם תעבודו. הי"ט דלא נאמר עשה הנז' לא כשמשחררה ע"י כפיה אבל אם מרצונה רוצה להיתיהד לית בה איסו'. גם בשפחה יש ט' אחר שהם בחורות ואם לא ישיאו אותן תבא תקלה על ידן ע"ש כ"ש בנ"ד שכבר טבלה לשם גירות והעבודה שבה כבר פקעה ותו ליכא בהם תעבודו דודאי ליכא איסו' כלל ואדרבא מצוה קעבדינן כדי שלא תבא תקלה ח"ו על ידן.
ובנוסח הגט הכנה"ג הביא ג' נוסחאות גם הר' ב"ד והר' דב"מ הביאו נוסחים אחרים ואנו בחרנו בנוסח הגט שסידר הלק"ט ז"ל כי הוא מאריה דאתרין:
וזה נוסח גט שחרור שסידר הלק"ט ח"ב סי' ס"ט.
באחר בשבת עשרה ימים לירח אדר השני שנת שש מאות ושלשים לבריאת עולם למנין שאנו מנין כאן במתא ירושלם דיתבא על מי שלח ועל מי בורות אנא יוסף רפאל המכונה בכור בן אליהו העומד היום בירושלם הנזכרת ובל שום אחרן וחניכה דאית לי ולאבהתי ולאתרי צכיתי ברעות נפשי בדלא אניסנא ופטרית ושחררית יתיבי ליכי אנת שרה העומדת היום בירושלם הנזכרת וכל שום אחרן וחניכה דאית ליכי ולאתריכי דהוית שפחתי מן קדמת דנא וכדו שחררית ופטרית וחררית יתיכי ליכי רי תיהויין רשאה ושלטאה בנפשיכי למיהך להתנסבא לכל גבר ישראל די חיצביין ורשאין בנייבי למילף אולפן אודייתא ואנש לא מחה בידיכי ולא בזרעיכי מן שמי מן יומא דנן ולעלם והרי את לנפשיכי את לעצמיכי את לגרמיכי והרי את בת חורין ודן די יהוי ליכי מנאי ספר חרורין ואגרת שחרורין וגט פיטורין כדת משה וישראל ואנחנא מהרי דאתימ"ן לחתא קנינא מיד יוסף רפאל המכונה בכור בן אליהו הנזכר קנין שלם מעכשיו במנא דכשר למקניא ביה על כל מאי דכתיב ומפרש לעיל והכל שריר ובריר וקים יצחק בן יוסף עד יצחק המכונה בכור בן משה עד
כתבני חניכה בה"א כמנהגינו אעפ"י ששם כתוב באלף. וכתבנו פטורין מלא כמנהגינו אעפ"י ששם כתוב חסר וכתבנו וקים ביו"ד א' ואירע שטעה הסופר בתיבת ולא בזרעיכי וכ' לזרעכי והכשרנו מפני שאין המשמעות משתנה כמובן.
ודע שבכל הנוסחות הגיטין שהביאו הרבנים הנז"ל כתוב שרה בת אברהם אבינו אך הלק"ט דילג זה ונר' דטעמו כמ"ש מר"ן בש"ע סי' קכ"ט ס"ט דגר ושתוקי וכו' אין כותבין שמות אביהן אעפ"י שבס"ד כ' דכותבין ן' אברהם אבינו והכי נהגינן בגט גיורת עיין מ"ש הר' ג"מ למהר"מ בולה ז"ל בסי' נ"ד אות ט"ו דטעמא כדי שיהא ניכר מתוך הגט שהיא גיורת ע"ש. והכא כיון דבל"ה כתבינן אנת שפחתי תו אין צורך לכתוב ן' אברהם אבינו.