כפי אהרן חלק א· רבי אהרן בן עזריאל
יורה דעה
סימן א
שאלה על אודות מנהג לא טוב אשר נמצא במדינות מועטות כאלו לנקר את כל בשר הצאן ומן הכשבים ומן העזים מפלגא ולעילא הסמוך לראש על ידי נשים רחמניות כאשר למדום אמותם להשליך את כל בשר הטוב והשומן שבו לאיבוד ויצא לבן החוצה עד לא השאירו בו דבר השוה לכל נפש זולתי העצמות והגידים והבשר יבשה מכל טוב כעיגולי הדבלות. ובאמת רצינו לידע ידיעה נאמנה על מה יסודי המנהג הזה הוטבעו ולא ראינו שום מורה ופוסק שמביא סברא כזאת כלל זולתי להיפך ראינו הדבר מפורש שהביאו מור"ם ז"ל בהגהה ס' ס"ד ס' ק"ז וז"ל וכל אלו החלבים אין לחוש להם אלא באחוריים של בהמה אבל בחצי הבהמה של פנים אין בהם חלבים אלו רק קצת מן הקרום שעל חלב הכסלים הנשאר בראש הדפנות וכו' וחוץ מזה לא ראינו שום סברא להחמיר. ואף בכל גלילות ישראל הקרובים והרחוקים לא ראינו ולא שמענו שום נוהג כזאת ואף לא בערי אשכנז אשר נהגו להחמיר. פש גבן שמה שאנחנו צריכים לתפוס מנהג אבותינו בידינו הוא מצד המנהג אשר נהגו כזאת מזה רבות בשנים וכגון דא כבר פסק מרן בסי' רי"ד ס"ב וז"ל קבלת הרבים חלא עליהם ועל זרעם ואפי' בדברים. שלא קיבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה וכו' יע"ש ומזה ודאי נר' שחייבין לנהוג ככל מה שנהגו מקודם לא נופל דבר ארצה. אך מה שבאנו לבית הספק הוא לפי פסק מרן ז"ל שם ס"א וז"ל אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים לא הוי כאילו קבלום בנדר יע"ש. ולזה ודאי מוכרחים אנחנו לומר שעיקר שורש המנהג הזה יצא להם מהא שהביא הבאה"ט סס"ד סק"ה וז"ל כ' בה"י דנוהגין ליקח מן הכתף הגיד עם שומנו שיש סביב הגיד יע"ש ומזה נשתרבב להם המנהג הזה מעט מעט עד שנהגו לנקר כל חצי הצאן כדרך נשים צדקניות שדרכן להחמיר אך כהיום שהאיר ה' את עינינו וראינו שזה מנהג בטעות בודאי שיכולים אנחנו לחזור מזה המנהג ואפי' התרה לא בעי וכפי פסק מרן ז"ל בשלחנו סי' רי"ד יע"ש ואף אם נאמר שמידי ספקא לא נפקא אם זה המנהג הוא מנהג בטעות שסברו שהוא אסור או אם קבלו אותו מצד חומרא בעלמא אחר שידעו שהוא מותר גמור עכ"ז כבר הביא הר' הגדול בס' שיורי ברכה וז"ל אם נסתפק לנו אם תחילת המנהג בטעות או לא נר' דספקא דרבנן לקולא יע"ש. וכ"ש בנ"ד שרגלים לדבר שהוא מנהג בטעות מאחר דלא ראינו ולא שמענו ולא אבותינו סיפרו לנו על מה אדני המנהג הזה הוטבעו ומזה ודאי כעת נר' שלא חלו בה ידים למנהג כזה ובטל הוא מעיקרו:
ונוסף גם הוא כיון שעיקר המנהג הזה לא נשתרש אלא בעה"ת בגדאד יע"א ולא כן אנחנו שכבר יצאנו משם וקבענו דירתינו דירת קבע פעה"ת במביי יע"א בודאי שיכולים אנחנו לשנות ממנהג בגדאד יע"א והרי זה דומה למ"ש הבאה"ט ס' רי"ד סק"ה וז"ל ק"ק שנחרב ונתפזרו הבע"ב אם עדיין עליהם כל חומרות מקום ההוא וכו' ופסקו שהותר הנדר א"כ כ"ש בנ"ד שאעיקרא דמילתא כבר יצאו מעיקר מקום הנדר ופנים חדשות ומקום חדש בא כאן על הכל יורנו מורה צדק על הדין ועל האמת את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה ושכמ"ה.
תשובה אנכי הרואה שאלת חכם הניצבת לפנינו בזה וכשאני לעצמי מכיר אני את מקומי שאין ידיעתי מכרעת והחכמה מאין ומכ"ש לדינא רבא דאסור והיתר הא ודאי צריכא רבא ואמנם להפצרת השואל ידי"ן אחד היה אברהם יצ"ו ולכבוד גדולי ושועי ארץ המה הגבורים אנשי השם במתא בומבאי יע"א שיחל"א אמרתי ויהי מה ארוצה בדברות שתים לא להלכה ולא למעשה עד אשר יראה וירצה הדבר לפני מלכים מלכי רבנן יצ"ו הרבנים המופלאים שמורים' לכל בנ"י. ואם יוכשר בעיניהם גם אני אהיה ענף וסניף קטן להם ואם אין דברי לעו והיו כלא היו ראשית כל בכורי כל ניחזי אנן למען דעת מאין ולאין נשתרבב להן המנהג להני נשי צדקניות וחסדניות להחמיר כל כך עד שבאו לידי מידה זאת דהא ודאי לאו מלתא זוטרתי היא מנהגן של ישראל ובפרט לפי המוצג בשאלה שכך נהגו בעיר הגדולה לאלהי"ם בבל יע"א. הא ודאי לא על חנם נהגו כן כי העיר הגדולה הנז' היא היתה אם בישראל עיר גדולה של חכמים והן עוד היום תלי"ת אכתי פשו להו כפתוריה ופרחיה הן הן עידי"ה עדית דרבנן שיחל"א. אי לזאת מצוה וחובה עלינו למען דעת שורש המנהג הזה על מה אדניו הוטבעו:
ואומר הנלע"ד כי נשתרבב להם המנהג הזה מתלתא טעמי. האחת מצד הצלע האחרונה שהיא נוגעת לחלב הכסלים שבחלק האחורים והיא צריכה ניקור לכ"ע וברוב המקומות נהגו להניחם עם חלק האחוריים וז"ל הר' הגדול מהר"י סוריזאנה זלה"ה הוב"ד בסו' תשובות הרא"ש וז"ל נשאול נשאלתי למען דעת מאין לנו מנהג זה להיות נזהרים לבלתי קנות מן הקצבים הצלע האחרונה ומניחים אותה לחלק הא חורים וגו' יש למנהג הזה על מה לסמוך ולאו משום שהיא אסורה רק משום שיש טירחא גדולה לנקרה ולגררה ולהסיר החלב שעליה ואין הכל בקיאים במלאכה זו וגו' ונקור הצלע הנז' כך מסירים העור שעליה ואח"ך מפרידים העצמות מן הבשר ומגררים אותם הטב הטב באופן שלא נשאר עליה לא בשר ולא חלב ומסירים החלב האדוק בצידה ואצלה ותחתיה יש בהם חוטין מחמשה חוטי דאית בכסלי האסורים משום חלב ולפי דעתי מנהג פרישות זה מיוסד על אדני פז ומנהג ותיקין הוא דבקעה מצאו וגדרו גדר והטעם שהעם לפעמים אינם זהירים היאך יקחו הצלע ההיא ופעם יקחו הצלע רחב דהיינו דבוק בבשר מהכסלים הרבה ויבואו לידי מכשול לאכול תרבא דתותי מתני ותרבא דקלבוסתא ושאר חלבים וחוטין האסורים ולאו כ"ע גמירי דיני הניקור ולכן מדאגה מדבר עשו קדמונינו פרישות זה וגבול נתנו לנו בין חלקי הלפנים וחלקי האחורים והוא העצם הנזכר לאמר עד פה ישות כל בר ישר' שאינו בקי בטיב מלאכת הניקור גאון גבולו ולא יעבר וא"כ כל מי שמלעיג על מנהג זה בודאי יהא נידון וכו' עכ"ד וכן כ' הר' מהר"ר שכנא ז"ל הב"ד הר' ב"ח בסי' נ"ד והובא בש"ך ופר"ח בסי' ס"ד ס"ק יוד' אם נמצאו בבהמה צלעות יתירות כגון י"ג או י"ב או ט"ו בכל צד וכולן דומות זו לזו כולן מותרים רק אותו הסמוך לאחורים וכ"כ בס' מ"ב סי' ס"ו שנוהגים להניח בכל בהמה צלע אחת מכאן וצלע אחת מכאן לחלק האחורים עכ"ל הש"ך והר' שו"ג בסי' ס"ד ס"ק ג' הביא דברי הר' מ"ב ותמה על סיום דבריו שכתב ואיני יודע למה נהגו כן וכ' עליו ואני אומר שמפני שלא היה בקי במלאכת הניקור לכך תמה על המנהג ואין תמיהתו תמיהא דמה שמניחים צלע אחת למעלה משום שיש חלב בצלע הראשונה ואינם יכולים לנקר חלב זה עכ"ד ובזה נתבארו דברי מור"ם ז"ל בהגהה שכ' וכל אלו החלבים אין לחוש בהם אלא באחורים של הבהמה אבל בחצי הבהמה של פנים אין בהם חלבים אלו רק קצת מן הקרום שעל חלב הכסלים הנשאר בראש הדפנות על הכסלים הנשאר שם בראשם וצריך להסיר אותו הקרום משם ויש נוהגים להפריד ג"כ הבשר הנדבק שם זה על זה ולגרור החלב שבינהם עכ"ד דר"ל דבראש הצלעות בחלק הפנים יש שם חלב דבוק מחלב הכסלים וצריך לגוררו ולהוציאו גם מן הבשר הנדבק שם ולא כמו שמובן מתוך השאלה שחשבו בכונ' הגהה זו שבחלק הפנים אין בו חלב כלל ולא היא אלא גם בחלק הפנים יש חלב דבוק בראשי הצלעות מחלב הכסלים וצריך ניקור וע"כ כדי שלא להכשל בחלב זה הנהיגו להניח הצלע האחרונה לצד האחורים. ובנמצאו צלעות יתירות כבר כתבנו דעת הר' מהר"ר שכנא ז"ל להתיר זולת הצלע האחרונה שמניחים לצד האחורים ואחריו נמשכו הש"ך והפר"ת והט"ז. אך הר' שו"ג כ' דהמנהג למנות י"א צלעות ושם חותכין כדי שיהא לעולם צלע הי"א ראשונה כדי לנקר עכ"ד ופה עה"ק ירושת"ו ראיתי שמונים י"ב צלעות ומוציאין השאר כי יש ויש הרבה בהמות שיש להם י"ד וט"ו וט"ז צלעות. ולכאורה לא ידעתי מאין יצא להם למנות י"ב צלעות ושוב ראיתי דהדין עמם דמבואר בדברי מר"ן בסי' נ"ד דכב' צלעות הם שיש בהם מוח וכתב הר' ש"ך והפר"ח ס"ק א' משם ראב"ן דהם י"א חוץ מהב' צלעות הראשונות שהם לצד הצואר הנחתכות עם החזה ועיין בשו"ג ונמצא מעתה דמנהגינו דלא כמוהר"ר שכנא ז"ל ולכן מונין י"ב צלעות עם הב' הראשונות של צד הצואר ומניחין כל השאר לצד האחורים ולא זו בלבד הוא שיש חלב לצד הפנים אלא עוד יש חלב אחר לצד הפנים וצריך לחטט אחריו והם תלתא חוטי דאית בכפלי ופ' מר' שם סי' י"ג ז"ל חוטין שבעוקץ אסור והם חמשה ג' מימין וב' משמאל הג' שבימין כ"א מתפצל לב' ב' והשנים שבשמאל כ"א מתפצל לג' ג' וראשו האחד מחובר לשדרה וראשי הפצולין נדבקים בחזה תחת הצלעות ואותם ראשי הפצולין מצוים בחצי הבהמה של פנים ואי שלפי להו חמימי משתלפי ואי לא בעי לחטוטי בתרייהו ע"כ הנה מבואר שמלבד החלב הדבוק בראשי הצלעות עוד יש חלב תחת הצלעות מהחוטין הנז' וצריך לחטט אחריהם וז"ל הכנה"ג בסי' ס"ד הגה"ט אות ט"ו וסיים הראש ולפיכך נהגו הנשים לחטט אחר החוטין שבין צלע לצלע בחצי הבהמה של פנים וכ' דמש"א כלומר ולא בחצי הבהמה של אחורים שעיקר החוטין הן באחורים והפצולין הם בחצי הבהמה של פנים עכ"ד והר' הבקי בניקור הוא המסביר לנו קצת מדינים אלו הר' שו"ג ס"ק מ"ג ביאר לנו הדבר באר הטב וז"ל חלק הפנים הוא מה שאנו הלועזים קורין לוס קוארטוס וקרי ליה חלק של פנים משום שהוא חלק הפנימי מן הטרפש ולפנים לצד הראש אבל לעולם דהחלב הזה הוא מן הטרפש ולחוץ לצד הבני מעים כנודע ליודעי ניקור דמן הטרפש ולפנים לצד הראש הכל הוא חלב טהור ונתבארו דברי רבינו עכ"ד ודבריו ז"ל ברורים כשמש כי החוטין הנז' אין להם מגע כלל למעלה מן הטרפש כי כן הוא במוחש וכן נהגו המנקרים לנקר באותו בשר שהוא תחת הצלעות מתחילת הצלעות עד מקום הטרפש והוא ניכר ונראה לעין ועיין בטור ובלבוש בסדר ניקור שכתבו וגורר אותו חלב שתחת מקום המתנים ע"ש והוא זה שמהטרפש ולמטה יש שם בשר ע"ג הצלעות מבפנים והוא הנקרא תחת המתנים כי משם ולמטה לצד האחורים מתחיל בשר המתנים שקורים לונביל ע"ש. ואין ספק שמ"ש הכנה"ג שנהגו הנשים לחטט אחריהן עד חצי הבהמה של פנים חצי שכתב לאו דוקא אלא ר"ל עד הטרפש כי משם ולמעלה אין שם ספק כלל כמ"ש הר' שו"ג והוא ברור ופשוט. ומעתה מצאנו סמך להני נשי שהחמירו על עצמן להוציא כל החלב גם מצד הפנים יען הדין נותן שצריך לחטט אחר חוטין אלו שהם תחת הצלעות וגם צריך לנקר החלב הדבוק בצלע האחרונה כנז' לכן החמירו על עצמן שאפי' רואות חתיכת חלב כחרדל אין זזין משם עד שמוציאין אותו והכל מחמת חסרון ידיעה. עוד סמך ב' נר' למנהג זה ממה שמוזכר בשאלה ס' הבה"י ש"כ שנהגו לנקר הכתף מן החלב שבו וז"ל הבה"י על מ"ש מור"ם ז"ל בהג"ה אבל בחצי הבהמה של פנים אין בהם חלבים וגו' ומכאן ראיה להמנהג שנוהגים ליקח מן הכתף הגיד עם השומן שיש סביב הגיד שהוא חומרא בלא טעם שאין בזה שום תשש משום חלב שאין בחצי הבהמה ולפנים שום חלב ומכ"ש בכתף ואם עושין כן משום דם החוטין שבכתף וביד אבל אין צריך ליטול השומן אלא ודאי אינו אלא חומרא בעלמא ואם נעשה בדיעבד שלא נטלו אותו השומן הוא מותר בדיעבד עכ"ד והב"ד הר' לחם הפנים והר' באר יעקב.
עוד סמך ג' מעין הנז' הוא שלא ידעו להסיר חוט של החזה שיש בו משום דם כמבואר בדברי מור"ם סי' ס"א ס"א וז"ל ונוהגין להסיר ג' חוטי אורך אצל החזה מבפנים ע"כ והוא מבואר בסדר הניקור שהביא הטור ז"ל משם בעהע"ט והלבוש וז"ל ואח"ך חותך את החזות לב' צדדים ומאותו בשר אדום הסמוך לחזה מוציא חוט של דם שאוחז מקצה החזה עד קצתו וכן מן החזה הב' ע"כ. ונאמר שגם כאן טעו מין חוט של דם לחוטי חלב כמ"ש הבה"י ומכח זה נשתרבב להם המנהג להוציא מן הבשר כל אשר לבן בו כמו חלב ודשן זהו הנראה לנו ליתן סמך לדבר דהנשים הנז':
ועתה נבאר אי שפיר דמי ואריך למעבד הכי להחמיר חומרא יתירה בדבר שהוא מותר מן הדין או לא ואומר דודאי מנהג זה ריע וגריע דהלכה רווחת דכשם שאסור להתיר את האסור כן אסור לאסור את המותר כמבואר בירוש' סו' פ"ו דתרומות הובא בסמ"ג עשין קי"א וז"ל הר' ש"ך בקיצור דינים שלו בסו' סי' רמ"ב אסור לאסור את המותר אפי' גוים ואפי' שאין הפסד שעל הרוב יש בו צד הקל במקו' אחר מחמת שנאסר והוי חומרא דאיתי לידי קולא ואף אם לפי הנראה לא יבא מזה צד קולא אסור שאפשר שיתגלגל ויבא לידי קולא אחר מאה דברים ולפיכך אם הוצרך לאסור מחמת ס' או מחמת חומרא בדבר שאין האיסור ברור כשמש צריך המורה לומר שאין האיסור ברור אלא שאנו מחוייבים להחמיר וכ"ש וכו' ע"ש וז"ל הר' לחם הפנים בסוף הספר בהקדמה לסדר הניקור הכלל הב' הוא כל מנקר יכוין בקולפו שיקליף דק הטב הרי זה משובח שמחויב כל אדם לחוס על ממונם של ישראל כמ"ש רז"ל כשם שאסור להתיר את האסור כן אסור לאסור את המותר וכו' ע"ש ועיין בשירי הכנה"ג ס' רמ"ב הגב"י אות ס"ו ובתשו' בית יעקב ס' ל"א מכ"ז מבואר דאיסור גמור הוא לאסור את המותר מן הדין וראיתי להר' קה"י בתוספת דרבנן אות א"ך שתמה על הש"ך מההיא דס"פ הרואה גבי חננייא ן' אחי ר"י התחיל הוא מטמא והם מטהרים הוא מטהר והם מטמאים ופריך הש"ס בשלמא הוא מטהר והם מטמאים לחומרא אלא הוא מטמא והם מטהרים והתניא חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר וגו' מדקאמר לחומרא משמע דש"ד להחמיר לאסור דבר המותר ע"ש ולע"ד אחהמ"ר לק"מ דמבואר בדברי הרא"ש פ"ק דע"ז וברי"ו הב"ד רבינו הב"י סי' רמ"ב דהי"ט דחכם שאסר א"ח רשאי להתיר משום דשויא חתיכא דאסו' היכא דקמפלגי בשיקול הדעת ע"ש ובש"ך שם ס"ק נ"ז והכא אלו החכמים שבאו לחלוק על חננייא לא שבאמת היו חולקים עמו אלא שהיו מראים לעם שאינו בקי בהוראה ושלא יסמכו על דבריו וכדמוכח מהש"ס דא"ל מפני מה אני מטהר והם מטמאים וכו' והיתה תשובתם מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים ור"ל שאנו מקניטים אותך וכל כונתינו להשפילך לפני בני עירך שאתה מושל עליהם והשתא מק' שפיר הש"ס בשלמא הוא מטהר והן מטמאין שפיר גורעים בכבודו משום דלחומרא והעם ודאי ישמעו לדבריהם להחמיר ויניחו דברי חננייא אבל הם מטהרים והוא מטמא התנייא חכם שאסר וגו' וא"כ עדין מוכרחים לעשות כדברי חננייא כיון דשויא חתיכא דאיסו' ומה זלזול מגיע לו מזה כיון שלא נסתרה הוראת ומשני קסברי כי היכי דלא נגררו בתריה ור"ל אף שבהוראה זו ודאי מוכרחים לשמוע דברי חנניא מ"מ יקל כבודו בעיני ההמון ולא ילכו עוד פעם אחרת לפניו לשאול ממנו דין כי זה היה עיקר כונתם ולא שהיו חולקין באמת וזה פשוט לענ"ד.
אלא אי ק' הא ק' לי ממ"ש פ"ק דכתובות ד' ז' ע"א הורה ר"י אסור לבעול בתחילה בשבת ופריך ומי איכא הוראה לאיסור אין והתנן הורוה ב"ה שתהא נזירה עוד ז' שנים אחרות וא"נ כי הא דתניא חוט השדרה שנפסק ברובו דברי ר' ר"י אומר אפי' ניקב הורה ר' כר"י ע"כ ופרש"י מי איכא הוראה לאיסור מי קרי איסור הוראה משום דכל אדם רשאי להחמיר והאוסר אין זה סמיכת דברים שאפי' חן הספק שאין ההלכה ברורה לו הוא בא ואוסר אבל המתיר סומך על שמועתו או על סברת חוכמתו והיא הוראה פ"כ מדבריו משמע שיכול כל אדם ורשאי לאסור מס' בדבר שאין ברור לו ההלכה וזה נר' היפיך דברי הר' ש"ך הנז"ל. והיה נראה לענ"ד לומר דאיברא דמדברי המקשן תברא לדינו של הר' ש"ך אבל ממאי דקאמר תלמודא אין והתניא וגו' הויא סיעתיא ואיכא בנייהו בין המקשן להתרצן הך דינא של הר' ש"ך. והיינו דהמקשן ס' דמה שהורה ר"י דאסור לבעול בשבת היינו משום דלא ברירא ליה ומשו"ה פריך מי איכא הוראה לאיסור כפרש"י וחדית ליה התרצן אין איכא הוראה לאיסור כדתנן וגו' א"נ אוט השדרה וגו' ור"ל דמצד הדין אסורים ולא מספקא ומשו"ה קרי ליה הוראה והי"ט נמי דר"י דאסר לבעול מצד הדין ולא מספק ושפיר קרי ליה הוראה ונמצא מעתה סיעתא לדינו של הר' ש"ך דמשו"ה דקדקו בהני תרי מתניתי הורוה ב"ה והורה ר' להורות דלא אסרו מספק אלא פד שנתברר להם הדין דאסור אז אסרו וקרי ליה הוראה. ומכאן אתה למד לכל מודה שלא יאסור מספק ואיסו' איכא כמ"ש בירוש' אלא דמדברי רב"א ז"ל בש"מ מוכח דמה שהורה ר' בר"י היינו מס' שכ' וז"ל לכך מיתי מהא דתניא חוט השדרה דרבי מעיקרא קאמר ברובו ור"ה נמי פסק כותיה אלמא דמסתבר טעמיה והילכך מן הספק הוא דאסר ואפי"ה קתני הורה פכ"ד ועיין בהליכות עולם ד' ט"ו ע"א ב' פרושים והכי הא' הוא כדברי רב"א ז"ל ועיין לו עוד ד' כ"ב ע"א וד' כ"ו פ"א אלמא דס"ל דר' מן הס' הורה כר"י וכן משמע מדברי הר"ן בפ' אלו טריפות ע"ש ונלע"ד דחילייהו דהראשונים ז"ל הס' הוא משום דבתר הכי קאמר בגמר' אמר ר"ה אין ה' כר"י ואי באמת ר' הדר ביה והסכים לס' ר"י דמן הדין אפי' ניקבה טרפה איך קאמר ר"ה אין ה' כר"י אל"ו דרבי להחמיר הורה כר"י ולא דהדר ביה ומשו"ה פסקי' הלכתא כרבי ועיין תוס' קי' דמ"א ד"ה הוה עובדא וחש ליה רב שכתבו דהילכתא כרב ואע"ג דחש להא דר"א לא שחזר בו פ"ש ומעתה ק' לדינו של הר' ש"ך הנז"ל:
והנראה בדור לומר דהך דהירוש' ודינו של הר' ש"ך אמורים בדבר שהיתירו פשוט וברור דאז אסור להחמיר ולאוסרו וכמ"ש בכמה דוכתי בש"ס התורה חסה על ממונם של ישראל אבל בדבר שהמורה אינו יודע להיכן הדין נוטה או מצד דאיכא פלוגתא ולא יודע להכריע כאחד מן הסברות או שנסתפק לו הדין ולא מצאו ברור ודאי הנכון הוא להחמיר כדי שלא יבא להקל באיסור תו' וע"ז הוא שכ' רש"י דכל אדם רשאי להחמיר לפי שאין ההלכה ברורה לו ורבי שהורה כר"י הוא מן הסוג הזה שלא סמך יפה על הודאתו שאמר ברובא ולא שחזר והודה לדברי ר"י אלא עדין הוייא רפייא בידיה ולא רצה לסמוך על דעתו והודה כר"י והחכמים הבאים אחריו נראה להם ס' רבי ופסקו כמותו והיינו דחדית ליה התרצן דגם באופן כזה לפעמים יקרא הוראה וכ"כ הר' ה"פ ד' כ"ו הוראה לאיסו' אינה קרויה הוראה אבל לפעמים יקראו אותה הוראה ואה"נ נאמר שגם רבי כשהורה אמר להם בפירוש שאין האיסו' ברור אלא שאנו מחוייבים להחמיר כמ"ש הר' ש"ך ז"ל. נמצאת אתה למד מכל האמור דדבר שהיתירו פשוט וברור בפוס' אסור להחמיר ולאוסרו ובנ"ד שכבר כתבנו דבצד הפנים של הבהמה לצד העליו' הצואר לכל היותר מן הטרפש ולפנים אין בו חלב כלל החומרא בזה היא חומרא דאתי לידי קולא. עיין תוס' פ' הנחנקין ד' פ"ז ד"ה ורשב"ל ואיסו' איכא בדבר ועיין עוד בכנה"ג שם ס"ק ס"ז הביא משם הגמ"י ופסקים וכתבים ובנימין זאב שאסור להורות דבר התמוה לרבים פ"ש ואין לך דבר התמוה לרבים יותר מהאי דנ"ד דזו לא שמענו ולא ראינו בכל הגלילות ובכל תפוצות ישראל לאסור את כל החלב שבצד הפנים של הבהמה ואף שנניח שהנשים הנז' אינם בקיאים בניקור הצלע האחרונה גם בניקור הבשר שתחת המתנים מחמת חוטי דכסלי הנז"ל אפי"ה סמיה בידן שיוציאו כל ראשי הצלעות עם הבשר שעליהם מבית ומחוץ עד הטרפש ותו לא נשאר שום חשש חלב כלל וכן מבואר בכל הפוס' גם מפי הבודקים והמנקרים הבקיאים נתבאר לנו בבירור דבר זה שאם יחתכו מתחי' הצלעות עד מקום הטרפש תו ליכא חששת חלב כלל:
ועדין צריכים אנו למודעי מה יעשה ישראל במקומו' שאינם יודעים לנקר אותם החוטין של דם שבכתף ושבחזה וכתבנו בעניותין לעיל שאפשר שמזה נשתרבב להם המנהג הזה לנקר את כל החלב וכעין מה שכתב הבה"י למנהג עירו שנהגו לנקר חלב הכתף שכשתרבב להם מכח חוטי הדם שבו כמו כן אנו נאמר בהני נשי שאינן יודעות ג"כ לנקר חוטי החזה משום דם שבו ובזה נשתרבב להם לנקר את כל החלב ובאמת צריך לדעת מה תקנה יש על חוטי דם אלו:
ואומר דגם לזה סמיה בידן דהנה הטור ז"ל בסי' ס"ה כ' יש חוטין שאסורי' משום דם והם חוטין שביד ושבכתף וכו' וכ' הר' ב"י ז"ל בפג"ה אמר ר"י אמר שמואל חוטין שביד אסורין ופרש"י חוטין שביד שאנו נוטלין מן הכתף ותו איתא התם ה' חוטי הוו תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דטחלי ודכפלי ודכוליתא משום תרבא דידא ודלועא משום דמא מאי נ"מ הני דמשום דמא אי מחתך להו ומלח להו שפיר דמי. הנה מבואר דאלו החוטין האסורין משום דם בחתיכה סגי להו וכן מתבאר מדברי הטור והראש וכל הראשונים ז"ל שהעתיקו סוגית הש"ס כצורתה ועוד הביא שם רבינו הב"י ז"ל שכ' הר"ן בשם הראב"ד כל החוטין שצריכין חתיכה הרוצה לצאת ידי חתיכתן לא יסמוך על חתיכת הבשר לבד כי פעמים שהחוטין סמוכים אל העצם הרבה ונדבקים בו ואם חתך הבשר לבד שמא עדין החוטין קיימים אלא יחתוך הבשר והעצם לשנים ואז יחתוך החוטין ויעש פתח ליציאת הדם וכ"כ הרשב"א ע"כ ופסקו בס' הקצר ס"ב ז"ל הרוצה לצאת ידי חתיכת חוטין אלו לא יסמוך על חתיכת הבשר אלא יחתוך הבשר והעצם לשנים פ"כ הנה ששום אחד מאלו הפוסקי' הרשאונים זיע"א לא כתבו שצריך להוציא החוטין לגמרי ולנקרן אלא צריכים חתיכא דוקא זולת הבעהע"ט ז"ל בסדר הניקור שהביא משם מחבר אחד ז"ל והביאו הטור והלבוש בסו' סי' ס"ה כ' ומתחיל מראש הכתף מאמצעיתו ומחתך ומוציא גיד עבא ומוליך הסכין ומחתך פד הזרוע ועד היד עד קצותיו עד שימשוך כל הגיד שאוחז משפת הכתף הסמוך לשדרה ער קצות היד וצריך לשקוע הסכין יפה עד שיעקור אותו גיד וגו' ומוציא מצד כתף מלמעלה חוט א' וכן לכתף הב' ונוטל היד ומוציא ממנו גיד א' וכו' עכ"ל ולקמן בפ"ה נבאר דפת הפוס' אם הם ב' חוטין בכתף לבדו ודיד לבדו או הם חוט א' עכ"פ כתב שצריך להוציא הגיד עצמו ולא כ' דסגי בחתיכה כדעת כל הראשונים הנז' גם מור"ם ז"ל בד"מ ס"ק ז' כ' ז"ל באיסור והיתר הארוך כלל י"ט משמע דלכתחילה לא יסמוך על החתיכה אלא צריך ליטלם משם אבל בדיעבד יש לסמוך על החתיכה כאלו הוסרו משם לגמרי ע"כ. והגאון מהרש"ל בספרו זה הי"ם גדול פג"ה סי' ו' כ' וז"ל כ' מהרא"י בשערים המנהג הוא לנקר וליטול כל הגידין האסורין אף משום דם ואפי' לצליה ובדיעבד אם לא נחתכו או לא ניטלו בצליה או במלוחה נוטלין הגידין וקולפין מעט סביבותיו וגו' ע"כ וכ"ש לקדירה שמנקרין ואין סומכין על חתיכה ומליחה אע"ג דסגי בחתיכה ומליחה לכ"ע מ"מ מנהג הניקור עוקר הלכה בפרט מ"ש הראב"ד שכל החוטין הצריכין מליחה בחתיכה הרוצה לצאת ידי חתיכה לא יסמוך על חתיכת הבשר לבד כי פעמים שחוטין סמוכין על העצם הרבה ונדבקין בו ואם חתך הבשר לבד שמא החוטין עדיין קיימים אלא יחתוך הבשר עם העצם לשנים וכו' ע"כ על כן נר' מנהג יפה לנקרו עד שימצאם ויטול וכו' עכ"ד והביא דבריו הר' דמש"א ד' רכ"ח ע"ג ע"ש במה שהאריך ואסף דעות כל הראשונים ז"ל ותראה שאין שום אחד מהראשונים ז"ל שכ' שצריך נטילה זולת המחבר סדר הניקור שהביא הבעהע"ט ז"ל כמובא שם בד' רל"ז ומהרא"י ז"ל שכ' שכן נהגו וכ' עליו רש ל שהוא מנהג נכון נקוט מיהא דמן הדין סגי לאלו החוטין בחתיכה כדי שיזוב הדם ולצד היותר טוב בחתיכת הבשר והעצם די והותר כמ"ש הר"ן והראב"ד והרשב"א וגם רש"ל ז"ל עשה סמך לדברי מהרא"י למנהגם מהא דהראב"ד שצריך לשבר הבשר עם העצמות משמע דאם יזהרו לשבר הבשר עם העצמות תו אין צורך ליטלם משם אלא דעכ"פ המנהג שנהגו ליטלם נכון הדבר.
דבהני חוטין שביד ושבכתף איכא פלוגתא בני רבוותא דעת הטור ז"ל שהם ב' חד ביד וחד בכתף ורבינו הב"י ז"ל כ' דמדברי רש"י שכ' דידא היינו חוטין שאנו נוטלין מן הכתף משמע דחוט אחד הוא ביד ובכתף וכ' שמדברי הרשב"א בשם הראב"ד שכ' דחוטין שבכתף בכלל דידא הם נר' כן אבל בעהע"ט שהביא ס' הניקור לקמן כ' שצריך לנקר חוטין מהכתף וחוטין אחרים מהיד כדברי הטור ז"ל שהם ב' חוטין עכ"ד מר"ן הב"י וכ"כ עוד לקמן ע"ד הבעהע"ט וז"ל כבר כ' בראש הסי' שכתבו הרשב"א והר"ן בשם הראב"ד דחוטין שבכתף בכלל יד הם והמחבר הזה כ' כמה חוטין הם ביד ובכתף עפ"י קבלתו ע"כ נמצא דלדעת רש"י ורשב"א והראב"ד ז"ל חוט אחד הוא ביד ובכתף ונפק"מ דאם חותך במקום אחד ביד או בכתף סגי לעשות פתח להוצאת הדם ולדע' הטור והבעהע"ט ז"ל דתרתי חוטי נינהו צריך לחתוך ביד לבדו ובכתף לבדו וכן מפורש בדברי הבעהע"ט ז"ל באר הטב וז"ל ומתחיל מראש הכתף ומחתך ומוציא גיד עבה ומחתך עד הזרוע ועד היד עד קצותיו עד שימשוך כל הגיד שאוחז משפת הכתף הסמוך לשדרה עד קצות היד וגו' ומוציא מצד כתף מלמעל' חוט אחד וכן לכתף הב' ונוטל היד המחתך בו ומוציא ממנו גיד א' ואינו נמשך למעלה ומדתו כמדת היד וגו' עכ"ד הנה מבוא' בדבריו שהגיד של היד הוא גיד אחר ואינו אותו שבכתף והוצרכתי להרחיב דברים אלו אף שהם פשוטים לפי שראיתי להרב ש"וג ז"ל דברים תמוהים גם בתשובתו באהל יוסף סי' י"ו נשאל על אודות ידי הבהמה שמולחין אותן מבלי חתיכת חוטין אלו והשיב באורך וכלל דבריו דהעיקר כדעת רש"י והרשב"א והראב"ד שהביא רבינו הב"י שהוא חוט אחד ביד ובכתף וא"כ כיון שחותכים היד חן הזרוע הרי נפסק החוט הנז' ונעשה פתח ליציאת הדם ולא הספיק לו להר' ז"ל בזה אלא שהפריז על המדה וכ' שגם הטור ובעהע"ט סברי מרנן כדעת רש"י דחוט אחד הוא ומה שמנו דיד ודכתף לאו משום דתרי חוטי נינהו כמו שהבין הר' ב"י אלא ר"ל דיש מנקרין שחותכין חוט זה מן היד ויש שחותכין אותו מן הכתף זהו תמצית דברי הר' ז"ל ע"ש. ואני אומר לישרי לן מר ועמו הסליחה דלא צדק בזה דבפירושא אתמר בדברי הבעהע"ט שהחוט של הכתף הוא לבדו מתחיל מראש הכתף עד סוף היד וצריך להסירו כולו משורשו ואח"ך כ' ונוטל היד ותוציא ממנו גיד א' ואינו נמשך למעלה. הרי דבריו ברורים שהם ב' גידין כ"א בפ"ע ויפה כ' עליו הר' ב"י שזה דלא כרש"י והרשב"א והראב"ד אלא שהוא כ' עפ"י קבלתו ותימא על הר' ז"ל איך רצה להעמיס בדברי הבעהע"ט פירוש זר וגדולה מזאת אנכי הרואה בדברי הר' דמש"א ז"ל ד' רל"ז שהביא דברי רבינו הב"י שכ' והמחבר הזה כ' כמה חוטין הם ביד ובכתף פ"פ קבלתו וסיים ז ל ור"ל דב' גווני חוטי נינהו חד דיד וחד דכתף וכ"כ הרשב"א ודלא כרש"י שכ' דחוטין שביד הן חוטין שבכתף ואפשר לפרש גם פירש"י כך כלומר ובכתף בכלל היד הם ודלא כמקצת המקילים ואינם מוציאים אלא חוט א' מהיד ומתחיל קצת מלמעל' בקצה הכתף ותו לא מידי דאין להקל וכ"כ מהרו"ך עכ"ד בהגה"ה הנך רואה דאדרבא גם ס' רש"י רצה להסכימה פה הבעהע"ט וכ' שכ"כ הרשב"א דתרי חוטי נינהו וא"כ מי יקל ראש נגד כל הראשונים הנז' ובפרט דגם רבינו הב"י כ' כו לדעת רש"י בדרך אפשר גם הגאון מהרש"ל ז"ל שם כ' כן בשם הרשב"א דתרי חוטי נינהו וראוי להחמיר ע"ש וחפשתי בדברי הרשב"א ז"ל ומצאתי כדברי רש"ל והר' דמש"א שכן כ' בחדושיו לחולין ע"ד צ"ג וז"ל וחוטין שבכתף בכלל יד הם כ"כ הראב"ד וכו' ותמיהא לן מדקאמרינן סתמא תרתי משום דמא נפק"מ דאי חתיך ומלח להו ש"ד משמע דבכל ענין מיירי בין כשחתך את הורידין בין שלא חתך דאפי' כי חתך את הורידין שני חוטין אלו שביד ושבכתף אינם אדוקין בורידין ואינן משתרשין מהן ואינן מנקין את דמן דרך הורידין והילכך צריך לחתוך הן עצמן ולמולחן הטב וכו' עכ"ד הרי בפירוש כ' שהם ב' חוטין שביד ושבכתף כ"א לבדו כמ"ש משמו רש"ל ודמש"א באופן דאני בעצמי עם שאיני כדאי נר' לע"ד דראוי להחמיר לחתוך היד לבדו והכתף לבדו להחמי' כדברי הטור ובעהע"ט והרשב"א ומכ"ש לפי דברי הדמש"א שיש לכוין גם דברי רש"י ז"ל לזה מה גם שרבינו הב"י כתבו בדרך אפשר באופן דנכון הדבר לע"ד להחמי' לחתוך ב' חוטין אלו דיד לבדו ודכתף לבדו ודלא כה"ר שו"ג ז"ל ועיין לו עוד שם מה שתמה על הר' ב"י שכ' וכן נר' מדברי הרשב"א בשם הראב"ד דחוטין שבכתף בכלל ידא הם וכ' עליו הר' שו"ג הא לא נהירא וגו' וא"כ האיך יבין המבין וגו' ע"ש אני אומר עמו הסליחה ולא עיין בדברי הרשב"א ז"ל בשרשן שכ"כ בפירוש משם הראב"ד שחוטין שבכתף הם בכלל דידא וכ"כ משמו בת"ה ולא מכלל' איתמר כמו שחשב הר' ז"ל עלה בידינו דתרי חוטי נינהו חד ביד וחד בכתף וכבר כ' לעיל דהני חוטין צריך לחותכם מדינא דגמרא והסכמת כל הפוסקים הראשונים זיע"א דסגי להו בחתיכה להוציא הדם שבהם זולתי האה"ו הארוך שכ' שנהגו להסירם וכ' עליו רש"ל שמגהג נכון הוא ולקמן בפ"ה נדבר עוד בזה הנמצא מצאנו תיקון לחוטין אלו מדינא דש"ס והסכמת הפוסקים דסגי להו בחתיכה ולכל היותר לצאת ידי ספק יחתוך הבשר עם העצמות כמ"ש הר"ן ז"ל משם הר"ן והראב"ד.
ועתה ניחזי אנן חוטין אלו שהזכיר מור"ם ז"ל בחזה מה עניינם הנה בסדר הניקור שהעתיק הטור ז"ל משם בעהע"ט כ' וז"ל אח"ך חותך את החזות לב' צדדים ומאותו בשר אדום הסמוך לחזה מוציא חוט של דם שאוחז מקצה החזה עד קצתו וכן מן החזה הב' פ"כ וכ' עליו רבינו הב"י חוט זה לא הוזכר בגמרא גם מדברי הפוסקים חוץ מהרוקח שהזכירו בסי' ת"ט ורבינו בסי' ט"ל ובדברי הרא"ש בשם רבותיו גבי שולח ירך ביד גוי כתבו רבינו בסמוך עכ"ל ומר"ן ז"ל על השולחן הטהור השמיטא אך הגאון רמ"א ז"ל בהג"ה כ' ונהגו להסיר ג"כ ג' חוטין אורך אצל החזה מבפנים בשם או"ה לכן נוטלין חוטין שאחורי האזניים וסיים ואינו אלא חומרא בעלמא וראיתי להר' כנה"ג הגב"י אות ע"ג כ' דמדברי הל"ח אות ל"ז וט"ז נר' דמ"ש מור"ם ואינו אלא חומרא בעלמא לא קאי אחוטי החזה אלא אחוטי האזנים ושכן משמע מדברי הלבוש ז"ל עכ"ד ואני עני עיינתי בדברי הל"ח בס"ק ל"ז ולא מצאתי הכרח בדבריו איברא דמדברי הלבוש מוכח הכי אכן ראיתי להר' חגורת שמואל המפרש על הלבוש שכ' דמ"ש הלבוש ואינו אלא חומרא בעלמא קאי הכל אותן החוטין שלא הוזכרו בתלמוד ע"ש ואיך שיהיה חוטין אלו שבחזה איסורן משום דם וכבר כ' לעיל דמדינא דגמרא כל החוטין שאיסורן משום דם בחתיכה סגי להו כדי שיזוב דמן וא"כ גם בחוטי החזה הללו אם יחתכו החזה לרחבו עד שיחתך הבשר האדום הזה עם העצמות לב' וג' חתיכות ודאי סגי ונמצא עלה בידינו תיקון פשוט לחוטי היד והכתף וחוטי החזה בחתיכת הבשר עם העור ואין צורך כלל לנקר החלב כמנהג הנשים הנז' כי מה להם עם החלב אחר שחוטין אלו איסו' הוא משום דם ולא משום חלב והתיקון האמיתי לחוטי דם אלו הוא חתיכת הבשר עם העצמות וכנז"ל
ובכן ניחזי אנן היכי לידיינו דייני להאי דינא במנהג זה אי חשבינן ליה כמנהג בטעות ואדרבה מצוה איכא לבטלו או אי חשבינן ליה כמנהג שנהגו משום סייג וגדר ופרישו' דאין נכון לבטלו. ואפי' אם ת"ל דחשבי' ליה כמנהג העשוי משום סייג וגדר לנו לדעת אי שרי לבטלו. ואם ת"ל דאסור לבטלו אפשר דע"י התרה ש"ד ויען דיני המנהגות כבר נקבצו ובאו בספרי הראשונים והאחרונים צריכים אנו לברר מתוך דבריהם ז"ל הקיצור ממה שנוגע לענין דינא בנ"ד וכבר עלה ארי הגאון בעל פר"ח ז"ל ואסף וקיבץ כל הסברות בפרטי המנהגים וגדול הדור האחרון הר' מהר"י ארגאס ז"ל בתשו' סי' מ"ה בירר וליבן וזיקק הדברים וחילקן לפרטים ולסעפים ואנו נעתיק מדבריהם הצריך לעינינינו וז"ל הר' מהרי"א ז"ל שם ד' פ"ח ע"ב הנוהג איסור בדבר המותר צריך ה' תנאים לשיקרא מנהג ואם יחסר אחד מהם אין בו תורת מנהג ויכול לבטל בלתי התרה וגו' התנאי הב' שהיה יודע שמן הדין הוא מותר וקיבל עליו בתורת סייג וגדר אמנם אם נהג איסור באיזה דבר שהוא מחלוקת בין הפוסקים איכא מאן דאסר ואיכא מאן דשרי ומפני הס' נהג איסור לעצמו ואח"ך נתברר לו שהדין כדברי המתיר ורוצה לחזור בו ממה שנהג איסור הרי רשאי הוא כי אין זו קבלת מנהג אלא טעות ואצ"ל היכא שהמנהג מעיקרו נתייסד בטעות גמור כגון שהיו חושבים שדבר המותר לכ"ע אסור הוא מן הדין דודאי אין זה מנהג ומבטלים אותו ומודיעים להם. עקרי הדברים כדי שלא יסתרכו בהם כמ"ש התוס' בפסחים ד' נ"א והרא"ש והרז"ה והטור יו"ד סי' רי"ד ומהר"מ אלשקאר בתשו' סו' סי' מ"ב כ' שכן כ' הרמב"ם בתשו' ושכ"כ הר' ישמעאל שכל דבר שטעו באיסו' הוא מותר מעיקרו שאסור לו לאדם להניחם בטעותם לפי שנמצא שמוסיפין על התורה ופירושה ומצוה לכופן ולהוציא מליבן שאין זה הדבר אסור מעיקרו וכ"כ הרמב"ם וגו' ואע"ג שהרמב"ן והריטב"א והר"ן ס"ל דמנהג בטעות שנהגו הכותים וכן שאר ב"א שאינן בני תורה אין מתירין להם ומ"מ העיקר כסברת רב הפוס' שכל מנהג בטעות אינו כלום והו"ל כמי שקיבל עליו שבת בטעו' כסבור שחשיכ' ואח"ך נתפזרו העבים דלא הוי כלום וכמו שהסכים הר' פר"ח וגו' עכ"ד עוד כ' הר' ז"ל שם התנאי הג' דצריך שהמנהג יהיה מיוסד בשעורו כראוי דאם הפריזו באיסו' יותר מדאי הו"ל מנהג בורות ואפי' התרה לא בעי וכדאיתא בירוש' פ' מקום שנהגו נשי דנהיגין דלא למיעבד עובדא באפוק' שבתא פי' כל הלילה אינו מנהג עד דיתפני סידרא מנהג בב' ובה' אינו מנהג עד דיתפני תעניתא מנהג וגו' הרי דהמנהג העשוי לסייג גבול יש לו ועד אותו גבול יש לו דין מנהג ויותר ממנו לאו כלום הוא וכן מתבאר מדברי הרמב"ם פ"ח מה' יו"ט שכ' דע"פ אסור בעשיית מלאכה מחצי היום ולמעלה שהיא ומן השחיטה אבל מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג דמשמע דקודם לכן אפי' נהגו לאו מנהגא הוא וכ"כ בהדיא רש"י ז"ל ריש פסחים מאימתי אסור בעשית מלאכה משנץ האור פירש"י אבל קודם לכן בטלה דעתן וכ"כ הר' ב"י בא"ח סי' תקנ"א וכו' הרי מפורש דכל מנהג צריך שיהא מיוסד במדה ובמשקל ואם יוצא מהגבול הראוי לו אינו מנהג ובטלה דעתו של הנוהג בו איסור עכ"ד עוד כ' הר' הנז' וז"ל התנאי הה' שלא יוכל לבא מן המנהג שום קלקול או חשש איסור כדאיתא בר"ה וגו' וכ"כ הרא"ש כלל נ"ה סי' יו"ד ז"ל ול"מ מנהג של עבירה שיש לשנותו אלא אפי' מנהג שעשו לסייג ולהרחקה ויכול לבא ממנו קלקול יש לבטל המנהג כדאמרי' בפ' מקים שנהגו בני חוזאי נהגו דהוו מפרשי חלתא מאורזא אטו א"ל לר"י א"ל ניכלה זר באפייהו משום דחיישי' דלמא אתי לאכרושי מהחיוב על הפטור ומהפטור על החיוב דמתוך המנהג יהיו סבורים דהאורז מין דגן הוא עכ"ל וכ"כ הפר"ח במנהגי איסור סי' ט"ו והביא עוד שם מהירושלמי ד' פ' מ"ש קבלו עליהם כי חכמי טבריא וגרוסי צפורי וכו' שלא לעשות מלאכה בחו"ה ופריך ניחא גרוסי צפורי חכמי טבריא אינן ממעטין בשמחת הרגל כלומר שלא ימצאו דגים כדי הסיפוק לצורך יו"ט ומשני צד הוא בחיכה ובמכמורת כלומר דהשתא איכא דגים דלא נפישא טרחא כולי האי ופרכי' אפי' כן אינם ממעטים בשמחת הרגל כלומר שלא ימצאו דגים כו"כ מרווחים לשמחת יו"ט בחיכה אם לא ע"י רשתות גדולות ומשני ר' אמי מיקל להו שהם ממעטים בשמחת הרגל פי' שהיה מיקל להם בלא התרה ומשום דלא הוויא קבלה כיון שיש בה מיעוט שמחת הרגל מהכא שמעי' דכל מנהג שיש בו קצת הפסד מצוה לא הוי מנהגא עכ"ד.
והנה בעתה כל ישר הולך עיניו יחזו דהאי מנהגא דהני נשי דנ"ד אשתכח ביה כולהו תלתא הני לגריעותא אם הן חשבו שהחלב של צד הפנים של הבהמה הוא אסור כחלב גמור א"כ אין לך טעות גדולה יותר מזו ואדרבא מצוה איכא להודיען שהוא מותר כמ"ש בתנאי הראשון ואם כה יאמרו דלא היא ובודאי מידע ידעי דמותר הוא אבל עשו זה לסייג וגדר משום החלב הדבוק בצלע האחרונה או משום החלב שתחח הצלעות מחוטי דכפלי כנז"ל ומכח חסרון ידיעה שלא ידעו לנקרו אסרו כל השומן הלא גם את זה ראוי לבטלו ואינו קרוי מנהג לפי שהפריזו על המדה וכבר כ' הר' בתנאי הב' דכל תנאי שעבר הגבול אינו מנהג דומייא דנשי דנהיגי דלא למיעבד עבידתא כל הלילה דזו הרחקה יתירה היא ואינו כלום ונ"ד אומר אני דדומה למי שנזהר שלא לאכול. חמץ מפורים ואילך גזירה משום שמא יאכל חמץ בפסח ומי שמע כזאת ומי ראה כאלה ואעיקרא דדינא ניקור הצלע האחרונה נחלקו בה הראשונים ז"ל דיש מתירים אותו חלב כמ"ש מור"ם ז"ל שם ויש מחמירין להפריד ג"כ הבשר הנדבק שם בראשי הצלעות ולגרור החלב שביניהם ויש מתירין משום דמחשב כחיפוי בשר וכן המנהג באשכנז. ועיין היטב בדברי השו"ג ס"ק ט"ו וי"ז ותראה שזה הוא מחלוקת דיש מקומות שמתירין אותו גם מה שמניחין הצלע האחרונה לצד האחוריים לא הוזכר בדברי הראשונים כלל זולתי מהר"י קוריזאנה ומוהר"י שכנא והמ"ב שנתנו סמך למנהג. שנהגו כן שהוא מנהג נכון למיגדר מילתא גם הניקור שמנקרין תחת ראשי הצלעות משום חוטי דכפלי גם זה במחלוקת הוא שנוי כמ"ש מור"ם ז"ל סי' י"ג ויש מקילין בחוטין אלו במקום שהם בלועים בבשר ועיין שם להר' שו"ג ואפי"ה ישר' קדושים הם ונהגו לנקר כל הצלע הט' וגם הבשר שתחת המתנים כדי לצאת י"ח כל הסברות גם אנחנו צעירי הצאן אשר ציפורנן של ראשונים עבה ממתנינו כך יפה לנו להחמיר ככל חומרי הסברות וכל היד המרבה לבדוק אחד תם ואחד שאינו יודע לישאל ואפי' מי שלא ראה ניקור מימיו על צד היותר טוב יוציאו כל הבשר עם ראשי הצלעות עד הטרפש ומשם ולמעלה לכ"ע עבר הגבול קרינן ביה ולא מיקרי מנהג מצורף לזה דאיכא בנ"ד גם התנאי הג' שכתב הר' ז"ל דכל תנהג שימשך ממנו צד איסור לא הוי מנהג וה"ן נפק"מ לאם קידש את האשה בחתיכת שומן מזה המותר מן הדין ולפי דעתן הוא אסור ואינו שוה פרוטה וכמ"ש התוס' פ' הנחנקין שהבאנו לעיל וכמ"ש הר' ש"ך ז"ל דאיסו' איכא להתיר את האיסו' דהיא חומרא דאתי לידי קולא אפי' אחר כמה דברים וגם מיעוט שמחת יו"ט איכא ברור לעין כל שכל נתח טוב יפשיטו אדרתו מעליו וישאר אך בשר כחוש ועצמות ובכי הא נראה דשפיר דמי לבטל מנהג זה ואף בלתי התרה כנז' בדברי הר' מהרי"א זלה"ה מנופה בי"ג נפה מכל דברי הפוסקים הראשונים והאחרונים ז"ל ואם מעט ואוסיפה לך עוד מ"ש רבינו הב"י ז"ל ביו"ד סי' ס"ה בסדר הניקור הנ"ל הביא משם רי"ו דאסור לבשל בשר המתנים משום מנהג וכ' עליו הר' ב"י ולי נראה דמנהג כי האי מנהג במעות הוא שדבר זה לא נמצא לשום א' מן הפוסקים שאסרו וכו' הלכך אין לך מנהג בטעות יותר מזה דכל כי האי ליכא למימר שידעו בו שהוא מותר ועכ"ז נהגו בו כך משום חומרא דכיון דאין בו דררא דאיסו' מה חומרא היא זו בלי טעם ומדרש דרשינן ליה בפירקא דלכתחילה מותר לבשלו עכ"ד והר' מהרי"א שם ד' צ"ג בירר מתוך סברות הפוס' דכל חומרא שהוזכרה בתלמוד או דוגמתו ממש המחמיר בזה עליו נאמר המחמיר תע"ב אבל אם נהגו להחמיר בדבר שאין שורש בתלמוד לאותה חומרא יתחלק לב' סוגים אם החומרא היו תהיה מפאת חסרון ידיעתנו כגון כמה דינים מדיני טרפיות שאין אנו בקיאים וגו' וכגון מה שנוהגין אנשי מעשה שלא לאכול בשר אחוריים מחשש פן המנקר לא יהא בקי במלאכת הניקור וכמו כן בענייני הסירכות שהחמירו במקצת מקומות משום סייג אסור לעבור על מנהגם בלתי התרה אמנם אם נהגו איסור באיזה דבר שאינו תלוי בחסרון בקיאות וידיעה וגם דליכא למיחש לקלקולא מפני שאין בו עיקר איסור המחמיר בזה אין רחנ"א:
וכמ"ש הר' ב"י על מ"ס רבינו ירוחם דאסור לבשל בשר המתנים וגו' ע"ש באורך אלו דברי הר' מהרי"א ז"ל והיא גופא מאי דקמן בנ"ד דמנהג הני נשי היא חומרא שלא הוזכרה בתלמוד ולא בשום פוסק ואינו תלוי בבקיאות וחסרון ידיעה וליכא למיחש לקלקולא ואף אנן נמי נימא כמ"ש הב"י ז"ל דדרשינן לה בפירקא דמנהג בטעות הוא ולאומר שיאמר שנהגו כן משום חוטי הדם שביד ושבכתף ושבחזה שצריכין ניקור משום דם שבהם ומזה נשתרבב להם כל הני חומרות לנקר החלב כמו שצידדנו בעניותין לעיל אף אתה אמור לו דאוף הכא נמי איתנהו כולהו הני רעותי שכתבנו לעיל אם חשבו שהחלב אסור משום חוטי דם אין לך טפות גדול מזה ומה גם שהפריזו על המידה לנקר החלב ממקום שאין סם חוטי דם וגם אני אומר שאפשר אדרבא שימשך ממנהג זה עד איסור שהרי כ' לעיל דברי הר"ן בשם הראב"ד שהביא רבינו הב"י דהרוצה לצאת י"ח חוטין אלו לא יסמוך על חתיכת הבשר בלבד כי פעמים שהחוטין סמוכים אל העצם ונדבקין בו ואם חתך הבשר לבד שמא עדיין החוטין קיימים אלא יחתוך הבשר עם העצם לשנים פ"כ וא"כ אי הני נשי דידן אינן חותכים הבשר עם העצם לשנים לצאת י"ח חוטי דם אלו מה הועילו במה שמנקרין החלב ועדיין חוטי הדם קיימים ושמא החוטין דבוקין אל העצם וגם אחר שניקרו החלב שבו עדין הם קיימין. ולפי דעתי חששא זו היא קרובה הרבה ונמצא מנהג זה מביא לידי איסור:
וא"ת שהני נשי כבר הם מנהגם לחתוך הבשר עם העצם א"כ חזר הדין שמה שמנקרין החלב הוא מנהג בטעות ככל מ"ש לעיל כי אין בו צד סרך איסור כלל מאחר שחותכין החוטין הללו שאיסו' משום דם דהיינו תקנתייהו בחתיכה, וא"ת לדבריך גם לב"ה ק' שהביא זה המנהג שנהגו במקומו שהיו מנקרין הכתף מן החלב שבו וכ' ואם עושין כן הוא משום דם וכו' ולדבריך הי"ל להב"ה ז"ל לבטל מנהג זה דשמא יניחו החוטין קיימין כשהם סמוכים לעצם ולא יצאו י"ח חתיכת חוטי הדם פ"י ניקור החלב תשובתך בצידך דבודאי במקומו של הב"ה היו עושין כפ' מר"ן ז"ל שהיו חותכין הבשר עם העצמות אלא שפוד היו מוסיפין לנקר החלב וע"כ אמר שהוא חומרא בלא ט' כי שם אין חלב כלל ולכן אם לא ניקרוהו מותר ואה"ן אם היה הר' נשאל על מנהג זה היה אומר דהוא מנהג בטעות ושרי לבטלו אלא דלא נדרש הרב למה שלא שאלוהו וגם דלא הפריזו על המידה כ"כ לאסור כל החלב כעין נ"ד רק הכתף לבדו אבל בנ"ד דאיכא כל הני רעותי דכתיבנא ואנשי לבב שואלים הלכו הימצא פתח פתוח לבטל מנהג זה היה נר' מכל מ"ש לעיל דשרי להתירו אף בלי התרה וכנז"ל:
אלא דעדיין לבי מהסם בכ"ז ממה שראיתי לרש"ל והדמש"א הב"ד הכנה"ג ז"ל בסי' ס"ה הגב"י ס"ק ע"ו שכ' על מ"ש רי"ו אסור לאכול בשר המתנים משום מנהג ומ"ש עליו הר' ב"י דהוא מנהג בטעות ודרשי' ליה בפרקא דמותר סיימו וז"ל אכן מ"כ בליקוטין אין אוכלין כליות וטחול ולונביל כ"א בצלי רוקח ומהרי"ח וכ"כ הפרנס יראה מזה שנהגו בו פרישו בעלמא לאיזה ט' אעפ"י שידעו שהוא מותר ומשו"ה כתבו לאיסו' משום אל תיטוש תורת אמך נר' שאין לבטל בפניהם במקום שנהגו איסו' ע"כ. וגדולה חזו מצאנו ראינו לגדול המורים הרשב"א ז"ל בחי' לחולין ע"ד י"ט ובתשו' ח"א סי' צ"ח הב"ד הר' פר"ח ס"ג שכל מה שנהגו באיסור ואין אדם יודע עיקרו של איסור מחמת טעות או מחמת חומר נשאל ואין מתירין לו ע"ש האף אמנה דסיים עלה הר' פר"ח ז"ל דהרשב"א אזיל בשי' הפוס' דמנהג מחמת סייג אין לו התרה ולפי מאי דקיל"ן כרוב הפוס' דיש לו התרה וכמ"ש בסעי' א' הא נמי יש לו התרה ע"ש נקוט מיהא דהן הן הדברים מטין לדברי רש"ל והדמש"א דאיכא למיחש שמא קבלו מנהג זה לסייג ואילו מדברי מר"ן הב"י ז"ל נר' דלא חיישינן להכי מדכתב ומדרש דרשינן ליה בפרקא דמותר. וכיוצא לזה כ' מהריק"ו ז"ל הב"ד רבינו הב"י סי' קצ"ד אשר שאלת על הלועזים שאין האשה טובלת תוך מ' לזכר ופ' לנקיבה המנהג רחוק מ"מ אחר שכתבת שפסקני אחד הנקרא תנייא כ' שאפשר שהראשונים החמירו על כך בקעה מצאו וגדרו גדר וגם כתב שהלועזים עושים כל מעשיהם על פיו אמינא דאי תנייא תנייא וגו' הרי שגם התנייא הכי ס"ל דחיישינן שמא נהגו כן לסייג ולגדר וסיים עלה מהריק"ו ואין למחות בידם אחר שכן נהגו משום סייג ויש להם על מה שיסמוכו אותו פוסק שרגילים לילך אחריו וגם זה נר' דלא כרבינו הב"י ז"ל שכ' דדרשי' ליה בפירקא וגו' ודעת לנבון נקל לחלק דאין מדברי מהריק"ו סתירה כלל לרבינו הב"י כשנדקדק בדברי מוהריק"ו שכ' וז"ל ואע"ג דאיכא למימר דאדרבא כיון דדמיה טהורים מדינא דתלמודא אם נתירנה לבעלה וגו' יבא להתיר וגו' ואם יתירו יולדת יבא להתיר גם בשאר נשים וגו' מ"מ לפ"ד נר' דהרחקה יתירה היא דהוי גזירה לגזירה אסר לא הוזכרה בתלמוד וגו' מ"מ מאחר שכתבת שפסקני אחד נקרא בשם תנייא כ' דאפשר שהראשונים שהחמירו על כך בקעה מצאו וגדרו גדר ועל כיוצא בזה נאמר שמם בני ואל תטוש וגם כתבת דהלועזים עושים כל ענייניהם על פיו של אותו פוסק אמינא דאי תנייא תנייא וגו' וגם מה שכתבת דהרמב"ם לא ידע שמנהג קדמון הוא לעשות הרחקה יתירה גם זה אינו נר' שהרי כ' שכן נמצא בתשו' מקצת הגאונים ומאחר שכן כ' הגאונים אמאי לא אסיק אדעתיה שמנהג קדמון הוא לעשות הרחקה יתירה אל"ו ס"ל דאפי' להרחקה ולסייג אין לנהוג מנהג זה דחומרא דאתי לידי קולא הוא אלא שאין למחות ביד הלועזים אשר ט נהגו מחמת חומרא וסייג מאחר שיש להם על מה שיסמוכו דהיינו אותו פוסק אשר הלועזים רגילים לילך אחריו פ"כ מבוארים דבריו דנקיט הר' בפשיטות בדעת הרמב"ם דמנהג שלא הוזכר בתלמוד והוא הרחקה יתירה ראוי לבטלו והגם שכ' הרמב"ם שכתוב במקצת תשובות הגאונים מנהג זה אפי"ה כ' שראוי לבטלו ולא חשש שמא נהגו כן משום סייג אלמא דכל בסתמא לא אמרינן שעשו כן משום סייג אלא שללועזים אין להתיר להם אחר שנהגו לפסוק כס' תנייא ולדעתו חיישי' שמא בקעה מצאו וגו' ע"כ אין להתיר להם אע"ג דלית הילכתא כס' תנייא נגד הרמב"ם מ"מ כבר נהגו לפסוק כמותו וקיבלו סברתו א"כ נמצא אדרבא מבואר מדברי מוהריק"ו דדעת הרמב"ם ז"ל דכל בסתם מנהג לא אמרינן שעשו כן משום סייג לא אדרבא תלינן במנהג בטעות וזה כדברי רבינו הב"י ז"ל ממש שכ' דדרשי' ליה בפירקא וגו' וכן סיים הר' ב"י בסי' קצ"ד על דברי מוהריק"ו וז"ל ונר' דהיינו דוקא לאותם הלועזים שהיו נוהגים בשאר דברים עפ"י אותו פוסק אבל ודאי בשאר מקומות שלא נהגו עפ"י אותו פוסק משמע ודאי דמודה מוהרי"ק דמוציאין מליבן כדברי הרמב"ם ומיהו מ"ש דלהרמב"ם אפי' להרחקה וסייג אין לנהוג מנהג זה משום דחומרא דאתי לידי קולא הוא אין נר' בעיני וכו' אלא ט' של הרמב"ם משום דאעפ"י שאפשר לגזור כן כל שלא נודע לנו שגזרו כן אנו תולין הדבר בטעות כיון שהוא דבר רחוק שהיו כ"כ פרוצות עד שיצטרכו לגזור גזירה רחוקה כ"כ וזהו ט' של התוס' שכ' בפ' כל הבשר על הנוהגים ליזהר מלחתוך כחל רותח בסכין של בשר דהבל הוא ולא חשו לומר הראשונים שמא בקעה מצאו וגו' עכ"ד הנה בפי' כ' הר' ז"ל בדעת מוהריק"ו דכל בסתמא אמרינן מנהג בטעות הוא כמו שכן דעת הרמב"ם וכ' הר' שכן דעת התוס' ז"ל ועיין בט"ז סי' קצ"ד סק"ו.
אך דברי הרשב"א ז"ל קשים לשמוע על הר' ב"י ז"ל דמתבאר מדבריו יפה דכל מסתמא תלינא שנהגו כן משום סייג ופרישות והן הן דברי רש"ל ודמש"א ודלא כרבינו הב"י ז"ל ומהתימא על הר' מהרי"א שבסי', ל"ה הביא דברי הרשב"א אלו ובנה עליהם דייק והכא בסי' מ"ה הביא דברי רבינו הב"י ז"ל ולא העיר כלל מזה וסבור הייתי לחלק ולומר דע"כ לא כ' הרשב"א דבסתמא תלינן בסייג וגדר אלא במידי דאית ביה סרך איסור ר"ל שעכ"פ הוזכר מזה בתלמוד אלא שהיא ס' יחידאה או אפי' אם זה בעצמו לא הוזכר קרוב הדבר שימשך מזה צד איסור אבל במידי דלית ביה סרך איסור כלל לא אמרינן מסתמא עשו משום סייג אלא תלינן בטעות וחטין לזה דברי הב"י דסי' ס"ה שכ' ודאי אין לך מנהג בטעות יותר מזה דבכי הא מילתא ליכא למימר שידעו שהוא מותר ועכ"ז נהגו כך משום חומרא דכיון שאין בו שום דררא דאיסור מה חומרא היא זו בלי ט' ומדרש דרשי' ליה בפירקא וגו' מבואר בדבריו דכל חיליה דמני"ר משום דלית ביה ליתא דאיסו' אבל אם היה בו ליתא דאיסור ודאי מסתמא היינו תולין שעשו כן לסייג ויותר מזה ביאר דבריו הר' ב"י בא"ח סי' תר"מ עמ"ש הטור נשים שנהגו שלא לעשות מלאכה כל היום בחנוכה אין להקל להם משום דברים המותרי' ואחרים נהגו בהן איסו' וכ' עליו הר' ב"י ז"ל סובר רבינו שאף בדבר שאין בעניינו שום צד איסור לו' דגזרו הא אטו הא אמרי' דברים המותרים וגו' ואינו מוכרח דכיון דאין בו צד סרך איסור לית לן בה פכ"ד ועיין שו"ת ח"ץ סי' פ"ט. מ"מ כד מעיינן בדברי הרשב"א ז"ל בשיטתו נר' מדבריו דאפי' דליכא סרך איסור אמרי' דלסייג הנהיגו כך שהרי כ' הר' ז"ל ז"ל לפיכך יש לפרש ר"י מכולי עלמא גמיר חומרא בעלמא נהגו במקומו והוא סבור דרב ושמואל אמרוה ואינה, אלא חומרא בעלמא וגו' ועדין ק' ומנ"ל דמודה ר"ז דמשום חומרא דילמא ס' מטעא טעו לפיכך נר' שכל מה שנהגו באיסו' וגו' אין מתירין דדילמא משום חומרא פד שנודע שעיקרו מחמת שעות וגו' ע"ש והשתא כיון דלדבריו לא יש שום חכם בעולם שאסר המוגרמת הזאת ואינו בידם אלא מתורת מנהג מה סרך איסו' יש ואפי"ה קאמר הר' דתלינן בחומר וסייג ויש לחלק וצריך להתבונן בכ"ז ואין הפנאי מסכים עמי. יהיה מה שיהיה דעת הרשב"א והטור ורש"ל ודמש"א דבסתם מנהג תלינן בסייג ובפירוש כ' הרשב"א בתשו' ואין מקום להתיר לא בצד אחד והוא שידענו בבירור שטעו באיסור וכגון שידענו בבירור כיצד יצא האיסור וכגון שבא אחד והורה להן בטעות או שטעו במשמעות דבריו וגו' הא בכל שאר העניינים אין מתירין להם כי שמא כך קיבלו מפי חכמהים או שמא נהגו אבותיהם איסור לגדר פ"כ ולעומתם נר' דפת הרמב"ם ומהריק"ו והתוס' ורבינו הב"י דכל בסתמא אמרי' דמנהג בטעות הוא ומבטלינן ליה ונמצא הדבר שנוי במחלוקת ואם באנו לחלק ולדמות מדעתינו מהו הדבר שנקרא סרך איסור ומהו הדבר שאין בו סרך איסו' יעויין בתשו' מהר"י עמאר שהביא הר' שיו"ב בסי' רי"ד לדידי חזי לי להג הרבה ומי יכניס ראשו להורות בס' איסו' דאוריית' בחילוקים דקים התלוים בשערה ושאני קמאי דליבם היה פתוח כפתחו של אולם ואנן בעניותין ליבנו אטום סתום וחתום ומכ"ש כי כבר מילתי אמורה לעיל כי ירא אנוכי לומר על זה מנהג בטעות אחר שכן נהגו בעיר הגדולה לאלהים בבל יע"א אי לזאת ניחזי אנן דרך סלולה וסילון מפולש האם נוכל להתיר להם ע"י התרה אף אם נניח במונח דמנהג זה נהגו משום סייג אפשר דמהני ליה התרה ולכן צריך אני להרחיב הדברים קצת בזה כדי לברר ס' הפוסקים ז"ל האוסרים והמתירים
הנה דעת הרמב"ן והראב"ד והרשב"א ומוהריק"ו והריב"ש דמנהג שהוא משום סייג וגדר אין לו התרה אך דפת התוס' והרא"ש והמרדכי ורבינו הב"י דאם באו להישאל על נדרן מתירין להם ע"י פתח וחרטה ועיקר פלוג' תלייא בלשון הירוש' דפ' מ"ש כל דבר שאין ידוע בו שהוא מותר והוא טועה ונהג בו איסור נשאל ומתירין לו כל דבר שיודע בו שהוא מותר ונוהג בו איסור נשאל ואין מתירין לו. דלהרמב"ן והראב"ד ודעמייהו נשאל ר"ל ע"י שאלת חכם כעין היתר נדרים ור"ל דמנהג בטעות סגי ליה בהתרה אבל דבר שיודע בו שהוא מותר ונהג איסור משום סייג אפי' הם נשאל לחכמים אין מתירין לו וכמ"ש הרשב"א ז"ל הב"ד הב"י בסי' רי"ד דמי שנוהג איסור בדבר המותר בגדר אפשר שהוא תמור מן הנדר דהוו כאיסורין שבתו' שאין להם התר ע"ש ולדעת התוס' והרא"ש נשאל דקאמר בירוש' לאו דוקא אלא במנהג בטעות מתירין להם אף בלא התרה אלא מודיעין אותם שהם טועין בדין ומצוה להודיעם כמ"ש מהר"מ אלאשקאר בתשו' סי' מ"ב ומנהג שהוא משום סייג אין מתירין להם לומר מותרים אתם בלי פתח וחרטה אבל ע"י פתח וחרטה ודאי מותר וכבר אסף וקיבץ כ"ז הר' משא מלך והר' פר"ח במנהגי איסור ס"א פ"ש ומר"ן ז"ל ביו"ד סי' רי"ד הביא ס' הרא"ש בסתם דמנהג משום סייג מהני ליה התרה וס' החולקים בשם י"א וכ' מור"ם דהמנהג כס' הראשונה ומה שהיק' הר' פר"ח על מר"ן ז"ל מההיא דסי' רכ"ח ס' כ"ח אם היתה ההסכמה לגדר או לסייג אין לה התרה עיין מה שתי' מהרח"א ז"ל הב"ד הר' ערוך השולחן ועיין לו ג"כ מה שתי' פ"ש והר' פר"ח ז"ל הכרעתו מכרעת להלכה כדעת הרא"ש ודעימיה וכמו שכ' שם ובסי' תס"ח ועוד לו שם בסעיף ח' תוכיח מדברי הירושלמי בפירוש דמהני התרה וההיא דבני בישן דא"ל כבר קיבלו אבותיכם ואל תיטוש תורת אימך היינו שלא באו לשאול ע"י פתח וחרטה ע"ש וכ"כ הר' מ"ץ ח"ב סי' מ"ז ד' קל"ב ע"ב הנך רואה דהדבר במחלוקת הוא שנוי אי מהני התרה למנהג העשוי משום סייג או לא עוד איכא פלוגתא אחריתי בין גדולי האחרונים ז"ל ה"ה מהרשד"ם ז"ל עם רבינו הב"י ז"ל דמהרשד"ם ז"ל בח' יו"ד סי' מ' אחר שהביא מחלוקת הראשונים הנז' כ' וז"ל עוד אני אומר שמה שאמרו שיש לו התר ע"י שאלה לחכם היינו בדבר שאסרו בני המקום עליהם מה שלא נהגו אבותם אבל בדבר שנהגו אבותיהם א"א להתיר וראיה מההיא דבני הישן דא"ל כבר קיבלו אבותיכם ואל תיטוש תורת אמך ואם איתא אמאי לא התיר להם ע"י חרטה וגו' אלא שמדברי מהר"י קארו ז"ל ביו"ד סי' רי"ד אינו נר' כן ולא ידעתי מנין לו ולא ראיתי כן בדברי הפוס' עכ"ד ורבנן בתראי הר' משא מלך והר' פר"ח ס"ח והר' מ"ץ שם צווחו עליה דמהרשד"ם שכ' על הר' ב"י מאין לו כן ושלא ראה כן בספרי הפוס' והלא בדברי הרא"ש שהעתיק הב"י ונגרר אחריו להלכה מפורש כן דל"ש קיבל מעצמו ל"ש קבלת אבותיו בכל גוונא מהני ע"י פתח וחרטה וכבר נדחק הר' מ"מ ליישב דברי רבו מהרשד"ם בדוחק ואין דבריו מחוורים עיין בס' ד"מ ח"א סי' ל"ג עכ"פ כ' שנר' לו להלכה כדברי מהרי"ק אך מהרח"ש ז"ל הוב"ד בתשו' מהר"ב אנגי"ל סי' ו' כ' קרוב לדברי הר' מ"מ דאין הוכחה מדברי הרא"ש ז"ל לסברת הב"י ז"ל וכ' שאע"ג שמדברי מהריק"ו ז"ל נר' הפך ס' מהרשד"ם ל דעתו מסכמת עם מהרשד"ם ז"ל ע"ש:
הראת לדעת מכל האמור דאכתי לא הונח לנו ולא פלטינן מסלע המחלוקות ומי זה ערב אל ליבו להכניס את ראשו בין ההרים הגבוהים דלא מסתיין המחלוקת הראשון של הראשונים ומי לנו גדול מהרשב"א והרמב"ן והראב"ד דסוברים דאין להם התרה ואפי' אם נסמוך על התוס' והרא"ש ודעמייהו דמהני התרה אכתי עומד לנגדנו ס' מהרשד"ם ומוהרח"ש דבקבלת האבות לכ"ע אין לבנים התרה ומי יקל ראשו נגדם האמנם רואה אני דעדין מקום יש בראש להעלות ארוכה ומרפא בנ"ד להתיר להם ע"י פתח וחרטה והוא ממ"ש מהרשד"ם שם באותה תשו' שנדון שאלתו היה שבני אונגרוס שבאו לדור בסופייא נהגו בענין הבדיקה מנהגי' זרים וחומרות יתירות לא נמצאו בפוס' גם קולות לא עלו על דעתם וחכמי העיר לא ערערו נגד המנהג וזה לפי שבאותן הימים לא היה קצב ישראל וגו' ועתה נתרבה הקהל ולזה בקשו לידע אם יש להם תקנה לנהוג מנהגם הראשון כיון שכבר יש ימים רבים שנהגו עפ"י חומרי האונגרוש וגם שואלים שבמנהג הראשון לא היו עושים נפיחה עתה שהשעה דחוקה האם יש מקום להתיר הנפיחה וע"ז השיב תר' לאסור להם הנפיחה אבל בשאר החומרות כ' שיחזרו להקל כמנהגם וכ' וז"ל בד"ה אחרי הצעתי זאת הט' שאני אומר שתחזרו למנהגכם הראשון דמשמע בפ' ב' דנדרים דההיא דדברים המותרים וגו' אינו אלא מדרבנן כמ"ש ומי איכא בניחל מדרבנן אין וגו' ואם נפשך לומר תינח אם לא קבלו הקהילות מנהג האונגרוס עליהם אבל עתה שכבר קבלו עליהם מנהגם איך אפשר להם לפרוק פול המנהג מן החומרות שקבלו וגו' אומר לי ליבי שמה שנהגו עד עתה הקהילות כמנהג האונגרוש אים מנהג שכבר כ' המרדכי בשם מהר"מ והוא שהיה דעתם לנהוג כן לעולם מכאן נר' שאינו נק' מנהג אלא אם היה בדעתם לנהוג כן לעולם לא שנהגו כן במקרה או לסיבה מה ונר' בעיני מתוך דבריכם שמה שנהגתם כמנהג האונ' לא שקבלתם כך מעצמיכם אלא להיות לא נמצאו שוחטים ובודקים לא חששתם לבטל מנהגם ונמשכתם אחר מנהגם במקרה וא"כ הוא לא היה צריך אפילו התר' וגו' ולהיות כי אתם אומרים שהמנהג' שנוהגים הם מנהגים זרים ובטלה דעתם אצל רוב העולם ואפי' שימצא איזה פוסק אומר כן כיון שרוב הפוס' גדולים בחכמה לא ס' הכי ה' כרבים וע"כ אני אומר שאפי' נהגתם כמנהגם מדעת כיון שהוא מנהג זר נגד הפוס' יש התרה כיון שידע שהוא מותר ויש לסמוך על הרא"ש והמסכימים לדעתו שיש התרה וכן ראיתי למורי הר' הגדול מהרי"ט שהתיר לאחד שנהג ב' ימים כפור וכ"ש אם כונתי אל האמת שמתחי' לא נהגתם כן אלא במקרה ואפי' התרה לא היה צריך אלא לצאת ידי ס' יתירו לכם ג' מאותם העוברים ושבים וגו' אבל בענין הנפיחה אין אני מסכים להתיר אפי' ע"י התרה עכ"ל והעתקתי רוב דבריו משום דאיכא למשמע מניה כמה מילי מעלייתא כמו שיבא לקמן בע"ה וכן כ' הר' מהר"י אדריב"י ז"ל סי' נ"ג על זה הנדון עצמו וז"ל אחר שראיתי דברי הח' הש' הפוסק והפשרת שעשה בין מנהג הנפיחה לשאר מנהגי' הזרים שלא הוזכרו ברוב הפוסקי' ומצורף לזה מציאות קביעות זה המנהג דאיכא לספוקי אם נקבע בתורת מנהג או דרך מקרה גמרתי להיות נמנה באופן התרו דיתירו להם ג' וכו' ע"כ גם מוהרא"ש ז"ל הוב"ד בתשו' מהרב אנגיל מסתמיך ואזיל אדברי מהרשד"ם אלו ע"ש גם מהרש"ך ז"ל בח"א סי' קע"ח נשאל על שאלת מהרשד"ם עצמה וכ' ז"ל אע"ג דאיכא פלוגתא דרבווא' אם יש צד התר אפי' ע"י פתח וחרטה והיה ראוי לחוש לס' איסור כי האי ויהיה איסורו איסור עולם נר' דיש להקל דכיון דאלו החומרות באו מהאונגרוש יש להסתפק אם הראשונים נהגו מחמת טעות שחשבו שיש לפסוק כאותם הפוס' להחמיר א"ד לא נהגו להחמיר רק משום סייג ופרישות וא"כ הוי כעין ס"ס ס' אם נהגו מחמת טעות ולס' קצת מהפוס' אפי' שאלת חכם אינו צריך ולמחמירי' בהתרה מיהא סגי ואת"ל דדלמא נהגו מחמת סייג ופרישות דילמא קיל"ן כרבווא' שפסקו דיש להתיר וכו' ע"כ:
והן הן דברי הר' מ"ץ ז"ל שם שעל השאלה שנשאל על הציצלייאני שהיו נוהגים מנהג אבות שבימי אבילות לא היו אוכלים שום תבשיל של בשר והיה ראובן אבל חולה אי מהני לשאול ע"י התרה ותחי' דבר הוכיח הר' דמדינא שרי לאבל לאכול בשר ויין וליכא אלא מנהגא שנהגו לאיסור ואח"ך הביא מחלוקת הראשו' במנהג שנהגו משום סייג אי מהני ליה התרה או לא וגם הביא מחלוקת הרשד"ם עם מהרי"ק במנהג שהוא קבלת האבות כנז"ל וכ' וז"ל בד' קל"ב ע"ב אלא דכד מעיינינן שפיר נר' דיש לו התרה וזה שג' ספיקות בדבר ס' אי בתחילה כשנהג' כך היה מחמת טעות דיש לו התרה אף בלי התרה וכמ"ש התוס' והרא"ש וגו' ספק לאו ואת"ל דהיו יודעים שהוא מותר ונהגו איסו' ס' אם כשקיבלו פירשו שאינם מקבלים כן לשם נדר ולעולם דבהכי לא בעי התרה וכמ"ש המרדכי תשו' מהר"מ וכו' ואת"ל שלא פי' רק קבלו אדעתא לנהוג כן לעולם ס' אם ה' כהאומרים שיש לו התרה או כאחריני ומאחר דאיכא תלת ספיקי ומתהפכים נלך לקולא דכן הוא הכלל אפי' בד"ת ובתרי וא"ת דהספק הא' ליתיה וכו' מ"מ יראה דהרי נשארו התרי ספיקי ועוד יראה לע"ד דלו יהא ס' אחד מ"מ הוא מותר בהתרה משום דהוי בל יחל דרבנן וגו' והוי פלוגתא דרבוואתא נלך לקולא אפי' בס' אחד פכ"ד נקטינן מכל דברי הרבנים הנ"ל דכיון דהוי מידי דרבנן אזלינן בספיקו לקולא ויש להעיר על מהר"י עמאר ז"ל הוב"ד בס' שיו"ב שלא זכר מכל להקת הנביאים אלו. והספיקות שיש בזה הם חלוקים באופנים דמהרשו"ם ומהר"י אדריבי ומהרח"ש תפסו ס' מהר"מ דצריך שיהא הקבלה לעולם ועשו ממנה ספק ומהרש"ך תפס דשמא מתחי' מנהג בטעות והמ"ץ תפס שניהם ועשה ג' ספיקות ואנא בריה קלה אחרי נשיקות עפרות זהב להם תמהני טובא איך לא העלו על דל שפתם ס' הרשב"א בשיטתו ובתשו' שהבאנו לעיל שכ' בפירוש אין מקום להתיר אלא עד שנדע בבירור שטעו באיסו' וכגון שהגענו לדבר ברור כיצד יצא האיסו' הא בכל שאר העניינים אין מתירין להם כי שמא כך קבלו מפי חכמיהם או שמא נהגו איסו' לגדר ע"כ וא"כ לפי דבריו של גדול הרשב"א ז"ל לא נשאר עוד ס"ס דהא אי אתה יכול לומר שמא בטעות נהגו ואף שכתבנו בעניותין לעיל דמתבאר מדברי מהריק"ו לדעת הרמב"ם דמסתמא תלינן בטעות הפך רבינו הרשב"א ז"ל מ"מ אכתי לא הוי ס"ס מתהפך וק' על מהרש"ך והמ"ץ ז"ל שעשו מזה ספק שמא בטעות וכו' א זכרו דעת עליון הרשב"א ז"ל והיותר תימא על הר' מ"ץ שחתר להפיל זה הס' הא' בדרכים רחוקים ולא זכר שר זה הדרך המרווח וכמו כן ק' על מהרשד"ם ומהרי"א ומהרש"ך שעשו ס' שמא לא קבלו לעולם דלפי דברי הרשב"א משמע דאין לעשות ספיקות אלו אלא עד שיתברר לנו שלא קבלו לעולם אזי נתיר להם ולהר' מ"ץ יש ליישב כאשר כתבנו דהא איכא דפת מהריק"ו והרמב"ם דקיימי נגד הרשב"א כיון דנדונו היה במנהג שאין בו חומרא מצד הדין כלל ולא הוזכר בשום פוסק ודמי לההיא דיולדת תוך מ' לזכר דמהרי"ק והרמב"ם ס' דתלינן במנהג בטעות ודלא כהרשב"א אך למהרש"ך ז"ל ק' דבנד"ד אותם החומרות של האונגרוש הוזכרו באיזה פוסק אלא שרוב הפוס' לא חשו להם וכמבואר בדבריהם ז"ל וא"כ ק' הדבר לומר שגם בזה פליגי מהרי"ק על הרשב"א דאימור דע"כ לא פליג מהרי"ק ז"ל אלא בדבר שלא הוזכר בפוס' כלל אבל בדבר שהוזכר באיזה פוסק אימור מודה ליה להרשב"א איברא דהס' שעשו מהרשד"ם ומהרי"א והוא הס' הב' של הר' מ"ץ יש לקיימו אפי' לס' הרשב"א דע"כ לא קאמר הרשב"א דסתמא הוי משום סייג ולא בטעות אלא במנהג שברור לנו שקיבלו עליהם כן לעולם אבל אי מספק"ל שמא לא קיבלו עליהם כן לעולם אלא דאשתרבובי אשתרבוב לסיבה מה אה"ן דמודה הרשב"א דסני בהתרה דכיון דלאו אדעתא דלנהוג כן לעולם אין עליו תורת מנהג מעיקרא כמ"ש הרשד"ם ז"ל ולו יהא אלא דמספ"ל דעתו של הרשב"א ז"ל בזה כיון שלא ראינו לשום פוסק ראשון או אחרון שהביא ס' זו של הרשב"א אף אנן נמי נימא אין לך בו אלא חדושו דווקא היכא שידענו שהוקבע המנהג לעולם אמרי' דמסתמא הוי משום סייג אבל היכא דמספ"ל אם הוקבע לעולם אה"ן תלינן בספיקו להקל כנ"ל עכ"פ דינו של הר' מ"ץ ז"ל שריר וקיים דאפי' בחד ספיקא סגי כיון דהוי ספיקא דרבנן כמבואר בסוגייא דנדרים וה' רווחת דספיקא דרבנן לקולא ואפי' בחד ס' דפלוגתא דדבוואתא ומה שנרגש הר' מהר"י עמאר ז"ל מדברי הב"י דסי' קצ"ד המעיין יר' דיש לדחות ודוק ושוב התבוננתי וראיתי דעדין הס' הא' של המ"ץ ז"ל קיים אפי' בהניח ס' הרשב"א ז"ל אחרי שהוכחנו לעיל דמהרי"ק והרמב"ם חולקים על הרשב"א נימא הכי ס' אי ה' כהרמב"ם ומהריק"ו דכל ס' מנהג תלינן בטעות ואף את"ל דה' כהרשב"א דכל ס' מנהג תלינן בסייג אימור ה' כהפוס' דגם מנהג מחמת סייג. מהני ליה התרה ומתהפך ג"כ אימור ה' כהפוס' דמנהג מחמת סייג מהני ליה התרה ואת"ל הלכתא כהפוס' דלית ליה התרה אימור ה' כמהריק"ו דבסתם מנהג ובפרט מנהג שלא הוזכר בשום פוסק תלינן בטעות דלכ"ע מהני בהתרה אפי' להמחמירין וזה ברור:
ובכן בנ"ד מצאנו פתח פתוח לרווחה מתרי טעמי יכולין בני בומבאי ליקח התרה למנהג זה הט' הראשון כמ"ש מהרשד"ם ומהרי"א ז"ל דזה אינו נקרא מנהג ומעולם לא היה בדעתם לנהוג כן לעולם אלא שנגררו אחר האונגרוש להיות לא נמצאו שוחטים ובודקים ביניהם וגו' אף אנן נמי נימא כמו שבא בשאלה שהראשונים הניחו הניקור ביד הנשים וכל א' היתה תורתה בידה ומצד חומרא וחסרון הידיעה אסרו את המותר וכגון דא לא יקרא מנהג ובשלמא אם היה להם מנקר במקולין כמו שנוהגין בכל תפוצות ישראל והיו נוהגין לעשות כן זה היה נקרא מנהג אבל כגון דא שכל אשה מנקרת בביתה והבעל אינו יודע כיצד סדר הניקור עד שיאמר לה טועה את בדבר המותר והחכמים גמירי אהדורי אפתחי לא מהדרו לשאול בנשים מה מעשיהן בענין הניקור ומזה נשתרבב להן אחר כמה שנים להוציא כל השומן כיון שאין מוחה בידן וכגון דא לא יקרא מנהג וכן מתלמד מתוך דברי מהרח"ש שם ד' י"ד ע"ג ד"ה אומר ומסתמיכנא נמי אמ"ש מהרשד"ם כיון שהמנהגים ההם זרים ובטלה דעתם אצל רוב העולם ואפי' שימצא איזה פוסק אומר כן כיון שרוב הפוס' גדולים בחכמה לא ס' הכי ה' כרבים וגו' הדברים ק"ו בנ"ד שמנהג זה לא הובא בשום פוסק כלל והוא מנהג זר דבודאי סגי בהתרה שיתירו להם ג' מהעוב' ושבים כמ"ש הר' ז"ל ואל תטעה בדברי מהרשד"ם ז"ל לומר דע"כ לא התיר הר' ז"ל מט' זה אלא לאותם שנגררו אחר המנהג האונגרוש הם דוקא ולא אבותיהם דהכי מוכחו ריהטת דבריו אבל אם אבותיהם נגררו ונמשך להם מצד מנהג האבות כגוונא דנ"ד תאמר דבזה לא יתיר מהרשד"ם שהרי הוא הוא המחדש לן בטובו ס' זו דמנהג מחמת סייג שנמשך לבנים אין לו התרה לא היא דכשתעיין בתשו' מהרי"א ומהרש"ך שהיא בעצמה השאלה של מהרשד"ם תראה בבירור שאבותיהם נמשכו אחר האונגרוש ועל הבנים נשאלו הרבנים הנ"ל והורו להם שיחזרו למנהגם יפן מספקל"ן שאבותיהם לא תפסו כן למנהג לעולם אלא שנגררו אחריהם לסיבה הנז' ואינו נקר' מנהג ודווכתא בנ"ד שהאבות נגררו אחר הנשים וכ"א הלכה אחר עצתה ואינו נק' מנהג כאמור והט' הב' הוא מבואר דאית לן ס"ס כמ"ש הרבנים ז"ל הנז"ל שמא מנהג זה הוא בידם בטעות ואת"ל דידעו שהוא מותר ונהגו כן משום סייג אימור לא נהגו כן לעולם ואת"ל נהגו כך לעולם אימור ה' כהסוברי' דיש לו התרה ככל האמור מפי הגאונים הנז' דספקא דרבנן לקולא ואף שמדברי הר' מ"ץ נר' מהשאלה ומסיום הפסק דלא התיר אלא מחמת חולי מ"מ הרואה יראה בתוך התשו' בד' קל"ה ע"ד ד"ה והנה והנמשך הוכיח דאם מקצת מהקהל רוצים להתחרט על מנהג זה לא אריך דאית ביה משום לא תתגודדו אבל אם כל הקהל של הציצלייאני רוצים להתחרט על מנהג זה הפלה דשפיר דמי וראייתו מתשו' מהרשד"ם הנז' ע"ש. ובכן בנ"ד שיחידי בומבאי מזה שנים שכבר נפרדו מק"ק בבל יע"א והלכו לעיר בומבאי הא ודאי תו ליכא משום לא תתגודדו ושפיר יכולין לבטל מנהג זה פ"י התרה כנז'. ועדין צריך אני למודעי שיש לי קצת לעיין בדברי מהרש"ך הנז' שנר' כחולק על הרשד"ם כמו שיראה המעיין ושו"ר בתשו' נאמן שמואל בהגה"ה ד' כ"ט פ"א ד"ה אך שנכנס בזה ואין הפנאי מסכים עמי עכ"פ הנלע"ד אף אם נניח במונח שחולק הרש"ך עם מהרשד"ם לא שבקינן פשיטו' של מהרשד"ם ורוב האחרוני' שהסכימו פתו כמבואר שם בהגה' משום ספיקו של מהרש"ך ודוק כי קצרתי סו"ד כל מ"ש לעיל נר' לי נכון מהטעמים הנ"ל יש לסמוך להתיר ע"י התרה כנז':
ולרווחא דמילתא מצאתי עוד ט' נכון ומרווח להתיר להם ע"י התרה והוא ממה שראיתי להר' ב"ד חיו"ד סי' ה' שנשאל מאנשי יאנינה שמעולם לא היו אוכלים הנפיחה ועתה שהעלילו עליהם הגויים שאלו האם יש הי תר לאכול בנפיחה והשיב שיש להסתפק אי מה שנהגו כן מעיקר' הוא מצד הדין דכיון דהיה להם קצבים גויים ודאי הטוב והישר שלא לאכול הנפיחה או נימא דנהגו כן מצד הקבל' ונ"מ דאם הוא מצד הדין עתה שאין להם קצבים גויים שרי ואם הוא מצד הקבלה אסור וכיון דמספ"ל אמרי' דמסתמא מצד הקבלה נהגו והוכיח כן מתוך תשובת מהרשד"ם הנז' וסו"ד כ' אמנם כיון שכתוב בשאלה שכשהולכים למקומות אחרי' אוכלים הנפיחה מזה הוי הוכחה שמה שאסרו מתחי' לא היה מצד הקבלה שאם היה מחמת הקבלה לא היו מותרים במקומות אחרים בשביל שיש שם דוחק וגו' ואין לומר דמה שהיו אוכלים במקומות אחרים הוא בטעות שסוברים שהם מותרים דהא ודאי אלו שאוכלים ראו לשלפניהם שאכלו שאילו לא ראו אותם אוכלים גם הם ודאי לא היו אוכלים וכן שלפניהם לשלפניהם עד הראשוני' וכיון שמעיקרא היו נוהגים כן מוכח שמצד הדין היה ויש להם היתר עכשיו שיש להם הפסד ודוחק וזהו התשו' שנשלח לייאנינה וכו' ע"ש ועיין להר' דב"מ ח"א סו' סי' ל"ד שכ' שגם הוא נמנה בהיתר זה עם הר' הב"ד וב"ד ע"ש וכדברים האלה ממש כתב בס' נאמן שמואל סי' כ"ט דמט' אלו עשה מעשה להתיר אלא שחזות ק' הוגד לי בדברי הר' דב"מ ז"ל שם שנשאל בבחורים שבאו מעיר שאין אוכלים נפיחה אי שרי להו לאכול הנפיחה והביא דברי הר' נאמן שמואל שכ' דכיון שהבאים מפטרן בירידים היו אוכלים בשר כנר' שלא היו נזהרי' מצד הדין אלא מפני שהיה להם טבחים גויים וכו' כדברי הר' ב"ד ממש וכ' עוד הר' דב"מ וז"ל מ"מ בנ"ד עדין יש להסתפק בגוונא אחרינא דדלמא לא קבלו כך אלא בהיותם בתוך העיר אבל כשיצאו מן העיר אפי' דעתם לחזור שוב לעיר לא כיון דעינינו רואות שבאים אנשים סוחרים ואוכלים והט' מבואר דבשלמא כשהם בעירם מוצאים בשר לאכול כאשר תאוה נפשם אבל בעיירות אלו וכו' ואפשר דכך התנו מעיקרא ותנאי מהני להו כמ"ש הר' מהרח"ש שם להתיר למי שעקר דירתו ממקום שנהגו איסו' וקבע במקום שנהגו היתר דהו"ל כאילו התנה מתחי' כך שאינו נוהג איסו' אלא בעודו במקומו וא"כ אף אנן נמי נימא הכי בנ"ד כמ"ש עכ"ד ונוראות נפלאתי דלפי דבריו אלו א"כ אין להתיר להם אלא כשהם מחוץ לעירם משום דאמרי' כך התנו וא"כ איך נמנה הר' ז"ל להתיר עם הר' ב"ד לבני ייאנינה עצמם וטעמם ונימוקם מפני שכשהיו הולכים להירידים היו אוכלים וכפי דבריו אלו נפל פתא בבירא ועדין אפשר לומר שנהגו כן מצד הקבלה ולא מהני להו התרה ואין ראיה ממה שהיו אוכלים חוץ לעירם דאימור כך התנו ואף שכ' הר' שהפסק שלו נאבד מ"מ כבר כ' יעוין צדדי ההיתר בס' ב"ד מעין מ"ש למעלה וזה תימא דאזיל כל בתר איפכא ומה שנסתייע הר' ז"ל מדברי מהרח"ש אחרי המחי' הראויה אין משם ראיה כלל דמהרח"ש מיירי במי שעקר דירה לגמרי דמדינא שרי להו ופקעי מניה חומרי מקום כמ"ש שם משם הר"ן והרז"ה ואיהו קייהיב ט' לדין זה דחשבינן ליה כאילו התנו כך בפירוש אבל שנניח במונח שהתנו כן להקל עליהם זו לא שמענו ולעד"ן דאפשר דאף אם התנו כן לא מהני כל שלא עקר דירה דסתמא אמרי' נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ור"ל דהוא חשוב כאילו עומד במקומו ממש ואם הקבלה היא קבלה גמורה למקומו א"כ גם חוצה לה אסור דחשבי' ליה כאילו עומד במקומו ול"ד למה שהביא מהר' מ"ץ דאותו התנאי מהני שלא יהא קבלה מעיקרא כלל אפי' בהיותו במקומו ודוק סו"ד אין ס' אצלי שהר' דב"מ כשהשכים עם הר' ב"ד בתשובתם לייאנינה חזר בו מדברים אלו וסמך על הט' הא' שהביא משם הר' נ"ש שהוא כדברי הר' ב"ד ממש ומעתה אתאן לנ"ד אף אנן נמי נימא אחרי שנתברר לנו שיחידי עיר הגדולה בבל יע"א כשיוצאים מעירם לכל המקומות שהולכים אוכלים בשר הא ודאי דזה המנהג שנהגו הנשים שלהם לנקר את כל החלב שבחלק הפנים יודעים שהוא מנהג בטעות ומעולם לא קיבלוהו עליהם למנהג אלא שהניחו הדבר ביד הנשים וכ"א עשתה לפי ראות עיניה וע"כ לא נזהרו מלאכול בשר בשום מקום אף שידעו שבשום מקום אינם מנקרין את כל החלב שבחלק הפנים כמו שנוהגים נשותיהם ואי אתה יכול לומר שטעו במה שאכלו בשר בשאר המקו' ומן הדין היה אסור להם זה אינו כמ"ש הר' ב"ד שהראשונים ראו להראשונים שאכלו וגו' מכל הני ט' תריצי דכתיבנא נלע"ד דיתירו להם ג' מהעוברים ושבים כמ"ש הרבנים הנ"ל:
זאת תורת העולה דיחידי ק"ק בומבאי יע"א יתירו להם ג' בני אדם מהעוברים ושבים דווקא שאינם מבני העיר ומהיום והלאה יתנהגו כך בענין ניקור חלק הפנים דווקא דהיינו שיחתכו ממקום התחלת הצלעות עד הטרפש שהוא בכמו ג' או ד' צלעות וישליכו הכל הראשי הצלעות עם הבשר גם אותו הבשר הנשאר שם מן הטרפש יוציאו אותו וישליכו אותו וגם יוציאו חולייא אחת מן השדרה עם הבשר והחלב שבה ויזהרו היטיב בכ"ז שלא יבואו לידי מכשול ח"ו והיה הנשאר מן הטרפש ולמעלה הכל כאשר לכל הוא מותר גמור ואין צריך לנקר משם שום חלב כלל כי הכל הוא מותר גמור אך ורק שיזהרו לחתוך היד וגם הכתף וגם החזה הב' צדדין לשנים או שלשה חתיכות כל חתיכה בפ"פ לחתוך הבשר עם העצם ויזהרו בכ"ז היטיב ואין צ"ל שלא יתעסקו בניקור האחורים חלילה שצריך אומנות גדולה וכבר כ' רש"ל שאין הנשים נאמנות על ניקור האחורים ובחלק הפנים יעשו כמו שכתבנו ע"י התרה שיתירו להם כנז' וכ"ז אם יסכימו כל קהל בומבאי בזה כדי שלא יבואו לידי מחלוקת ולא יהיה אגודות אגודות ח"ו ובכן עפ"י כל התנאים הנ"ל יהא שרי להו ליכלו וליחדו זהו מה שעלתה מצודתי לא להלכה ולא למעשה אלא כנושא ונותן בהלכה אם יסכימו עימי המאורות הגדולים אשר בית ישראל נכון עליהם גם אני אהיה סניף קטן להם ואם אין דברי לעו והיו כלא היו והצור יצילנו משגיאות שלא נכשל בדבר הלכה כי"ר כ"ד העבד ישראל קטן שאין בו דעת להישאל
אענ"ה ס"ט:
הסכמת המאורות הגדולים רבני אלפין. גאוני ארץ
ב"ד רבא שפעה' ק
ירושלם תובב"א.
ראינו את השאלה ואת אשר נגזר עליה מפי אור עינינו מעלת הר' המובהק עליון למעלה יצ"ו וקרינו ושיננו וראינו דבריו מיוסדים על אדני פז על הדין ועל האמת האף אמנם יש לנו קצת לישא וליתן עמו בפלפול לא עט האסף נקוט מיהא לענין הלכה ופיסקא דדינא אף ידינו תכון עם מע' הר' הפוסק יצ"ו להלכה ולמעשה כוותיה ומטעמיה ויען השאלה באה קצת סתומה כי לא פירשו יחידי עי"ת בומבאי יע"א שרצונם להתיר מנהג זה ע"י התרה אלא כ' שהוא מנהג בטעות ונ"מ מזה טובא דלפי מה שמתבאר מדברי הפוס' וכבר הזכירם הר' הפוסק יצ"ו צריך שהם ישאלו בפה מלא שרוצים התרה על מנהגם אך סמכנו על מה שכתוב בסו' יורנו מורה את הדרך נלך בה ואת המעשה אשר נעשה ויש במשמעו' דברים אלו שיורו להם איזה דרך ישכון אור ורצונם עפ"י האופן המועיל עפ"י הדין לכן אם רצון הק"ק הנז' יצ"ו להתיר ע"י התרה יפה דן יפה הורה מפ' הר' הפוסק יצ"ו דיתירו להם ג' ב"א מהעוברים ושבים וידקדקו היטיב לעשות כל האזהרות שהזהירם מע' הר' הפוס' יצ"ו בסו' הפסק בד"ה זאת תורת העולה לא יפילו דבר ארצה שלא יבואו לידי מכשול באיסו' חלב ודם ח"ו ומה טוב ומה נעים אם היו יכולים לעקור הדבר מן השורש שלא יניחו עוד הניקור פ"י הנשים כלל אלא ימנו מנקר קבוע בחנות הבשר איש ירא את ה' אם אפשר וע"י יהיה כל הניקור כמו שהודיעם הר' הפוסק יצ"ו להוציא כל ראשי הצלעות פד הטרפש והיה הנשאר מהטרפש ולמעלה הכל מותר גמור רק שיזהרו בחתיכת הכתף והחזה הבשר עם העצמות כדי שיזוב דמן ע"י מליחה וצור ישר' יצילנו משגיאות כי"ר הכ"ד צעירי הצאן צאן קדשים החותמים פעה"ק
ירושלם תובב"א בח' סיון המוכתר בכתר תורה בעיר אלהינו ה"ר קדש"ו פ"ק ושלום.
הצעיר מיכאל יעקב ישראל ס"ט. הצעיר אברהם אשכנזי ס"ט. הצעיר ניסים שמואל יאודה ארוואץ ס"ט.
הלכות טריפות >
סימן ב
בשו"ע ביו"ד סי' נ"ז ס"ח י"א כל מקום שהוזכר בדיקה כגון ב בדרוסה וגו' בדורות הללו ליכא למיקם אבדיקה וליכא תקנתא אלא לשהויי י"ב חדש או בנקיבה עד שתתעבר ותלד ע"כ. דע שהאו"ה כ' בכלל כ"ו דין ד' דיש סימן לזכרים כ"ז שנזקק לנקיבה אינו טריפה והר' מנ"י בת"ח כלל פ"ג ס"ק ה' כ' שלא ידע מאין יצא לו זה והוא נגד משמעות הש"ס והפוס' ע"ש ולענ"ד נר' להוכיח כדברי האו"ה מתוך דברי התוס' במכות ד' ו' דעמ"ש שם ר"ט ור"ע אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם קאמר הש"ס היכי הוו עבדי ראיתם שלם הרג או טריפה הרג וגו' דילמא במקום סייף נקב הוה בבועל את הערוה וגו' ראיתם ראיתם כמכחול בשפופרת והתוס' בד"ה דילמא הביאו פר"ת דר"פ אית ליה אזלי' בתר רובא היכא דלא שיילינן להו אבל שיילי' ואמרי לא ידעי' גרע טפי ומיפסיל העדות ודחו פי' זה ופירשו דברוב פעמים קאמר והיינו ע"י ריבוי הבדיקות אי אפשר שלא יוכחשו בדברי' אחרים וכ' עוד דאפשר דר"ע חייש למיעוטא ואע"ג דאפי' ר"מ דחייש היכא דלא אפשר לא חייש. והכא הא לא אפשר י"ל דהכא חשיב ליה אפשר אם היה קרום של מות מגולה פ"כ וכן כ' בחולין די"א ד"ה ליחוש ובדיבור שאחריו כ' תימא מחלל שבת ועובד ע"א מאי איכא למימר וכו' וי"ל וכו' ועוד י"ל דאיכא למימר ראיתם שמחלל אינו טריפה דאם הוא טריפה וכו' הו"ל עדות שאין אתה יכול להזימה ע"כ. ומהרש"א ז"ל כ' על תי' האחרון ראיתם שמחלל אינו טריפה וכו' ולפי"ז לעיל ברוצח ובועל הפרוה המ"ל נמי הכי ראיתם שרוצח ובועל אינו טריפה וצ"ל דהאי תי' אינו אלא לפי פי' ר"ת דהוה מוקמי לקראי דקטלינן להו ואזלי' בתר רובא היכא דלא שיילי' להו אבל אי שייל' להו ואמרי לא ידעי פטור אבל לפי מה שהוכיחו התוס' לעיל דאי אמרי אין אנו יודעים נמי חייב וקרא דלא חיישי' ואזלי' בתר רובא בהכי נמי מוקמי ליה ליכא להאי תי' וכו' עכ"ד ביאור דבריו דלפום תי' בתרא דהתוס' דלעיל דגם ר"ע ס"ל כר"מ דהיכא דלא אפשר לא חיישי' למיעוטא אלא דהכא חשיב ליה אפשר דאמרי' דמיתת הרוצח הכתו' בתו' מיירי כגון שהיה קרום של מוח מגולה דאיכא למיקם עלה דמילתא א"כ ודאי לא אתייא תי' זה של התוס' האחרון דהא במחלל ועובד ע"א ליכא למיקם עלה דמילתא וע"כ צ"ל דהאי תי' לא אתי אלא לפי' ר"ת ובאמת זה דוחק גדול בדברי התוס' דא"כ הו"לל ועוד י"ל לפי פר"ת גם ק' עוד על הר' ז"ל איך הרוה צמאונו במ"ש בתחי' דבריו דה"ה דהוה מצי תלמודא למימר גם ברוצח ובועל ראיתם שמא טריפה דבשלמא אי לא היה ק' על תי' התוס' הנז' רק זאת הקושייא ניחא בזה אבל באמת ק' על דבריהם גדולה מזאת דקאמר ראיתם כמכחול בשפופרת משמע דאם יהיה במציאות שהעידו שראו כמכחול וגו' גם לר"ט ור"פ היו הורגים ואין להם עוד בדיקה אחרת ואמאי אפי' ראו כמכחול וגו' אכתי לימא דילמא טריפה הבועל והוי עדות שאי אתה יכול להזימה ור"ל דאפי' תימא שאין אנו חוששים להריגת טריפה מ"מ איך יהרגו עדים זוממים וכמו שביארו דבריהם התוס' בחולין שם: