כפי אהרן חלק א· רבי אהרן בן עזריאל
אורח חיים
סימן א
בש"ע סי' י"א ס"א החוטין צריך שיהיה טווין לשמן שיאמר בתחי' שעושה כן לשם ציצית נ"ב ארדוף אצי"ג פלפלת כל שהוא בדין כלי הקודש שצריכין עשיה לשם קודש. כ' הרמב"ם פ"ב ה' מלכים ה"ג ואינו חולץ שנא' וירקה בפניו וזה בזיון ואפי' רצה אין שומעין לו שזה בזיון ומלך שמחל על כבודו אין כ"מ והואיל ואינו חולץ אינו מיבם כ' הר' כ"מ שם לא חולץ ולא חולצין לא מיבם ולא מיבמין ומפר' רבינו שט' שאינו חולץ משום בזיון דידיה וכיון שאינו חולץ אינו מיבם ע"כ משמע מדבריו דביבום ליכא איסו' כיון שאינו בזיון לא כיון שאינו חולץ אינו מיבם. ותמיה לי טובא דבירוש' פ"ב דסנהדרין אמרו ותהיינה צרורות אלמנות חיות ר' יודא בשם ר' פזי בשם ר' יוחנן מלמד שהיה דוד מקלעתן ומקשטתן ומניחן לפניו ואומר ליצרו הרע תאבת דבר האסור לך חייך שאני מתאבך דבר המותר לך ופי' הר' פ"מ דס"ל שהיו מותרו' לו לפי שאנוסות היו מאבשלום רבנן דקיסרין אמרין אסורות ממש היו ומה כלי הדיוט שנשתמש בהם הדיוט אסור למלך פי' הפ"מ שהרי אינו מיבם כלי המלך שנשתמש בהם הדיוט אינו דין שיהא המלך אסור להשתמש בהם ע"כ הרי מבואר דלרבנן דקיסרין הא דהמלך אינו מיבם הוא איסור בפ"ע ואי אינו מיבם משום דאינו חולץ כמ"ש הר"מ ז"ל מאי קו' שאני יבום דלאו איסו' הוא לא משום שאינו יכול לחלוץ ולעולם דכלי הדיוט מותר למלך וה"ה כלי מלך שנשתמש בו הדיוט דמותר למלך ולמה היו אסורות ממש לדוד אל"ו דס"ל דהיבום מעצמו הוא בזיון למלך שהוא כלי הדיוט ואסור למלך וא"כ ק' על הר"מ שפ' דה"ט שאסור ליבם הוא משום שאינו חולץ ואמר כן מס' דנפשיה היפיך רבנן דקיסרין וצ"ל דס"ל להר"מ דר"י דס"ל דמותרו' היו לדוד והוא אסר על עצמו דבר המותר ס"ל דלא כרבנן שאמרו דכלי הדיוט אסור למלך אלא ה"ט דהמלך אינו מיבם הוא משום שאינו חולץ וכיון שנפל היסוד אמטו"ל לא עביד ק"ו כרבנן דקיסרין והר"מ ז"ל מסתבר ליה טפי ט' דר"י ופסק כוותיה:
כי מן הבאר תמיהני טובא על רב תנא בפרשתו של מלך דרוש י"ב דכ"ז ע"ד שעמד מתמיה על דברי הירושלמי אלו שעשה ק"ו ומה כלי הדיוט וכו' דא"כ נעשה ק"ו זה בכלי קודש שהרי פ' הרמ' סו' פ"א דבית הבחירה דכלי הדיוט אין עושין אותו כלי שרת וא"כ נימא ק"ו ומה כלי הדיוט אין עושין אותו קודש כלי קודש שנשתמש בו חול אינו דין שיהא אסור להשתמש בו קודש ודין זה לא שמענו מעו' שכלי גבוה יהיו נאסרין בשביל שימוש הדיוט ומדברי הרמ' שם שכ' וכלי גבוה עד שלא נשתמש בהם גבוה רשאי להשתמש בהם הדיוט ומשנשתמש בהם גבוה אסורים להדיוט. משמע דליכא איסו' לאחר שנשתמש בהם הדיוט לגבוה וכו' ולפי הירוש' היה מן הדין שיאסרו כלי גבוה שנשתמש בהם הדיוט מק"ו וצ"ת. ולפי מ"ש בדעת הרמ' לק"מ דלדעת ר"י דלא ס"ל הך דינא דכלי הדיוט אסור למלך ולא עביד ק"ו זה א"כ שפיר משמע מדבריו דכלי הקדש שנשתמש בהם הדיוט מותרים לגבוה ואה"ן דלדעת רבנן דקיסרי אסור להשתמש גבוה בכלי קודש שנשתמש בו הדיוט אבל כיון דהר"מ בה' מלכים פ' כר"י ה"ן פ' דמותר לגבוה עוד כ' הר' ז"ל וז"ל ודע דבעיקר וברי הירושלמי הללו דנחלקו ר"י ורבנן אני מסתפק בעיקר הדין אי פליג ר"י בהא דכלי הדיוט אסור למלך א"ד בדין זה מודה ר"י דכלי הדיוט אסו' למלך אך במה שהולידו רבנן דקיסרין הק"ו וכו' בהא פליג וכו' הן אמת שכעת לא מצאתי דין זה בשום מקום שיהיה המלך אסור בכלי הדיוט והדבר צריך אצלי תלמוד ע"כ ואהמ"ר דברי הר"מ הללו צווחי ככרוכיא דס"ל דר"י פליג ארבנן דקיסרי גם בזה וס"ל דכלי הדיוט מותרים למלך ואמטו"ל פ' הרמ' הט' דאינו מייבם משום דאינו חולץ והיתה העלמ"ה מעיני הר' ז"ל:
עוד אני תמיה על הד' פרשת דרכים במ"ש ולא שמעט מעולם שכלי גבוה יהיו נאסרים בשביל שימוש הדיוט ומדברי הרמ' שכ' וכלי גבוה עד שלא נשתמש בהם גבוה מותר להשתמש בו הדיוט ומשנשתמש בהם גבוה אסורי' להדיוט משמע דליכא איסור לאחר שנשתמש בהם לגבוה וקושטא קאי דליכא למשמע מידי מדברי הרמ' אלו דמיירי לאיסור דהדיוט והתירו בין קודם שנשתמש גבוה לאחר שנשתמש אבל אי שרי להשתמש גבוה אחר שנשתמש הדיוט ליכא למשמע מינה וכן היק' בס' חוקי חיי' הנד"מ למוה"ר ז"ל ואיך לא זכר שר דכל רז לא אניס ליה דברי רש"י במעילה ד' י"ט במתני' דאין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכ"ש וז"ל אין מועל אחר מועל וכו' הני לאו לדמי קיימי ולאו בני איפגומי נינהו שאפי' רכב פ"ג בהמה ותלש משערה או הכחישה חזייא להקרבה ואין בו תורת פגימה הילכך אכתי בקדושתה קיימה הילכך יש בה מועל אחר מועל וכן שתה בכוס של זהב אפי' היפחיתו ופגמו כיון דקדושת הגוף הוא ולא קדושת דמים דלאו לפדייה קיימא עדיין קאי לשירות ויש בו מועל אחר מועל הרי בפירושא איתמר דכלי קודש שנשתמש בהם הדיוט מותרים לגבוה וצ"ע:
עוד היק' הר' ז"ל למ"ש הר"מ בסו' פ"א דה' בית הבחירה אין עושים כלי הקודש מתחי' לא לשם הקודש ואם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושים אותם לגבוה וכו' תמה הר' ז"ל דהא קיי"ל הזמנה לאו מילתא היא ועוד ק' מההיא דתנייא פ' הקומץ רבה ד' כ"ב על העצים אשר על האש אשר על המזבח ר"א ן' שמוע אמר מה מזבח שלא נשתמש בהם הדיוט אף עצים שלא נשתמש בהם הדיוט והיק' והא כתיב ויאמר ארונה אל דוד וכו' הנה הבקר לעולה והמורגים לעצים וכלי הבקר וכו' ותי' בחדתי משמע מהכא דאין אסורים לגבוה אלא בשימוש ולא בהזמנה דאי ל"ת הכי מאי משני בחדתי הלא ארוונה היזמינם להדיוט ועשאם מורגים וכלי בקר ול"ל דשאני עצים דלא מיתסרי אלא בשימוש ולא בהזמנה דהא מהיקש דמזבח נפק"ל וכ"ו וצ"ע. ולע"ד נ"ר לי לישב דהנה התם בבריתא פליג ר"א בר"ש על ר"א ן' שמוע וז"ל הבריתא יכול האומר הרי עלי עולה יביא פצים מתוך ביתו כדרך שמביא נסכים ת"ל על העצים אשר על המזבח מה מזבח משל ציבור אף פצים משל ציבור דברי ר"א בר"ש ר"א ן' שמוע או' וכו' והרמ' בפ"ה ה' י"ג כ' המלח שמולחין בו הקרבנות הוא משל ציבור כמו העצים ועין זבחים ד' ס"ב ע"ב א"כ ס"ל דהך דרשא דהוקש עצים למזבח היינו לענין זה ולעולם דעצים אפי' נשתמש בהם הדיוט מותרי' כיון דליכא היקשה דדוקא בכ"ש כ' הרמ' דאם נשתמש בהם הדיוט אסורי' לגבוה לא כן בדבר הקרב למזבח שאם אדם נשתמש בבהמה והקדיש אותה למזבח היתכן לאוסרה זו לא שמענו. וכ"כ הרמ' בפ"ו מה' איסורי מזבח ה"ב וכן עצי המערכה לא יהיו אלא נבחרים וכו' ועצי סתירה פסולים לעולם לא יביאו אלא חדשים ומוצא דין זה הוא בתוספתא כמ"ש הכ"מ ולא כ' ועצים שנשתמשו בהם פסולים אלא דוקא עצי סתירה שהוא בזיון וכן עצים ישנים לא יביאו אלא חדשים שהוא דרך כבוד אפי' נשתמשו בהם ומעתה נסתלקה תמיהת הר' תנא על הרמ'. ועיין ברכת הזבח ובלח"מ פ"ו דאיסורי מזב' שכ' דהר"מ פ' כר"א ן' שמוע ואני עני לא זכיתי להבין דבריהם כי לדעתי אין הכרח ממ"ש הר"מ לא יביאו אלא חדשים שפ' כר"א ן' שמוע דהכוונה למעוטי עצי סתירה שהם מלוכלכים בטיט וכיוצא אבל אם נשתמש בהם לא איכפת לן ודו"ק ועין עוד לקמן בה' תפילין מ"ש על דברי הרב פר"ד ז"ל.
סימן ב
שם ס' ב' נ"ב דין מוקצה לע"ז לא נתבאר אי צמרה כשר לציצית ונר' דתלוי בפלוגתא כ' הרמב"ם פ"ד מה' איסורי מזבח ה"ד וז"ל מאימתי תפסל הבהמה או העוף משום מוקצה וגו' דע דבתמו' ד' כ"ח איתא אמר ר"ל אין איסור אלא מוקצה לז' שנים שנא' ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה' קח את פר השור אשר לאביך ופר הב' ז' שנים ופריך והתם מוקצה בלחוד הוה נעבד נמי הוה אמר ראב"י מוקצה לעבוד ולא עבדוהו רבא אמר לעו' עבדוהו וחידוש הוא כדר' אבא דאמר ר"א ח' דברים התירו באותה הלילה חוץ ולילה וזרות וגו' ומוקצה ונעבד פרש"י לו' שנים שהקצה עד לו' שנים ובסו' ז' שנים יקריבוהו לפ"ז וגו' ל"א אין איסו' מוקצה אלא ז' שנים ומסו' ז' שנים ואילך לא הוי מוקצה דתו לא מיקריבי ליה אלמא משו' דחלפין עליה ז' שנים אישתרי ע"כ ביאור הסוגיא לע"ד כך היא ללשנא קמא קיליף דאין איסור משום מוקצה אלא אחר שיעברו עליו ז' שנים מדכתי' ופר השני ז' שנים ר"ל שעדיין לא עברו עליו הז' שנים ולא נאסר משום מוקצה ומשו"ה ציוהו ה' שיקריבוהו דאילו כבר עברו עליו ז' שנים לא היה אומר לו שיקריב קרבן מדבר האיסור ופריך והתם מוקצה בלחוד הוה וט' היתרו משום דעדיין לא עברו הז' שנים הלא בל"ה קים לן דנעבד נמי הוה ומוכרח אתה לומר דחי' הוא וא"כ תו ליכא למילף מיניה דבעינן ז' שנים ומשני הוקצה לעבוד ולא עבדוהו ולאו חידוש הוא אלא ס' היתרו משום שעדיין לא עברו ז' שנים וכן ללישנא בתרא ר"ל ס' דמ"ש ז' שנים היינו שכבר עברו ז' שנים ובטל המוקצה מש"ה הותר ופריך ליה נעבד נמי ומוכרח לומר דחי' הוא ומשני הוקצה ולא עבדוהו ולעולם היתרו לאו משום חי' אלא מן הדין מותר משום שכבר עברו עליו ז' שנים ורבא ס' לעולם עבדוהו וחי' הוא ואין ללמוד ממנו ז' שנים אלא תכף כשהוקצה נאסר וה"ה אפי' עברו עליו ז' שנים באיסוריה ומ"ש קרא ז' שנים מעשה שהיה כך היה זהו ביאור הסוגייא ומ"ש רש"י בל"ק שפיטמוהו ז' שנים דהכי אורחייהו אין הכונה שכבר עברו הז' שנים אלא ר"ל שהוא קרוב לסו' הז' שנים ועדיין לא חל עליו האיסור ובהכי לק"מ מה שהצ"ע הר' ח"ן וז"ל תימא בשלמא לל"א וכו' אבל לל"ק דקאמר אין איסו' אלא מוקצה לז' שנים א"כ מאי פריך והא נעבד נמי הוה ולדידך מי ניחא והא מוקצה הוה אלא מאי אית לך למימר דחידוש הוא ה"נ גבי נעבד ואיך לא אסיק אדעתיה וצ"ע עכ"ד:
נראה דהבין הר' ז"ל דגם לל"ק כבר עברו הז' שנים ור"ל דמייתי ראיה מקרא דז' שנים כבר ידע דחי' הוא וראייתו היינו דהכי אורחייהו וגו' וע"ז היק' מה שהי"ק. ולפ"ד האמת כמו שפירשתי ולק"מ וראיה לפירושינו מדברי רבינו הרמב"ם ז"ל שלא פסקה למימרא דר"ל והי"ט משים דר"ל לא סבר דחי' הוא אלא בהיתר הקריב ורבא פליג עליה דחי' הוא ובאיסו' הקריב ותו ליכא למילף דין דז' שנים. אבל לפי מה שהבין הר' ח"ן ז"ל דגם ר"ל ס"ל דחדוש הוא ואפי"ה יליף מדאצטריך למיכתב ז' שנים אלמא דהכי ארחייהו א"כ רבא דאמר חי' הוא מאן לימא לן דפליג אר"ל דלא בעינן ז' שנים והי"ל לרבינו לפסוק כר"ל אל"ו פי' הסוגייא כמ"ש ודו"ק וכ"כ רש"י בהדייא לעולם עבדוהו אמר ותו לא גמרי' מידי ע"כ.
והנה רבינו ז"ל בה' תעשה הקרבנות פ' י"ח ה' י"ז כ' השוחט בחוץ בלילה חייב וכן אם העלה בלילה מזה ששחט בחוץ חייב על העלאה והראב"ד חלק עליו וסו' דוקא אם שחט בחוץ בלילה והעלה ביום חייב אבל שחט בלילה והפלה בלילה בחוץ פטור פ"ש ועיין בכ"מ ובלח"מ. והנה היה נראה להביא ראיה לדעת רבינו מסוגיא זאת דאמרי' ח' דברים התירו חוץ ולילה וכאן העלה בלילה כפרש"י דכתי' ויעש לילה וקמני להו בתרתי חוץ ולילה אלמא גם שחט בלילה והפלה בלילה חייב משום שחוטי חוץ אבל לשי' הראב"ד דפטור משום חוץ לא הו"ל למיתני חוץ אלא לילה דווקא דהא משום חוץ לא מיחייב כיון דהעלה בלילה ודוחק לומר דאיסורא קאמר דאע"ג דחיובא ליכא איסור מיהא איכא וקתני חוץ אאיסורא דזה אינו נכון דהא דומייא דזרות ואינך קתני אבל כד דייקנן פורתא אין מכאן שום הוכחה דהא בל"ה ק' אמאי מני חוץ כיון דתני מוקצה ונעבד והא קייל"ן דכל שראוי לבוא אל פתח אהל מועד חייבין עניו בחוץ וכל שאין ראוי לבוא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו בחוץ כמבואר ר"פ השוחט ומעלה ומדברי הרמב"ם פ"יט דמעשה"ק וא"כ כיון דמוקצה ונעבד אין ראויים לבוא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו בחוץ והיכי מני חוץ אלא ודאי מוכרחים אנו לומר דפירוש הסוגייא כך הוא בא וראה שהקב"ה בחר בקרבן זה והתיר בו ח' דברים התיר להקריב קרבן לשמו בחוץ מה שאסר בעלמא והי"ט שהחשיב מקום זה כפנים ועדיין היה צריך להקריב ביום שאפי' בפנים אסו' להקריב בלילה עוד הוסיף הקב"ה והתיר גם בלילה והחשיבו כביום. ועדין היה צריך ע"י כהן שאפי' בפנים וביום צריך כהן עוד הוסיף והתיר ע"י זר וכעזה"ד כלי אשירה ועצי אשירה ועדיין היה צריך שהקרבן מצד עצמו לא יהיה פסול להקרבה עוד הוסיף והתיר מוקצה ונעבד שהוא פסול מצד עצמו ומעתה אין שום סתירה מסו' זו לדעת הראב"ד
והנה רבינו ז"ל באתרין פ' מאימתי תפסל הבהמה או העוף משו' מוקצה משיעשו בה הכומרי' מעשה כגון שיגזזו אותה או יעבדו בה לשם ע"ז והיא מימרא דר"י בסוגיין אין מוקצה אסור עד שיעבדו וגו' הוא תני לה והוא אומר לה עד שיגזז ויעבדו בו ומפרש לה רבינו דאינו חל עליו איסו' מוקצה אלא עד שיגזזוהו ולשם ע"ז או יעבדו בה הכומרים איזה עבודה לשמה משם ואילך יאסר משום מוקצה אבל הראב"ד ז"ל כ' יש בספרים נוסחה אחרת אין מוקצה אסור אלא עד שיגוז ויעבד בה דמשעה שיגוז אותה כבר בטלה הקצאתו וחילולהו פ"כ וגי' זו הביאה ז"ל וכן כ' הרמב"ן בחי' לחולין דקכ"ט שהגוים דרכם שכיון שהקצוהו לפ"ז אסו' בגיזה ועבו' כעין פנים ומכיון שגזזו אותו או עבדו איזה עבו' לשם הדיוט הרי בטלו הקצאתו פ"כ וק' לע"ד לפי' שי' הראב"ד והרמב"ן דמישעבד או יגזז לצורך הדיוט פקע מיניה איסו' מוקצה אמאי חשיב מוקצה בהדי ח' דברים שהתירו באותה הלילה בשלמא כולהו לית להו תקנתא והוצרך לחי' אך מוקצה איתא בתקנתא שיגזוז אותו לצורך הדיוט ובטלה הקצאתו ותו ליכא הוראת שעה אלא ז' דברים דוקא ודל מהכא מוקצה. ונלע"ד לישב שיטת הרבנים הנ"ל דכיון דמאי דפקע מיניה איסור המוקצה ע"י גיזה ועבו' מדין ביטול ההקצאה הוא א"כ דין זה לא נאמר אלא במוקצה של גוי דכי היכי דקייל"ן ע"ז של גוי יש לה ביטול ה"ן המוקצה שלו יש לו ביטול אבל מוקצה של ישראל אין לו ביטול דמשום ליתא דע"ז היא וע"ז של ישראל אין לה ביטול עולמית גם המוקצה אין לו ביטול והכא מוקצה של ישר' הוה ולא הותר אלא משום חידוש כאינך:
סימן ג
הלכות תפילין
בדין העיבוד שצריך לשמה והפרש בין תפילין למזוזות. כתב הרמב"ם פ"א מ"ה תפילין הי"א קלף של תפילין וס"ת צריך לעבדן לשמן ואם עבדם שלא לשמן פסולין וכו' ומזוזה אינה צריכה העבדה לשמה כ' מר"ן ז"ל שנמצא כתו' בתשו' לחכמי לוניל מ"ש תפילין ממזוזה והשיב דהיכא דאיתמר איתמר ולא מצינו גבי מזוזות שאמרו שצריך עיבוד לשמן ועין בב"י וש"ע י"ד סי' רפ"ח וא"ח סי' ל"ב ויש לתמוה לפ"ד מאותת שאמרו בידו"ש פ"ג דיומא ה"ו עור שעיבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה ורשב"ג אוסר ואוקי פלוגתייהו בהזמנה מילתא היא עי"ש וא"כ ק' דהא גבי תפילין פלוגתא דרבנן ורשב"ג היא בסנהדרין דמ"ח ע"ב בבריתא דציפן זהב ופ' גבי תפילין כרשב"ג דבעינן לשמה וא"כ גבי מזוזה נמי הי"ל לפסוק כרשב"ג וצריך עיבוד לשמה ואיך כ' דלא איתמר גבי מזוזה דבעי' עיבוד לשמה והוא מחלוקת רשב"ג ורבנן וכבר ראיתי לה"ר קרבן העדה בפי' על הירו"ש ש"כ וז"ל כ' הר"מ פ"א מ"ה תפילין שאין מזוזה צריכה עיבוד לשמה ולא מצאו לו ראיה ולפי הנמצא כתוב בתשו' לחכמי. לוניל גם ממנו נשכח טעמו אבל לפי סוגיין ראיתו מבוררת דפסק כת"ק דרשב"ג ועיין בתוס' גיטין ד' מ"ה ד"ה עד וצ"ע ע"כ. ודבריו לא נתחוורו לי במה שכ' דמוצא דינו של הר"מ הוא מהירו"ש ופ' כת"ק דרשב"ג והדא דתימא דגבי תפי' מחלוקת רבנן ורשב"ג ופ' כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה והכא אמאי פ' כרבנן אם לא שנאמר דמ"ש ה"ר קרבן העדה ועיין להתו"ס בגיטין כונתו דהתו' כ' שם בגיטין דהלכתא כרשב"ג מההיא ד"פ הניזקין. גוילים שכ' לך לא עיבדתים לשמן וא"כ ק' על הר"מ דאמאי פ' כאן כרבנן מאחר דפ' הניזיקין מוכח דהלכתא כרשב"ג וע"ז כ' וצ"ע וא"כ נמצא עדיין הקו' על הרמב"ם במקומה עומדת וגם לומר שהר"מ בתש"ו שכ'. שלא נמצא דין עיבוד לשמה במזוזה נשכח טעמו זה ודאי לא יתכן ועיין לה"ר ערוך השולחן א"ח סי' ל"ב מ"ש לקו' זו ולא פלט מקו' זו שהרמב"ם בתשו' לא זכר דברי הירושלמי הלזו
ולדידי חזי לי דלק"מ ולא נגע ולא פגע הך דינא דירוש' לדינו של רבינו דלשון הברייתא הוא ציפן זהב או שטלה עליהם עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשיר' ואעפ"י שלא עיבדם לשמן רשב"ג אומר אפי' עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדם לשמן וכ' התוס' דהלכה כרשב"ג מדאמרינן בפ' הניזיקין ס"ת שכתבתי לך גוילים שבו לא עיבדתים לשמן דפסול והך ברייתא לא מיירי אלא בעור שעיבדו סתם שלא לשם תפילין בפירוש אלא סתמא דרבנן מכשירים ורשב"ג פוסל דבעינן בפי' לשמן וסתמא פסולים דסתם עורות לאו לתפילין קיימי וכמ"ש התוס' בגיטין ד' מ"ה ע"ב ד"ה עיבוד לשמן עי"ש וכן ההיא דס"ת שכתבתי לך גוילים שבו לא עיבדתים לשמן היינו שלא עיבדם בפי' לשמם אלא סתמא וכסולים וזהו שכ' רבינו גויל ס"ת צריך לעבדם לשמם וסיים וכ' לפיכך אם עיבדן הגוי פסולים שהעכ"ום על דעת עצמו הוא עושה והיינו סתמא ופסולים נמצא דגבי תפילין וס"ת סתמא פסול וע"ז כ' רבינו דגבי מזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה לומר דסתמא פסולה אלא גם סתמא כשירה וע"ז כ' הר"מ בתשו' דלא איתמ' דין זה בש"ס גבי מזוזה שיהיה סתמא פסולה. והך דינא דהירושלמי הוא עניין אחר דאם נעבד העור לשם קמיע שהוא פסול למזוזה ובזה לא דיבר רבינו ואה"ן דפסקי' כרשב"ג דפסול אבל לא דיבר רבינו אלא דתפי' וס"ת צריך עיבוד לשמה וסתמא פסול ומזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה אלא דסתמא כשר:
וסמוכות שלי בזה דמ"ש בברייתא אעפ"י שלא עיבדן לשמן וכן ההיא דהניזקין דס"ת שכתבתי לך גוילים שבו לא עיבדתים לשמן היינו שנעשו סתמא ולא שנעשו לשם קמיע או ד"א מההיא דאמרי' בזבחי' ד"א ע"ב תנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן וכו' טעמא דשלא לשמן הא סתמא עלו ורמינהי כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול וסתמא נמי פסול ושני וכו' וזבחים בסתמא כשרים מנ"ל אילימא מדקתני כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן ולא קתני שלא נזבחו לשמן גבי גט נמי וכו' ופרש"י שנזבחו שלא לשמן משמע שעקר שמן לגמרי שלא ובתו לשמן משמע סלא עקר שמן לגמרי אלא סתמא ועיין הרמ' בפי' המשנה ודו"ק היטב ועיין מ"ש בעניותין בליקוטי הש"ס אות ט' נמצא דכשאומר שלא נזבחו לשמן היינו סתמא ה"נ שאמרו בברייתא אעפ"י שלא עיבדן לשמן היינו סתמא שלא נעשו לשמן מדלא נקט אעפ"י שעיבדן שלא לשמן וכן ההיא דגוילים לא עיבדתים לשמן ולא קאמר עיבדתים שלא לשמן והיינו שעשן סתמא וא"כ זהו שכ', הר"מ דתפי' וס"ת מצינו דסתמא פסולין אבל גבי מזוזה לא מצינו דבעי עיבוד לשמן אלא אף סתמא כשרה זה נר' לע"ד בדעת רבינו ונכון.
ואתה תחזה למר"ן ב"י ביו"ד סי' רפ"ח וכ' ג"כ בש"ע וז"ל עמ"ש הטור כ' הר"מ שמזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה וא"א כ' ונהיגי להצריך עיבוד לשמה ולענין הלכה צריכה עיבוד לשמה לכתחי' אבל במקום שאם ימתין לעור מעובד לשמו יתבטל מהמצוה יכתבנה על עור שאינה מעובד הנמצא ויקיים המצוה כדעת הר"מ בעוד שמבקש עור מעובד לשמה ע"כ הנך רואה דייק הר' לומר יכתבנה על עור שאינו מעובד הנמצא ולא כ' על עור הנמצא אלא כונתו דיכתבנה על עור שאינה מעובד לשמה אבל על עור שעיבדו לשם קמיע ודאי לא דמזוזה קדושה אית בה עכ"פ שצריכה שירטוט וכיוצא ודו"ק.
והואיל ואתא לידן לשון הירושלמי הלזה נימא ביה מילתא וכי אדבר סעיפי הרהיבוני לפרש דברי הירושלמי על מתכונתם דלא כמו שפי' הר' קרבן העדה כי לא נתחוור לי פי' מכמה ט' כאשר אבאר בס"ד וז"ל הירוש' בד שיהיו חדשים אם אומר שלא ילבש שחקים והא תני ולבשם לרבות את השחקים ר' חנינא בשם ר' ייסא במחלוקת עור שעבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה רשב"ג אוסר אמר ר' ייסא הוינן סברין מימר מה פילגין להדיוט אבל לגבוה לא מן מהדתני אבני קודש צריך שתהא חציבתן בקודש ובקודש יחצבו בגדי קודש צריך שתהא אריגתן בקודש ובקודש יארגו וא"ר חנניא בשם ר' ייסא במחלוקת הוא דהא אמרה אף לגבוה פליגין דתני העושה כלי לגבוה עד שלא נשתמש בו גבוה מותר להשתמש בו הדיוט משנשתמש בו גבוה אסור להשתמש בו הדיוט והא תני העושה כלי לגבוה אל ישתמש בו הדיוט ר' חנינא בשם ר' ייסא במחלוקת דתני העושה כלי להדיוט עד שלא נשתמש בו הדיוט מותר להשתמש בו גבוה משנשתמש בו הדיוט אסור להשתמש בו גבוה והתני העושה כלי להדיוט א ישתמש בו גבוה ר' חוגא בשם רבנן דתמן תיפתר שבא מתרומת הלשכה ולית שמע מיניה כלום
ופירש הר' קרבן העדה וז"ל עור שעיבדו לשם קמיע ושלא לשם מזוזה וכו' דמזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה וכו' הוינן סבירין מימר היינו סוברין הא דפליגי ת"ק ורשב"ג היינו להדיוט כלומר למזוזה אע"ג דמצוה נינהו מ"מ צורך הדיוט הוא אבל לגבוה כגון לבנין בהמ"ק ובגדי כהונה כ"ע לא פליגי דבעינן לשמן וכו' במחלוקת היא הך בריתא כרשב"ג אבל רבנן פליגי עליה וסוברין דאבני קודש ובגדי קודש אין צריך חציבה ואריגה לשמה וכדתניא באידך בריתא מותר להשתמש בו הדיוט דהזמנה לאו מילתא היא ופריך והתני העושה כלי לגבוה אל ישתמש בו הדיוט והך ברייתא כרבנן דלרשב"ג מאי איריא העושה כלי גבוה הא כלי גבוה אסורים בהנאה להדיוט מעולם וקשייא לברייתא קמייתא דתני עד שלא נשתמש לגבוה מותר להשתמש בו הדיוט ד' חנניא וכו' עד ר' חוגא לא גרסינן ליה דכפל ענין הוא תיפתר הא דתנן העושה כלי לגבוה ל ישתמש בו הדיוט היינו שנעשה הכלי מתרומת הלשכה לפיכך אסור להדיוט פ"כ ובעיני יפלא פי' הר' ז"ל חדא דכ' דר' חנניא עד ר' חוגא לא גרסי' לה וכו' וזה לא יתכן למחוק מהירושלמי כ"ז וגם כי לפירושו מ"ש ר' חוגא ולית שמע כלום אין לו שחר כ' מאי בעינן למישמע מנה הלח היא קו' אחת ותי' ר' חוגא והיותר ק' על דבריו במ"ש בד"ה והתני העושה כלי לגבוה אל ישתמש בו הדיוט והא ברייתא כרבנן דלרשב"ג מאי איריא העושה כלי לגבוה הא כל כלי גבוה אסורים להדיוט מעולם לא ידעתי מאי קאמר דהיא גופא אשמועינן רשב"ג דהזמנה מילתא היא וכלי שנעשה לגבוה אל ישתמש בו הדיוט לשיטתיה אזיל דס"ל בעלמא הזמנה מילתא היא ומאי מק' והתני וכו' ואם נעמיס בדבריו לומר דכונתו דכיון דשמעינן ליה לרשב"ג בעלמא דהזמנה מילתא מה צריך תו להשמיעינו בכלי גבוה כיון דמילתא היא תיכף שהוזמן לכך הו"ל ככל כלי שרת שאסורים להדיוט דבשלמא לרבנן דס"ל בעלמא הזמנה לאו מילתא היא ס"ד לומר כסבור מימר דמה פליגין להדיוט אמטו"ל הוצרך להשמעינו דאף לגבוה ס"ל דהזמנה לאו מילתא אך לרשב"ג אין צורך הא נמי ליתא דא"ה תקשי ליה לרשב"ג ברייתא דבד ואבני קודש למאי איצטריכו כיון דשמעי' ליה הזמנה מילתא היא ועוד כי אין דרך הש"ס להק' בן דהא כמה וכמה ברייתות אמרי' הא מני ר' פלוני היא וא"כ נימא דהך ברייתא רשב"ג היא ולק"מ אאידך ברייתא ועוד ק"ט לפי' במה שתי' ר' חוגא דהך ברייתא דהעושה כלי לגבוה אל ישתמש בו הדיוט היינו שנעשה הכלי מתרומת הלשכה והדבר מתמיה דאטו עד השתא לא ידעינן דין מעילה והלא דינא יתיב דמועלין חתרו' הלשכה לכ"ע כמ"ש בקידושין דנ"ד ומאי אתא לאשמועי' דכלי שנעשה מתרו' הלשכה דאל ישתמש בו הדיוט פשיטא דלא ישתמש ומעילה נמי חייב כדין נהנה מתרומ' הלשכה באופן כי לא נתחוור לי פירושו כלל:
כי על כל אילין דהוו לבבי יחשוב שכונת הירוש' היא על אופן זה דתרי תנאי פליגי בשם ר' ייסא כי היכי דמצינו כמה פעמים ר"פ בשם ר' ייסא אמר הכי ור"פ בשם ר' יוחנן אמר הכי וה"ן ר' ייסא אמר דהך ברייתא דאבני קודש במחלוקת היא שנויה ומינה למידנא דאף לגבוה פליגין אבל מהיכן למד רבי ייסא דהך ברייתא דאבני קודש במחלוקת היא שנויה פ"ז אמר ר' חנניא שאמר כן ר' ייסא ממאי דחזינן ב' ברייתות המכחישות זא"ו דתני העושה כלי לגבוה פד שלא נשתמש בו גבוה משתמש בו הדיוט אלמא הזמנה לאו מילתא היא והתני ברייתא אחרת היפיך מזו דהעושה כלי לגבוה אל ישתמש בו הדיוט מוכרח לומר חדא רשב"ג וחדא רבנן וא"כ נמצא דאף לגבוה פליגין וברייתא דאבני קודש במחלוקת היא ואתייא כרשב"ג דוקא ונמצא דר"ח בשם ר' ייסא אמר דאף לגבוה פליגין מדחזינן דב' ברייתות אלו סותרות ור' חנניא בשם ר' ייסא אמר במח' ר"ל דאף לגבוה פליגין מדחזינן ב' בריתות אחרות דסותרות זא"ז והיינו דתני העושה כלי להדיוט עד שלא נשתמש בו הדיוט מותר להשתמש בו גבוה אלמא דהזמנה לאו מילתא היא והתני בבריתא אחרת בהיפך דהעושה כלי להדיוט לא ישתמש בו גבוה וסותרות זא"ז מוכרח לומר חדא רבנן וחדא רשב"ג ואף לגבוה פליגין. ופ"ז דחה לו ר' חוגא לר' חנניא דהא ליתא ואין הכרח מ"ב ברייתות אלו לומר דאף לגבוה פליגין דתפתר הך בריתא דקתני העושה כלי להדיוט לא ישתמש בו גבוה היינו שנעשה הכלי מתרומת הלשכה שהגזבר נתן מעות לאומן מתרו' הלשכה לעשות והאומן משאו לשם הדיוט דכיון דהמעות קדושות והאומן משאו לשם הדיוט נפסל בכך לגבוה ולעו' דהדיוט שעשה כלי להדיוט ולא נשתמש בו מותר לגבוה דהזמנה ל"מ היא או שנאמר דהזמנה מילתא היא ואסור ואף בהדיוט שפשה כלי לשם גבוה אסור להשתמש איך שיהיה מהכא ליכא למילף דאף לגבוה פליגי דאפשר דהזמנה מילתא לכ"פ או ל"מ ושאני כלי העשוי מתרומת הלשכה דכיון שהמעות קדושות כל שהוזכר עליו שם הדיוט בתחילת עשייתן
נתחללו ופסול לגבוה ואעג"ב דאידך ברייתא רבנן הא וסברי דאף לגבוה הזמנה ל"מ היא מ"מ ס' רשב"ג לא מצאנו אותה בשום מקום דאידך ברייתא איירי בכלי העשוי מתרומת הלשכה אבל מהב' הברייתות ראשונות שהביא ר' חנניא ודאי הוא ראיה גמורה דאף לגבוה פליגין דקתני כלי שנעשה לגבוה ר"ל שעשאו הדיוט לצורך גבוה עד שלא נשתמש בו גבוה מותר להשתמש בו הדיוט משנשתמש בו גבוה וכו' אלמא הזמנה ל"מ היא ואידך ברייתא תני כלי שנעשה לגבוה פי' שעשאו הדיוט לצרך גבוה ולשם גבוה אל ישתמש בו אלמא הזמנה מילתא היא מוכרח לומר דאף לגבוה פליגין וליכא למידחי שעשאו מתרומת הלשכה דא"כ מאי לא ישתמש בו הדיוט ת"ל דמעילה נמי איכא כיון שהוא עשוי מתרומת הלשכה זה נ"ר בכונת הירו"ש ונכון ודו"ק היטיב ועין להרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ק דסוכה השגה ז' וצריך לעיין לעת הפנאי בעז"ה:
כי מן הבאר מיתבא שפיר דפת הר"מ ז"ל בפ"א מ"ה בית הבחירה ז"ל כל הכלים אין עושים מתחילתן אלא לשם הקדש ואם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושים אותן לגבוה וכלי הקודש עד שלא נשתמש בהם גבוה רשאי להשתמש בהם הדיוט ומשנשתמש בהם גבוה אסורין להדיוט אבנים וקורות שחצבן מתחלה לבהכ"נ אין בונין אותם להר הבית פ"כ מוכח מתחי' דבריו דהזמנה להדיוט מילתא וכן מוכח מסוף דבריו ואבנים וקורות וכו' ותמה עליו ה"ר תנא בס' פרשת דרכים דכ"ז פ"ב וז"ל הן אמת שמעולם תמהתי על דברי הרמב"ם אלו דמאחר דקייל"ן הזמנה ל"מ היא למה יאסר לגבוה בהזמנתו להדיוט וכו' וצ"ע פ"ש ועין לעיל סימן א' מ"ש בכל דברי הר' פ"ד ז"ל:
וכפי האמור לעיל בכונת הירו"ש דר' חוגא דחי לר' חנניא דאין ראיה מ"ב הברייתות האחרונות לומר דאף לגבוה פליגין דשאני כלי העשוי מתרומת הלשכה כיון שהמעות הקדש נתחללו ע"י שהוזכר בתחילת עשייתן לשם הדיוט וסברא הוא דמתוך חומרו וקדושתו נפסל בעשייתן מתחי' לשם הדיוט וזהו שכ' הר"מ כל הכלים שנעשים מתרומת הלשכה כמ"ש הר"ת בפ"ד מ"ה שקלים אין עושים אותם מתחילתן אלא לשם הקדש ואם נעשו מתחי' להדיוט פסולים כדעת ר' חוגא אבל אה"ן דאף לגבוה פליגין כמ"ש ר' חנינא מהב' ברייתות הראשונות וקיי"לן דהזמנה ל"מ היא ואמטו"ל, פ' בתר הכי דכלי הקודש עד שלא נשתמש בהם גבוה רשאי להשתמש בו הדיוט דקיי"לן כרבנן דהזמנה ל"מ היא:
האמנם זוהי שקשה לדעת הר"מ במ"ש אח"ך אבנים וקורות וכו' אסור לבנותן להר הבית דהרי בירוש' אוקמו הך ברייתא דאבני קודש צריך שתהא חציבתן בקודש במחלוקת ואתייא כרשב"ג ומאחר שפ' כרבנן דהזמנה ל"מ היא אמאי פ' הך ברייתא דאבני קודש וא"ל דלדעת ר' חוגא דאשתועינן חי' זה דכל שנעשה מתרומת הלשכה נתחלל בהניח שם הדיוט עליו ה"נ נימא דהך ברייתא דאבני קודש אתייא אף כרבנן והיה בהניח דהגזבר נתן מפות לאומן לחטוב עצים ואבנים וחצבן לשם הדיוט דפסולות דהא ליתא דהא אמרינן במעילה די"ד ופ' הר"ם סו' הלכות מעי' דבונים בחול ואח"ך מקדשים וא"כ לא יתכן לומר דמיירי שנתן מתרומת הלשכה מעות:
שבתי וראיתי דלק"מ והאמת הוא כמ"ש דלדעת ר' חוגא גם ברייתא דאבני קדש אתיא כדעת רבנן ומיירי שנתן מתחי' הגזבר מעות לחצוב פצים ואבנים ואמט"ל נפסלו כיון שהוזכר עליהם שם הדיוט. והא דאמרי בונים בחול ואח"כ מקדשים הי"ד בקדש הקדשים שהיו בונים מדמי בדק הבית כמ"ש בכתובות דק"ו. מזבח העולה הלשכות והעזרות באין מקדשי בדק הבית. חוץ לחומת העזרה באין משירי הלשכה והר"ם ז"ל בס"ד מה' שקלים שפ' שהיכל והעזרות באין משיורי הלשכה. כבר כתב הרב כ"מ שכן מצא בירושלמי. עכ"פ פ' שהיכל העזרות באין מתרומת הלשכה וכ"ש הר הבית שהרי זה מוסכם אף מתלמודא דידן שאמרו חוץ לחומת העזרה באין משיורי הלשכה. וזהו ששנינו חומת העיר ומגדלותיה באין משיורי הלשכה אבל בית קדש הקדשים באין מבדק הבית כמ"ש בגמ' שם ע"א נשים האורגות בפרוכות נוטלות שכרן מתרומת הלשכה. ואני אומר מקדשי בדק הבית שהרי תחת בנין עשויין ועיין פירוש רש"י וכן כ' הרמב"ם ה' כ' נמצא שכיון שהם תחת בנין והבנין בא מבדק הבית אף הפרוכת מב"ה. נמצינו למדים דבית קודש הקדשים נבנה מב"ה וחוץ לחומת העזרה ואילך נבנה משיורי הלשכה לכ"ע אלא דבהיכל ועזרות פליגי ת"ד עם הירושלמי. דלדעת התלמודא דידן נבנה מב"ה ולדעת הירושלמי משיורי הלשכה והר"מ פ' כדעת הירושלמי
ומעתה אני אומר דהא דאמרינן בונין בחול הי"ד בבית קודש הקדשים שההוצאה היתה מבדק הבית וא"כ אם בונים בקודש יבואו לידי מעילה כמ"ש הר"מ דקייל"ן מועלין בקדשי בד"ה אמט"ל בונים בחול אמנם בחוץ לחומת העזרה בונים בקודש דהא קייל"ן כר"י בקדושין ד' נ"ד דמועלין בחדתין ואין מועלין בעתיקין דהיינו שיורי הלשכה כמ"ש רש"י שם. וכן פ' הר"מ בה' מעילה פ"ו הי"ג וז"ל ולעולם אין מועלין בשיורי הלשכה וא"כ כיון דאין מעילה בשיורי הלשכה א"כ יכולין ליתן מפות לחצב לחצוב להם אבנים דהא משיורי הלשכה הם נותנים ואין מעילה בהם אפי' בהיותם מעות וכיון שכן בונים בקודש ומעתה לדעת ר' חוגא דסובר דכלי העשוי מתרומת הלשכה אם נעשה לשם הדיוט נפסל ה"ן באבנים שנתנו המעות מתרומת שיורי הלשכה נפסלו אם נעשו להדיוט אע"ג דשיורי הלשכה קילי דאין מועלין בה מ"מ לענין זה בקדושתיה קיימא שאם נעשה להדיוט נפסלו ומעתה ברייתא דאבני קודש אתיא אף כרבנן לדעת ר' חוגא דתפתר שנתנו המעות משירי הלשכה ונפסלו בחציבתן לשם הדיוט וזהו שדייק רבינו ז"ל וכ' אבנים וקורות שחצבן מתחי' לביהכ"נ אסורים להר הבית להר הבית דייקא ודכותא שנבנים משיורי הלשכה ועיין רש"י בכתובות דק"ו ע"ב ד"ה חוץ לחומת העזרה וכו' שכ' בפירוש דהחיל בא משיורי הלשכה דהא ודאי הזמנה מלתא כדעת ר' חוגא אבל בבית קה"ק דבונים בחול אה"ן דהזמנה ל"מ היא כיון שאין נותנים המעות בשעת החציבה מתרומת הלשכה.
ומצאתי כדברי אלה להריטב"א ז"ל בקדושין דנ"ד דהא דאמרינן בונין בחול הי"ד בדבר שהיו בונין מקדשי ב"ה דיש בו מעילה אבל מה שבונים משיורי הלשכה בונים בקודש דאמרינן בסוגייא לר"מ דכתנות כהונה שלא בלו דניתנו להנות מהם ואם קידש את האשה מקודשת פריך ליה מהא דתניא מועלין בחדתין ואין מועלין בעתיקין ר"מ אומר מועלין אף בעתיקין שהי' ר"מ אומר מועלין בשיורי הלשכה ואמאי נימא הואיל ונתנו להנות מהם וכו' דהא חומת העיר ומגדלותיה משיירי הלשכה אתו וכו' ועיין פרש"י, וכ' הריטב"א וז"ל וק"ל אשמעתין מאי קו' דלמא כי קתני מועלין בשיורי הלשכה לאו באבני בנין שניתנו להנות בסופו אלא כשקנו ד"א א"נ במעות עצמן וכו' ואיכא לפרושי דהיינו קושיין דהא חזינא דמעות אלו מיוחדין לחומת הפיר שהם צרכי הדיוט והקילו בקדושתן וכו' דכיון דצרכי הדיוט הוא לא הי' לנו להוציא בהם דמי שיורי לשכה שהם קדושים כשם שאין לאדם להוציא מפות הקדש בבניינו מדאקילו בקדושת שיורי הלשכה לעשות מהם צרכי הדיוט ונהנו מהם בתלוש שעל מנת להעלותם בדימוס תקנום וחברום מכלל דמשעת הקדישן נתנו להנות בהם וכו' ואם איתא דבכתנות כהונה הואיל ואישתרי אשתרי ה"נ נימא הואיל ואשתרי שאין מועלין בהם כשעושין מהם צרכי הדיוט במזיד אשתרי לגמרי וכו' עש"ב. הנה כ' הרב שנהנין מהם בתלוש בשעת התיקון וכמו כן כתב אח"כ שנהנים מהם במזיד ואי בונים בחול מה איכפת לן אי נהנים בתלוש ובמה שנהנים אחר הבנין כבר כתב הר' ז"ל קודם לכן דלא איכפת לן דאין מעילה במחובר אל"ו מבואר בדבריו כמ"ש דבנין שעושין משיורי הלשכה בונים בקודש כמ"ש וברור:
ודרך הלוכי חזי הוית לעט"ר וצ"ת. מר זקיני זלה"ה בס' הבהיר מטה אהרן בח"א ד' ל"ח ע"ג הק' על הרמב"ן והריטב"א שהק' על רש"י שכתב בסוגיין וז"ל והא ודאי חומת הפיר אין בה מעילה שאין אדם זהיר מלהנות ממנה לישב בצלה ועליה אל"ו הותרה שגגתן וכו' ותמהו עליו דמה ראיה מחומת העיר שהרי מן הדין אין בהם מפי' לפי שאין מעי' במחובר וכו' ולא אשתרי בהא מידי טפי משאר הקדשות וכו' ותמה עליהם מרן זקני זלה"ה וז"ל תו איכא למידק דאף דנאמר דתלוש ואח"כ חיברו דינו כמחובר ואין מעילה הי"ד היכא שבנאו ואח"כ הקדישו אבל הקדישו ואח"כ בנאו מעל וכו'. וא"כ הכא בחומת העיר שהיו באין משיורי הלשכה ולכ"ע מועלין בהם א"כ נמצא דקודם הבנין היו קדושים והו"ל היקדישו ואח"כ בנאו דמעל אף במחובר ומאי ק' להו להרמב"ן והריטב"א הן אמת דזה לק"מ להרמב"ן והריטב"א דכיון דבונין בחול ואח"כ מקדשים בכל בניני הקדש הה"נ בחומת העיר שהי' משיירי הלשכה ומועלין בשיורי הלשכה לר"מ ודאי בונין בחול וכו' ע"ש ואחרי נשיקת הרצפה לא ידעתי איך כ' כן בדעת הריטב"א כי כפי מ"ש לעיל דברי הריטב"א מבואר בהיפך דמה שהו' בונים משיורי לשכה היו בונים בקודש ומצד הסברא כך צריך להיות דהא דבונים בחול היינו לחלל אח"כ המעות על אותו בנין והיה קודש אבל בחומת העיר שהוא צורך הדיוט כיצד יחללו עליו קדושה בדבר שלא תחול עליו קדושה וברור
והנה עמ"ש הר"מ בפ"א דבית הבחירה דאבנים וקורות שחצבן לביהכ"נ אסורי' להר הבית כ' מרן תוספתא אבנים וקורות שחצבן להדיוט אסורין לגבוה ומשמע לרבינו דבהכ"נ לגבי הר הבית קרי לי' הדיוט ותימא דמנ"ל לרבינו לפרש כן ושמא במקום אחר מצאו רבינו ע"כ. ולע"ד נר' לי דרבינו למד כן מדברי הירושלמי הנז"ל שאמרו סבור מינה מה פליגין להדיוט דהיינו מזוזה אבל לגבוה לא מן מה דתני אבני קודש וכו' ש"מ אף לגבוה פליגין נמצא דמזוזה קרי ליה הדיוט לגבי אבני קודש וכ"ש בית הכנסת ודו"ק
סימן ד
הלכות תפילין
תמן תנינן בפ' הקומץ ד' פרשיות שבתפילין מעכבות זו את זו שד' מצוה אחת וכו' ויש לחקור לפי ח"ש הרמב"ם פ"ח מה' רוצח ה"א מצות עשה להפריש ערי מקלט וכו'. ושש פרים היו ג' מעבר הירדן ושלש בעבר כנען. אין אחת מערי מקלט קולטת עד שיובדלו כולן שנאמר שש ערי מקלט תהיינה ע"כ דברי רבינו הם משנה ערוכה בפ' אלו הן הגולין ד' ט' פד שיהיו ששתן קולטות כאחת וק' טובא דכיון דמצות עשה היא זו כמ"ש רבינו א"כ אמאי לא חשיב לה תנא בסוף פ' הקומץ בהדי אינך דמעכבות זא"ו כגון ד' מינים שבלולב וד' ציציות ושבע הזיות שבפרה ואינך כולהו דמעכבין זא"ז דהוה ס"ד לומר דכל חדא מצוה בפ"ע היא קמ"לן דחדא מצוה ואם לא גמר כל ז' הזיות או לא השלים ד' ציציות לא קיים מצה כלל ה"נ דכוותה שאם לא הפריש כל הששה אינן קולטות ולא קיים המצוה דהא מעכבות זא"ז. ול"ל דמצוה זו אינה נוהגת לדורות רק בכניסתן לארץ נתחייבו ושוב אין עוד חיוב. דריהטת לשון רבינו ז"ל מורה דמצוה נוהגת לדורות היא. ואפשר לומר דבמס' מכות שם פריך אמתני' דקתני להיכן גולין לשש ערי מקלט ותו ליכא והא איכא מ"ב פיר ומשני אמר אביי הללו קולטות בין לדעת בין שלא לדעת הללו לדעת קולטות שלא לדעת אינן קולטות וכן פ' רבינו לקמן ה"ט וי' כל ערי הלוים קולטות וכל א' מהן עיר מקלט היא שנא' ועליהן תתנו מ"ב עיר כל הערים אשר תתנו ללוים מח' עיר הקישן הכתוב כולן זו לזו לקלוט. ומה הפרש יש בין ערי מקלט לשאר ערי הלוים ערי מקלט קולטות בין לדעת בין שלא לדעת ושאר ערי הלוים אינן קולטות אלא לדעת ע"כ. ונראה מתוך דברי רבינו ז"ל דבמ"ב ערי הלוים קולטות לדעת אף אם עדיין לא הופרשו כל השש ערי מקלט מדלא ערבינהו ותנינהו בתחי' הפרק כשאמר וששה ערים הי"ל ומ"ב ערי הלוים, והדר ליתני אין אחת מאלו קולטות עד שיובדלו כל השש ערי מקלט. אל"ו מדרבינו לא כתב לעיל רק שש ערים ודקדק לומר אין א' מערי מקלט קולטת עד שיובדלו כולן משמע דדוקא בשש ערים לדיניהו דהיינו שקולטות גם שלא לדעת מעכבות זא"ז אבל במ"ב ערים לדינייהו דקולטות לדעת אפילו לא הופרשו כל השש המ"ב קולטות לדעת וטעמא דמלתא נר' משום דשם די"ג אמרי' דבשש ערי מקלט אין מעלין שכר ובמ"ב ר"י סבר מעלין שכר ור"מ ס' אין מעלין ואמר רבא טעמייהו משום דבשש ערים כתיב לכם לכל צרכיכם וכתיב ועליהם תתנו מ"ב עיר, ר"י סבר ועליהם תתנו לקליטה דוקא ולא לשאר דינים. ור"מ סבר ועליהם כי אינך מה אינך לכל צרכיכם אף הני נמי לכל צרכיכם ופ' רבינו כאן כר"י ונמצא דלא הוקשו רק לקליטה דוקא ולא לשאר דינים. ה"נ לא הוקשו לענין שמעכבות זא"ז רק השש דכתיב בהו שש ערי מקלט תהינה. אבל המ"ב לקליטה דוקא הוקשו דקולטות לדעת דוקא ואין הפרשת כל השש מעכבת בהן. וא"כ יחוייב מזה דגם השש שמעכבות זא"ז הי"ד לקליטה דידהו דהיינו שלא לדעת. אבל לקליטה דמדעת אינם מעכבות זא"ז דלא גרע מהמ"ב.
ואם כנים אנו בזה יתיישב לנו דברי הש"ס במ"ש ותו ליכא והאיכא מ"ב עיר ומשני הני קולטות לדעת ושלא לדעת הני לדעת קולטות שלא לדעת אינן קולטות. דק' מאי משני דוכי משום דהמ"ב אינן קולטות אלא לדעת לא מצי למתני להו ואכתי ק' לימא להיכן גולין לשש ערי מקלט ולמ"ב ערי הלוים ואנן ידעינן דהאי כדיני' והאי כדיני' הללו לדעת והללו שלא לדעת ואיך מכח שיש הפרש בקליטתן יתחייב מתני' שלא למנותן כלל אכן לדרכנו אתי שפיר דמשום דמתני' בעי למימר עד שלא נבחרו שלש שבא"י לא היו שלש שבעבר הירדן קולטות ואילו מתחלה הי' מונה גם המ"ב א"כ מתני' איירי בקליטה דלדעת ושלא לדעת וא"כ כי קאמר בתר הכי אין שלש שבא"י משמע דאכלהו קליטות. דקתני לעיל קאי ומעכבות זא"ז דאפי' לדעת אינן קולטות אך מתני' רצה לאשמיעינן בהיפך דדוקא בשלא לדעת הן מעכבות זא"ז אבל לדעת אינן מעכבות דלא גרע ממ"ב דקולטות מיהא לדעת ומשו"ה לא קא תני להו מתני' כלל לאשמועינן דלא איירי מתני' רק בקליטה דשלא לדעת ועלה קתני מעכבות זא"ז ומתיישב שפיר תי' התלמוד
ומעתה תו ל"ק מה שהקשינו לעיל דאמאי. לא תני לה בפ' הקומץ בהדי אינך דמעכבות זא"ז דכיון דבלדעת מיהא אינן מעכבות זא"ז לא דמי לאינך מעין מ"ש התוס' שם ד' כ"ח ע"א ד"ה שבעה קני מנורה תימא דלא חשיב גביעים כפתורים ופרחים ושמא משום דליתנהו בשאר מיני מתכות ע"כ אלא דעדיין יש ליתן כנגד היסוד שהנחנו שהרי שם במכות דף יוד סוף ע"א אמרו דרש ר' סימאי מ"ד אוהב כסף לא ישבע יודע הי' מרע"ה שאין שלש שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלש שבארץ כנען ואמר מצוה שבאה לידי אקיימנה. וכ"כ רש"י בפי' החומש פ' ואתחנן משמע שר"ל שכיון שהי' יודע שאינן קולטות למה הפריש אלא שרצה להתחיל במצוה ואם כדברינו שלדעת מיהא קולטות הלא מצוה גדולה עשה וצורך גדול הוא לישראל דקולטות מיהא לדעת. ואפ"ל דההיא אגדה היא ואין ללמוד ממנה ואמוראי אחרינא שם דרשו דרשות אחרות בפ' נ"ז. אך רבינו ז"ל שהביא להך דרשה וסיים בה' ג' וכ'. ולמה הבדילן משה אמר הואיל ובאה מצוה לידי אקיימנה ק' כנ"ז. ודע דלרבינו ז"ל היא מצות פשה נוהגת לדורות להפריש שש ערי מקלט שכן מנה אותה במנין המצות מצוה קפ"ב להכין שש ערי מקלט ומצוה קפ"ג לתת ללוים ערים לשבת וגם הם קולטות ע"כ. גם הסמ"ג עשין ע"ו מנה להפריש שש ערים והוא ז"ל כתב בהקדמתו שיש מצות שאין נוהגים לדורות ולא הי' רק לשעה כגון ברכות וקללות וגו' ועשיית המשכן ואין למנותם. הנה מתבאר דלדעתם ז"ל מצוה נוהגת לדורות היא וכן מצאתי מבואר בתוספתא דמכות פ"ב שאם נפלה חייבים לבנותה כדי שתמיד יהיו שש ועיין למהרד"פ ז"ל בס' חסדי דוד אך הרא"ם ז"ל בספרו יראים לא הביא מצוה זו כלל ואפשר שסובר דמצוה לשעתה היתה והיא בכלל חלוקת הארץ ואה"נ אם חרבו כולן או אחת מהן אין חיוב להפריש ומכ"ש שאין ששתן מעכבות ולא ק' כל מה שהקשינו לדעתו ז"ל. אך תמהני כי לא הביא הרא"מ ז"ל בספרו גם מצוה שיגלה הרוצח בשגגה לעיר מקלט שזו ודאי מצות עשה היא וכן מנאה הרמב"ם ז"ל מצוה רכ"ח גם הסמ"ג מצוה ע"ה וזה אין ס' שנוהג לדורות ושמא יסבור הרב שזה נכלל בכלל מצות לא תעמוד על דם ריעך שמנאה בסי' מ"ג וצ"ע.
ועיין למוה"ר ז"ל בחק"ל יו"ד ח"א דש"יח שרצה להוכיח מהך דיודע הי' משה וגו' אמר מצוה הבאה לידי אקיימנה דאמרי' חצי שעור במצות עשה ע"ש ולפי מה שצידדנו בעניותין לעיל אין להוכיח משם דאפשר דלדעת מיהא הי' קולטות והך הגדה אין למידין ממנה. אך מדברי רבינו ז"ל שהביאה יש לו קצת סמך.
ודע דבתוספתא שם איתא דגם יהושע לא הפריש כל הג' שבעבר הירדן שהרי לא כבש רק חברון אבל שכם וקדש לא נכבשו בחייו ונתן אחרים תחתיהם שיקלטו פד שיכבשו אותם. ויש ללמוד משם דאם נפל ונחרב אחת משש עירות אלו שיכולין להפריש אחרת במקומה וזה לא נתבאר בדברי רבינו ז"ל
ועפ"י התוספתא הנ"ל יתיישב קו' הנז"ל דלא מני להא בהדי אינך דמעכבות זא"ז דהני כולהו אם חיסר אחת מחוסר מעשה הוא עד שיתקן הענין ונקרא עכובא משא"כ בערי מקלט לפי התוספתא הנ"ל דבהפרשת אחרות תחתיהן סגי א"כ אינו מחוסר שום מעשה אלא בדבור בעלמא שיפרישו ב"ד עיר אחרת במקומה סגי וא"כ הא לא שמה עיכוב וכיון דלא דמי עכ"פ לאינך לא מני לה.
ואגב נעמוד על דברי הרמב"ם בפ"ו מה' רוצח ה"ד ויש הורג ותהי' השגגה קרוב לזדון וגו' אין גלות מכפרת לו לפיכך אם מצאו גואל הדם והרגו ובכל מקום פטור וכן כל הרצחנים שהרגו בע"א וגו' אין להם דמים לא יהיו אלו חמורים מההורג בלא כונה ע"כ. דברי מרן בכ"מ ז"ל שכתב ודן רבינו שהקרוב לאונס וגו' והקרוב למזיד אם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו וכן כ' בה' ה' שרבינו כתב מסברא שלא יהי' אלו חמורים מההורג שלא בכונה ע"כ. אינם מספיקים דאיברא כל אותם הדינים שהזכיר רבינו בפ' זה מבוארים בפ' אלו הן הגולין שכל שהוא קרוב למזיד אינו גולה ור"ל דלא סגי ליה בגלות כמבואר בשמעתא קמייתא דמכות ובתוספות ד"ט ע"א ד"ה א"ל מ"מ היינו דדינו מסור לשמים ועדיין לא ידענו שאם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו ואיך ילמוד רבינו זה מסברא דנפשיה וזו צריכה רבה ונוסף גם הוא שכ' אם מצאו גואל הדם והרגו בכ"מ שר"ל אפי' בתוך עיר מקלט וק' הא מנ"ל אם מהסברא שכתב לא יהא זה חמור מההורג בלא כונה אכתי ק' נימא דיו מה להלן חוץ לעיר מקלט אף כאן חוץ לעיר מקלט ומנ"ל לרבינו שגם בתוך עיר מקלט יכול להורגו לכן נ"ל שרבינו ז"ל לא למד זה מסברא אלא סוגיא ערוכה מצא דבסנהדרין ד' מ"ט ע"א אמרי' אתיוה ליואב דייני' א"ל אמאי קטלתיה לאבנר א"ל גואל הדם דעשהאל הואי עשאל רודף הוה א"ל הי' לו להצילו מאחד מאברי' וגו' א"ל ניזיל אבנר פרש"י דינו של אבנר פטור אתה עליו ע"כ. והנה רבינו ז"ל בפ"א הי"ג כ' כל היכול להציל בא' מאבריו ולא טרח בכך והרגו ה"ז שופך דמים וחייב מיתה אבל אין ב"ד ממיתין אותו ע"ש בדברי מרן כ"מ ז"ל וכן כ' בה' מלכים פ"ט ה"ד פ"ש בדברי מרן ודו"ק בדברי המשל"מ ז"ל ומ"ש המשל"מ לא גרע מעדות מיוחדת שכ' רבינו בפ"א מה' רוצח הוא ט"ס וצ"ל בפ"ו מה' רוצח ה"ה וכיוין לדברי מרן על השגת הראב"ד ז"ל ונמצא מעתה מי שיכול להציל באחד מאיבריו ולא הציל הוא ממש קרוב למזיד כמו כל אלו הדינים שהזכיר רבינו בפ' זה שהוא חייב מיתה בידי שמים ולא סגי ליה בגלות ויואב הרג לאבנר מדין גואל הדם ואמרו ניזיל אבנר שהוא פטור עליו הרי מבואר דינו של רבינו שאם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו. גם מכאן למד רבינו ז"ל שאפי' בתוך עיר מקלט יכול להורגו שהרי יואב הרג את אבנר בחברון כמבואר בשמואל ג' שאבנר בא אל דוד לחברון להסיב לו המלוכה וכתיב שם וישב אבנר חברון ויטהו יואב אל תוך השער ויכהו וימת ע"כ. וחברון אחת מערי מקלט היא כמ"ש במכות ד' יו"ד ע"א ואי' שם דערי מקלט קולטות בין לדעת בין שלא לדעת ופ' רבינו בפ"ח ה' יו"ד א"כ הרי מבואר דגם בעיר מקלט אם הרגו גואל הדם אינו נהגרעליו ודינו של רבינו סוגייא ערוכה הוא ולא מסברא כמ"ש מרן ז"ל וזה ברור ונכון.
סימן ה
הלכות תפלה
שקלא וטרייא מדין חטאת קודם לעולה
כתב הרשב"ם בפ"ט מה' תמידין ומוספין ה"ח וכל חטאות שבתורה קודמין לכל האשמות חוץ מאשם מצורע מפני שהוא בא ע"י הכשר ע"כ משנה בזבחים ד' צ' כדברי רבינו ז"ל. וטובא ק' לי על מתני' דאמאי אצטריך טעם מפני שהוא מכשיר הא במנחות ד' ה' פרכינן לר"ל דאמרי אין מחוסר זמן לבו ביום מדתניא הקדי' מתן שמן למתן בהונות וגו' ומשני שאני ה' מצורע דכתיב בהו תהיה בהיותה תהא ותו פריך מדתניא הקדים חטאתו לאשמו וכו' תעובר צורתו ופריך והא אמר ר"פ שאני ה' מצורע דכתיב בהו רעה וגו' ע"ש כל הסוגיא מבואר מסוגי' זו דאשם מצורע קודם לחטאת משום דכתיב תהיה בהויתו והכי כתי' בסדר בתו' תחלה אשם ואח"כ חטאת וא"כ ל"ל למתני' לטעם דמפני שהוא מכשיר. ואין לומר דטעם דקרא קדריש דהא בהקדים שמן למתן דם ודכוותיה לא שייך ה"ט והעיקר דגזירת הכתוב הוא דבעינן על הסדר ואין צורך לטעם מפני שבא ע"י הכשר. וראיתי להר' לח"מ בפ"ה מה' מחוסרי כפרה ה"ו שעמ"ש רבינו ז"ל הקדים מהן שמן למתן דם וגו' שנאמר זאת תהיה תורת המצורע שתהי' כל תורתו על הסדר כ' הרב ז"ל אע"ג דבפ"ק דמנחות יליף מההיא דהקדים חטאתו לאשמו דיש מחוסר זמן לבו ביום ולא צרכי' לטעמא דתהיה דלא קאי לפי המסקנא וגו' אולי מפני שהוא טעם מרווח לא נמנע רבינו מלכותבו אע"ג דלא קאי לפי האמת ע"כ הנה לפי דברי הרב ז"ל איתנח לן קצת הקו' הנ"ל דלאוקמתא דש"ס לא קאי הך דרשה דתהיה ומשו"ה מהדר מתני' אטעמא שהוא בא ע"י הכשר אע"ג דאכתי ק' קצת דת ל מטעמא דיש מחוסר זמן לבו ביום והוא טעם כללי דכל הכתוב בתורה בכ"מ צריך לעשותו על הסדר מ"מ י"ל כיון דהא דמחוסר זמן לא הוזכר בתורה בהדיא כמו תהיה יהיב לן תנא טעמא אחרינא ואה"נ דגם טעם דמחוסר זמן לבו ביום שייך הכא אלא דבאמת דברי הרב לח"מ אינם מוכרחים דלמה נאמר דלמסקנא דיש מחוסר זמן לבו ביום לא קאי טעמא דתהיה ועדיין אפ"ל דדרשא דתהיה הוא העיקר והמלמד לעלמא ומי הכריחו להר' לח"מ לומר דברים אלו ועוד נדבר בזה לקמן בע"ה.
אך נלע"ד להוכיח מדברי התוס' דמנחות שם ד"ה ואי אין מחו"ז וגו' דס"ל כשי' הלח"מ דלמסקנא לא קיימא דרשא דתהיה וז"ל התוסי' לבסוף מסק' דיש מחו"ז לבו ביום ותימא דביומא מצריך חוקה שלא ישנה את הסדר והיכא דלא כתיבה חוקה לא חיישינן אם משנה וי"ל דדוקא במצו' חשיב מחו"ז שעדין לא הגיע זמן טהרתן וגו' אבל יו"הכ דלכפרה לא חשיב מחו"ז עכ"ד והשתא אי התוס' סברי דגם למסקנא קיימא דרשא דתהיה הו"ל להקשות באופן אחר דאמאי אתותב ר"ל הלא הוו ב' כתובים הבאים כא' מצורע ויה"כ במצורע כתיב תהיה וביוה"כ חוקה שלא ישנה הסדר וידוע דפלוגתא דתנאי היא בכל דוכתא אי ב' כתובים כאחד אי מלמדין ועיקר פלוגתא זו היא בסנהדרין ד' ס"ז דר' יהודא הוא דסבר מלמדין והריטב"א ז"ל בע"ז פ' ר"י הב"ד ה"ר יבין שמועה כלל ק"ס כ' דהלכתא כרבנן דר"י דב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדים והשתא ק' אמאי איתותב ר"ל משום הך ברייתא דהקדים חטאתו לאשמו ומשום דשחי' לאו עבו' היא נימא דהך ברייתא אתייא אליבא דר"י דב"כ הב"כ מלמדין וכיון דאשכחן תהיה וחוקה דיש מחו"ז לבו ביום יליף מיניה לשחי' ולכל דוכתא ומפסי' ור"ל קאי אליב' דרבנן דרי' דב' כתו' הבכ"א אין מלמדי' וכיון דגלי קרא תהיה וחוקה אמרי' למעוטי שאר דוכתי אתא ושפיר קאמר ר"ל אין מחו"ז לבו ביום גבי מנחת העומר ודכוותה. אלא ודאי מוכרחים אנו לומר בדעת התוס' דס"ל כשי' הלח"מ דמאי דנקיט תלמודא תהיה היינו בדרך דחיה דאמר ר"פ שאני גבי מצורע דכתיב תהי' וכי פריך לי' תלמודא מברייתא דהקדים חטאתו וגו' וגבי שחי' לא שייך תהי' ממילא לא קם האך טעמא דתהי' אלא עיקר הדבר משום דסברא גדולה היא דיש מחו"ז לב"ב שצריך להקפיד על הסדר הכתוב בתורה וכל ששינה מהסדר הכתוב בתורה פוסל אמט"ל מקשו שפיר התוס' דא"כ ל"ל חוקה וע"ז תי' התוס' דלא אמרינן דיש מחו"ז לב"ב אלא גבי מצורע משום דעדיין לא הגיע זמן טהרתן וכו' וביאור דבריהם הוא דגם גבי עומר דמי ממש למצורע שהוא בא להכשיר ולהתיר החרש וכן מבואר לעיל ד"ד ע"ב בשמעתין וא"כ לפי תי' התוס' הנ"ל מיתבא שפיר קושיתינו דשפיר אצטריך תנא דמתני' בזבחים למינקט טעמא דאשם מצורע קודם לחטאתו מפני שהוא בא ע"י הכשר דלפום מסקנא לא קיימא דרשה דתהיה ועיקר הדבר הוא משום דיש מחו"ז לב"ב ולפי תי' התוס' לאו מילתא פסיקתא היא בכל דוכתא דיש מחו"ז ומעכב הסדר אלא דוקא במצורע ודכוותיה היכא ובא להכשיר ונמצא עתה ט' דמתני' דנקט משום שבא להכשיר הוא גופיה טעמא דש"ס דיש מחו"ז לבו ביום ואינו טעם אחר חדש ודו"ק:
ואל תשיבני דהכא לא הוו ב' כתובים הב"כא משום דבכל דוכתא דאמרי' ב"כ הבכ"א בעינן דמצי למילף חד מחבריה אבל אי יש בזה מה שאין בזה ולא אתי חד מחבריה לא הוו ב"כ וכמ"ש הרי"טבא שם וכן מבואר בשמעתתא דקידושין ד' כ"ד גבי שן ועין ע"ש וה"ן יום הכיפורים לא מצי למילף ממצורע משום דבא להכשיר וכתי' התוס' הא ליתא דמלבד דקושייתנו היא לפי קושי' התוס' דאכתי לא נחתי לחלק בהכי בין מכשיר למכפר ותו דלישמועי' גבי יוה"כ ולגמור מצורע מני' במכ"ש וא"כ שפיר הוו ב"כ ודו"ק:
שוב האיר ה' את עיני ומצאתי להתוס' בזבחים ד"ה ע"א ד"ה עולתה שכ' וז"ל משמע אי היתה יכולה להביא חטאתה אחר עולתה עלתה לה וכו' ותימא דבפ' תמיד נשחט אמרי' זה בנה אב שכל חטאות קודמות לעולות וכו' ואפי' דיעבד מדמשני שאני מצורע דרחמנא אמר והעלה וגו' ש"מ דבעלמא דיעבד לא ותי' הר' חיים דה"ה דבעלמא כשר דיעבד והא דבעי קרא במצורע משום דכתיב ביה הויה זאת תהיה בהוייתה תהא דמשמע עיכוב כדאמר פ"ק דמנחות ונ"ל דילפינן חטאת ועולה של יולדת מחטאת ועולה של מצורע וכו' מוהעלה ואי לאו והעלה דמכשיר הי' פוסל בכ"מ מטעמא דיש מחו"ז לבו ביום שאמר הכתוב להקריב חטאת קודם לעולה אפי' בעלמא דליכא תהיה דמשמע עיכוב תדע דאמרינן התם הקדים חטאתו לאשמו וכו' קאמר דהא דמיפסל לאו משום תהיה דהא שחי' לאו עבודה היא אלא מטעמא דיש מחו"ז לבו ביום וגו' וזה הטעם למה לא יהי' גבי חטאת ועולה דעלמא ולכך אצטריך והפלה במצורע להכשיר וגמרינן מיני' לעלמא להכשיר אם הקדים עולה וגו' אבל לא לחטאת ואשם עכ"ד. המסתכל יפה בדברי התוספת אלו בלבבו יבין מאי בינייהו דהר"ח והתוס' והוא זה דהר"ח ס"ל דדרשת תהי' במקומה עומדת דווקא גבי מצורע יש מחו"ז מטעמא דתהי' דווקא ומשו"ה אצטריך והעלה להכשיר דיעבד אם הקדים עולה לחטאת לאפוקי מתהי' אבל בעלמא ליכא שום טעמא ולא מיעוט לפסול דיעבד דהך בנין אב שיהו כל החטאות קודמת לעולות לכתחילה דוקא קאמר וא"כ בעלמא אין צורך שום לימוד להכשיר דיעבד כיון שאין סברא לפסול ודוקא במצורע אצטריך והעלה להכשיר דיעבד משום שהי' מקום לפסול מכח תהיה. אבל התוס' סברי דאפי' לגבי מצורע עיקר הטעם לאו משום תהי' אלא משום דיש מחו"ז לבו ביום והך טעמא שייך גם בחטאת יולדת ובכל החטאות וכמסקנא דש"ס במנחות מכח הך ברייתא דהקדים חטאתו לאשמו ומשו"ה כ' דכיון דגילה תו' במצורע והעלה להכשיר דיעבד אי הקדים עולה לחטאת ולא מפסל משום מחו"ז ה"ה לעלמא וזה ברור בכונת דבריהם וכן מתבאר מדברי הריטב"א בקדושין י"ג פ"א ד"ה עולתה וכו' ע"ש ועיין תוס' פסחים ד' נ"ט וקדושין י"ג ומנחות ד"ד ע"ב ד"ה עולתה שהובאו דברי הר"ח אלו אבל לא הוזכר שם דברי התוס' והחולקים עליו:
ובאמת ק"ט מה יענה הר"ת ז"ל לקו' התוס' דמסקנת הש"כ מכח האי ברייתא דהקדים חטאתו לאשמו ואפי' גבי שחי' דלאו עבודה היא אלמא עיקר ט' הוא משום מחו"ז ולא משום תהיה ואיך כתב הר"ח דלגבי חטאת יולדת דליכא תהי' לא צרכינן למילף מוהעלה דגבי מצורע ואפי' לפי תי' התו' במנחות ד"ט דיש מחו"ז לבו ביום הי"ד לגבי מצורע שעדיין לא הגיע זמן טהרתן ק' דהא יולדת נמי מעכבת טהרת' עד שיקריב קרבנותיה חטאת ועולה וכמבואר בכמה דוכתי ובהרמב"ם ריש ה' מחוסרי כפרה וא"כ שפיר שייך בה מחו"ז דומייא דמצורע וראיתי להתוספת במנחות ד"ד ע"ב ד"ה האשה שאחר שהביאו דברי הר"ח הנז' סיימו וז"ל ואע"ג דמסקינן לקמן יש מחו"ז לבו ביום אין לפסול בעלמא מטעם זה דלא הוי אלא בס' מצורע כמו שאפרש לקמן עכ"ד ואני עני הדעת והתבונה לא ירדתי לדעת התוס' ז"ל כי הנר' שכונתם לרמוז למ"ש בתי' הנז' בד"ה ואי אין דלא אמרי' יש מחו"ז אלא דוקא במצורע שעדיין לא הגיע טהרתן וא"כ הוא כונתם הם תמוהים מאד במ"ש דהכא נמי בחטאת יולדת פסקינן דבא להכשיר וכן פרש"י בד"ה לא יביאו יורשי ותוס' ד"ה מכשירין וכעת לא זכיתי לעמוד על דברי התוספת הנז' וצ"ע. ואמנם עפ"י מ"ש בעניותין לעיל יש ליישב דבר הר"ח ז"ל דס"ל דלא אתותיב ר"ל ולעולם אין מחו"ז לבו ביום ואפי' במצורע ודכוותיה דבאים להכשר והך ברייתא דהקדים חטאתו כו' כר"י אתיא דב"כ הבכ"א מלמדין משום דיליף מתהיה דמצורע ומחוקה דיוה"כ ור"ל קאמר אליבא דהלכתא כרבנן דב"כ הבכ"א אין מלמדין ודוקא במצורע ויוהכ"פ יש מחו"ז ולא בשום דוכתא אחרינא וה"ה דהוה מצי תלמודא למדחי הכי אלא דאשכח טעמא מרווח יותר דט' ר"ל גבי מנחת העומר הוא משום דס"ל האיר פני מזרח מתיר ולעולם לא נדחה דינו של ר"ל דאין מחו"ז לבו ביום ובזה יתורץ לדעתו ז"ל מה שהקשו התוספת שם בדף ס"ו ע"א ד"ה שחי' ע"ש ודוק ועוד נלע"ד ליישב בדעת הר"ח ז"ל עפ"י מה שראיתי לרבינו הרשב"א ז"ל בשי' למנחות הנד"מ ממש וז"ל שם בשמעתין שחי' לאו עבודה היא ואי אין מחו"ז לבו ביום אמאי לא יהא ממרס ק"ל דאף אי יש מחו"ז לבו ביום לקשי האי קושי' דלית לן למיפסל משום שחי' שהקדים דהא לאו עבודה היא. וי"ל דמ"ש לאו עבודה היא הי"ד לגבי דנימא דהוייה דכתיב מצורע לא קאי אשחי' אי אין מחו"ז לבו ביום לפוסלה משום אהוויה אבל אי יש מחו"ז לב"ב ליפסול משום ששינה הסדר פ"ג דלאו עבודה היא מפני שהיא מחק הקרבן ודוחק ועק"ל מאי פריך דאי אין מחו"ז יהא אחר ממרם משום דלא אפסיל משום השחי' דלא כתיב הוייה עלה הא איכא למימר נהי דלא אפסיל משום השחי' דלא קיימי עלי' ההווייה מ"מ איפסול משום הקבלה דהוי א' מהעבודות דקאי עלה הוייה דתהיה ונ"ל דחדא מתרצת אידך דאי יש מחו"ז לב"ב אית לן למימר דלפסול אע"ג דלא איפסיל משום שחיטה לפסול משום הקבלה דנהי דאפשר לעשות שחיטה בלא קבלה והא לאו עבודה היא מ"מ לא הותרה שחיטה לעשותה קודם אלא שאנו אומרים שאם עשאה לא נפסל הקרבן בכך מאחר דלאו עבודה היא הלכך איכא למימר דנהי דלא נפסל משום שחיטה מ"מ נפסל משום קבלה אבל כי נימא דאין מחו"ז לב"ב ואין הפיסול אלא משום דכתיב תהיה אבל אי לאו משום הוייה נשרי להקדים לכתחילה דמשום דאין מחו"ז לב"ב וההויה לא קיימא לשחיטה דלאו עבודה היא א"כ שחיטה במקומה עומדת דשרי להקדימה וכיון דאי אפשר לשחיטה בלא קבלה אית לן למימר דכי היני דמשתריא שחיטה דה"נ משתריא קבלה ולא קיימא הוייה לקבלה מאחר דלא קיימא לשחיטה עכ"ד:
ואנן יתמי דיתמי אחרי אשר זיכנו ה' ונפק נהורא וזכינו לשיחתו של גדול אדונינו הרשב"א ז"ל צריכים אנו לדקדק ולהסביר דבריו כי חיים הם למוצאיהם הנה בתי' הא' כ' הרב ז"ל ודוחק וצ"ל מאי דוחקיה והנראה בכונתו ז"ל דהדוחק הוא מבואר נגלה דאכתי קושי' במקומה עומדת דאי קאי תהיה אמרי' דאין נפסל בהקדמת שחיטה משום דכיון דלאו עבודה היא לא קאי עליה תהיה כלל הו"ל כאלו לא נכתב שחיטה כלל בהאי עניינה א"כ גם כי אתינן עלה משום מחו"ז ור"ל שצריך לעשות הסדר הכל כמו שאמר בפרשה נימא נמי דכיון דלאו עבו' היא הו"ל כאלו לא נכתב כלל שחי' בהאי עניינה ולא לפסול וא"ת דמפני שהוא מתק הקרבן מייתינן לי' מסברא אפי' אי לא כתיב כלל כיון שהיא מחק הקרבן א"כ ה"ה לתהיה נימא הכי וע"כ כתב הרב ז"ל שזהו דוחק. והנה מוכרח גם בתי' הב' ישנו לדוחק זה עצמו שכתב דאי משום מחו"ז נהי דאין לפסול בשחיטה מ"מ לא הותרה לכתחילה וכיון דלא הותרה אלא דיעבד מפסיל משום קבלה אבל אי מטעם תהיה כיון דתהיה לא קאי אשחיטה הותרה לכתחילה וא"כ גם משום קבלה לא מיפסיל וכו' והנה גם כאן ק' כנז' מאי חזית דבט' מחו"ז לא שרית שחיטה אלא דיעבד ובטעם תהיה שרית לי' לכתחי' ואמאי נא נימא גם במחו"ז דכיון דלאו עבודה היא שרייא לכתחילה אלא ודאי שרבינו הרשב"א ז"ל בתי' הב' מסתמיך ואזיל אתירוץ הראשון הנ"ל אעפ"י שהוא דוחק דקי"ל לתלמודא דטפי יש לאסור שחיטה אי טעמא הוא משום מחו"ז ממה שיש לאוסרה אי טעמא הוא משום תהיה אעפ"י שלא ידענו טעם לסברא זו ומעתה נאמר כי מכח ב' קושיות אלו של הרשב"א ז"ל לא ניחא לי' להר"ח ז"ל בתי' אלו שהם דחוקים וסו' הר"ח דלקושטא דמילתא לא נדחית ס' ר"ל שאין מחו"ז לבו ביום מכח הך קושיא דר"פ דהקדים חטאתו לאשמו אלא דר"פ הוא דסבר מימר דעדיף מחו"ז מתהיה לענין פיסול השחיטה או הקבלה ומשו"ה היק' אבל יש לדחות דשוין הם ועדיין נאמר דטעמא דברייתא הוא משום תהיה ואע"ג דלאו עבודה לענין הוייה דתהיה מפסיל או שנאמר שהפסול הוא מצד הקבלה וא"כ כיון שאין הקו' מוכרחת אכתי דברי ר"ל במקומם עומדים אלא דתלמודא אשכח אוקמתא אחרת בטעמו של ר"ל גבי עימר ולא חש למדחי וכנז"ל:
ודע שהתוספת שם במנחות ד' ד' ד"ה שחיטה לא עבודה היא הקשו קושית הרשב"א הנז"ל וז"ל תימא הא איכא קבלה דעבודה היא ודלמא משום קבלה הוא דכתיב בה הוייה וי"ל דהויה לא קאמר אלא אמידי דכתיב באותה פרשה עכ"ד ואני עני קל"ט ע"ד הרשב"א הנ"ל מהא דאיתא ביומא ד' ס"א ריש ע"א אמר עולא שעיר ששחטו קודם דמו של פר לא עשה ולא כלום ופריך ממתניתין הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה כו' ומשני במתנות שבהיכל ע"כ והשתא ק' הא טעם דפסול התם הוא משום דכל מעשה יוהכ"פ אם הקדים מעשה לחבירו פסול כמ"ש כם במתני' ד' ס' ע"א ומבואר שם בסוגיא דהיינו טעמא משום דכתיב חוקה מעכב הסדר והשתא קשה אמאי פוסל משום הקדמת השחיטה הא שחיטה ל"ע וכי היכי דאמרינן בסוגיא דמשום דשחיטה לאו עבודה היא לא קאי תהיה עלה ה"נ לימא לא קאי חוקה עלה וצ"ל דטעמא לאו משום שחיטה אלא משום קבלה דעבודה היא ולפי דברי התוספת הנז"ל ניחא דה"ט דבסוגיין קאמר שחיטה לאו עבודה היא ואפילו משום קבלה לא מיפסל הי"ד גבי מצורע משום דלא קאי תהיה אלא אמידי דכתיב בפרשה ור"ל דבפרשת מצורע לא כתיב והקריב הכהן את החטאת שמשמעות הקריב הוא קבלת הדם כמבואר במנחות דף ד' ע"א ובדוכתא טובא אלא ועשה הכהן את החטאת וכיון שלא הוזכרה לא קאי עלה תהיה ולא מפסיל אבל יוהכ"פ דמפורש בפרשה והקריב את השעיר קאי עלה חוקה ושפיר קאמר עולא שאם הקדים שחיטת השעיר פוסל לאו משום שחיטה דלאו עבודה היא אלא משום קבלה אך לדעת הרשב"א בתירוצו דדוקא אי טעמא הוי משום מחו"ז יש לפסול משום קבלה כיון דלא הותרה שחיטה אלא דיעבד אבל אי טעמא הוא משום תהיה והותרה שחיטה לכתחילה א"כ גם קבלה הותרה א"כ ק"ט דאמאי פסיל עולא בהקדים שחיטת השעיר ודחיק לאוקמי מתניתין כוותי' דאיירי במתנות שבהיכל ואמאי הא כיון דשחיטה אינה בכלל חוקה כיון דלאו עבודה היא ושריא לכתחילה א"כ גם קבלה לא מפסיל וסוגיא זו דיומא בהכרח לומר דטעמא לאו משום מחו"ז כמ"ש התוספת הב"ד לעיל מכח קושיתם דאי מטעם מחו"ז ל"ל חוקה וצ"ל כתי' דשאני מכשיר ממכפר כנ"ז וזה מוכרח לאומרו מאין המלט וצ"ע וגם אין שום סברא לחלק בין תהיה לחוקה דבהדיא אמרינן במנחות די"ט ע"א כיון דכתיב תהיה כמאן דכתיב חוקה דמי ע"ש:
ועלה מן האר"ש דהאי סברא אי אכתי קיימא דרשה דתהיה או לא וטעמא הוי משום מחו"ז בפלוגתא דהר"ח והתוס' מתנייא דנהר"ח אכתי דרשא דתהיה במקומה עומדת ואכתי דינו דר"ל דאין מחו"ז לב"ב במקומו עומד ולדעת התוס' ז"ל נדחה טעמא דתהי' ולא קיימא למסקנא אלא עיקר טעמא משום מחו"ז והנה קשה בין למר ובין למר לדעת התוס' דס"ל דלא קיימא דרשא דתהי' ק' תהיה מאי דרשי ביה וי"ל דאי' בת"כ ריש פ' מצורע תהיה ללמד שמטהרין את המצורע בין בפני הבית בין שלא בפני הבית ע"ש. שו"ר דבפ' הקומץ מצריכי' תהיה ללמד על ד' מינים שבמצורע שמעכבים זא"ז ולקמן נדבר בזה ועיין תוספות סנהדרין ד'מ'ה ע"ב ד"ה אין לו בהן והר"ש פי"ד דנגעים משנה ט' ותוי"ט שם ולדע הר"ח ז"ל דלמסקנא קיימא דרשא דתהיה קשה כי קושיין דלעיל בריש אמי"ר דמתני' דזבחים אמאי אצטריך למימר טעמא דאשם מצורע קודם לחטאת מפני שהוא מכשיר תיפוק ליה משום תהי' דמקרא מלא דבר הכתוב ועל כן רחש לבי דבר טוב ליישב דעת הר"ח באופן אחר ע"ד הנז"ל ויתיישב גם קושי' זאת. וטרם כל צריך אני לעמוד בעיקר סוגיין במ"ש ר"פ הכי קא קשי לי' אימא ה"מ עבודה שחיטה לאו עבודה היא ואי אין מחו"ז לב"ב יהא אחר ממרס בדמא וצריך לדעת מה טעם מצא ר"פ להחליט המאמר דמשום דשחיטה לאו עבודה היא לא נכלל בכלל תהיה ואימא איפכא אע"ג דבעלמא לאו עבודה היא הכא דכתב רחמנא שחיטה בפרשה זו וכתב עלה תהיה שצריך לעשות כל האמור בפרשה על הסדר א"כ גם שחיטה ישנה בכלל ההוייה ואעפ"י שאינה עבודה כי מאין לנו לומר דתהיה לא קאי אלא על הדבר שהוא עבודה דוקא ובאיזה כח יקשה ר"פ ונלע"ד אהא מילתא אי תהיה קאי אמידי דהוי עבודה דוקא או אכל מה שכתוב בפרשה ואפי' לאו עבודה היא הוי פלוגתא דתנאי דהנה שם ביומא ד' ס' פלוגתא דר' יהודא ור' נחמי' עלה דכל מעשה דיוהכ"פ האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו פסול אמר ר"י אימתי בדברים הנעשים בבגדי לבן ובפנים אבל הנעשים בבגדי לבן בחוץ מה שעשה עשוי ר' נחמי' אומר אימתי בדברים הנעשין בבגדי לבן בין מבפנים בין מבחוץ אבל הנעשין בבגדי זהב בחוץ מה שעשה עשוי וקאמר מאי טעמיה דר"י כתיב זאת וכתיב אחת חד למעוטי בגדי לבן מבחוץ וחד למעוטי בגדי זהב ור"נ חד למעוטי בגדי זהב וחד למעוטי שירים דלא מעכבי ופריך ור"י ומשני אי מעכבי מעכבי ואי לא מעכבי לא מעכבי ע"כ פרש"י למעוטי שירים שאין סדרן מעכב וכו' ועיין כל פרש"י ובת"י כ' וז"ל פרש"י דלא מעכבי סדרן ואין נראה דהא אינהו גופייהו לא מעכבי לר"נ מדפריך בסמוך וכו' ואם כפרש י מאי פריך הא מודה ר"נ דאינהו גופייהו מעכבי לא דסדרן לא מעכב אלא י"ל דלא מעכבי כלל לר"נ עוד בתוס' שם ד"ה אי מעכבי מעכבי וכו' כלומר דמהאי קרא ליכא למשמע מיניה מידי דלאו להכי הוא דאתא איהו כו' עכ"ד. והנה סו' זו מרפסא איגריה וב' הפרושים של רש"י והתוס' ז"ל ב' תמוהים פרש"י מלבד הקו' שהקשו עליו התוס' עו"ק דלפרש"י ר"נ סו' בעלמא דשירים מעכבי והויא עבודה גמורה ככל העבודות אלא דבסדר יוהכ"פ אינו מעכב וקשה מאי דעתיה דר"נ אי הויא עבודה כשאר עבודות אמאי לא מעכב בס' יוהכ"פ וא"ת שהתו' מיעטה אותו בא' מב' המיעוטים הנ"ל זאת ואחת מאי חזית למעוטי שירים ולא עבודה אחרת וידעתי שזו היא בעצמה דחיית ר"י שאמר אי מעכבי מעכבי אי לא מעכבי לא מעכבי וכפרש"י אבל ק"ל כי לא נמצא שום טעם לדברי ר"נ והי"ל לתלמודא למימר ור"נ מה משיב על דברי ר"י שהוא מקשה לו קושי' חזקה אבל מדשתיק תלמודא משמע דבסברא קמיפלגי ויש פנים לס' ר"י ויש פנים לס' ר"נ ואין זה לפרש"י דלפירושו אין שום טעם וסברא בדברי ר"נ. ולפי' התוס' ג"כ יש תרתי תמיהי חדא דלפירושו לא קאי ר"נ אסדר יוה"כ אלא אדעלמא דשירים לא מעכבי וק' דמעוטים אלו דזאת ואחת אחוקה קיימי דמחוקה ילפי' שכל האמור בפ' מעכב הסדר וכדי שלא תאמר שכל הכתוב בפרשה ממש מעכב הסדר ע"כ באו ב' מיעוטים ללמד שבב' דברים אין מעכב הסדר ולא קאי חוקה עלייהו ור"י ס' דמיעט בגדי לבן ובגדי זהב בחוץ שאין הס' מעכב בהם ור"נ ס' חד למעט בגדי זהב שאין הס' מעכב ודכותא צריך להיות המיעוט האחר לשירים שאין הסדר מעכב ואילו לפי' התוס' אינו כן אלא למעט ששפיכת שירים אינו מעכב הכפרה וזה תמוה דמה ענין זה לגבי חוקה ומשמעות כל הסוגייא רהטא דתרי מיעוטי הנז' אחוקה קיימי. ותו ק' במה שפי' בדברי ר"י אי מעכבי מעכבי כלו' דמהאי קרא ליכא למשמע מיניה מידי דלאו להכי הוא דאתא ואני בער לא יכולתי להלום איך יסבלו דברי ר"י אי מעכבי מעכבי ואי לא מעכבי לא מעכבי פי' זה דמהאי קרא ליכא למשמע מיני' מידי והכי הו"ל לתלמודא למימר ור"י מספקא לי' אי שירים מעכבי או לא ולא נמצא כלשון זה ברוב התלמוד. לכן בעניותי אמינא פי' אחר בכונת התלמוד והוא מבריח בין פי' רש"י ובין פי' התוס' והוא זה דר"נ סבר בעלמא דשירים לא מעכבי דלאו עבודה היא ואפי"ה אצטריך מיעוט למעט שירים הכא גבי יוה"כ לשלא יעכב הסדר וה"ט דסובר ר"נ דכיון דכתיב חוקה שצריך שיעכב הסדר האמור בפרשה כל מה דכתיב בהדיא בהך פרשה מעכב בו הסדר ואע"ג דבעלמא לאו עבודה היא ושירים כתיבי בהדיא בפרשה וכילה לכפר את הקדש ע"ש בסוגיא ובזבחים ד' נ"ב ע"א יכול יעכבנו ת"ל וכלה וגו' ודו"ק היטיב וא"כ אי לא הוה כתיב מיעוטא יתירה הוה אמינא דשירים מעכבי הסדר כיון שכתובים בפרשה וקאי חוקה עלייהו אע"ג דאי לא עביד להו כלל לא מעכבי היכא דעביד להו מעכבי הסדר משום דכתיב חוקה משו"ה אצטריך מיעוטא למעוטינהו דגם בסדר יוה"כ לא מעכבי והשתא א"ש דר"נ לא ממעט עבודה אחרת אלא שירים דוקא משום דמיעוט סתם כתב רחמנא שתמעט דבר אחד ואיני יודע איזה דבר הוא ע"כ אנו ממעטים הדבר הקל והוא שירים ואמרינן דמסתמא זהו שמיעטו התורה כיון דבעלמא לא מעכבי אבל אי לאו מועוטא הי' מעכב בסדר יוה"כ כיון שבפירוש כתב רחמנא חוקה שלא תשנה הסדר מאי נ"מ אי בעלמא מעכב או לא הכא גלי רחמנא בהדיא לעכב ומשו"ה אצטריך לאפוקי ולומר דגם ביוה"כ הוא כמו בעלמא דלא מעכב גם כאן אינו מעכב וכיון שכן לא איתר מיעוטא לבגדי לבן בחוץ ור"י סבר דחוקה לא קאי אלא אדבר שהוא עבודה בעלמא אבל דבר דבעלמא לא מעכב לא קאי עלה חוקה כלל ואין צריך מיעוט למעטו דבלא"ה אינו נכנס בכלל ומי הכניסו שיצא והשתא באו דברי ר"י בדקדוק אי מעכבי מעכבי ר"ל אי בעלמא שירים עבודה נינהו ומעכבי א"כ ביוה"כ מעכבי דלא מצית למעטינהו דמאי חזית למעט שירים ולא עבודה אחרת ואי לא מעכבי לא מעכבי ר"ל ואי לא מעכבי שירים בעלמא דלאו עבודה היא א"כ ה"נ גבי יוה"כ לא מעכבי אפילו בלא מיעוטא דקרא דהא לא קאי חוקה אלא אדברים שהם עבודה ומעכבי בעלמא אבל מה שאינו. עבודה לא נכנס בכלל חוקה ואפי' בלתי מיעוט אינו מעכב וכיון שכן אייתר ליה מיעוטא לבגדי לבן זה נראה לע"ד נכון בפי' הסוגיא ממוצע בין פרש"י ותוס' והוא כו"פ. ואם נרצה לסבול קצת דוחק נוכל להעמיס פי' זה בדברי התוס' ודו"ק ועם האמור יתיישב דברי הרמב"ם ז"ל פ"ה דעבודת יוה"כ ה"ח ע"ש מה שהקשה הרב לח"מ ומה שיישב דרבינו פ' כריב"ל ע"ש ולדרכנו אין צורך לזה ואפי' כר"י אתיא דאפי' לר"י דשירים מעכבי איכא ביניהו מ"מ ר' יהודא סבר דאין צורך מיעוט לשירים בין מעכבי בין לא מעכבי וכנז"ל. א"כ פסק רבינו כר"י בחדא גבי בגדי לבן ודלא כר' יהודא בענין שירים ופשוט:
ומעתה ניהדר אנפין לסוגיין דמנחות ונאמר דר"פ דקאמר הא שחיטה לאו עבודה היא ואינה בכלל תהיה אתיא שפיר אליבא דר"י דקי"ל הילכתא כוותיה לגבי ר"נ דחוקה לא קאי אשירים אי לא מעכבי בעלמא וה"נ כיון דשחי' לא מעכבה לא קאי עלה תהיה ונמצא סברת ר"פ תליא באשלי רברבי וכר' יהודא דהלכתא כותי' והשתא עפ"י כל האמור יתישב יפה דעת הר"ח ז"ל מכל מה שהקשינו עליו והוא זה דדעתו ז"ל דלקושטא דמלתא אכתי דרשת תהיה במקומה עומד גבי מצורע ולעולם בעלמא אין מחו"ז לבו ביום כטעמי' דר"ל והקושי' שהקשה עליו ר"פ מהך ברייתא דהקדים חטאתו לאשתו יש לתרצה בנקל ולומר דהך ברייתא ר"נ היא דס"ל דחוקה קאי גם אשירים דלאו עבודה נינהו ואי לאו מיעוטא יתירה הוו מעכבי משו"ה פוסל הכא גבי מצורע דאע"ג דלאו עבודה היא תהיה קאי עלה ובשינוי הסדר פוסל אכן לפום מאי דקייל"ן כר' יהודא התם ביוה"כ הא לדידיה לא קאי חוקה אמידי דלאו עבודה ה"נ לא קאי תהיה אשחיטה ולא מפסיל ואכתי דינו של ר"ל דאין מחו"ז לב"ב שריר וקיים וה"ה דהוה מצי תלמודא למדחי אלא דאשכח אוקמתא מרווחת לטעמו של ר"ל גבי עומר וככל מ"ש לעיל ותו דבזבחים ד' י"ב ע"א אביי ור"פ גופיה סברי דאין מחו"ז לב"ב והר"ח ז"ל לא ניחא ליה בתי' התוס' וסיבר דסוגייאות אלו חלוקות הן וסוגיא בדוכתא עדיפא ונקיטי' כהך סו' דזבחי' והכא במנחות לא חש תלמודא לדחויי להך קושי' דר"פ דכל עיקרו לא בא אלא ניישב טעמא דר"ל במנחת העומר וכיון דאשכח טעם מרווח שביק להך שקלא וטריא דמחו"ז והתם בזבחים אסיקו כטעם דר"ל דאין מחו"ז לב"ב. וה"ט דקו' של ר"פ יש לדחותה כנז"ל דהך ברייתא דהקדים חטאתו דפוסל ר"נ היא אבל לר"י דקיי"ל כוותיה הקדים חטאתו אינו פוסל בשחיטה כיון דלאו עבודה היא אין הסדר מעכב בה דלא קאי עלה תהיה ולא צריכין לטעמא דמחו"ז כלל ומשו"ה כתב הר"ח ז"ל דאין מעכב הסדר אלא גבי מצורע דכתיב תהיה אבל בעלמא אין להקפיד על הסדר כלל נמצא דאפי' במצורע גופיה השחיטה אם הקדימה אינו פוסל דהא תהיה לא קאי עלה וגם מצד הקבלה אינו פוסל כמ"ש התוס' דלא כתיבא באותה פרשה וא"כ יש מקום לומר דגם לכתחלה יוכל לעשות שחי' האשם של מצורע קודם החטאת כיון שהסדר אינו מעכב ותהיה לא קאי עליה כלל וכדברי הרשב"א שכתב' לעיל ואין לנו שום טעם וסברא אפילו לכתחלה להקדים האשם לחטאת משו"ה אצטריך לתנא דמתניתין בזבחים לאשמועינן דאשם מצורע קודם לחטאת מפני שהוא מכשיר ור"ל דסברא גדולה היא להקדימו לכתחי' מיהא אפי' בשחיטה וקבלה דלא קאי עלה תהיה ואינו מעכב הסדר הכתוב בתורה מ"מ יש להקדימו לכתחילה יען נמצא בו מעלה יתירה שהוא מכשיר ונמצא כל גופא דמתני' לא אתא אלא לענין הקדמת שחיטה וקבלה ויהיב טעמא מפני שהוה מכשיר אבל לשאר עבודותיו אין צורך לטעם זה דבלאו האי טעמא הא כתיב בתורה תהיה בהדיא כן נלעד' בכונת הר"ח ז"ל נכון. ונחזור לדברי הלח"נו ז"ל שכתב דנקט רבינו טעם דתהיה אע"ג דלא קאי לאוקמתא דש"ס לא נמנע רבינו מלכות בו עכ"ד ולכאורא היה נראה לומר דאין אנו צריכים לדוחק זה דהא איכא הר"ח דס"ל דקושטא דמלתא קאי דרשה דתהיה וככל הנז"ל ונאמר דגם רבנו סובר כן אבל כד דייקינן שפיר אי אפשר לומר כן בדעת רבינו שהרי כל הג' תירוצים שתירצנו לעיל ליישב דעת הר"ח אי אפשר לאומרם בדברי רבנו דאם התירוץ הא' שכתבתי דהך ברייתא אתיא כמ"ד ב' כתובים וגו' גם התירוץ הג' שכתבתי דהך ברייתא אתייא כר"נ ולית הלכתא הכי אי אפשר לאומרם בדעת רבינו שבהדיא כתב שם ה"ג הקדים חטאתו לאשמו וכו' תצא לבית השריפה הרי דפ' הלכתא כהך ברייתא ואם התי' הב' שכתב' בדעת הר"ח דמכח קושית הרשב"א ס"ל דאין חי' בין תהיה למחו"ז ושוין הם ואכתי י"ל דברייתא גופא אית לה טעמא דתהיה וכנז"ל. ק' לרבינו הקושי' שהקש' לעיל על הר"ח ז"ל דאי קאי תהיה ל"ל למתני' דזבחים למינקט טעמא מפני שהוא בא ע"י הכשר ת"ל מקרא מלא דתהיה וקושיא זו עצמה ק' על רבינו דנקט כאן טעמא דמתני' גופי' מפני שהוא בא פ"י הכשר וע"כ עדיין צריכים אנו לדברי הלח"מ ז"ל דלהיותו טעם מרווח נקטי רבינו אע"ג דלא קאי:
והנה התוספת שם בזבחים דף צ' אמתני' דכל החטאות וכו' חוץ מאשם מצורע מפני שהוא מכשיר הקשה תימא למה לא יקדים חטאת שהוא מכפר ומכשיר וי"ל דאשם חשיב ליה מכשיר טפי מפני שממנו לבהונות א"נ האי כל החטאות שבתורה קודמות לאשמות דקתני לאו בחטאת הבאה עם האשם קאמר לא בשאר חטאות עכ"ד. ומצאתי כתוב אצלי מזה זמן למעלה מעשרים שנה שעמדתי על דברי התוספת אלו וזה לשוני הנפקותא בין ב' תירוצי תוס' אלו דלתירץ קמא אשם מצורע קודם לחטאתו ולתירוץ בתרא אשם מצורע קודם לחטאת דעלמא אבל לגבי חטאת מצורע ואשמו חטאת קודם וכן פי' בדבריהם הר' צ"ק והרב ברה"ז. ושלשת הרועים הרב ח"נ והרב חק"ל בא"ח ד"ה וה"ר חיים שאל ז"ל תמהו על דברי התוספת אלו בתירוץ בתרא דהוא היפך סוגין דמנחות הנז' וברייתא מפורשת דאם הקדים חטאתו לאשמו תעובר צורתו ותצא לבית השריפה ואיתותב מינה ואיך כתבו התוספת דבקושטא חטאת קודמת מפני שהוא מכשיר ומכפר ע"ש מה שנדחקו בישוב קושי' זו. ולדעתי המעט הוא יש ליישב דברי התוספת אלו עפ"י דברי התוספת בנזיר דנ"ה ע"ב ותוכן דבריהם הוא זה דעמ"ש שם נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק מגלח לאחר ס' יום ושותה יין ומטמא למתי' אחר ק"ך יום האריכו התוס' שם בענין הבאת קרבנותיו וכתבו דתלוי בפלוגתא דרבנן ור"ש דלרבנן דאין מביאין קדשים לבית הפיסול לא מצי מייתי אשם ולהתנות בשלמים דממעט זמן אכילתו אלא אוכל בקדשים אחר ס' יום ע"י חטאת העוף דוקא ואשם אינו מעכבו מלאכול בקדשים ולר"ש דמביאים קדשים לבית הפיסול ביום ס' מייתי אשם ומתנה בשלמים ואוכל בקדשים ובלא אשם לא מצי אכיל דאשם מעכב זהו תוכן דבריהם בקיצור וכל דבריהם הם סוגיא ערוכה שם דף ס' ע"ש ומעתה נאמר הך ברייתא דהקדים חטאתו לאשמו דפסול ודאי לא אתי' כרבנן דכיון דלרבנן אשם לא מעכב כלל ניחשביה לאשם כמאן דליתיה ויקריב החטאת אח"כ אל"ו הך ברייתא כר"ש אתיא דס"ל דאשם מעכב ומאי דפרי' מינה לר"ל ולא קאמר ר"ל אנא דאמרי כרבנן הכי פי' ודאי ע כ לא פליגי רבנן עליה דר"ש לא משום דס"ל דאשם לא מעכב אבל אי ס"ל דאשם מעכב אזלי ומודו לר"ש דתעובר צורתו אלמא לאו משום תהיה הוא אלא משום מחו"ז ומשו"ה איתותב ר"ל ומפתה אנן דקייל"ן כרבנן דאין מביאים קדשים לבית הפיסול וסתם לן ר' כוותיה בזבחים כמ"ש התוספת שם בנזיר א"כ מוכרח דגם הא מתני' דכל החטאות שבתורה נמי אתיא בדעת רבנן מלכתא כוותייהו וגם כי היכי דלא תקשי סתמא אסתמא וא"כ שפיר כתבו התוספת בתירוץ בתרא דבמצורע גופי' חטאת קודם לאשם כיון דהוי מכשיר ומכפר כיון דלדעת רבנן קיימי' דאשם לא מעכב והך ברייתא דמנחות ר"ש היא וכנז"ל. ומהתימא על הר' חק"ל שהביא דברי התוספת דנזיר הנ"ל ולא ירד ליישב בזה דעת התוספת כנז' ע"כ מצאתי כתוב אצלי ולהיות כעת אני טרוד בלימודי ואין לי פנאי לעמוד על דברי הנז' יען זה הענין של אשם לא מעכב הוא סניף גדול והאריך בו מרן מלכא הר' חק"ל ז"ל שם וצריך ישוב נכון לעמוד על אמיתותן של דברים נקוט מיהא מצוה להביא מן החדש ונלע"ד כי עפי' הדברים האלה שכתבנו בעניותינו לעיל ליישב דעת הר"ח בתי' הג' מייתבא נמי קושי' הרבנים הנז' ונאמר דהתוספת כאן בזבחים בשיטת הר"ח ז"ל קיימי דאכתי קיימא דרשה דתהיה והך פירכא דר"פ לאו פירכא היא דהך ברייתא ר"נ היא דסובר דגם אמידי דלאו עבודה היא קאי חוקה. אך לר"י דקיי"ל כוותיה דחוקה לא קאי אשירים משום דלאו עבודה היא ה"נ תהיה לא קאי אשחיטה דלאו עבודה היא וכיון דלא קאי תהיה עליה לכתחלה יכול להקדימה ומחו"ז ליכא כיון דלא איתותב ר"ל וקבלה נמי לא קאי עלה תהי' כמ"ש התוספת לפי שלא הוזכרה בפרשה וא"כ אין שום למוד להקדים אשם מצורע לחטאתו ואפי' לכתחילה וע"כ יהיב לו תנא דמתני' ט' להקדים לכתחלה מפני שהוא מכשיר כנז"ל. ומעתה גם התוספת כאן בזבחים קיימי בשי' זו ויפה כתבו בתי' בתרא דבמצורע גופיה חטאת קודם כיון שהוא מכשיר ומכפר וטעמא דיהיב מתני' היינו לחטאת דעלמא וזה נ"ל נכון: