אור ברסלב
כפי אהרן חלק א יורה דעה › סימן ז

כפי אהרן חלק א· רבי אהרן בן עזריאל

יורה דעה · סימן ז

סימן ו

שאלה יורנו המורה לצדקה אי שרי להתעסק בקנין השטרות והוא העסק שקורין באנכה ודרך המסחר הזה כך הוא שראובן כותב בכת"י שחייב לשמעון כו"ך וחותם בו ואז הולך שמעון אל הבאנכא ומוכר לו זה השטר של מאה בתשעים ד"מ אבל צריך ששמעון ג כ יחתום בשטר הנז' ואז בהגיע זמן פריעת השטר הנז' הולך זה הקונה ותובע כל הסך הכתוב בשטר מראובן אם פרע ראובן מוטב ואם לא פרע ראובן חוזר וגובה משמעון ע"פ אותה חתימה שחתם בשטר הנז' ואין רגילות לכתוב אחריות בפירוש אלא אותה החתימה ידוע ומפורסם כאילו פירש שקיבל אחריות. והנה הימים הראשונים היו טובים מאלה בעסקי המשא ומתן והסחורות ועתה נתמעטו העסקים והמו"מ ורב בכל ישראל לא ימצאו פרנסתם בריוח אלא ע"י שטרות אלו כקונה כמוכר יהיה סחורות או שכירו' בתים וכיוצא לכל אשר יבטא האדם הכל נעשה ע"י שטרות אלו ולא ימלט אחד מישראל מלאחוז ידו בשטרו' הנ"ל ע"כ רצינו לדעת האם יש במכי' שטרו' אלו איסו' רבית כיון שאחריות המעות על המוכר או דילמא אחר שהוא דרך מכר מותר ואת"ל דבמקבל אחריו' ע"כ דמי השטר איסור איכא יורנו המורה אם יהיה האופן שקנה לוי השטר משמעו' בתשעים והתנה עמו בפירוש שאם לא יפרע ראובן ויחזור עליו שלא יפרע לו רק התשעים שקיבל ממנו באופן שאינו מקבל אחריות רק מהתשעים שקיבל מידו אי שרי בכה"ג או אסיר וכגון דא מצוה רבא לחפש בזכות אם יוכל למצוא יען היא גזירה שאין רב ציבור יכולי' לעמוד בו על הכל יבא דברו הטוב ושכמ"ה.

תשובה אנוכי היום גלותי' הלא בראשי' כדגלו אינשי' ראשי גליות' אלו הן מדבריות' מי שהחשיך לו בדרך לא טוב אנוכי מאבותי' דבר שמעתי ולא שכחתי שמעתתא בעייא צילותא' משום יתובי דעתא' לא מעבר לים היא הא בדותא היא יתייצב על דרך לא טוב. אנוכי בדרך חד כרעא אארעא עבר הרגל תועה בשדה ההוא טייעא מדלג על הערים' כדרך יום כה משום חיי שעה כיצד הרגל מועדת לצבור' בדרך הילוכה חומרא מתניתא סדר המערכה גם כי יתנו תלי תנייא על עיסתא ועל פלכא וכי כתב לה ברב דברים לכלהו אית להו פרכא וכי יהיה איש שונה' גולה לא יבקר בין טוב אנכי ידעתי אלו מו ההלכות שקשות בדיני ממונות הן הן גופי תורה העמודים והמכונות צריך נגר דלפרקינהו ואייקר תלמודייהו כחה הלכתא גברוואתא היינו ריביתייהו' ורבית קצוצה הא דאורייתא או דאמור רבנן והיה לאבק' וכל דאתי מחמתייהו על כל אילין דהוו כי כאשר ישאל איש חרש חכם יבקש רצוי לרב אחיו דורש טוב. אנוכי לא ידעתי דבר מילתא בטעמא ואפי' שיחה קלה כדטעי' בר בי רב דחד יומא מה אשיב מלתא מני אזדא והיא נעלמה במקום גדולים אין מעייל חרגא דיומא להבל דמה הבל' כבר זה גברא דלא חזי הצולעה יקבץ הנה מתלאה ושמועה טובה יזרה הלאה כל נתח טוב אנוכי נצב על ראש המנה' עדי בשחק עדות ה' נאמנה לא מחכמה דאית בי דחקתי ונכנסתי להבין אמרי בינה' אך בשרי עלי נעשה חידודין כי ראיתי בבית ישר' שערורייה שלא מן הדין רובא דאיתיה קמן אנשים מדינים' סוחרים עברו ונענשו באיסורי רבית אשר עבר בין הבתרים כקונה כמוכר האי שטרא דנ"ד יד כל אדם ממשמשת בו אי אפשר לומר ונקה עולין ויורדין בו ובפרט בארץ האפריק הלזו המתייחסת לארץ צרפת אשר סוחריה רבים ונכבדים ואיכא בהדייהו אנשיה יראים ושלמים אל דבר ה' חרדים תורה יבקשו למען דעת אם המצא תמצא איזה כתח ואופן בהיתר מכירת שטרות אלו מספיק על פי הדין ואפי' על צד הדחק כי כמעט היא גזירה שאין רב ציבור יכולין בה על כן אמרתי אשנה פרק זה אולי אוכל למצוא הפתח פתח טוב אנוכי לה' קראתי בכל לב ינחני בדרך אמת לכוין את ההלכה לתלמיה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה גל עיני ואביטה נפלאות את הגדולות ואת הנוראות ואראה מראות אלהים יחננו יראנו טוב י"ר:

אע"ן ואומר הנה הנגלות לנו הם שערי איסור פתוחים לרוחה ולכאורה שערי ההיתר ננעלין תנן שהרי הטור ביו"ד סי' קע"ג כ' ז"ל מי שיש לו שט"ח על חבירו או מלוה ע"פ יכול למוכרו לאחר בפחות ואין בו משום ריבית ובלבד שיהא אחריות של השטר והמלוה על הלוקח כגון אם יעני הלוה שאין לו ממה לפרוע שלא יחזור על המוכר אבל אחריו' וגו' וכ' הרב"י ז"ל שדין זה לקוח מדברי הרמב"ן כמ"ש הר' המגיד פ"ה דמלוה ורי"ו משמו ועוד הביא רבינו הב"י ז"ל תשו' הרשב"א ז"ל המוכר ש"ח לחבירו וקיבל עליו אחריות שאם לא יוכל לגבותו מן הגוי וגו' שישלם לו הקרן וגו' תשובה וגו' אבל מה שקיבל שאם לא יוכל לגבותו מן הגוי שישלם לו הקרן קרוב בעיני שזה אסור לפי שתנאי זה מבטל המקח וא"כ אין כאן מפר אלא כעין מלוה ואפי' כשנוטל הריבית מן הגוי נמצא שנוטל בשכר מעותיו מישראל הריבית שירויחו מעות של אותו מוכר וגו' עכ"ל והגאון מור"ם ז"ל בד"מ כ' בשם הה"מ דאפי' לא מקבל עליו רק אחריות הדמים שקיבל מהלוקח אסור ודלא כנמק"י שכ' דאף שאחריות על המוכר שרי עכ"ד. ודין זה העלהו על השולחן הטהור מר"ן מהריק"א ז"ל בס' ד' כלשון הטור ממש והר' ש"ך ז"ל ס"ק ט' העתיק דברי הד"מ ז"ל הנה מכל זה מבואר נגלה דאפי' אם לא קיבל המוכר אלא אחריות הדמים שקיבל אסור וסגר עלינו המדב"ר. אכן כל היד המרבה לבדוק פשפש ולו' מצא צדדין וצדדי צדדין כי אין הלכה זו מוסכמת מכל הראשונים וטרם כל נובין ונידון בדבריו של גדול אדונינו הרשב"א זלה"ה דלמה זה אוסר מכירת השטרות באחריות ומ"ש מהא דתנן פוסקים על שער שבשוק אם יצא השער ואעפ"י שאין לזה יש לזה ופוסק על היין ועל השמן כדאי' ר"פ א"נ וברייתא דר' אושעייא דמתניא שם ד' ס"ג ופ' הרמ' פ' ט' דמלוה וכל אותם ההלכות ששנה הרמב"ם ז"ל בו בפרק כולם דרך מכר והאחריות על המוכר וכ"כ הר' משל"מ ז"ל שם ה' ט"ו ע"ש הרי דכל שהוא דרך מכר מותר ולא מעלה ולא מוריד קבלת האחריות הא ל"ק שכבר כ' התוס' שם ד' ס"ד ע"ב ד"ה האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא וז"ל וא"ת תקשי ליה אמתני' דיצא השער פוסקים דהתם נמי אין הלוקח מפסיד כלום בתקפה וי"ל דשאני התם כיון דאין הפירות מבוררי' וגו' ופוסק על הגדיש וגו' ומ"מ ל"ק דהתם יכול המוכר לתת לו חיטים אחרים וגו' ע"ש וכונתם ז"ל דמקשו עלה דאביי דאמר שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא אי תקפה ברשותך אי יקרא אי זילא ברשותי א"ל רב שרבייא לאביי האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא א"ל כיון דמקבל עליה זולא קרוב לזה ולזה הוא וע"ז היק' התוס' דמאי קאמר קרוב לשכר ורח"ל הוא הא במתני' דיצא השער כל אחריות על המוכר ומותר ודכוותא ההיא דגדיש וברייתא דר' אושעייא ותי' דהתם שאני שאין הדבר שמכר לו מבורר ואסיקו דהך דגדיש ודר' אושעייא נמי אין המכר מאותם החיטים עצמן אלא שם חיטים בעלמא שרי וביאור דבריהם נר' דהטעם כי כאשר הדבר שמכר אינו מבורר לפנינו והוא צריך להספיק לו כל השנה על שער זה אין נר' לעין קבלת האחריות עד שנאמר שקיבל עליו אחריות בשביל הקדמת מעות אבל הכא גבי חביתא דחמרא שהיא בעין אם הוא דרך מכר יתננה לו ומה לו לקבל אחריותה על זמן רחוק זה מוכיח דמשום הקדמת המעות מקבל עליו אחריות והוי אגר נטר ומשו"ה פריך שפיר קרוב לשכר ורח"ל הוא וביותר מבוארים דברי התוס' אלו בדברי הריטב"א הוב"ד בש"מ לרבינו בצלאל ז"ל בפרקין על ד' ע"ג ע"ב בד' ק"ל מהספר ע"ג וד' וז"ל בקיצור דאין זה דומה למוכר פירות דעלמא דהתם כל שקובע לו זמן לתת לו אותם הפירות הזמן הוא לטובתו של חוכר ואילו רצה לוקח לתת לו תוך הזמן הרשות בידו אבל האי עובדא מיירי שהתנו הלוקחים עם המוכרים שלא יתנם לו לא עד טבת וכיון שכן אין המכר נגמר אלא עד טבת והמעות היו הלואה אצל מוכר וכי אייקר ברשותיה אייקר ואשתכח דאוזיל גביה משום המתנת המעות וכו' והיינו נמי דאמר אביי לעיל שרי ליה לאיניש למימר שקול ד' זוזי וגו' ובעינן דליקביל יוקרא וזולא מפני שהתנה שלא יתחייב לוקח לקבלו עד זמן שקבע וגו' כ"ו מהתוס' עכ"ד.

כי מן הבאר' לא ידעתי מאי ק"ל להר' משל"מ שם על מהרימ"ט ז"ל שכ' הואיל ואחריות הצמר על המוכר נמצא שלא קנה הלוקח אלא בהיותה בצפת תובב"א וכיון דלא קני זוזי הלואה נינהו וגו' והיק' עליו הר' משל"מ ז"ל וז"ל ותמיה לי וגו' אבל בנדון זה מתחי' וע"ס לשם מכר נעשה ואי משום אחריות כל לוקח דמכילתין האחריות הוא על המוכר וכבר כ' התוס' גבי ההוא דיהיב זוזי אחביתא דחמרא וגו' וצ"ע פכ"ד ואני שמעתי ולא אבין דאדרבא דברי התוס' הם סיעתיה דמהרימ"ט דהתם הצמר מבורר ולמה יקבל אחריות המוכר אם לא בשכר הקדמת מעותיו ודמי ממש להא דאביי דחביתא דחמרא ויוקרא וזולא לא קיבל הלוקח בנדון מהרימ"ט ואדרבא היה התנאי בניהם שיפחות לו גרוש ורביע ממה שימכור שם שארית הצמר וע"כ יפה כ' מהרימ"ט דאסור ותימא על הר' ז"ל שמק' עליו מדברי התוס' ואדרבא דברי התוס' מסייעי ליה. דמ"ש התוס' מכר מבורר אין הכונ' פד שיהא מבורר חבית מן החביות דהא בברייתא דר"א קתני חיטין ושמן ויין ור"ל שמאותו הגורן או הבד או הגת יתן לו שיעור מעותיו ודכוותא בנדון מהרימ"ט מאותו הצמר יתן לו ומבורר מקרי. גם עפ"י דברי התוס' שהובאו בש"מ כנז"ל א"ש דברי מהרימ"ט דגם בנדון הר' זה התנאי הוא לטובת הלוקח שאין רצונו לקבל הצמר עד אותו זמן שימכור כדי שיפחות לו ממה שמכר לאחרים וכיון שאחריות ויוקרא וזולא הכל על המוכר ודאי אסיר ול"ד לאותן הדינים של מכילתין שכ' הר' משל"מ ודו"ק.

ומעתה עפ"י דברי התוס' הנ"ל א"ש דינו של הרשב"א ותו לא הוי תיובתא הך דיצא השער פוס' משום דשאני התם שאין המכר מבורר כמ"ש אבל גבי מכירת שטרו' שהשטר מבורר וכבר מסרו בידו תו למה ליה לקבל עליו אחריות אם לא שמבורר הדבר דשכר המתנת מעותיו הוא נותן לו ואסיר ולא עוד לא דאדרבא יש ראייה לדינו של הרשב"א מהך מימרא דאביי דשקיל ד' זוזי אחביתא דחמרא דאעג"ב דדרך מכר הוא כל שלא קיבל עליו הלוקח יוקרא וזולא אסיר כיון שאחריות על המוכר דכיון שקיבל המוכר אחריות הדר דינא כהלואה וכי קשקיל חבית יין בזמן היוקר שכר מעותיו הוא נוטל והיינו ממש דינו של הרשב"א שכ' שתנאי זה מבטל המקח והוי כעין מלוה. ושו"ר בבעה"ת שער מ"ו חלק י"ג ד' ס' הביא תשו' הרמב"ן דקאי בשי' הרשב"א ובפירוש הביא ראייה לדבריו מהאי עובדא דחביתא דחמרא ע"ש. ועדין יש מקום להתבונן בהך דינא דאביי דחביתא דחמרא גופא אמאי אסור משום קבלת האחריות והלא מכר גמור מכר לו ומ"ש הך ממוכר קרקע לחבירו באחריות דלכשיטרפו הקרקע מידו חוזר וגובה מהמוכר קרן ושבח דהכי כתיב ליה אינון ועמליהון ושבחיהון ולמה לא נאמר התם נמי דכיון דקיבל עליו אחריות חזרו המעות הלואה אם לא שתאמר דכל דמכר בתורת מכר גמור האחריות ל"מ ול"מ והכא אמאי אסיר. וי"ל דהתם שאני שנטרף הקרקע מחמתו שהיתה גזולה בידו או שטרפה ב"ח והכי דייקי דברי הרמב"ם פי"ט דמכי' ה' ג' כל המוכר קרקע וגו' ה"ז חייב באחרותו כיצד אם הוציאו המקח מחמת המוכר חוזר הלוקח ונוטל כל הדמים שנתן מן המוכר שהרי נלקח המקח מחמתו פ"כ משא"כ כאן בהאי עובדא שהוא מקבל עליו אי החמיצה דאונסא דבידי שמים הוא אחריות כזה מבטל המכר והדר הלואה אך יש לדחות חי' זה שהרי כ' שם הרמב"ם ה"ה התנה עמו שכל אונס שיולד בקרקע זה חייב לשלם אפי' בא גוי וגזלה מחמת המוכר חייב לשלם וכ' שם הר' כ"מ דדוקא אונס שיולד לו מחמתו קביל עליה אבל לא אונס דשלא מחמתו ואם שטפה נהר וגו' כיון שאינו מחמת הלוקח הו"ל כאילו הוא מחמת המוכר ואילולי שהוא אונס שאינו מצוי היה חייב עכ"ד. א"כ לפי"ז אונס דהחמיצה אינו מחמת הלוקח והו"ל כאילו הוא מחמת המוכר וזה כבר קיבל עליו אחריות החמיצה וחזר הדין כמוכר שדה באחריות דאין שם איסור ריבית ומ"ש הכא דאי' ביה משום רבית. לכן י"ל דשנייא מכר קרקע באחריות דעכ"פ הוא מוסר וקרקע בידו וזה הולך ועובד אדמתו ככל אדם העושה בשלו אבל האי חביתא דחמרא לא מסרה ביד הלוקח לא נשארה אצל המוכר ואחריותו עליו משו"ה מיחוי כריבית ואסור. א"נ והוא הנכון דמוכר קרקע באחריות מקבל עליה לוקח יוקרא וזולא כי אין לו עסק עם המוכר אם הוקיר הקרקע או זילא והיינו דומייא דחביתא ממש כשקיבל הלוקח זילא דשרי אבל כי לא קיבל עליה זילא אסיר דלא דמי למכר קרקע והשתא לפי כל האמור ראיית הרשב"א והרמב"ן ז"ל מההיא חביתא דחמרא לדין מכירת שטר באחריות לא מכרעא ויש לדחות כפי כל החלוקים שכתבנו אם להחי' הא' הרי זה המוכר שטר מסרו בידו לגמרי ואם ירצה למוכרו לאחר או ליתנו במתנה או למחול להב"ח הרי הוא שלו וא"כ מכירת שטרו' דומה למוכר קרקע באחריות וגם לחי' הב' שחילקנו דבמכר קרקע מקבל עליו הלוקח יוקרא וזולא ה"ן שייכא במכי' שטרו' הגע עצמך אם הוזל המטבע או פסלו המלך אין לו דבר עם המוכר או אם נשרף השטר או נאבד ואין חייב מודה הא ודאי דבר אין לו עם המוכר כי הוא לא קיבל עליו אלא אחריות דאם יעני וא"כ מכי' שטרות דמי טפי למוכר קרקע באחריות ול"ד להך חביתא. אם לא שנאמר כהט' הראשון שכתבתי דשנייא אחריות דקרקע משום דאתי ליה מחמת המוכר ששיעבד לב"ח תחי' או שהיתה גזולה בידו ולית להו להרמב"ן והרשב"א ז"ל הך ס' שכ' מר"ן הכ"מ דכל אונס שאינו מחמת הלוקח הו"ל כאילו הוא מחמת המוכר וא"כ מכי' שטרות דמייא טפי להך חביתא כי אם יעני הוי דומייא דהחמיצה דבידי שמים ואחריות כזה משוי ליה זוזי הלואה וצריך להתיישב בזה ואין הפנאי מסכים. ועוד להלן בסוף הפסק נאמר מה שיש לחלק עוד בין חביתא למכי' שטרות.

והנה סברה זאת שכתבתי דמכירת שטרות דמייא למוכר קרקע באחריות מצאנוה להראשונים זלה"ה שכן כ' הריטב"א ז"ל הוב"ד בש"מ לר"ב ז"ל על הך עובדא דחביתא ממש והוא בד' קט"ו מהספר ע"ד וז"ל ויש למידין מהא דאביי דהא דאמרי' בירוש' יש דברים שהן כמין ריבית ומותרי' כיצד לוקח אדם שטרותיו של חבירו בפחות ואינו חושש משום ריבית שאם מכר אדם לחבירו חוב שיש לו על הגוי ומכרו לו בפחות מותר לו לקבל עליו אפי' אחריות כל החוב ואין כאן משום ריבית שאין כאן לא מתנה באחריות ואעפ"י שמכרו באחריות אוזולי הוא דמוזיל גבי כאילו מכר לו חבית של יין בפחות מדמיה וכאילו מכר לו קרקע בפחות וקיבל אחריות ויש חולקים בדבר וכן דעת רבינו בשם רבותיו דלא שרי אחריות לא במכר מטלטלין וקרקע אבל לא אחריות מעות דכיון דזוזי שקל ומקבל עליה אחריות זוזי ה"ז כהלואה גמורה כרבית קצוצה ואפי' לא קיבל עליו אחריו' אלא על הקרן לבדו שקיבל ממנו האי הלואה גמורה היא ומאי דשקיל האי מן הריוח ריבית היא ויוצאה בדיינים ומסתברא כלישנא קמא. ומיהו אף ללישנא בתרא כל שלא קיבל עליו לא אחריות הקרן בלבד אין כאן ריבית דהא לא הדר עליה אלא על מה שנתן לו וכשלא יוכל לגבות חן הגוי הילכך כי הדר עליה מנה אוזפיה ומנה גבי מיניה וא"כ ריבית ע"כ דברי הריטב"א ז"ל.

והנה כאשר ירוץ הקורא בדברי הריטב"א אלו ירגיש' אדם כחה הפרות הא' מ"ש ויש למידין מהא דאביי שאם מכר אדם לחבירו חוב ואפי' באחריות אין כאן ריבית. איך ילמוד דין זה מהא דאבי דאדרבא אקשי ליה רב שרבייא קרוב לשכר ורח"ל הוא ואצטריך לאוקומי בדקביל עליה זילא הא כל היכא דלא קביל עליה זילא ריבית הוא כמו שהוכיח מכאן הרמב"ן למכי' שטרו' דאסו' ואיך הריטב"א ז"ל מביא ראייה מכאן להתיר אם לא שנאמר דהריטב"א ז"ל ס"ל כמ"ש בעניותין לעיל דגם כאן במכי' שטרו' מקבל עליו הלוקח אונס דירידת מטבע או שריפת השטר והשתא דמי ממש להך דאביי דקביל עליה זילא דשרייא דכל דבר הגורם נזק אם מקבל עליו הלוקח מיקרי קרוב לזה ולזה יהיה איזה קילקול שיהיה. וכמבואר בדברי התוס' שהבאנו לעיל ד"ה קרוב לשכר ובפי' אמרו בש"ס בעובדא דפרדיסא ומודה רב בתורי דנפיש פסידייהו אעפ"י שאין אחריות בדבר שמכר לא הוא פסי' ממקום אחר ועיין להר' ב"י ז"ל סי' קע"ב כ' עמ"ש הטור ואפי' לדעת ר"ת אם כותב לו אחריות על שאר נכסיו אסו' שאם יפול הבית או נשרף יפרע משאר נכסיו כ' עליו הר' ב"י דהא לא מכרעא דאף אי גובה הקרן מ"מ יפסיד דמי הנכייתא וגו' ע"ש הנה שאפי' על הפסד מעט חיצוני שמקבל עליו מקרי קרוב להפסד אף שגוף הקרן בטוח. וה"ן דכוותא אף שאם יעני הלוה הוא בטוח וחוזר עליו מ"מ כל שמקבל עליו קלקול אחר כירידת מטבע ושריפת השטר שפיר מקרי קרוב לזה ולזה ודמי ממש לחביתא דחמרא ולפי שבחביתא לא הותר אפי' זה לא דרך מכר אמר הר' שגם זה מכר הוא וקבלת האחריות לא משוה ליה כהלואה מידי דהוה אחריות מוכר קרקע ולדידיה גם הך דינא דחביתא מהאי ט' הוא כאילו מקבל אחריות על פקדון של חבירו. א"נ אפ"ל דהריטב"א ז"ל סמיך אריש דבריו שכ' בסוף ע"ב וז"ל מאן דיהיב זוזי אחביתא דחמרא פרש"י שהיה היין ברשות מוכר ול"ן דא"כ זה מכר גמור הוא וכל אחריות שמקבל עליו אינו אלא כמקבל אחריות על פקדון של חבירו ומתנה הוא דבעי למיתן ליה כיון שהיין שוה עכשיו בדמים שקיבל ממנו ובתוס' פי' בזה פי' נכון והוא לקמן בסו' פרקין ורבינו פי' כדברי הראב"ד פי' דמיירי בפוסק על יין שאין לו על שער שבשוק ומקבל עליו דאי תקפא לעולם ואפי' אחר שתבא ליד לוקח. שיהא חייב לשלם ואקשי ליה רב שרבייא האי קרוב לשכר וגו' שאין דרך מו"מ לקבל אחריות גדול כזה וכיון שאין דרך מו"מ ה"ז כעין הלואה ובשכר הקדמת המעות הוא מקבל אחריות גדול כזה. וא"ל אביי כיון דמקבל עליה יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא כלומר שאין כאן גוזמא ואף דרך זה מו"מ הוא וגו' פ"ש. והשתא הריטב"א ז"ל מסתמיך אהך פירושא וכי האי פירו' כ' גם הרמב"ן שם ע"ש וא"כ ע"כ לא מצריך תלמודא שיקבל עליו הלוקח זולא לא משום שקיבל עליו המוכר אחריות גדול שאין דרך מו"מ בכך א"כ במכי' שטרו' דדרך מו"מ לקבל אחריות כזה שרי דמתנה באחריות הוא דקייהיב זה נר' לומר בדעתו ז"ל. עוד יש להעיר בדבריו במ"ש בסו"ד ואף ללישנא בתרא כל שלא קיבל עליו לא אחריות הקרן אין כאן ריבית וזה פלא שהוא ז"ל כ' בפירוש ויש חולקים בדבר וגו' כיון דזוזי שקל וזוזי יהיב הרי זו כהלואה גמור' ואפי' לא קיבל עליו אחריות לא על הקרן לבדו שקיבל ממנו האי הלואה גמו' היא וגו'. הנה בפי' כ' דהיש חולקי' אוסרי' אפי' אם לא קיבל אחריות לא על הקרן וזה כעדותו של הה"מ פ"ה דמלוה הי"ד שכ' כן בשם הרמב"ן וידוע שהרשב"א הוא רבו של הריטב"א והרמב"ן רבו של הרשב"א זכר כולם לברכה והיא ס' הרשב"א והרמב"ן שהביא רבינו הב"י ז"ל הביאה הריטב"א משם רבו שקיבל מרבותיו. וא"כ איך סיים הריטב"א וכ' דאפי' ללישנא בתרא כל שלא קיבל עליו אלא אחריות הקרן אין כאן ריבית

והנראה לומר דכונתו ז"ל לומר דלישנא בתרא הפריזו על המידה לומר דגם בדלא קביל עליה אחריות אלא על הקרן הוי ריבית וכאילו מקשה ואומר אפי' לפי שיטתכם דזה לא חשיב אלא הלואה אודו לי מיהא דהיכא דלא קביל עליה אלא אחריות הקרן יהא מותר ואין כאן ריבית. וביאור דבריו במ"ש דהא לא הדר עליה אלא על מה שנתן לו וכשלא יוכל לגבות מן הגוי הילכך כי הדר עליה מאה אוזפיה וק' גבי מיניה ואין כאן ריבית ע"כ האריך הר' ז"ל בדברים אלו לומר דאפי' לשיטת היש חולקי' דחשיבא הלואה ולא מכר תינח לאסור אם קיבל עליו אחריות הקרן והריבית משום א הדר עליה שקיל מיניה דמים יותר על מה שנתן לו ואז דין הוא שגם אם פרע לו הגוי יהא אסור לו אותו התוס' דכיון דאי הדר עליה הוי ריבית השתא דלא הדר עליה נמי הוי ריבית למפרע אבל בדלא קביל עליה אחריות אלא על הקרן למה יהיה אסו' מה נפשך אם פרע הגוי א"כ מכר גמור הוה ושפיר שקיל טופייאנה ואם לא פרע הגוי והדר על המוכר והוייא הלואה הא לא שקיל מיניה טפי ממאי דיהב ליה וא"כ כי פרע ליה הגוי למה אמרו שהוא ריבית והלא ממ"ן אם מכר הוא ר"ל שפרע הגוי ונתקיים המכר א"כ מעולם לא בא לכלל הלואה ואם לא פרע הגוי וחזר להיות הלואה מה איסו' יש בהלואה זו הא לא שקיל מיניה טופייאנה ולא יהא הנאסר אוסר יותר מן האוסרו ואיככה נאסור המכר שאין בו איסור מצד עצמו מחשש פן יבא לידי הלואה והלא ב' דברים ר"ל המכר עם הלואה הם ב' הפכיים כי אי יש כאן מכר אין כאן הלואה ואי יש כאן הלואה אין כאן מכר והנה המכר מצד עצמו אין בו איסו' אם פרע הגוי והלואה מצד עצמו ר"ל אי הדר על המוכר אין בה שום איסור ואיך נאסור דבר המותר מחשש דבר המותר זו ודאי כונ' הריטב"א ז"ל וזהו שכ' אין כאן ריבית דהא לא הדר עליה אלא על מה שנתן לו וכשלא יוכל לגבות מן הגוי ר"ל שאין לה קיום לזאת ההלואה אלא כאשר יתבטל המכר ואז לא שקיל מיניה טפי ממה שנתן לו דק' אוזפיה וק' שקיל מיניה וא"כ גם כי פרע הגוי ליכא איסו' דריבית שהרי נתקיים המכר זה ברור בכונ' הר' ז"ל ולא תקשי להריטב"א ז"ל מהא דאביי דחביתא דחמרא דהרי התם נמי בזמן שיש מכר אין הלואה דאם היין לא החמיץ נתקיים המכר והלואה אינה עד שיחמיץ ויתבטל המכר ואפי"ה אמרי' דקרוב לשכר ורח"ל הוא הא ל"ק דכבר אמרנו שהריטב"א מפרש פי' אחר בסוגייא דקיבל עליה אחריות גדול כנז"ל אבל בדקביל עליה אחריות כדרך מו"מ שרי ומהט' הנ"ל ובלא"ה הא לדידיה שרי אפי' אם קיבל המוכר אחריות קרן וריבית דבשום אופן לא מיקרי הלואה אלא מכר באחריות נמצינו למידין דהא מילתא דהרשב"א והרמב"ן דמכי' שטרו' באחריו' בפלוגתא מתנייא דהרשב"א והרמב"ן אוסרים ואפי' אם קיבל המוכר אחריות הקרן דוקא והיש למידין שהביא הריטב"א והריטב"א גופיה סברי דמותר גמור ואפי' לא קיבל עליו המוכר אחריות הקרן והריבית וכן הוא דעת הר"ן והנמקי כמבואר בנמק"י פ' א"נ ד' ק"ז ע"א ונתן ט' דכיון שדינו של לוקח לתבוע את הגוי תחי' הו"ל מוכר זה כשמקבל עליו אחריות כערב ע"ש. ובשקיבל עליו המוכר אחריות הקרן דוקא דעת הריטב"א דאף אי חשבינן ליה הלואה מותר כיון דלכי הוי הלואה אין בה איסור א"כ כי פרע גוי והויא מכר אין כאן ריבית אבל הרשב"א והרמב"ן סברי דכיון דסוף סוף אפשר להיות באיזה זמן הלואה אעפ"י שבאותה הלואה לא יהיה בה איסו' מ"מ מעכשיו חשבינן ליה הלואה אפי' בזמן שיתקיים המכר ואסו' ליקח אותו התוספת מן הגוי כנז"ל.

ודע שאני תמיה על הריטב"א בסברתו זאת דהא בפרקין ד' פ"ג ע"א אמרי' פרדיסא רב אסר ושמואל שרי וכ' הריטב"א ז"ל הוב"ד בש"מ ד' ק"ל מהספר ע"א וז"ל וא"ת ולרב מ"ש הא ממשכנתא בנכייתא דשרייא משום דחשבי' ליה כמוכר פירותיו בדמים פחותים תי' בתוס' דהתם גופה של קרקע קנוי לו מעכשיו וגו' אבל האי פרדיסא אינו מוכרו אלא בשביל היין ועדין אין הפירוש מחוור מאי אגר נטר יש במי שלא לוה ואינו חייב באחריות מעות כלל ועוד דלתוספתא וכו' ורבי פי' דפלוגתא דרב ושמואל בשקיבל עליו המוכר שאם יאבדו פירות הקרקע לגמרי שיחזיר לו מעותיו דרב אסר כיון דאיכא תורת הלואה כלל אסור ושמואל ס' כיון דכי איכא פירי כלל פטור וכי ליכא פירי כלל אין לו ליתן אלא מעות שקיבל בלבד אין כאן שום אגר נטר ליה ומותר ומודה רב בתורי וגו' והלכתא כרב באיסורי הריטב"א ז"ל עכ"ד ומעתה ק' טובא על הריטב"א ז"ל מה לו כי יצעק על רביה ורביה דרביה ואחר שהפריזו על המידה דאפי' אי חשבי' ליה הלואה אמאי הוי ריבית הא לכשיתבטל המכר אין כאן טופייאנה דק' אוזפיה וק' שקיל מיניה ומאי קושיא הא פלוגתא דרב ושמואל היא זו והלכתא כרב דאפי' אי לא שקיל טפי כשחוזר עליו סוף סוף כיון דיכול לבא לידי שם הלואה בעולם גם כי יתקיים המכר ריבית הוי דהא אף כשזה הפרדס יתן פירותיו ונתקיים המכר אסר רב משום דשמא לא יתן ויחזיר לו מעותיו ואעג"ב דק' אוזפיה וק' שקיל מיניה נמצא דעת רבותיו מכוונת אל ההלכה ובפרט דבההיא דפרדיסא כ' הריטב"א פי' זה בשם רבו מר ניהו הרשב"א ז"ל ואיך כאן אקשי עלה בפשי' ולא זכר שר דלשיטתיה אזיל בפי' פלוגתא דפרדיסא והלכתא כרב דאסר. ובדוחק י"ל דמ"ש ורבי פי' צ"ל ורבים פירשו והיה נקוד עליו והמדפיס השמיט הנקוד ור"ל שיש מפרשים כן בפי' הסוגייא וליה ולרביה לא ס"ל וכן מוכח קצת שם שאחר סמוך הביא דברי הרשב"א שם בש"מ ונאחז בסבך בפי' הך פלוגתא ופירוש זה לא הוזכר בדבריו ע"ש. ואיך שיהיה אותו הפירוש שהביא הריטב"א בההיא דפרדיסא יחידאה הוא ורב הפוסקי' אזלי בשי' רש"י ותוס' דט' האיסור הוא להיות בוסר וסמדר ואי דרך מו"מ בכך ומינכרא מילתיה דמשום אגר נטר אוזיל גביה כמבואר בטור ובב"י סי' קע"ג גם בדברי הראשונים שהובאו בש"מ לשם ופשוט ודע עוד שהתוס' בסוגיין ד' ס"ד ע"א ד"ה אי תקפה נר' דקיימי בשי' הרשב"א והרמב"ן דאף אם כשחוזר להיות מלוה ק' אוזפיה וק' שקיל מיניה אסיר ושלא כדעת הריטב"א והיש למדים שהרי כ' שם ז"ל תימא היכי מיירי אי בשמשך א"כ אפי' אמר ליה אי תקפה אי זילא ברשותך ואי יקרא ברשותי הוה שרי שהרי מתנה עמו שאם יוקיר יהא המכר קיים מעכשיו ואין המעות הלואה אצלו ואי תקפה או זילא יהא המקח בטל ויהיו המעות הלואה ויחזירם לו ומה ריבית יש כאן וגו' וי"ל דלעולם איירי בשמשך ואפי"ה אסיר אי אמר אי זילא ברשותך דחשוב קרוב לשכר ורח"ל כדאמר לקחן גבי עיסקא דאסיר אע"ג שיכול להתנות שאם יבא הפסד בעיסקא יהיו כל המעות הלואה ואם יבא ריוח יהיו כולם פקדון אל"ו כיון דאחריות ההפסד על המקבל לא מהני אפי' בתנאי להחשיבם פקדון עכ"ד הנה בפירוש כ' ז"ל דאף דלכי הדר והויא מלוה לא שקיל מיניה טפי ממה דיהב ואם יתקיים המכר אין בו ריבית אפי"ה אסו' כיון דיש שם מלוה בעולם וזה מסכים לדברי הרשב"א ודעימיה והנה צריך ליישב זה לדעת הריטב"א ודעימיה וכבר כ' לעיל דהך דחביתא דתמר' בי' אחר יש לו להריטב"א אך צריך עדין ליישב לדעתו הראייה שהביאו התוס' מהך דעיסקא דאסירא ואעג"ב דאתני אם יהיה ריוח יהיה פקדון ואם יהיה הפסד יהיה מלוה ונלע"ד דלא תקשי להריטב"א ודעימיה מזה דשאני פיסקא דמשכחת לה שיהא מתחי' ריוח בפיסקא ונתן חלק מהריוח לבעל המעות ואח"ך יהיה הפסד וא"ת הדרי הלואה באותו זמן א"כ כל מה שלקח מהריוח בזמן הקודם הוי ריבית כי על דמי ההלואה לקח ריוח משא"כ בנדון הריטב"א במכי' שטרו' כי אם לא יפרע הגוי ויחזור הלואה לא יקח ולא לקח שום דבר נוסף על מעותיו זה נ"ל נכון יישב דפת הריטב"א ודעימיה. ולמודעי אני צריך דזה שכתבתי שהתוס' קיימי בשי' הרשב"א לא לענין איסו' מכי' שטרו' קיימי בשיטתי' דאפ"ל דלענין מכי' שטרו' אזלי ומודו התוס' לדעת הריטב"א ודעימיה דשרי ולא דמי להך חביתא דחמרא ככל מה שחילקנו בעניותין לעיל לדעת הריטב"א אי מט' דחביתא הניחו אצלו אבל מכי' שטר כבר מסרו בידו אי משום דכיון דמקבל עליה הקונה אונסין אחרים דשריפת השטר ודומיהן דמי למקבל עליה זולא ומכר ממש הוי ושרי לקבל עליה אחריו' אפי' מקרן וריבית כדעת הריטב"א והיש למידים וא"כ בזה אין הוכחה מדברי התוס' דקאי בשי' הרשב"א רק מה שכתבתי שהתוס' קיימי בשי' הרשב"א הוא אל הסברה השנית שהיק' עליו הריטב"א דהנה הריטב"א ז"ל בתרתי פליג על הרשב"א חדא דס"ל דהוי מכר גמור באחריו' ואוזיל גביה ואין כאן שם הלואה כלל הנה בזה אין שום הוכחה מדברי התוס' ואנחנו לא נדע אל מי מקדושים נוטה דעתם. ועוד פליג הריטב"א על הרשב"א דאף אי חשבי' ליה הלואה כפי דעתם אפי"ה. שרי כיון דלכי הדר עליה לא שקיל אלא מאי דיהיב ליה אין כאן ריבית והרשב"א סובר דכל שיש שם הלואה בעולם אעג"ב דכי הוי מכר לא הוי הלואה וכי הוי הלואה אין כאן מכר אפי"ה אסו' הנה בזה מסכים דעת התוס' עם דעת הרשב"א ודוק הטב.

ורגע אדבר מאי דק"ל טובא לדעת הרשב"א והתוס' הנ"ל מהא דאמרינן בפסחים ד"ה ע"ב אמר מר יכול יטמין ויקבל פקדונו' מן הנכרים ת"ל לא ימצא הא אמרת רישא שלך אי אתה רואה ומשני הא דקביל עליה אחריו' הא דלא קביל עליה אחריו' וגו' איכא דאמרי הניחא למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי היינו דאצטריך לא ימצא אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא ל"ל איצטריך שד"א הואיל וכי איתיה בעיניה הדר לאו ברשותיה קאי קמ"ל ע"כ והשתא אי איתא לדעת הרשב"א והתוס' ודעמייהו דקבלת האחריו' מבטל המכר וחשיב הלואה מעכשיו ואפי' דלכי הדר הלואה ק' יזיף וק' שקיל וכי נתקיים המכר נמי אין כאן ריבית דמכר הוא והני תרתי ר"ל המכר וההלואה סתראי נינהו דבזמן שיש מכר אין מלוה ובזמן שיש מלוה אין מכר ואפי"ה אמרי' הואיל והאחריו' עושה שם מלוה חשיב מלוה למפרע אף כשיתקיים המכר א"כ עדין ק' לא ימצא ל"ל דאעג"ב דגבי חמץ נמי כל שישנו בעין הרי הוא של גוי מאי אמרת הא קביל עליה אחריו' הישר' והרי הוא כסלו לאימת יתחייב באחריו' לכשיגנב הא ההיא שעתא אינו עובר בבל יראה שהרי נגנב אפי"ה כל שיש אחריו' בעולם לאחר שיגנב מעתה הוא חשיב שלו למפרע ועובר עליו ואפי' אי לא כתב קרא לא ימצא היינו מוכרחים לומר כן דמ"ש מאיסו' ריבית ועדין ק' ל"ל לא ימצא אך לדעת הריטב"א והראב"ד ודעימיה כמו שנבאר לקמן בע"ה דסברי מרנן דבכה"ג שבזמן שיש מכר אין מלוה ובזמן שיש מלוה אין מכר אין כאן איסו' כלל א"ש טובא סוגיית הש"ס דודאי איצטריך לא ימצא דאי לאו קרא הוה אמינא דאין כאן איסו' חמץ שהרי כל היכא דאיתיה לחמץ בעין הרי הוא של גוי מאי אמרת כיון שקיבל עליו ישר' אחריו' כדידיה חשי' לאימת יתחייב הישר' באחריותו לכשיגנב לכשיגנב ג"כ אינו עובר דהא ליתיה ואיך נאסור דבר המותר מפני דבר המותר זה היה הסברא נותן משו"ה איצטריך לא ימצא למימר דגבי חמץ אפי' בכי האי גוונא אסיר אך לדעת התוס' והרשב"א ק' כנז' ובדעת הרשב"א י"ל דע"כ לא קאמר הרשב"א דאחריו' משוי ליה מלוה מעכשיו אלא בזוזי וזוזי אבל בקרקע או מטלטלי' מודה כמבואר בדבריו והכא שקיבל אחריו' על החמץ מטלטלי הוא וכה"ג בעלמא מהני אמטו"ל שפיר אצטריך לא ימצא אך לדעת התוס' והרמב"ן שכ' הה"מ דמיירי בההיא חביתא דחטלטלי' היא דומייא דחמץ ודאי ק' ולחלק בן מכר לפקדון לא שמיע לי ועיין עוד תוס' ד' פ' ע"א ד"ה דקא מקבל עלייהו וגו' וצ"ע.

ותבט עיני למהריב"ל ז"ל בח"ג סי' ס' שכ' וז"ל ונמצא בידי חידושים מא' מרבני פרווינצא שכ' וז"ל כ' הראב"ד דאי' בירושלמי לוקח אדם שטרותיו של חבירו ואינו חושש משום ריבית ודוקא כשאינו מקבל עליו אחריו' אלא ממה שנתן בו אבל אם קיבל עליו אחריו' כל החוב אסור פ"כ וכ' הר' דוד בר שאול ז"ל הא מכירה היא ומה לנו אם יקבל עליו אחריות כל החוב לכך כ' בשם רבותיו דאפי' קיבל אחריות כל החוב מותר דהא בקרקע כי האי גוונא שרי ולי נר' דדברי הראב"ד הם עיקר דהיכי נימא שאם לא יוכל לגבות כל החוב מן הלוה שיתן לו המוכר יותר ממה שקיבל ממנו האי רחוק מהפסד ודאי על השכר הוא ולכ"ע אסור והלא בלוקח חבית יין מחבירו אמרי' לעיל דאי לאו דמקבל עליו וגו' אעג"ב דדרך מו"מ הוא הילכך ודאי אסור לקבל עליו אחריו' אלא ממה שנותן בו ובמכר קרקע כי האי גוונא נמי אסור שאם מכר לו הקרקע במנה וקיבל עליו אחריו' שאם נמצאת שאינה שלו והוקרה ועמדה על ק"ן ולקחה נגזל ממנו שישלם לו כמו ששוה עכשיו אסור והכי כ' הרמב"ם פ"ה דמל"ו ע"כ לשון החי' הנז' הלמד מדבריהם ז"ל דהר' דוד בן שאול ז"ל ורבותיו ז"ל קיימי בשי' הריטב"א והיש למידין דאפי' במקבל עליו אחריו' על הקרן והריבית שרי ודעת הראב"ד ובעל החי' הם כדעת הריטב"א במקצת דאם קיבל עליו אחריו' מקח לבד שרי והנה מה שהיק' בעל החי' ז"ל מהך דחביתא דחחתרא כבר כ' לעיל דל"ק לדעת הראשונים שהם ז"ל פי' בה פירושי' אחרי' גם מ"ש דבקרקע בכה"ג אסור אם קיבל אחריו' והוקרה ועמדה על ק"ן אלו הדברים הם הרבה תמוהים דקושטא דמילתא דאם פי' באחריות אינון ועמלהון ושבחיהון גובה הכל וכבר השיגו בזה מהרימ"ט ז"ל ח"ב סי' ל"ט ע"ש.

עוד כ' מהריב"ל ז"ל שם ז"ל הבעה"ת הביא משם הרמב"ן כ' דאם מקבל המוכר אחריו' והרמב"ם כ' הירוש' סתם והה"מ כ' בשם הרמב"ן דאף אחריו' על הקרן אסו' וגו' ולענין הלכה למעשה מילתא דפשי' דלא עבדין כסברת ר' דוד בן שאול וכן נמי לא עבדינן כסברת הראב"ד ואע"ג דלא הוי ריבית קצוצה אלא אבק ריבית לא שבקינן ס' הרמב"ם דכ' הירוש' סתם ולא פירש והרמב"ן דהוכיח בראיות בתשובה דכתבינן ולא מצינו מי שהורה להקל אלא ההיא ס' הראב"ד וכתובה באותם החי' הנז' ולגבי יתומים מילתא דעשי' הוא דמותר לקבל עליו אחריו' מהמעות שקיבל דהרי אינו אסו' לסברת האוסרי' אלא מט' דהוא קרוב לשכר וקרוב להפסד וזה מותר ביתומים עכ"ד. הנה הר' יען לא ראה דברי הראשונים אשר נגלו לנו חשב שס' הראב"ד יחידאה היא ומכ"ש ס' הר' דוד ן' שאול ז"ל דחאה בשתי ידים וכ' דלית הלכתא לא כמר ולא כמר יען ראה דברי הרמב"ן מפורשי' לאסור שהביא הבעה"ת וגם הר' המגיד כ"כ משמו על כן לא רצה לסמוך על מה שהובא בשם הראב"ד באותם החי' אמנם לנו עתה כי הרחיב ה' לנו וניגלו לעינינו שיטות הראשונים ז"ל וראינו דהריטב"א והיש למידין אחר שידעו שהרמב"ן והרשב"א אוס' חלקו עליהם והיתירו א"כ ס' הראב"ד וגם ס' הר' דוד ן' שאול ז"ל לאו יחידאה נינהו והן רבים עתה דקיימי בהך שיטה ועיניהם ראו הך ברייתא דחביתא ואדרבא משם נסתייעו ככל האמור והתימא על הר' מהריב"ל דכל רז לא אניס ליה איך לא ראה דברי הנמק"י והר"ן שכבר היו מודפסים בזמנו אשר הם מתירים בהדייא מדין ערב מסכים לדברי הר' דוד ן' שאול ז"ל ומכ"ש לדברי הראב"ד ז"ל ויש להעיר על דברי מהריב"ל ז"ל מה הוכח יוכיח בדברי הרמב"ם שהביא הירוש' בסתם משמע דלית ליה כס' הראב"ד וק' דמה ראיה אדרבא היא הנותנת דקאי בשי' הראב"ד או בשי' הר' דוד ן' שאול דמאחר דכ' דיכול למכור החוב הו"ל מכר גמור וא"כ האחריו' לא מו"מ דהוי כמוכר קרקע באחריות. אבל האמת יורה דרכו דהואיל והר' ז"ל לא ראה לשום א' מהראשונים שחלק על הרמב"ן לא סמך על אותם החי' ועל כן רצה להסכים דעת הרמב"ם עם דעת הרמב"ן אך לפי האמת לא מכרעה כמ"ש גם הה"מ שהביא הך ס' הרמב"ן על דברי הרמב"ם ודאי דאן כונתו לומר שזהו ג"כ דעת הרמב"ם אלא שכן דרכו ז"ל שמביא דברי הראשונים וקובעם על דברי הרמב"ם כל דין במקומו השייך ובכמה מקומות אין מספר אין דברי הראשונים שמביא מסכי' לדעת הרמב"ם וזה ברור. אכן דא עקא על רבינו הגדול מהריב"ל ז"ל כי הוא ז"ל כאשר שלא ראה דברי הראשונים הנז' חשב שהאוסרי' מט' קרוב לשכר ורח"ל אסרו דהוי אבק ריבית אבל ריבית גמורה ליכא ומט' זה התיר בפשי' לגבי יתומים דא"ר שרי לגבייהו. ואילו אנן קחזינן בדברי הריטב"א הנ"ל שרבותיו האוסרי' ז"ל לאו מט' א"ר אסרו לא מדין רבית קצוצה שכ"כ בפירוש כיון דזוזי יהיב זוזי שקיל ומקבל אחריות זוזי הרי זו כהלואה גמורה בריבית קצוצה וגו' ויוצאה בדיינים ע"כ וא"כ אין היתר ריבית קצוצה ביתומי' אמנם קושטא קאי דדבר ה' בפיהו אמת וחס ליה לגברא רבא כמהריב"ל וצדיק יסוד עולם שתצא מתח"י חלילה הוראה שאינה מכוונת ל ההלכה אך רוח ה' דיבר בו אעג"ב דאיהו לא חזי מזליה חזא ודינו דין אמת ולא מטעמיה דודאי לשי' האוסרים ריבית קצוצה היא אכן רבו המתירים דסברי דמותר גמור הוא ה"ה היש למידין והריטב"א והנמק"י והר"ן והראב"ד ור' דוד ן' שאול ורבותיו לא פחות משנים הם ובעל החידושי' הנז' הנה כל הגדולי' הט' פה א' מסכימין' ומעריבין' בנדון הר' ז"ל שהמוכר לא קיבל אלא אחריות הקרן דמותר גמור ואפי' בדקנני ואצ"ל ביתומי' ונמצא דינו של הר' שריר וקיים.

ואנוכי חזון הרבתי להתייר הגדול מהרימ"ט ז"ל בח"ב סי' ט"ל שהביא תשו' מהריב"ל הנז' וכ' על דברי החידושין ז"ל וז"ל ואני בעניי הוק' לי על דברי הראב"ד גברא רבה כוותיה לימא כהא מילתא היכא שמתנה שאם לא יוכל לגבות מן הלוה יפרע מן המוכר דמותר והלא אין זה מכר לא הלואה דמה מכר לו ובמאי קיימא ברשות לוקח והא אמרי' גבי חמרא כיון דלענין יוקרא וזולא וגו' והכא כיון שאם לא יוכל לגבות חוזר ולוקח מזה אין כאן מכר כלל והיינו דתנן אין מקבלין צאן ברזל מישר' וגו' ואין מושיבין חנוני למחצית שכר משום דמקב' עליו פלגא בהפסד והוי פלגא מלוה אלמא כיון דמקבל עליו אחריות אף בנכסי חבירו חשיב מלוה כ"ש חוב של עצמו פכ"ד ואני עני אומר אהמ"ר מכבוד עצמותיו הקדושים אין מכ"ז סתירה לדברי הראב"ד מההיא דחביתא כבר מילתנו אמורה דלק"מ ואדרבא משם נסתייעו הם ז"ל גם מה שהיק' מהך דאין מקבלין צ"ב ואין מושיבין חנוני כ"ז הוא דין העיסקא וכבר כ' לעיל בעניותין יישוב ע"ז דלא תקשי מהא להריטב"א ודעימיה להסברה האמצעית אשר היא ס' הראב"ד לסתיר היכא שלא קיבל אחריות אלא על הקרן דשנייא עסקא דאפשר דבתחי' יהיה ריוח ויאכל המקבל ואח"ך, כי הדר הלואה נמצא קיבל ריבית למפרע משא"כ בס' הריטב"א והראב"ד כי כאשר לא יפרע הלוה לא יקבל מן המוכר רק ק' דאוזפיה ומאי ריבית איכא. ועתה נוסיף ונאמר מה ענין עיסקא לזה דממון העסק אינו יוצא לעולם מרשות בעל הממון וכדאמרי' במצי' ד' ק"ד להכי קרו ליה פיסקא דלא מצי למשתי ביה שיכרא וכ"כ הרמב"ם פ"ז דשותפי' ואינו יכול ליתנה במתנה ואם מת המתעסק גובה מן היורשי' ואין ב"ח ולא אשה נוטל בהם כלום כמ"ש שם ה"ה נמצא מתחי' וע"ס אין כאן מכר בשום זמן אבל במכי' שטרו' שמוכרו לגמרי והרי הוא של קונה למכרו או למחלו וליתנו במתנה אפי' למשתי ביה שיכרא כאדם העושה בשלו מאי ריעותא איכא בקבלת אחריות הא דמי טפי למוכר קרקע וא"כ אין מכאן סתי' אפי' לס' הר"ד בן שאול ודעימיה ומכ"ש לדעת הראב"ד ודעימיה עוד כ' הר' מהרימ"ט ז"ל וז"ל ומ"ש דהא בקרקע בכה"ג שרי היכא אשכחן בכה"ג דשרי דגבי משכנתא באחריות הממשכן בכל ענין אסור והרא"ש בתשו' וגו' בענין שממשכן ביתו וגו' דהרא"ש כ' דריבית קצוצה לא הוי וכ' הטור מדברי הרמ"ה יראה דריבית קצוצה הוא וגם שם הובא תשו' הרשב"א ראובן שמשכן כרם לשמעון וגו' עד כ"ש אם קיבל עליו אחריות גוף ופירות ע"כ ואני עבדו אומר אהע"ר הנה דין זה דמשכונה באחריות אי שרייא או לא בפלוגתא דרבוואתא מתנייא וכמ"ש הר' ב"י ז"ל בסי' קע"ב בד"ה יש נוהגין וז"ל ואפשר דאפי' לקבל עליו אחריות דנפילה או שריפה שרי דהא ט' דשריותא דמשכנתא דסורא הוי משום דאין כח ביד המלוה לגבות חובו מיהו לפי מה שכ' הר' המגיד בפ"ו משם הרמב"ן אסור עכ"ל וכ"פ בס' הקצר ס"ג עיין ש"ך שם ס"ק כ"א ועיין עוד להר' ב"י שם לעיל מזה בעמוד הקודם ד"ה ואפי' לדעת ר"ת ובד"ה לא ברירא לי ויש בדבריו קצת סתירה וי"ל והנה כל חילה דהר' מהרימ"ט ז"ל דפריך להראב"ד מהך דמשכנתא הוא משום דפשי' ליה דמשכנתא מכר הוא ואפי"ה אסר הרא"ש והרמ"ה באחריו' הנה הרמ"ה לא דיבר כלל בענין האחריות כמו שיראה המעיין ועיקר הדבר בפלוגתא מתנייא כמ"ש והנה הרשב"א ז"ל בתשו' שהביא רבינו הב"י בסו' סי' הנ"ל מסופק בדבר זה ולא הכריע אי המשכנתא היא כמכר או כהלואה שכ' שם ז"ל שאלת ראובן משכן בתים ללוי וקיבל עליו אחריות ואותם בתים היו של שמעון ולוי לא ידע וגו'. תשו' מסתברא שראובן חייב מדין האחריות לשלם כל הקרן ר"ל שאם היה חוב המשכונא ק' דינרין וגו' יש לראובן לשלם לו לפחות מדין האחריות עד כדי נ' דינרין שפחתו לו מן הקרן אבל מהמותר שעל הקרן אני מסופק שלא יהא בו משום איסור ריבית כמ"ש המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינה שלו וכו' עד התם הלואה הבא זביני למא דוקא במקום זביני מותר לשלם לו פירות הא בהלואה אסור והכא לאו זביני נינהו אלא משכנתא דהיינו הלואה ואפי' מוכר בית בבתי ערי חומה אית דאמרי בערכין ה"ז ריבית אלא שהתו' התירתו וי"ל דכל שיש בה נכייתא ה"ו מכר גמור של פירות והרי הוא לגבי פירות כמכירה צריך לי עדין להתיישב בדבר אע"פ שקרוב בעיני יותר שהוא כמכירת פירות ומותר עכ"ל הנך רואה בעיניך דגדול המורים הרשב"א לא פשי' ליה אם המשכונה היא הלואה או מכר ועיין בטור ח"מ סי' ס"ו ס' כ"ט שהביא בזה פלוגתא דהבעה"ת והרא"ש והבעה"ת הוא בשער נ"א והם דברי הראב"ד שהביא שתי הסברו' ובשם הר"י ן' מיגאש כ' דהמשכונא הלואה היא פ"ש א"כ מאי ק' ליה למהרימ"ט ז"ל על הר"ד ן' שאול ומצינו למימר בשופי דהר"ד הנ"ל או שיסבור כהצד של הרשב"א דמשכנתא הלואה והיא ס' הר"י ן' מיגאש ואין ללמוד הימינה למכי' שטרות דמכי' גמו' היא ושרייא באחריות דומייא דמכי' קרקע. או שיסבור דמשכנתא באחריות שרייא כמ"ש מר"ן הב"י ז"ל ותו לק"מ עליה.

איברא דמדברי הרשב"א בתשו' הנ"ל יש להוכיח דמשכונא באחריות שרייא שהרי כ' דלהצד דהוי מכר צריך שיחזור לו כל השבח דהיינו כל הס' דנרין ששוו שכירות היו"ד שנים והשתא אי ס"ל דמשכונא באחריות אסירא א"כ הדר דינא כמלוה ולמה ישלם לו היו"ד העודפים וריבית הוא ואפי' אי בעלמא המשכונא הוי מכר גמור היינו כשלא קיבל עליה אחריו' אבל הכא דקיבל עליה אחריות חזרה להיות מלוה וכי שקיל מיניה יתר על מאה ריבית שקיל מיניה אל"ו מוכרח דס"ל להרשב"א דמשכונא באחריות שרייא ומשו"ה כ' דלהצד דהויא מכר שקיל מיניה כל הס' דמי השכירות ויש להעיר על רבינו הב"י ז"ל שכ' לעיל דמשכונה באחריות תלייא בפלו' למה לא כ' כדרכנו ועין תשו' הרשב"א שאכתוב לקמן. ומזה עוד תשו' מוצאת לדברי מהרימ"ט ז"ל דהנה לפי דעתו ז"ל מכירת שטרו' באחריו' דמייא למשכו' באחריות ומזה רצה להקשו' על הראב"ד ואילו כן דברי הרשב"א סותרי' דבתשו' זו כ' דלצד שהוא מכר שרי באחריות ואין האחריות מבטל המכר ואילו באותה תשו' שהביא הב"י בסי' קע"ג כ' במכי' שטרו' בפשי' דכיון דמקבל עליו אחריות הדר מלוה גביה ונמצא סתראי' נינהו. אכן האמת יורה דרכו דטעמו של הרשב"א ז"ל דאסר במכי' שטרות לא משום דס"ל דכל מכר באחריות הדר הלואה אלא כמ"ש בש"מ הנז' דלא מהני מכר באחריות אלא בקרקע ומטלטלי' אבל לא זוזי בזוזי דבהכי לא סתרי תשו' הרשב"א דבמשכונה חשיב כמכר קרקע לפירותיו או לפחות כמכר מטלטלין שהם הפירות אבל במכי' שטרו' שהם זוזי בזוזי מיחזי כריבית ודעת הראב"ד ודעימיה החולקים עליו סברי מימר דל"ש קרקע ומטלטלים ול"ש זוזי בזוזי חד דינא אית להו דמכר באחריות שרי ולא מהדר ליה מלוה ונמצא אילו מהרימ"ט ז"ל היה רואה תשו' הרשב"א זו הוה מודה דפלוגתייהו דהראשונים תלוי רק בסברא זו אי אחריו' בזוזי שרי כי היכי דשרי בקרקע ומטלטל ולדידהו לכ"פ משכונא באחריות במכר שרייא ותו ל"מ. גם מה שהביא הר' מהרימ"ט ז"ל מתשו' הרשב"א ראובן שמשכן כרם אחהמ"ר לא דמייא כלל דההיא נעשית דרך הלואה גמורה כמבואר בדבריו עוד האריך קצת הר' מהרימ"ט ותוכן דבריו כי מכח קושיות הנ"ל שהוקשה לו השיא דברי הראב"ד לכונה אחרת דהראב"ד ז"ל לא התיר אלא באחריות דאונסא דאתי מחמתיה כגון אם יטעון הלוה על השטר מזוייף או פרוע או ריבית או אמנה אבל אונסא דאתי ליה מעלמא דהיינו כגון אם יעני הלוה ליכא מ"ד דשרי והר"ד ן' שאול ז"ל ג"כ שכ' דאפי' אם קיבל אחריות פ"כ החוב דשרי גם הוא איירי בהכי באחריות דנפשיה אבל בעל החי' לא הבין בדבריהם כן אלא הבין דאפי' באחריות דאם יעני קמיירו וע"כ כ' דבכה"ג אם קיבל עליו אחריות על הקרן וריבית אסור דבכה"ג גבי מכר קרקע אסור היכא דהכיר בה שאינה שלו ומכח זה העלה הר' דבאחריות דאם יעני ריבית קצוצה הוא לכ"ע ואפי' גבי יתמי אסור ודלא כמהריב"ל ז"ל ע"ש

הנה הרואה יראה כמה נדחק הר' ז"ל לפרש שהחי' הבינו באופן אחר מה שאינו כונתם לפי דעתו ז"ל עוד בה כי הר' ז"ל מדמה מכי' שטרו' למוכר קרקע והכיר בה שאינו שלו ובאמת אין הנדון דומה לראייה כי התם הכיר בה שאינה שלו ועל מה יהב זוזי אם לא אדעתא לחזור ולגבות ממנו וזו הלואה ממש היא משא"כ במכי' שטרו' שבשעה שקנאו דעתו לגבותו מהלוה וקנין גמור הוא אלא שפל צד הספק ביקש אחריו' מהמוכר הא ודאי טפי דמייא לנמצאת שאינה שלו וגובה שבח והיותר מתמיה מ"ש הר' ז"ל ואני אומר דבכה"ג ריבית קצוצה הוי טפי מהכיר בה שאינו שלו דהתם כשאכל הפירות בהיתר אכלן וכשהשביח בתו' מכר השביח ואם חזר גזלן ולקחה מהבעלים הראשונים זכה בשבח ובפירות כדאמרי' התם וגו' אבל הכא:

אכתי לא אתא לידיה כלום ומלוה ליתיה בעיניה דליקני וגו' עכ"ד ולא זכיתי לירד לסו' דעת הר' ז"ל בדברי' אלו דמה יתן ומה יוסיף שאם יקננה הגזלן מיד הבעלים ראשו' יזכה לוקח בקרן ושבח הא לא הוי אלא לכשיקנה וכמה רחוק דבר זה השתא מיהא בשעת הקנין שקנה הלוקח מן הגזלן והכיר שאינה שלו לאו לשם מקח איכוון אלא לשם פקדון כמבואר בש"ס ופוס'. ומ"ש דהכא ליתא למלוה בעין דליקני ולא אתא לידיה כלום וגו' גם זה תמוה דא"כ בטלת דין מכי' שטרו' ובמאי קני אם לא שתאמר דכיון דאקני ליה בכתו"מ כדתקון, רבנן נקנית ההלואה בכ"מ שהיא לו וכאילו אתא לידיה ממש ואפי' במוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו דמחול מ"מ כולהו דמי השטר מיחייב לשלומי להקונה אפי' אם קנאו בפחות יהיב ליה כל דמי החוב וכן פ' הרב"י בסי' ס"ו ס' ל"א כשי' רש"י ורמב"ם ודעימיה. וביותר יש להפליא על הר' ז ל דהוא ז"ל נקיט בפשי' דבהכיר בה שאינה שלו דאין לו שבח כלל ואפי' אם קיבל המוכר אחריו' על השבח בפירוש ומט' ריבית דמעות הלואה נינהו ואין זה מוסכם דהא איכא כמה מרבוואתא ס' דגם בהכיר בה שאינה שלו אם קיבל אחריו' מפורש גם על השבח גובה שבח וכמ"ש הטור בסי' שע"ג בשם הרמ"ה וכ' הרב"י שהרא"ש הביא דברי הרמ"ה אלו ונתן ט' דהא מ"מ שמא דזבינא איכא עלייהו ולא הוו לגמרי הלואה וכ' עליו הרא"ש ואינו נר' לי דכיון דהכיר בה שאינה שלו אפי' זבינא ליומיה אין כאן ולא נתכוון לעולם לשם מכר אלא לאכול והמעות לפקדון ומחזי כריבית ע"כ ובשי' הרמ"ה הנז' קאי הרשב"א והרז"ה כמו שכ' הר' בב"י שם בשם הריב"ש והר"ן וכן דעת הראב"ד הוב"ד בש"מ למצי' על די"ד בד' מ"ג מהספר ע"א סמוך לד"ה מכדי ע"ש ועוד נדבר להלן מזה בע"ה. א"כ אין תימא אם גם הראב"ד יהיה דעתו כא' מהם והשתא אתייא במכ"ש דהשתא ומה בהכיר בה שאינה שלו דמעיקרא לא בתורת מכר ירד לה וזוזי בתו' פקדון נינהו אכי"ה כל שיש שם מכר בעולם אי כתב אחריו' על השבח גובה את השבח במכי' שטרו' דמכר גמור הוא ומעיקרא אדעתא לגבות דמי השטר מן הלוה נחית לא כ"ש דהאחריו' עביד ומהני ואין כאן צד ריבית אתמהא ואעפ"י שהר' ז"ל סבור דהכיר בה שאינה שלו עדיף ממכי' שטרות אחהמ"ר זו ס' זרה היא כמש"ל. והנה גם הר' מהרימ"ט ז"ל לא ראה דברי הראשוני' הנ"ל המובאים בש"מ כמו שלא ראה מהריב"ל ז"ל ואילו היה רואה דבריהם אין ס' שלא היה כותב מה שכתב שהרי בפי' אתמר שם הסברא של הראב"ד והס' של ר' דוד ן' שאול והיא שיטת הריטב"א והיש למידין ומ"ש מהרימ"ט דריבית קצוצה הוי היא ס' הרשב"א והרמב"ן הנזכרת שם בשם רבינו וגם הר' ז"ל אפי' דברי הנמק"י והר"ן לא ראה וקושטא קאי דרבים הם אשר איתנו המתירים יותר מן האוסרים כמש"ל.

עוד מילתא בפומאי לבנות דייק על ס' מרנא מהרימ"ט ז"ל איך פה קדוש יאמר דהכיר בה שאינה שלו עדיף טפי ממכר שטרו' באחריו' ואיפכא מתבאר מדברי הרא"ש ז"ל שהרי הרא"ש הוא מכת הסוברים דבמוכר שטר באחריו' גובה את השבח ושמין הדמים ששוה השטר בשעת המחילה כמו שכ' הר' ב"י וז"ל שם בסי' ס"ו ס' ל"א ד"ה ודע גם הר' ד"מ סי' יוד' הביאה וז"ל חייב לשלם כל מה שכתו' בשטר ומיהו שמין כפי מה ששוה השטר בזה לפי עניינו וגו' ע"כ הרי דס"ל דמכי' שטרו' קניין גמור אית ביה וגובה את השבח והרא"ש ז"ל עצמו הב"ד הטור שם בסי' שע"ג פליג על הרמ"ה שכ' דבהכיר בה שאינה שלו אם קיבל אחריות גובה את השבח ע"ז חלק הרא"ש וכ' לא מסתברא לי דכיון שידע שאינה שלו אפי' זביניה ליומיה אין כאן ולא נתכוון לעולם לשם מכר אלא לאכול הפירות והמעות פקדון ומיחזי כריבית ולכך אינו נוטל שבח אפי' קביל עליה אחריו' ע"כ. הנה מבואר נגלה שלא כדברי מהרימ"ט ז"ל וקושטא קאי דמכר שטר באחריו' מכר גמור הוא וגובה את השבח דמעותיו הם שהשביחו ואין כאן איסו' ריבית משא"כ בהכיר בה שאינה שלו דזוזי הלואה הוו מעיקרא וע"ס דאין שם מכר בעולם וכי קשקיל יתר על מעותיו ריבית הוא ומה לי אחריו' וב"ח ומ"ל אחריו' דאם לא יפרע הלוה ובאיזה כח נחלק ביניהם ומעתה ודאי נאמר דהרמ"ה ודעימיה דסברי דבהכיר בה שאינה שלו אם קיבל עליו אחריו' גובה את השבח בודאי מודו לס' הראש דבמכי' שטרו' באחריו' גובה את השבח דודאי אין להרחיק המחלוקת ולעשו' הסברו' הפוכות מן הקצה אל הקצה ולומר דלהרא"ש עדיף מכי' שטרו' מהיכיר בה שאינה שלו ולהרמ"ה ודעימיה עדיף הכיר בה שאינה שלו ממכי' שטרו' כיון שלא מצינו מפורש בדבריהם כן אלא נאמר דבחדא דוקא פליגי בהכיר בה שאינה שלו דלהרא"ש גרע ממכי' שטרו' ולהרמ"ה ודעימיה דינו שוה למכי' שטרו' ממש. והשתא דאתינן להכי א"כ הרווחנו דגם הרמ"ה והרז"ה הם קיימי בשי' הריטב"א והיש למידין דמכי' שטרו' באחריו' מותר ואריך למעבד הכי דבמכ"ש אתייא וכמש"ל איברא דלפי מונח זה א"כ דברי הרשב"א סתראי נינהו דהוא ז"ל סבור כס' הרמ"ה ז"ל והרז"ה ז"ל דבהכיר בה שאינה שלו אם קיבל עליו אחריו' טפו' גובה את השבח כמו שהביא שם הר' ב"י משם הריב"ש והר"ן וכ"כ בש"מ דמצי' על די"ד מפורש בשם הרשב"א והוא ז"ל ר"ל הרשב"א הוא מכח הסוברי' דמכי' שטרו' באחריות גובה את השבח כמ"ש הר' ב"י ז"ל שם בסי' ס"ו שאחר שכ' שהרמב"ם הסכים לדברי רש"י דגובה כל דמי החוב שבשטר כ' וכן הוא בתשו' הרשב"א שאכתוב בסמוך וכ"כ עוד בב"ה סמוך ונר' לענין הלכה נקיטי' כרש"י והרמב"ם והרשב"א וגו' ותשו' הרשב"א שציין הר' ב"י הביאה לקמן מחו' י"א וז"ל בתשו' הרשב"א המוכר שט"ח העשוי בגופן של נכרים וחזר ומחלו אם משלם אותו ללוקח תשו' משלם ככשורי נצלמי ל"ש קרן ול"ש ריבית פ"כ וסיים הר' ב"י וזה לפי דעת הרמב"ם שמחייב לשלם למוכר כל דמי השטר עכ"ד ודלא כהר' שרירא גאון שהביא הרא"ש והטור שכ' דזביני רעיעי נינהו הואיל דיכול למחול הנה שדעתו ז"ל דמכי' שטרות מכי' גמורה היא דומייא דמכר קרקע ויש לו שבח מדין אחריות ואעג"ב דאותו אחריו' דסי' ס"ו כולו מיירי באחריו' דב"ח או אם היתה גזולה בידו כמבואר שם מ"מ נקיטי' מיהא דמכר גמור הוי ולא הוי זוזי הלואה ואותו השבח מעותיו השביחו ואפי' בהכיר בה שאינה שלו דטובא דמייא להלואה אפי"ה כל שיש שם מכר בעולם אם קיבל אחריות מפורש גובה שבח א"כ למה זה כ' הרשב"א כאן ביו"ד סי' קע"ג באותה תשו' שהביא הר' ב"י הנ"ל שאם קיבל עליו אחריו' שאם לא יוכל לגבות שישלם הקרן קרוב הוא בעיני שזה אסו' שתנאי זה מבטל המקח וא"כ מכר אלא כעין מלוה ע"כ ואמאי והלא היכיר בה שאינה שלו דגרע טפי אפי"ה כיון דדרך מכר הוא קנה שבח ולאו הלואה היא וה"ן מכר גמור הוא ואפי' לפי הטעם שכתוב בש"מ משום דזוזי בזוזי נינהו ק' דהכיר בה שאינה שלו כיון שאין שם מקח בעולם זוזי וזוזי נינהו.

והנני יוסיף להפליא דמתשו' הרשב"א שהביא רבינו הב"י שם בסי' ס"ו ס' ל"ה מתבאר היפיך ממ"ש בתשו' זו שהביא הב"י ביו"ד סי' קע"ג וז"ל שם בתשו' הרשב"א ראובן נתן לשמעון שטרי חובות בשטר הקנאה בגופן של גוים וקיבל עליו אחריו' בשטר וגו' מכל סך הקרן הנ"ז ועכשיו תובע שמעון לראובן שיפרע לו א' מהשטרות שאינו יכול לגבות מהלוה וגו' והשיב שהמודה שהקנה לחבירו וגו' וכ"ש זה שהודה לו שהקנה לו וקיבל עליו אחריות קרן השטרות שזה באמת מודה שבמה שקיבל עליו אחריו' מודה שהקנה לו כבר וגו' ומ"מ כיון שחייב לו עצמו עכשיו מנכסיו וגו' שיהא רשות לכופו לשלם לו הרי הוא חייב בכך שחייב עצמו במה שאינו חייב וגו' ואפי' מסר לו עכשיו בפנינו שטרות וא"ל קנה לך הן וכל שיעו' ואם לא יפרעו לך גבה מנכסי בלי ס' גובה מנכסיו שאין האחריו' תלוי במה שהדין נותן וגו' עכ"ד ותשו' זו פ' מור"ם בהג"ה בס' א' וז"ל וכן אם קיבל עליו המוכר אחריו' אם לא יגבה הלוקח השט"ח צריך לקיים המוכר מה שקיבל עליו אע"פ שלא קנה הלוקח השטרו' וכ' עליו הסמ"ע ס"ק ה' פי' שחייב לשלם כפי שווי השטר לגבות בו כיון דקיבל עליו אחריו' דאל"כ מאי קמל"ן הא דמי המכי' בל"ה צריך להחזיר לו והר' ש"ך ז"ל ס"ק ד' כ' עליו דאין נר' דאם לא קיבל עליו אחריו' לא היה צריך להחזיר כלום וגו' ולא דמי למ"ש סי' ל"ד דצריך להחזיר לו כל שווי השטר וגו' אבל הכא שלא נקנה לו השטר אין לך אלא מה שמתחייב בפי' פ"י כתיבת האחריות וכן משמע מתשו' הרשב"א וגו' הילכך נר' דוקא אם פי' שאם לא יגבה הלוקח ישלם לו כפי שווי השטר חייב כפי מה שחייב עצמו אבל אם לא פי' וכתב סתם שקיבל אחריו' אם לא יגבה השטרו' א"צ להחזיר אלא מעות שקיבל ע"כ. הנך רואה בעיניך דעת הרשב"א ז"ל לפום הני תרי אריוותא דאם קיבל המוכר אחריו' באם שלא יוכל לגבות מהלוה משלם ליה המוכר כל מה ששוה השטר ומהדר ליה זוזי טפי ממאי דשקל מיניה אלא דלהסמ"ע אפי' באחריו' סתם ולהש"ך עד שיקבל בפי' וזה ודאי סותר למ"ש הרשב"א שם דמקבל עליו אחריו' שאם לא יוכל לגבות דחוזר על המוכר הדרי זוזי הלואה וכ' דאפי' הריבית שלוקח מן הגוי הו"ל כלוקח שכר מעותיו מישראל ואיך כאן התיר הרשב"א בפשי' ליקח מן המוכר יותר על דמים שנתן ותימא על הכהנים הגדולים הנז' שלא העירו מזה ויותר תימא על הש"ך דהוא ז"ל ביו"ד ציין דברי הד"מ שאפי' אם לא קיבל אחריו' אלא על הקרן אסור וכאן כ' דנוטל כל דמי שווי השטר ולא חייש לריבית הדא דתימא וחפשתי אחר תשובת הרשב"א ומצאתי שתשו' זאת הובאה בתול' אדם סי' קצ"ד וקצ"ה ויש שם תוספת דברים שאחר שכתב סיום הדברים שהעתיק הר' ב"י שאין האחריות תלוי באם קנה או לא קנה הוסיף וכ' ותדע דהא מוכר מה שאינו שלו אין המכר מכר ואפי' המוכר עצמו יכול להוציאו מידו וגו' ואפי"ה אמרו נמצאת שדה שאינה שלו יש לו מעות ויש לו שבח מפני האחריות ולא עוד אלא אפי' הכיר בה שאינה שלו מעות יש לו מפני אחריו' ואפשר דאפי' שבח יש לו וכדברי הרז"ה ז"ל עכ"ד הנה שהרשב"א ז"ל מדמה שט"ח באחריו' לנמצאת שאינה שלו דמשם קמייתי ראייה למילתיה דמשלם כל שווי השטר לפי מה שהבינו הרבנים הנ"ל בדבריו ואין לומר דמהכיר בה שאינה שלו מביא ראייה דיש לו שבח לדעת הרז"ה דהא ההיא בדרך אפשר אמרה כאן אעפ"י שבמקומו' אחרים הסכים בפשי' לדעת הרז"ה הכא אכתי לא פסיקא ליה וע"כ נר' דמשוה מוכר שטר באחריות לנמצאת שאינה שלו והא עדיפא ממ"ש בעניותין לעיל ודוק ובסי' קצ"ה כ' וז"ל וקרוב אני לומר שאם קיבל על עצמו לשלם לו אם אינם נזקקים לו בני החצר מחמת שאין יד הלוה משגת לפרוע ונודע שאין לו וגו' שחייב ראובן לשלם לו וגו' ומ"מ איני רואה בלשון שטר האחריו' שקיבל עליו אחריות באם לא יוכל הלוה לפרוע וגו' אבל השג יד לא נכנס לפי לשון אחריו' שבשטר ומיהו אם ראובן המתחייב מודה שאף על זה קיבל את האחריו' חייב עכ"ד הנה מכל דברי הרב מתבאר דשמעון תובע שהלוה אין לו לפרוע ואין ידו משגת ותובע מראובן מכח האחריו' ופ' הרשב"א דעפ"י אותו אחריות שקיבל אם יודה שגם אחריו' דהעני קיבל עליו חייב לפרוע לו כל מה ששוה השטר לפי דעת הרבנים הנ"ל וכל זה סותר להך תשו' דיו"ד סי' קע"ג.

איברא דאפשר לומר דהרבנים הנ"ל לא ראו תשו' הרשב"א בשורשה והם ז"ל הבינו בדעת הרשב"א שמה שכ' שקיבל המוכר אחריות אם לא יגבה הלוקח השטרו' לא בטענ' דאין לו ללוה לפרוע מיירי אלא בטענ' דבא ב"ח וטרף השטר או שבא אחר והביא ראייה ששט"ז שלו וכן מתבאר מדברי הסמ"ע ממה שהכריח דאל"כ מאי קמל"ן הא בל"ה דמי המכי' חייב לשלם לו וסיים ועיין לקמן ס' ל"ב ול"ד ע"כ. ואילו שם בס' ל"ד ביאר הש"ע דגם בשט"ח אמרי' אחריות טעות סופר לפיכך אם בא ב"ח וטרף זה החוב וגו' חוזר הלוקח וגובה מדין אחריות ואם הוציא הלוה שובר וגו' המעות חוזרים דהוי מ"ט ואם הפני ואינו יכול להוציא מידו כלום אין זה בכלל האחריות דמזל דידיה גרם עכ"ד והשתא אם הרבנים ז"ל פירשוה לההיא דהרשב"א כמו שהיא באמת בתשו' שלפנינו שאין יד הלוה משגת לפרוע מאי האי דקאמר הסמ"ע מאי קמל"ן הא בל"ה חייב לשלם לו דמי המכי' ובאמת אינו כן דבלאו אחריות לא בעי לשלומי מידי דמזלו גרם והשתא דקביל עליה אחריות דיו האחריו' להחזיר לו דמים שקיבל ומנין לנו להוסיף שיחזור דמים ששוה וכ"כ ק' על הר' ש"ך כמבואר אל"ו בהכרח דהרבנים ז"ל הבינו דהך שלא יוכל לגבות שכ' הרשב"א מיירי בהני גווני שכ' הש"ע בס' ל"ד דבא ב"ח וטרפה וכיוצא דבהנהו חייב להחזיר הדמים מכח דאחריות ט"ס אף אם לא פי' והשתא דפיר' לטפויי אתא ומשלם כל ששוה השטר זה היה נר' לומר בכונתם ז"ל. אך אין נראה כי באמת עדין דברי הרבנים הנז"ל תמוהים אפי' שלא ראו תשו' הרשב"א רק מה שהעתיק ממנה הר' ב"י ז"ל אפי"ה ק' מאין להם להבין בפירוש דברי הרשב"א דמ"ש שלא יוכל הלוקח לגבות שקיבל עליו אחריות דמיירי באם בא ב"ח וטרפה ואדרבא סתמא דמילתא משמע שלא יוכל לגבות לפי שאין יד הלוה משגת או שהוא גברא אלמא דבכל הני גווני אי לאו האחריות לא היה לו לשלם כלום דמזלו גרם וא"ת שהם ז"ל הבינו דבנדון הרשב"א מה שאינו יבול שמעון לגבות הוא מכח שאין בידו שטר ההקנאה העשוי בגופן של עדים וראובן טען שאותה ההקנאה אינה עשויה כדין וכיון שראובן פשע שלא עשה לו הקנאה כדין ולא מסר בידו דומה לבא ב"ח וטרפה דמדין אחריות מחייב לשלם אפי' אם לא פי' וכ"ז דוחק ובפרט כי בסיום התשו' שהעתיק הר' ב"י ז"ל כתוב ואפי' מסר לו עכשיו שטרו' בפנינו ואמר לו קנה לך וכו' ואם לא יפרעו לך מכאן ועד יום פ' גבה בסך השטרות מנכסיי בלי ס' גובה מנכסיו ע"כ ודברים אלו אשטרו' דעלמא קאי ולא אנדון דידיה ושאם לא יוכל לגבות בכל אופן שיהיה משמע ולכן דברי הרבנים הנז"ל תמוהים ומעתה אם נפרש כן בכונתם ז"ל א"כ דין זה אינו ענין להך תשו' הרשב"א דיו"ד סי' קע"ג כמובן אך בקושטא אין פי' זה מתיישב לע"ד בדברי הרבנים הנז"ל מהטעם שכתבתי ויותר נר' לי דכונת דבריהם הוא דהא מלתא לא דמייא לאם העני דס' ל"ד דאמרי' דמזלו גרם דהתם שאני שהשטרו' נקנו ללוקח כתחז"ל ומלוה ברשותיה קיימא משו"ה המוכר פטור מדין אחריות משא"כ הכא דהשטרו' לא נקנו ללוקח כמבואר בדברי הרשב"א וא"כ השטרו' בכ"מ שהם ברשו' המוכר קיימי משו"ה כ' הסמ"ע דבלאו אחריות הי"ל להחזיר לו מעותיו דכי הפני מזליה דמוכר גרם והמעות שנתן הלוקח הוו כמלוה או פקדון גביה ומשו"ה חייב להחזיר אפי' אם לא קיבל אחריות מפור' והשתא דפירש אחריות לטפויי אתא אפי' דמים ששוה השטר יותר ממה שנתן זה הפירוש נר' לי יותר נכון בדבריהם ומעתה הדרא קושייא קמייתא לדוכתא דדברי הרשב"א סותרים דהשתא ומה בההיא דיו"ד סי' קע"ג דהמכר הוא מכר גמור והשטרו' בדין נקנו לו אפי"ה כ' דכיון דקיבל עליו אחריו' הדר מלוה וריבית איכא כ"ש הכא דהשטר' לא נקנו דזוזי ודאי מלוה או פקדון ואיך יאמר הרשב"א דנוטל מה ששוה השטר יותר על דמים שנתן אם לא שתאמר דדמייא להכיר בה שאינה שלו וכדעת הרז"ה ודעתו ז"ל מר ניהו הרשב"א דאעג"ב דמעולם לא היה מכר כיון דשם מכר עליה שרי אם קיבל אחריו' ולוקח שבח ודכוותא ממש הכא מכ"ז נר' דהך תשו' דיו"ד סי' קע"ג לאו עיקר היא וגם הוא ז"ל כ' קרוב בעיני שזה אסור ולא החליט שהוא אסור לגמרי ואפשר שאדוננו הרשב"א בו בפרק היה נבוך באותה פלוגתא דהרז"ה ודעימיה בהכיר בה שאינו שלו אם יש לו שבח ומיהו לפי מה שהסכים אח"ך הרשב"א לס' הרז"ה דגם שבח יש לו א"כ מכי' שטרו' באחריות שרי ואריך ואפי' אם כשלא יוכל לגבות מן הלוה חוזר וגובה ממנו קרן וריבית כיון דסו"ס בתורת מכר אתא לידיה. וצ"ל כי גם הר' ש"ך חזר בו ממה שהעתיק ביו"ד דברי הד"מ ודוק הטב.

וראיתי להר' בית אברהם ד' קכ"ה ע"א שתמה על הסמ"ע והש"ך ככל אשר תמהתי דריבית הוי כיון שקיבל עליו אחריות וכ' וז"ל ובשלמא להרשב"א ל"ק דידיה אדידיה דמ"ש בסי' קצ"ד מיירי במתנה שהקנה לחתנו השטרי החובות וקיבל עליו אחריות דלא שייך במתנה איסו' ריבית. אבל על הגאון מהרמא"י ז"ל שהעתיק דינו של הרשב"א במוכר ולוקח ק' דהוי ריבית ולמה צריך המוכר לקיים מה שקיבל עליו ואפ"ל בדרך דוחק דבשלמא בההיא דח"ג המכר היה כראוי וכי מתנה שאם לא יפרע לו הגוי הוא יפרע לו הקרן נמצא שמתבטל המכר ונמצאו המעות שקיבל מהלוקח מלוה אצלו וכי פורע לו הקרן הוי ריבית משא"כ במכר שט"ח וחיסר מאמר קני לך איהו וכל שיע' דאעיקרא לא קנה ואין כאן מכר וכיון דלא חל הקניין לא הוו המעות שנתן הלוקח הלואה אלא פקדון הם בידו ולא הוו הלואה שהרי לא קנה וכי מקבל המוכר אחריות הוי מתחייב עצמו אעפ"י שאינו חייב ואין המעות הלואה כי היכי דנימא דהוי ריבית פכ"ד. ולע"ד דבריו מן המתמיהין מ"ש לחלק בעיקר תשו' הרשב"א דהך דסי' קצ"ד מתנה היא שהקנה לחתנו השטרי חובות וגו' אינו נראה שהרי נתנם לו בנדוניית בתו כמ"ש שם בשאלה וכי הנדונייא מתנה היא והלא חוב גמור שנתחייב גם מה שכתב הר' לחלק דהכא כיון שלא כ' לו קני לך הו"ל מעות פקדון ולא הלואה לא דק הר' בדברי הסמ"ע והש"ך שכתבו דלוקח מהמוכר דמי שיווי השטר דהיינו יותר על דמים שנתן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה למר אפי' באחריות סתם ולמר דוקא באחריות מפורשת והשתא מה נועיל בחי' הר' ז"ל דהכא הוו המעות פקדון וכי בפקדון יכול ליקח יותר על מעותיו והלא הכיר בה שאינה שלו דאמר רב דשבח אין לו הי"ט משום דמעות פקדון נינהו וכי קשקיל טפי הוי ריבית וכפי"ז הן' נסתר גם מ"ש בתחי' דבריו דהך דסי' קצ"ד הוי מתנה דלו יהא מתנה מי שרי ליקח דמים יותר על המתנה הראשונה מכח האחריות הא ודאי ריבית הוא ואי מסתמיך ואזיל הר' ז"ל על דברי הרז"ה והרשב"א שכתבתי לעיל דגם בהכיר בה שאינה שלו אם קיבל אחריות מפורש נוטל שבח עם כי לא העלהו על דל שפתיו א"כ תתחזק הקו' והסתיר' ביותר ובמכ"ש אתייא דהשתא ומה בהכיר בה שאינה שלו דאין שם מכר כלל ודכוותא בהך תשו' דלא כ' לו דאיקני ואין שום קנייה בעולם אפי"ה גובה שבח וכל דמי שיווי השטר הואיל ועכ"פ לאו הלואה היתה בהדייא ויש תורת מכר עליו בשם מושאל במכי' שטרו' דמכר גמור יש כאן לא כ"ש ונמצא לא תי' הר' כלום שו"ר מ"ש הרשב"א ופ' מר"ן ביו"ד פי' קפ"ז ס' ט"ו והנכון נ"ל כמו שכתבתי דהך תשו' דיו"ד לאו עיקר היא ולא להלכה אמרה הרשב"א וכמ"ש קרוב בעיני וגו' כמש"ל ועדין כ"ז לא הרוה צמאוני. כי על כל אילין דהוו רחש ליבי דבר טוב ואמינא מלתא חדתא בכונ' הרשב"א אי ניחא קמייהו דרבנן במה שנדקדק עוד באותה תשו' שהביא רבינו הב"י ביו"ד סי' קפ"ג והיא לא נדפסה בתשו' הרשב"א ס"ג סי' רס"א אות באות בלי תוס' ומגרעת דלמה נקט הרשב"א דין זה בשט"ח של גוי ומטעם שנוטל הריבית מן הגוי בשכר מעותיו של ישראל ועדיפא מינה הו"ל להרשב"א להשמיענו אפי' בישראל עם ישראל במוכר מלותו בפחו' וקיבל אחריו' דאסו' משום ריבית כמ"ש הבעה"ת משם הרמב"ן והטור ג"כ ואמאי נקט להאי דינא בגוי דוקא ומכח זה נר' לי דהרשב"א מט' גוי אתי ומט' שיש ריבית בשטר ולשיטתיה אזיל שכ' בתשו' המיוחסות סי' רכ"ג והביא דבריו הר' ב"י בח"מ סי' ס"ו מחו' ג' כתו' בתשו' להרמב"ן על ריבית הכתוב בשטר אם אפשר לזכותו במכר או במתנה לפי שהוא כמלוה ע"פ מפני שלא נתחייב בכולו בשעת כתי' השטר ודקדק כן מפ' י"נ עכ"ל הב"י ושם בתשו' הדברים מבוארים. והשתא נאמר דהרשב"א בתשו' שאסר קבלת האחריו' היינו באותו הנדון שהיה כתוב בשטר הקרן והריבית כמבואר שם וכיון שהריבית לדעתו אינו נמכר דהוי כמלוה ע"פ וזה קיבל עליו אחריו' ואפי' בקרן א"כ חשבינן לאותו ריבית שאינו מכור שהוא של מוכר וזה הקונה לוקח אותו מכח המוכר הואיל ובעיקר המלוה אגיד ביה במוכר מחמת אחריו' הריבית כאילו בא מכוחו אבל אי לא קיבל אחריו' המוכר אז שרי אפי' שהריבית אינו מכור יהיה כזוכה מן ההפקר ונמצא כל ט' של הרשב"א שאסר הוא על היות מפורש בשטר הריבית של הגוי אבל במוכר שט"ח דעלמא של ישראל שאין בו ריבית דמדינא אית ביה מכי' גמו' מודה הרשב"א דיכול למכור בפחות ולקבל עליו אחריו' כסברת הריטב"א ודעמיה והיינו שיטתיה ז"ל בהך דהכיר בה שאינה שלו וככל הנז"ל ומעתה תו ל"ק גם הך תשו' דח"ג סי' קצ"ד דההיא אעפ"י שהם שטרות של גוי מ"מ לא הזכיר הר' שהיה שם ריבית וכיון שאין ריבית מכי' גוף השטרות מכי' גמורה היא ושרייא באחריו' ואף אם מכר בפחות וכשיחזור יגבה כל שיווי השטר זה נר' נכון ליישב שי' הסמ"ע והש"ך אך אין נר' כן דעת הר' ב"י שם ביו"ד שפל מ"ש הטור מי שיש לו שטר על חבירו או מלוה יכול למוכרו בפחות ובלבד שלא יהא אחריו' על המוכר כ' הר' ב"י בבעה"ת והה"מ ורי"ו בשם הרמב"ן וכ"כ הרשב"א וכו' הנה נר' שהר' ז"ל מסכים דברי הרשב"א לדברי הרמב"ן ומיהו יש ליישב דבריו דמ"ש וכ"כ הרשב"א וגו' אין הכונ' שכ"כ הרשב"א כדברי הרמב"ן ממש אלא וכ"כ הרשב"א לענין מכי' שטר של גוי שיש בו ריבית שצריך שלא יקבל המוכר אחריו' ואם ראה תראה בתשו' הרשב"א ח"ה סי' קמ"ד שכ' הלוקח מלותו של חבירו וגו' ושם לא הוזכר גוי נלע"ד אותה תשו' אינה מהרשב"א אלא היא תשו' הרמב"ן והיא ממש התשו' שהביא הבעה"ת משם הרמב"ן אות באות תיבה בתיבה דוק ותשכח אך לדעת הר' מהרמא"י ז"ל בהג"א בסי' ס"ו ס' ל"ב אין מתיישב חי' זה עיין ש"ך ס"ק ק"ז וא"כ אם כנים הדברים בחי' זה שחלקנו בדעת הרשב"א לפי דעת הש"ך ואפשר גם לדעת הב"י א"כ הרוחנו דאדרבא הרשב"א קאי בשי' הריטב"א והיש למידין דמכי' שטר באחריות מהני על הקרן גם על הריבית וגם דעת הרז"ה והרמ"ה כן וככל אשר כתבנו בעניותין לעיל.

כי מן הבאר הנה מקום איתי ליישב גם דברי הריטב"א ז"ל שהובאו בא"ז שהבאנו דבריו בריש אמיר' שכ' ס' היש למידין והא דאביי דהא דאמרו בירוש' יש דברים שהם כמו ריבית ומותרי' לוקח אדם מלותו של חבירו בפחות ואינו חושש שאם מכר אדם לחבירו חוב שיש לו על הגוי ומכרו לו בפחות מותר לו לקבל עליו אפי' אחריו' כל החוב ואין כאן משום ריבית וגו' אוזולי הוא דמוזיל גביה כאילו מכר לו חבית של יין וגו' ויש חולקים בדבר דלא שרי אחריו' אלא במכר מטלטלין אבל לא אחריו' מעות כיון זוזי שקל וגו' ואפי' לא קיבל עליו אלא אחריו' על הקרן לבדו שקיבל ממנו האי הלואה גמורה היא ומאי דשקיל האי מן הריוח ריבית היא וגו' ומיהו אף ללישנא בתרא כל שלא קיבל עליו אלא אחריו' הקרן בלבד אין כאן ריבית דהא לא הדר עליה אלא על מה שנתן לו וגו' ק' אוזפיה וק' גביה מיניה ע"כ חזרתי והעתקתי כל הלשון כדי לדקדק בו הרבה תחי' נדקדק איך היש למידין למדו דין זה מהך מימרא דאביי וכבר ישבנו זה לעיל ועדין דחוק תו י"ל דפתח בדברי הירוש' לוקח אדם שטרותיו של חבירו וסיים במכי' שטרו' של גוי ולמה יאמר כל אותו המחלוקת במכי' שטרו' של גוי ומי הכניס יד גוי באמצע יאמר נא ישראל בישראל חבירו ודיקדוק זה חזק כאן יותר ממה שדקדקנו לעיל על דברי הרשב"א דאילו הרשב"א לא הזכיר הירוש' כלל אבל הריטב"א פתח דבריו בדברי הירוש' וסיים בגוי ודאי הלא דבר הוא ועוד י"ל בדבריו קושי המבואר אשר כבר דקדקנוהו לעיל בסיום דבריו שכ' ומיהו אף ללישנא בתרא כל שלא קיבל עליו אלא אחריות הקרן בלבד אין כאן ריבית דק' אוזפיה וק' שקיל מיניה ודברים אלו טובא תמוהים דבהדייא אמר ללישנא בתרא דאפי' אם לא קיבל עליו אלא אחריו' הקרן אסור. עם שכבר ישבנו לעיל בעניותינו דבריו דר"ל כאילו מקשה קושייא עליהם דלאו דינא קאמר וכאילו אמר אודו לי מיהא מ"מ אין זה יישוב נכון מרווח בדבריו מכל אילין דיקדו' נר' לי שגם הריטב"א ז"ל כונתו קרוב כמו שכתבתי בכונת הרשב"א והיינו תחי' הוכיח מהא דאביי כפי הפי' שהביא הוא ז"ל משם הראב"ד דהא דחביתא דאביי מיירי בקיבל עליו אחריי' גדול בפוסק על שער שבשוק ויין אין לו וגם קיבל עליו אי תקפא לזמן ארוך ואפי' לאחר שהבא ליד הלוקח וקאמר אביי לר' שרבייא דאין זה גוזמא ודרך מו"מ בכך א"כ יש למידין מכאן דמ"ש בירוש' לוקח אדם שטרותיו של חבירו בפחות ואפי' בקיבל אחריו' מיירי דיש להוסיף עוד דאפי' שטר של גוי שמפורש בו ריבית שכתוב בו שהגוי קיבל מאה דינרי' מיד הישר' המלוה ויפרע לו על שנה ק"ך והנה זה הישר' המוכר מכרו לו בפחות ר"ל מהקרן שהק' מכרם לו בתשעים ונמצא ישראל הקונה מרויח הריבית כולו וגם יוד' דינרין מהקרן דאוזיל גביה טובא וגם קיבל עליו אחריו' כל החוב ר"ל על הק"ך שהוא כל הקרן והריבית שרי כיון דדרך מו"מ בכך והאחריו' אינו מזיק דהוי כמוכר חבית של יין וכמוכר קרקע ואוזיל גביה וזה נלמד ממש מהך דאביי דאחר דאמרו בירוש' דמכי' שטרו' של ישר' שרייא ואפי' באחריות אלמא דהאחריו' אינו מזיק ונמצא דרך מו"מ הוא כך א"כ מהא דאביי נוסיף עוד ללמוד דגם בשטר של גוי שיש בו ריבית מפורש ואוזיל גביה טובא כל הריבית וגם יוד' דינרין מקרן המלוה שקיבל הגוי ממנו אפי"ה שרי כיון דדרך מו"מ הוא בכך. וע"ז כ' שיש חולקי' וסוברי' דלא שרי אחריו' אלא במכר מטלטל וגו' אבל זוזי בזוזי לא ר"ל דלא שרי אחריו' ליקח יותר מן הדמים שנתן אלא בקרקע וגו' דאשכחן שבחא אם יטרפוה ממנו אבל בזוזי אם לוקח מהמוכר יותר מהדמים שנתן הוי ריבית ומ"ש ואפי' אם לא קיבל אחריו' אלא על הקרן לבדו שקיבל ממנו האי הלואה גמורה היא אין ר"ל הקרן שקיבל המוכר מהלוקח אלא ר"ל הקרן שקיבל תחי' הגוי מישר' וכדאמרן דהיינו שהישראל המוכר תחי' לגוי נתן ק' וכתב עליו ק"ך ואח"ך מכר הכל ללוקח בתשעים לפי דעת היש למדין שרי אפי' קיבל אחריו' הק"ך ולפי דפת היש חולקים ל"מ אם קיבל עליו אחריו' הק"ך שנמצא קיבל אחריו' על ריבית המפורש דאסור אלא אפי' לא קיבל אלא הק' דהיינו הקרן לבדו שקיבל הגוי ממני אסור וז"ש ומאי דשקיל האי מן הריוח ריבית הוא ר"ל דשקיל ריוח מגוף הקרן לכי הדר מלוה והט' לדעתם כיון דלסוף כי הדר עליה שקיל טפי ממאי דיהב ל"ש אם שקל גם הריבית ל"ש אי שקל גוף קרן ההלואה שקיבל הגוי מיד הישראל אסור דסוף סוף יהב תשעים הלוקח ושקיל מאה מהמוכר ומכ"ש אי שקיל גם הריבית דהיינו הק"ך וע"ז סיים הריטב"א וכ' ומ"מ אף ללישנא בתרא כל שלא קיבל עליו אלא אחריו' הקרן בלבד ר"ל הקרן שנתן הלוקח למוכר וכדמסיים דק' אוזפיה וק' שקיל מיניה מה שנתן לו בהא כ"ע מודו דשרי והאחריו' אינו מזיק דע"כ לא אסרו היש חול' אלא בדשקל צ' וקיבל אחריו' ק' אך אי לא מקבל אחריו' אלא על צ' שרי דהיינו הך דירוש' לוקח אדם שטרו' של חבירו בפחות וסובר הריטב"א דכ"ע מודו דהך דירוש' אפי' בקבלת האחריו' מיירי ואפשר שגירסתם היתה בירוש' ואפי' קיבל עליו אחריו' וכמ"ש מהריב"ל ומהרימ"ט שלפי דברי החי' היו גורסים בירוש' ואפי' באחריו' ובזה סלקי כל דברי הריטב"א על נכון ונמצא לפי פי' זה מוכר שט"ח באחריו' אי לא קיבל עליה אלא אחריו' הקרן לכ"ע שרי ואין גם א' שיאמר שהוא אסור והיינו שיטתיה דהראב"ד שהובא בחי' הנ"ל מסכים הולך עם כל דברי הראשונים הנ"ל זיע"א ונמצא מעתה שגם הרמב"ן שהוא רביה דרביה דהרשב"א לפי דברי הריטב"א הכי ס"ל דבדלא קביל עליה אלא אחריו' הקרן שקיבל מיד הלוקח שרי ל"ש דגוי ול"ש דישראל וזה שלא כמו שכתב בעה"ת וה"ה בשם הרמב"ן ונמצא מעתה דעת הרמב"ן היכא דלא קיבל אחריו' אלא על הקרן שקיבל מהלוקח במחלוקת שנוייה דלהריטב"א הרמב"ן מתיר ולהבעה"ת והטור הרמב"ן אוסר גם דברי הרמ"ך שהובאו בש"מ שם ד' קי"ז מהספר סו' ע"א שכ' וז"ל מוכר אדם חובו וגו' ודוקא היכא דלא מקבל עליו מוכר אחריו' וגו' אבל אי קביל עליה אחריו' דעוני הלוה אסור ע"כ תוכל לפרשם פ"ד הנ"ל דמיירי במקבל עליה אחריו' כל המלוה אבל אם לא קיבל רק על מה שנטל ממנו שרי כשי' כל הראשונים הנז"ל.

ומידי דברי לא אוכל להתעלם כי גם בדברי הרמב"ן ז"ל כפי מה שהביא הה"מ והבעה"ת שכ' שאם מקבל עליו אחריו' אפי' על הקרן הדר מלוה ומאי דשקיל מן הגוי ריבית הו"ל כנוטל שכר מעותיו גם בדבריו ז"ל אני רואה סתי' דהנה הר' בעה"ת בשער נ"א סו' חלק ו' כ' ז"ל צריך לברר אם הלך הלוקח ותבע את הלוה ומצאו עני מהו מי אמרי' דהוי מ"ט א"ד לוקח הי"ל לפרש ובשלא פי' יש לנו לומר דלפי מזלו קנהו וגו' ושאלתי בזה את פי הרמב"ן וזה אשר השיב וגו' כשנמצא הלוה עני בזה אשיב הוי יודע שהמוכר חוב ומחלו לא מיחייב משום אחריו' דנפשיה וגו' ודע שאחריו' ט"ס בין בשטרי הלואות בין בשטרי כל מקח קרקעו' ומטלטלין ושטרי חובות ומהו אחריו' הזה שאם יבא ב"ח של מוכר וגו' או שבא אחר ואמר ששטח"ז שלי הוא חוזר הלוקח הזה וגובה מן המוכר מדין אחריו' וכ"ש אם הוציא הלוה שובר שפרעו או שמחל לו וגו' דההוא ודאי חייב לשלם לו דלא הוו זביני כלל ומעות חוזרים אבל אם הלוה עני ואין אדם יכול להוציא ממנו או שהעני אח"ך זה אינו בדין אחריו' אלא כשהיה עני בכלל אונאה הוא עכ"ד וביאור דבריו דכשגובה מכח האחריו' גובה כל שווי השטר וצריך החוכר ליתן לו יותר ממה שקיבל וכשהוא מטעם מ"ט אין מחזיר לו אלא מעותיו דוקא ולא יותר על מה שקיבל וכן ביאר דבריו הר' גד"ת שם ולדעתי גם הר' ב"י ז"ל הבין כן ודלא כמ"ש הר' גד"ת שם שהר' ב"י לא הבין כן בדברי הרמב"ן ממ"ש על דברי הטור שכ' אבל במקום כ"ש וגו' ע"ש דבריו ולדעתי אינו כן וגם הר' ב"י הבין כן בכונ' הרמב"ן אלא שדקדק שהטור שינה וכתב אבל במקום כ"ש לתקן דברי הרמב"ן יותר כדי דלשתמע יותר מבואר חי' זה דכשגובה מצד אחריו' גובה שווי השטר וכשגובה מצד מק"ט גובה מעותיו דוקא וזה פשוט והשתא כיון דהרמב"ן בהכי מיירי במוכר שט"ח בפחות וכשלא יוכל לגבות מן הלוה כי איש עני הוא חוזר על המוכר ומפרש לנו הר' ז"ל כל החלוקות ואמר שאם חזר עליו מכח טריפת ב"ח ודומיהן מדין אחריו' חוזר עליו וגובה מה ששוה השטר דהיינו יותר על מעות שנתן וכשחוזר עליו מטעם מק"ט כגון נמצא פרוע והדומה אינו נוטל אלא דמים שנתן וא"כ מהו זה שאמר אח"ך אבל אם העני אח"ך אינו בדין אחריו' דמשמע דהיה מקום לאסוקי אדעתין שיהיה זה בדין אחריו' ליטול יותר ממה שנתן ואיך יתכן זה בעולם הלא אם יהיה אחריו' העני על המוכר הו"ל ריבית והדרי זוזי מלוה ועסק איסו' הוא זה. וגם כי הנר' מריהטת דבריו כי אם העני אינו בכלל אחריו' דעלמא ר"ל סתם אחריו' שהוא ט"ס אבל אם קיבל עליו אחריו' מפורש דאם יעני מהני מט' אחריו' מפורש רק שאין נכלל זה בכלל סתם אחריו' מעין מ"ש אח"ך גבי מוחל אם קיבל אחריו' דעלמא שר"ל דאי פריש פריש עיין גד"ת שם. הנה דמריהטת דבריו דמכר שטר באחריו' דאם יעני הלוה מדינא שרייא ולית ביה איסו' ריבית הפך מדבריו שכתב הה"מ.

והנה בעתה עט' לדבר בדברי הנמקי' והר"ן ז"ל שכ' למעלה שהתירו מכי' שטרו' באחריו' מדין ערב ואפי' מקבל עליה מוכר אחריו' הקרן והריבית והילך דברי הר"ן דעמ"ש בגימר' את כספך לא תתן לו בנשך אבל אתה נעשה לו ערב קאמר אלא ערב לגוי ופריך והא כיון דגוי אזיל בתר ערבא אשתכח דישר' הוא דשקיל ריביתא מיניה ומשני בשקיבל עליו לדון בדיני ישראל פי' שלא יתבע הערב תחי' ע"כ פי' הר"ן ז"ל גוי בתר ערבא אזיל שאינו תובע אלא הערב תחי' וכו' אבל היכא שיכול לתבוע לאיזה מהם שירצה מותר שהרי ממונו אצל שניהם נתרבה וכשהגוי נפרע מן הערב באותה שעה הוא שחל שעבודו ושרי וגו' תוספתא וגו' ואיכא מ"ד דכי היכי דאמרי' דישראל שרי שיהא נעשה ערב לישראל חבירו בשביל הגוי ה"ן שרי לישראל שימכור חוב שחייב לו גוי לישראל חבירו ושיקבל עליו אחריו' הקרן והריבית אם לא יפרענו הגוי שכיון שדינו של לוקח לתבוע את הגוי תחי' הו"ל מוכר זה כשמקבל אחריו' כערב הילכך שרי כן כתב הר"ן עכ"ד והנה בדין זה דערב איכא פלוגתא דרבוואתא הזכירה הר' ב"י בסי' ק"ע דעת רש"י ז"ל ודעימיה דלא שרי לישראל להיות ערב לישראל חבירו על הגוי אלא דוקא כשהגוי תובע תחי' את הלוה וכשלא ימצא להיפרע מן הלוה יחזור על הערב אז שרי ודעת הרשב"א ודעימיה דאפי' אם ממי שירצה מהם יתפרע כל שאינו ערב דשלוף דוץ שדינו ליפרע מן הערב דוקא תחי' שרי וכן היא הסכמת רוב הפוס' כשיטת הרשב"א כמבואר שם בב"י ונמצא לדברי כולם כל שאינו יכול לתבוע את הערב אלא אחר שיתבע את הלוה לכ"ע מותר ונמצא שדינו של הר"ן והנמק"י ז"ל לפי הדמיון שהם ז"ל מדמין אותו לערב הוא מוסכם דה"ן המוכר חוב הגוי אינו חוזר עליו אלא עד שיתבע הגוי תחי' ולא יפרע לו ובכי הא לכ"ע גבי ערב שרי והיינו דמדמו דין המוכר שט"ח לערב ואין להק' מהא דכ' הרא"ש בתשו' הביאה הטור סי' קס"ט ז"ל וא"א כ' בתשו' שצריך שיאמר המלוה לשליח אתה תהיה שלוחי להביא לי המשכון מיד הגוי באחריותי ולהוליך לו המעות על אחריותו וכן בשעת פריה תהא שלוחי להביא לי מעותי מן הגוי ויהיה באחריותי וגו' ע"כ אלמא דאחריו' לא דמי לערב דאילו ערב לגוי שרי וקבלת אחריו' אסור וזה שלא כדברי הר"ן ונמק"י. לא היא דהא כבר תרגמא הר' בעה"ת הב"ד הר' ב"י שם ד"ה גוי שאומר לישראל ז"ל בשם הרמב"ן בתשו' גוי שאומר לישראל וגו' עושהו שליח שילוה מעותיו לגוי והוא שלא יתחייב ישראל באחריו' קרן וריבית אבל אם אמר כל זמן שמעותי ביד גוי וגו' אסור ואם א"ל אני אתבע את הגוי ואם אינו פורע אחריותי עליך והוא יכול לתבוע את הגוי בדיניהם מותר וזהו דין ערב בשביל גוי לישראל חבירו והוא שיהא ישראל תובע את הגוי תחי' עכ"ד. הנה דט' דהך דינא כולו הוא משום שהישראל אין לו דו"ד עם הגוי ואינו תובע ומכיר רק את הישראל שלקח מידו המעות ומסר בידו המשכון ומשו"ה כשהוא באחריו' אסו' דדמי לערב קבלן דבתר ערבא אזיל ופשוט ומעתה לנו לדעת טעמייהו דהרמב"ן והרשב"א ודעמיה שאסרו מכי' שט"ח באחריו' ט' מאי לא קיבלוה מיניה הך סברא דהר"ן ונימא דהמכר הוא מכר חלוט והחליטי והאחריו' הוא מדין ערב ובשלמא לדעת הרשב"א שכ' דינו בשט"ח של גוי י"ל לפי מה שכתבנו לעיל בעניותין דלא אסר אלא מצד היותו שטר של גוי ויש בו ריבית והריבית אינו נמכר כמ"ש במיוחסות ה"ן לענין ערב על הריבית לית ביה ערבות דהוי שלא בשעת מ"מ וכמ"ש ראב"ן הב"ד הר' ב"י סי' ק"פ ד"ה ישראל שנתערב לחבירו ע"ש אך להטור והרמב"ן שלא הזכירו גוי ואמרו שטרותיו של חבירו עדין צריך ט' ואפשר דלדידהו נמי הך ט' הוא דהוי ערב שלא בשעת מ"מ ולא משתעבד אלא בקנין וא"ת יהיה דינו כקבלן והאיכא דעת המרדכי והג"א והתוס' הב"ד הר' המאסף בח"מ סי' קכ"ט הגהו' הטור אות מ' דס"ל דקבלן משתעבד שלא בשעת מ"מ א"כ הדר דיניה כקבלן שגובה ממנו תחי' ובקבלן אפי' הר"ן והנמק"י אוסרין כיון שתובע אותו תחי' א"כ הריבית מתרבה אצלו ודכוותא בשטרות של חבירו אעפ"י שאין שם ריבית כיון שמכר לו בפחות אם היה מקום לומר שהאחריו' מדין ערב הוא היה מועיל שזה קנה שטר של ק' בצ' ותובע את הלוה נמצא שזה היתרון מן הלוה הוא מרויח וכי אין לו ללוה משלם המוכר מדין ערב אבל אם הוא מדין קבלן שגובה ממנו תחי' א"כ לוקח הריוח מן המוכר וריבית הוי כ"ז אני כותב בנחיצה ועדין צריך להתיישב ואני בתוך הגולה ומחוסר ספרים.

תוכן העניינים

כפי אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה