כפי אהרן חלק א· רבי אהרן בן עזריאל
יורה דעה · סימן ד
ענין זה סובב הולך על מחלוקת רבני אשכנז ז"ל עם הר' פר"ח ז"ל ביו"ד ק"א בסי' ק"י מעשה כא' ששחט ו' בהמות בבית ופירשו ב' בהמות וחצי וכו'.
כתב הרמב"ם פ"ג מה' יבום וחליצה ה' יו"ד מת זה היבם שיבם אותן אסורות להנשא לזר כשהיו בתחי' ע"כ ודין זה פלוגתא דרבנן ור"א ביבמות ד' קי"ט ע"ב ופ' רבינו כרבנן כמ"ש הר' המגיד ז"ל ולפי שיש מקום עיון בדינים אלו צריך אני לבאר תחי' סוגית הש"ס והכי אי' התם ב' יבמות זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי זו אסור' מפני בעלה של זו וזו אסורה מפני בעלה של זו וגו' נתייבמו ומתו היבמין אסורו' להנשא ר"א אומר הואיל והותרו ליבמין הותרו לכל אדם ובגמר' בעי רבא מ"ט דר"א משום דצרה מעידה לחברתה א"ד משום דהיא לא מקלקלא נפשה למנפק"מ לאינסובי לצרה מקמי דידה וגו' ת"ש ר"א אומר הואיל והותרו ליבמין הותרו לכל אדם וגו' לא ש"מ ט' דר"א משום דאנסיב הוא ולא מקלקלא נפשה ודחי ר"א לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי צרה מעידה לחברתה ואע"ג דלא אנסיב לא לדידכו אודו לי מיהא דהיכא דאנסיב מנסבינן לה דלא מקלקלא נפשה ורבנן תמות נפשה עם פלשתים הוא דקעבדא ע"כ. ופי' הסוגיא כך הוא כפרש"י ז"ל דהיבמות אין מעידות זו לזו כמ"ש לעיל במתני' ד' קי"ז ע"א הכל נאמנים להעידה חוץ מחמותה ויבמתה וצרתה וה"ט ששונאות אותה ומכוון לקלקלה פ"ש בסוגיא ובפרש"י וא"כ אלו הב' יבמות שכ"א מהם אומרת מת בעלי אעפ"י שהאשה שאמרה מת בעלי נאמנת לינשא לשוק משום דדייקא ומינסבא כמבואר לעיל ר"פ האשה שלום מ"מ אינה נאמנת לגבי יבמתה שתנשא על פיה לשוק כיון ששונאתה וע"כ זו אסורה מפני בעלה של זו וזו אסו' וגו' אבל ליבמין מותרו' שכדי שתתייבם אינה צריכה לעדות צרתה ולפיכך מותרו' להתייבם כ"א ע"פ עדותה שאמרה מת בעלי אבל כשמתו היבמין ורוצות להנשא לשוק חזר הדין שכ"א צריכה לעדות חבירתה בהא קמפלגי רבנן ור"א רבנן אסרי דחזר הדין שאין צרה מעידה לחברתה ור"א אומר הואיל והותרו ליבמין בחזקת שבעליהן מתו תו לא מיתסרן לעלמא דניחוש דשמא חיים הם כפרש"י ואבעייא לן בגמר' אי ט' דר"א הוא משום שחולק על שורש הדין דחמש נשים אין מעידות וסו' דצרה מעידה לחברתה או ט' משום דכיון דהעידה על עצמה והלכה ונישאת לא מקלקלא עצמה כדי לקלקל חברתה וקאמר למאי נפק"מ לאינסובי לצרה מקמי דידה אי ט' הוי משום דצרה מעידה לחבירתה מינסיבא צרה ואי ט' הוי משום דלא מיקלקלא לא מנסיב עד שתנשא היא ופרש"י לאינסובי לצרה בעלמא האשה שהלכה למ"ה עם בעלה ובאתה ואמרה מת בעלי והיתה לה כאן צרה וגו' ע"כ ויש להבין למה הוצרך הש"ס להביא נפקותא ממקום אחר מענין הצרה והלא הנפקותא מבוארת במשנתינו עצמה בענין ב' יבמות אלו דאי ט' דר"א משום דצרה מעידה לחבירתה א"כ פליג ר"א גם ברישא שאמרו חכמים זו אסורה מפני בעלה של זו וזו אסורה מפני בעלה של זו וה"ט לפי שאין יבמה מעידה לחבר' לפי שסופן להיות צרות זו לזו א"כ לר"א דאית ליה צרה מעידה לחבירתה פליג ארבנן וסובר דשתיהן ינשאו לכתחי' ונמצא דמאי דפליג ר"א בסיפא ואמר והותרו ליבמין לאו בדוקא קאמר לא ה"ה אפי' לא נישאו כלל ינשאו לכתחי' כיון דצרה מעי"ל. אבל אי אמרי' דט' דר"א משום דלא מקלקלא נפשה א"כ אסיפא דווקא שכבר עשו מעשה ונישאו ליבמין בחזקת שבעליהן מתים מבלי הצטרכות זו לעדותה של זו הוא דמתיר ר"א משום דלא מקלקלא נפשה אבל ברישא דכ"א אגידא בחברתה וצריכה לעדותה כדי להנשא ואין שום א' מהן מתחלת להנשא תחי' כדי שנאמר לא מקלקלא נפשה להתיר את חברתה א"כ מודה ר"א דשתיהן אסורות לינשא לעלמא וא"כ ק' אמאי לא קאמר תלמודא נפקותא זו ולימא הבי למאי נפק"מ אי פליג ר"א ארישא או לא ואף אם נרצה להעמיס פי' זה בדברי הש"ס ונאמר דמ"ש לאינהו' לצרה מקמי דידה ארישא דמתני' קאי והני יבמות צרות קרי להו דעיקר ט' דיבמה הוא מפני שסופן להיות צרות ומ"ש אי אמרת משום דלא מקלקלא נפשה אי נסיב מנסבינן לה אי לא נסיב לא מנסבינן לה היא גופא קאמר דברישא דכ"א אגידה בחברתה ולא מצית אמרת אי אינסיב ממילא שתיהן אסורו' ופי' זה בש"ס ניתן להאמר ואינו כ"כ דוחק אבל מה נפשה כי רש"י ז"ל מיאן בזה ולא נראה לו להעמיס פירוש זה בסוגייא ורצה לפרש הסוגייא כפשטה דאצרות דעלמא קאי באשה שאמרה מת בעלי והיה לה כאן צרה אם תנשא הצרה קודם שתנשא היא וא"כ צריך לדעת למה לא נעשה הנפקותא ארישא דמתני' והנראה ודאי דארישא דמתני' פשיטא ודאי דאיתא לנפקותא זו דאי ט' דר"א משום צרה מעי"ל פליג גם הרישא לא דתלמודא רבותא טפי אשמועינן במאי דנקט הנפקותא גבי צרה דעלמא לאשמועינן דבבל השני צדדי הבעייא פליג ר"א ארבנן דלהצד דצרה מע"ל תנשא הצרה קודם שתנשא היא ולהצד דלא מקלקלא נפשה עכ"פ תנשא הצרה אחרי שתנשא היא ונמצא בכל הב' צדדין פליג ארבנן אבל במתני' לא פליג ר"א ארבנן לא אצד דצרה מעי"ל אבל לצד דלא מקלקלא מודו להו לרבנן כיון דהני אגידי זו בזו וכנז"ל ואי אפשר לאחת להנשא מקמי חברתה וא"כ אשמועינן רבותא תלמודא בצרה ומכ"ש ברישא דמתני' דפליג ר"א להצד דצרה מעי"ל כיון דכולה חד טעמא הוא דכיון דצרה מעי"ל ודאי ינשאו לכתחי' וזה פשוט וכן מתבאר מהש"ס להלן דר"א פליג ארישא דמתני' ג"כ להצד דצרה מעי"ל כמו שנבאר בע"ה.
ובעי תלמודא למפשט ממתני' גופא דקתני ר"א הואיל והותרו ליבמין הותרו לכל אדם אי אמרת בשלמא דהיא לא מקלקלא נפשה היינו דכי אנסיב מנסיבנן לה פירוש הי"ט דפליג ר"א אסיפא משום דאנסיב שכבר נישאו ליבמין ולא פליג ארישא משום שעדין לא נישאו לא אי אמרת משום דצרה מעי"ל אע"ג דלא אינסיב נמי פירוש וליפלוג גם ברישא אעג"ב דלא אנסיב אלא ש"מ ט' דר"א משום דאינסיב הוא ולא מקלקלא נפשה ופי' ומשו"ה פליג בסיפא דוקא ולא ברישא. ודחי תלמודא ר"א לדבריהם קאמר להו לדידי צרה מעי"ל ואע"ג דלא אינסיב מנסבינן לה פירוש ופליגנא גם ארישא דמתני' דב' יבמות אלו לכתחי' ינשאו הא לדידכו אודו לי מיהא בסיפא שכבר הותרו ליבמין דיהיו מותרו' לעלמא משום דלא מקלקלא נפשה זהו פי' הסוגייא המתבאר ממנה דלהצד דצרה מעי"ל ר"א פליג גם ארישא דמתני' והוא פשוט והוצרכתי להאריך בדברים פשוטים כדי להשיב על דברי הר' כמוהר"י הלוי יצ"ו שאביא דבריו לקמן בע"ה.
ופריך תלמודא ורבנן ומשני תמות נפשי עם פלישתים הוא דקעבדה ר"ל דהאי ט' דלא מקלקלא נפשה אינו מספיק להחזיק את בעלה בודאי מת ולהתיר צרתה או יבמתה דעדין יש לחוש שמא מרוב שנאתה מקלקלת עצמה כדי לקלקל את צרתה ועדין בעלה חי וכשיבא בעלה יגרשם כדין תצא מזה ומזה ורוצה היא בקלקלת עצמה כדי לראות בקלקלת חבירתה ולדעתי המעט תי' זה של הש"ס צריך תלמוד וטובא קשה דלרבנן דחוששין שהיא מקלקלת את עצמה כדי לקלקל את חבירתה א"כ היה להם לו' שגם ליבמין אסורי' להתייבם כיון דחיישי' שבעלה חי דהא בעיקר דינא דהאומרת מת בפלי דנאמנת אמרי' ריש פ' האשה שלום דאם קטטה בינו לבינה אינה נאמנת וה"ט דמתוך ששונאתו היא רוצה לאסו' עצמה עליו כפרש"י שם אלמא לא מהימנינן לאשה שאומרת מת בעלי אלא מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה לא משקרא ודייקא ומנסבה ובודאי אמת אומרת שמת בעלה אבל היכא דיש לחוש שמשקרת ורוצה לקלקל עצמה לא מהימנין לה וה"ן כיון דלרבנן תחות נפשו עם פלשתים קאמרה ורוצה לקלקל עצמה כדי לקלקל את חבירתה אמאי מהימנת להו אפי' לגבי יבם ועוד אמרי' שם ד' קי"ו ריש פ"ב אמרה מת בפלי ואח"כ מת חמי תנשא ותטול כתובתה וחמותה אסורה מ"ט חמותה אסור' לאו משום דאמרי' לא בעלה מת ולא חמיה מת והא דקאמרה הכי לקלקלא לחמותה הוא דמכוונה וכ' התוס' ד"ה לאו ז"ל ומ"מ מתירים אותה לינשא כיון דחזיא דחמותה אסורה אף היא לא מקלקלא נפשה וגו' ע"כ הנה דאי לאו האי ט' דחמותה אסו' ולא מקלקלא נפשה הוה אמרי' דגם היא אסו' לינשא דדלמא משקרת כדי לקלקל עצמה וחמותה אך כיון שרואה שחמותה אסו' א"כ לא תצא מחשבתה לפוע' לקלקל את חמותה ואדרבא תקלקל עצמה לבד משו"ה שרינן לה לינשא ודייקא ומינסבה ואומרת אמת. וא"כ ק' הכא דשרינן להו לשתי צרות הנז' להתייבם אמאי הא בכל א' מהן יש לחוש דמשקרת שאומרת מת בעלה כדי לקלקל את יבימתה וא"כ היה לנו לומר ששתיתן אסורות ואפי' להתייבם גם בירושלמי על מתני' שם ד' קי"ח ע"א האשה שהלכה היא ובעלה למדנ' הים ובאת ואמרה מת בעלי תנשא וצרתה אסו' אי' בירוש' והביאו הה"מ פי"ב מהל' גירושין ה' כ"ד ז"ל חשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה והקשו מעתה אפי' על עצמה לא תהא נאמנת ותירצו מתוך שהיא יודעת שלא עשו דבריה אצל חבירתה כלום אף היא אומרת אמת והק' מעתה אפי' על צרתה תהא נאמנת ותירצו א"כ חוזר לקלקו' הא חשודא היא לקלקל עצמה כדי לקלקל את צרתה פ"כ וסיים הה"מ ז"ל כתבתיו לפי שהוא נותן ט' לדין זה ע"כ הנה מתבאר דהא דאמדי' תנשא הוא מפני שאנו אומרי' לה שצרתה אסו' ואז לא נשאר לנו חשש בדבריה שמא משקרת לקלקל עצמה וצרתה משו"ה שרינן לה לינשא אבל כ"ז שיש חשש שמשקרת ורוצה לקלקל עצמה וחבירתה לא שרינן לה והכא אמאי שרו רבנן לשתיהן להתייבם והנר' לע"ד בישוב סו' זו דקאי ממש בשי' הירוש' הנז' והוא זה דהנה אלו הב' יבמות במשל שרה ורכקה נשי אחים ראובן ושמעון שהלכו למדי"ה וכ"א אומרת מת בעלי ויש כאן אח אחד לראובן ושמעון הנז' וצריכין להתייבם לו הנה החשש שיש לנו כאן הוא על אופן זה שרה שאמרה מת בעלי נאמנת. אך רבקה שאמרה מת בעלי אנו חוששין שמא לא מת בעלה ומה שאמרה מת בעלי הוא לפי ששמעה שמת בעל שרה ותפול שרה לפני היבם בעלה ויהיו צרות זו לזו משו"ה גם היא אומרת מת בעני כדי ששתיהן ינשאו ליבם ושתיהן יתקלקלו ודכוותא ממש יש לחוש גבי שרה שהיא לא מת בעלה אך כיון ששמעה מרבקה שאמרה מת בעלה ותפול לפני היבם בעלה ויהיו צרות זו לזו משו"ה אומרת גם היא מת בעלי כדי ששתיהן ינשאו ליבם ויתקלקלו. זהו הנר' מפשט הדברים אבל באמת אינו כן שאם הקלקול הוא בנישואין אלו שינשאו ליבם הלא רבקה היא שתקלקל עצמה שבאמת בעלה חי ונישאת לאחיו בחייו וצריך שתצא מזה ומזה אבל שרה שבאחת מת בעלה היא תשב לבטח עם יבמה ואיך קאמרי תמות נפשי עם פלשתי' הוא הלא נפשה תמות ופלשתים לא ימותו ודכוותא ממש בשרה ישנה לחששה זו שמקלקלת עצמה ורבקה תשב עם היבם כיון שבכ"א מאלו היבמות יש לנו חששות אלו שכ"א סוברת שחבירתה שאמרה מת בפלי קושטא קאמרה והיא משקרת כדי לקלקל עצמה וחבירתה וכדי להינצל ממנה לבסוף כשיתקלקלו ולא יהיו צרות זו לזו ואע"פ שתכף שנישאו שתיהם ליבם יהיו צרות זו לזו הא לא איכפת להו כמ"ש התוס' ד' קי"ז ע"א ד"ה חוץ כיון שלבסוף יקלקלנה פ"ש והכא מה חששה היא זו שתקלקל עצמה ולא את חבירתה וע"כ נר' ודאי דהחששה של הקלקו' שאנו חוששי' כאן לא בהיותן לפני היבם אלא היא חששה רחוקה שאחר שיתיבמו ימות היבם ויותרו לינשא לעלמא ואז מקלקלת עצמה וחבירתה כי כאשר יתברר שבעל שרה חי אז שרה תצא מזה ומזה לפי שבעלה חי ורבקה גם היא תצא מזה ומזה לפי שיבמה שהוא בעל שרה חי ונמצא שרה משקרת במה שהיא אומרת מת בעלי לפי ששמעה שבעל רבקה מת ותפול רבקה לפני בעלה ליבום ויהיו צרות פ"כ אומרת גם היא מת בפלי וב' יתייבמו ואחר היבום ימות היבם ויותרו לעלמא ואז כשיתברר שבעל שרה חי ב' מקולקלות ונתרחקו מלהיות צרות ודכוותא ממש אלו חוששין באמירת רבקה מת בעלי ששקרה כדי לקלקל את שוה ע"ד הנ"ל והשתא שפיר קאמרי ליה רבנן לר"א איך אתה אומר שהואיל והותרו ליבמין הותרו לכל אדם הלא יש לחוש דתמות נפשה עם פלשתים קאמרה ולא מת בעלה ורוצה לקלקל עצמה וצרתה לאחר שימות היבם וינשאו לשוק אבל לרבנן דאינם מותרו' אלא ליבם דוקא ולכשימות היבם אינם מותרו' לשוק אז לא נשאר לנו חששא דמקלקלת עצמה כדי לקלק' חבירתה דלגבי יבם לא תקלקל רק את עצמה לבד וחבירתה מתוקנת כיון שכן מוכרח אינה משקרת ואומרת אמת שמת בעלה והיינו ממש כמ"ש הירוש' מתוך שהיא יודעת שלא עשו דבריה אצל חבירתה אף היא אומרת אמת וכשהיק' א"כ אף על צרתה תהא נאמנת ופירוש כיון שכבר נישאת א"כ ודאי בעלה מת תהיה גם צרתה מותרת ותירצו א"כ חוזר לקלקו' הראשון ר"ל שאם תדע שהדין הוא שאחר שהיא נישאת צרתה מותרת א"כ תקלקל עצמה כדי לקלקל חבירתה באופן שעיקר ההיתר שאנו מתירין אותה עפ"י דיבורה באומרת מת בעלי ואין לנו שום חשש בדבריה הוא ע"י שאנו מודיעים אותה שצרתה אסו' אפי' לאחר שתנשא היא וכיון שכן אין בידה לקלקל צרתה ומוכרח אומרת אמת. ה"ן ממש דכוותא קאמרי רבנן שאם אתה אומר שאחר שהותרו ליבמין הותרו לכל אדם אנו חוששין ע"כ א' מהן שמשקר' באמירת מת בעלי אומרת כן לקלקל עצמה וחמותה אחר שימות היבם וינשאו לעלמא אבל כשאנו אומרים שלעולם אינם מותרו' לעלמא אפי' אחר מיתת היבם אז מותרו' ליבם לפי שלא נשאר מה לחוש דלמה תאמר מת בעלי אם בעלה חי הלא לכשיודע שבעלה חי תקלקל את עצמה וחבירתה מתוקנת שהיא תצא מזה ומזה לפי שבעלה חי וחבירתה תשאר עם יבמה שנא יש שום איסו' בנישואיה ונמצא שפיר קאמרי רבנן דמחששת תמות נפשה עם פלשתים לא ינשאו לשוק אחר מיתת היבם אבל ליבם מיהא שרו כיון דליכא תמות נפשה עם פלשתים ודאי אומרת אמת
ונמצא עיקר הטעם שאנו מתירים אותן ליבם ואין אנו חוששים לשום חשש הוא מפני שאנו אוסרים אותם לינשא לשוק אחר מיתת היבם ובזה יצאנו מידי החששות הנ"ל ובודאי קושטא קאמרי שמתו בעליהן כמ"ש הירוש' דעיקר הט' דהאשה שאמרה מת בעלי תנשא הוא מפני שאנו אומרים שצרתה אסו' ואפי' לאחר שתנשא זאת ובהכי יצאנו ידי החשד שמקלקלת עצמה כדי לקלקל צרתה ה"ן ממש דכוותה זה נלע"ד פי' סו' זו ותמהני שלא ראיתי לשום א' מהראשונים ז"ל שנתעוררו בזה ואל תשיבני דעדין יש לחוש שמא משנאתה את יבמתה שלא תהיה לה צרה רוצה היא לקלקל עצמה עם היבם ותצא מזה ומזה ואפי' אם יבמתה תשאר מתוקנ' עם היבם לא איכפת לה ודי לה במה שהיא תצא מבעלה ולא תשב עם צרתה ביחד הא ודאי ליתא ובורכא היא דאי הכי כל אשה שיש לה צרה לא תהיה נאמנת לומר מת בעלי דניחוש שמא רוצה לקלקל עצמה ולהתגרש מבעלה ואעפ"י שצרתה אסו'. דניחוש שמא מקלקלת עצמה כדי להיפרד מצרתה ואף אם צרתה תשאר מתוקנת ואילו אנן איפכא תנן תנשא וצרתה אסו' אל"ו הדבר פשוט דאשה אינה רוצה לקלקל עצמה וצרתה תשאר מתוקנת וזה ברור ודע שיש להעיר על התוס' ד' קי"ו ד"ה לאו שהיק' קו' הירוש' הט' וכ' ומ"מ מתירי' אותה לינשא כיון דחזייא דחמותה וגו' והיק' עוד וא"ת ומה יש לחוש מ"מ נתיר לחמותה כשנישאת הכלה וגו' ותי' דמ"מ יש לחוש פן תנשא חמותה קודם הכלה וגו' וק' אמאי לא תי' כתי' הירוש' א"כ חוזר לקלקול הראשון.
תו אי' בש"ס ת"ש האשה שהלכה היא ובעלה וגו' וצרתה אסו' ר"א אומר וגו' אימא הואיל והותרה ונישאת ופריך וליחוש דלמא בגיטא אתאי וגו' ומשני בנישאת לכהן ע"כ עיין פרש"י וכ' התוס' ד"ה מאי ט' דר"א משום דקסבר צרה מעידה לחבירתה תימה לר"י אמאי לא פליג ר"א באידך פירקא גבי חוץ מחמותה וגו' וקחשיב צרתה ויבמתה. ואי ר"א איירי לבתר דאינסיבא צרה מ"מ ליפלוג גבי ההיא דמת בעלי ואח"ך מת חמי וגו' ר"א לא אסר כיון שנישאת הכלה ונר' לר"י דלא דמי דהתם הצרה באה להעיד על חבירתה וגו' ע"כ וראיתי להר' מהרש"א ז"ל היק' ע"ד התוס' ז"ל וי"ל דתקשי להו אמאי לא פליג אמתני' מת בעלי תנשא וצרתה אסו' והך לא מתרצא בתירוצם וי"ל דהאך לא פליג דאיכא לאוקמת באינסיבה לישר' ואיכא למיחש דלמא בגיטה אתאי וגו' ואמאי לא נתיר לחמותה עכ"ד ולע"ד דברי המהרש"א תמוהים דמאי קו' אמאי לא פליג ר"א אהך מתני' דמת בעלי תנשא וצרתה אסו' ואיך יקשו התוס' כן והלא תלמודא בהדייא מייתי ברייתא דפליג ר"א עלה וקאמר הואיל והותרה היא הותר צרתה ואם כונתו ז"ל להקשו' דאמאי רבינו הקדוש ז"ל מסדר המשניות לא הזכיר ס' ר"א כאן כמו שהזכירה במתני' א"כ ק' על תי' של מהרש"א שתי' דאיכא לאו קמא באינסיבה לישראל ואימור בגיטא אתאי ומשו"ה ס"ל לרבי דלא פליג ר"א בהא והך ברייתא דפליג ר"א עלה בהדייא ודאי מיירי בנישאת לכהן א"כ ק' לפי דעתו דאמאי בעיין לא אפשי' ותפשו' מדשתיק רבי בהך מתני' ולא הזכיר ס' ר"א וצ"ל דבנשאת נישר' איירי ולא שייך ט' דמקלקלא נפשה משום דאמרי' דלמא בגיטא אתאי ש"מ דט' דר"א משום דלא מקלקלא נפשה הוא דאילו טעמו משום דצרה מעי"ל אין שום נפקותא דאפי' נישאת לישר' צרתה מותרת ואמאי בעיין לא איפשי'. אבל האמת כי קו' התוס' אמאי לא פליג ר"א במתני' דחמש נשים ובמתני' דמת בעני ואח"ך מת חמי אין כונ' קושייתם אמאי רבינו הקדוש לא הזכיר ס' ר"א אלא ר"ל דלא אשכחן בברייתא דר"א פליג עלה אבל מהך מתני' דצרתה אסו' לא מקשה התוס' דהא בהדייא פליג עלה ר"א בברייתא ואין ראייה ממה שלא הזכירה רה"ק במתני' דכיון שהזכיר ס' ר"א חדא זמנא בהך דב' יבמות דיי דמתי' נשמע דאכולהו פליג ודו"ק.
דבר הלמד מהאי סוגייא ומתוך דברי הירוש' הנז' ומדברי התוס' דד' קי"ז הנז' ד"ה האי דהא דאמרי' היא מותרת וצרתה אסו' או חמותה אסורה ודכוותא גבי ב' יבמות אלו שאסו' להנשא לאו משום דלזו שאומרת מת בעלי מהימנינן לה ומוקמי' לבעלה בחזקת מת ולאידך צרה ששותקת והיא צריכה לעדות צרתה מוקמינן לה בחזקת חי ואסו' דזה ודאי לא יתכן דאי הכי מאי פריך בירוש' שתהא צרתה מותרת אחר נישואי זאת ומאי קו' הלא זאת באמירתה מת בעלי הימנוה רבנן משום דדייקא ומינסבה ואמרי' ודאי מת בעלה אבל צרתה שהיא לא אמרה מת בעלי וצריכא היא לעדות זו שנישאת ומדינא אינה מעידה לה א"כ הו"ל כמי שאין לה עדים כלל ומוקמינן לבעל בחזקת חי ואיך תנשא ואמאי אצטריך הירוש' לתרץ משום שחוזרת לקלקו' וכן ממש בקו' התוס' שהיק' דאחר שנישאת הכלה תינשא חמותה ק' כנז' דמאי קו' הלא לגבי חמות' מחזקינן ליה בחי ואמאי איצטריכו לתרץ משום גזירה שמא תנשא החמותה קודם הכלה ומכוין לקלקלה. אל"ו מוכרח מדבריהם דלא אמרי' לגבי חדא מת ולגבי חדא חי שהם ב' דברים סותרים אלא נקושטא דמילתא אמרי' מת הוא וזו תנשא הואיל ודייקא ומינסבא ומן הדין היה להתיר גם את הצרה אחר נישואי זאת אלא ה"ט שאנו אוסרים אותה לינשא הוא כדי שיתאמת לנו שזו שאמרה מת בעלי קושטא קאמרה ואינה משקרת כדי לקלקל עצמה וצרתה או חמותה ונמצא אדרבה במה שצרתה או חמותה אסורה הוא הוא המאשר והמקיים שמת הבעל באמת שאם היתה מותרת אדרבא היינו חוששי' שמא משקרת ובעלה חי והיו שתיהן אסו' ומשו"ה חכמים שעשו משום תקנת עגונות להתיר באמירת מת בעלי המה ראו כאן לתקן שתהא האחת אסו' לגמרי ואפי' שבעלה מת כדי להרויח שאותה שאמרה מת בעלי מיהא תנשא אחר דאין לה מקום לשקר כלל ודייקא ומינסיבה זהו לפי שי' הירוש' ולפי שי' התוס' ז"ל בתירוצם היינו נמי הכי דאעפ"י שבעלה מת אפי"ה אסו' והיינו מט' גזירה שמא לפעמים תנשא החמותה קודם הכלה אבל לעולם מחזקי' לה במת דאחר שכבר נישאת הכלה לא תחזור להיות כלתה עוד מהימנא בדיבו' שאמרה מת חמי וקושטא קאמרה שמת חמיה ועכ"ז חמות' אסורה לינשא משום גזירה שמא תנשא החמות קודם גם ממתני' דב' יבמות דפלוגתא דר"א ורבנן יש להוכיח ככל הנז' דאי ט' הוי משום דלזו שאומרת מת בעלי חשבי' בעלה מת ולאידך חשבי' ליה תי א"כ מה השיבו בגמר' ורבנן תמות נפשי עם פלשתים קאמרה היל"ל ט' דרבנן משום דאף אם הותרו ליבם היינו כל חדא הותרה באמירתה מת בעלי לפי שאינה צריכה לאמירת חבירתה שגם אם חבירתה לא תאמר כלום ובעלה חי מ"מ תתייבם ליבם הזה דהאי יבם והאי יבם אבל כשבאת להתירם לשוק אחר מיתת היבם צריך כ"א לעדות חבירתה שמת בעלה כדי שלא תהא זקוקה ליבם וכיון שהיא צריכה לעדות צרתה חשבי' ליה חי אע"ג דלדידה אהנייא אמירתה מת בעלי לה חשיבו כמת ולהתיבם. ומה תשו' השיבו תמות נפשי עם פלשתים אל"ו דקושטא דמילתא חשבי' ליה כמת ותשו' רבנן תמות נפשי עם פלשתים הוא ע"ד שכתבנו לעיל כדברי הירוש' ממש דמה שאנו מתירים אותם להתייבם ואין לנו שום חשש הוא ע"י שאנו אוסרים אותם לשוק אחר מיתת היבם ותו אין לנו שום חשש דתמות נפשה ע"פ הכל כנז"ל אין צורך לכפול הדברים ומ"ש רש"י במתני' ד"ה ומתו היבמין גם בד"ה הואיל והותרו דניחוש לשמא חיים הם וגו' עכ"ד צ"ל דלפום מאי דהבין ר"א בטעמייהו דרבנן קא מפרש השתא אמנם למסקנא דסו' דט' דרבנן משום תמות נפשי עם פלשתים הוא לא קאי הכי ודוק אשר מזה תשכיל ותבין גם רישא דמתני' דקאמר לזו עדים ולזו אין עדים זו שיש לה עדים אסורה וזו שאין לה עדים מותרת לזו בנים ולזו אין בנים את שיש לה בנים מותר' ואת שאין לה בנים אסו' אין הכונ' שלזו מחזיקינן בעלה בחי ולזו מחזקי' בעלה במת אלא הכל סובב אל קוטב הנ"ל והכי פירושא ע"י שזו שיש לה עדים אסו' תהיה מותר' זו שאין לה עדים מפני שאנו חוששי' שרבקה שאמרה מת בעלי ואין לה עדים היא משקרת ולא מת בעלה אבל לפי ששמעה שיש עדים שמת בעל שרה חוששת שבעלה ייבם אותה ויהיו צרות פ"כ גם היא אומרת מת בעלי כדי שהיא תינשא וגם יבמתה הנז' תינשא ואח"ך שתיהן יתקלקלו ותמות נפשה עם פלשתים לכך תיקנו חכמים שזו שאין לה עדים שהיא רבקה תנשא ושרה שיש לה עדים לא תינשא ומעתה אין שום חשש ברבקה שכיון שיודעת ששרה לא תינשא אין יוצאת מחשבתה לפועל לקלקל אותה ואדרבא תקלקל עצמה לכשיודע שבעלה חי ויבמתה תהיה מתוקנת שתתייבם לו כדין וזו ודאי אין האשה עושה לקלקל עצמה ולתקן את יבמתה אל"ו קושטא קאמרה שמת בעלה ותינשא וא"ת אחר שנישאת תשתרי יבמתה תרי' ואימא כדברי הירוש' הס' תחזור לקלקו' הא' מקלקלת עצמה כדי לקלקל יבמתה. באופן כי גם דין זה ממש הוא מהט' הנ"ל כי מאי דשרינן לינשא לזו שאין לה עדים ולא נשאר לנו שום חשש שמא משקרת הוא פ"י שאנו אוסרים לוו שאין לה עדים ודכוותא ממש במציעתא לזו בנים ולזו אין בנים את שיש לה בנים מותרת ואת שאי לה בנים אסו' ממש פ"ד הנ"ל שרה שים לה בנים ואמרה מת בעלי יש לחוש שמא לא מת בעלה אך כיון ששמעה שמת בעל רבקה שאין לה בנים ותפול רבקה לפני בעלה ליבום לכן היא שרה משקרת ואומרת מת בפלי כדי לקלקל עצמה ויבמתה לכן תקנו חכמים ששרה שיש לה בנים תנשא ורבקה שאין לה בנים לא תנשא ומעתה לא נשאר שום חשש ששרה משקרת שהרי תקלקל עצמה דוקא ויבמתה תכנס במקומה וכן לא יעשו הצרות אל"ו קושטא קאמרה שחת בעלה ותנשא ומן הדין היה שגם רבקה תנשא אחר נישואי שרה כיון דאתבריר לן דבעל שרה מת אלא ה"ט כדי שלא יחזור הדבר לקלקול הא' כמ"ש בירוש' או משום גזירה כמ"ש התוס' ונמצא כי מה שאנו מתירין לזו שיש לה בנים שתנשא ואין לנו שום חשש שמשקרת הוא ע"י שאנו אוסרים את שיש לה בנים וכנז"ל. ולדעתי כל זה מוכרחים אנו לפרש בדעת הירוש' והתוס' מאין המלט. והן הן דברי רבינו ז"ל שם בה' גירושין בט' הצרה וז"ל ואפי' נישאת זו תחילה אין אומרים אילו לא מת בעלה לא היתה אוסרת עצמה עליו שמא משנאתה בצרתה רוצה היא שיאסרו שתיהן עליו עכ"ד וט' זה הוא לקוח מדברי הירוש' וכמ"ש הר' המ' ז"ל ומוכרחי' אנו לומר ככל מה שכתבנו.
אפם כי עז והדבר ק' ומנגד לכל מה שכתבנו משנה ערוכה שם ביבמות ד' קי"ח ע"א האשה שהלכה היא ובעלה למדינה"י ובאת ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסו' הייתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי ר"ט ר"ע אומר לא תאכל וגו' גם בסיפא מת בעלי ואח"כ מת חמי חמותה אסו' ר"ט אומר תאכל בתרומה ואפסי' הלכתא בגמ' כר"ט ופרש"י במתני' תאכל בתרומה בחזקת שבעלה קיים ואינה חוששת לעדות צרתה הואיל ואינה נאמנת להשיאה אינה נאמנת לפוסלה ובד"ה וחמות' אסו' כ' שאין כלה מעידה לחמותה ואע"ג דאמרה ברישא מת בעלי דפקע לה צד כלות והוייא נכרית אפי"ה לא מהימנא כדאמר לעיל הא לאו בעלה מיית ולא חמיה מיית עכ"ל ובגמר' עביד צריכותא דאי אתמר הך קמייתא בהא קאמר ר"ט משום דצערה דגופא וגו' ופרש"י צפרה דגופא ודאי משקרא כדי לקלקלה ואפי' שהיא נישאת תמות נפשה וגו' ובדיבור שאח"ז כ' ונהי דלהשיאה לא מהימנא אבל לחומרא לענין תרומה ניחוש עכ"ד. מתבאר מכ"ז דהט' דצרתה אסו' וחמותה מותרת משום דלגבי דידהו חשבינן להו כחי כיון דלא מהני עדות צרתה ויבמתה ואמרי' ב' דברים הפכיים לגבי דידה מוקמי' לה בחזקת מת ותנשא ולגבי צרתה ויבמתה מוקמי' ליה בחזקת חי ושרינן לה לאכול בתרו' וא"כ יתור התימא על הירוש' והתוס' ורבינו מאי מקשו דתנשא הצרה אחר שנישאת היא וקיהבי ט' שמא יחזור לקלקו' או משום גזירה כדברי התוס' ומה צורך לזה הלא לגבי צרתה ויבמתה מוקמי' לה לעולם בחזקת חי ואיך תנשא וגם ק' לדעתם באמת אמאי ר"ט שרי להאכילה בתרו' כיון דאיתבריר לן שבעלה מת ע"י מה שאסרנו צרתה וחמו' ולא נשאר לנו שום חשש שמשקרת א"כ זו אינה אשת כהן ואיך תאכל בתרו' ואף אם נאמר דבהא קמפלגי ר"ע ור"ע ונאמר דט' דר"פ שאוסר הוא מט' זה דכיון שאסרנו צרתה ויבמתה לינשא הוברר הדבר דדייקא ומינסיבה ובודאי מת מ"מ עדיין ק' דאיפסי' הילכתא בגמר' כר"ט וכן פ' רבינו בה' תרומות פ"ט ה"ד אמרה לה צרתה או אחת מהחמש נשים שאינן נאמנות להעידה שמת בעלה הואיל ואינה נישאת על פיהן הרי זו אוכל' בתרו' בחזקת שבעלה קיים עכ"ד וק' אמאי תאכל בתרו' אחר שנתברר לט דדייקא ומינסבא ולא נשאר חשש לומר תמות נפשה עם פלשתים שמכוונת לקלקל עצמה וצרתה וודאי מת בעלה ולמה פ' ה' כר"ט הי"ל לפסוק ה' כר"פ והיה נר' לומר שזהו דעתו של הראב"ד ז"ל שם שהשיג עליו וכ' א"א הוא פ' כר"ט ואנן קימל"ן כר"פ שאסו' לינשא ואסו' לאכול בתרו' פ"כ וכ' מר"ן הכ"מ ז"ל שהראב"ד היה גורס בגמר' ה' כר"ע ואנו גרסתינו כדברי רבינו ה' כר"ט עכ"ד וזה דוחק לומר שהי"ל להראב"ד גירס' אחרת בגימר' אבל לפי דברינו לעיל אפ"ל דאעג"ב דראה הראב"ד ז"ל שבגימרא אמרו ה' כר"ט מ"מ סו' דכיון דשי' הירוש' אינו כן וסו' דט' דיבמתה וחמו' דאסירי לאו משום דמחזקינן ליה בחי אלא משום גזירת קלקו' הוא ובירוש' קייהבי ט' זה על מתני' הנ"ל ואליבא דר"פ אלמא כר"ע ס"ל וגם בבבלי עצמו בסו' דד' קי"ט שאמרו ורבנן תמות נפשה עם פלשתים הוא דקאמרה אינה מתיישבת אלא עפ"י דברי הירוש' הנז' הכל כמ"ש בעניותינו לעיל מצורף עם מאי דקיל"ן הלכה כר"ע מחבירו וע"כ פ' כר"ע ודוק גם ראיה דמייתי בתלמוד דידן מדתנן דחוששין לדבריו וחולצת ולא מתייבמת עיין בירוש' ה' יוד' שדחו ראיה זו ואמרו הכא אוף ר"ע מודה ועיין בפ"מ שכ' דה"ט כקו' התוס' פ"ש.
אמנם כד דייקינן שפיר נר' שאין זה נכון משום דרבינו ז"ל נקט האידיא בכל החמש נשים שאין מעידות לה ובכולהו לא שייך הך ט' דמקלקלא עצמה אלא בצרתה דווקא או בחמותה ובאומרת מת בעלי ואח"ך מת חמי אבל באינך ליכא קלקול לעצמה כמובן ואפי"ה פליג הראב"ד על רבינו וס"ל דה' כר"ע ועל כן מוכרחי' אנו לומר כדברי מר"ן הכ"מ ז"ל שהראב"ד היה לו גירסא אחרת בגימר' והנלע"ד בישוב קו' הנז' הוא זה להירוש' ודאי לק"מ דבירוש' לא פסקו ה' כר"ט ואפשר יסבור הירוש' דבהא פליגי ר"ט ור"פ ואה"ן ה' כר"פע. אך ליישב שי' התוס' ורבי ז"ל דסברי להך ט' דירוש' ופ' ה' כר"ט נר' לומר דהם ז"ל סבירא להו דהך פלוגתא דר"ע ור"ט לא איירי אחר שנישאת הצרה והכלה אלא אקודם שנישאת ומאמר היתה בת ישראל לא קאי אתינשא אלא אצרתה אסו' ואקודם שתנשא וצריכותא דעבי' תלמו' אתי שפיר כמובן. והכי דייקי דברי רבינו ז"ל שכ' אמרה לה צרתה או אחת מחמש נשים משמע צרתה דומייא דאינך דלא שייך בהו מקלקלה נפשה ועוד יש להוכיח כן מדברי רבינו מדלא ביאר דאפי' נישאת היא צרתה אוכלת בתרו' וזה רבותא גדולה לא הו"ל לרבינו ז"ל למישתק מינה לכן נר' כמ"ש דהם ז"ל סו' דפלוגתא דר"ע ור"ט אקודם שנישאת ור"ט אית ליה דבחזקת חי קאי כיון שפסו' להעיד לה משו"ה אוכלת בתרו' דאוקמה אחזקתה דאשת כהן היא והו"ל כמי שאין עדות בעולם שמת בעלה ור"ע סובר דעכ"פ עדותה מועיל להחמיר עליה שלא תאכל בתרו' אעפ"י שאין עדותה מועיל כדי שתנשא היינו דמספק"ל שמא מחמת שנאה משקרת וע"כ צריך לתת עליה חומרי חי וחומרי מת ובזה אפסי' הילכתא כר"ט דאמרי' ודאי חי הוא ותאכל בתרו' וה"ט מפני שלא נשאת צרתה עדיין ואין בידנו להכריע דעדות אמת העידה אבל אם נישאת הרי יש בידנו הוכחה שעדותה אמת ע"י שהודענו אותה שצרתה אסו' לינשא ולא נשאר אפי' חשש תמות נפשה עם פלשתים בזה ודאי כ"פ מודו שלא תאכל בתרו'. עם כי יש בפי' זה קצת מהדוחק דפשטא דמתני' לא משמע הכי אלא משמע דפלוגתייהו דר"ט ור"ע אפי' אחר שנישאת קאי דאחר דנקט תנשא וצרתה אסו' קאמר היתה בת ישראל וגו' שמע דפלוגתייהו גם אחר שנישאת. ועוד יש דוחק דאי פלוגתייהו קודם שנישאת דומייא דחמש נשים א"כ הו"ל למינקט פלוגתייהו לעיל במשנת הכל נאמנים להעידה חוץ מחמש נשים מ"מ נסבול דוחקים אלו כדי ליישב דבריהם ז"ל.
ועוד נר' לומר בישוב דבריהם ובזה אפשר יתיישב גם שי' רש"י ז"ל והוא דס"ל דהך תרומה דקאמרי ד"ט ור"ע בתרו' דרבנן איירי ועיין בתוס' ד"ה בת ישראל שכ' מספקא לר"י אי דוקא בתרו' דרבנן וגו' ולקמן בע"ה נדבר בדברי התוס' אלו והשתא נאמר דכל הראשו' הנז' הכי ס"ל דבתרו' דרבנן איירינן ובהכי לק' מ דודאי אחר שנישאת זאת איתבריר לן דבעלה מת ומן הדין היה שאף צרתה תנשא כמש"ל רק חכמים אסרוה מחשש שמא מקלקלת עצמה כט' דהירוש' ולפי שחששו עוד חכמים באם היתה אשת כהן שאם לא תתיר את צרתה לאכול בתרו' יבואו לטעות מזה שאינה עוד אשת כהן שכבר מת בעלה ושמא ימשך מזה שתנשא וחוזר הקלקו' של הירוש' ע"כ לאלומי מילתייהו אמרו שגם תאכל בתרו' דרבנן והם אמרו והם אמרו זהו דעת ר"ט ואיפסי' הלכתא כוותיה ודעת ר"ע הוא דאין צורך לזה ודי במה שאנו מפרסמים שאסו' לינשא ואעפ"י שלא תאכל בתרו' לא יטעו מזה להתירה לינשא אבל בתרו' דאורייתא כ"ע מודו דלא תאכל כיון דאתבריר לן דמית דדייקא ומינסבא כנז"ל. ולפי"ז צריך לפרש מ"ש רש"י במתני' תאכל בתרומה בחזקת שבעלה קיים ואינה חוששת לעדות צרתה הואיל ואינה נאמנת להשיאה אינה נאמנת לפוסלה פ"כ אין הכונה דבאמת אנו מחזקים לבעלה שהוא קיים אלא ר"ל שתהיה מוחזקת בעיני העולם שבעלה קיים כדי שלא יתירוה לינשא ממה שהם רואים שאינה אוכלת בתרו' והיינו דסיים הואיל ואינה נאמנת להשיאה משום דחיישינן לקלקו' כנז"ל אינה נאמנת לפוסלה שמא יחשך מזה להשיאה גם הצריכותא דעביד תלמוד' הכי פירושא דאי אתמר הך קמייתא בהא קאמר ר"ט משום דצערא דגופא ולפיכך אפי' שאנחנו מודיעים אותה שצרתה אסו' לינשא אפי"ה מקלקלת עצמה אם יודעת שחבירתה אינה אוכלת בתרו' וחושבת בדעתה אולי ע"י שלא תאכל בתרו' תבא לטעות ולינשא ומקלקל לה שלפי שהשנאה גדולה חושבת על מחשבות רחוקות שאפשר לקלקלה ומשו"ה קאמר ר"ט דאוכלת בתרו' כדי להנצל גם מחשש הנ"ל ובודאי דייקא ומינסבה ואומרת אמת שמת בעלה אבל חמותה דצערה מלי דעלמא ואין השנאה גדולה כ"כ היה מקום לומר שאינה מקלק' עצמה על ספק רחוק כזה שימשך מאכי' התרו' ודי במה שאנו מודיעים אותה שצרתה אסו' לינשא ואין צורך להאכילה אפי' בתרו' דרבנן אימא מודה ליה לר"פ קמל"ן וגם דברי רש"י בד"ה מודי ליה לר"ע יתפרשו עד"ז ודו"ק. וחד מן חברייא מרשומי חכמי עיר המהוללה תונם יע"א יצ"ו בהתוכחי עמו בזה צידד לומר דאפי' בתרו' דאורייתא יש ליישב שי' הראשו' הס' ע"ד הנז' והיינו דאעפ"י שהודענו לה שצרתה אסו' לינשא וניצולנו בזה מחשש תמות נפשי עם פלשתים עדין חששו באם היתה אשת כהן שמא מקלקלת עצמה כדי לקלקל את צרתה שלא תאכל בתרו' ורוצה היא לקלקל עצמה בנישואין ואפי' לקלקל צרתה קלקול קל שלא תאכל בתרו' פד שיתודע שבעלה חי אפי'. שלענין הנישואין אין בידה לקלקלה משו"ה כדי להנצל מחשש זה הם אמרו שגם תאכל בתרו' ואפי' בתרו' דאורייתא כדי להנצל גם מחשש זו ולאמת הדבר דקושטא קאמרה ואין תימא איך התירוה לאכו' בתרו' דאורייתא אחר דאתבריר לן שבעלה מת והוייא זרה גמו' דהא כיון דכולה מלתא דהאשה שאמרה מת בעלי דנאמנת תקנתא דרבנן היא ורבנן אסרו הצרה כדי להתיר אותה וה"ט כמ"ש בעניותין לעיל שמוטב שתאסר אחת ותתיר אחת משיאסרו שתיהן שאם לא יתאמת לנו דקושטא קאמרה צריך לאסור את שתיהן או ליואי אם לא תתיר את הצרה שתאכל בתרו' אם כן יפול לנו ספק באמירת חת בעלי וצריך לאסור את שתיהן מספק וא"כ שתיהן יאכלו בתרו' שכיון שלא תועיל עדותה לא לדידה ולא לצרתה א"כ מה כוחינו יפה לפוסלן מתרו' וא"כ מוטב שאחת תאכל משיאכלו שתיהן והאחת תנשא אל"ד יצ"ו. ובחפשי באמתחות הפוסקי' ז"ל מצאתי להר' הגדול מהרח"ש ז"ל בקונטריס עגונא ד' ל"ד פ"ג שהביא דברי הירוש' הנז' שהביא הה"מ ז"ל והיק' דלפי ט' הירוש' הנז' א"כ נתאמת אצלנו שמת בעלה ודאי וא"כ ק' איך צרתה אוכלת בתרו' וצ"ע עכ"ד. והנה לא זכר שר כי שיטה זו לא שיטת הירוש' בלבד היא אלא גם שיטת התלמו' דידה כמו שהוכחנו בעניותין לעיל מהך סוגייא דב' יבמות שאמרו ט' דרבנן משום תמות נפשה ע"פ ומבלעדי דברי הירוש' הנז' לא יתיישב סו' הנז"ל ככל מ"ש בעניותין לעיל ותימא על הר' הנז' דשם שקיל וטרי בסוגייא הנז' גם בדברי התוס' דמת חמי ולא הפלה כ"ו על דל שפתיו וכבר כתבתי מה שנלע"ד בישוב כל הנז"ל.
שבתי אני להתבונן הטב בכל מה שכתבתי ואראה והנה כי בדעת התוס' ורבינו ניתן ליאמר כל הנז"ל אך בדעת רש"י אינו מתיישב כל מה שהעמסנו בפירוש דבריו וגם כי ראיתי להמאירי ז"ל בסו' דתרומה הנז' שכ' בט' דר"ע דאסו' לאכול בתרו' משום דסתם צרה דלא מהימנא חששה בעלמא היא ולהחמיר בה אלא אסו' לאכול בתרו' עכ"ד משמע דט' דר"ט דמתיר לאכול בתרו' היינו משום דלאו חשש הוא אלא ודחי משקרת ובעלה חי. ויותר מזה מצאתי מבואר בתוספי הרא"ש בסו' הנ"ל שכ' ז"ל יש להסתפק אי בתרו' דרבנן דוקא קאמר וגו' עד סיום דברי התוס' מיהו הכא איכא חדא רעבי' איסו' וגו' וסיים וז"ל ונר"לי דר"ע נמי מהאי ט' קאמר אסו' לאכול בתרו' אבל מודה הוא שאם זינתה שהיא בחנק משום דמוקמינן לה בחזקת אשת איש אבל בסיפא תימא לי אמאי ר"ע אוסר בתרו' בשלמא ברישא אי אפשר לעשות הבעל חי ומת וגו' ע"ס הדיבור. מבואר בדבריו ז"ל דט' דר"ט משום דלגבי דידה מחזקי' במת ולגבי צרתה בחי והוסיף לומר דאפי' ר"ע מודה אם זינתה שהיא בחנק וזה הפך מכל מה שביארנו והדרה קו' הנז' לדוכתא. איברא דברי הרא"ש הנז' תמוהים וגם דברי התוס' הס' צריכים ביאור וז"ל התוס' מספק"ל לר"י אי דוקא בתרו' דרבנן א"נ בתרו' דאורייתא דאוקמא אחזקתא דדייקא ומינסיבה ועל צרתה אין להאמינה ואוקמה אחזקת א"א מידי דהוה אשני שבילין מיהו איכא הכא חדא דעביד איסור' ממ"ן ובכי האי גוונא לא ילפי' מסוטה כדמשמע בריש מס' נידה ומס' חולין עכ"ד. והנה פשט דבריהם מורים במ"ש מיהו וגו' דמסקי דדוקא בתרו' דרבנן מיירי דלא מהני בתרו' דאורייתא הנך חזקות כיון דממ"ן איכא חדא דעביד איסו' לא אמרי' כל חדא אוקמה אחזקתא א"כ הוא כונ' דבריהם ק' ממקום שבאו דהא ב' שבילין נמי איכא חד שנטמא ודאי ועבי' איסו' ומוקמי' כל חד אחזקתיה גם מ"ש כדמוכח בנידה וחולין ק' מלבד דהתם לא מוכח מידי להיכא דאיכא ממ"ן חד דעבי' איסו' ולא עוד אלא דהתוס' שם בנידה ובחולין העלו להפך דט' דב' נזירים וב' שבילין אעג"ב דלא יליף מסוטה משום דשאני סוטה שיכול להיות אמת אבל הכא אי אפשר להיות שניהם אמת דודאי חד מנייהו טמא אפי"ה מטהרינן בהני מט' חזקה דאוקי כל חד אחזקתיה ומאי דגמרי' מסוטה לספק טומאה ברה"ר היינו להיכא דליכא חזקה כההיא דמקוה ע"ש הרי דאף היכא דאין יכול להיות אמת אפי"ה מוקמי כל חד אחזקתיה הפך דבריהם כאן וראיתי להר' זרע יצחק ז"ל שפי' בכונ' דברי התוס' דשאני ב' שבילין אעג"ב דאי' טומאה ודאי מ"מ כיון דב' שבילין הן כל א' יתלה בחבירו שהלך בטמא משא"כ הכא דתרוייהו נתלין בא' דהיינו הבעל וגו' והשתא הוק' להם כיון דליכא חזקה נליף מסוטה דהא כל מילתא דלית בה חזקה ילפינן מסוטה וע"כ כתבו כיון דממ"ן חד מנייהו עביד עבירה לא ילפי' עכ"ד. ואהמ"ר אין נוחים לי דבריו משום דהעיקר חסר מן הספר דתחי' ראייתם ודמיונם. של התוס' הוא להך דב' שבילין וא"כ עיקר החילוק שהוא לחלק בין הכא לב' שבי' דהתם נתלין בב' דרכים והכא נתלין ב' בגוף א' לא כתבוהו התוס' וגם ק' דהא מילתא לא מוכח בנדה ובחולין דמשום דיש עבירה ממ"ן לא ילפי' מסוטה ויותר נלע"ד להגיה בדברי התוס' במקום ומיהו ואפי' ור"ל דהתוס' אדרבא מחזיקים בהצד השני דאפי' בתרו' דאורייתא תאכל משום דכל חדא אוקמא אחזקתא ולזה מסיים ואפילו דאיכא הכא חדא דעבי' איסור ממ"ן דומייא דב' שבילין שאין יכול להיות אמת ובכי האי גוונא לא גמרי' מסוטה אפי"ה מצד החזקות מוקמי' כל חד אחזקתיה דומיא דב' שבילין דאעג"ב דמסוטה לא גמר מ"מ מוקמינן כ"א אחזקתיה וע"ז כ' כדמוכח בנידה וחולין והיינו כהוכחה דהוכיחו שם התוס' ממש מתוך הסוגייא דגרסי כגון ס' נגע ס' לא נגע ע"ש הטיב ונמצא התוס' דנדה וחולין וכאן חדא מילתא ממש קאמרי. ואיך שיהיה פשט דברי התוס' כפי' הר' זר"י ז"ל מורים דמסקנא דידהו דדוקא בתרו' דרבנן ולא בתרו' דאורייתא משום דאיכא חדא מנייהו דעביד עביר'. ונבא לדברי הרא"ש ז"ל שאחר שהעתיק כל דברי התוס' הנז' סיים וז"ל ונ"ל דר"ע נמי מהאי ט' קאמר אסורים לאכול בתרו' אבל מודה הוא שאם זינתה שהיא בחנק משום דמוקמינן לה בחזקת א"א עכ"ד. ודברים אלו תמוהים טובא לא זכיתי לירד לעומקם איך יצוייר דאחר דחזקה זו איתרעה משום דאיכא חדא מנייהו דעבדא איסור ממ"ן עד שמכח זה אין מאכילין אותה בתרו' למיעבד מעשה בידים לאוקמא בחזקת א"א א"כ איך נעשה מעשה בידים להמיתה בחנק אם זינתה אעג"ב דקיי"לן שורפין וסוקלין על החזקות היינו בחזקה מעלייא לא בחזקה כי האי דאיתרעא ואיך יהיה אכילת תרו' חמורה יותר מחנק וצ"ע.
ואיך שיחיה הנה זה דעתו ז"ל דטעמיה דר"ט משום דמוקמי' להך בחזקת מת ולאידך בחזקת חי כפי הפשט המובן מדברי רש"י ז"ל ולא עוד אלא שנר' דעתו ז"ל דלא כמסקנת התוס' דבתרו' דרבנן איירי אלא גם בתרו' דאורייתא ממ"ש ונ"ל דר"ע נמי מהאי ט' קאמר אסו' וגו' נר' מדבריו דס"ל דבהא פליגי ר"ט ור"ע ואפסי' הילכתא בגמר' כר"ט אלמא אפי' איכא חדא מנייהו דעביד איסו' ממ"ן אפי"ה מוקמי' כל חדא אחזקתי' ותאכל בתרו' דאורייתא ואצ"ל שאם זינתה היא בחנק וא"כ תחזור קו' הנז"ל בריש אמיר על הסוגייא דב' יבמות דקאמר ורבנן תמות נפשה ע"פ הוא דקאמרה דאי הכי איך אנו מניחי' אותן להתייבם וכקו' התוס' והירוש' ומוכרחי' אנו לפרש כתי' התוס' והירוש' דאף היא דייקא ואומרת אמת כיון שלא עשו דבריה אצל חבירתה הכל כמש"ל אלמא אתברי' לן דמת בעלה ואיך אוכלת בתרו' ומיתתה בחנק. והנכון בזה לע"ד הוא דהראשו' הנז' ז"ל בשי' הריטב"א קיימי שכ' על ד' קי"ו ע"ב גבי מת בעלי ואח"ך מת חמי תנשא וצרתה אסור וז"ל ומיהו תמיה לי טובא דכיון דאמרי' האי לאו בעלה מת ולא חמיה מית והאי דקאמרו הכי תמות נפשה ע"פ הוא דקאמרה א"כ היא גופה למה תנשא דהא אפי' במאי דאמרה מת בעלה משקרא וגו' וי"ל דכיון דהא דחמותה חששה בעלמא הוא ולא מהימנא עלה לא מפסדה מהימנותא דנפשה שנאמנת על עצמה ואינה נאמנת לגבי צרתה או יבמתה עכ"ד וקושייתו ז"ל היא קו' התוס' והירוש' ולא ניחא ליה בתי' התוס' והירוש' ופי' בגוונא אחרינא ומפתה לפי' תי' הריטב"א הנ"ל מיושב כל הנז"ל ושפיר קאמר תלמו' ורבנן תמות נפשה ע"פ קי דקאמרה כדי לחוש לחששה זו שלא להתירן לשוק כיון שכ"א צריכות לפדות חברתה אבל להתירן ליבמין שאין צורך לכל א' לעדות חבירתה ומספיק לה עדותה ודאי לא מפסדא מהימנו' דידה ותי' זה עצמו עולה לקו' התוס' ולקו' הירוש' ואין ספק דטעמו של הריטב"א ז"ל דלא ניחא ליה בתי' הירוש' והתוס' הוא לפי שנרגש מכל מה שהיקשינו דאי כט' הירוש' איך פסקינן הילכתא כר"ט דתאכל בתרו' ולא ניחא ליה לאוקמא בתרו' דרבנן דפשטא משמע דבתרו' דאורייתא קמיירי ולהירוש' גופיה ל"ק כלל דאפשר דהירוש' אית ליה דבהא פליגי ר"ט ור"ע וה' כר"ע או דמוקמי' לה בתרו' דרבנן אך לתלמו' דידן דפסקו ה' כר"ט ס"ל דלית ליה כשי' הירוש' והט' שהיא תנשא הוא משום דלגבי דידה לא מפסדא מהימנותא דדייקא ומינסיבא ומחזי' בעלה במת אך לגבי צרתה ויבמתה חוששי' כל מה שאפשר לחוש ואפי' נישאת היא לא שרינן לצרתה ואחרי' תמות נפשה קאמרה ושמא רוצה לקלקל עצמה כדי לקלקל חבירתה הכלל דט' דחשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל חבירתה שאמרו בירוש' אית ליה לתלמו' דידן ולגבי חבירתה דוקא שלא להתירה אפי' נישאת היא אבל מה שאמרו בירוש' כיון שיודעת שעשו דבריה אצל חבירתה אף היא דייקא ומינסבה הא לא ס"ל לתלמו' דידן אלא ט' שהיא נישאת משום דלא אפסידא הימנותא ומוקמי' ליה בחזקת מת ולגבי חבירתה חוששי' כל מה שאפשר לחוש ומוקמי' לה בחזקת חי וכפ' דברי רש"י ז"ל.
ומזה יש להעיר על הר' המגיד ז"ל שהביא דברי הירוש' על דברי רבינו ז"ל וכ' שוה הוא נותן ט' לדין זה ולפי האמור לא מכרעא דרבינו ז"ל לא נתן ט' למה שהיא מותרת לינשא אלא נתן ט' למה צרתה אסו' אחר שהיא נישאת ואמר שמא משנאתה בצרתה רוצה היא ששתיהן יאסרו עליו וכבר אמרנו שט' זה גם תלמו' דין סובר כן כמ"ש בהדייא בגמ' תמות נששה ע"פ הוא דקאמרה אבל הט' שנתנו בירוש' על מה שהיא מותרת לינשא שאף היא אומרת אמת כיון שלא עשו דבריה אצל חבירתה זה אינו מוכרח שתלמו' דידן סבו' כן ולמה נייחס ס' זו לרבינו ז"ל אכן נר' ברור דעת הה"מ ז"ל דס"ל בדעת רבינו כדעת התוס' ז"ל דתלמו' דידן נמי אית ליה ככל שי' הירוש' ז"ל דגם ט' שהיא מותרת לינשא הוא משום שכיון שלא עשו דבריה אצל חבירתה אף היא אומרת אמת ולדעתם ז"ל מוכרחי' אנו לפרש בהך סו' דב' יבמות כמ"ש בעניותי' לעיל ומוכרחי' לומר דמ"ש ר"ט אוכלת בתרו' בתרו' דרבנן דוקא קאמר והט' כדי לאמת יותר שאומרת אמת ובקושטא אתבריר לן דהאי גברא מת ופשי' לדעתם שאם זינתה שהיא פטורה מכלום ודלא כהרא"ש. וגם דלא כרש"י דסובר דט' הוי משום דמחזקינן לזה בחזקת חי ולוה בחזקת מת דלא היא אלא אדרבא אתבריר לן דמת הוא ע"י שצרתה ויבמתה אסו' וככל האמור
ודע דנפק"מ מכל האמור לענין דינא למה שנסתפק הר' מש"לם ז"ל בפ' י"ב מה' גירושין הי"ו וז"ל נסתפקתי בחמש נשים שאינן מעידות אם העידה א' מהן אי הויא א"א גמורה דמוקמי' לבעלה בחזקת חי והיא בחוקת א"א או דילמא דספיקא הוי ושמא העידו אמת ונפק"מ למי שקידש אשה זו וגו' אם יאסר בקרובותיה א"נ אם זינתה לענין אי הולד הוי ממזר ודאי או ס' ממזר ונפק"מ לענין דינא ונר' שדין זה תלוי בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד בפ"ט דתרומות גבי בת ישר' שהעידו עליה א' מחמש נשים הנז' אם היתה אשת כהן לדעת רבינו ז"ל אוכלת בתרו' בחזקת שבעלה קיים והראב"ד פ' כר"ט דאסו' לינשא ואסו' לאכול בתרו' ולדעת רבינו נר' דחשיב לה כא"א גמורה וא"כ מי שקידש אותה לא נאסר בקרובותיה ואם זינתה הולד ממזר ודאי ומותר בממזרת ולדעת הראב"ד הוייא ס' א"א ומי שקידש אותה נאסר בקרובותיה ואם זינתה הולד ס' ממזר ואסו' בממזרת עכ"ד הנה הר' ז"ל ספיקו בדין ה' נשים סתם כמו שכ' רבינו ולא איירי באם נישאת ועכ"ז לפי מ"ש לעיל מדברי תוס' הרא"ש ז"ל דאפי' לר"ע דוקא בתרו' אסר אבל אם זינתה מודה שהיא בחנק א"כ לא א"ש מ"ש הר' ז"ל דלהראב"ד הוי ספק ממזר ואסו' בממזרת דאיכא למימר דהראב"ד קאי בשי' הרא"ש וממזר ודאי הוי גם היכא דנישאת כגון אם העידה עליה צרתה ונשאת היא או כלתה שאמרה מת בעלי ואח"ך מת חמי אם כנים הדברים כמש"ל דלדעת התוס' ורבינו לפי מה שהבין הר' המגיד ז"ל בדבריו דקאי בשי' הירוש' ומוכרחי' לומר לדעתם דגם תלמו' דידן קאי בשי' זו וככל מאי דכתבינן בעניותין לעיל ואין ס' דגם ר"י דאוקמא בתרו' דרבנן כנר' מפשט דברי התוס' הכי ס"ל דלא לאפושי פלוגתא בין בבלי להירוש' א"כ מחזקינן לבעלה במת ודאי ואפי' ס' ממזר לא הוי הולד אלא ולד ישראל מעלייא הוא ואסו' בממזרת ולדעת רש"י ז"ל ודעמיה הוי ודאי ממזר דמוקמינן לדידה בחזקת חי ובדעת הראב"ד יש להסתפק אם הבין בכונ' הרמב"ם ז"ל כמו שהבין הה"מ ז"ל ומוכרח בתרו' דרבנן איירי ועלה פליג הראב"ד א"כ גם לדידיה ישראל מעליא הוי ואם הבין בכונ' הרמב"ם דלא כהר' המגיד וסובר דבתרו' דאורייתא איירי ועלה פליג א"כ לדידיה הוי ס' ממזר ויוצא לנו מזה לענין דינא אי הולד הזה שרי בשפחה דהא ודאי ממזר מותר בשפחה אבל ס' ממזר אסור בשפחה לדעת קצת פוס' אך דעת הרדב"ז דס' ממזר נמי מותר בשפחה ומוה"ר זרע אברהם ז"ל בחיו"ד סי' כ"ז העלה להכשי' ס' ממזר וכדעת הרדב"ז ז"ל מט' דהוי פלוגתא דרבוואתא קמאי אי איסו' השפחה לישראל הוא מדאורי' או מד"ס וכיון שכן יש להתיר מכח ס"ס ס' שמא ממזר ודאי ומותר בשפחה ואח"ל דאינו ממזר שמא איסו' השפחה לישראל אינו מן התו' עש"ב בד' ק"ח ע"ד ומינה לנ"ד אף אנן נמי נימא לפי מה שתפס הר' משל"מ ז"ל דדין זה תלוי בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד דלהרמב"ם הוי הולד ודאי ממזר ולהר"א הוי ס' ממזר א"כ מותר בשפחה מט' ס"ס כנז' אך לפי מה שביררנו דבנישאת היא אם צרתה האסורה זינתה יש ג' סברות בדבר דלדעת התוס' ורי' ורבינו ישר' מעלייא הוי ולדעת רשי' והרא"ש ממזר ודאי הוי ולדעת הראב"ד אפשר דס' ממזר הוי א"כ אסו' בשפחה משום דאיכא למיעבד ס"ס להחמי' ס' שמא ה' כהתוס' ודעמיה דישראל מעלייא הוי ואסו' בשפחה ואת"ל דהוי ס' ממזר שמא ה' כמ"ד דגם ס' ממזר אסו' בשפחה משום דאיסו' השפחה הוא מן התו' וכבר לימינו הר' משל"מ ז"ל בפ"ח מה' אבות הטומאה ה"ה ופ"ד דבכורות ה"א דהא דאמרי' ס' דרבנן לקולא הי"ד אי ליכא ס"ס להחמיר אבל אי איכא ס"ס להחמיר הו"ל האי ס' דהיתר מיעו' עש"ב ובה' בכורות ביאר בט' הדבר היטב ע"ש וכן הסכים הר' פר"ח ז"ל ביו"ד סי' ס"ט ס"ק מ"ד ע"ש ואין ס' דה"ה נמי לס"ס דמתירינן בדאורייתא דט' משום דהוי הך ס' דאסו' מעו' דאי איכא ס"ס להחמיר כנגד הך ס"ס דאיכא להקל דודאי כיון דהוא דאורייתא אפי' בס' שקול בעינן למיזל לחומרא לפי דעתם ז"ל כל דליכא רובא להתיר אסו' וזה פשוט ומינה לנ"ד אף דאיכא למיעבד ס"ס להקל שמא ממזר ודאי הוא ומותר בשפחה ואת"ל ס' ממזר שמא ה' כהפוס' דגם ס' ממזר מותר בשפחה מ"מ הא איכא למיעבד ס"ם להחמיר לאידך גיסא שמא ישראל גמור הוא ואסו' בשפחה ואת"ל ס' הוא שמא הלכה כמ"ד דגם ס' ממזר אסו' בשפחה איברא דיש להעיר על הר' ז"א שם דהנה בד' ק"י ע"א כ' הר' ז"ל בדעת מהרש"ך דסו' דהני צדוקים ישר' גמור נינהו ומותרי' לבא בקהל אלא שראה לרבותיו מחזי' אותם בס' ממזר ע"כ לא רצה לנטות אחר ס' המחירים וגם אסרן בשפחה כיון שלפי דעתו הם ישראל גמור עכ"ד וק' אכתי אמאי לא התיר מהרש"ך ז"ל מט' ס"ס וכדברי הר' ז"א ז"ל ס' אי כדעתו דהוי ישראל גמור ס' אי כרבותיו דהוו ס' ממזר וכדעביד ס"ס הר' ז"א ז"ל והיה נר' לומר דדעתו ז"ל כמ"ש בעניותין דמאחר דס"ל ל דישראל גמור הוו א"כ אדרבא אי' ס"ס להחמיר ס' שמא כדעתו דישראל גמור הוו ואסירי בשפחה ואת"ל כדעת רבותיו דהוו ס' ממזר שמא ה' כהפוס' דאיסו' השפחה הוו דאורייתא וכנז"ל אלא דאם הר' ז"א ז"ל דעתו כן ק' דהלא הוא ז"ל בהסכמה עלה שם להתיר אותם בשפחה וק' באמת למה לא חשש לס' מהרש"ך דישר' גמור נינהו ואיכא ס"ס להחמיר והנר' שהוא ז"ל סמך אמ"ש שם בעמוד נז' דהני צדוקים ממזרים מן התו' הוו ע"ש והוא ז"ל רב גובריה ורב חיליה לסמוך על סברתו ולא חשש לס' מהרש"ך והפ"מ ולא לזולתו ולפי דעתו ז"ל דהוו ודאי ממזר שרא להו בשפחה נקוט מיהא לנו עתה לענין הלכה ודאי אית לן למיחש לס' מהרש"ך ז"ל דישראל גמור נינהו ואיכא ס"ס להחמיר ולא שרינן להו בשפחה ודוק וס' זו של המשל"מ דהיכא דאי' ס"ס להחמיר לא שרינן מט' ספיקא היא מוסכמת מרבני האחרונים ומה שהיק' ע"ז הר' שע"ה פ"ה דאישות ד' ל"ט כבר תירצה הר' ערך השולחן א"ח שי' ת"ד וביו"ד סי' ס"ט ס"ק כ"ח ועיין עוד להר' שע"ה הל מקואות ד' ע"ט הביא כמה מרבני האחרונים דס' הכי וזה אשתמיט מהר' המופלא שולחנו של אברהם ז"ל הנד"מ שם בא"ח ע"ש ועיין למוה"ר חזון ריש פ"ב דמקואות שכ' על דברי המשל"מ דדוקא היכא דאיכא חד ספיקא להקל וס"ס להחמיר אזי צריך לתפוס הס"ס ולהחמיר אבל אי איכא ס"ס להקל וס"ס להחמיר שפיר מצינן למתפס ס"ס דלהקל ע"ש. ודבריו ז"ל אינם אלא באיסו' דרבנן דאפי' אי הוי ס' שקול מקילינן אבל ודאי מודה הר' דבאיסו' דאורייתא דט' דמקלינן בס"ס הוא משום דהוי רובא להתיר ומיעו' לאיסו' בכה"ג דהוי ס' שקול ס"ס להחמיר וס"ס להקל פשי' דבעינן למיזל לחומרא ולתפוס ס"ס דלהחמיר וזה פשוט.
אלא דמקום לנו ללין' על מוה"ר ז"א ז"ל אחר המ"ר מכבוד תורתו כי רבה היא איך סמך להתיר על ס"ס זה דהא כ' התוס' בכתובות ד"ט גבי קטנה דלא אמרי' ס' באונס ס' ברצון ואת"ל אימור כשהיא קטנה משום דפתוי קטנה אונס הוא ושם אונס חד הוא ע"ש והכי נקטו במושלם כל הפוס' הראשונים דס"ס דשם א' לאו ס' הוא עיין פר"ח בכללי ס"ס אות שהביא ס' מהרא"י ז"ל דס"ל דעכ"פ אם הא' מוסיף בהתר יותר על הס' האחר לא מקרי שם א' ועיין באחרונים ומעתה האי ס"ס דחדית לן הר' ז"א ז"ל שם א' הוא דהיינו ס' הא' שמא ממזר ודאי הוא ואת"ל ס' ממזר הוא שמא ה' כמ"ד דעיקר איסו' השפחה אינו אלא מד"ס וק' וכי על היות איסו' מד"ס מי שמע כזאת להתירו לכתחי' אל"ו כונתו ז"ל דכיון דאיסו' מדרבנן הוא אזל לקולא וכי מספק"ל אי הוא ישראל או ממזר תפסי' צד הקולא ואמרי' ממזר הוא וא"כ נמצאו ב' הספקות משם א' וכה"ג לא הוי ס"ס והיותר תימא דהר' גופיה בחא"ה סי' ד' ד' כ' ע א דחה ס' עדות העגונא מט' דהוו ב' הספיקות משם א' והביא דברי התוס' הנז' ודברי מהרא"י הנז' ותמה על מהראנ"ח ע"ש וה"ן ב' הספיקות משם א' הם ואין הא' מוסיף יותר על חבירו ומה זו סמיכה על ס"ס כזה. והנר' להליץ בעד הר' ז"ל והוא עפ"י מ"ש הר' גופיה שם בחיו"ד ד' ק"ח ע"ב וג' שהוליד לנו ט' מחודש לשיהיה ס' ממזר מותר בשפחה אפי' למ"ד דאיסו' השפחה הוא ד"ת עפ"י ס' ר"ת דעיקר הט' שהתירו שפחה לודאי ממזר הוא משום דלא נאסרה השפחה אלא משום קדשה והרי הממזר קדש ועומד א"כ גם ס' ממזר כיון דשוף סוף מס' לא שרינן ליה לבא בקהל שפיר קרינן ביה קדש ועומד וגם הוא שרי בשפחה כדי לתקן זרעו ע"ש שהאריך להביא ראיות ועשה לו למודים וחזוקים לס' זאת וסיים דבריו בס"ס הנז"ל ומעתה נאמר דהר' ז"ל מסתמיך ואזיל אחילוקו הנז' שהמציא דכה"ג הוי ס"ם שפיר מב' שמות ס' שמא ממזר ודאי הוא ואת"ל ס' ממזר הוא שמא גם ס' ממזר מבלי להטות לא' מהצדדין לדון אותו כממזר ודאי אלא אפי' יהיה ס' שקול דאימור ישר' הוא אפי"ה קדש ועומד ושרי' בשפחה ובכי הא ודאי הוו ב' שמות שהספק הב' מוסיף על ס' הראשון דאפי' הוא ס' שקול ושמא ישר' הוא שרי וכמ"ש מהרא"י ז"ל בתה"ד שהביאם הוא ז"ל בחאה"ע אעפ"י שלשון הר' בסדר הס"ס שעשה לא כ' כן כדי לקיים דבריו דחקינן ומוקמינן כונתו כן ואדמקיפנא דרי מסתכל הוית לרבינו הגדול רב חיד"א ז"ל על הברכים באה"ע סי' ד' תמה יקרא על הרדב"ז ז"ל ועל הר' ז"א ז"ל דסברי מימר דס' ממזר מותר בשפחה מדברי הרשב"א ז"ל בחי' לגיטין על ד' מ"ג דאבעייא התם עבד שחציו עבד וחציו ב"ח שקידש אשה אי הוו קידושין ולא איפשי' והיק' הרמב"ן מסו' דפ' החולץ דאמר ח"ע וחב"ח הבא על בת ישראל אותו הולד אין לו תקנה ובעי למימרא כגון שקידש אשה דצד עבדות שבו משתמש בא"א הרי מוכח דקידושיו קי' ותי' דלמסקנא דמוקי התם כשבא על א"א א"ש כי הכא והיק' עליו הרשב"א ז"ל דגם למסקנא צ"ל דקי' קי' דאי אין קי' קי' אמאי הולד ממזר הא התם יליף מאשת אב דלדידיה לא תפסי בה קי' לאחריני תפסי בה קי' ולאפוקי גוי ועבד דלא תפסי ביה קי' ומכח קו' זו כ' הרשב"א דרבא בהשולח דחויה הוא דקדחי וקוש' דמילתא קי' קי' כמסקנ' דפ' החולץ והר' פר"ח ז"ל בחי' גיטין כ' דהרמב"ם קאי בשי' הרמב"ן שהרי פ' בפ"ד דה' אישות דמי שח"ע וחב"ח שקידש הוו ס' קי' ובפ' ט"ו מה' א"ב פ' דאם בא על א"א אותו הולד אין לו תקנה וכן נר' עיקר דמצינן לתרוצי סו' דהחולץ דמ"ש הולד אין לו תקנה לאו משום דאית לן דודאי קי' קי' אלא משום דמספק"ל והולד ס' ממזר ומשו"ה אין לו תקנה ע"כ דברי הפר"ח וסיים הר' חיד"א ז"ל ז"ל ודבריו מוכרחי' מכח קו' הרשב"א אלמא דלהרמב"ם ס' ממזר הוי וסיים הרמב"ם וכ' אותו הולד אין לו תקנה ואסו' בשפחה אלמא בהדייא סו' הרמב"ם דס' ממזר אסו' בשפחה הפך דעת הרדב"ז והז"א אל"ד ז"ל ואני עבדו בהורמנותיה דמר אמינא דאין כאן קו' דהנה מ"ש הר' פר"ת בדעת הרמב"ם דסו' דהחולץ נמי מבעייא ליה ומ"ש הולד אין לו תקנה ר"ל דהוי ס' ממזר אין ישוב זה מספיק לדברי הרמב"ן ז"ל דאי גם הרמב"ן ז"ל סו' כן א"כ מהו זה שכ' דזה דוקא להס"ד אבל למסקנא א"ש כי הכא ואם כדברי הפר"ח הלא גם להס"ד מצינן לפרושי הכי דפי' אין לו תקנה ר"ל דהוי ס' ממזר ובקידש אשה דלהצד דקי' תופסין הוי ס' ממזר דצד עבדות שבו משתמש בא"א אל"ו מוכרח דהפר ח ז"ל מיישב כן לשי' הרמב"ם דוקא ומ"ש דהרמב"ם קאי בשי' הרמב"ן היינו לענין דינא דוקא דהוו ס' קי' ולאפוקי משי' הרשב"א דקי' קי' ויורשיו יורשי' אותו והיינו כוותיה דהרמב"ן ולא מטעמיה ובאמת צריכים אנו להבין דעתו של גדול הרמב"ן ז"ל מאי מחלק בין הס"ד למסקנא ונר' פשוט דדעתו ז"ל דלהמסקנא שבא על א"א א"ש גם אם נאמר כסוגייא דפ' השולח דמי שח"ע וחב"ח אין קי' קי' אפי"ה כשבא על א"א הוי הולד ממזר ודאי והט' דכיון דברור לן שחב"ח מצד החירות שבו קי' תופסין ומה שאין תופסין בזה הוא משום שדבר אחר מעכבו הוא הצד דעבדות שבו ובכי הא חשיב שפיר דומייא דאשת אב שאין קי' תופסין בזה אבל תופסין בעלמא ועביד ממזר ודאי וה"ט לפי שזיקת א"א הלזו לא באת לה מפאת העבד הזה אלא מעלמא משא"כ להס"ד בשקידש אשה שלא תבא עליה זיקת א"א אלא מצידו ע"כ מוכרח לומר דלהס"ד ודאי קי' קי' שאם אתה אומר אין קי' קי' אעג"ב דבעלמא כל ב"ח קי' ק' מה יושיענו זה הלא איהו גופיה השתא מיהא באשה זו לא חלו בה ידים של הקי' מצד העבדות המעכבו ופנוייה היא ע"כ מוכרח הרמב"ן לומר דלהס"ד קי' קי' אבל להמסקנא א"ש כסוגייא דהשולח דאף דאין קי' קי' הולד הוי ממזר ודאי והט' כנז' דכיון דצד חירות ודאי אית ביה ובעלמא הוו קי' לא דהכא איכא דבר אחר המעכבו הוי שפיר דומייא דאשת אב ועביד ממזר זהו דעתו של הרמב"ן ז"ל וסברה נכונה היא. אלא שהרשב"א ז"ל אינו סו' כן ובעי כי הכי דלעביד ממזר שיהו קי' תופסין בו בהחלט ונמצא עתה הרמב"ן והרשב"א בסברא קמפלגי וגם לדעת הרמב"ן הסוגייא מתיישבת שפיר ומעתה נאמר בפשי' דדעת הרמב"ם ז"ל הוא ממש כדעת הרמב"ן ז"ל כותיה וכטעמיה ושפיר פ' לתרוויהו לענין אם בא על א"א כ' דהולד אין לו תקנה ודייק לומר דצד עבדות וצד חירות מעורב בו וגבי אם קידש אשה כ' דהוו ס' קי' הכל כדעת הרמב"ן ז"ל ואין אנו צריכים לדברי הפר"ח לומר דמ"ש הולד אין לו תקנה היינו דהוי ס' ממזר ונר' לומר דגם הפר"ח ז"ל הבין כן בדעת הרמב"ן וידע לה שפיר דדעת הרמב"ם נקל ליישבו כדעת הרמב"ן לא דחדית לן הר' ז"ל דגם אם נרצה להניח דפת הרמב"ם כדעת הרשב"א דלא עביד ממזר אלא עד שיהיו קי' תופסי' בו בהחלט אפי"ה מצינן לתרוצי סו' דהחולץ דמ"ש הולד אין לו תקנה ר"ל דהוי ס' ממזר. והפר"ח ז"ל טמן ברמז' קו' על הרשב"א ז"נ דאפי' לפי שיטתו שדחה סו' דהשולח ותפס עיקר סו' דהחולץ אכתי לא הוה ליה למימר דקי' קי' ודאי ויורשיו יורשין אותו דהא מצינן לתרוצי סו' דהחולץ בס' ממזר ולמה כ' הרשב"א דהוי ודאי ממזר וקי' קי' ודאי זה נר' לפ"ד כונ' הפר"ח ודוק הטב.
ומעתה עפ"י האמור תו ל"ק מירי על הרדב"ז והר' ז"א דאינהו סבור כפשטיה דדעת הרמב"ם והטור הוא כדעת הרמב"ן ממש כותיה וכטעמיה דעביד ממזר אפי' אין קי' קי' היכא שבא על א"א וממזר ודאי עביד ולא ס' מחזר כיון דצד החירות שבו בר קי' הוא אבל אם קידש אשה הוו ס' קי' כיון דבעיין דהשולח לא אפשי' ואימור צד העבדות שבו מעכב שלא יהיו קי' קי' אעג"ב דאם בא על א"א עביד ודאי ממזר דהכא שאני דדבר אחר מעכבו וזה נר' ברור. תבנא לדאתאן עלה דדינו של הר' ז"א ז"ל דס' ממזר מותר בשפחה ומט' ס"ס היה מקום לקיימו אלמלא דעת מהרש"ך ז"ל דחידש לן דיש פנים לומר דאלו הצדוקים הוו ודאי ישר' גמור אבל אחר דשמעינן לס' מהרש"ך הלזו כיון דאית לן ס"ס להחמיר אין לנו לעשות ס"ס להקל כנז"ל. ודכוותא בנ"ד לפי דברי הר' משל"מ דענין העדות של ה' נשים אלו תלוי בפלוגתת דהרמב"ם והראב"ד דלמר הוי ודאי ממזר ולמר הוי ס' ממזר היה מקום להקל להתירו בשפחה מט' ס"ס כנז' אך לפי מה שביררנו בעניותין דהיכא דנישאת הצרה או הכלה אתבריר לן דמת בעלה לפי דעת הירוש' והתוס' ורבינו א"כ הולד ישראל מעלייא הוי ואיכא ס"ס להחמיר ואסור בשפחה
ונחזור אל הראשונות הנה העלינו דט' דהני יבמות שאמרו כל א' מהן מת בעלי שאסורות לינשא זו מפני בעלה של זו וזו מפני בעלה של זו היינו דחיישי' דמקלקלא עצמה כדי לקלקל את חבירתה אבל אם לא' מהם יש עדים או בנים אז מותרו' ואמרנו שהט' הוא לפי שי' התוס' והרמב"ם דקיימי בשי' הירוש' הי"ט דאותה שיש לה עדים אסו' משום דאותה שאין לה עדים מותרת דכיון שיודעת שלא עשו דבריה אצל חבירתה אף היא אומרת אמת. ודכוותא ביש לו בנים וכולהו אינך לאו משום דמוקמינן לחדא בחזקת מת ולאידך בחזקת חי אלא לשניהם בחזקת מת מוקמינן ליה וט' האחת האסורה להינשא הוא כדי שלא ישאר לנו חשש באחרת שמקלקלת עצמה כדי לקלקל חבירתה אך לשי' רש"י ודעמיה ודאי עיקר טעמא הוא משום דכל א' מוקמי' לה אחזקתא לזו בחזקת מת ולזו בחזקת חי. כי מן הבאר אזדא לה ראיי' הר' המובהק מהר"י הלוי יצ"ו אשר הובאו דבריו בס' הבהיר נדיב לב הנד"מ למוה"ר בחיו"ד סי' יו"ד אתא ואייתי פלוגתא דרבני אשכנז זלה"ה עם הר' פר"ח ז"ל ביו"ד סי' ק"י בק"א גבי מקולין שנשחטו ז' בהמות ופירשו מהם ב' בהמות וחצי ושוב נמצא טרפות ולא נודע באיזה מהם ונחלקו לענין הבהמה שנשארה חציה במקולי' וחציה פירשה דעת רבני אשכנז דודאי לא אמרי' ב' דינים הפכיים בגוף א' וא"כ אין לנו לומר שהחצי שבמקולי' אסור כדין קבוע והחצי שפירש מותר כדין כל דפריש מרובא פריש אלא או ב' החצאין אסורי' או ב' מותרין זו היא ס' רבני אשכנז ויריבו עליה יש מהם סוברין לאסור הכל ויש מהם סוברין להתיר הכל ולדברי כולם אין לומר ב' דינים הפכיים זה מזה אבל הר' פר"ח ז"ל חלק עליהם ואמר דחציה שבמקולין אסור וחציה שפירש מותרת האי כדיניה והאי כדיניה וכל שיעורי חכמים כך הם עכ"ד הפר"ח ז"ל. והר' מהר"י הלוי יצ"ו הניף ידו להכריע כס' הפר"ת ז"ל דאמרי' ב' דינים הפכיים ומציאה מצא ב' משניות ערוכות הא' היא מתני' שהבאנו בראש אמיר ב' יבמות זו אומרת מת בעלי וגו' לזו עדים ולזו אין עדים את שיש לה עדים אסור' והט' משום דמוקמינן לגבי האי בחזקת חי ולגבי האי בחזקת מת הרי מבואר דאמרי' ב' דינים הפכיים וזה ראייה להר' פר"ח ותיובתא לרבני אשכנז ז"ל ועוד הביא משנה אחרת במס' טהרות פ"ו המסוכן ברה"י והוציאוהו לרה"ר והחזירוהו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקו טמא כשהוא ברה"ר ס' טהור ר"ש אומר רה"ר מפסקת ע"כ וט' דרבנן פי' רע"ב משום דהטהרות שנגעו בו ברה"י אנו תולין בו שהיה מת כדין כל ס' טומאה ברה"י ואותן שנגעו בו ברה"ר תלינן שהיה חי כדין כל ס' טומאה ברה"ר ואעג"ב דלא יתכן להיות חי אחר מת אלמא אמרי' האי כדיניה והאי כדיניה ואעפ"י שהם דינים הפכיים ודלא כרבני אשכנז ז"ל אל"ד יצ"ו ולא זכר שר שכבר הביא ראיות אלו ויותר מהמה הגאון יעב"ץ ז"ל בתשובותיו סי' ס' ע"ש. ואהמ"ר מכבוד תורתם לפי מה שביררנו בעניותין לעיל אין כדאי בזה להכריע כדעת הפר"ח ז"ל כיון דהא מילתא תלייא בפלוגתא דרש"י ודעמיה והתוס' ודעמייהו דלדעת רש"י ז"ל ודאי ט' הוי משום דמוקמינן לזו בחזקת חי ולזו בחזקת מת אבל לד' התו' והרמב"ם עיקר ט' הוי משום דמוקמינן ליה בחזקת מת דדייקא ומינסבה ומה שתבירתה אסור לינשא תקנתא דרבנן היא וכדי לאמת הענין שמת פד שלא ישאר לנו חשש דשמא מקלקלת עצמה כדי לקלקל את צרתה והך דאוכלת בתרו' כולה בתרו' דרבנן איירי והם אמרו והם אמרו וגם אכילת התרו' הוא בכלל התקנה כדי שלא תקלקל עצמה וחבירתה וכבר הוכחנו לעיל דלהירוש' והתוס' ורבינו לית להו הך ט' שכ' רש"י דמוקמי' לזה בחזקת חי ולזו בחזקת מת דאי הכי לא היו צריכים לט' כיון שהיא יודעת שלא עשו דבריה אצל חבירתה וגו' הכל כמש"ל ונמצא הך פלוגתא דרבני אשכנז והפר"ח ז"ל היא גופא פלוגתא דרש"י והתוס' דלרש"י ודעמיה אמרי' שני דינים הפכיים ולהתוס' ודעמיה לא אמרי' ב' דינים הפכיים וכמו שאין בידינו להכריע בפלוגתא דרשי' והתו' הנז' כן אין כידינו להכריע בפלוגתא דרבני אשכנז והפר"ח הנז' דפלוגתייהו תלייא באשלי רברבי ודוק הטב. ונמצא מהך דינא דיבמות וצרות לא מכרעא כס' הפר"ח ולקמן בע"ה נבאר היעמדו הראיות האחרות או לא.
ואשיבה ידי על דברי הר' מהר"י הלוי ק יצ"ו שהיק' דלר' אלעזר דפליג בהך מתני' דב' יבמות ואמר הואיל והותרו ליבמין הותרו לכל אדם נר' דטעמו משום דס"ל ואץ לומר ב' דינים הפכיים וא"כ ק' אמאי לא פליג נמי ארישא גבי לזו עדים ולזו אין עדים דאמאי א' אסורה וא' מותרת הלא כיון שזו כבר נישאת והחזקנו לבעלה במת א"כ גם יבמתה תהא מותרת ואיך מחזיקינן לדידה במת ולאידך בחי הא הוו ב' דינים הפכיים וכ' שא"א לומר דר"א פליג נמי ארישא ועיין שם מה שהאריך בזה ומה שתירץ ושוב האריך להוכיח מתוך סוגיית הש"ס דאבעייא להו אי ט' דר א משום דצרה מעי"ל או משום דלא מקלקלא נפשה וכ' שהעמיק בדברי התוס' ומהרש"א ומשם אוכל חתר לחזק החי' שחילק לקושייתו הנז' דמדהיק' התוס' אמאי לא פליג ר"א לעיל גבי ה' נשים וכן מה שהיק' מהרש"א מאידך מתני' ואמאי לא הוק' להם דליפלוג ברישא דמתני' אל"ו הוא הדבר אשר דיבר אך חילק דר א לא פליג אלא אסיפא ולא ארישא אל"ד יצ"ו.
ולדידי כל דבריו בזה אחהמ"ר אין להם על מה שיסמוכו ואין לו שו' סיוע לא מתוס' ולא מהמהרש"א וכב' לעיל בתחי' דברינו בארתי באר רחובות שטח הסוגייא והיינו בעייא דלצד דט' דר"א הוא משום דצרה מעי"ל פשי' גם ברישא פליג ר"א דמה עיכוב יש שלא ינשאו שתיהן כיון דעל עצמן הימנום רבנן באמירת מת בעלי וגם נאמנות להעיד על חבירתה א"כ מאיזה צד נעכב עליהן ולצד האחר דט' דר"א הוא משום דלא מקלקלה נפשה ודאי לא פליג אלא אסיפא שעשו מעשה בעצמן להתייבם אבל ארישא לא פליג משום דכל א' מהן מעוכבת מצד חבירתה וא"א לה לעשות מעשה ואלו הם דברים פשוטים וברורים ומה שהמציא מתוך דברי התוס' ומהרש"א לפי דעתי לא צדק בהמצאתו דהתוס' ומהרש"א הם לו ידעו ולו יבינו פשט הסוגייא על אמיתה ואין מקום להקשו' כלל אמאי לא פליג ר"ח ברישא דהיא גופא קמבעייא ליה להש"ס ואין סברתו של ר"א כמו שהבין הר' אביר יעקב יצ"ו דמתיר להנשא אחר שנתייבמו משום דנא אמרי' ב' דינים הפכיים לא מילתא אחריתי קאמר או דסובר דצרה מעי"ל ואין שום צד כלל לאסור שום א' מהם או שסובר דלא מקלקלא נפשה וודאי קושטא קאמרה ובכל זה אין ענין כלל לב' דינים הפכי' וזה כולו מבואר ופשוט בלי ס'. אך מה שהיק' עוד הר' המובהק אביר יעקב יצ"ו הנז' שם דלר"ש דפליג בהך מתני' דטהרות וסוב' דרה"ר מפסקת ופי' הרע"ב והרמב"ם והר"ש עפ"י התוספ' דט' הוא משום דאי אפשר להיות אי אחר חת והוו ליה ב' דינים הפכיים אמא לר"ש לא אמרי' ב' דינים הפכיים וא"כ אמאי לא פליג במתני' דב' יבמות עכ"ד יצ"ו היא באמת חקירת חכם וצריך לתת לב עליה ואף לפי מ"ש בעניותין לעיל דלהתוס' והרמב"ם אין ענין כל הך דינא דיבמות וצרות לב' דינים הפכיים מ"מ לדעת רש"י ז"ל ודעמיה קושטא קאי דט' הוי משום דאמרי' ב' דינים הפכיים ומוקמי' לזו בחזקת חי ולזו בחזקת מת וא"כ אמאי לא פליג ר"ש. ומאי דתריץ יתיב הר' יצ"ו דשניא הך דטהרות דמסייע ליה החזקה דחזקתו חי משו"ה אית ליה לר"ש דלא אמרי' ב' דינים הפכיים לעשות הפך החזקה משא"כ הכא דלכשתאמר שלא לעשות ב' דינים הפכיים צריך אתה להתיר את שתיהן לינשא וזה הפך החזקה זה קיצור דבריו יצ"ו. ולכאורה נר' חי' נאה ויאה אך כד דייקינן שפיר אין נר' כן דהנה הר' הנז' יצ"ו ק' ליה על ר"ש דטהרות אמאי לא פליג הכא וזו אינה קו' חזקה כ"כ דאימור פליג הא שלא מצינו שהוזכר ס' ר"ש כלל בדין זה ועדיפא מינה יש לנו להקשו' בואו ונצוח על עקיבא ן' יוסף הלא עיקר סברא זו דאמרי' ב' דינים הפכיים היא ס' ר"ט במתני' הנז"ל שאמר תנשא וצרתה אסורה ואוכלת בתרו' ופרש"י משום דמוקמי' לגבי דידה בחזקת מת ולגבי צרתה בחזקת חי ואילו ר"ע פליג ואמר שאינה אוכלת בתרו' משום דלא אמרי' ב' דינים הפכיים כפרש"י ז"ל וכדמשמע פשט הסוגייא ואילו ר"ע גופיה קאמר בהדייא לא זו הדרך מוציאתה מידי עבירה עד שתהא אסו' לינשא ואסו' לאכול בתרו' וק' מאי דעתיה דר"ע אי אסור לאכול בתרו' משום דכבר הוחזק במת ע"י שנישאת הראשונה ואין בנו כח לומר ב' דינים הפכיים ולהחזיקו לזו בחזקת חי א"כ יתירנה גם לינשא ואמאי קאמר אסור לינשא אלמא משמע דאף למאן דס"ל רלא אמרינן ב' דינים הפכיים אפי"ה מודה כאן דאסור לינשא וצריך ט' למה. והכא לא שייך הט' שכ' הר' הנז' יצ"ו דהכא כולה חדא חזקה היא לתרומה ולנישואין. ואין לומר דשאני נישואין הואיל וחיישינן דלמא משקרא ומקלקלא נפשה כדי לקלקל חבירתה וכדאמרינן לעיל דהיינו שיטתיה דרש"י ז"ל משום דקאי בשי' הריטב"א דלגבי דידה לא מפסדה מהימנותא דדייקא ומינסבא ולגבי חבירתה חיישינן דלמא משקרת ומקלקלה נפשה כדי לקלקל חבירתה וכיון דאית לן חששה זו אמטו"ל לא שבקי' לה לינשא זה אינו מספיק דאכתי היא גופא ק' אמאי היא לא מפסדה מהימנותא דידה ולמה היא תנשא כיון דאית לן חששא זו דעושה לקלקל חבירתה הי"ל לאסור גם אותה אל"ו דלגבי דידה אנו אומרי' לא מקלקלא נפשה כדי לקלקל צרתה ולגבי חבירתה אם אומרי' דמקלקלא נפשה לקלקל צרתה והיינו ב' דינים הפכיים ונמצא נישואין ותרו' שוין.
וצופה הייתי למוה"ר כמהרד"ח ז"ל שם דשקיל וטרי עם הר' כמהרי"ל יצ"ו והנה בד' ל"ו ע"ב על הראיה שהביא מהרי"הל יצ"ו מרישא דמתניתין דהמסוכן ברה"י וכו' כ' עליו הר' הנז' ז"ל וז"ל ראיה זו איני מכיר וכו' דלאו משום דמחזקינן ליה במת גמור הוא דמטמאינן ברה"י וברה"ר משום דמחזיקינן כחי כדסבר מר לא מתחי' וע"ס בס' חי ס' מת קאי כיון דהוא מסוכן וברה"י ס' טמא וברה"ר ס' טהור דהכי גמרינן לה מסוטה מדאורייתא וזאת חוקת התו' וכו' דהמקום גורם וכו' ע"ש ע"ס הדיבור. הנה דברים אלו נאים ודאוים להיאמר וכמו שאבאר לקמן בס"ד אכן על הקו' החזקה שהיק' מהרי"ל יצ"ו אח"ך דר"ש דפליג התם ואמר רה"ר מפסקת אמאי לא פליג גבי יבמות אינו מתורץ בזה ומה שהשיב עליו שם ע ג וז"ל הנה גם בזה לא צדק דמאחר דפי' הר"ש והרמב"ם בדעת ר"ש שאמר רה"ר מפסקת וכו' דהיכן מצינו אדם שמת ואח"ן יהיה חי וכו' ולאו משום שהם ב' הפכיים בגוף א' דהא לא אכפת ליה וכדקיי"לן בההיא דב' יבמות וכו' עסה"ד ע"ש. אהמ"ר מכבודו כל דבריו אלו הם כס' החתום לא ידענא מאי קאמר דהא ב' טהרות נגעו בזה המסוכן א' ברה"י וא' ברה"ר ולר"ש אנו מטהרי' גם אותם שנגעו בו ברה"י מפני שסופינו ליטהר אותם שנגעו בו בהיותו ברה"ר שהוא מאוחר בזמן וא"א להיות חי אחר מת אלמא כשהיה ברה"י חי היה ואעפ"י שאלו הטהרות גופים מוחלקים הם כי זו הטהרה נגעה בו ברה"י וזו נגעה בו ברה"ר אפי"ה כיון ששתיהן נתלין בגוף א' וא"א לומר חי אחר מת לא אמרי' ב' דינים הפכיים. א"כ מט' זה עצמו הי"ל לר"ש לחלוק בההיא דיבמות ולומר דתנשא הצרה דאעג"ב דהן גופים מוחלקים האשה והצרה מ"מ בגוף א' הן נתלין ואיך לגבי האשה אנו אומרים מת ואח"ך כשתבא הצרה לינשא מוחין בידה ואומרי' חי או שמא חי והם ב' הפכיים ממש ובפרט מ"ש הר' ז"ל שם בתו"ד ז"ל דאם כדברי כת"ר דט' דר"ש משום שהם ב' הפכיים הי"ל לר"ש ליטהר גם ברה"י ב' וכו' עכ"ד הם פליטת הקולמוס כי מה ענין רה"י ב' לכאן כי ברה"י ב' אין שום דבר חוצץ ומעכב כי גם אי ברה"ר אנו תולין לומר שהוא חי כשהכניסוהו אח"כ לרה"י מת כי זה כל האדם בתחי' חי ובהגיע קיצו ימות ולעולם הוא מת אחר חי באופן כל דבריו ז"ל בזה הם מן המתמיהים ובקושטא קו' הר' מהרי"ל יצ"ו לר"ש היא קו' אלימתא וצריך לתת לב עליה ליישבה.
והנלע"ד ליישב זה הוא דתחי' צריך אני לעמוד על חקיר' א' בהא דאמרי' דכל ס' טומאה ברה"י דספיקו טמא אם הוא כודאי טמא או שנחמיר עליו מכח ס' דהנה בפ"ו דטהרות מבואר כל דיני ס' טומאה ברה"י ואיתא שם משנה ד' כל שאתה מרבה ספיקו' וס"ס ברה"י ס' טמא וכ' שם הר' רבע"ו ז"ל דמסוטה ילפי' לה ע"ש ומבואר זה בנידה ד' ג' ובתלמוד בדוכתי טובא דהא דס' טומאה ברה"י ס' טמא מסוטה גמרי' דונסתרה ונטמאה ואמרו בש"ס ס' הוא ועשאו הכתוב כודאי ואמנם צריך לדעת אם הכונה בזה שהוא כודאי ממש או שנחמיר עליו כאילו הוא ודאי אבל לא שהוא ודאי טמא ויש נפק"מ טובא בזה למשל אם נטמא בס' טומאה ברה י ושכח ונכנס למקדש ואח"ך נזכר דאם הוא כן בודאי טומאה מייתי קרבן עולה ויורד כמבואר בריש שבועות אבל אם הוא ס' טומאה ודאי דמס' לא מייתי קרבן משום חולין בעזרה והשתא זה שנטמא בס' טומאה ונכנס למקדש אי אמרי' דעשאו הכתוב כודאי ממש א"כ צריך להביא קרבן עולה ויורד דגזירת הכתוב הוא שיהא ס' זה כודאי ויביא קרבן או נאמר דמ"ש כודאי אינו ר"ל כודאי ממש להביא קרבן אלא שיחמיר בטומאתו כודאי טמא אבל מידי ס' לא נפקא ואין להביא קרבן מס' משום חולין בעזרה ואין להביא ראייה ממאי דשורפין את הטהרות דהא אמרי' בפ"ד דטהרות משנה ה' דעל ו' ספיקות שורפין את התרומה ואעפ"י שהן טומאות דרבנן כדמני התם ס' בית הפרס ועפר העמים וכו' ע"ש אלמא חכמים הקלו בשריפתה. אבל לעולם לענין קרבן טומאה אכתי לא ידעינן אי חשיב כודאי טומאה ומביא קרבן או כספק דאין מביא קרבן והנה אמרי' בשבועות ד' י"ח ע"א ב' שבילין א' טמא וא' טהור הלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב ופרש"י חייב קרבן עולה ויורד וכ' התוס' ד"ה הלך בראשון ונכנס אי ברה"י איירי באחד נמי חייב דספק טומאה ברה"י ס' טמא אבל הכא מיירי ברה"ר דמוקמי' ליה בחזקת טומאה עכ"ל הנה מדבריהם מבואר דס"ל בפשיטו' דמ"ש ברה"י ס' טמא היינו כודאי טמא ומייתי קרבן וכן כ' עוד בנזיר ד' ז"נ ע"א ד"ה באומר וז"ל דהוי ס' טומאה ברה"י וא"ת יביא כ"א קרבן טומאה ודאי דכל ס' טומאה ברה"י שורפין עליה תרומה וכו' ע"ש. הרי בפי' דעתם דס' טומאה ברה"י כודאי דמי ומייתו קרבן איברא דהתוס' ז"ל לא ביארו לנו מאין פשי' להו הכי דמסוגייא דשבועות הנז' אין שום ראייה דאימור ברה"ר איירי וכן פשטא דסוגייא דנזיר הכי משמע דאף דהשני נזירין לבדן היו ברה"י ואותו שראה שנזרקה טומאה בניהם רחוק מהם היה אמרו במתני' דמייתו קרבן טומאה וקרבן טהרה ומתנו כדי שלא להביא חולין בעזרה אלא דהתוס' מכח דפשי' להו טובא דהכי הוי לקושטא דמילתא נדחקו לאוקומי סו' דשבועו' דאיירי ברה"ר ולסו' דנזיר הוכרחו לתרץ כמו שתי' שם וצריך לדעת מאין פשי' להו הכי וראייתם ז"ל ממאי דשורפין עליה תרומה נר' דאינו מספיק כמו שכתרנו.
ומסתכל הוית לרבינו הגדול תנא ירושלמאה מרן מהריט"א ז"ל בס' הטרא הלכות יו"ט בד' קל"ז ע"ג ד' שעמד על חקי' זו והביא דברי התוס' דשבועות ודנזיר הנז' וכ' דיש להביא ראייה לדבריהם ממ"ש פ' כשם ד' כ"ט אמר ר"ג אמר רב דבר שיש בו דעת להישאל מהאי קרא נפקא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ס' טמא ס' טהור יאכל אימא סיפא כל טהור יאכל בשר ודאי טהור הוא דיאכל הא ס"ט וס' ט' לא יאכל אלא לאו ש"מ כאן שיש בו דעת להישאל כאן שאין בו דעת להישאל ואם אי' דס"ט ברה"י אין דינו כודאי אלא לעניין שריפת תרומה וקדשים וכיוצא אבל לא לענין עונשים א"כ מאי ק"ל מדיוקא דקראי הא שפיר י"ל דדיוקא דרישא הכי הוי ודאי ט' איכא לאו דלא יאכל והאוכלו חייב מלקות הא ס' כמא ברה"י נהי דחשיב כודאי ט' וחשיב כבשר קודש שנטמא בודאי דניתן לשריפה מ"מ לענין מלקות מיהא אינו לוקה האוכל אותו כיון דס"ס ספק הוי וס' מלקות להקל ומש"אכ כתיב בסיפא דדוקא טהור ודאי יאכל הא ס' טמא איסו' איכא באכילתו אף דאינו לוקה וכיוצא לזה אמרי' בפ"י יוחסין ד' ע"ג ע"א וכו' וכ' רש"י ואב א הני נמי תרי קהלי נינהו כלומר להינך תרי דרשות תרי קראי איצטריכו ואי לא אייתר קרא לא הוה דרשי' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ס' ממזר יבא אלא אמרי' ככל ס' איסור על ודאי אזהרת ודאי ללקות עליו ועל הספק אזהרת ס' לאיסו' עכ"ל וא"כ ה"ה הכא בקרא דהבשר אשר יגע בכל טמא י"ל הכי ומדדייק מקרא הכי ש"מ דס' רה"י דספיקו טמא בשיש בו דעת להישאל הוא כטמא ודאי אפי' לעונשין וא"כ א"א לומר דעל ס' טמא בא למעט דאינו חייב מלקות דלענין טומאת רה"י לוקה אפי' על הספק עכ"ד ז"ל.
ואני עבדו בתר דסגידנא מקמיה דיקר אורייתיה שותיה דמר לא גמירנא במ"ש דהיה יכול לתרץ רומייא דקראי באופן אחר והנה איני רואה שום תי' לפי דבריו דקרא קמא הכי מוכח ודאי טמא לא יאכל ומלקות נמי איכא אבל ס"ט נהי דליכא מלקות איסו' מיהא איכא וכדברי רש"י בקי' אבל עדין ק' סיפא דקרא טהור ודאי יאכל הא ס' טהור לא יאכל למאי אצטריך אם לומר דאיסו' איכא מיהא הא שמעי' ליה מרישא דקרא ואי לא הוי סתי' בקראי עדין ק' דיהיה כפל בקראי וההיא דקי' שהביא הר' אין הנדון דומה לראייה כלל דהתם הוו ב' הכתובי' שוים דקרא קמא משמע ממזר ודאי לא יבא בקהל ודאי וקרא תניינא נמי הכי משמע ומיתורא דקרא אנו דורשי' דקרא בתרא בא להשמיענו ולגלויי אקרא קמא דאין לאו זה ככל לאוי דעלמא דאיכא על ספיקו אזהרת ס' אלא דוק איפכא ודאי הוא דלא יבא הא ס' יבא ואתא קרא להתיר הס' לגמרי אבל הכא קרא תניינא למאי אויא אם לו' דאיסו' איכא בספיקו הא שמעי' ליה מקרא קמא ועדין ק' דהוי כפל בקראי ואם כונ' הר' ז"ל הוא לומר דנדרוש כדדרשי' התם ונימא הכי קרא קמא אתא לומר דודאי ט' לא יאכל ולפי שיש לומר דהוי ככל לאוי דעלמא דעל ס' איסו' מיהא איכא מלקות משו"ה אתא קרא בתרא לומר ודאי טהור יאכל והשלילה היא הא ודאי טמא לא יאכל ואימא הכי הא ס' יאכל והוי דומייא דההיא דקי' ממש גם זה לא יתכן דמלבד שאין לשון תר' ז"ל כן ועוד גם אם נניח איזה טעות בדבריו לא יתכן לומר שס' זה יהיה מותר גמור כי ההיא דקי' דהא מסוטה ילפי' בהלמ"מ לאיסו' ואיך יפרש קראי הפך ההלכה ועלה בדעתי לומר דהר' ז"ל להמקשן פריך דהנה אין ס' דהמקשן לא ידע שיש הלמ"מ למילף מסוטה דאי ידע איך אמר בתחי' דבריו ודאי ט' הוא דלא יאכל הא ס"ט וס"ט יאכל איך יאכל והלא הילכתא גמירי לה מסוטה לאיסו' אל"ו דהמקשן לא ידע מהילכתא זו והשתא מקשי הר' דלפום ס"ד דמקשן דלא ידע מסוטה מאי ק"ל יתרץ קראי כההיא דקי' ולימא דאתא קרא להיתרה ואע"פ שאין דבריו נוטים לזה מ"מ נאמר שיש איזה טעות בדבריו אבל אחר ההשקפה אין זה כלום דסוף סוף איך מייתי מזה הר' ז"ל סיעתא לדברי התוס' דס"ט ברה"י ס' טמא אף לעונשין דממאי דלא תי' הכי אלמא משמע ליה דכי גמרי' מסוטה הוי אף לעונשים וזה ודאי אין לו שחר דאי עיקר קו' הוא על המקשן ובמונח שלא ידע הילכתא דסוטה איך יאמר לבסו' דגמרי' מסוטה גם לעונשי' סו"ד דבריו ז"ל תמוהים טובא לא נתיישבו לי בשום אופן.